ספר זה יוצא לאור במלאת חמש שנים להסתלקותו ללא־עת של ד"ר אברהם גורלי ז"ל. בספר נקבצו מבחר מאמריו, רשימותיו ומבואותיו, שפורסמו בשתי עשרות שנים בעתונות היומית, בבמות פובליציסטיות, בקבצים ובספרי ה"ספריה המשפטית". ישמש ספר זה, בצד ערכו העיוני, הפובליציסטי־היסטורי, המדיני והמשפטי, מזכרת לדמותו האצילה, ברוכת־הכשרונות ורבת־המעש של ד"ר אברהם גורלי ז"ל.

אברהם בן ברכיהו ונחמה ברונזפט, נולד עם אחיו־תאומו משה, בראש חודש חשון תרע"א בעיר קובל (פלך וולין) בפולין. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עברה כל המשפחה לפולטאבה שברוסיה. בעיר זו עברה ילדותו של אברהם. בית הוריו היה בית ציוני, והאב דאג שהבנים והבנות יקבלו חינוך יהודי וכללי וידעו את השפה העברית ולימודי היהדות. בבית אבא, שהיה חובב הספרות העברית, מצאו הבנים ליד כרכי “הצפירה” גם ספרים עברים חדשים. האב נהג ביום ששי אחר הצהרים לבחון את הבנים בתנ"ך ולעמוד על התקדמותם בלימודי היהדות.

בשנת 1921 חזרה המשפחה לקובל ברכבת מיוחדת של רפטריאנטים. אברהם, יחד עם אחיו משה, נכנס למחלקה ב' של הגמנסיה העברית “תרבות”, שבהנהלת הפדגוג אשר פרנקפורט. בגמנסיה זו קיבל חינוך לאומי, עברי וציוני מובהק. אברהם היה תלמיד מצטיין. כשרונותיו בלטו בכל המקצועות ההומניסטיים והריאליסטיים ונמנה עם התלמידים המשובחים והמתבלטים במוסד. לאחר שבע שנות למודים סיים אברהם את הגמנסיה כשבידו תעודה מזהירה, רצופה ציונים מעולים בכל המקצועות.

בשנת 1928 יזמו מסיימי הגמנסיות העבריות בפולין כינוס בוגרים. אברהם היה אחד היוזמים והמשתתפים הערים בכינוס. הועידה – כפי שקראו לה היוזמים – הראשונה של בוגרי הגמנסיות העבריות בפולין התקיימה בביאליסטוק בימים י"א–י"ב בתמוז תרפ"ח. בועידה זו באו לידי ביטוי שאיפותיהם וחלומותיהם של הצעירים הנלהבים. הדי הועידה ניתנו בחוברת מיוחדת בשם “הבוגר העברי”, שהופיעה בהוצאת “תרבות” בקובל (כ"ד אלול תרפ"ח, 1928) ונערכה ע"י ישראל אהרנסון. הרשימה הפותחת של החוברת נכתבה ע"י אברהם ברונזפט ונקראה בשם “אפותיאוזה”. שורותיה מעידות על רוח עלומים והתלהבות חלוצית לאומית של הבוגרים:

"…בעגול, כתף איש לשכם רעהו ישבו יחד גם החולמים משלהבי־החזיות וגם הלוחמים יודעי־המציאות, איש אישו בידו ועלומו בלבו.

*

איש אש־אידיאלו, שהגה לו בהתלהטות התלהבותו, ועולם־לבו, שרקם לו ביגון בדידותו בחבו.

ומלהט לבותיהם היוקדים נמלא החלל סביב רשפי דמויות, שרפרפו לפני עיניהם ההוזות ומביטות נכחה… דמות ארץ־כליונותיהם המתאבקת בחבלי־יצירה, דמות שפת־נשמתם הכואבת בתנובת־פריחתה… דמות ישראל סבא המחדש דם נעוריו…"

לאחר סיום הגמנסיה העברית עמד אברהם בבחינות בגרות ממשלתית כדי להכנס לאוניברסיטה. בעזרתו ותמיכתו של האח הבכור יהושע, שדאג לאחר פטירת האב (האם נפטרה סמוך להולדת תאומיה) לקיומם ולימודיהם של האחים הצעירים, עבר אברהם לווילנא. כאן נתקבל לפקולטה למשפטים של האוניברסיטה הווילנאית. לאחר שתי שנות לימודים בווילנא עבר לווארשה וכאן סיים את לימודיו באוניברסיטה. בשנת 1934 עלה אברהם לארץ בעקבות אחיותיו הבכירות דבורה וורדיה. לאחר תקופת שהייה קצרה בתל־אביב עבר לירושלים ושם השתקע. הוא נתקבל לאוניברסיטה העברית כתלמיד מחקר. התחום שבו בחר היה החוק הבינלאומי. מוריו הראשיים היו: פרופ' נורמן בנטויטש, פרופ' נתן פינברג וההיסטוריון פרופ' ר. קבנר.

בשנת תשי"ב הוענק לאברהם, ששינה בינתיים את שמו לשם עברי – גורלי, תואר דוקטור.

וזו לשון התעודה:

אברהם המשיך בלימודיו המקצועיים המשפטיים ובעת ובעונה אחת, עמד בבחינות ממשלתיות והוסמך כעורך־דין מטעם ממשלת א"י, לאחר הצלחתו בבחינות עבד כסטאז’ר אצל עורך־הדין הירושלמי הנודע מר מרדכי לבנון.

בשנת 1937 נשא אברהם לאשה את ברכה פריד, חברת נעוריו מתקופת הגמנסיה, שעלתה אף היא לארץ לאחר סיימה את למודיה כרוקחת בפראג בירת צ’יכוסלובקיה. נולדו להם שני בנים: הבכור רני־ברכיהו (בשנת 1938) והשני נחמיה (על שם האם נחמה, בשנת 1942). בשנת 1945 נולדה הבת חגית.

כיצד ראה אברהם גורלי את תפקידו ויעודו כעורך־דין יעידו דבריו ברשימה “ועידת עורכי הדין”, שנדפסה ב"דבר" (1937)

"ועידת עורכי הדין הנפתחת היום בתל אביב, היא הועידה הארצית השמינית של עורכי הדין היהודים בארץ, רבות תהיינה דאגותיה וּודאי חשובות הן השאלות המקצועיות אשר תעמודנה לפניה. אך תנאים מורכבים אלה שבהם נתונה חברתנו הצעירה בראשית גידוּלה, ומערכת מסובכה זוֹ אשר הוטלנו לתוכה בתוקף התנאים האלה, מחייבים כל גוּש צבורי מאורגן להתאזרות ולערות, לאנשי המשפט אשר בקרב ישובנו נתיחדה חלקה מיוחדת.

בתוקף עבודתם המקצועית קרובים עורכי הדין יותר מאחרים למוסדות הממשלה ולבתי המשפט. ואילו ניתנה לכולם אוזן קשובה ולב חרד, היו הם צריכים להיות הראשונים לעמוד על כל קיפוח של זכויותינו בארץ והיו יכולים להיות הראשונים אשר יחלצו למלחמה על מניעתו.

עוד המערכה נטושה. הועמדה הארץ, והועמד עמנו בתוכה, לפני הכרעות כבדות גורל. והשעה הבאה עלינו תהיה גם הרת לבטים קונסטיטוציוניים. חבר אנשי משפט, יודעי דת ודין ונאמנים עם יעוד עמם ועם צרכי גידולו המתמיד – תפקיד רב ערך נכון לו בתוך צבורנו.

וגם כר נרחב לפעולה תרבותית נכון להם. בידיהם הופקדו שערי המשפט ועליהם החובה לשקוד שלא יסולפו דרכי התפתחותו, שלא תטושטש בו דמותנו ולא תיהפך מסכת חיים זו לנצר זר בעולמנו, ללא זיקה נאמנה לשפה, לתרבות ולצרכי הבנין והגידול.

בדרכנו הכבדה קם לנו המורה העממי, אשר חלקו רב מאד בעצוב דמות דורנו החדש בכפר ובעיר. קם לנו גם הרופא העממי אשר ליוה את החלוץ בשדות עמלו ונשא אתו בסבלות בניינו. יקום לנו גם איש המשפט העממי, אשר יצא אתנו במערכותינו וישרת באמונה ובדעת ובאומץ לב את ישובנו החדש בנפתוליו המרובים והאחראים."

עבודתו המקצועית של אברהם, כעורך־דין מוכשר ומצליח, תפסה רק חלק מפעולתו העשירה והאינטנסיבית, שהתפשטה על פני שטחים רבים: ספרותיים, ציבוריים ומדעיים. מחונן בעט שנון, בעל סגנון עברי משובח, ער ורגיש לכל המתרחש סביב, בארץ ובעולם, הקדיש מכוחותיו לפובליציסטיקה. על דפי העתון “דבר”, וגם בעתונים ושבועונים אחרים, פירסם מאמרים פובליציסטיים חריפי־תפיסה, מצוינים בחוש פוליטי אמיתי, בניתוח הגיוני ומעמיק של המצב. במשך שלוש שנים ומעלה פירסם “דבר” רשימותיו מהירי־התגובה וחריפי־הביטוי, שנדפסו במקום המכובד של “דבר המערכת” בחתימה מ. ד. (מערכת דבר").

אופיו העז ואמונתו בצדקת הישוב ותביעותיו, אמונתו בזכות העם היהודי לבנות את ארצו־מולדתו בארץ ישראל, מצאו ביטוי פובליציסטי, בעל משקל רציני וארגומנטציה יורידית משכנעת. עמדו לו בזה ידיעותיו המעמיקות בחוק בכלל ובחוק הבינלאומי בפרט.

חושו הפוליטי המעמיק, כשרונותיו היורידיים, השכלתו ופקחותו עוררו את התענינותם של מנהיגי הישוב, והוצעו לו תפקידים שונים. בין היתר קירב אותו ברל כצנלסון, שרצה לשלחו לאנגליה לשם השתלמות נוספת, כדי שיטול עליו תפקיד במערכה הפוליטית. אולם אברהם סירב; הוא ראה לפניו שדה פעולה רחב בתחום החוק והמשפט ולבו לא הלך אחרי קאריירה פוליטית.

התחום העיוני המשפטי היה קשור אצלו בתחום עבודתו הפרקליטית. בזה היה כוחו הגדול כיוריסט. כי ביסודו היה איש השיטה, העיון, המחקר והמדע. לכן עסק בלא הפסק לאורך כל חייו, בצד עבודתו הפרקליטית, בכתיבת ובפרסום מאמרים, מחקרים, קבצים וספרים בבעיות החוק והמשפט. במשך תקופה מסוימת ערך מדור “בשדה חוק” בעתון “דבר”. במדור זה, שנכתב כמעט כולו על־ידו, נתן סקירות בענייני חוק, הסביר ופירש חוקים חדשים, סקר ספרים וכו'. הוא החל להוציא פסקי־דין של בתי המשפט בתקופת ממשלת המנדט. עבודה זו נמשכה זמן רב ונתגבשה בכרכים שלמים. לימים, הוציא גם פסקי־דין של בתי־המשפט במדינת ישראל. אחד מספריו הראשונים, שזכה להכרה מלאה בחיי המשפט בארץ היה “חוק הדירות והעסקים”, חוקים, פסקי־דין ופירושים (הוצאת “מסדה” ירושלים). להלן קטעים מתוך דברי ההערכה שנתפרסמו על הספר, ברשימתו של מ. ב. בעתון “דבר” (17.10.41):

"אחד החבורים המצוינים בספרות המשפטית הפרשנית שלנו הצעירה והמעטה. ההרצאה תמציתית ובהירה. ריכוז החומר וסדורו נוחים ותכליתיים ביותר ומקנים לספר ערך שמושי רב. בצדו של הנסוח העברי ופירושו ניתן גם הנוסח האנגלי, שהוא הקובע, כידוע, ואין להתעלם ממנו בבירור הדין. כיוצא בזה אתה מוצא בו נוסף על מסקנותיהם של בתי הדין באנגליה ובארץ, המשולבות בפירוש לחוק, גם נוסחאות מלאות של פסקי הדין הארצישראליים החשובים ביותר. הרי שלמעשה יש בספר זה כל מערכת המכשירים הנחוצה לעורך הדין בשעת עבודתו, על כל פנים – לשם אוריינטציה ראשונה ומהירה בחומר שלפניו.

…כי חוק הדירות – וביחוד בארצנו, ארץ מחוסרי הדירה למופת, שאין לך בית שאין שבעה שוכרים ושוכרי־משנה כרוכים בו – הוא חוק עממי שמעטים כמוהו, חוק הנוגע לחייהם של המוני אדם יום יום. חותם הארעיות שהטביע עליו המחוקק, תחומי הזמן הקצרים שהוקצבו לו ביצירתו – תקופת החירום של ימי המלחמה – אינם גורעים מערכו החיוני והמעשי. כי יש גורם חשוב וקבוע בארצנו, ארץ העליה העממית, המחייב את קיומו של החוק הזה והוא המחסור בדירות, ויש לקוות שגורם זה יוסיף לפעול אחרי המלחמה כדרך שפעל לפניה. פירוש רחב ומוסמך לחוק זה הוא מילוי צורך חיוני שבשל.

בחלקו העברי של הספר, החוק ופירושו, (פסקי הדין הובאו באנגלית) מקופלת עבודה רבה ושקודה של ליקוט וברירה, עריכה והסברה, שנעשתה על יסוד בדיקה רחבה של מקורות, בצירוף כמה הנחות נראות של המחבר, יש קפידה בציון האסמכתאות והסתיגות מפסקנות. ועל כולן – הספר הוא, כאמור, מורה־דרך טוב שאין שום עו"ד יכול לוותר עליו."

לימים, כאשר יצא הספר “Law of Landlord and Tenant in Palestine,” by Dr. A. Gorali, פירסם עליו דברי הערכה מ. הרפזי (דבר, 13.1.48):

"א. גורלי, עורך־דין ירושלמי, שהתמחה בחוקי הדירות, התחיל לפני שנים בפרסום ספר, שהכיל את נוסחי החוק בעברית, בצירוף הסברות ופירושים של המחבר ליד כל סעיף. וכן הנוסח האנגלי של החוק וכמה פסקי־דין יסודיים, שהוצאו בעיקר על פי “חוקי בעלי הבתים והדיירים” מלפני המלחמה. לא ארכו הימים והמחבר נאלץ להוציא מהדורה שניה של ספרו ולקבץ בה פסקי־דין חדשים, שפירשו את הסתום שבחוק.

ובינתיים עברו שנים. מצוקת הדירות בעינה עומדת. החוק מתאמץ להקפיא את שכר־הדירה ולקיימו ברמתו משנת 1940, לעומת התיקרות עצומה של כל המיצרכים. התנגשות האינטרסים בין המשכירים והשוכרים, המתבטא ברבבות סכסוכים, בכל בית ובכל דירה, נתנה יבול של אלפי פסקי־דין. החוק עצמו שונה ותוקן אך במעט, אך פסקי־הדין של בתי המשפט הגבוהים, לעתים סותרים, יצרו והרחיבו סביבו תורה שלמה, הדורשת כינוס וסידור.

הספר החדש של גורלי אין לראותו כמהדורה שלישית של ספרו המקורי. לפנינו חיבור רחב מידות ורחב היקף. המחבר מקדים את נוסח חוקי הדירות ותקנותיהם ופרקים מאותם חוקי־היסוד וחוקי־חירום, שקשר וחשיבות להם ליחסי־שכירות, וכן נוסח החוק האנגלי, במידה שהשווה והשונה שבין אלה חשובים לפירוש החוקים בארצנו. אין בספר כל פירוש והסבר מצד המחבר עצמו, סוגיה אחר סוגיה, שאלה אחר שאלה, מקבלות את הסברן בצורה של קטעים עיקריים של פסקי־דין עקרוניים, שיצאו בבתי־המשפט בארץ בשבע השנים: יחסי המשכיר והשוכר, הגדרות, יצירת השכירות לסוגיה, חוזה השכירות, פרשת ההוכחות, שכר־הדירה למיניו, הגנת הדייר בחוק. המחבר התגבר על ריבוי החומר שנתגבב במשך השנים, מיין אותו, עמד על הסתירות שבין פסקי־הדין השונים, הוציא ישן מפני חדש – ונתן לפנינו ספר, כלי ששום איש העוסק בחוק או בסכסוכי דירות לא יוכל לוותר עליו. אם “גורלי הישן” היה מלווה כל עורך־דין בבואו לייעץ ללקוחות או לריב את ריבם בעסקי דירות, “גורלי החדש” ישמש אותו מעתה בנאמנות יתירה. שני הכרכים שיצאו עד עכשיו (ובהם 488 עמוד) יושלמו בקרוב בחלק שלישי, שיכיל, לפי הודעת המחבר, שני פרקים נוספים (על סיומה של שכירות, על העברת השכירות ושכירות־משנה) וכן מפתח ענינים, לוח פסקי־הדין המצוטטים ותוספת. רצוי מאד, שתוספת זו תכיל גם את התיקונים לחוקי הדירות, שפורסמו לא מכבר בצורת הצעת־חוק, ובודאי יקבלו בקרוב תוקף כחוק ממש."

ככל שבגר וקנה דעת ונסיון, כן גדלו תכניותיו. שוב לא הסתפק במדורים שפרסם בעתונות, הפסיק את עבודתו הפובליציסטית והתמסר לחלומו הגדול: הוצאת “ספריה משפטית” עברית. תמיד חזר והדגיש את חשיבותה של ספריה משפטית עברית וראה בה צורך חיוני לחיי מדינה תקינים. “הספריה המשפטית” בעריכתו של אברהם גורלי הפכה לגורם חשוב בחיי המשפט הישראלי ובמדע המשפט העברי. הוא השקיע עמל רב ב"ספריה המשפטית" – בעידוד המשפטנים, עורכי־דין ושופטים, לכתוב ולחבר את הספרים וטיפל במסירות בעריכתם הן מבחינה מקצועית והן מבחינה לשונית סגנונית. אברהם גורלי היה בעל חוש לשוני מצוין. ידיעותיו הרבות בלשון העברית והאנגלית (לעולם לא פסק מללמוד ולהשתלם ולהעמיק) – הכשירוהו לתפקיד אחראי זה של עורך. במרוצת השנים גדלה העבודה. בספריה המשפטית יצאו י"ג ספרים, ביניהם חלק גדול משל אברהם, מהם בהשתתפות חבריו לעבודה. לכל הספרים הקדים גורלי מבוא, שהיה בבחינת מחקר בתחום ענינו של הספר. המבואות הללו, הניתנים בספר זה במקובץ, מגלים את ערכה ההיסטורי והמדעי של “הספריה המשפטית” שבעריכת אברהם גורלי. הוא זכה להיות בין מניחי היסודות ובין מגליה ומטפחיה של הספרות המשפטית העברית.

התענינותו בבעיות הלשון העברית גדלה והלכה. הוא השתתף בעריכה מקצועית ב"מלון העברי" של אברהם אבן־שושן (הוצאת קרית ספר), אף פירסם רשימות מחקר אחדות. התענינותו של אברהם בלשון ובמחקרה, היתה רק צד אחד מאהבתו הגדולה והעמוקה לספרות. לא פעם שלח את ידו לתרגום דברי הגות ואף דברי שירה ופיוט. אחת מתכניותיו היתה הוצאת קובץ ספרותי, מעין אנתולוגיה, על הנושא משפט וחוק בספרות. לשם כך ציין פרקים רבים מהספרות לכללית – מכתבי דוסטויבסקי (כמו החטא וענשו), באלזאק, ואף מהסופרים החדשים כגון הרמן ווק (המרד על הקיין) ואחרים. כמובן שלא פסח על הספרות העברית, ואף חזר ועיין בתלמוד. את האנתולוגיה הספרותית־משפטית כמו תכניות מקוריות ומעניינות אחרות בשטח המדע והמחקר המשפטי לא זכה להגשים.

*

עבודתו הרבה במקצועו כעורך־דין, ואהבתו לכתיבה ומחקר, מסירותו ל"ספריה המשפטית" ועיסוקיו הציבוריים השונים, לא הסיחו את דעתו מן העיקר הגדול של חייו, מפעולתו ב"הגנה", בה ראה בחזון את המכשיר המסייע העליון להקמתה של מדינת ישראל וביסוסה בזירה הבינלאומית.

ראייתו המעמיקה והמרחיקה, תפיסתו הפוליטית וכוח חזונו היו בולטים בו מבחרותו. רשימותיו ומאמריו הרבים מוכיחים, שחזון מדינת ישראל היה משאת נפשו ואמונתו בתקומת המדינה היתה בלתי מעורערת. להגשמת חזונו זה הקדיש את מיטב כשרונותיו וכוחותיו. עדות לכך היתה פעולתו ב"הגנה" מאז כניסתו לשורותיה עם השתקעותו בירושלים, ועד לתפקיד האחראי כתוכ"ל בצ.ה.ל.

כחבר ה"הגנה" עמד עם נשק ביד לשמור בלילות על שכונות ירושלים ומבואותיה ופעל בלשכת ההסברה, כפי שמעידים הדברים, שנתפרסמו ב"עלון לחברים" של ארגון חברי ה"הגנה" סניף ירושלים תשט"ו (מס' 9): “בשטח זה עשה גדולות וחברי ה”הגנה" ראוהו מופיע בפניהם בכל פינות ירושלים, בכל חדרי מחתרת ובקוי חזית". ככל שגברה והתפשטה פעולתה של ה"הגנה" כן הוטלו עליו תפקידים מרובים ואחראיים. וכשרבו המאסרים של חברי ההגנה, שנתפסו בעמדות, בהעברת נשק, באמונים ובפעולות שונות – הוזעק תכופות, בימים ובלילות. תמיד עמד הכן ונענה לכל קריאה ופעל במלוא המרץ והמהירות. ידיעתו את המנטליות האנגלית, בקיאותו המשפטית, פקחותו וזריזותו, אומץ לבו ותפיסתו החריפה – כל אלה הכשירוהו לתפקידיו האחראיים והיו לו לעזר בפעולותיו, פעולות שהיו כרוכות בסכנות אישיות חמורות. כך זכה לשחרר רבים מבין אסירי ציון, נושאי נשק המגן ושליחי העם, צעירים וותיקים, בני עיר ובני קיבוצים, מידי המשטרה והצבא הבריטי של ממשלת המנדט.

פעולתו זאת, פעולת התנדבות רבת־שנים ומלאת־מסירות, הכשירתו לתפקידו החשוב לעתיד כתובע הכללי של צבא ההגנה לישראל. עם התחלת מלחמת השחרור נקרא לעמוד בראש השרות המשפטי של צ.ה.ל.

הוא היה התובע הכללי הראשון – התוכ"ל – בצ. ה. ל. וכיהן בתפקיד זה כסגן־אלוף. בתוקף תפקידו הועבר בראשית המצור על ירושלים לתל־אביב. כמנהגו התמסר בכל לבו ונפשו לתפקידו, חיבר את חוק השיפוט הצבאי תש"ח. על דרכי עבודתו והשקפותיו מלמדנו מאמרו שנתפרסם ב"במחנה", בעקבות השיחה ב"קול ישראל". המאמר מסתיים בדברים אלה:

“אולם לפי שעה רבה וחשובה עבודתה של התביעה הכללית. עליה לתבוע לדין את המתנכלים לרכוש הצבא ולכוח הצבא, את הפוגעים בגופו ובכבודו של החייל, את העוברים על צווי החוק והמוסר, ועליה להביא למשפט גם את המתרשלים בתפקידיהם ומזניחים עמדותיהם. על התביעה הכללית לתת דעתה שזכויות החייל תישמרנה במלואן. התוכ”ל איננו אלא ידיד הצבא והחייל, וגם אחרי איומי הצלף לא ימלא התוכ"ל את תפקידיו בתוך משוריין, כי אם בצפיפות חדרים, צריפים ואהלים, ולא ישא פנים לצלף או לטירון, למפקד או לטוראי ולא יהדר פני איש. הכול שווים בפני החוק והחוק מחייב בשווה את הכל."

לאחר שגמר שרותו בצ. ה. ל. כתוכ"ל, המשיך לשמש כקצין במילואים כשופט בבית־הדין הצבאי העליון. בתפקיד זה, כאחד מאבות בתי־הדין של צ.ה.ל., נשאר עד יומו האחרון.

עם פרישתו מצ. ה. ל. חזר גורלי לעבודתו ולמלאכתו, כעורך־דין במשרדו בתל־אביב. עבודתו מקיפה את משרדו בירושלים, ואף בבאר־שבע. מידותיו התרומיות היו ידועות בציבור, רבו גם רבו העשוקים והמדוכאים חסרי־כל, המתדפקים על דלתות משרדיו, שיצאו מחדרו מעודדים, עצה משפטית לצדם ולעתים קרובות מתת כסף בידם. כי מה שציין את אברהם גורלי בכל, בחייו הפרטיים והציבוריים, היו סגולותיו הנעלות, טוב לבו והבנה לצרת הזולת. הוא לא מנע את עזרתו מכל דורש ותמך ביד רחבה במוסדות ציבור ומוסדות צדקה, בבני משפחה ובידידים קרובים ורחוקים.

אברהם גורלי, איש המשפחה ואיש הציבור, היה איש רעים למופת. נבון ופיקח, בעל השכלה רחבה, שולט בשפות רבות, חובב אמנות ובקיא בספרות־העולם כבספרות העברית היה מטבעו איש שפע, קורן ומקרין ומעשיר את כל מי שבא עמו במגע. מחונן בחוש הומור נדיר ואיש שיחה פיקח היה הופך לאישיות המרכזית בחברה. אברהם גורלי היה בעל חן וקסם אישי נדיר, שופע מרץ וכוחות יצירה נפלאים. כולו תסיסה, מלא רעיונות ושאיפות.

אברהם גורלי נספה בתאונה, בישבו ליד הגה מכוניתו בדרך לבאר־שבע, בי"ד בתשרי תשי"ד (11.10.1954). הוא נקטף לפתע, במיטב שנותיו, באמצע דרך חייו, כשהבשיל להעניק לעם ולמדינה את פרי כשרונותיו הברוכים וסגולות נפשו היקרות. הוא הובא לקבורות בבית העלמין בהרצליה, כשאת ארונו מלווים אשתו, ילדיו, כל בני משפחתו, חבריו בצ. ה. ל. וחבריו למקצוע, ידידיו רעיו ומעריציו מכל קצות הארץ. על קברו הוקמה מצבה, בה חרותות המלים:

עו"ד ד"ר אברהם

בן ברכיה גורלי

סג"א תוכ"ל בצ. ה. ל.

א' חשון תרע"א

י"ג תשרי תשט"ו

אוהב אדם ופועל צדק

דברים שנאמרו באסיפת אזכרה בבית ארלוזורוב ביום השלושים לפטירת אברהם גורלי ז"ל

…קשה לי להרים את המעמסה הזאת ולהעלות את זכרו של אחינו אברהם, או לפי כינויו “אִברַשה”, כפי שהיינו רגילים לקרוא לו במשפחה. הלואי ויכולתי רק במקצת לחשוף את האור שהיה גנוז בו, ולסכם את פרשת חייו הקצרים, עשירי התוכן ומלאי ההוד.

רק מלאו לו שש־עשרה שנה ואני כבר הכרתיו. אמנם – לא הכרה אישית, אלא מרחוק. ע"י רשימותיו בחוברות שם בגולה, ע"י פניותיו בכנוסים לנוער ומכתביו המלבבים לבני משפחתו בארץ הצטיירה בלבי הדמות הקוסמת הזאת. ובכל המכתבים – נעימה אחת: “אנא העלוני למולדת; בכל מאודי ונפשי אעמוד לשרותה”.

אבל גם הכנה בחיים נחוצה לו. והנה מתעכב אברהם למספר שנים בחו"ל. בתוך האוירה העויינת של שנאת ישראל הוא בכ"ז מפלס לו דרכו, משלים את השכלתו בתור עו"ד.

ואז מושטת לו עזרתנו – עזרת בני־המשפחה – להגיע למטרתו הנכספת, זכורה לי עדיין שמחתו ללא מצרים בעת שדרכו רגליו לראשונה בנמל יפו – על אדמת ישראל.

גם כאן בארץ יונק אברהם ממקורות הראשונים של תורה. הוא תלמיד־המחקר הראשון באוניברסיטה העברית בירושלים.

בנושא שבחר הוא שם לו למטרה להבהיר את שאלת “הגנת המיעוטים באמצעות חבר הלאומים”, ובתוך זה שאלת המיעוט היהודי המפוזר בין כל העמים בכל רחבי תבל. נושא כה קרוב ללבו, באשר אהבת האדם – הפרט והכלל – היא נקודת המוקד שלו.

אברהם הוא – כמעין המתגבר, תוסס, ואיננו מוגבל רק בד' אמות של מקצועו. התקופה היא שעת מבחן לנו, לפני קום המדינה. הישוב היהודי בארץ נאבק על זכויותיו בכל הדרכים – במשק ובנשק. ואברהם עומד על משמרתו. בחורינו המגינים נופלים בידי השליט המנדטורי הזר, העויין למפעלנו, ועל אברהם מוטל התפקיד להוציא אותם מצפרני הנוגשים. בראש מורם, בגאוה לאומית ובכשרון מופלא הוא מגין עליהם, מוכיח את צדקתם ומוציא לאור משפטם.

הכל הוא השיג ע"י נאמנותו לרעיון שדגל בו וע"י מסירותו לענין שטיפל בו; ע"י ישרו ורוחב לבו, אצילות נפשו וגודל רוחו.

בכל המסיבות הוא שופע הומור, מגלה יחס חברי לכל אדם, באשר הוא נוצר בצלם. עזרתו מושטת לכולם – לקרוב ולרחוק.

ועליו יוגד, כי קיים את כל המצוות. כי אלה הם דברי תלמידי־החכמים ז"ל: “שקולה צדקה כנגד כל המצוות”. ומידה תרומית זאת היתה חלק מנפשו האצילה. יהיה זכרו ברוך בתוכנו.

ת. נ. צ. ב. ה.

דוד ויסברג

ידין ירון, אליקים הררי

ד"ר א. גורלי המנוח היה בעיצומו של חיבור פתח־דבר לספר זה (מבוא לדיני נזיקין) כשיצא לדרכו האחרונה אשר ממנה לא חזר עוד.

כעוזריו בכתיבת ספר זה נטלנו, איפוא, על עצמנו את התפקיד להשלים את המלאכה לפי הקוים שהותוו על־ידו.

ד"ר גורלי ז"ל הקדיש ספר זה לזכרו של שמואל בורסי ז"ל, המו"ל הראשון של ה"ספריה המשפטית", ואף החל בכתיבת ההקדשה לשמואל בורסי המנוח, אולם, בטרם יכלה את מלאכתו שכלה הספריה המשפטית ללא עת גם אותו.

משום כך מובאים בספר זה דברי ד"ר גורלי ז"ל לזכרו של שמואל בורסי ז"ל, שנפטר ביום ב' תמוז תש"ט, ואשר התפרסמו בספר א' של הספריה המשפטית “תקנות הדיון האזרחי”.

בכאב רב ומתוך הרגשת גודל האבידה אנו מסיימים עתה את מלאכת הוצאתו לאור של ספר זה בלעדי ד"ר גורלי ז"ל, אשר היה עמוד התווך והרוח החיה בהכנתו. מותו הפתאומי היה זעזוע קשה לכל מכריו, מקורביו והאנשים אשר באו אתו במגע. הוא היה אדם בעל מרץ ללא גבול, יזמה רבה, מעוף וכשרונות בלתי רגילים, אשר אישיותו נחרתה בזכרונם של כל מכיריו.

נתיתם שדה העריכה והספרות המשפטית בישראל. כל אנשי החוק והמשפט בישראל, מכריו ומיודעיו יבכו את האיש ויזכרוהו. יהא זכרו ברוך.

ידין ירון, אליקים הררי

כ"א תשרי תשט"ו – 18.10.1954

יואל זוסמן

הכרתי את ד"ר אברהם גורלי לפני כ־20 שנה בתל־אביב, והוא אז מורי לעברית. לאחר שנים חזרנו ונפגשנו והפעם במסיבות אחרות לגמרי: גורלי נעשה לעורך־דין, עבר ירושלימה והיה במהלך עבודתו מגן על אסירי ההגנה. אותה תקופה הייתי בא אתו במגע בעניינים אלה, שהיה מסור להם בלב ונפש.

עם קום המדינה נתמנה גורלי לתובע צבאי ראשי ויסד את השירות המשפטי של הצבא. ושוב התראינו בקבוצה משותפת בצ.ה.ל. אחרי עזבו את הצבא פתח גורלי משרד עורך־דין בתל־אביב. אותו זמן הייתי שופט בבית־המשפט המחוזי בתל־אביב והוא היה מופיע וטוען לפני וכך חזרו ונפגשו דרכינו.

גורלי התענין תמיד במדע המשפטי ומכאן בא עיסוקו במו"לות, ואפילו שלא על מנת לקבל פרס. לא פעם אף הפסיד בעסק כזה. כבר בזמן המנדט עסק בפרסום פסקי־דין, מלאכה שהיתה אז מוזנחת מאוד, והשתתף בעריכת אוספים אחדים. “דיני השכירות” לגורלי, אסוף תמציות של הלכות השכירות, היו ועודם מצויים במשרדו של כל עורך־דין ובכל בית משפט. לאחר קום המדינה יסד את הוצאת “פסקים”, שהם היום אוסף פסקי הדין של הסתדרות עורכי הדין. כמו כן יסד וניהל את “הספריה המשפטית” שהפכה לשם דבר.

גורלי היה אדם בעל אינטרסים רבים בתחומי האמנות והספרות והיה בא באהלה של תורה. מתוך כך נעשה עורך־דינה של אגודת אקו"ם, והיה למגן לסופרים ומחברים.

כעורך־דין הושיט גורלי עזרתו המשפטית לאנשים חסרי ישע, ועזר להם ככל אשר השיגה ידו.

מרצו ורוח החלוציות שפעמה בו הביאוהו דרומה ועד באר־שבע, בירת הנגב, בה פתח משרד, בדרכו למשרדו זה בבאר־שבע, נספה בתאונת דרכים, והוא רק בן 43.

ציבור המשפטנים בארץ מבכה את מותו הטראגי של חבר מסור ויקר שהיה חביב על הבריות ונלקח מאתנו בעודו תאב חיים וצמא דעת. תנצב"ה

ירושלים, בית המשפט העליון, 3.11.54

הנני כותב מלים אלה על חברי אברהם גורלי, כשבלבי הערכה ליכולתו הרב־צדדית. שהרי אם נודע שמו של גורלי ברבים בתקופת פעילותו הענפה בראש וראשונה כפרקליט, הרי בין חבריו למקצוע זכתה להערכה מיוחדת פעילותו כמוציא־‏לאור. ובדפים אלה, המוגשים עתה לאיש החוק והמשפט ולמתלמד, המצוי בדרכו אל עוטי הגלימה השחורה, נאספו דברי ההקדמה שכתב לפרסומים שהוציא במשך תקופה ממושכת, החל מימי המנדט ועד אחרון ימיו.

בהוצאה לאור בתחום הספרות מכירים אנו שני סוגים עיקריים של מול"ים – המו"ל המסחרי שעיניו לרווחיו והמו"ל המחנך שטיב דברי היצירה לנגד עיניו, אם ננסה להשוות את גורלי לאחד מהם הוא שייך בלי ספק לסוג השני. הוצאה לאור של דברי חוק אין לה סיכויי מכר רבים, כי הם מיועדים ביודעין ומלכתחילה לחוג מסויים וסגור, אך תחושת השרות שהיתה בו בגורלי ברבים ממעשיו, היא שהביאה אותו, כנראה, גם לעשות שרות זה לחבריו: הדפסת התקדימים ופסקי הדין ובעיקר בשטח דיני השכירות היתה לשם דבר וסייעה בידי כל העוסקים במקצוע.

ואם מעשי השרות שעושה האדם למען הצבור ולמען חבריו הם המשאירים את זכרו לתמיד ביניהם – הרי תהיה פעולתו זו זכורה לטוב תמיד ונמשכת לימים ארוכים.

יואל זוסמן

תל־אביב, ספטמבר 1959

ד"ר א. אנקוריון

היה משהו גורלי בגורלי – ובקומי לומר דברי־הערכה לזכרו של אברהם גורלי – על דעת חבריו וידידיו, ועל דעת חברי בהסתדרות עוה"ד – עלי קודם כל לומר, שזוהי הרגשה כללית הרווחת בתוכנו, שאבד לנו חבר יקר, בעל כשרונות מזהירים, ומעמודי־התווך של הפרקליטות בישראל.

די לזכור, שהשתקע בתל־אביב רק ב־1948, וכשרואים הממדים שאליהם הגיע משרדו ב־1954, אפשר להבין מה המקום שתפס ושנועד לו עוד בשורות עוה"ד. היה בו אי־שקט, שהמריצו תמיד להרחיב בסיס פעולתו – לכן גם ירושלים, גם באר־שבע, גם מגדל־אשקלון.

אולם אם כי הצליח מאוד בפרקטיקה, הרי זכרו בין עוה"ד ישאר בעיקר כאיש־שיטה. מסדר ההלכות, הסופר והפובליציסטן המשפטי, והמו"ל – מניח היסודות להוצאה שיטתית של ספרי חוק ומשפט.

זכורני, שתשומת לבי הופנתה אליו לראשונה בשנת 1936 – שנת המאורעות, כאשר החל לפרסם מאמריו ב"דבר" – בשאלות חוק ומשפט, ושאלות השעה החמורה הקשורות בחוק ומשפט. מסתבר שהיה אז כבן 25–24. מאמריו הצטיינו בבהירותם, בהקפת הענין ומצויו; זו לא היתה גישה אקדמית, אלא גישה השוה לכל נפש – והיו בה גם ידיעה יסודית של הענין וגם להט־הנפש של פובליציסט בחסד, הכואב עמו ולוחם מלחמתו בשער. יריעתו התרחבה כשדן בשאלות הבין־לאומיות שלנו, מגענו עם ממשלת המנדט ועם חבר הלאומים דאז.

מתברר שלא הסתפק בלימודיו הקודמים, אלא הוסיף דעת ומחקר – עשה דוקטוראט באוניברסיטה בירושלים – וכאן כתב את מחקרו בשאלת הזכויות של המיעוטים הלאומיים ובמיוחד המיעוט היהודי – עבודה שרק לפני שנה או שנתיים פרסם אותה בספריתו המשפטית.

שאיפתו לשיטתיות משפטית ולהשכלת הרבים התבלטה כבר אז, כאשר יחד עם עו"ד לבנון החל להוציא את פסקי־הדין השופטים “Current Law Reports” שהיו לעזרה רבה לעורכי־הדין ולשופטים.

שיטתיות זו וכוח־עבודה זה באו לידי בטוי עוד יותר מושלם, כאשר הוציא את הדייג’סט הגדול שלו בעניני יחסי שכירות – שהפך לשם דבר, הידוע בין אנשי חוק כ"גורלי" סתם.

הוא הדין בהוצאת חוקי התנועה, שגם זו התקבלה וידועה כ"גורלי" סתם.

“הספריה המשפטית” שערך אותה מלאה חלל ריק בהרבה שטחים – ובשים לב לדלותנו בהוצאת ספרי חוק ומשפט – אפשר לומר שמילא בזה תפקיד חלוצי.

הספר היפה האחרון שיצא בהוצאה זו הוא ספר דיני העבודה של ד"ר י. לוינטל. ומסר לי הח' לוינטל, שרק ימים ספורים לפני מותו הציע לו המנוח את הרחבת היריעה והוצאת המשך – כרך שני בשטח זה.

גורלי היה עורך־דין ובעל־מרץ, בעל זיקה ציבורית חזקה – וסגולות אלו עמדו לו כאשר פעל כעו"ד בעל עמדה בהסתדרות ובארגון־ההגנה בשנות פעולתו בירושלים. ואם נחוצה הוכחה חותכת לאומץ־לבו ולעמידתו ללא־חת, די להזכר בפרשת היועץ־המשפטי י. שפירא, שבה נלחם לכבודו וזכויותיו עד שזכה בדין.

אין שום ספק, שגולת הכותרת של פעולתו נשארים אותם 9 חדשים, שבהם פעל כתוכ"ל הראשי של הצבא. היום יש לנו כבר דפוסים יצוקים – והדברים כאילו מובנים מאליהם. אולם אז היו ימי־בראשית, ימי הנחת יסודות, כאשר צריך היה ליצור יש מאין. גורלי זרק את עצמו בכל המרץ למלאכה כפולה זו של יצירת החוקה המשפטית של צבא ההגנה לישראל ושל הקמת השרות המשפטי של הצבא. ודאי שאלה לא היו שלמים – אולם הם היו ראשונים, וגדולה זכות ראשונית השמורה לו.

הוא היה אדם חי, תוסס, איש שיחה ו־esprit, ער לחברה, לכל יצירה ספרותית ואמנותית. ומעל לכל – איש המשפחה, בעל לאשתו ואב לילדיו, אח דואג לכל קרוביו האחרים, שגדול כים שברם ומי ימצא להם ניחומים.

יהא זכרו ברוך בתוכנו – וינעמו לו רגבי עפרו באדמת המולדת.

ד"ר א. אנקוריון

פרופ' נורמן בנטויטש

דברים שנאמרו באספת אזכרה בבית ארלוזורוב ביום השלושים למותו.

בתקופת כהונתי כפרופיסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, היה אברהם גורלי תלמיד־מחקר ראשון שסיים את מחקרו על נושא היחסים הבינלאומיים. מחקר זה זיכה אותו בדוקטוראט. סטודנטים אחדים לפני גורלי ואחריו, נרשמו כתלמידי מחקר; אולם מסיבה זו או אחרת לא הביאו את עבודתם לידי סיום.

גורלי – שהכרתיו לראשונה בשם ברונזפט – בחר כנושא למחקרו את שאלת המיעוט היהודי בחבר הלאומים. הוא טיפל במיוחד בפטיציות שהוגשו ע"י אירגונים ואישים יהודים אל ועדת המיעוטים של חבר הלאומים. מחקרו היווה תרומה חשובה לנושא שלא מיצוהו במידה מספקת. המחקר נדפס ויצא לאור. אברהם גורלי שהצטיין בתפיסתו המקיפה, בהתמדתו ובראיתו הבהירה, הוכיח במחקרו את ירידת השפעתו של חבר הלאומים.

בתקופה שגורלי עבד על מחקרו הוא נבחן והוסמך כעורך־דין ארץ־ישראלי, ולאחר־מכן פיתח פרקטיקה ענפה. עם תקומת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות נתמנה גורלי לתובע הכללי של צ.ה.ל. (הגנה), תפקיד הקרוי באנגליה “הפרקליט הראשי”. הוא היה אחראי, לפי ידיעתי, להכנת חוקת השיפוט הראשונה של צ.ה.ל. ולהכנסתה לשימוש.

אופייני למרצו הבלתי־מוגבל וחושו הציבורי היו הספרים השונים שפירסם על חוקי פלשתינה־א"י וישראל. ספרים אלה הוקדשו לנושאים שונים: כגון, חוק הדירות והעסקים, דיני תעבורה, פקודת נזיקים אזרחיים ולבסוף לתחיקה של מדינת־ישראל. בתקופת המנדט ערך גורלי והוציא לאור בשפה האנגלית סדרות פסקי־דין של בתי משפט.

גורלי היה לוחם נלהב לזכויות אדם ופעמים אחדות הזמינני להרצות בחברה התל־אביבית על נושאים אלה. בפגישתנו האחרונה סיפר לי על תכניותיו החדשות. הוא ערך סדרות ספרים המוקדשים לחוקי ישראל והטעים את הצורך בהוצאת ספרות משפטית מקצועית לנוער. דיברנו גם על האפשרות לתרגם כמה ספרים לאנגלית למען יהודים דוברי אנגלית. תכניות אלו לא נתגשמו, כי נלקח מאתנו באורח טראגי לפני זמנו.

גורלי נשמר בזכרוני כדמות של חלוץ צעיר ונלהב בשדה החוק ומדעי החברה, כאיש לוהט ומסור בלב ובנפש לארצו.

פרופ' נורמן בנטויטש

ההגנה, אשר לשורותיה השתיכו, ברמות שונות של פעלתנות ואחריות, מרביתם המכרעת של גברים ונשים מהישוב, הכירה בערכם החשוב של חברים מסוג מיוחד, שהנני לתארו.

המדובר הוא ביהודי רגיל, הנתון, לכאורה, לשטף עניני השיגרא בלבד, אם במקצוע או סתם בדאגה לפרנסה, אם במשפחה, בחינוך ילדיו או בחיי חברה או מפלגה, אליה משתייך ולעתים אף יושב אוהל, השוקד על מחקרים שבהגות, מדע או אמנות.

אולם, על אף כל זאת, ונכון יותר לומר, לפני כל זאת, חדור יהודי זה הכרת אחריות גדולה, הרובצת על כתפיו בכל הנוגע למערכות הבטחון של הישוב העברי בארץ, הנאבק על זכות עמו לחיי דרור ועצמאות במולדתו. עיקרו של חבר מסוג זה הוא בכך, שמזדהה הנהו תמיד ובכל הנסיבות הזדהות אישית מלאה עם ההגנה, הנושאת באחריות לבטחונו של הישוב, על כל הלבטים והפיתולים, הכרוכים במשימה זאת. אין, לרוב, דרכו של חבר כזה בהגנה בגדולות ומקומו בה, כמעט ולא יכירנו. אולם בכל שעת דחק ופורענות נמצא האיש, ממש מתחת ליד ופועל, בצניעות ומסירות להפליא ובנאמנות למופת, ככל שמטילים עליו, ללא תביעות כל שהן וללא התנאת תנאים.

אברהם גורלי ז"ל, שימש, ללא ספק, אב־טיפוס לסוג זה של חברים בהגנה. במרצו ללא גבול וללא ליאות, בסערת רוחו המתמדת והמסעירה רבים סביבו, נשא עמו תמיד תחושת חובה עליונה לשאת באחריות אישית במערכת בטחוננו, הלכה למעשה, וידע אף להדביק בכך אחרים.

מעמדו כעורך דין צעיר ומוכשר, כעסקן ציבורי מבורך, פעילותו בהסתדרות ובמפלגתו ודאי שאפשרו לו מילוי חובתו בהגנה, כפי שנהגו רבים אחרים, על ידי מתן עצה משפטית ליד שלחן עבודתו. לכל היותר יכול היה להכלל כחבר באחד הועדים המכובדים.

אולם, אין גורלי יכול לחסות בצלו של הזולת, עליו להיות נתון בתוך תוכם של לבטי השורה, כשליחה הנאמן, הנושא באחריות לשליחות זו באופן אישי. כל זאת על אף עסקים מרובים ודאגות אחרות.

גורלי ידע אף להתנגד בעקשנות, כאשר רצו לכוף עליו לעסוק רק בעניינים ספציפיים, הקשורים במקצועו והשכלתו המשפטית. תמיד עמד במריו והשיג מבוקשו – להמנות עם חבר המפקדים הפעילים, אם כי לא מנע מהשורה עזרתו המקצועית בעצה ואף במעשה בעת שאלה נדרשו ממנו.

בפקחותו, עירנותו, השכלתו הרחבה ופשטות הליכותיו רכש לעצמו מעמד של חבר במשפחת המפקדים, והם מצדם ראוהו כאחד משלהם, אם כי הכירו, שהנו בעל רמה אינטלקטואלית הרבה יותר גבוהה מזו שהיתה מקובלת במשפחה זו, בדרך כלל.

באותם הימים, היו, כמעט, מועדי שיגרה קבועים למתיחות בטחונית בירושלים ובאופן רגיל היו ננקטים בימים כאלה אמצעי כוננות. גורלי היה תמיד בין הראשונים להתיצבות, אם כי נאלץ על ידי כך להפסיק ענינים שוטפים שבטיפולו או עבודת עיון או מחקר, הקשורים במקצועו.

לא פעם הוצע לו לעסוק בעניניו אלה אף בעמדת הכוננות, אולם תמיד דחה הצעה כזאת, כשבת צחוק על שפתיו ועיניו העליזות תמהות לעצם האפשרות להצעה ממין זה – לעסוק בעניניו, שעה, ש"חברה" מכונסים תוך דריכות וכל רצונם הוא להצדיק האמון, שהפיקוד רוחש להם, בהפקידו אותם למשימה זו.

שעה שקלגסי רומל צעדו תוך נצחונות לעבר מצרים והסכנה הנאצית רחפה מעל לראשינו, הזניח גורלי כל ענין ומתפנה כליל לפעילות מסועפת למדי, כפי שההגנה נזקקת לה באותם הימים.

אף לאחר שהמתיחות זו מתרופפת, עם תבוסתו של האויב הנאצי באפריקה הצפונית כשמרבית החברים חוזרים לעיסוקיהם, ממשיך עדיין גורלי בשליחויות שונות מטעם ההגנה ורק בהדרגה הוא חוזר לחיי הפרט שלו, עד שרואה לעצמו אפשרות להיות נתון להם כבימים רגילים.

אולם, אין הפוגה זו נמשכת זמן רב. נגמרת מלחמת העולם השניה והאויב הנאצי מוגר. כל העולם נושם לרוחה, פרט לעם ישראל. רק עכשיו ניתן לו לעמוד על מלוא משמעותו של האסון המחריד שקרה לעמנו וכל פרט מבינינו עומד מול עובדת ההשמדה של קרובי משפחה ורעים.

שבעתיים קשה השעה לישוב בארץ. לבריטניה החלטה נחושה – לשים לאל כל תקוה לעצמאות עברית במולדת. התנועה הציונית, הישוב והעם כולו פותחים בשלב המכריע של המאבק, המוכרח להסתיים בהתנגשות עם נשק ביד.

גורלי זונח שוב עסקיו ומשתלב כולו במעגל ההכנות המרובות הקשורות בכך ובעצם המאבק עצמו. אף אחד לא הטיל עליו התיצבות זו. תחושתו הפנימית לאחריות המוטלת עליו, אשר נבעה מהכרה צלולה ולב דואב ונאמן – היא, אשר שמשה כצו, המחייב אותו לצעדו זה. מאז שקוע גורלי כולו, בשליחות ההגנה, המתיצבת, בהמשך הזמן, מול פורענות איומה לתוכה הטילו אותנו הבריטים עם הערבים כאחד.

לאחר מכן סערת מלחמת העצמאות, כינון מדינת ישראל והקמת צבא הגנה לישראל, היורש את מקומה של ההגנה.

גורלי, כמובן, על משמרתו והפעם בתפקידו המקצועי – מוטל עליו להניח היסודות לשיפוט הצבאי בצה"ל. חוסר נסיון, תנאי מלחמה, ליקויים בצד התחוקתי וגורמים שונים אחרים הכבידו מאוד על מילוי תפקיד זה.

אולם, נאמנותו ודבקותו במטרה, מרצו הרב וידיעתו המקצועית הרחבה בצרוף להופעתו האישית הנעימה, סייעו בידו להתגבר על כל הקשיים וזכה גורלי להשלים מלאכתו זו והוריש לבאים אחריו רק מלאכת השיפור, התיקון והשכלול.

עם שוך הקרבות, לאחר נצחונות מזהירים, וכשהמדינה החלה מיד במשימתה העצומה לעליה ולבנין, חוזר גורלי למסלול חייו האזרחיים.

אולם, גם הפעם אינו מותר על השתיכותו למשפחת הנושאים באחריות. יכול היה בנקל לפרוש לגמרי הצדה, אולם, כאמור, לא גורלי יעשה כזאת. כקצין במילואים נותן הוא יד לפעולתו של בית הדין הצבאי העליון, בו הוא משמש כשופט וכאחד מאבות בתי הדין.

גם במסגרת זו אינו קופא על שמריו. אזנו ערה לכל המתרחש בצה"ל ואין הדאגה לבטחוננו משה מלבו.

בתפקידו זה אף ערך לעצמו תכנית לפעילות נרחבת, ואין ספק, שעתיד היה לתרום לשיפוט הצבאי בצה"ל תרומה ניכרת.

אולם התאכזר הגורל העוור וניתק, ללא עת וללא טעם, חיים תוססים אלה.

אלוף נחום שדמי

התנועה הציונית ידעה להתמיד בעבודתה המעשית, היום־יומית בכל התנאים, על אף המכשולים החמורים ביותר ו"פכים קטנים" אלה נצטרפו להתחלת הבנין המפואר, שגם אויבינו מוכרחים להודות בו. אל נא נתנכר גם עתה למסורת המבורכת הזאת, שבה סוד גידולנו עד עתה ונצחוננו להבא.

*

אין גבול לתחבולות השליטים הבאים לגזול מאומללי עולם את תקותם האחרונה להצלה. אך העובדה עצמה שהם זקוקים לתחבולות אלה יש בה כדי להעיד, כי עוד לא אבדה תקוה.

*

העם היהודי חייב להשקיע את כל כוח מצוקתו וכל להט רצונו במלחמה הזאת על זכות עליתו, כי כלתה אליו סכנה רבה.

*

עלינו לדעת את חובתנו היום. הבראת חיינו הכלכליים והרחבתם אינה עתה רק צורך השעה, כי אם גם חובת המפעל; לא רק צו כלכלי, כי אם חובה פוליטית. יציבותו והתאוששותו של המבנה הכלכלי של הישוב העברי בארץ – מכשיר עיקרי הוא במערכה הפוליטית הכבדה והאחראית אשר לפנינו.

מדבריו

המחוקק הארצישראלי –

“דבר”, 15 באפריל 1937

המחוקק הארצישראלי מגלה בימים האחרונים פעילות רבה בשטח תחוקת ההגנה וחיזוק המשטר בארץ. חוקיו מיועדים למנוע מעשי פשע המוניים ומכוונים לסתום את הפרצות, שפרץ בית המשפט בחומת החוק בגלל פגימותיו ובעטיה של התביעה הכללית.

את הפעולה הזאת אפשר היה לקדם בברכה, אילו היינו מתבשרים גם כי נוצרו הערובות הנחוצות לכך, שהתיקונים לא ישארו אותיות פורחות.

לפני חצי שנה בערך יצא תיקון לחוק העדות, המפטר במשפטים פליליים מ"העדות המסייעת"; זו “העדות המסייעת” שהפכה לרועץ בחיים המשפטיים־מדיניים בארץ והכובלת את בית המשפט ואת הצדק גם יחד. אך עד היום טרם קיבל תיקון זה כל תוקף. מה הטעם להשתהותו של המחוקק? האמנם לא גמל עוד המצב למתן כוח לתיקון זה, לאחר הזיכויים המרובים של פושעים בלתי מפוקפקים בגלל חוסר אותה “העדות המסייעת”?

לו באנו לפרט והיתה הרשימה ארוכה למדי. די אם, יקבע כי איחור זה של המחוקק גרם לשחרורם של מחזיקי נשק וסייע להשרשת האמונה, שאמנם אין הפושע בא על ענשו בארץ הזאת.

לפני זמן קצר פורסם דבר המלך במועצתו על הגנת המדינה. דבר מלך זה הממזג את חוקי ההגנה הקודמים, קובע הלכה, המבטלת את ההחלטה הידועה של בית המשפט העליון. לפי הלכה זאת מחייבות תקנות החירום של 1936 גם לאחר 29 בספטמבר 1936, התאריך שבו ניתנה לנציב העליון הסמכות המורחבת להגנה על המדינה.

אחד, אחד ובאין עונש שוחררו מחזיקי הנשק, שנידונו לאחר התאריך הזה, אשר נקבע ע"י בית המשפט העליון כיום ביטולן של תקנות החירום. לו הקדים המחוקק וקבע את ההלכה תיכף לאחר השחרור הראשון, כי אז היו תקנות החירום מחייבות גם לאחר התאריך הזה, שנעשה פאטאלי ליסודות הצדק והמשטר, ולא היו משתחררים מהעונש מחזיקי הנשק והמתקיפים שנידונו כולם בערכאה הראשונה לענשי מאסר מ־5 שנים ומעלה.

התביעה הכללית הבטיחה לבית המשפט העליון לתבוע שוב עבריינים אלה, לאחר ששוחררו מעונש בתוקף קביעת בית המשפט, כי תקנות החירום נתבטלו. אך טרם שמענו על קיום ההבטחה הזאת, ועפ"י הנסיון המר שהצטבר אצלנו מתולדותיו של מנגנון זה, ספק אם גם נמהר לשמוע כזאת.

רבות דברה העתונות האנגלית והארץ־ישראלית על חוסר ההתאמה שבין בית המשפט לבין מנגנון ההנהלה בארץ, להוותה של המדינה.

אך לא פחות מסוכנת היא גם אי־ההתאמה של פעולת המחוקק לצרכי השעה של המדינה. גם בחזית זו עלינו לאסור את המערכה ולהפנות את תשומת לבו של המחוקק הארצישראלי על ההכרח להתאים את החוקים לצרכי הארץ לא רק מבחינת התוכן, כי אם גם מבחינת הזמן.

שכם הערבית

“דבר”, 30.5.57

שכם הערבית הפכה בחסד השלטון לעיר המשפט בשביל כל מושבות ישראל אשר בגליל ובעמק הירדן. הנפות של טבריה וצפת שהיו עד עכשיו שייכות לאיזור השיפוטי של חיפה נקרעו ממנה עכשיו, בתוקף תיקון של החוק בדבר בתי המשפט, וצורפו לאיזור השיפוטי של בית המשפט המחוזי בשכם.

כלום כה גברו והודקו במשך הזמן האחרון היחסים החברתיים והכלכליים של יהודי צפת ושל יהודי טבריה ושל מושבות הגליל ומשקי עמק הירדן עם שכם הערבית דוקא, עד אשר היה הכרח לעשות את התיקון הזה? האם לפחות נוצרו הערובות כי איש יהודי מן הגליל התחתון או הגליל העליון כי יבוא להישפט בשערי שכם, יהיו חייו מוגנים שם למדי ולא יאונה לו כל רע וכל עלבון? וכי גם שפתו תהא מובנה ומוגנה שם כל צרכה, ותורגמנים יתמנו שם במספר הראוי?

ואם גם נניח לרגע כי כל הערובות הללו נוצרו שם (על יסוד מה יש להניח זאת?), האם לא רשאי איש יהודי מן הגליל ומעמק הירדן, מצפת ומטבריה לדרוש שעניני המשפט שלו יסודרו בתוך תחומיו הוא ובקרב אנשי סביבתו הטבעית?

מה חטא חטאה חיפה שלוּקח ממנה כל שדה פעולה זה, שיש לו לא ערך אדמיניסטרטיבי כי אם גם ערך כלכלי רב? ומה הגדולות והנצורות אשר עשתה שכם בזמן האחרון שזכתה פתאום לשכר לא צפוי זה?

ועל כולם, מה פשעם ומה עווֹנם של יהודי טבריה וצפת, של אנשי כנרת והדגניות, של אכרי ראש פינה ומתולה, שהמה יצטרכו מעתה להביא את עצומותיהם וערעוריהם בעניני קרקעות וירושה, עניני מסחר וקנין בפני בית־המשפט בשכם דוקא?

זכורה המלחמה שניהלו יהודי תל־אביב על זכותם לא להזקק לבית־הדין ביפו. ארכה המלחמה ונחוצים היו קרבנות דמים ממש עד אשר נאותה הממשלה להכיר בצדקת הדרישה הזאת. האם יגרע דינם של יהודי הגליל ועמק־הירדן מדינם של יהודי תל־אביב?

ציבור עורכי הדין היהודים הביע את מחאתו נגד ה"תיקון" הזה. מחאה זו של עורכי הדין מחאת כל הישוב העברי היא, ודרישתם הצודקת של יהודי העמק והגליל להישפט בתוך תחומם אינה צריכה להיפסק עד שתישמע.

בשורותיו של מיניסטר המושבות

“דבר”, 28 ביולי 1937

בשורותיו של מיניסטר המושבות על גזירות העליה וגזירות הקרקע אשר כבר הוכנו הפקודות עליהן ודאי תפורשנה כ"המשך הגיוני" של הודעת הממשלה על מדיניותה החדשה, אשר ניתנה עם פרסום הדו"ח של הועדה המלכותית.

עובדה היא, כי הממשלה החליטה להגשים רק שתים מהמלצות הועדה: קיצוץ אכזרי של העליה והגבלות חמורות של זכות קנית הקרקעות. יתר ההמלצות – אמר המיניסטר – אי אפשר להגשימן מבלי התיעצות מוקדמת עם הנציב העליון, מבלי התחשבות זהירה ומדוקדקת עם מצבה הכספי של ממשלת ארץ־ישראל ומבלי נטילת רשות מחבר הלאומים. אכן, מובנת הזהירות בכל דבר העלול לפגוע באוצר הממשלתי של ארץ־ישראל; אולם דוקא משום כך יש לתמוה על המהירות הרבה ועל הקלות הרבה שבה החליטה הממשלה לעשות את הצעדים האלה העלולים להמיט שואה על משק הארץ ועל מצב תושביה. ודאי שכמה מהמלצותיה של הועדה המלכותית זקוקות לאישורו של המוסד הבין־לאומי אשר מסר את המנדט לידי אנגליה; אולם שום גאון משפטי לא יסביר, מדוע אין חובה זו חלה לגבי פגיעה חמורה בשתי תקנות יסודיות של המנדט: זכות היהודים לעליה וזכותם להתישבות צפופה על הקרקע. עובדה היא, כי הממשלה הבריטית היתה הקובעת, אילו המלצות מותר לה להגשים מיד ואילו המלצות זקוקות חקירה ואישור מוקדם של חבר הלאומים. עובדה היא שהממשלה בחרה לה מכל ההצעות של הועדה המלכותית דוקא את השתים הקטלניות ביותר לישוב היהודי ולמפעל הציוני. אם יש צורך בדוגמה נוספת, הרי פעולה שמבחינה משפטית אינה אלא פעולה אדמיניסטראטיבית פשוטה כהכרזת בחירות חדשות למועצה המוסלמית העליונה משמשת עדיין נושא לשיקולים זהירים בממשלה; אולם אותה ממשלה עצמה עושה שינויים מרחיקי לכת בעניינים היסודיים ביותר של המנדט הארצישראלי אם הם רק כובלים את חיי היהודים.

המלצותיה של הועדה המלכותית עומדות עכשיו לדיון בפני בית דין בין־לאומי ופסק הדין האחרון טרם הוצא.

נבחרי העם היהודי יצטרכו לדון בימים הקרובים בהצעות האלה. תכנן של ההצעות ידוע. תנאי ראשון ויסודי להן: אמון בהבטחותיה של ממשלת אנגליה וברצונה הטוב להגשימן.

האם אין גזירות אלו, הנמהרות והקטלניות, עשויות לערער כל שריד של אמון, והאם יש לדרוש מעם מורדף ומעונה, צמא שחרור ותקומה ושבע אכזבות ורוגז שיוכל להתיחס באמון להבטחות חדשות כשהן מושטות לו על חודה של חרב אוכלת?

“תקופת המעבר”

“דבר”, 30 ביולי 1937

תקופת המעבר אשר הועדה המלכותית המציאה והציעה אותה כשלב אורגני וראשון לכל התכנית כולה, ושגם על דעת מציעיה אין לה זכות ואין לה הצדקה אלא אם כן נתקבלה ונתאשרה התכנית כולה, הנה נזדרזה וקפצה עלינו והפכה לעובדה. עוד הפרלמנט האנגלי דן בעצם תכליתיותה של התכנית, עוד שום צד מן הצדדים לא קבע רשמית את עמדתו, עוד ועדת המנדטים לא היתה לה שהות אף לעיין בה; עוד הקונגרס הציוני לפנינו, וישיבת ועדת המנדטים לפנינו והפרלמנט האנגלי לא החליט עוד סופית אף הוא – ואנו כבר בתוך תוכה של תקופת מעבר זו על כל גזירותיה וסכנותיה. ובשורה רודפת בשורה כי רשת הגזירות הולכת ומתעבה ופקודות מיוחדות “לתקופות מעבר” זו כבר מתבשלות במטבחי השלטונות.

היש יסוד משפטי כל שהוא לכל מושג חדש זה הרה הסיבוכים והסכנות של “תקופת המעבר”?

מבחינה משפטית מושג זה כיום הוא מופרך מעיקרו. הועדה עצמה ראתה את התקופה הזאת המוצעת על ידה, כראות מצב בין־מנדטי, אחרי אשר יוחלט על ביטול המנדט וטרם תגיע שעתם של החוזים המיוחדים. האמנם בוטל כבר המנדט בארץ? היש כאן מישהו בארץ אשר כוח לו לבטל את המנדט?

אליבא דדינא, לא היתה לועדה המלכותית כל סמכות גם להציע את ביטולו של המנדט. בכתב סמכותה בלונדון ובפקודת סמכותה בארץ ישראל אין אף מלה, שתוכל להתפרש, שיש לועדה הרשות לנגוע במנדט; הועדה עצמה מביעה בדף 98 של הדו"ח את תפקידה לפי דברי מיניסטר המושבות ביום 18 למאי: “…שתתמנה ועדה מלכותית, אשר תחקור את סיבות המהומות ואת הקובלנות של הערבים והיהודים. מבלי לנגוע בתנאי המנדט”. בפירוש מבלי לנגוע.

אך אם גם נניח, שהדו"ח והצעות הועדה המלכותית יכלו לשמש בסיס להחלטת ממשלת המנדט להציע בפני החבר את סיומו של המנדט הארץ־ישראלי, הרי ציון “תקופת מעבר” המהווה בעצם את ביטול המנדט בלי כל אישור החבר אינו כלל מסמכותו של שום שלטון חוקי בעולם מלבד מועצת חבר הלאומים.

שני הקוים היסודיים של “תקופת המעבר” הם: קיצוץ במידות העליה וצמצום האפשרות של רכישת הקרקעות בשטח המנדט הארץ־ישראלי, שהנו שטח הבית הלאומי היהודי.

הועדה המלכותית ממליצה לנקוט בתקופת המעבר בצעדים שיאסרו על היהודים לקנות קרקעות באיזור המדינה הערבית העתידה ועל הערבים באיזור המדינה היהודית העתידה. הודעת הממשלה שנתפרסמה ביום פירסום הדו"ח של הועדה גם קיבלה את ההמלצה הזאת של הועדה, והודעת משרד המושבות מבשרת כי הפקודה המתאימה כבר עומדת להתפרסם.

לעומת זאת ביחס לעליה לא קיבלה ממשלת המנדט את המלצת הועדה לתקופת המעבר כי אם החמירה עליה. הועדה המליצה על קביעת “גובה פוליטי” לעליה במקרה שהמנדט ישאר בעינו; לתקופת המעבר המליצה גם הועדה על עליה יהודית חפשית בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית של אזור המדינה היהודית העתידה, וממשלת המנדט “אומרת להתיר לתקופת שמונת החדשים… עליה יהודית לכל סוגיה במספר הכולל של 8000 איש, ובלבד שלא יעברו את גבולות יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ”. הממשלה, איפוא, קבעה כעת מכסת עליה בעלת “גובה פוליטי” למרות המלצותיה של הועדה, שמהן “נתרשמה – הממשלה – התרשמות מרובה”.

באופן כזה קיימת כבר כעת, לפני שניתן האישור של החבר לאיזה שהם תיקונים או שינויים במנדט, “תקופת מעבר” המבטלת את יסודי יסודותיו של המנדט הארץ ישראלי. הועדה המלכותית וממשלת המנדט פרקו את עבותות המנדט בניגוד להתחייבויות הבינלאומיות ומתוך פגיעה בולטת ביסודות חוק העמים וחוקת ארץ־ישראל.

איסור מכירת קרקעות באזורים ידועים עומד בניגוד למנדט ולקונסטיטוציה הארץ ישראלית, האוסרת הפליה בין התושבים. גם הועדה עצמה במקום אחר בדין וחשבון שלה (דף 222) מניחה, שיש צורך לשנות את המנדט כדי שאפשר יהיה להגביל את מכירת הקרקעות, למעשה הוכנסה עתה הפליה זו, עוד טרם שינה חבר הלאומים את המנדט.

קביעת “גובה פוליטי” לעליה עומדת בסתירה בולטת להתחייבויות להקמת הבית הלאומי היהודי, לאיפשור התישבות צפופה וכו'. הממשלה קבעה כמכסימום 8000 סרטיפיקטים ל־8 חדשים בכל סוגי העליה, לרבות הקרובים, בעלי ההון, וכו' אך בתנאי נוסף שלא יעברו על גבול יכולת הקליטה הכלכלית. ייתכן, שלפי הערכת הממשלה, ינתנו פחות מ־8000 סרטיפיקטים, ואם יכולת הקליטה תהיה יותר גדולה – הרי בכל מקרה יותר מ־8000 סרטיפיקטים לא יינתנו.

הנהגת הגזירות הללו של תקופת המעבר היא למעשה הפיכת המנדט על פיהו, מבלי כל יפוי כוח לכך מאת מועצת חבר הלאומים, נותנת המנדט.

ואם אפילו תאושרנה המסקנות האלה ע"י מועצת החבר, הרי רק היא רשאית ומוסמכת להציע הלכות ופעולות לתקופת המעבר.

אין החלטות של ועדות וממשלות יכולות לבוא במקומן של החלטות החבר וארצות הברית, המוסמכות היחידות לשנות את המנדט. החלטות כאלה מחוסרות תוקף גם לפי החוק הבינלאומי וגם לפי החוק הארץ ישראלי.

ועד אשר אנו עסוקים בהתאבקותנו הפוליטית הגדולה על עתידה של ארץ ישראל ועל סידורה הפוליטי הסופי, אל נא נסיח דעתנו קודם כל וכתנאי מוקדם לכל, מהגזירות הזמניות והבלתי חוקיות הללו העלולות להחניק את מפעלנו כולו ולשים לאל את כל מאמצינו ומאמציהם לחיפוש פתרון סופי.

התנועה הציונית ידעה להתמיד בעבודתה המעשית, היום־יומית בכל התנאים, על אף המכשולים החמורים ביותר ו"פכים קטנים" אלה נצטרפו להתחלת הבנין המפואר, שגם אויבינו מוכרחים להודות בו. אל נא נתנכר גם עתה למסורת המבורכת הזאת, שבה סוד גידולנו עד עתה ונצחוננו להבא.

מלחמה בגזירות כובלות אלו, שאין להן הצדקה ואין להן סוף, היא ראשית המלחמה, שהקונגרס הציוני העשרים מצווה עליה.

מכסת העליה העובדת

“דבר”, 12 בנובמבר 1937

מכסת העליה העובדת לשמונת החדשים הנגמרים במארס שנת 1938 – מקומה נאה במסגרת של חוק העליה “המתוקן”. המאכסימום הפוליטי של אלף נפש עולים לחודש שהיו אשר ביקשו לפרשו כפרט במערכת הגורמים אשר לפיהם תיקבע מכסת העליה היהודית, כ"תיקון קל והכרחי" של עיקרון יכולת הקליטה, – מיכסת העליה העובדת שנקבעה עכשיו מעידה, כי מאכסימום פוליטי זה הפך ליסוד היסודות של כל החישובים שמידות העליה נקבעות לפיהם. לכל אשר יפנו מחשבי החישובים – קיר אטום לפניהם: אלף נפש לחודש. וקיר אטום זה למעשה אינו רק מגביל את מידות העליה אלא הוא קובע את מידת הישוב כמו שהוא, לבל ירבה. אלף עולים לחודש – זהו בערך המספר שהישוב היהודי יכול לקבל מבלי שיעלה חלילה אחוז היהודים בארץ אף במשהו, כי זהו בערך ההבדל בין הריבוי הטבעי של האוכלוסים הערבים לרבוי הטבעי של הישוב היהודי. אלף נפש לחודש אומר איפוא: גיבוש היחס המספרי בין היהודים ללא יהודים בארץ, אולם הוא אומר יותר מזה. ופירושו – גם שינוי בעצם היחס של הממשלה אל העליה. מאחד היסודות העיקריים של התפתחות הארץ ומאחד החובות הראשיים של הנהלת הארץ הופכת העליה ע"י החוקה הזאת למין רע שאין להמנע ממנו. והממשלה נוהגת בו כמו שנוהגים ברע אשר כזה: תופסים אותו במעוטו האפשרי.

ועוד חידוש מסוכן נוסף נקבע בפקודה הזאת, המפרטת את המספרים המכסימליים של העולים לסוגיהם. הפקודה קובעת את מכסימום העולים “הנכרים” כולם ובתוך המספר הזה את מכסימום העולים היהודים. והנה הגיע ההפרש בין שני המספרים ל־1600. נקבעה איפוא מיכסה לעלית לא־יהודים שהיא 20 אחוז ממיכסת העליה היהודית! יחס אשר כזה טרם ידענו אף למעשה, ומעולם לא ידענו להלכה. ואין לנו כל בטחון שהיחס הזה לא ישתנה עוד לרעת היהודים, כי עדיין לא ידוע אם מספר העולים היהודים שיורשו להכנס בתקופה זו לארץ ימצה את המספר המכסימלי כולו. יתר על כן: לעלית היהודים נקבע מכסימום מפורש בתוך “המכסימום הכללי”: אלף נפש לחודש. מספר־קדוש, שאין כנראה לעבור עליו. אולם למספר העולים הלא יהודים לא נקבע כל מכסימום, לא פוליטי ולא כלכלי, ואין ערובה כי אחוז זה שעוד לא ידענו כמותו בארץ, הוא גם האחוז האחרון.

והרוח החדשה הזאת, רוח שמונת האלפים דוקא – מסתמנת יפה תוך השוואה בין מיכסת העליה העובדת היהודית לבין המספר שהוקצה לעליה הלא יהודית. שני המספרים האלה כמעט שוים. יסוד יסודותיה של העליה היהודית, הצינור העיקרי לשאיבת כוחות עבודה ויצירה לארץ והצינור העיקרי להצלתם של מעוני גולה – כמוה כעלית הלא־יהודים לארץ הבית הלאומי. כל נפש יהודית שתיכנס לארץ בצינור זה תכנס עמה לארץ נפש לא־יהודית. עוד לא היתה עדות ברורה יותר לרוח השמירה על הארץ מן “הרע שאין להמנע ממנו” של העליה היהודית כשני מספרים אלה, 1780 ו־1600.

הוראות שעה? ודאי, כך הודיעו מבמות גבוהות מאד, מבמות עולם ואת ההודעה הזאת יקיימו. אולם רוח החוקים והתקנות האלה איננה מעידה עליהם, שמחבריהם חקקו אותם מתוך הכרח ומאין ברירה בלבד. וגם בפירוש נאמר כי כעבור שמונת החדשים רשאי הנציב העליון לדרוש את המשכתם! צמצום המושג “תלוי” נקבע בחוק הזה ללא כל הגבלה בזמן. העם היהודי חייב להשקיע את כל כוח מצוקתו וכל להט רצונו במלחמה הזאת על זכות עליתו, כי כלתה אליו סכנה רבה.

ולעת עתה מה?

“דבר”, 10 בינואר 1938

ולעת עתה מה? עד אשר אנו מנסים להגיע עד חקר תכליתה של ועדה “טכנית” זו אשר על סמכותה נתבשרנו מפי מיניסטר המושבות, ועד אשר אנו אומרים לנחש את התוצאות הפוליטיות אשר תביא לנו בכנפיה, הרי המסקנה האחת היא ודאי גלויה ומפורשת ומוטלת מחוץ לכל ספק: תקופת בינים זו, אשר אנו נתונים בה זה יותר משנה לא במהרה תפסק. הממשלה הבריטית קובעת למפרע, כי חקירת הועדה הזאת תמשך חדשים רבים. וגם גמר תקופת החקירה הזאת אינו עתיד עוד לשמש גמר לתקופת המעבר. עוד נכונו לה שלבים אחרי שלבים.

ואנו הנתונים בתוך מסכת המציאות הארץ־ישראלית, יונקים משרשיה ונושאים בלבנו את תקוותיה, אנו אין אנו יכולים להמנע מלשאול את מי שהשלטונות בידם: ולעת עתה, עד אשר יחקרו ויבדקו וישאו ויתנו ויתיעצו ויחליטו – הגורל הכלכלי של הארץ הזאת מה יהא עליו?

הועדה המלכותית, אשר בררה את השאלה מצדי צדדיה, באה לכלל הצעה מסוימת, והציעה גם שיטה של פאליאטיבים, בתנאי אם ההצעה המסוימת ההיא אינה מתקבלת על דעת השלטונות. בכל הדו"ח הארוך והמפורט הזה אין אף רמז לכך, כי שיטה זו של פאליאטיבים צריכה להיות שיטת החיים של תקופת־המעבר. הפתרון הרצוי – ויהיה אשר יהיה – צריך להיות בנוי על יסוד המציאות הריאלית שבארץ, כפי שהתהוה באופן טבעי וחפשי, ולא לפי תנאי השפל הכלכלי שנוצרו באופן מלאכותי על ידי קביעת תקופת־מעבר זו, הממושכת מאד והמזייפת את המציאות האוביקטיבית.

ולעת עתה קבעו השלטונות לתקופת מעבר זו צורת חיים חוקית וכלכלית המסרסת את דמותנו בהוה ומאיימת עלינו בתורות נפסדות להתוית העתיד. מבחינה חוקית הונהגה התנכרות גלויה לעיקרון היסודי של יכולת הקליטה ומבחינה כלכלית הוטלו מעצורים כבדים על דרכי ההתפתחות הממשית של הישוב ושל הארץ. ביד אחת דוחה הממשלה כל פעולה רצינית להבראת המשק משום שהמצב הפוליטי הוא מעורפל והתקופה היא תקופת מעבר, ובשניה היא קובעת לתקופת מעבר זו משטר מסויים של עליה, הנוטל מאת הישוב את יכולתו הטבעית לגדול בכוחותיו העצמיים.

ועדת המנדטים הסתלקה בפירוש מלתת הגדרה מסויימת למעמד הארץ בשעת מעבר זו, לבל יבולע לארץ ולזכויותיה לעתיד ולבל תיוצרנה בינתים עובדות כלכליות או פוליטיות העלולות לשנות את פני הפתרון האוביקטיבי.

אולם אם תקופת מעבר זו הולכת עתה ונארכת כאשר מאריכה אותה אגרת אורמסבי גור, ואם במשך התקופה המעורפלת והממושכת הזאת הולכים ונקבעים סדרי חוק וסדרי כלכלה כאשר הם נקבעים ע"י האדמיניסטרציה בארץ – איך לא תסולף המציאות ואיך לא יסולף הפתרון?

וכלום נחוץ להרחיב את הדבור על כך, עד כמה צביונה המלאכותי הזה של תקופת המעבר מסרס את דמות הארץ ומסכן את ערכה בשביל הגולה ואת ערך הגולה בשבילה? די להזכיר את הסערה אשר התחוללה זה עתה על ראשי הגולה היהודית אשר ברומניה. כלום לא ראינו לפני שנים מספר מה היתה אז ארץ ישראל בשביל יהודי גרמניה כשנחשך עליהם עולמם? וכלום לא עדים היינו כולנו מה היתה עלית יהודי גרמניה בשביל ארץ ישראל, כשהיד הכבדה הזאת של “תקופת המעבר” טרם נשתלחה בה? וכלום לא יכלה היום ארץ ישראל לשמש תפקיד זה ליהודי רומניה, אילולי מארת ה"מעבר" הזה הרובצת עליה עתה?

רשאי הישוב, רשאי העם העברי, לתבוע שיוסר מעל הארץ הזאת העול הכבד של “ימי הבינים” אשר הוטל עליה ללא חוק וללא צדק והמדלדל אותה ואת ישובה ללא כל יסוד.

אם לא יוסר העול הכבד הזה ותמצא הועדה ה"טכנית" את הארץ הזאת ואת הישוב העברי בה במצב של רפיון וחולי, וכל חקירתה ובדיקתה עלולה למפרע לאבד את ערכה. אל יעלה על דעת מישהו כי המצב הרעוע והפרוע הזה שנוצר על ידי שיטה של דחוּיים ומעצורים יוכל באיזו מידה של צדק לשמש יסוד להערכת הכוחות הכלכליים של הארץ ולקביעת יכולת הקליטה הכלכלית שלה. תנאים מלאכותיים אלה לא יקבעו את דמותה של הארץ בהווה ולא יכריעו את סיכוייה לעתיד. גזירות ארעיות יצרו את המציאות המסולפת הזאת, ותחבולות אדמיניסטרטיביות זמניות עצבוה ולא על פיה יחתך הגורל.

ועלינו לדעת את חובתנו היום. הבראת חיינו הכלכליים והרחבתם אינה עתה רק צורך השעה, כי אם גם חובת המפעל: לא רק צו כלכלי, כי אם חובה פוליטית. יציבותו והתאוששותו של המבנה הכלכלי של הישוב העברי בארץ – מכשיר עיקרי הוא במערכה הפוליטית הכבדה והאחראית אשר לפנינו.

הטרור בארץ

“דבר”, 27 בינואר 1938

הטרור בארץ פושט צורה ולובש צורה ומגלה גמישות רבה בהסתגלותו לתנאי המקום ולחולשות השלטונות. הנה החלו האקדוח והרובה להיות מסוכנים יותר מדי. כמה מאנשי הטרור נתפסו ונשקם בידם, וגם באו על עונשם החמור. גם אחרי המעשה עלול הרובה להסגיר את עקבות היורה. תבוא הפצצה ותירש את מקומו. היא עושה את שליחותה מרחוק ובשלמות ואת עקבותיה קשה להכיר. וגם טיבה הולך ומשתכלל. עתה לא יחרך עוד רמיה צידם. הפצצה שנזרקה בטבורה של ירושלים רק בדרך נס לא הפילה חללים. אולם נסים אינם מתרחשים בכל יום, ופצצות נזרקות יום יום. שלשום נזרקה ופצעה פצע אנוש את איש ירושלים שחזר לביתו לתומו. ואתמול נזרקה הפצצה על יד כפר ליפתא ומשה בן שלום לולו נפצע קשה ונסים דורני שרוּסק לרסיסים שילם בחייו.

ואם גברה השמירה בערבים וגם פחתה התנועה עם חשכה, הן אפשר לזרוק את הפצצה באמצע היום, לאור השמש, כשהתנועה רבה והשמירה איננה וכל סכנה אינה נשקפת לזורק הפצצה הקטלנית, המשרך את דרכו לבטח, כשהגשם מטשטש אחריו את כל עקבותיו.

האם מגלים גם השלטונות גמישות ועירנות במלחמתם עם המרצחים ועם שולחיהם? האם יודעים גם הם לבקר דרכים ולחדש דרכים ולקדם את פני הרצח המתגבר ומשתכלל?

עם פיזור הועד הערבי העליון זכינו לשעה קלה של שקט. ראשי הטרור כאילו נדהמו ונחבאו והארץ שאפה לרוחה. נדמה היה – נסתיימה תקופת הכנופיות. אך הממשלה לא סיימה את אשר החלה. עבר זמן קצר והטרור החליף כוח ויצא מחדש לנסות את מזלו. מתחילה היו הצעדים “צנועים”, כמגששים, ומכיון שההתנגדות, שפחדו מפניה, אחרה לבוא, החלו הנסיונות להיות נועזים יותר. אנשי הדמים הלכו ורבו ומשהוברר כי טרם כלתה אליהם הרעה, הלכו בני הברית והצטרפו מרחוק ומקרוב.

וכנראה הוקם גם אי־שם מרכז למעשי הטרור. השיטתיות והעקשנות מעידות על כך למדי. והממשלה, אשר באחד באוקטובר ידעה לבער את הרע במרכזו לא השכילה עוד לחפש ולגלות את רוקמי המסכת החדשים.

בית הדין הצבאי החל את פעולותיו לאחר שהארץ היתה לטרף לאנשי הדמים. והשמירה בדרכים הוגברה לאחר שהטרור הספיק לבצר את ארגונו ואת עמדותיו. ועד היום לא ניתן נשק לנהגים, עד היום לא שותף הישוב היהודי במדה מספקת בהגנת הדרכים, עד היום לא הוצא הנשק מידי המתקיפים, עד היום לא עברו שלטונות הבטחון מהתגוננות ארעית להתקפה שיטתית.

מומחה נשלח אלינו לחדש את כוחה של המשטרה ואנו את התוצאות טרם חזינו.

ודי להם למרצחים ספורים שיחליטו להשתולל בכביש הראשי, זה הכביש המחבר את העיר הגדולה שבארץ עם העיר הראשית שלה, וכל הממשלה העשירה עם כל כוחות הצבא והמשטרה, התמידיים והמוספים אינם יכולים לעמוד כנגדם. על עשרות קילומטרים ספורים אלה במרכז הארץ, שבימים כתקונם אין התנועה פוסקת בהם, והמהוים את העורק העיקרי של התחבורה, אין ממשלה גדולה יכולה להשתלט.

יום יום מפגינים שם אנשי הדמים את חוצפתם ויום יום מפגינה שם ממשלת ארץ ישראל את חולשתה. ואנו יום יום משלמים את המחיר.

הפך כביש הדמים הזה לכביש המבחן ליכלתה ולכשרונה של ממשלת ארץ־ישראל.

הכרת העברית

“דבר”, 9 בפברואר 1938

הכרת העברית כאחת משלוש השפות הרשמיות של הארץ, היא אחת מזכויות היסוד שלנו, שרכשנו עפ"י המנדט וחוקת הארץ.

דבר המלך במועצתו, המהווה את הקונסטיטוציה של הארץ הזאת, מכיר בשלש השפות המהלכות בארץ, כבשפות רשמיות ומטיל לפרסם את החוקים ולנהל את החיים הקונסטיטוציוניים של הארץ בשלש שפות אלה. את הסדרת השימוש בשפות הרשמיות במחלקות הממשלה ובבתי המשפט מטיל דבר־מלך זה על הפקודות והתקנות המיוחדות.

ואמנם, ב־1920 הוצאה ע"י הממשלה הודעה על הזכויות החוקיות של השפה העברית במחלקות הממשלה למיניהן. סעיף 6 של הודעה זו מטיל על משרדי רישום הקרקעות, על בתי המשפט והנוטריונים הציבוריים את החובה לפנות אל היהודים בעברית, לאשר מסמכים בעברית ולהרשות ליהודים לטעון בעברית בבתי המשפט.

הפגיעה הראשונה בזכויות חוקיות אלו של העברית נעשתה לפני שנים אחדות ע"י עורך חוקי הארץ, ה' דרייטון, שהכניס את הסעיף הזה לתוך תקנות השפות הרשמיות אשר בקובץ החוקים שלו והשמיט את המלים “משרדי רישוּם הקרקעות”. על ידי כך ביטל את זכויות העברית במשרדים אלה. בשל “קוצר רוח ועבודה רבה” לא שמנו לב בשעתו לגזל זה, שלא ניתן לו כל ביאור ושנעשה רק בשרירות לבו של עורך החוקים. ואכן השתלטה השפה האנגלית במשרדי רישום הקרקעות השתלטות גמורה.

אולם סאת הפגיעות לא נמלאה עוד. ולפני שבוע באה התנקשות חדשה, כוללת יותר וקולעת יותר, השמה לאל את כל זכויותיה של השפה העברית באחד ממוסדות היסוד של חיינו המדיניים והציבוריים, ואף היא ללא כל באור והצדקה. הופיעו לפני שבוע תקנות בית דין בדבר דיון דיני ממונות. לכאורה רק תקנות של פרוצדורה אזרחית, שאין לחפש בהן שמץ של גזירות פוליטיות וקצוּצי־זכוּיות. אך בתוך התקנות הצנוּעות הללו הכניס זקן השופטים באישורו של הנציב העליון הוראה, המבטלת את תקנות השפות הרשמיות החלות על בתי המשפט והנוטריונים הצבוריים.

צוּרה עקיפה זו אינה נותנת מקום לנחמה שמקרי הוא הדבר. וודאי שאין בזה משום נחמה כלל שגזירה זו מבטלת גם את זכויות הערבית בהיקף זה.

ואם כי יתכן שלא מחר ולא מחרתים נרגיש בתוצאותיה, הרי משמיטה ההוראה הזאת את הבסיס החוּקי של ההכרה בזכוּיות העברית, ובלעדיו תשארנה זכויות אלה ערטילאיות, ללא כל אפשרות משפטית להבטיח את שמירתן בחיים.

מוּפלאים דרכי השלטונות ואין להגיע עד חקר כוונתם, בשל מה ומדוע ראו צורך להתנקש עכשיו בזכויות השפות בארץ. האמנם מספיקות היו הערות הביקורת של ועדת פיל על הקושי שבשימוש הלשונות בארץ, כדי שתינתן ההוראה לבטל את אשר חייב המנדט ודבר המלך? אנו אין לנו אלא מה שעינינו רואות. ועינינו רואות פגיעה יסודית בבבת העין של זכויותינו בארץ. אכן רבים התפקידים הפוליטיים אשר לפנינו וכבדה המערכה, אולם בשל הרחוקות והגדולות אל נתעלם מן “הקטנות” והממשיות, ומשפורסמה ההוראה – חובה להתגונן. זכות השפה העברית בארץ הבית הלאומי – זכות ראשונה היא שאין לבטלה דרך אגב ואין לפגוע בה מבלי להתקל בהתנגדות כללית ומוחלטת של כל הישוב והתנועה. ומכיון שתקנות אלו עומדות עוד לקבל את תקפן, מן החובה לעשות הכל שהמעוּות יתוקן.

הנשק

“דבר”, 21 בפברואר 1938

הנשק אשר הוחרם במשך שלש השנים האחרונות בארץ ישראל – נשק ישן הוא ברובו, שבו השתמשו שני הצדדים במלחמה העולמית ואי אפשר לקבוע את מקום מוצאו, משום שהעלה חלוּדה" – כה ענה מיניסטר המושבות לציר בית הנבחרים נואל בּיקר ששאל למוצאו של הנשק אשר נמצא בידי אנשי הכנופיות בארץ.

רק נשק ישן ברובו ורק חלוד ובלתו אין? רק הנשק ההוא הנשאר בארץ מימי המלחמה שנסתיימה לפני שמונה עשרה שנה, הוא הנהו ברובו הנשק שבו נרצחו מאות ההרוגים בדרכים ובשדות במשך כל שנות הדמים? כל הרובים והאקדוחים אשר קלעו וגם רצחו והפילו חללים מן המארב ובהתנקשויות גלויות, רובם ככולם היו אכולי חלודה? ואלו הפצצות המרסקות שבעינינו ראינו אותן והן נוצצות כאילו ישר מבית היוצר יצאו, אף הן נשארו לפליטה מלפני שמונה עשרה שנה? וכלי היריה אשר נמצאו בידי הכנופיות גם הם משרידי צבאות המלחמה הם, שאין בשום אופן להכיר את מוצאם? ורבבות הכדורים, אשר נורו ועודם נורים לילה לילה בנקודות שונות רבות, זה כשנתיים – כולם מורשת תורכיה הם שנשארה בארץ?

ואם אמנם כה רבים היו מחסני הנשק אשר שמרו על כל השפע הזה של רובים ואקדוחים וכדורים ומכונות יריה ופצצות במשך שמונה עשרה שנה, היכן היתה עין השלטונות כל השנים המרובות הללו וכיצד נעלם הדבר, כי בידי ה"שבּאבּ" נערמו אוצרות חמס אלה?

והכנופיות עצמן הן לא התקיימו במשך כל השנים, הלא הן – גם לפי דעת הועדה המלכותית – קמו בארץ רק בשנים האחרונות, מי זה איפוא שמר בשבילן כל השנים המרובות את העושר הקטלני הזה ומי צייד אותן בו כאשר הגיעה השעה לארגנן?

וכלום לא שמענו ולא קראנו כלום על תפיסת משלוחים של נשק חדיש בגבול הצפון?

וכלום לא נחרם כלל לא רובה איטלקי, ולא פצצה חדשה – במשך כל השנתיים?

וסוחרי הנשק המשוטטים בארץ והמספסרים בכלים המשחיתים הללו בין גבול לגבול ובין הגבולות, מאלה אשר כבר נתפסו ונאסרו ונדונו לא פעם, אף הם אינם סוחרים ואינם מספסרים כי אם בשברי כלים ובגרוטאות של רובים מוחלדים אשר שרדו לפליטה מלפני עשרות שנים?

אכן, מי יתן והיה.

אך אם הדבר כן, אם אמנם כל הכנופיות המזוינות הללו אינן מזוינות אלא בשברי כלים ובשרידים מוחלדים ההולכים וכלים, ונשק חדש אין, בין משום שאין כסף לקנותו ובין משום שהגבולות נשמרים יפה יפה עד שאין כל יכולת לחדור דרכם, ועל כן אין “הידידים” אשר מחוץ לארץ־ישראל יכולים להעניק “למתקוממים” אשר בארץ לא רובה ולא אקדח ולא פצצה ולא כדור וכל פרנסתם אינה אלא על שארית הפליטה המוחלדת שנשארה מימי מלחמת העולם – איך זה נפלה חתיתם של גבורי הנשק המיושן והמוחלד על אנגליה האדירה ואיך לא תוכל להם זה שנתיים ימים?

“הועד הערבי העליון”

“דבר”, 19 בינואר 1939

“הועד הערבי העליון” אשר הוקם בשנת 1935 בעזרתה או ביזמתה של ממשלת ארץ־ישראל כנציגות המפלגות הערביות בארץ ואשר פּורק בשנת 1937 על ידי הממשלה כארגון לא־חוקי משום שהוא מעורב במעשי פשעים ורציחות – זכה בשנת 1939 מחדש להכרה רשמית. סוכנות “רויטר”, הזהירה בניסוחיה ומתונה בהגדרותיה והיודעת יפה את הלך הרוחות בחוגי הממשלה בלונדון, אינה מדברת עוד על משלחת המופתי או על משלחת משוחררי סיישל; היא מודיעה בפשטות על “משלחת הועד הערבי העליון”. ושתי עובדות פוליטיות משוות גון מיוחד לתחית מתים זו: ראשית, מיניסטריון המלחמה הבריטי הטיל רק לפני שבוע ימים על חברי הועד הערבי העליון הזה ועל פטרונה, החג' אמין, אשמה ברורה כי הם המכוונים את פעולות הטרור בארץ; שנית, אחרי שלושים ושנים חדשי הטרור הפנימי חל קרע גלוי בקרב התנועה. גם קודם ידעה כל הארץ כי המועמדים ללכת במשלחת המופתי ללונדון והפּאטרון שלהם הם המנצחים על מעשי הפשע הנעשים יום־יום בארץ־ישראל. אולם הודעת מיניסטריון הצבא באה והטילה גושפנקא רשמית, ממשלתית על כך. וגם קודם ידע כל מעמיק ראות, כי “האחדות הערבית” היא אחדות מלאכותית שאין לה שרשים במציאות, ואין היא מתקיימת אלא הודות לסמכות שניתנה לה מידי הממשלה ונשתמרה בכוח הטרור בלבד. אך ההתנגדות הפעילה למופתי וכל מחוללי הטארור בארץ אשר אתו, אשר פרצה בגלוי בחדשים האחרונים בקרב ערביי הארץ, צריכה היתה לפקוח גם עיני עיוורים להיוכח, כי על אדני תוהו בנויה האגדה רווּית הדמים על אחדותם של ערביי ארץ ישראל תחת כנפי ועד עליון זה.

ובכל זאת, ולמרות כל אלה, ציפו בלונדון וניחשו בנשימה עצורה: הילכו או לא ילכו? ועשו כל מה שהיה בידי ממשלת לונדון לעשות כדי שחלילה לא יסתלקו. הפעילו צירים בריטיים וקשרים דיפלומאטיים וממשלות ערביות, בטלו תנאים והתחרטו על סייגים והבטיחו צורת הליכה כאשר עם לבם והפכו אותם לפתע פתאום מחדש לנציגיו המוכרים והיחידים של כל הישוב הערבי בארץ. מה פלא שאנשי הועד הערבי העליון גילו תקיפות והציגו תנאים? הם בחרו את חג' אמין לנשיא המשלחת להלכה כדי להפגין שאין הם מכירים בסיג היחיד אשר תחמה ממשלת אנגליה להשתתפותם של ערבים מארץ־ישראל בשיחות; הם התנו תנאי שהאופוזיציה הערבית לא תורשה לשלוח נציגים; הם התנו תנאי שכל דרישותיהם תנתנה להם לפני בואם ללונדון. מה פלא שראש ממשלת עיראק וראש ממשלת מצרים אינם מגלים רצון רב להכנס ראשם ורובם בעסק ביש זה? שהרי אם השתתפותם נחוצה כדי לעשות רושם בעולם או להגביר את הלחץ על היהודים די ששמות הממשלות יתנוססו על השיחות. ואם הוטל על ראשי הממשלות להשתתף כדי “למתן” את אנשי המופתי – איך יצליחו בשליחותם זו כשהממשלה הבריטית עצמה אינה חדלה לעודד אותם עד לידי קיצוניות וסחרחורת? ואכן, מדוע לא ידרשו שליחי א־זוּק¹ בלונדון לעקור את המנדט משרשו אם בא־כוח רשמי של ממשלת המנדט מודיע חגיגית בישיבת חבר הלאומים בז’נבה כי הממשלה אינה רואה את עצמה כפותה למנדט כמו שהוא והיא מתכוננת להציע להכניס בו שינויים.

במזל רע נעשות ההכנות לשיחות לונדון, במזל רע מאוד. במזל של התכחשות להבטחות בין־לאומיות שניתנו קבל עמים ומדינות, במזל של השכחת זכות קיומו וצרכי חייו של העם אשר ניתן לו בית לאומי בארץ ישראל. במזל של הפקרת אלפים, זקנים וילדים, לעינויים ולמות אם כי קרוביהם, תושבי ביתם הלאומי מצפים להם ומוכנים להצילם. במזל של כניעה למנצחים על הטרור ושל עידוד לטרור נוסף.

הגיעה השעה להזכיר כי קיים צד שלישי בארץ־ישראל ובשאלת ארץ־ישראל, צד אשר לא ירשה לעשות פרקמטיא מאחורי הקלעים בקיומו ובגורלו. הגיעה השעה להזכיר כי צד שלישי זה, המוני היהודים בארץ ובעולם, לא יוותרו על זכותם לקיום לאומי ואנושי, תהיינה הקנוניות על חשבונו כאשר תהיינה. התנועה הציונית, הישוב היהודי בארץ, המוני העם היהודי בעולם לא ישמשו בשיחות לונדון נושא למקח וממכר בין ממשלת בריטניה ובין “ממשלת הלילה” של ארץ ישראל. ואם יבואו שליחי העם היהודי ללונדון הרי יבואו לא כנתבעים לויתורים, כי אם כתובעים זכות קיום וזכות חיים לעמם. ובעמדתם זו ירוכז סביבם ולימינם כוח מלוכד ותקיף, כח היצירה וההתגוננות של הישוב היהודי בארץ, כוח היאוש וההתגוננות של המוני ישראל בעולם.

גלוי הדעת של הועד־הלאומי

“דבר”, 23 בינואר 1939

גלוי הדעת של הועד־הלאומי משמש ביטוי נאמן לחרדתו של הישוב העברי ולחרדתם של כל תושבי הארץ שוחרי השלום. הוא דן בעיקר במצב הבטחון אולם ההשתלשלות האחרונה של מצב הבטחון קשורה קשר אמיץ במצב הפוליטי. והיא מלמדת על דרכה המדיני של ממשלת המנדט בשבועות אלה. קו מדיני נפסד זה של פיוס מנהיגי הטרור, של הסתגלות למאוייהם ותנאיהם, הוא אשר גרם להגברת הטרור והוא המנבא שחורות לעתיד הקרוב. גבר לבם של מנהיגי הטרור לחשוב כאילו עצם קיומה של הקיסרות הבריטית תלוי בהשתתפותם בשיחות או בהסתלקותם, וגדל חשקם לעמוד על המקח ולהתנות תנאים, ובמידה שהממשלה הבריטית מקשיבה לתנאים ונענית להם הולך הטרור וגובר והולך החשק לדרוש עוד, ומתווסף ומגביר חילים.

מהלך השיחות ומהלך המאורעות בקאהיר אינו מניח מקום לספק, כי המדיניות הבריטית במזרח אומרת להשיג בפגישת המשלחות הערביות בלונדון כמה מטרות שעניני ארץ־ישראל תופסים בהן מקום צדדי בהחלט. אולם למעשה כבר נכנסנו לפרשת השיחות בעניני ארץ־ישראל, לפרשת שיחות בין אנגלים וערבים אשר קול היהודים אינו נשמע בהן. אם זאת היא הדרך אשר בה אומרת לנקוט ממשלת אנגליה – להכין הסכם אנגלו־ערבי ולהזמין את היהודים לשמיעת פסק־הדין הכרחי הדבר שדעת הקהל באנגליה ובעולם תדע זאת בעוד מועד. וטוב שנדע זאת אנחנו.

אם יש תכונה כזאת להצגת מחזה המשא ומתן בלונדון, ידעו נא הבמאים כי הצד היהודי אינו מתכונן כלל לקיים את הוראות הבמאי. היהודים רואים את השיחות כמשא ומתן אשר לפניו לא היו שום הסכמים חד־צדדיים ושום התחייבויות חשאיות או גלויות מחוץ להתחייבויות הגלויות והברורות שנטבעו בהצהרת בלפור ובמנדט. אם ברצונה של הממשלה הבריטית לסדר אגב השיחות על ארץ־ישראל ענינים מענינים שונים במזרח הקרוב והתיכון, אין לערער על זכותה זאת. אולם אם בדעתה להפוך את ענין ארץ־ישראל לנושא של מקח וממכר על מנת לסדר ענינים מענינים שונים על חורבנה של הציונות – אל נא תקוה כי שליחי ישראל יתנו לכך יד.

המצב המדיני תובע מן הישוב ומן העם היהודי עמדה תקיפה, ברורה ואחידה. הוא תובע כי עמדתה זאת של הנציגות היהודית תתגלה עוד לפני השיחות; והוא תובע כי לא ייעשה דבר אשר יוכל לעורר במישהו את הרושם כאילו העם היהודי עלול לבוא לשיחות אלה כשהוא מפורר ומפולג.

תהיינה תקוותינו לתוצאות המו"מ כאשר תהיינה – עצם הופעתנו במו"מ הזה יכול להיות לה ערך רק אז, אם תהיה אחידה, חזקה ומלוכדת מסביב לנציגות הציונית. כל המציע עתה פירוד באחריות ועצמאות בהופעה, את עמידתנו החלשה למדי הוא אומר להחליש עוד. אין לראות כי הופעתנו תהיה מצומצמת. בגיוון לא יהיה, כנראה, מחסור. אולם נשמור היטב כי כלפי חוץ תהיה מוצקה ואחידה ומונהגת על־ידי ההנהלה האחראית של תנועת התחיה.

ההתעללות

“דבר”, 20 באפריל 1939

ההתעללות בפליטי התופת אינה יכולה לבלי לזעזע את הלב ואת המצפון. בשום ארץ תרבותית לא יתוארו מעשים כאלה.

פליטים אומללים בספינות מות נפגשים ביריות, צועדי יאוש מגבול הצפון מושלכים ללוע האסון, ספינות מוחזקות בנמל חיפה ללא דאגה ליושביהן וחולים מועברים לספינת הבריאים ללא דאגה רפואית וסניטרית.

גם פקידי המשטרה וקציניה הגבוהים ביותר אינם עומדים מעל לחוק. והמעשה האחרון הזה עומד בסתירה לא רק להכרה המוסרית של הישוב כי אם לחוקים המפורשים של הארץ.

כלום מותר לסכן את חייהם ובריאותם של מאות אנשים? ואם “פושעים” הם האנשים, שספינותיהם הפכו להם בתי כלא – כלום חייהם הפקר והדאגה לבריאותם אינה דאגת־חובה?

יודעי דין קובעים כי ברגע ש"פושעים" אלה נכנסים למים הטריטוריאליים של הארץ או לגבולותיה אין לגרשם מבלי צו גירוש מאת הנציב העליון או מאת אחד משלושת קציני משטרה גבוהים.

לעשרות גורשו האומללים ללב ים או להרי הצפון; והציבור זכאי לדעת אם ניתנה פקודה כזאת מהמוסמכים לכך או לפנינו מעשי־שרירות לב אכזריים שדבר אין להם עם חוק ומשפט. הממשלה חושבת לה לחובה לפרסם בהודעותיה הרשמיות על תפיסת האניות הללו ולמה לא לפרסם גם על הגירושים ועל הצו שניתן לגירוש.

אמנם, חוקי הארץ מרשים לעצור ספינות כאלה ולהפכן לבית כלא ליושביהן, אולם במקרים כאלה חובה לדאוג לספינות כשם שדואגים לבתי הכלא. על הממשלה לטפל בכלכלתם, ברפויים ובמצבם ההיגייני. ואם יש ביניהם חולים הזקוקים לבית חולים מוטלת החובה המשפטית להעבירם לבתי החולים שבארץ ואם בית הכלא מלא – אין להכניס לתוכו אסירים נוספים, כי יש גבול חוקי לצפיפות גם בבית הכלא. ואם גם “פושעים” הם כלואי הספינות הללו, למה ירע דינם מדין פושעים פליליים?

והמעשה האכזרי הזה של העברת נוסעים “פאנאגיה קונפיטאריו”, – ביניהם חולים מסוכנים ומסכנים – ל"אסימי", על יסוד איזה חוק נעשה? כלום קיים חוק כזה בארץ ואנחנו לא ידענו?

על יחס כזה לפליטי החרב והזדון לא שמענו כל הימים הנוראים האלה בשום חוף אחר, בלתי אם בארצות המשטר הטוטאליטרי שאין החוק שליט בהן. בארץ־ישראל קיימים חוקים והם מחייבים את כולם, לרבות שליחי הממשלה. וקיים גם בית דין גבוה בארץ שתפקידו לשמור על חוקיות מעשיה של הממשלה.

מוסדות הישוב מצווים לטפל בהגנתם המשפטית של חללי הגזירות. ודעת הקהל באנגליה ובעולם צריכה לדעת את הפרשה הטראגית והאכזרית הזאת לכל פרטיה.

שערורית שתי אניות הפליטים

“דבר”, 23 באפריל 1939

שערורית שתי אניות הפליטים הכלוּאות בימה של חיפה עולה על אשר פיללנו.

כבר בררנו, כי אין יסוד משפטי להחזקת ארבע מאות המעפילים באניות הללו ואין יסוד חוקי להחזרתם ללב הים. אולם עתה מתברר, כי ממשלת ארץ־ישראל גם התעלמה מן העובדה שסגן רב החובל של האניה “אסימי” אין לו רשיון לנהוג אניה ואמרה לשלח את האניה על מאתים וחמשים נוסעיה־אסיריה על פני הים ללא כל קברניט מוסמך. ממשלת ארץ־ישראל יודעת כי הספינה הקטנה הזאת שבה כלואים למעלה ממאה וחמשים איש נמצאת במצב המסכן את חיי הנוסעים ואמרה לשלח את שתי האניות יחד, והיה כי תטבע הספינה הקטנה ותהא חלה האחריות לחיי נוסעיה על מלחי האניה הגדולה. כך אמרה ממשלת ארץ־ישראל. אולם ממשלה השולחת מאה וחמישים איש בספינה כזאת ללב ים, היא עצמה נושאת באחריות לכל מה שיקרה לספינה הזאת ולנוסעיה. ממשלת ארץ־ישראל לא תצליח להתחמק מן האחריות הזאת.

בינתיים נוצר גם סבך משפטי מגוחך שאינו מוסיף כבוד לממשלה: היא אמנם אינה חוששת להפקיר את חייהם של מאות אנשים, אולם היא חוששת מאוד לשלוח את האנשים בלי תעודות. ותעודות האניה נמצאות בתיק המשפט של רב החובל ופסק הדין שהוצא עליו לא נכנס עדיין לתקפו. הממשלה, השבויה ברשת תקנותיה, אינה רואה דרך להיחלץ. השלטונות אשר גזרו בקלות כזאת על גורלם של למעלה מארבע מאות נפש עומדים חסרי אונים בפני החוק הפורמלי. מה יעשו? אולי יזעיקו לעזרה אניות צבאיות בריטיות, אשר כידוע הן עכשיו מתהלכות בטל בעולם.

אולם אם האחראים לשלטון בארץ אינם חסים על כבודם ועל כבוד שלטונם, הרי מחובתו של הישוב העברי לומר להם: ההסתבכות המגוחכת הזאת אינה אלא תוצאה מההסתבכות גדולה יותר, טראגית יותר, מעוולת יותר – מהסתבכותה של ממשלת המנדט במשא ומתן שלה עם ראשי הטרור בארץ ומן המאמצים לפייסם. מאותה הסתבכות אשר בה מוכנה הממשלה להפר את המנדט ואת החוק ואת התחייבויותיה הבינלאומית ולוותר על התחשבות בזכויות עם ובזכויות אדם וברגש אנושי ולחלל את כבודה היא עצמה עשרת מונים.

יבוא הקץ להסתבכות הזאת. יבוא הקץ להתעללות במאות המעונים. מה שמותר לעשות לממשלת יון בכרתים מותר לעשות לממשלת המנדט בארץ הבית הלאומי היהודי. יפתחו שערי הכלא השט!

לא תאבי שביתות

“דבר”, 24 באפריל 1939

לא תאבי שביתות ולא ששים אלי הפגנות הם אנשי חיפה, אשר הפסיקו אתמול את עבודתם, סגרו את חנויותיהם וסדנאותיהם ומשרדיהם והסתלקו מלהמשיך את סדר חייהם. במשך שלוש שנות הפורענויות ידעו יהודי חיפה לשלוט בעצמם. לא הפגינו ולא הכריזו שביתה כשדם יהודי נשפך בחוצות וכשלכל יהודי היתה ההרגשה כי גם בעיר וגם בסביבת העיר אין לו הגנה מספיקה מאת הממונים על הבטחון. אין זאת כי הפעם הוגדשה סאת היסורים, ואיש לא עצר כוח להחניק עוד בלבו את הכאב ואת ההתמרמרות. אכן כבד מנשוא הוא עוונה של ממשלה המכריחה ישוב כזה לנקוט בנשק השביתה.

תלמדנו ממשלת המנדט, ילמדנו עם אנגליה, מי שלח פליטים ללב ים? יש מדינה אחת בעולם, הנוהגת כך עם בני אדם, זאת היא גרמניה הנאצית. אולם אף שלטונות גרמניה הגיעו לשיטות כאלה רק כתום חמש שנים לשלטון האימים שלהם ורק לאחר ש"דעתם נטרפה עליהם כליל", כעדותו של נשיא החברה להתקרבות אנגלית־גרמנית באנגליה, שבגלל כך הסתלק מנשיאותו. והן בשל מעשים כאלה של ממשלת גרמניה הולכת בעולם ומתהדקת חזית ההתמרמרות, אשר הקיסרות הבריטית אומרת להתיצב בראשה. האם אפשר לנצח על ההתנגדות לאכזריות־רשע ובאותה שעה עצמה לצאת בעקבותיה? אי ממשלה נאורה אשר תגרש אנית פליטים ללב ים ללא ציוד מספיק וללא דאגה לבירור אפשרות ירידתם לארץ אחרת, לאחר שבועות של טלטולים, כשהם שדופי שרב ומזי רעב ומוכי מחלות? ילמדנו העם הבריטי, מהיכן להם, לממונים אשר הפקיד על הארץ – מידה כזו של אכזריות? הן בשם העם הבריטי נעשה הדבר, הן על חשבונו יזקף הדבר ברחבי עולם, הן לא כבוד האנשים המעונים חולל עתה בחיפה, ולא כבוד הישוב העברי והעם העברי, אשר לא חסך כל מאמץ להציל את אחיו. הן לא לנו בושת הפנים!

עדים מעידים כי חיילים, שוטרים ופקידי ממשלה בריטיים, אשר הוטלה עליהם החובה לגרש את המעפילים ללב ים ולערוך ציד על הכושלים בחולות אשקלון, עשו כל מה שהיה ביכלתם לעשות כדי להפיג את סבל המעונים. אמנם, לא רבה היתה היכולת הזאת. כי הלא על כן רק חיילים הם, שוטרים ופקידים ועליהם לציית לפקודות. את זאת ידעו ודאי גם הכלואים עצמם, כשהוחזרו אל גלי הים. ולא עליהם היתה תלונתם. אולם נותני הפקודות הללו, האם שקלו בדעתם, את אשר אומרים לעשות? והן בכל פרשת הפעולה הזאת רבו מאוד הפרות החוק, החל מגרוש אנשים שנמצאו במים הטריטוריאליים של הארץ – כלומר בתוך גבולותיה – ללא משפט וללא פקודת גירוש ועד הבאת רב החובל הנידון לוותר על זכות הערעור שלו. וכלום לא חשבו כלל נותני הפקודות, כי עצם דבר אי־לגליוּתם של העולים הללו טעון הוכחה? הן כל גזירת מאכסימוס הפּוליטי", אשר בתקפה נשללה מהעולים הללו זכותם לעלות לארץ ישראל, היא עצמה, כהגדרתה של ועדת המנדטים, אינה אלא גזירה בלתי חוקית, משום שהיא עומדת בניגוד למנדט, שהוא חוקת הארץ.

חיפה שבתה, משום שהיא היתה הפעם הקרובה ביותר אל החלל. אולם אתה יחד היתה מוכנה לשבות כל יהדות הארץ. אתה יחד מתמרמרת כל האומה הפזורה ואין צל של ספק כי בקרב בריטניה הגדולה עוד לא פסו אישים וחוגים אשר יראו חובה לעצמם להסיר מעל שם עמם את הכתם הזה אשר קנאי הפקידות מטילים עליו.

## החלוקה האדמיניסטרטיבית

“דבר”, 5 ביולי 1939

החלוקה האדמיניסטרטיבית החדשה - אף אותה אין לראות מחוץ לכל קשר לפרשת ההגשמה של המדיניות החדשה. והקושיות המרובות שיש להקשות עליה ספק רב אם יש לישבן אחרת אם לא בתירוץ האחד והחותך – בתקופת הגשמת “הספר הלבן” אנו עומדים.

לפי חלוקה חדשה זו נהפכו ארבע ערים ערביות – שכם, נצרת, עזה ויפו – למרכזי מחוז החדשים. ושתי הערים המעורבות – ירושלים וחיפה – הן מרכזי שני המחוזות הנותרים. אולם הממשלה לא מצאה לנחוץ להפוך אף אחת מהערים העבריות למרכז מחוז תל־אביב הגדולה בערי הארץ והמכניסה לאוצר הממשלה יותר מכל עיר אחרת בארץ ושתקציבה עולה על תקציביהן של כל הערים הערביות גם יחד, לא זכתה להקבע למרכז מחוז. ולא עוד אלא שהממשלה לא מצאה לנחוץ אפילו להכיר בתל אביב כבנפה מיוחדת ושמה אינו מופיע כלל עד היום ברשימת הנפות וערי הנפות. תל אביב תהא שוב כפופה לשכנתה המצטיינת במידת הכנסת האורחים שלה.

ומחוז עכו והגליל? למה נשארה נצרת מרכז המחוז הזה? בשעתה, כשנוצרה העובדה הזאת התריעו על כך. ואכן, בדמי אנדריוס שולם הצעד הזה! אולם אז בארה הממשלה, כי רק תנאים אדמיניסטרטיביים מקריים גרמו להעברת המרכז לנצרת. ויכולנו לחשוב, כי בבוא התור לקבוע את העניינים מחדש יושם לב לתביעה, מה שהסידור החדש אינו נותן יסוד לחשוב, כי דאגת הקמוצים היתה לנגד עיני נותן הצו. מדוע לא חל עתה כל שינוי בסידור? כלום אין טבריה או צפת מתאימות יותר לשמש מרכז למחוז זה, הכולל חלק ניכר מהמושבות היהודיות בעמק ואת כל הנקודות והערים העבריות בגליל?

ומה ראתה הממשלה לקפל את כל השרון הצפוני העברי ואת עמק חפר העברי למרותה של שכם דוקא? במה זכתה שכם? כלום עד כדי כך בגרה מבחינה פוליטית, צבורית ותרבותית עד שמצודתה צריכה להיות פרוסה עד נתניה וכפר חיים?

וכלום נוצרו תנאים כאלה בארץ שהיהודים יוכלו לפנות בנקל וללא כל חשש של סכנה לכל הערים הערביות הללו? כלום יוכל הפקיד העברי לחיות שם לבטח ולספק את צרכיו? כלום זכויות הנפה העברית תהיינה שמורות כראוי ביפו ובעזה, בשכם ובנצרת? כלום גם אחרי שנחלקה הארץ למחוזות רבים ומתוך רוחב לב, מוכרחים הישובים העבריים להיות כפופים למרכזים ערביים דווקא?

ולא רק שאלה פוליטית, לשונית וצבורית ממדרגה גדולה כאן. לשאלה יש גם גון כלכלי. משרדי מרכז מחוזי מביאים ברכה לעיר המאכסנת אותם. והנה קבעה האריתמטיקה הממשלתית האמונה על יסודות הספר הלבן, שלוד ושכם ונצרת תיבנינה מכספי יהודים ועל חשבון הערים היהודיות, ושום עיר יהודית לא תהנה מזה כלום.

אולם אם בתקופת הגשמת הספר הלבן אנו עומדים, והפקידות הארץ־ישראלית היא השוקדת על דרכי ההגשמה – מסתתמות כל הטענות ומתישבות כל הקושיות.

## משרד אויאן מתכנס

“דבר”, 19 ביולי 1939

מאיי יון ומחופי הים התיכון בוקעת יום יום זעקת פליטים יהודים הנמקים בסבלם ובמצוקתם. בחופי הלבנון עוגנות אניות פליטים מוכי רעב ומחלות, אנשים אשר עברו את סף היאוש, ללא מטרה בנדודיהם וללא סיכויים להגיע למטרה אם תמצא. ושלטונות לבנון והשלטונות הצרפתיים בנמלים מקיימים את חובתם – עושים חיטוי באניה נגועת המגפה ומשלחים את הפליטים הלאה, לים. ומרודוס הגיעה זעקתה של אנית פליטים אשר נדונו באש ובמים, ובעינויים וברעב ובמגפות, עד שהגיעו לאי האיטלקי ואין להם לחם לאכול ובגד ללבוש ואין יודע אם ירשו להם שלטונות רודוס לגווע באי או ישלחום הלאה, לים. ומן הים השחור מגיעה זעקתם של 900 פליטים אשר הובאו לאי נידח והושארו שם באין דואג לגורלם. יום יום וזועתו.

ובבירת הקיסרות האדירה, אשר התחייבה לסייע בהקמת בית לאומי לעם ישראל בארצו, משקיעים חברי ממשלה וראשי מחלקות במיניסטריונים את כל מרצם וכשרונותיהם בהמצאת גזירות חדשות ושיטות התאכזרות חדשות לאומללים האלה. רק לפני ימים מעטים הודיעו להם מעל במת הפרלמנט הבריטי, כי עליהם לגווע כדי לא להכשיל את מאמצי ממשלת הוד מלכותו לעזור לפליטים.

לקול זעקות היאוש והגסיסה מאיים נדחים ומאניות התועות בים יתכנס בימים אלה משרד אויאו. הנה עברה כמעט שנה מאז נתכנסה הועידה לפי קריאתו של רוזואלט ובהשתתפותם של נציגי שלושים ושלוש מדינות הדימוקרטיה בעולם. בבתי הכנסת של יהודי וינה התפללו אז להצלחת הועידה. ואכן הצליחה הועידה הזאת במאד מאד: זה שנה תמימה שהיא מקילה על מצפונם של חברי בית הנבחרים הבריטי המאשרים את מדיניות ממשלתם המכריתה תקוות רבבות להצלה. מה פעל משרד אויאן במשך שנת קיומו? ומהם הסיכויים לעתיד? תשובה על כך ניתנה בויכוח על בעית הפליטים בבית הלורדים. ויכוח זה האיר את המצב בכל מוראו. אפשרויות הקליטה באנגליה עצמה היו מצומצמות מעיקרן ועכשיו, לאחר שנקלטו פליטים רבים, צומצמו עוד יותר. אפשרויות ההתיישבות ברחבי הקיסרות הבריטית, אשר ממשלת אנגליה הצביעה עליהן בנסותה להצדיק את מדיניותה הארץ־ישראלית החדשה – כמוהן כאפס. סגן מיניסטר המושבות אמר בבית הלורדים, כי הממשלה לא תוכל להקציב כספים להתישבות זאת וגם אי־אפשר לדרוש זאת ממנה. האם בשעה שעוררו את אשליות גויאנה ורודאזיה וקאניה? האם לא ידעו שלא תתכן התישבות בארצות מסוג זה באין אמצעים ממלכתיים להשקעות ראשונות?

אין גבול לתחבולות השליטים הבאים לגזול מאומללי עולם את תקותם האחרונה להצלה. אך העובדה עצמה שהם זקוקים לתחבולות אלה יש בה כדי להעיד, כי עוד לא אבדה תקוה. יש בה כדי להעיד שמצפון העולם ומצפון האומה הבריטית אפשר להרדימו, אפשר לרמותו – אך לרצחו, כנראה, בכל זאת אי־אפשר.

במערכה קשה, שניטשה בארץ זו בשיטות שלא היו ידועות לנו עד היום לחריפות ול"מלאכת מחשבת", אנו תופשים עמדת התגוננות, עומדים בחפירות ההגנה. קו החזית אינו הפעם רק גבולות הישובים והדרכים, ולא רק המשרדים המדיניים בירושלים ובלונדון – קו החזית נמשך הפעם לאורך כל הבעיות הכרוכות במצבה הנוכחי ובזה שלעתיד לבוא, של א"י, לאורך כל נקודה שיש לה איזהו קשר לבנין הבית הלאומי שלנו, החל במניעת הפלחית להביא את תוצרתה העירה למכירה ליהודים וברציחת אנשים שקטים מן המארב וכלה ב"דמרשים" המדיניים בלונדון, בהכנסת שליטי ערב לתוך המסכת הא"יית והתנפלות כנופיות מזויינות ומאורגנות על הצבא.

ואם ידענו לעמוד במערכה זו לאורך כל חזיתותיה עמידת הגנה איתנה מתוך הדיפה מתמדת את ההתנקשויות בגוף ובנפש, בהשיבנו על רצון ההסגר וההרס בהגברת משמרותינו בכל מקום, בחיסון מבננו הכלכלי, בהפעלה מדינית, - הרי חזית אחת הזנחנו כליל, דהיינו את החזית המשפטית-מדינית שבמלחמת ההתנקשות במפעלנו.

ולא בחזית משפטית-מדינית שבמלחמת ההתנקשות במפעלנו בפני פורום בינלאומי קא עסקינן, זהו ענין בפני עצמו, כי אם בחזית בתוככי ירושלים, מכון משכן הכבוד של בית הדין הגבוה של צדק, בחזית משפטית-מדינית, שעל רקע רקמת החוקה המחייבת בארץ.

נפרצת היא חזית זאת, דרכה ניתכות עלינו מכות ונגרמים לנו כשלונות ללא כל משמרת והשגחה, בה בשעה שדוקא בשטח זה ניתנה לנו האפשרות לא רק להתגונן אלא גם לצאת למלחמת תנופה לשם הוכחת צדקתנו ולשם ביסוסו של מפעלנו.

בשורת המשפטים שהתבררו בימי המהומות הנוכחיות בביה"מ הגבוה של צדק ראינו את ההישגים המוסריים הגדולים שנפלו בידי המחנה התוקף, שידע לנצל כל אפשרות גם בשטח זה. מהישגים אלה ניזוקו לא רק המדינה על יסודותיה החוקיים, כי אם בראש וראשונה אנו המעונינים בסדריות המדינה וביציבות חוקתה, אנו, שכל זעזוע במדינה גורם להפרעת בניננו ולהאטת קצבו.

אנו הסגרנו את מוסד הצדק העליון שבמדינה למחנה הערבי על יועציו האריים ונתנו שתתהווה בחוגי השופטים בארץ וגם בחוגים ידועים בחו"ל הדעה, שהישוב והממשלה חד הוא, שתמימי דעה אנו אתה בכל ואין לנו חס וחלילה איזה שהן טענות נגדה. טענות פוליטיות לחוד, בהן לא נעסוק במאמר זה, אך טע נות משפטיות, וכי חסרים אנו אותן? ובכל זאת לא נוצלה על ידינו כמעט שום דרך, הניתנת לנו ע"י החוק המחייב בארץ. בשום הזדמנות – כאלה היו וישנן רבות – לא תבענו את הממשלה למשפט על המעשים הבלתי חוקיים או על סבלה מעשים כאלה ולא מילאה את תפקידיה ביחס אליהם. יש הוראות שונות בתחוקה שלנו, שאפשר היה להחיותן לטובת עניננו ולא עשינו זאת. אין מאמרים פובליציסטיים או פוליטיים גרידא יכולים להביא לידי תוצאות כאלה, שיכולות להביא תביעות וקובלנות מיוסדות ומבוססות על החוק. אפשרויות אלה הוזנחו על ידינו, אמצעים אלה נמצאים בקרן זוית נשכחת של חיינו הצבוריים, בה בשעה שע"י הערבים הועלו לאור היום ונוגדו לכלי חבלה והשבתה נגדנו.

זכור היטב פסק הדין של ביה"ד הגבוה בענין הריסות יפו. כלום לא היה זה נצחון מוסרי לערבים על השלטונות למרות שתביעתם נדחתה? ומשפטי הקנסות הקבוציים וכו'? בכל אלה הצליחו המגינים המושבעים על המחנה התוקף והרוצח להביא לידי פסקי הדין, שקבעו את קפוח זכויותיהם של הערבים… ע"י השלטונות.

מובן, שאין עלינו לצאת בעקבותיהם לשם ערעור היסודות של המדינה וחוקתה, אך עלינו לאחוז בדרך גלויה וחוקית זאת כדי לערער את ה"סבלנות" וה"רשלנות" של השלטונות בדכוי המצב הפרוע השורר בארץ. למרות קיפוחם המתמיד, קיפוח זכויותיהם האלמנטריות, של אזרחים שקטים, שלחייהם ורכושם אחראית הממשלה אחריות שלמה, לא הוגשו על ידינו שום תביעות לביה"ד הגבוה של צדק הקיים לשם עיון “בבקשות… שצריך להחליט עליהן לשם הנהגת הצדק” (דבר המלך במועצתו סעיף (2)43, 1922). האזרח, בן הישוב הא"י, הנתקף, הנרצח, והנשרף יום יום לעיני השלטון האחראי לשאת באי-גלותו פעולה המחייבת אותו לפי חוקי המדינה, לא השמיע את קולו האזרחי ע"י קובלנות לביה"מ. אמנם פעולה צבורית היתה וישנה בשטח ההגנה על הזכויות שלנו, אך אמצעים אלה הם פוליטיים ואינם יכולים למלא את אותו התפקיד, שיוכל במקרים ידועים למלא אך ורק האזרח כאותה היחידה, המשמשת נושא לכל חוקת מדינה ומשטרה.

נפתח במקור הרעה. בשביתה השנויה במחלוקת, אנו טענו מהיום הראשון ששביתה זו היא בלתי חוקית. מאידך גיסא שמענו מפי ב"כ השלטונות, שחוקית היא השביתה (קביעת ההודעה הממשלתית מלונדון, שהשביתה היא פוליטית אינה יכולה עדיין לשמש כקביעה משפטית, שהשביתה בלתי חוקית היא אף כי היא יכלה לסייע לעמדתנו). שביתה זו לא הובאה בפני בית המשפט למרות אפשרויות האחיזה הרבות לתביעה כזו שהיו וישנן עד היום. הלא קביעת ביה"מ העליון, שאמנם, כדעתנו אין השביתה חוקית היתה מביאה לנו נצחון מוסרי וטכסיסי גדול ובעונה אחת היתה מוציאה את נשק “הסובלנות” מידי האחראים למצב החוקי שבארץ. נוכח פסק דין קובע, שהשביתה בלתי חוקית היא, קשה היה לשלטונות להמשיך בשיטה של אי נקיפת אצבע כלפי השביתה “השקטה” הזאת. פסק דין כזה היה משמיט ג"כ את הקרקע מתחת לרגלי הועד המשבית העליון. –

ויש לחזור ולהגיד, היו וישנן אפשרויות להביא את השאלה הזו בפני ביהמ"ש. אזרח, שאין נמל יפו נענה לדרישותיו יכול לתבוע את האחראים על אי פעילות הנמל, שלו אחראית ההנהלה ולא עדת הספנים. אפשרויות כאלה יש כהנה וכהנה, אבל אנו לא חרגנו ממסגרת מאמרים פובליציסטיים ופוליטיים בשטח זה. אין ענין השביתה הדבר היחיד, שאפשר היה לגלות את אפיו הבלתי חוקי באופן כזה ואם תועמד משמרת גם בחזית זו, המוזנחת עד היום, היא תוכל לחקור ולמצוא נשואי תביעות כאלה ולממשם.

זוכרים אנו יפה את סערת המחאות, שאחזה את כל העולם התרבותי לאחר שהיטלר הוציא בראשית שלטונו את חוקי הנישול המחפירים נגד היהודים. ומה מצא את ההד החזק ביותר אם לא הפיטיציה של ברנהיים, שחוברה ע"י העו"ד היהודי בצ’כיה מרגלית ונשלחה על ידו לחבר הלאומים ושם נתבררה בפני המועצה? לעומת הרושם שעשתה פטיציה זו גם על השלטונות הנאציים הלא חוורות היו כל המחאות. גם בארץ היתה דוגמה כזאת של התעוררות פרט לעמוד בפרץ ולתבוע את הזכויות המלאות בגלוי והרי זה מלחמתו ונצחונו של עמיקם.

אך דאבוננו לא נראתה עד היום שום התעוררות פרט כזו ובכלל שום פעילות בשטח זה; אולי מפני שהגשת תביעות וקובלנות כאלה דורשת ידיעה מעמיקה במקצוע המשפט ועל כן יכול לבצע אותה רק סוג מסוים של אזרחים, שלא הראה פעילות מיוחדת בשדה הציבור עד היום והמדובר הוא בעורכי הדין. מוטב לאחר מאשר להזניח לעולם.

במקום זה רוצני, איפוא, לפנות גלויות לעורכי-הדין בארץ בדרישה לקחת עליהם תפקיד זה, להוות את המשמרת בחזית זו. הם לא היו בין האחרונים שנהנו מהבנין ועליהם להיות כמו כן לא בין האחרונים לפעולות נוכח סכנת ההרס לבנין. בשאלה זאת צריכה לטפל אגודת עורכי הדין היהודים, כי מלבד ייצגה את מקצוע המשפט היא הסתדרות אזרחית מובהקת, שאינה עוסקת בפוליטיקה וקולה יהא קולו של האזרח התובע את זכויותיו היסודיות מהמדינה.

שמענו, אמנם, שנבחרה על ידי עורכי הדין בירושלים ועדה מורכבת מטובי עורכי הדין הירושלמיים לשם הכנת חומר לקראת בואה של הועדה המלכותית. לא נעסוק כעת במגמותיה ותפקידיה של ועדה זו, אך רצוננו להציע לה בזה, שלא תצטמצם בפעולות בפני הועדה המלכותית בלבד, אלא תתחיל לטפל בחוקיותם של המצבים ולהביאם במידת האפשרות בפני בית הדין הגבוה או לאחוז בהתאם לנסיבות באמצעים אחרים, שנתנו לאזרחים על ידי החוק. שאלות אלה טעונות חקירה ולמוד ועל חברי הועדה ללמוד התפקידים ביחס לשאלות המשפטיות השונות ולתבוע לדין את האחראים למצב החוקי הפרוע בארץ.

חומר לחקירה בכוון הנ"ל יכול לשמש המצב החוקי הפרוע בעירית ירושלים, שעבירה על החוק היא לחם חוקה, כמו כן שביתת העיריות הערביות. הפקידים הממשלתיים הגבוהים והנמוכים, שחתמו על התזכירים הידועים.

ולא רק הבאה למשפט. יש עוד דרכים עזובות על ידינו, – ולא אדע אם משום שכחה או רשלנות, אך אחת יש לקבע שפשע כבד הוא כלפי מפעלנו – שבהן יכולנו לצעוד לקראת הישגים מסוימים. נוכח ההתקפה שאנו עומדים בה, המחושבת לאין ערוך יותר מכל הקודמות ושהושקע בה לא דוקא כוח מחשבה שמי, אנו לא אחזנו בכל אמצעי הגנה שהיו ברשותנו.

מדוע לא השתמש הפקיד הממשלתי היהודי ברשות שנתנה לו ע"י התקנות של השירות הקולוניאלי (סעיף 77) להגיש פטיציה (הפקיד הערבי ניצל סעיף זה במלואו ואפילו בניגוד להוראותיו) למזכירות המושבות בענין היחס השורר במשרדי הממשלה לשאלת הבית הלאומי והנוגד את יסודות החוקה והמדינה בענין הזנחת חבריו הערבים ולא רק הערבים את התפקידים שלהם והתעסקותם בפוליטיקה?

התקנות הנ"ל מרשות כמו כן (סעיף 148) לכל אזרח להגיש קובלנות למזכירות המושבות בכל ענין פרטי או צבורי. אף קובלנה אחת כזאת, שתוכיח את כל המצב של “לית דין” בארץ לא הוגשה. קובלנות כאלה המיוסדות על עובדות ומנומקות באופן חוקי עלולות להפנות את תשומת לב המיניסטריון למעשיהם היפים של הפקידות הא"ית ולאופן מלוי תפקידיה. על ידי פרסומן של קובלנות כאלה בעתונות האנגלית אפשר להוכיח לדעת הקהל שם, שבארץ ישראל שורר מצב חוק פרוע או יותר נכון מצב בלתי חוקי. אמצעים אלה יכולים לשאת פרי ולעזור לנקוי אוירת המשרד הממשלתי בארץ מאדי הרעל למפעל הציוני. בקובלנה כזאת יכול היה למשל האזרח היהודי לקבול על התביעה הכללית “המתרשלת” (דברי בית המשפט).

ועוד. העתונות הערבית מלאה עלבונות קשים נגד הישוב, נגד הגזע היהודי והיהדות. אמנם, במובן סובייקטיבי אין משום עלבון בדברי השיך אלפארוקי וחבריו, אך על מדינה לגיטימית, מדינה הדואגת לסדר ולחוק אסור להרשות דברי בלע ועלבון כאלה. אפילו מקרה אחד של הבאת עורך או כתבן ערביים לבית המשפט על ידי התביעה הכללית על העלבה ודיבה בהתאם לחוק המחייב בארץ לא ידוע לנו. גם על פשע ההסתה החמור לא הובא אף עתון ערבי לפלילים. לא שונה הוא המצב ביחס לספר הקריקטורות הידוע של הפלישטין.

בשטח התביעה על עלבון לקוי הוא החוק שלנו הואיל וחסרה בו התביעה, הנקראת “אקציה פופולריס” במקרה של העלבת עדה; בארצות אחדות ישנה התביעה הזאת וכל פרט יכול לתבוע על עלבון עדתו. יש גם אפשרות לחץ על המחוקק, שיתאים את חוקיו לדרישות המציאות. אולי על יסוד רצפצרה (בהתאם לסעיף 46 של דבר המלך במועצתו הנ"ל) אפשר יהיה להשתמש בתביעת “מאנדאמוס” הידועה לחוק האנגלי, שלפיה יכולים לתבוע לדין פקיד שאינו ממלא תפקידיו. אמנם, כל הדברים האלה הם מסמכותה של התביעה הכללית המתרשלת ואין אנו יכולים לבוא במקומה, אך יש לפעול על ידי תביעות, קובלנות ואולי תאלץ התביעה הכללית לצאת מקפאונה שמשמעותו פשיטת רגל של מנגנון הצדק המדיני.

אולי יש להביא את קפוחינו בשטח זה באופן נבדל בפני ועדת המנדטים של החבר. עלינו לעבור בשטח המדיני והמשפטי מהגנה להתקפה. לא אנו העושקים אלא הנעשקים ועלינו לתבוע בגלוי את תביעותינו. על ספסל הנאשמים לא לנו לשבת. עליו יש להושיב את האחראים האמיתים למצב, שימסרו דין וחשבון על כל מסכת פעולותיהם. לא יספיקו דברי מחאה והתרס גרידא, עם¹ חוקים ביד יש להצביע על כל הסעיפים שחוללו, יש להראות על כל עיוות ואי שמירתם, לדרוש את הענשת האחראים, סילוק האשמים והחזרת התנאים התקינים והמתוקנים. עלינו לעמוד על משמר הלגיטימיות של מדינתנו ובראש וראשונה מוטל החוב הזה על אגודת עורכי הדין העבריים בארץ. תועמד משמרת בחזית המוזנחת במערכה.

(“הארץ”, - כ"ט תשרי תרצ"ז – 15.10.36)

א.

פגם גדול במנגנון המשפטי של הארץ, פגם ההופך חוקים חשובים ומרובים לאות מתה. כתוצאה מזה היינו והננו עוד עדים לאי-כיבוד חוק המוני ולמצב של “לית דין”. פגימות קשות אלה נתגלו דוקא בזמן, שהיתה דרושה פעילות משנה של מנגנון זה הממונה על שמירת החוק והמשטר ועל השלטתם במדינה. אמנם, במדה ידועה אשם במצב אי-הסדרים גם המחוקק, שלא תמיד התאים את חוקיו לצרכי הארץ ולזמן הנאות, אך עיקר האשמה נופל על התביעה הכללית, שלא השתלטה על המצב, ולא מילאה את תפקידיה. על התביעה הכללית מוטל התפקיד של ביעור הפשע ואפשור עבודה שקטה לאזרח שומר החוק. בתורת המשפט האנגלי ידועה האמרה, שאין פשע ללא עונש; אך לאזרח הארץ הזו קשה להגיד זאת ביחס למנגנון המשפטי שלו. פשעים רבים ומצבים בלתי חוקיים שונים נשארו במשך כל תקופת המאורעות מחוץ לתחום פעילותה של התביעה הכללית כמה הם חטאי התביעה הכללית; חוסר הכנה מתאימה של ההאשמה, חיבור פגום של כתבי האשמה, אי המצאת ההוכחות הדרושות ומצד שני – חוסר פעולה כלל, אי-עקיבת פשעים ומצבים בלתי חוקיים מרובים. זיכוי נאשמים בגלל חוסר הוכחות הפך להופעה המונית ודבריהם של שופטים גילו במקצת, כמה מורעלת עבודת משרדי התביעה הכללית, והראו לנו, שאמנם לא תמיד היה חוסר ההוכחות דבר שבהכרח. במשפט הראשון של בית הדין לפשעים חמורים, שהתקיים מיום פרוץ המהומות זוכו שני חברי כנופיות מאשמת יריות על צבא רק מפני שחסרו הוכחות שהיו בנמצא בשעת החקירה המוקדמת (לא הובאה תעודה על מותו של העד אחמד נאיף, שנהרג לפני המשפט); על כך שמענו נזיפה מפורשת מדוכן השופטים על התרשלות התביעה הכללית. נזיפה מעין זו במשפט אחר, על שחומר ההאשמה לא הוכן כדבעי. באחד ממשפטי המהומות בביהמ"ש המחוזי ביפו לא הביאה התביעה הכללית עד שני בטענה, שהוא לא יוכל לחדש ולא כלום אחרי דברי העד הראשון. שני העדים היו שוטרים אנגלים. השופט העיר במושב זה, שגם העד השני יכול היה לזהות את הנאשם וזה היה מספיק לשם חיוב הנאשם. הנאשם, שהשליך פצצה מסוכנת, זוכה. גם מבחינה חוקית-טכנית לא יצאה התביעה הכללית ידי חובתה. בערעור הפלילי 85–36 זוכה ערבי, שנידון ע"י בית המשפט המחוזי ל-5 שנים מאסר, בשל סתירות בכתב האשמה, שחובר על ידי התביעה הכללית. דוגמא אחרת. בערעור פלילי 97–36 זוכה ערבי, שנדון ע"י בית המשפט המחוזי ל-8 שנים מאסר על החזקת פצצות, הואיל ואביו של הנאשם, שנאשם באותה עבירה ובאותן המסיבות שוחרר בבית המשפט המחוזי בגלל גילו עוד לפני מתן פסק הדין ביחס לבנו. התביעה הכללית לא ניסתה אפילו להתנגד או לערער, היא הסכימה להצעת ההגנה וזה גרר אחריו גם את זיכוי הבן בערעור. על התביעה הכללית לדעת, שאין החוק מפלה בין אב לבן, בין זקן לצעיר; כולם אחראים על פשעיהם. חנינה והמתקת דין אינם מסמכותה של התביעה הכללית. מפסק הדין במשפט 270–36 שהתנהל בפני שופט השלום הראשי ביפו, יוצא שאין שידול חייל למכור את נשקו נחשב כלל לפשע. מסקנה מוזרה זו בנוגע לפשע כה חמור היתה אפשרית רק מפני שהתביעה לא ידעה על איזה סעיפים עליה לייסד את ההאשמה. לא על יסוד חוקי המשטרה, שאינם חלים על חיילים ולא על יסודי חוקי הצבא האנגלי, שאינם מחייבים בארץ, היה על התביעה הכללית להאשים את הנאשם, כי אם על יסוד סעיף 5(א) של פקודת תיקון החוק הפלילי (עבירות הסתה למרד) החל על חיילים והמחייב בארץ. סעיף זה קובע עונש חמור על התאמצות “להדיח אדם העובד בחיילות הצבא בארץ ישראל מתפקידיו ומנאמנותו להוד מלכותו או לממשלת ארץ ישראל”. האין שידול למכור את הנשק התאמצות להדיח ממלוי התפקידים ומנאמנות למלך או לממשלת ארץ-ישראל? האמנם, אין התביעה הכללית מחוייבת לדעת את חוקי הארץ?
ומה רבים המקרים, שבהם לא ניהלה התביעה כללית את המשפט בכיוון הדרוש? כן היה במשפט רוצחו של ביצ’וצקי ביפו, וכן היה במקרה אחר כשנידון הפשע המתועב ביותר של “מבקשי המים” בנחלת יהודה. במשפטים מרובים על החזקת נשק הוכח ללא כל ספק, שהעבריינים נמנו על כנופיות מזוינות שנלחמו בצבא ובמשטרה ובכל זאת לא היה אף מקרה, שבו תאשים התביעה הכללית, בהתאם לחוקים החלים על אנשים היוצאים בכלי זיין נגד הממשלה ומשטר המדינה. במשפט הנזכר, שבו זוכו הנאשמים מאשמת יריות בצבא בגלל חוסר הכוחות מספיקות ונידונו רק על החזקת נשק, הראו בעליל כל המסיבות, שאנשים אלה השתייכו לכנופיה מזוינת. כן היו כמה מקרים, שבהם הובאו למשפט ערבים, שנפצעו בתגרות עם הצבא ובכל זאת לא הואשמו על עבירה חמורה של השתייכות לכנופיות מזוינות, אלא על החזקת נשק בלבד. מקרה כזה התרחש גם לפני כמה ימים, כשהובא לחקירה המוקדמת נכבד ערבי מבית לחם, שנפצע בתגרה עם הצבא ובכל זאת האשימה אותו התביעה הכללית רק בהחזקת כדורים שנמצאו אצלו. כדאי להביא כאן סעיף מפורט של החוק הארצישראלי (3א של חוק הפלילי המתוקן, 1927, על עברות הסתה למרד) המגדיר פשע זה ומטיל על עושיו עונש חמור. הסעיף אומר: “כל אדם המחבל מזימה…, לערוך מלחמה נגד הוד מלכותו… בכל ארץ שהוכרזה כארץ הנתונה… לממונותו של הוד מלכותו, במטרה… להטיל כוח או כפיה… או לאיים… על הסמכות או הרשות המחוקקת… והוא מבליט את הכוונה הזאת בפעולה גלויה – יהא צפוי למאסר עולם” (בארץ ישראל הרשות המחוקקת הוא הנציב העליון – א.ג.). לכאן שייך גם סעיף 4 של הפקודה הזאת המגדיר את הפשע של קשר לעשות מלחמה בחלק מן התושבים. דומני שאין להרבות בהוכחות, כי סעיפים אלה חלים על הכנופיות, שרצו להטיל פחד על ממשלת ארץ ישראל ונלחמו בחלק מתושבי ארץ ישראל לשם השגת מטרותיהם, במשך כל ימי המהומות לא זכו סעיפים אלה להזכר בכתבי האשמה. לאור כל האמור, שהוא רק חלק מכל המסכת הזאת הנקראת כלשון השופטים “תביעה כללית מתרשלת” ישאל לא אחד: האם היתה הגבה מתאימה להתנהגות זאת של ב"כ התביעה הכללית מצד הממונים עליהם? לדאבוננו ולהותה של הארץ יש להשיב על כך תשובה שלילית. לא שמענו על שום צעדים דיסציפלינריים או משפטיים נגד פקידים “מתרשלים” אלה, אעפ"י שכנוי זה ניתן לבאי כוח ידועים של התביעה הכללית ע"י השופט הבריטי הראשי בארץ. ועל אחת כמה וכמה תמוה הדבר, כשגם החוק המחייב בארץ דאג להענשת פקידים כאלה (הסעיף 102 של החוק הפלילי העותומני). אין כוונת הדברים לדרוש ענשים חמורים בעלמא. אך פסקי דין חמורים בראשית המאורעות היו משמשים אזהרה והפחדה ומונעים בודאי שפיכת דמים רבים. והן זהו תפקיד העונש הפלילי.

ב.

רבות וקשות הפגיעות בעבודת התביעה הכללית, אך מי ימנה את כל העבירות על החוק, שבהם התביעה הכללית לא נקפה אפילו באצבע ונתנה לאנרכיה להשתלט בארץ!!! והרי השביתה, מקור כל הרעות והפשעים בששת החדשים האחרונים. אם נעשה משהו בתחום פלילי זה, הרי היו אלה רק פעולות אדמיניסטראטיביות, שלתביעה כללית אין כל חלק בהן. תזכירי הפלילים של הפקידים הערבים הגבוהים (את אי-חוקיותם ציינתי במאמרי “תזכיר פלילים”, “דבר” 21.9.36) גם כן לא זכו לתשומת לב כל שהיא של התביעה הכללית. ופקידים שהביעו בגלוי את אי-נאמנותם למדינה שהם משמשים אותה המשיכו כולם בעבודתם בלי כל הפרעה. פרק בפני עצמו היא פרשת ההסתה, אשר זרעה שנאה וחוללה את כל העוונות שהכתימו את פני הארץ הזאת במשך חדשים רבים. המסיתים אמנם הוגלו בחלקם הגדול למחנות הסגר וכיו"ב. לא נעמוד על תכליתיות האמצעי הזה, אך הוא היה אמצעי אדמיניסטראטיבי בלבד. כעת הם מוּצאים לחופש ולא שמענו על שום נסיון קל שבקלים מצד התביעה הכללית לתבוע אותם לדין, הגם שמעשי ההסתה היו גלויים לעין ואושרו ע"י האמצעי האדמיניסטראטיבי הזה. מסקניותה של התביעה הכללית שלא לטפל במצבים המתנגדים לחוק והקשורים בכל פרשת המהומות היא מפליאה. הנה ראינו את הפעולות הגלויות של הועד הערבי העליון והועדות המקומיות, שארגנו וניהלו את השביתה וכל הקשור בה. הלא ועדים אלה מהווים התאגדויות בלתי חוקיות בהתאם לחוקה הארץ-ישראלית (ענין בפני עצמו הוא המשא ומתן של ממשלת ארץ ישראל עם התאגדות בלתי חוקית). וחברות באגודה זאת גוררת אחריה עונש של מאסר שנה, זהו החוק של הארץ. התאגדויות אלה, לא רק שלא פוזרו אלא הן הולכות וממשיכות בעבודתן גם כיום בשינוי טכסיס: תחת הרס יבוא חרם. פעולה זו מגבירה את האופי הבלתי חוקי של הועדים האלה והתביעה הכללית מרשה להם אפילו לנהל מגביות למטרותיהן הבלתי חוקיות כמו שהרשתה להן לאסוף כספים לשם כלכלת השביתה. השתייכות לאגודה כזו ואוסף כספים על ידה ולמענה ענישות הן לפי פקודת עברות ההסתה למרד סעיף 22–19.

ולא זו אף זו. הסתה פרועה מתנהלת בעתונות הערבית, הסתה פלילית, שחלקה לא קטן בגורמי המאורעות הנוכחיים, ובכל זאת כלום שמענו על תביעה לדין אפילו של עתון אחד במשך כל פרשת הדמים האלה? אמנם נסגרו עתונים, אך ראשית אין זו אלא פעולה אדמיניסטראטיבית, ושנית לא דוקא על פעולת הסתה, כי הן גם העתונים העבריים לא נוקו. לדאבוננו אין המחוקק הארצישראלי נותן אפשרות ברורה לבן העדה הנעלבת לתבוע לדין את המעליבים. אך למה לא התעוררה התביעה הכללית? הן בידה נתן המחוקק את האפשרות לתבוע את המעליבים לדין עפ"י סעיפי החוק על עברות הסתה למרד; ולא רק האפשרות ניתנה אלא גם חובה הוטלה עליה למנוע דברים כאלו ולהעניש עושיהם. החוק בשלו והתביעה הכללית בשלה… ה"פלשתין" הוציא ספר קאריקאטורות, שאפילו הממשלה הסבלנית שלנו ראתה צורך להחרים את מהדורתו השניה, ורק התביעה הכללית התמידה בהתעלמותה. תשעה קבין של רעל הוצקו לתוך נפשות ההמונים דרך צנורות העתונות הערבית במשך כל הזמן הזה! והן תביעה משפטית אחת נגד אחד מן העתונים האלה היתה עלולה לסכור את שפך הרשע הזה. אין התביעה הכללית יכולה לקבול על חוסר חוקים בשטח זה. החוק הפלילי על עברות ההסתה למרד לא בא אלא לשם שימושו בזמנים כאלה ואנו כמעט לא ראינו כתב אשמה אחד המיוסד על החוק הזה במשפטי המאורעות. היש להרבות דברים על השפעת ההתנהגות הזאת על הציבור? האין לתלות ב"התרשלות" כזאת את הקולר במצב הפרוע בענין שמירת החוק והסדר בארץ? מנהג זה של התביעה הכללית הוא לא רק מזיק מבחינה חינוכית ומוסרית, הוא מערער את סמכותה של המדינה, הורס את יסודותיה ושם לשמצה את כבודה ושמה.

(“דבר”, יום רביעי, י"ט חשון תרצ"ז, 4.11.36)

(מטענות אזרח בפני הועדה המלכותית)

מוקדש לזכרו של מ.בילינסון, ז"ל הלוחם המפואר למדינה מתוקנת.

רעועים ומעורערים הם היסודות החוקיים של המדינה הארץ ישראלית. המצב העגום הזה הוכח בעליל במשך כל שנות קיומו של המנדט וביתר שאת במשך חדשי המאורעות האחרונים. אמנם, אין ארץ ישראל מדינה במובן הרגיל של המושג. סטטוס מיוחד יש לה מנקודת ראות המשפט המדיני והבין-לאומי. הגדרת המדינה כקבוץ אנשים בארץ אחת תחת שלטון סובֶרֶני אחד, אינה הולמת בשלמותה את מדינתנו. אך לא משום כך מקופח אזרח הארץ הזאת. האזרח קובל על המדינה, על שזו אינה יודעת לשמור על חייו ורכושו, על זכויותיו וכבודו באותו תחום שלטונו הסוברני של המנדטור והנתון תחת פיקוחה של הממשלה הארץ ישראלית. כאן תובא תמצית של טענות האזרח למדינתו, על שאינה ממלאת את תפקידיה ביחס אליו, על שאינה משמשת לו מסגרת חיים ויצירה, שמדינה צריכה לשמש לאזרח.

חסרה למדינת ארץ ישראל יציבות ובהירות המשטר. אין חוקת הארץ מהווה שלמות קונסטיטוציונית המגדירה את חלוקת השלטון ונושאיו והקובעת את זכויות האזרח. אמנם אין קונסטיטוציה מקיפה ויסודית גם באנגליה, אך אין להקיש ממדינה בעל מסורת משפטית-מדינית מפוארת, בת דורות, שמוסדות השלטון והזכויות בה התפתחו באופן אורגני והם טבועים בכל סדרי החיים של המדינה והחברה, למדינה, שמסורת השלטון שלה היא תורכית. והוראות המנדט, יחסי האוכלוסין ומצבה הפוליטי-בין-לאומי, דורשים מסגרת יציבה וברורה.

העתונות האנגלית כתבה בזמן המאורעות על הניגודים הקיימים בין השלטון ההנהלתי לבין בתי המשפט בארץ. ניגודים כאלה אפשריים היו רק בגלל החוקה הלקויה של הארץ בשטח הקונסטיטוציוני. אין, למשל, כל חוק הנותן לבית המשפט את הסמכות לבדוק את החוקים המוצאים ע"י המחוקק הארץ ישראלי ובתי המשפט עושים זאת מתוך הסתמכות על המסורת האנגלית, שאינה מתאימה בשטח זה מכל הבחינות לצרכי הארץ. בכלל, חסרה אצלנו חלוקה ברורה של שלטון הארץ בין שלשת נושאיו: החקיקה, בית-המשפט וההנהלה. מצב זה גרם לאי-ההתאמה הזאת ודוקא בזמן שנדרש תאומו המוחלט של השלטון לכל גילוייו ולכל ענפי פעולתו. מכאן הודעתו של נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, שאין הוא חושב את עצמו קשור לפקודות המחוקק ומכאן הופעת הבקורת הקשה והגלויה של בית המשפט העליון ביחס לפעולות הממשלה. ספינה המטולטלת תכופות ע"י סערות עזות, שקברניטיה מכוונים את ההגה שלה לרוחות שונות, אין דרכה ועתידה בטוחים. בשטח זכויות האזרח אין המצב טוב יותר. חובת המדינה היא להבטיח את חייו ורכושו של האזרח, לערוב את שמירת כבודו וזכויותיו; תפקיד המדינה הוא לאפשר לאזרח שומר החוק את מלוא התפתחותו החמרית והרוחנית. על המדינה לשרת את צרכי האזרח, להקל על קיומו, כי היא נוצרה בשבילו, היא צריכה לשאוף להביא לו אושר. ובארץ הזאת היא נהפכת לו תכופות לרועץ. לאורם העגום של המאורעות האחרונים מיותר להוכיח שהמדינה הארץ-ישראלית לא ידעה לשמור על חייו ועל רכושו של האזרח השקט, שומר החוק. בארץ זו, שמהומות אינן מההופעות הנדירות בה, אין חוק פיצויים מתאים, שיסיר משכם הניזוק את נטל הנזק ויחלקו על המדינה כולה. באנגליה קיים חוק כזה, המטיל על קופת המשטרה לשלם פיצויים לזה שרכושו ניזוק ע"י מהומות, וחוק כזה, שהוא צורך חיוני, צורך חיים ממש של הארץ, לא הוּחק בה. ברור, שמציאות חוק כזה כחוק קבע היתה מצילה את הארץ מהרבה סבל ונזק. חוק כזה היה, בלי ספק משמש גם אמצעי חינוכי-מוסרי מעולה, והיה נותן את הבטחון לאזרח שומר החוק, שפרי עמלו לו יהיה ויקצור את אשר זרע; והיה שם לאל את מגמת מפירי החוק לבצע פעולות הרס. חוק זה יבטיח את מקום הכבוד הראוי לעמל, המהווה את היסוד לפריחת המדינה והחברה האנושית.
בשטח זכויות האזרח רבות מספור הן הפגיעות והלא הן כתובות יום-יום על ספר מלחמות האזרח לשלמות זכויותיו. אין האזרח מוגן בפני שרירות לבה של האדמיניסטרציה וביחוד של המשטרה. על זה העירו גם השופטים הבריטיים בהזדמנויות מספר. חסר חוק, שאליו יוכל לפנות האזרח הנעשק לקבלת עזרה נגד השרירות הזאת. ואף על כבוד האזרח, כאדם או כבן איזו עדה וקבוץ אין המדינה הארץ-ישראלית שומרת. אמנם, המוציא דיבה על חברו ויתבעהו הנעלב לדין, ייענש ע"י בית המשפט, אך אם יעליב ויגדף את עדתו של האזרח אין לו כל אפשרות לתבוע את עלבונו ואין אפילו העדה הנעלבת יכולה להגן על כבודה. בארץ זו היתה צריכה הממשלה לשקוד על שיפור היחסים בין העדות ועל המחוקק היה מוטל להוציא חוק, שיאפשר תביעה גם בגלל עלבון עדה. חוקים כאלה ישנם ברוב ארצות אירופה והם יצרו מוסד הנקרא action popularis המשפט על העלבת עדה, למרות שאין חוק מפורש בכיוון זה. חוק כזה היה מסייע לכבוד הדדי ויחסי שלום בין העדות, דבר כל כך חשוב לארץ זו, דבר שהוא בנפשה.
בכל מדינה מתוקנת מסייע המחוקק לאזרח להוציא לפועל את זכויותיו הציויליות. רק בארץ ישראל אין הצד הממלא את החוזה יכול להכריח את המפר לשמור את הבטחותיו. פתח זה, הנותן לצד מתחייב, להפר את התחייבויותיו, משמש בית ספר רע מאוד לאזרח, מכשיר את הקרקע לניצול, לספסרות ולסילוף האמת. חיי המסחר והכלכלה סובלים קשה ממצב זה, המכניס דמוראליזציה ציוילית בצבור. חוק כזה ישנו באנגליה, ולמה דוקא זה לא הועבר הנה? האין המדינה צריכה לדאוג לרמתם המוסרית של אזרחיה?

דוגמה שניה. ענף ההדר הוא לבו של המשק הארצישראלי, קנית הפרי על העץ חזיון נפרץ הוא והכרחי, ובכל זאת נשארו בתקפם עד היום סעיפי המג’לה התורכית, האוסרים קנית פרי על העץ. על תקלה זו עמד גם ביהמ"ש העליון. אך התקלה הגדולה ביותר היא ה"עדות מסייעת" המחייבת גם בסדרי הדיון הפלילי והמהווה מכשול רציני בדרך הענשת הפשע והחזרת הסדר. מוסד כזה אינו קיים בשום מדינה מודרנית, והוא מתנגד בהחלט לדרכי השיפוט החדשים. הכרח זה של “עדות מסייעת” כופת את בית המשפט ואת הצדק גם יחד וגורם לזיכוי נאשמים שפשעם – לפעמים פשע כבד מאד – אינו מוטל כלל בספק. ביחוד התבלט תפקידו הטראגי של מוסד זה בשעת המהומות האחרונות, כשלא תמיד בוצע הפשע לעיני שני עדים, לא תמיד היתה “עדות מסייעת” והפושעים נשלחו לחפשי. בסוף המהומות הרגיש גם המחוקק בתקלה זו וחקק תיקון, המבטל את דרישת “עדות מסייעת” במשפטים פליליים, אך תיקון זה יחייב רק, כשיינתן לו תוקף והתוקף לא ניתן לו.

אלה הן רק דוגמות מספר של החקיקה הפגומה בארץ. רבים המצבים, שבהם אין המחוקק נענה לדרישות הזמן ולצרכי הארץ ואינו מוציא חוקים מתאימים. מצד שני משאיר המחוקק בתקפם חוקים ש"אבד עליהם כלח"; ובעצם מחייבים היום בארץ סעיפי מג’לה שהנם לכל היותר בדיחות ולפעמים גם בדיחות מזיקות. הטענות להנהלת הארץ הושמעו כבר מצדדים שונים ובהזדמנויות שונות ואלה מרובות הן, משנוכל לחזור עליהן. התביעה הכללית – מספיק צירוף זה של שתי המלים, כדי לעורר בלב האזרח את רגשות המרירות ואי-האימון בהנהלת המדינה. גם תזכירי הפלילים היודעים יעידו. מסכת הפקידות כאובה. ארץ ישראל היא, אולי המדינה היחידה בעולם, שאינה דורשת שבועת אמונים לה מפקידיה, למרות שבלי שבועת אמונים לממשלה לא יוכל אדם להתאזרח בארץ. אזרח רגיל חייב בשבועת אמונים לממשלה ופקיד פטור משבועה זו, המטילה עליו את האחריות המוסרית (ולא רק המוסרית!) למילוי חובותיו למדינה ולממשלתה. אין אזרח, שנשבע אמונים לממשלה יכול להגות אמון לבאי כוח ממשלתו, שאינם חייבים להשבע אמונים לה… והלא האדמיניסטרציה, פקידי הנהלת המדינה, הם נושאיה ומגשימיה, הם מהווים את חוט השדה של המדינה בפועל. אדמיניסטרציה גמישה ונאמנה מבטיחה את עתיד המדינה, למרות חילופי נושאי השלטון הראשי. אך מדינת ארץ ישראל, שפקידיה פטורים משבועת אמונים לה, אינה יכולה להיות בטוחה בעתיד משטרה, חוקתה ושלמותה. גם ראשי השלטון אינם מתמידים בנאמנות למדינה, שהם עומדים בראשה וזאת יוכיח יחסם לשביתת העיריות, למשל, להסתלקות חברי עיריה ידועים מעבודתם במשך זמן, המונע את שיבתם לעבודה וכו'. ראשי השלטון של היום נשאו ונתנו עם בוגדי המדינה וביקרו את אויבי המדינה במקומות מעצרם וראשי השלטון של אתמול מפגינים בגלוי את אהדתם לנלחמים במדינה. ממשלה הנושאת ונותנת עם בוגדים ונלחמים בה, מעמידה במצב קשה את האזרח שנשבע לה אמונים.
לאור הפגימות והפגיעות האלה של המדינה במחוקק שלה ובשלטונותיה ההנהלתיים והמשפטיים, אין רעיון המדינה האחידה מוחדר לחוגי מנהיגות המדינה. היא לא הצליחה לחנך את עצמה ואת אזרחיה חנוך מדיני של נאמנות למשטר, לחוקה ולשאיפות שלה. לא נוצרה בארץ אסכולה מדינית שתשפיע על עיצוב החיים המדיניים-חברתיים של הארץ בכיוון אמיתי לצרכי הארץ ולשאיפותיה החוקיות והבטחותיה הבין-לאומיות. מצב זה חותר תחת יסודות המדינה ומצריך ריאורגניזציה יסודית. ובראש וראשונה מעונין בריאורגניזציה זו האזרח היהודי, שכל האטת קצב מפעלו במסגרת המדינה הארץ-ישראלית בנפשו הוא; האזרח היהודי של המדינה, אשר הובטחה לו לבית לאומי, דורש בדק יסודי של בית המדינה שהיא מדינת ביתו.

(“דבר”, יום ו', כ"ז כסלו תרצ"ז, 11.12.36)

התביעה הכללית בארץ זו כפי שפעולותיה מתגלות בזמן האחרון מהוה סכנה לשלום המדינה, לסדריה ולעתידה. אסור להסתפק בהבעת כאב והתמרמרות; נוכח ההולך ומתרקם כעת בארץ מחדש, נוכח אחוי הקרעים שנגרמו ליריעת הדמים ע"י שביתת הנשק, נוכח התפקידים החדשים, החשובים והמכריעים שיהיו לתביעה הכללית בפרק השני של המסכת הבא עלינו לחרדה יש להעלות את בקורת השיטות והדרכים של עקיבת הפשעים, חקירתם ובעורם על ראש דאגותינו, יש לעשות כל מה שיש באפשרותנו כדי שלא יחזרו מקרי הזכוי הרבים של רוצחי ילדים ומתנקשים באזרחים שלוים ושומרי חוק. ויש להודות, אין התביעה הכללית נותנת להסיח את הדעת ממעשיה. כל יום מביא בכנפיו גלויים חדשים והפתעות חדשות בפעולות “חנינה” של התביעה הכללית לפושעים. ולמרום השיא הגיעה במשפט של כנופית אלקסאם. קסאמיאדה זאת, מהווה עדות חותכת למעילה בתפקידים. בניגוד לחוק, הסכימה התביעה הכללית לשינוי כתב האשמה. שנוי זה אחרי התחלת המשפט הוא מסמכותו של בית המשפט בלבד. ולא רק בלי יסוד חוקי, אלא גם בלי כל יסוד עובדתי הסכימה התביעה הכללית לשנות את כתב האשמה בכוון האשמה על רצח במתכוון במקום רצח בכוונה תחילה. סעיף הרצח בכוונה תחילה הוכנס לכתב האשמה על יסוד החקירה המקיפה, העדות והחומר המרובה שהיו בפני השופט החוקר ושהובאו על ידי אותה התביעה הכללית עצמה. עשרים עדים חיזקו ואישרו את דבר הרצח בכוונה תחילה ולהצעת הסניגוריה הסכימה התביעה הכללית לשינוי. האמנם יכולה הצעת הסניגוריה לבוא במקום חומר האשמה?… אך קאסמיאדה זאת שהיתה יכולה לשמש חומר למסה מיוחדת על דרכי עבודתה של התביעה הכללית, מכילה הרבה קוים אופייניים לכוונותיה ולדרכי פעולתה של התביעה הכללית. אחרי שהתביעה הכללית ויתרה על האשמת רצח בכוונה תחילה עשתה עוד צעד בניגוד לכל חומר ההוכחה ובניגוד לכל דרישות החוק והצדק ונתנה “חנינה” כלילה לשנים מששת הנאשמים ודוקא ביחס לשנים אלה, שההצלחה האירה להם פנים באופן כל כך מפתיע, הובאו הוכחות מכריעות שהם השתתפו ברצח. ולאן נעלם סעיף האשמה על נסיון הרצח של שוטר ערבי מתוך כתב האשמה? על פשע זה נתנה התביעה הכללית חנינה גם בלי כל הצעת ההגנה. בחלק השני של הקאסמיאדה הלכה התביעה הכללית בעקבות מעשיה בחלק הראשון, היא ויתרה על סעיף הקשר לרצח יהודים הגורר אחריו עונש מאסר עולם והאשימה רק לפי סעיף קשר הסתה למרד ולזאת – בלי כוונה פלילית, פסקא שאינה מובנת כלל מנקודת ראות משפטית ושבאה כנראה להוכיח שאנשים יוצאים אל ההרים מזוינים בלי כוונה פלילית; כאילו אפשר לצאת אל ההרים להתבודד ולהתיחד עם אלהים עם רובים במקום ספרי תפילה. וגם לפי סעיף אשמה קל זה לא הרהיבה עוז התביעה הכללית להאשים את כל שמונת הנאשמים ובחרה רק בארבעה שעירים לעזאזל. וראה פלא: נאשמו לפי קשר ההסתה ונידונו לפיו אלה הארבעה שלא נידונו על רצח. (קשר להסתה היה מעיד ללא ספק על רצח בכוונה תחילה…) ואלה הארבעה שנידונו על רצח לא נידונו על קשר הסתה למרד. התביעה הכללית לא רצתה לאחד את המומנט של המעשה עם זה של המחשבה והפרידה באופן מלאכותי בין שני האלמנטים היסודיים של הפשע ועל כן נתקבלו התוצאות ההן שאינן רצויות למדינה הדואגת למשטרה וליציבות חוקיה. נתקבלה הקאסמיאדה. - התביעה הכללית ביטלה את המשפט נגד רוצחי הילדים בצפת למרות שהיו עדים, ע"י אי דחיית המשפט בגלל מחלתו של העד העיקרי (האם). בתביעה אזרחית, גם כשהנידון הוא סכום של שתי לא"י דוחים את המשפט בגלל מחלת עד. זה הכלל שנקבע באופן מוחלט בפרקטיקה המשפטית הא"יית. ופה, במשפט הרצח המתועב ביותר שהיה במשך כל ימי המהומות, לא מצאה התביעה הכללית לנחוץ לדחות את המשפט וויתרה גם על שאר העדים וכך שוחרר הנאשם, כי גם בית המשפט מצדו לא דחה את המשפט. התביעה הכללית במשפט רצח שמואלביץ גרמה לזכוי הרוצח שהודה בפשעו. התביעה הכללית לא דאגה לכך שהעד הראשי לא יעלם, למרות שיש לה האפשרות לאסור את העד, וגם השופט החוקר יכול היה לאסור את העד כדי להבטיח את הופעתו במשפט. ולכשברח, (ולמה ברח? האם היה הוא הנאשם?…) לא יכלה התביעה הכללית להוכיח שאין הוא נמצא בארץ. אף על פי שלאמיתו של דבר לא היתה דרושה עדות כזאת כלל במשפט זה כדי לסייע להודאת הנאשם. התביעה הכללית לא ניהלה את המשפט הזה בכיוון הדרוש, בהתאם לחוק היה עליה להוכיח את מסיבות ההודאה. וזה בצירוף העדות המסייעת היה מספיק לחייב את הנאשם, רוצחו של שמואלביץ שהודה במעשהו מטייל חפשי בארץ. התביעה הכללית במשפט רצח גרינולד גם כן לא מילאה את המוטל עליה ולא ניהלה את המשפט בכיוון הרצוי. התביעה הכללית לא דאגה להשארת העדים למשפט, למרות שאלה עזבו את הארץ רק שלושה ימים לפני המשפט. ואם היתה נסיעתם הכרחית ודחופה הלוא אפשר היה לקבוע את המשפט בהקדם של שלושה ימים לכל הפחות במה שנוגע להעדתם של העדים. התביעה הכללית הוציאה בערבות לא גדולה ביותר אדם שנלחם בנשק בצבא המדינה ונתנה לו להימלט ממשפט ומעונש למרות שבעשרות מקרים אחרים של פשעים קטנים יותר, היא מסרבת להוציא את הנאשמים בערבות גדולה פי כמה. התביעה הכללית במשפט הערעור של רוצחי מוריסון ולוינסון לא ידעה לנהל את ההגנה המתאימה לטענות הערעור. בא-כח המערער טען שלבית המשפט לפשעים חמורים לא היתה הרשות להביא עד אחרי שנגמר המשפט ובית המשפט לערעורים קיבל טענה זאת וזיכה את הרוצח שלשם חיובו נמצאו גם עדים גם חומר הוכחה מספיק, גם עדות מסייעת. דבר כה נדיר בימים אלה אצל התביעה הכללית שלנו. והלא נקבע כלל על ידי אותו בית המשפט העליון עצמו שהרשות בידי בית המשפט לקרוא עדים בכל זמן שלא הוצא עוד פסק הדין, זאת אומרת אפילו אחרי סיום המשפט. כלל זה נקבע בין השאר בשני משפטי הערעורים הפליליים בבית המשפט העליון (מס' 68/29 ו-71/31). לכל היותר יכולה היתה הסניגוריה לדרוש החזרת המשפט כדי שתהיה גם לה האפשרות להביא עד נוסף באותה הנקודה שלשם הוכחתה הובא העד הפטאלי על ידי בית המשפט לפשעים חמורים. בא כוח התובע הכללי שהוא המייצג את המדינה והמגן על עניניה צריך היה לדעת חוק ומשפט ולהתכונן למשפט כמו שמתכונן כל עו"ד הדואג לענינים של מרשיו. אי ההכנה הזאת של התביעה הכללית היא בעוכרי שלום המדינה; היא גרמה לזכוי רוצח שמעשיו הוכחו ולא נסתרו. התביעה הכללית לא דאגה לכך שינתן כוון יותר מתאים למשפט, שיוחזר הענין לבית המשפט דלמטה, למרות שפרקטיקה כזאת נוהגת תכופות במקרים דומים ולפני שנתיים היה מקרה שבו הוחזר המשפט לבית הדין לפשעים חמורים שלש פעמים! זאת הדרך אשר בה בוטל משפט המות היחיד על רוצחי יהודים במשך כל זמן המאורעות. התביעה הכללית לא הגישה אף ערעור אחד בכל משפטי המאורעות למרות שהיו לא פעם סיבות מספיקות להגשת ערעור כזה. (יש לראות בזה עקביות כי סוף סוף אין זה נוח כלל להגיש ערעור נגד פסק דין שאי התאמתו לפשע נגרמה על ידי אותה התביעה הכללית עצמה). זהו קציר האימים למדינה ולאזרח במשך השבועות האחרונים וזה מכריחנו למעשים מתאימים. הקציר הזה צריך לשמש לנו אזהרה ואזעקה נוכח ההרס והאבדן שאליו מובילה התביעה הכללית את המדינה הארץ-ישראלית.
יש לדרוש ריפורמה יסודית בסדור ייצוג המדינה במשפטים פליליים, יש לדרוש ריאורגניזציה של משרד היועץ המשפטי. בהתאם לשיטה האנגלית ניתנת בארץ-ישראל לתביעה הכללית סמכות רחבה מאוד במשפטים הפליליים. אין זה מתאים למצב השורר בארץ. (עוד הוכחה שלא הכל מה שמתאים לסדרים האנגלים מתאים גם לארץ ישראל). השיטה האנגלית הזאת המחייבת בארץ ישראל אינה מבדילה בעצם, באופן יסודי בין הפרוצס הפלילי ובין הציבילי כפי שנהוג ביבשת אירופה. כמו במשפטים אזרחיים כן גם במשפטים פליליים יש לבית המשפט עמדה של שומע, רושם ומחליט על כל מה שעושים ואומרים בפניו הצדדים. המדינה מופיעה בתור צד בכל משפט פלילי והיא מיוצגת בו על ידי בא כוח – התביעה הכללית. בית המשפט יש לו לפי שיטה זאת יזמה מצומצמת מאוד נוכח היזמה המקיפה שישנה לתביעה הכללית. באנגליה המצב הזה אין בו משום תקלה, הואיל והתביעה הכללית מגינה כראוי על עניני המדינה מה שאין כן בארץ-ישראל. כל אזרח שאינו מרוצה מעוה"ד שלו, רשאי לפנות לאחר הטוב ממנו, אולם המדינה הארץ-ישראלית נמצאת במצב גרוע יותר מאשר האזרח הזה, באי-כוחה אינם מגינים על עניניה ואין הם מפוטרים על ידי היועץ המשפטי או על ידי שלטון אחר בר-סמכא לכך. תקלה רבה נובעת גם מתלות התביעה הכללית בשלטונות ההנהלתיים. אמנם בכל מדינה נמצאת התביעה הכללית תחת פקוחו של השלטון ההנהלתי, ז"א התביעה הכללית היא נפרדת מבית המשפט. והדבר מובן אם נשים לב לערך הרב שיש למכשיר של עקיבת הפשע והדאגה לסדר ולמשטר בשביל המדינה וכל שלטון משתמש בשורה ראשונה במכשיר זה כדי להשליט את המשטר המתאים. ולא די שאין התביעה הכללית עומדת על רמה מקצועית מספקת ואינה נוהגת לעתים בהתאם לחוק ובהתאם לצרכי הארץ, הרי תכופות היא נהפכת מכשיר למדיניות הנוגדת את יסודות המדינה והמנדט. ממעשיה האחרונים של התביעה הכללית רואים אנו קו מדיני מסוים שמכתבו הסודי של ה' הול למשטרה (לא להתערב כשערבים עולים על קרקע של יהודים) משמש לו קטע. - לאור המצב הזה יש לתת לבית המשפט יזמה יותר רחבה בבירור המשפטים הפליליים. יזמה שתתאים לצרכי הארץ ויש לדרוש דרגה יותר גבוהה של ידיעות והשכלה מבאי כח התביעה הכללית. צו לאומי ומדיני ממדרגה ראשונה היא כניסתם של יהודים למשרדי התביעה הכללית במשפטים פליליים. כמו כן יש להגביר את היסוד האנגלי בתביעה הכללית. יש להשביע את בא-כח התביעה הכללית שבועה של נאמנות לתפקידיה שהפרתה תגרום אחריה עקובים פוליטיים או דיסציפלינריים בפני בית המשפט. אמצעים אלה הכרחיים הם כדי להחזיר למוסד החשוב הזה שבו תלוי אושר הארץ וסדר המדינה את העמדה שהוא צריך לתפוס בארץ זו דוגמת כל הארצות התרבותיות. ירושלים, 24.12.36

(“דבר”, יום חמישי, י"ז בטבת תרצ"ז, 31.12.36)

הועדה המלכותית שנשלחה אלינו לשם חקירת מפעלנו הביעה לא פעם את התמרמרותה נגד מוסדות היהודים על שאלה לא סייעו בידי הממשלה הארץ-ישראלית לבער את חטאי העליה היהודית הבלתי חוקית או על שעברו בשתיקה בענין הפשע של הסרת השלט האנגלי בתל-אביב. לא נעסוק עכשיו בעצם הדרישה הזאת שהמוסדות היהודיים יהפכו למשרדי בולשת או למרכזי רגול, אך עלינו להרחיב את בסיס הקובלנות שלנו לאור העמדה שתופסת הועדה כלפי מפעלנו כפי שהיא מתגלה בשאלות מסוימות. חברי הועדה הראו שכניסה של בני עבר הירדן חוקית היא ועל כן אין להשוותה לעליה היהודית הבלתי חוקית. אנו קובלים על הממשלה הארץ-ישראלית ועל המחוקק הארץ-ישראלי שנתנו אפשרות חוקית לעבור את גבולות עבר הירדן ולהכנס ארצה לכל דיכפין חוץ מאשר ליהודי, כניסתו היא בלתי חוקית אם אין בידו ויזה. על כן, לא על המשטרה או על שלטונות אחרים אנו קובלים בנידון זה כי אם על ההפליה הזאת בין היהודים וחורנים, הפליה המתנגדת ליסודות כל מדינה מתוקנת ועל אחת כמה וכמה מדינה שהובטחה כבית לאומי לעם היהודי. לכן, שגיאה יסודית היא מצד הועדה המלכותית לבחור את התחוקה הנוכחית בא"י כבסיס לקביעת אמתותן, חוקיותן והצדקתן של אלו קובלנות יהודיות; עצם הבסיס הזה מופרך הנהו, עצם ההפליה הזאת מתנגדת למנדט, עצם המנדט סולף וסורס על ידה. קובלנה זו מכילה בתוכה את ההופעות האופיניות של פוליטיקה קולוניאלית בריטית. שליליותן של הופעות אלה בולטת במיוחד על רקע של שטח מנדטורי, שביחס אליו חלות הוראות בין לאומיות מיוחדות במינן (הבית הלאומי). לא פעם היינו עדים במשך זמן חקירתה של הועדה המלכותית לתאור מסולף של העצומות היהודיות ואת אלה נוכל לבאר בשגיאה הזאת שנעשתה תכופות ע"י הועדה שהתבססה לא על המנדט על כל הוראותיו המפורשות והחוזים הבין לאומיים הקשורים בו ולא על התעודות והמסמכים המהוים יחד עם המנדט את ספר החופש שניתן על ידי העמים לישראל לקבוע את גורלו בארצו, כי אם על כמה וכמה חוקים שהוצאו על ידי המחוקק הארץ-ישראלי מתוך סילוף במזיד או ברשלנות של המנדט, על הרוח הכללית הנושבת במשרדי הפקידות הקולוניאלית בלונדון ובירושלים חסרת ההבנה למיוחד שבבעית ארץ-ישראל. יש להצטער שמסכת הסלופים של הפקידות הקולוניאלית משמשת תכופות נקודת מוצא מסוימת לחקירתה של הועדה המלכותית ומי ישור את התוצאות הכרוכות בעמדה זו. גם את חטאינו נזכיר היום. לא עמדנו על הופעה זו בניצני התגלותה, לא השקענו את המאמצים הדרושים כדי לסכל את המזימות בראשיתן. צריך היה לגולל בפני הועדה את מסכת הסלופים שנטותה בארץ זו על ידי המנדטור במדיניות החקיקה שלו, ביחוד לאור השאיפה של הועדה לבחור מסכת זו כבסיס קבע של חקירותיה. אחד הסילופים הבולטים ביותר הוא ביסוס תכנית המועצה המחוקקת על אותו החלק של המנדט, הדן על אי-פגיעה בזכויות העדות הלא יהודיות בארץ. המועצה המחוקקת עלתה במחשבת יוצרי המנדט כאמצעי להקמת הבית היהודי הלאומי ולא כהתחייבות כלפי הערבים, שבאה לפצות על התחייבות הבית הלאומי. לשם אליל שיווי המשקל, אליל שנהפך לנו למולך במשך כל זמן קיום המנדט לא הססה הפקידות הקולוניאלית לסרס ולסלף את סעיף המועצה המחוקקת ולהפכו מכשיר נגד מילוי המנדט על הוראות הבית הלאומי שבה. סילוף דומה נעשה ע"י המנדטור גם בשאלת ההתאזרחות. הדברים בשאלה זאת אינם ידועים לצבור הארץ ישראלי ויש בהם ענין מיוחד בזמנים אלה. חוק האזרחות שהוחק ע"י המנדטור בשנת 1925 מהווה סתירה בולטת למטרות המנדט כפי שהוכנו ע"י יועציו ומתקניו. המנדט מטיל על הנהלת הארץ להקל את ההתאזרחות ליהודים ונותן ליהודים את הרשות לדרוש אותה, ז.א., נתינת אזרחות ארצישראלית ליהודי בארץ, חובה היא של הממשלה ולא רשות. ובהתאם לחוק הבין לאומי ולהחלטות מוסד החוק הבין לאומי בהאג אין נתינת אזרחות במקרה נידון נמצאת בסמכותה של הממשלה, זכות זו של קבלת אזרחות ארץ ישראלית ניתנה לעם היהודי המגשם אותה ע"י אלה מבניו שעולים ארצה. אך חוק האזרחות אינו נאמן למנדט, אינו מכיל כל הוראה שהיא על הקלת ההתאזרחות ליהודים כפי שדורש המנדט, כי אם הוא משמש מסגרת כללית לכל מתאזרח בארץ. סתירה עוד יותר גדולה למנדט ישנה בסמכות שניתנה לנציב העליון לתת או לסרב לאזרח כל אדם מבלי שתהיה לאדם זה אפשרות לערער על כך. יש, אם כן, לראות בשטח חוק ההתאזרחות התעלמות כבדה מהתחייבויות המנדטור, סילוף קשה של הוראות המנדט הדורש הקלת האזרחות היהודית כאמצעי להקמת הבית הלאומי. מחוק האזרחות הארץ ישראלית בה במידה שהוא מכיל הקלות התאזרחות נהנים בלי כל הבדל כל הנכנסים ארצה, דבר המתנגד לרוח המנדט. דבר זה הנהו בעל ערך מיוחד לאור השאלה שהועמדה ע"י הועדה לבא-כוח הסוכנות היהודית, אם המנדט מתכוון לעליה יהודית בלבד. התשובה על השאלה היתה ברורה בדיוק כמו שברור, שהמנדט התכוון רק לעליה יהודית ובדיוק כמו שהתכוון להקלת האזרחות ליהודים דוקא ולזכות המוחלטת של האזרחות שישנה ליהודים בלבד. אחד הסילופים הקשים ביותר שבכל המסכת הנידונה, הוא היחס של המשטר הארץ ישראלי לגוף המנדט. המחוקק הארץ ישראלי לא מצא לנחוץ להכניס את המנדט לתוך מסגרת התחוקה הארצית, למרות שהמנדט מהווה את חוק היסוד ובסיס המשטר של הארץ.
מצב זה יצר אי בהירות רבה בשאלה עד כמה מחייבות הוראות המנדט בחיי המדינה הארץ ישראלית. הובעו דעות ע"י בתי המשפט שהוראות המנדט מחייבות את בית המשפט רק באותה מדה שהן נכללו לתוך חוקים, שהוחקו ע"י המחוקק הארץ ישראלי. אי הכנסת המנדט לתוך מסכת החוקים הארץ-ישראליים ע"י המחוקק הארץ ישראלי, יצרה מצב מסובך וקשה בחיי המשפט בארץ. הקונסטיטוציה של הארץ, ז.א., דבר המלך במועצתו 1922, כפי שתוקן ב-1923, קובע בהחלט שאסור למחוקק הארץ ישראלי לחוק חוקים המתנגדים למנדט. מצד אחד, אסור לחוק חוקים המתנגדים למנדט, ומצד השני – גילויי דעות, שהמנדט איננו חוק בארץ ישראל. הסתירה הזאת הוגברה עוד יותר ע"י המעשה האחרון של הנהלת הארץ. ההנהלה הזאת מסרה למי שהיה מנסח חוקי הארץ את הסמכות לתקן ולקבץ חוקים שונים לקובץ אחד שיהא בר סמכא בחיי המשפט בארץ. אין זאת אומרת אמנם, שכל חוק שלא נכנס לתוך הקובץ, יפסיד ע"י זה את תקפו, אף על פי, שניסוח הפקודות ביחס לקובץ הזה נותן גם אסמכתא לדעה, שאמנם, כך הוא הדבר. המצב אינו ברור ולמסכת התסבכות החוקיות שבארץ תתווסף עוד אחת. מכל מקום, דבר אחד ברור, תקפם של החוקים שנשארו מחוץ לקובץ הזה יהיה בלי ספק, בעל ערך פחות. לאור המצב הזה, שבו יחייב הקובץ, מצבו של המנדט נעשה עוד יותר רופף והשפעתו על חיי החוק בארץ עוד יותר זעומה. וקשה לקבוע באיזו מדה יוכלו עכשיו בתי-המשפט לבדוק אם אין המחוקק הארץ-ישראלי יוצר חוקים המתנגדים למנדט. אי הכנסת המנדט לתוך הקובץ מענינת אותנו לא רק מפני שע"י זה ניטלת במדה ידועה, השפעתו על חוקי הארץ ועל בתי המשפט, אלא גם כגילוי אופיני לשאיפת הנהלת הארץ, למזימת הפקידות הקולוניאלית לצמצם את מסגרת הבית הלאומי או לטשטש לגמרי את קוי המסגרת הזאת. על שאיפה זו יעיד גם דבר השמטת האמנה עם ארצות הברית, למרות שאמנה זו חשובה במובן חוקי הרבה יותר מאמנות אחדות שלא הושמטו מתוך קובץ זה. אולם באמנה זאת היה פגם – היא הכילה את נוסח המנדט. ופגם זה היה מספיק בעיני המנסח, כדי להשמיט בגללו מתוך הקובץ את כל האמנה וע"י זה, אולי גם להעמידה במצב, שבתי המשפט לא יחשבוה כמחייבת. ביחס להשמטת פקודת השימוש בשפות, אמנם לא הרחיק המנסח ללכת, כפי שקובל עמיקם, כאילו הוצאה מתוך מערכת חוקי הארץ. פקודה זו נמצאת ברשימת החוקים, שהושמטו מתוך הקובץ, אך לא הפסידו תקפם ע"י זה. המנסח הוריד אותה לדרגת חוקים ממדרגה שניה יחד עם פקודת הבנדרולים או האכּסייז על הגפרורים…, בה בשעה, שפקודות על ענינים כגון רשיונות למורי דרך או למיתקנים חשמליים הוכנסו לגוף הקובץ - - זאת היא אבן הבוחן והמשקל בידי הנהלת הארץ ומחוקקה. חוק המכיל רמז לבנין הבית הלאומי וכו', דינו להיגנז, או במקרה הטוב ביותר, להדחק לפנה עלובה הרחק בתפארת החוקים המתנוססים בקובץ של ה' הרייטון. אכן, חרוצה ועקשת היא היד השוקדת להפחית את משקלנו בחיים הפוליטיים של המדינה הארצישראלית ולהמעיט את דמות יעוּדנו בה. (“דבר”, 15.1.1937)

אם עדותו של הועד הערבי העליון לא הביאה לו נצחונות בכיוון הצדקת “המרידה” הערבית, אם עדותו לא הראתה על בגרות מדינית וחברותית, בכל זאת הנחילה לו נצחון אחר ודאי, והוא – עצם ההכרה של הועד הערבי העליון ע"י הועדה המלכותית כועד המייצג את האוכלוסיה הערבית של הארץ. אנו מתרגלים מהר לתמורות החלות במחיצתנו הקרובה ביותר. מי מאתנו פילל לפני זמן קצר, שידים אמונות וכוח מחשבה מסויים יצליחו להרכיב קבוצות עסקנים זו על גוף ההמונים הערביים בארץ. הודות לשביתה עקובת-דם ולתעמולת-זועות נגד הממשלה זכתה קבוצה זו שתתימר בהצלחה כי היא מייצגת את ערבי הארץ ובעזרת השלטונות תבטיח לה שליטה במחנה הערבי, כשטרור מאורגן, ילד טפוחיה, שומר עליה לבל תסטה מן הדרך הישרה. החוק הארצי-ישראלי אוסר אגודות “שמטרתן לפגוע בסדר הצבור… או לשנות את אופן הרכבת הממשלה הקיימת, או להשפיע על התבדלות מדינית בין הגזעים השונים אשר במדינה”. חברות באגודה בלתי חוקית ענישה ע"י החוק הארצישראלי, האוסר כל פעולה למען אגודה כזאת, כל אוסף כספים וכו'. אם אפילו נסיח את דעתנו מעצם האחריות של גוף זה לסבל הארץ ולפשע הכבד שנטש בה, הרי הורתו, לידתו וקיומו של הועד הערבי העליון חלו על טהרת העבירה על החוק, ובכל מדינה מתוקנת היתה התביעה הכללית מטפלת בועד הזה ומביאה אותו לפני בית הדין. למרות כל אלה נהלה הממשלה הא"ית משא ומתן עם ועד זה, והרדיו הממשלתי הודיע תכופות על פעולותיו. למרות כל אלה נהגו השלטונות האחראים בארץ בועד זה כנהוג בסוכנות ערבית חוקית ומוכרת רשמית. למרות כל אלה, גבתה הועדה המלכותית עדות מועד זה שהופיע בפניה כחטיבה מוסמכת ומוכרת. הכרה כזאת של הועד הערבי העליון השוה לו כוח וסמכות כלפי פנים, הרימה את קרנו כלפי חוץ, והעמידה נגדנו אויב המצוייד באמצעים שלא היו לו תמול שלום. לונדון הרשמית לא נגררה אחרי בולמוס ההכרה הזה. בהודעתו הידועה מהשביעי לספטמבר לא הזכיר מיניסטר המושבות אף פעם את המלה" “הועד הערבי העליון” וכינה את חבריו כקבוצת נכבדים. גם ממשלת ארץ-ישראל ניסתה ע"י תעמולה מאוירונים להגיע אל העם מעל לראשי הועד הזה, וחבל שאלה היו רק מקרים בודדים ויצא שכרם בהפסד ההכרה בועד זה למעשה. בלונדון נשמר עדיין הקו מימי צ’ארצ’יל, שלא רצה להכיר בשנת 1922 את המשלחת הערבית כמייצגת רשמית את השאלה הערבית, “הואיל ועדיין לא הוקם מנגנון רשמי לנציגות” (מכתב מיניסטריון המושבות למשלחת הערבית בלונדון מיום הראשון במרץ 1922), אך בזמן האחרון נפרצו פרצות ראשונות גם בלונדון, והעתון המקורב לחוגים רשמיים “גרייט בריטן אנד די איסט” כתב (15.10.36) ש"הסוכנות (הערבית – א. ג.) הפסיקה את השביתה“. – והתאבון הולך וגדל עם האכילה. הועד הערבי העליון מרגיש כנראה שישיבתו ישיבת קבע היא, ואינו רוצה להסתפק עוד בפעולות בתוך ירושלים בלבד והוא מתחיל לשלוח את זרועותיו החובקות ערב ומלואה גם מעבר לגבולות הארץ. היינו עדים, בימים האחרונים, להתערבות הועד הערבי העליון בענין אלכסנדריתה. קופת חסדי הממשלה הנגררת אחרי הועד עזרה לו לועד להאדיר סמכות ותוקף, להסית את העם ולקטוף את פרי ההסתה מתוך השתלטות על דעת הקהל הערבית ומתוך שתוק של כל צל של אופוזיציה. כל מי שנהירין לו השבילים שבהם מתפתחים המאורעות במזרח הקרוב, יבין מה גדולה הסכנה הכרוכה בקיומו של גוף כזה הנושא שם “ועד הערבי העליון” והמתנשא לשלוט בנקודת הצומת של אינטרסים אימפריאליסטיים ונציונליסטיים לרוב. ההופעה הראשונה של הועד הערבי העליון בתור כזה בפני הנציב העליון לא”י מהוה את התקדים הראשון והמכריע בדרך עליתו והתבצרותו של הועד הזה בארץ וגם בחוץ לארץ. גישה חפשית זאת שנתנה לועד הערבי העליון למשרדי השלטונות המרכזיים בירושלים פתחה וסללה בפניו את הדרך גם להכרה ע"י הממשלה המרכזית בלונדון, ע"י גורמים בינלאומיים ואולי גם ע"י חבר הלאומים. הועד הערבי העליון עלה על הדרך שסללו לו בנדיבות שלטונות הארץ והוא מתקדם בה בהצלחה ומי יודע להיכן יגיע אם התבונה המדינית של האחראים לארץ לא תפסיק את מסע הנצחון הזה. ומתנה פוליטית זו שנפלה בחלקם של העסקנים הערביים מבלי כל תמורה היא שסיעה לחזק את הדעה שאין כל חלק של הצבור הערבי רוצה בשיתוף פעולה עם היהודים. כדי להבין מה גדול ערכה של מתנה כזאת ללא כל תמורה, עלינו לזכור את הנסיונות ליצור סוכנות ערבית רשמית. שלש פעמים דחו באי-כח העסקנות הערבית את הצעות הממשלה ליצירת סוכנות ערבית דוגמת הסוכנות היהודית. ההצעה האחרונה באה בסוף שנת 1923. ההצעות נכשלו אז כמו שנכשלים כיום הנסיונות להביא עסקנים אלה לעמדת פשרה, הואיל ותמיד מופיעים מצד האוכלוסיה הערבית אותם העסקנים בשנויים קטנים של שמות איגודיהם והרכבם. אין הועד הערבי העליון של ימינו מהוה אלא אחד מהגלגולים של הגוף העסקני הערבי ההוא המחליף תכופות את שמו אך לא את מהותו. יצירת הסוכנות הערבית הובנה ע"י יוזמיה כהסרת אי-שויון ביחס לערבים. מזכיר המושבות מודיע במכתב מיום ה-4 באוקטובר 1923, שהואיל ו"הערבים או לפחות אותו חלק מהם המשמיע את קולו יותר מאחרים נוקטים בעמדת התנגדות" למדיניות המנדטורית, יש ליענות לדרישותיהם הנובעות מחששות מצודקים והחשוב בה, לדעת המיניסטר: חשש אי-השויון, כי “הודות להכרתה הרשמית ולזכות הגישה שלה לנציב העליון נהנית הסוכנות היהודית מדין קדימה לגבי שאר אוכולוסי הארץ”. הסוכנות הזאת לא נוצרה, אך כיום יש לנו ועד ערבי המוכר כמעט באופן רשמי, בעל זכות גישה לנציג העליון מבלי שחלק זה “המשמיע את קולו יותר מאחרים” ישנה את עמדת התנגדותו. במכתב ההוא מכריז המיניסטר, ש"תנאי הכרחי" ליסוד הסוכנות הערבית הזאת הוא “הסכם עם הממשלה”, “קץ לתעמולה שהתנהלה הן בארץ הן מחוץ לארץ ואשר היתה בעבר מקור פורה לסכסוכים ומדנים, להוצאות ואף לשפך דם”. הרברט סמואל מצדו הוסיף ב-11 באוקטובר 1923: “יצירת סוכנות ערבית היא התקדמות עצומה לקראת מלוי חפצם של האוכלוסים הערבים. דבר זה יתקבל כישוב הסתירות". סוכנות ערבית כזאת על מלוא זכויות של נציגות רשמית מהוה כיום הועד הערבי העליון, אך בלי התנאי ההכרחי של הסכם עם הממשלה, בלי התנאי של קץ לתעמולה ושפך דם ובלי התנאי של ישוב הסתירות.
הקמת הסוכנות הערבית הותנתה בנציגות מתאימה מצד “באי-כח של כל חלקי הצבור הערבי”. כיום, למרות הפרזות המצלצלות של איחוד כל שדרות העם וייצוגן בועד הערבי העליון, הרי אין הועד הזה מייצג בעצם אלא את השכבה הקטנה של האפנדים והנצלנים בארץ. גם בנקודה זאת, איפוא, אין הועד הערבי העליון מתאים לדרישות שהוצגו בזמנן לסוכנות הערבית, בהיותו משולל כל בקורת חברותית וכל יסוד דמוקראטי. לשם הקמת הסוכנות הערבית המדוברת הרי הודיע המיניסטר בזמנו שהסכמת הציונים מהווה תנאי יסודי לה. הועד העליון הנוכחי הנהנה כפי שראינו מכל זכויות סוכנות ערבית רשמית מתנאי זה ודאי פטור. לאור האמור לעיל אין להשתומם, שאותם העסקנים הערביים דחו את הצעות הסוכנות הערבית ובחרו ביצירת הועד הערבי העליון. מכאן, אולי נובעת התמרמרותו של ד”ר כאלדי בפני הועדה המלכותית על הצעות יצירת סוכנות ערבית. בחרו העסקנים לאחוז את החבל בשני ראשיו. הם הקימו ועד ערבי נטול בקורת חברותית, ומייצג את שכבת האפנדים, והוא בעל זכות גישה אל הנציג העליון וגם לועדה המלכותית; ומצד שני, בשום צורה לא שברו את קו ה"נון קורפורישן", לא הסכימו למדיניות המנדטורית, לא זזו מעמדת התנגדות והמשיכו בחרחורי מדנים ובהסתה שגרמה לשפך דם. נמצא, נהנה הועד הערבי העליון מכל הזכויות והפריבילגיות של סוכנות ערבית רשמית ומוכרת, ללא כל גבולות של חוק, ללא כל חובות וללא כל אחריות. כך מנהל הועד הערבי העליון פעולה בשתי חזיתות שונות! גם כיציר מדיני המופיע קבל שלטון ועולם כגוף חוקי בעל זכויות נציגות רשמית וגם כועד משבית עליון. כועד המנהל בפומבי ובמסתרים את המלחמה במדינה הארץ-ישראלית, ושאין עליו כל אחריות להתאים את פעולותיו לחוק ולתקנון ואין תפקידיו מוגדרים גם באופן חוקי. כך יצרו השלטונות בארץ מכשיר מלחמה נגד המדינה, ציידו אותו בחסינות של הכרה רשמית ושחררו אותו מכל גבולות חוקיים. ואין פליאה כלל, שועד מצויד באמצעים כאלה מוצא אוזן קשבת לתעמולתו ושהסתתו הולכת ומקיפה חוגים רחבים יותר. היקף התפרצות הדמים האחרונה מכריח להודות, שמלאכתם של העסקנים נעשתה באמונה ובכשרון. אך אל לשכוח, שקודם היתה קבוצת העסקנים, קודם היתה ההסתה, קודם היה הועד הערבי העליון ואחר-כך באו מעשי ההמון שקבל תורה מהצנור האחד שהונח להם ע"י השלטונות. ואין להגיע להשקטה של החיים בארץ, אין להשליט בהם סדר וחוק, ואין לחתור לקראת חיי שכנות ושלום על יסודות של זכויות שוות והנאות שוות, אם לא יוסר בעוד מועד מקור הרעה הזה, אבי אבות האסונות אשר באו על הארץ הזאת ואשר אורבים לה היום. (“דבר”, 5.2.1937)

על דרכי הגשמתו של המנדט הא"י נכתב ונאמר הרבה. השכם והערב הצבענו על אי מלוי הוראות המנדט ועל הפגיעות הרבות שפגעו בו. אך אם דרושה היתה הוכחה לכך גם מצד ממשלת המנדט, בא הדין וחשבון השנתי שלה למועצת חבר הלאומים (לשנת 1936) והביא את הודעת בעל הדין. הדו"ח של ממשלת המנדטורית נערך בהתאם לשאלון קבוע של ועדת המנדטים. ניסוחו של שאלון זה חל עם התחלת העבודה של ועדת המנדטים ונשאר ללא שנוי עד עתה. לשאלון זה נודעת חשיבות רבה בג’נאבה לשם בקורת תכליתית על בצוע המנדט. ב-1926 פרץ סכסוך קשה בין ועדת המנדטים ומועצת החבר, שבה מיוצגות ממשלות המנדט, בשל הצעת תקונים בשאלון. ועדת המנדטים רצתה להרחיב את השאלון ביחס למנדטים מסוג ב', ג' וממשלות המנדט ראו בזה שאיפה להשתלטות ועדת המנדטים על הנהלת ארצות המנדט. סכסוך זה, שנגמר בתבוסת ועדת המנדטים מוכיח את ערכו הרב של השאלון כמפתח לבקורת על הגשמת המנדט. השאלון ביחס למנדט הא"י מחולק ל-15 פרקים. כל פרק מכיל שורה של שאלות הנוגעות בכל שטחי חייה ומשטרה של הארץ. מעצם האופן שבו ניתנות בדו"ח של ממשלת המנדט התשובות לשאלות השאלון אפשר ללמוד הרבה; לא פחות מאלף גם חוסר התשובות לשאלות ידועות. המדור הראשון של השאלון דן בבית היהודי הלאומי. העמדת בעיה זו בראש כל השאלות מעידה למדי מהי ההתחייבות המלאה והעיקרית של המנדט. הדו"ח אינו שומר על סדר השאלון. לפרקים המכילים את התשובות לשאלון קודמת הקדמה פוליטית, גדושה סילופים וסירוסים על המדיניות ובעית הבטחון. בניגוד לכל שיטה והגיון, אך בהתאם לכוונה מסויימת של הכשרת הקרקע לתפיסה מצומצמת של בעית הבית הלאומי, ניתנים בהקדמה פרקים על עניני ערבים ויהודים. ההקדמה נעשית בכשרון ובאמונה, מתוך חשבון שועדת המנדטים לא תטיל בממשלה דופי על שלא שקדה על הגשמת ההתחייבות ליהודים הנובעת מהמנדט, לאחר שפני הישוב ושאיפותיו סולפו בראי העקום של ההקדמה. אחרי “ההקדמה” בא בהתאם לשאלון המדור על הבית הלאומי היהודי. על השאלה מה נעשה לשם הגשמתו באה תשובה בת כמה דפים. יש להודות, שכאן מתאים המדור במלואו למציאות; מה המעשים של הממשלה בשטח זה דלים היו כן דל הוא המדור. במקום לספר על אמצעי הממשלה להתחייבות המנדט להגשמת הבית הלאומי יודע הדו"ח לספר במדור זה על מאמצי הישוב להחזיק מעמד במצב הקשה, על יריד המזרח, על הקמת הנמל בתל-אביב ללא כל תמיכה ממשית מצד הממשלה. במדור זה סופר גם על התקנות בסדרי העבודה של הועד הלאומי והרבנות, על התפתחות האוניברסיטה ועל הגנת… תוצרת המזוזות. בעצם מהווה רוב המדור הזה לא תאור על פעולות הממשלה, כפי שדורשת ועדת המנדטים. תמיכות תקציביות, סיוע לפליטים שהממשלה היתה אחראית לגורלם וכדומה, הנזכרים במדור זה, מהוות פעולות רגילות של כל ממשלה. העליה, הנזכרת פעמים אין ספור כמעט בכל מדור, מכסי-המגן שלא ספקו אלא חלק קטן מצרכי הארץ, ולבסוף החכרת כמה מאות דונמים של קרקעות הממשלה. אלה הם הצעדים הספורים שעשתה הממשלה; כל שאר הפעולות נעשו ע"י היהודים, ואין זה כלל ממין התשובה לשאלה מה עשתה הממשלה. במדור אחר מספרת הממשלה גלויות ש"לא נמצא לנחוץ לבוא לסדור עם הסוכנות היהודית לשם הקמת איזה מפעלים צבוריים או שרותים". גלוי לב ראוי לציון ולהוקרה. על השאלה השניה: בדבר השלטון העצמי אין הדו"ח עונה במדור זה. לא נוח כנראה לענות בענין המועצה המחוקקת במדור הבית הלאומי היהודי כשקובעים שהמועצה המחוקקת מהווה התחייבות כלפי הערבים לעומת התחייבות הבית הלאומי כלפי היהודים. על המועצה המחוקקת נזכר בהקדמה מתוך ציון הסכמת הערבים והתנגדות היהודים. אגב, הכנסת השאלה בדבר המועצה המחוקקת ע"י ועדת המנדטים למדור הבית הלאומי מראה על תפקידה של מועצה זו שלא נועדה אלא כמסגרת קונסטיטוציונית לבית הלאומי ומקורה בדרישות ובתזכירים שהוגשו ע"י הציונים בועידת פאריס. סעיף זה שהוכנס למנדט לפי הצעת הציונים נהפך לה במרוצת הזמן לרועץ. על השאלה האחרונה במדור, אם נפגעו זכויות הלא יהודים אין הדין וחשבון עונה כלל; הוא מסתפק בהכנסת “ערבים מנושלי קרקע” אי שם במדורים אחרים. הפרק השלישי מוקדש לסוכנות היהודית. התשובות דלות ובאות כלאחר יד. השאלה במדור זה על השתתפות הסוכנות בפיתוח הארץ אינה זוכה לתשובה. כה צרה עינם של עורכי הדו"ח, שטחה לראות את הפעולות המתמידות של הסוכנות היהודית לפיתוח הארץ בשטח ההתישבות, הכלכלה, השיכון וכו'. על השאלה במדור העליה ביחס לאמצעים שבהם נקטה הממשלה מתוך שיתוף הפעולה עם הסוכנות לשם הגשמת ההתישבות הצפופה של היהודים, לא באה כל תשובה. השאלון דורש מספרים בשטח זה ואלה כמובן אינם ניתנים. השאלון שואל במדור האזרחות, אם תוקנו הוראות מיוחדות להקלת התאזרחותם של היהודים. הדו"ח מזכה אותנו בתשובה. ההוראות האלה הן… הכרת העברית כאחת השפות שידיעתן מספקת לשם רכישת האזרחות. פרק מעניין מאוד מהווה מסכת המועצה המוסלמית העליונה בדו"ח. עד הדו"ח האחרון מיעטה הממשלה לדבר על מועצה זו למרות שאלות השאלון. אשתקד נדרשה הממשלה ע"י ועדת המנדטים לתת ידיעות על הרכבה ופעולותיה של המועצה המוסלמית ועל מנוי חבריה. באין ברירה נותן הדו"ח תאור הגוף הזה מתוך הדגשה מעניינת, שאין המועצה המוסלמית “גוף פוליטי”. למרות כל הגמגום עולה וצופה התמונה הבהירה של אותו הגוף שהפך פאטאלי לכל הארץ. מועצה זו קיבלה מצד הממשלה סמכות אקסקלוזיבית לנהל את ההקדשות המוסלמיים העצומים מתוך הוצאת כל התערבות ובקורת מצד הממשלה. המועצה הזו חפשית לגמרי במנוי פקידים וכו' ופיטוריהם. על שתי השאלות של שאלון ועדת המנדטים, בדבר בקורת הממשלה על הגופים הדתיים ועל הקדשות, כמובן – לא ניתנת כל תשובה. הדו"ח מספר גם שהמועצה צריכה היתה להבחר בבחירות כלליות לפי חוק מיוחד, אך חוק זה לא הוגש מעולם לממשלה לשם חקיקתו; הדו"ח מרגיש כמובן למיותר לציין שהממשלה לא דרשה זאת מפני סיבות שתהיינה מובנות לנו כשנזכור שבגלל כל זה מכהן הוד כהונתו המופתי של ירושלים כנשיא המועצה המוסלמית העליונה מיום מינויו ועד היום הזה. באיזה להטי חסד נתמנה המופתי אין הדו"ח מספר. אגב, מגדיר הדו"ח בפרטות את תפקידיו של גוף זה המכונה על ידו כ"בלתי מדיני", ומאידך יודע הדו"ח לספר, שמכירת קרקעות גדולה ליהודים נתבטלה בהשפעת המועצה הזאת. האם התערבות בעניני מכירת קרקעות היא מסמכותה של המועצה הבלתי פוליטית הזאת? והיכן היא בקורת הממשלה הנדרשת ע"י ועדת המנדטים לשם מניעת הפרעות פוליטיות כאלה לבנין הבית הלאומי? הדו"ח של ממשלת המנדט הארצי-ישראלית לשנת 1936 מהווה את התעודה המוסמכת ביותר לשם עמידה על דרכי הגשמתו, או יותר נכון, אי-הגשמתו של המנדט. בעצם, אין לנו מה להוסיף. הדו"ח הזה זורע אור, צדקה ואמת מבחילה על כל קובלנותינו וטענותינו במשך שנים. (“דבר”, יום ששי, כ"ז באלול תרצ"ז, 3.9.37)

השאלה, מה היא עמדתן של ארצות הברית של אמריקה על יסוד החוזה שחתמה עם אנגליה בשנת 1924, איננה יורדת מעל פרק התענינותנו. שונות התשובות שניתנו על שאלה זו, אך אפשר לציין צד אחד שווה בכל מה שנכתב בענין זה והוא – תהייה ונחוש. תהייה ונחוש כאלה היו מוצדקים לולא נתפרסם חלוף המכתבים בין אמריקה ואנגליה בשאלה זו. חלוף המכתבים מבהיר כליל את עמדת אמריקה ביחס לסיום המנדט הא"י, ובעצם הרי התעלומה הזאת המטרידה את הצבור שלנו ניתנת להתפענח בנקל, הואיל והפרוש ניתן כבר. צריך לדעת לקרוא את המסמכים ולהבין דבר מתוך דבר. כשם שהורתו ולידתו של החוזה היו על טהרת הדאגה לאינטרסים האזרחיים-משפטיים של אמריקה בא"י כך גם השמוש בחוזה הזה, לרגל האפשרות של סיום המנדט הקיים, נושא אופי ציווילי-משפטי בלבד בלי כל שמץ של מומנטים פוליטיים. זאת היא האמת, מרה אמנם לאלה שתלו בחוזה תקוות רבות, אך אין להתעלם ממנה. אין בכוחן של השליות להועיל. הוכחה לכך תשמש העובדה, שהמו"מ בין אמריקה ואנגליה על בסיס החוזה החל לפני פרסום ההמלצות של הועדה המלכותית. המנגנון של החוזה החל לפעול, איפוא, באופן בלתי תלוי במומנטים הפוליטיים, שהתעוררו לאחר החלטת הממשלה האנגלית לקבל את הצעות הועדה המלכותית. בתשובה של עדן לפניית הציר האמריקאי בלונדון באה לידי בטוי ההסתייגות הגמורה והמוחלטת, על יסוד נימוק משפטי, בפני אפשרות של הכנסת איזה שהם מומנטים פוליטיים לחוג השפעתו ופעולתו של החוזה. הסתייגות זו, למרות היותה מיותרת נוכח הכוון של עמדת אמריקה, באה כדי להעמיד את החוזה על בסיסו הנכון, בסיס הגנתן של זכויות נתיני אמריקה בארץ והונם שהושקע בה. המומנטים הפוליטיים, אם תרצה להשתמש בהם, יועברו, כפי שצוין נכון ע"י כמה סופרים, במסלולים אחרים לגמרי ללא כל קשר לחוזה שלה עם אנגליה. בעיקר מתבלטת אמיתותה של הקביעה הנ"ל לאור העמדה שנקטה כלפי סיום המנדט העיראקי. בשנת 1932 התנהל מו"מ בין אמריקה ואנגליה על יסוד חוזה דומה לחוזה הא"י בנוגע לעיראק. גם אז היה חילוף מכתבים דומה בין ממשלת אמריקה וממשלת אנגליה. בחילוף המכתבים ביחס לא"י מזכירה אמריקה בפרוש את עמדתה בענין עיראק ומסתמכת על הזכויות ששמרה לה במו"מ שהתנהל אז. לקראת סיומו של המנדט העיראקי עוררה אמריקה את שאלת החוזה ודרשה שיוועצו בה, בהתאם לחוזה שנחתם בינה לבין אנגליה. הכוונה היתה לזכויות המשפטיות והכלכליות של אזרחיה, רכושה, סחורותיה ואוירוניה של אמריקה בעיראק. אמריקה, שאינה חברה בחבר הלאומים, דאגה, שמא יבולע לשווי זכויותיה האזרחיות והכלכליות על שטחה של עיראק העצמאית. במשך המו"מ הוברר לאמריקה, שהחוזה המשולש, שנחתם בינה ובין אנגליה ועיראק ב-1930, נותן לה, בעצם, את הזכויות שדרשה. כתוספת חיזוק לשמירת זכויותיה ראתה אמריקה בהתחייבות שנתנה עיראק לחבר הלאומים לשמור על זכויות הזרים. כפי שרואים אנו, הרי המדובר הוא, בעצם, על זכויות, המזכירות את הקפיטולציות שבוטלו בארצות המנדט. סיום המשטר המנדטורי היה כרוך, איפוא, בחידוש שיטות הקפיטולציה, לולא הדרכים האחרות שנמצאו להבטחת זכויות הזרים. משראתה אמריקה, שזכויותיה בעיראק הובטחו בלי הקפיטולציות הסתלקה כליל מזכותה, על פי החוזה עם אנגליה, להשפיע על המצב לאחר סיום המנדט. ביחס לארץ-ישראל לא נחתם חוזה, דוגמת החוזה המשולש הנ"ל, על כן עומדת אמריקה בתוקף על זכותה הנובעת מן החוזה, שנחתם ב-1924 בינה ובין אנגליה, שייוועצו בה לקראת סיום המנדט הארצישראלי. העמידה על החוזה הזה, מעידה איפוא על כוונותיה של אמריקה כפי שהובעו במו"מ בקשר לעיראק. קלאוזולה של שמירת הזכויות המשפטיות והכלכליות של אמריקה תספק אותה גם ביחס לארץ ישראל. אם יעשו חוזרים מיוחדים עם המדינה היהודית והערבית כפי שממליצה הועדה המלכותית, הרי ודאי יוכנסו סעיפים בכוון שמירת הזכויות של הזרים, ובמקרה כזה אמריקה שוב תסתלק מעמוד על זכויותיה הנובעות מהחוזה שלה עם אנגליה, הואיל וסעיפים כאלה יספקו את דרישותיה. יתכן שאמריקה תדרוש ערובות ידועות בצורת חתימת חוזים עם המדינות החדשות. מכל מקום, השאלה לא תרד לשטח פוליטי. הדרך, שיש ללכת בה כדי להפעיל את החוזה היא בכוון ההוכחה, שגם זכויות אחרות של אזרחים אמריקאים תלויות בחוזה הזה. כי עם כל חוסר הסכויים להפעיל את החוזה בכוון הפיכתו ליסוד חשוב לטובתנו במערכה המדינית שלנו ע"י רצוננו לראות בו גם צד פוליטי, הרי אם נצליח להוכיח, שעל ידי הסכימה, המוצעת מטעם הממשלה האנגלית, נפגעות זכויותיהם החוקית של אזרחי אמריקה או, שההון האמריקאי בארץ לא יוכל בתנאים החדשים ליהנות מן ההגנה המתאימה, לא תוכל אמריקה להסתפק בהבטחת הזכויות הקפיטולציוניות-כלכליות הרגילות. אם נדע להוכיח מצב כזה, נוכל להשתמש בחוזה לטובתנו, ואז רק אז יקבל החוזה תוקף כזה, שאמריקה לא תוכל להסתלק ממנו נוכח דרישות אזרחיה להגנתם על פיו. לדעתי, יש בחוזה הנידון יסודות חזקים שעליהם יכולות להתבסס תביעות אזרחי אמריקה והונם בארץ ישראל לשם שיפור מצבנו הפוליטי. החוזה המדובר מכיל את המנדט הארצישראלי וע"י זה גם מאשר אותו. על פי מנדט זה, המהווה חלק בלתי נפרד של החוזה אנגליה-אמריקה, באו אזרחי אמריקה רבים לא"י, כארץ הבית הלאומי, על בסיס המנדט והחוזה הזה זרם הון אמריקאי לבנין הכלכלה של הבית היהודי הלאומי, מעובדה חשובה זו נובעות מסקנות חשובות מאד בשבילנו. תכנית החלוקה, המוציאה את ירושלים, למשל, ממסגרת המדינה היהודית העתידה, פוגעת בזכויות האזרחים האמריקאים, שבאו והשתקעו בירושלים כחלק הבית היהודי הלאומי. המנדט כמו החוזה, חלים על כל שטחה של ארץ ישראל. כל שעל אדמתה של הארץ הוא חלק הבית היהודי הלאומי. לפיכך, הוצאת ירושלים, לפי דוגמתנו, מהווה פגישה קשה בזכויות היהודים האמריקאים היושבים בירושלים. בדומה לזה נפגע ההון האמריקאי, שבאמצעות מוסדות כספיים שונים הושקע בנגב, למשל. נגב ערבי פירושו פגישה בהון האמריקאי, שהצדקת השקעתו היתה רק סיוע להקמת הבית היהודי הלאומי. אם, בשעת הצורך, נכוון את מאמצינו להשתמש בחוזה הנידון בהתאם לדרכים, שהראיתי עליהם לעיל, נוכל להפוך את החוזה לאחד האמצעים המסייעים בידינו, כדי לאלץ את הממשלה האמריקאית להגן על אזרחי אמריקה והונם בהתאם להתחייבויות הבינלאומיות. חוזה אנגליה-אמריקה, אין לתת לו פירוש פוליטי, כי פירוש כזה נידון למפרע לכשלון, אך פירוש משפטי-אזרחי מורחב הוא בהתאם לחוזה ובמסבות ידועות יכול לשמש גם את חזיתנו המדינית. (“הארץ”, ה' תשרי תרצ"ח, 10.9.1937)

מאז פורסמה הצעת הועדה המלכותית אין המחשבה הציונית חדלה מלהפוך בשאלת העצמאות. גם מחייבי החלוקה וגם שולליה אינם רואים את עצמם פטורים מלברר מה מן הממש יש בהצעה זו של הועדה המלכותית, ומן הדין שיבררו לעצמם גם מה הם התנאים המוקדמים, הבינלאומיים, הנחוצים לכך, כדי שחבל אדמה שהיה נתון במשטר מנדטורי יוכל להיות מוכרז לעצמאי. כי מלבד התנאים הקשורים בנו וברצוננו, בהכרעתנו הפנימית ובתנאי החיים של המציאות הארץ ישראלית, ישנם גם יסודות קוסנטיטוציוניים כלליים הטעונים בירור, וחבר הלאומים, שהוא הוא השופט העליון בעניני השטחים המנדטוריים, כבר טיפל בכך וקבע כללים ואנו צריכים לדעתם טרם אנו באים לדיוננו אנחנו. השאלה התעוררה לרגל התכנית של חיסול המשטר המנדטורי בעיראק. מתוך ארבעה-עשר השטחים, שהוטל עליהם משטר של מנדט, היתה עיראק הראשונה שזכתה לסיומו המוחלט של משטר זה ולהשגת עצמאות מדינית. בנובמבר 1929, כשהודיעה הממשלה האנגלית לחבר, שיש בדעתה להמליץ על קבלת עיראק לחבר, היה ברור, כי קבלה כזאת כרוכה בסיום המנדט ובהשגת עצמאות. ואכן, בינואר 1930, החליטה מועצת החבר, לרגל ההצעה הזאת של אנגליה כדלקמן: “היות והמועצה רוצה לקבוע מה הם התנאים הכלליים שיש למלא אותם כדי לסיים משטר מנדטורי בארץ הנתונה במשטר כזה… היא מבקשת את ועדת המנדטים להגיש הצעות שיש בכוחן לסייע למועצה לקבל את ההחלטה הסופית”. לאחר דיון ממושך ולאחר הוראות נוספות ממועצת החבר, הגישה ועדת המנדטים (ביוני 1931) את הדו"ח שלה בשאלה זו, ודו"ח זה אינו מסתפק במתן תשובה על שאלת עיראק בלבד, כי אם חורג ממסגרות הענין המוצע וקובע בפירוש הנחות כלליות, שהן חלות לא רק על עיראק אלא על כל ארץ או כברת ארץ מנדטורית בשעה שידובר על מתן עצמאות לה. אמנם, לא הרי ארץ ישראל כהרי ארץ מנדט אחרת. בנוגע למנדט הארץ-ישראלי הרי ישנו הסעיף העיקרי הקובע את מהותו והוא – הקמת הבית היהודי הלאומי ובזה שונה מנדט זה מכל המנדטים. אולם סעיף זה אינו פוטר אותו משאר התנאים המנויים בשעת מעבר ממשטר על מנדט למשטר של עצמאות ואילו הגיע הדבר לידי כך, הרי אין ספק שמוסדות חבר הלאומים היו מטפלים בשאלת יצירתה של מסגרת המדינה לבית הלאומי מתוך התחשבות עם הכללים הללו שקבעה ועדת המנדטים בשעת סיום המנדט העיראקי בשנת 1931. בדו"ח הזה קבעה ועדת המנדטים כי הפיכת שטח המנדט לעצמאי תלויה במילוי שני סוגים של תנאים מוקדמים: א. קיום מצב המוכיח כי אמנם הגיעה הארץ לידי יכולת ולידי כשרון להיות עצמאית; ב. מתן ערובות מסויימות שתידרשנה ע"י חבר הלאומים. הועדה מציינת, שאת התשובות על השאלות הללו נחוץ יהיה בכל מקרה לקבוע על יסוד בקורת ההתפתחות המדינית, החברתית והכלכלית של הארץ הנדונה. אולם מכל מקום קבעה הועדה חמישה סימנים, שלפיהם יש לקבוע אם אמנם מוכשר הישוב להיות “עדה מדינית” בעלת עצמאות, או לא. ואלה הם התנאים: א. ממשלה קבועה ואדמיניסטרציה המוכשרת לכלכל את הפעולות הרגילות של שרותי המדינה היסודיים; ב. יכולת לשמור על השלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית. ג. כושר לשמור על הסדר בכל שטחה של הארץ. ד. מקורות כספיים שיהיה בהם כדי לספק באופן קבוע את צרכיה של ממשלה תקינה. ה. מערכת חוקים וארגון בתי דין, שיבטיחו משפט צדק במידה שוה לכל התושבים. לשם כך דורש הדו"ח שורה של התחייבויות מהמדינה החדשה, כגון: שמירה על זכויות המיעוטים והזרים, הבטחת חופש המצפון והאמונה, כיבוד ההתחייבויות הכספיות של המעצמה המנדטורית ומתן דין בכורה לחברי החבר לתקופה ידועה. אין ספק, כי מילוי תנאים אלה בכללם יידרש מכל ארץ מנדט העומדת על סף העצמאות. החלטתה של מועצת החבר, המאשרת את הדו"ח הזה, היא גם בעלת אופי כללי ונוגעת בחיסול משטר מנדטורי בכלל. ההחלטה קובעת: “דרגת בגרותם של שטחי מנדט אשר ביחס עליהם עלולה להיות מוצעת תכנית של אימנסיפציה תיקבע לאור העקרונות האלה לאחר חקירה מדוקדקת של כל מקרה ומקרה”. ואספת החבר אישרה את ההחלטה הזאת, שאפיה הכללי בולט למדי. ואכן פרשת התנאים הזאת לא נעלמה מעיני ועדת המנדטים כאשר דנה בענין תכנית החלוקה של ארץ ישראל. לאור עקרונות אלה, שנקבעו כיסוד למתן עצמאות מדינית לשטח הנתון במשטר מנדטורי, יובנו גם דברי אורמסבי גור בועדת המנדטים, כי המדינה היהודית המוצעת תוכל להגן על שלמותה הטריטוריאלית ותהא מצויידת באדמיניסטרציה טובה המבוססת על יסוד הנסיון ההנהלתי של הסוכנות היהודית והועד הלאומי. דברים אלה של מיניסטר המושבות מהווים בעצם תשובות על שאלותיה של ועדת המנדטים.

הנסיון של עיראק מלמד למדי, כי בסוף הסופים מתחשבת ועדת המנדטים בגלוי רצונה של ממשלת המנדט, ואם יחסה של זו הוא חיובי, אין ועדת המנדטים נוהגת לדייק בחמשת הסעיפים האלה לחומרא. כך, למשל, היחס החיובי של אנגליה למתן עצמאות לעיראק גרם לכך, שהמצב הצבאי הירוד בעיראק לא הפך לה למכשול. – ועדת המנדטים של חבר הלאומים מצאה כי תוקף הבטחון הקבוצי של החבר והחוזה הצבאי בין אנגליה ועיראק מספיקים למדי כי למלאות את התנאי על ה"יכולת לשמור על השלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית". – אין כל ספק, כי שאלת חלוקת הארץ והוצאת חלקיה מתחומה של ארץ מנדט לרשות מדינות עצמאיות, אינה רק שאלה קונסטיטוציונית בלבד, ותחתך לפי השפעת גורמים אחרים. אולם נסיונו של חבר הלאומים קבע כבר כללים בין-לאומיים מסויימים למעבר אשר כזה. ואם תנאים אלה אינם קיימים יכולה ועדת המנדטים להתלות בכך ולמנוע בעד הכרזת העצמאות. לעומת זאת קיומם של התנאים האלה עלול להקל על ממשלת המנדט ועל ועדת המנדטים להגשים את תכנית העצמאות. (“דבר”, 23.12.37)

בין ההצעות השונות המוצעות לפתרון הבעיה הארצישראלית צפה ועולה מדי פעם בפעם גם ההצעה לקביעת סטאטוס של מיעוט לישוב היהודי בארץ ישראל, כמדינה ערבית נפרדת או כחלק של מדינה ערבית גדולה, במתכונת חלומם של הדוגלים בשם הפאן-ערביות. לא פעם זיכו אותנו חוגי עסקנים ערביים ידועים, שבראשם עומד השתדלן הפאן-ערבי נורי סעיד בתכנית מפורטת, שלפיה על היהודים להישאר מיעוט במדינה ערבית שתוקם בארץ. יש וגם תבלו את גזר התכנית הזאת בדברים על הגירה של שני מיליונים יהודים לארצות ערביות אחרות. ונמצאו גם סוכנים נודדים של הפאן-ערביות שצווּ לנו בחסד תכניותיהם אלה לסמוך על ערובות חבר הלאומים לזכויותינו כמיעוט לאומי במדינה הערבית. מבטיחים לנו חופש הדת, אבטונומיה תרבותית, זכויות פוליטיות מלאות וכל שאר הדברים היפים, שהובטחו כמעט לכל מיעוטי העולם לאחר המלחמה העולמית. לא נדבר כאן על התכניות עצמן ועל מידת התאמתן לצרכינו ולתפקידינו, אולם אולי יש ענין בדבר לגולל משהו ממצב הדומה לזה, שמציעים להטיל עלינו – והוא מצבם של המיעוטים במדינה הערבית ששמה עיראק. מה מלמדנו נסיון זה? הודעת אנגליה, בעלת שלטון המנדט בעיראק, בשנת 1929 על תכנית הביטול הקרוב של המנדט ונתינת עצמאות לעיראק עוררה התנגדות חריפה מצדם של כל המיעוטים כמעט. אלה הביעו חששות כבדים נוכח הסיכויים הבלתי מעודדים להיות בעיראק העצמאית. אולם, פעולות ההרגעה של הממשלה העיראקית ובעיקר עמדתה של אנגליה, מנעו להפוך את ההתנגדות הזאת למכשול רציני בדרכה של עיראק לעצמאות מדינית. אך הודות לדרישותיהם התקיפות של ועדת המנדטים, שאושרו גם על ידי מועצת החבר, נדרשה עיראק על סף העצמאות לתת התחייבות ל"הגנה ממשית של זכויות המיעוטים הגזעיים, הלשוניים והדתיים". בהתאם לדרישה זו חתמה עיראק על הצהרה בת י' סעיפים להגנת המיעוטים וזכויות אלה הועמדו תחת ערבותו של חבר הלאומים. כלומר, נתמלאו כל התנאים, אשר אותם מבטיחים בעלי תכנית של מיעוט יהודי לשם שמירה ממשית על זכויותיו של מיעוט. ברם, איך התבטאה למעשה שמירת זכויותיהם של המיעוטים בעיראק? בתקופת השלטון של המנדט לא היתה בעית המעוטים חמורה כל כך בחייה המדיניים של עיראק הואיל ואנגליה כיבדה את מסורת העמים וכן גם את זכויותיהם הלאומיות, התרבותיות והכלכליות. סופה של שנת 1932 מסמן את עצמאותה של עיראק ויחד עם זה גם את החמרת שאלת המיעוטים עד לנגישות דמים איומות. הטרגדיה האשורית ידועה… הגזע הנוצרי העתיק הזה, שנהנה מיחס כבוד למסורתו ולאבטונומיה שלו בימי שלטון המנדט, היה הקרבן הראשון לקנאותה של המדינה המוסלמית הצעירה. לא חלפו חדשים מספר לאחר שעיראק קבלה את עצמאותה ושחיטות איומות פרצו בכפרים האשוריים. יותר משש מאות איש נהרגו, ששים כפרים נהרסו. הפרעות האלה נעשו ברובן ע"י הצבא הריגולארי של המדינה בהדרכתם של השלטונות. החיילים הפורעים נתקבלו ע"י העם והמלך בתשואות כמנצחים במלחמה. חייה העצמאיים של העדה האשורית נחרבו. רבים הלכו בגולה. עד היום שותת דם ואסון השבט האומלל הזה העומד על סף האבדון. גם שאר העדות הנוצריות מרגישות את האושר הרב הצפון בהבטחת המיעוטים. ימים של חרדה היו להם ימי הפרעות באשורים ואיומי נקמה מפורשים הופנו כלפיהם ע"י השלטונות העיראקים, שחששו להתערבות לאחר שחיטות האשורים. מדינאי עיראק קיווּ למנוע באיומים אלה את ההתערבות ואמנם תקותם לא נכזבה. יחסה של עיראק למיעוטים הנוצריים מהווה דוגמה חיה של אי-סבילות דתית במזרח, המתעורר לתחיה מדינית. הכורדים, שהם המיעוט הגזעי הגדול ביותר בעיראק והמהווים חטיבה לשונית ואתנית מלוכדת – זכו להכרה בזכויות לשוניות, אבטונומיות ופוליטיות מיוחדות בתוקף הצהרת המיעוטים, שנחתמה ע"י עיראק בג’נבה. השפה הכורדית הוכרה בהצהרה זו כשפה רשמית באיזורים הכורדיים. וכן הוכרה הזכות לבתי ספר בשפה זו לילדי הכורדים. עיראק התחייבה גם למנות באיזורים אלה פקידים כורדים. חלק הגון בתקציב המדינה והעיריות הובטח גם הוא לצרכי הכורדים. מכל הזכויות האלה לא נשאר הרבה בעיראק העצמאית. למעשה מתמנים באזורים הכורדיים פקידים ערביים, הזכויות האבטונומיות והלשוניות אינן נשמרות. לא ייפלא שקובלנותיהם ותסיסתם של הכורדים אינן פוסקות לאחר ששאיפותיהם הספרטיסטיות שעודדו ע"י חוזה סיבר בזמנו קבלו מכה קשה עוד בתקופת המנדט. גם היהודים לא נוקו מרדיפות. ידוע מצבם למדי כשהם נאנסו בזמן המהומות בארץ להכריז על לאומיותם העיראקית והוכרחו לתרום לקרן העזרה ל"פלשתינה" ויחד עם הנוצרים היו הם כמעט התורמים היחידים לקרן הממשלתית לעזרה לאשורים. ההסתה נגד הציונות והיהודים הביאה¹ פרי גם היא ומקרי רצח של יהודים בזמן המהומות בארץ לא היו נדירים. כשאר המיעוטים אין היהודים נהנים למעשה משווי זכויות ומעמד עם הערבים. גם היחסים בין המיעוט הסוני השולט והרוב השיעי, המהוה בעצם מיעוט דתי מבחינה ידועה, מוכיחים עד כמה אין מדינה ערבית צעירה זו יכולה לשמור על שווי משקל של הרגשות הדתיים והכוחות החברתיים של אוכלוסיה ועד כמה אין סבילות דתית נחלת קימא בה. האפייני ביותר, אולי, ליחס אי-סבילות כזאת ואי-כיבוד של הזכויות האלמנטריות של המיעוטים הוא יחסה של עיראק אל הבהאיים. אצל מיעוט חלש ונכנע זה, המצטיין במוסריותו העמוקה, גזלו הערבים את בית מקדשם בו חי ופעל יוצר דתם. מהפקיד הנמוך ביותר ועד בית המשפט העליון והמלך, אליהן פנו כל האינסטנציות הנגזלים, הראו כולם יחס בלתי צודק לקריאתם הצודקת של הבהאיים. כל הגורמים שהשתתפו בגזלת המקדש הבהאיי ידעו מה ערכו של בית זה לעדה זו, שהם בעליו האמיתיים, לעומת הערך האפסי של בית זה בשביל השיעים, שבשבילם לא היה זה אלא בית רגיל. עיווּת דין אכזרי זה לא עורר גם מחאה בודדת בצבוריות העיראקית. וכל זה נעשה בחסותה של ההתחייבות החגיגית לשמירת זכויות המעוטים, שהועמדו, כפי שהזכרנו, תחת ערבותו של חבר הלאומים. ואמנם, טיפלה ז’אֶנאֶוה בקיפוחם של המיעוטים בעיראק. החבר שהוצף בפטיציות של האשורים לאחר הפרעות הפעיל את המנגנון שלו להגנת המיעוטים, אלא… רק לשם שמיעת סלופים איומים מפיו של ב"כ עיראק בחבר. בסיוע אנגליה יצאה עיראק בשלום מז’אֶנֶאוה, שבלית ברירה קבלה על עצמה לפתור את הבעיה האשורית. הורכבו ועדות, נועדו ועידות ונשלחו משלחות לחפש מקום הגירה לאשורים. מספר אשורים הועבר לסוריה כדי לגווע שם מרעב ומחלות ולטרגדיה האשורית אין קץ. בענין הבהאיים יצא החבר מגדרו וגינה בגלוי את מעשה הגזלה וכינה אותו בשם הנכון – עיוות דין. אך כל זה לא הועיל, והבהאיים רואים עד היום איך מתעללים ברגשותיהם הקדושים ובהערצתם לבית אשר בו חי מחולל דתם. גם בענין הכורדים קבע החבר עוד בתקופת המנדט כי זכויותיהם לא כובדו – אך גם זה לא גרם לשיפור המצב. כך מילאה עיראק את התחייבויותיה לשמירת זכויות המיעוטים, למרות שהתחייבויות אלה ניתנו לחבר הלאומים והועמדו תחת ערבותו של החבר. חבר הלאומים הוכיח עד כמה דלה יכלתו להשפיע או לכוף על עיראק (כמו על שאר המדינות) שמירת התחייבויות ש"במדה שהן נוגעות למיעוטים גזעיים, דתיים או לשוניים, הן מוכרזות כהתחייבויות בעלות ערך בינלאומי בערבותו של חבר הלאומים" (סעיף ' של הצהרת עיראק). אותו סעיף י' של ההצהרה נותן לחבר סמכויות רחבות למדי לשם הגנה ממשית על מיעוטים בפני פגיעות והתנקשויות: “במקרה של הפרה או סכנת הפרה של אחת מההתחייבויות האלה תוכל מועצת החבר לנקוט באמצעים ולתת הוראות כפי שתמצא למתאים ומועיל”. ובכל זאת לא מצא החבר, המצויד בסמכויות כל כך רחבות והמורכב מרוב מדינות העולם כוח ואפשרות להקלה כל שהיא של המצב, למרות הכירו שפעולות כאלה יש בהן משום “מתאים ומועיל”. ומהזמן ההוא הלא ירד והוסיף קרנו של החבר לא במעט. התנקשות אחרי התנקשות בפרסטיג’ה שלו ובסמכויותיו הכריחו את מנהיגי החבר לחפש דרכים לתיקון המצב ע"י קיצוץ בסמכויות והגבלת היקף הפעולות של החבר. ערובות להגנת מעוטים של מוסד כזה שהוכיח את כל אי-יכלתו בשטח זה אינן מנבאות לממשות. מנגנון של הגנת המיעוטים הוכח כמנגנון הלא-יצלח ביותר של חבר הלאומים. ונסיונה של עיראק הוכיח למדי מה מן הממש בערובות הניתנות לזכויות מיעוט בקרב מדינה ערבית צעירה. (“דבר”, 3.5.1938)

חוסר הקואורדינציה, האופי הפילנטרופי של הפעולות, הגבלת הסמכויות והעדר הכוח הפוליטי והחמרי המתאים בצדה של הסתגרות הארצות במיוחד בפני הגירה יהודית – אלה היו הגורמים שצמצמו את הטיפול הרציונלי בשאלת הפליטים היהודים. הנציבות העליונה לפליטי גרמניה כמוסד היחידי המטפל בפליטים היהודים, הצליח רק בהגנתו החוקית וגם זו נכשלה בזמן האחרון. כך הופיעה בהולנד פקודה מיסטריונית השוללת בעצם את כל הזכויות מהפליטים החדשים (קרי: פליטי אוסטריה). ודוקא בתקופת הגזירות הנוכחית, הניתכות על ראשי קיבוצים שלמים של היהדות האירופית, עומדים אנו בפני שדוד מערכות בשדה הגנת הפליטים ובמוסדות האמורים. עוד ב-1931 החליט חבר הלאומים שמשרד ננסן יחוסל בסוף 1938. מאידך, נגמרת תקופת מינויו של הנציב העליון הנוכחי לפליטי גרמניה גם היא בסוף שנת 1938. שאלת חיסולם של מוסדות אלה הועמדה לדיון מקיף באספה הי"ח של מליאת החבר (בספטמבר 1937). לדרישת בא כוח נורבגיה דנה מליאת החבר באספתה זו בשאלת המשכת מפעל הסיוע לפליטים להבא. הועדה הששית, שאליה הועברה השאלה, הדגישה, כי שאלת הפליטים בעינה עומדת והיא הציעה להמשיך בפעולות הגנה וסיוע לפליטים בהשגחת החבר. בגלל עמדתה הידועה של רוסיה בענין פליטי המהפכה, לא יכלה הצעת הועדה הששית להתקבל. היתה סכנה, שבגלל עמדת רוסיה יחרב כל מנגנון הפליטים של החבר מבלי תכנית של פעולה לעתיד. אולם לבסוף הסכים ב"כ רוסיה לויתורים ידועים ולאחר שהוכנסו תיקונים להצעה, נתקבלה ע"י המליאה החלטה מוסמכת. המליאה מזכירה את החלטותיה לחסל את משרד ננסן ואת סיום סמכותו של הנציג העליון לפליטי גרמניה, בסוף 1938. מאידך, קובעת המליאה כי שאלת הפליטים דורשת טיפול נוסף ומבקשת את המועצה להמציא לאספה הבאה של המליאה תכנית חדשה לסיוע בינלאומי לפליטים. בישיבתה ה-10 שמעה המועצה דו"ח בשאלה זו, ובהתאם להצעת הדו"ח בחרה בועדת שלשה המורכבת מבאי כוח אנגליה, צרפת ובוליביה (נציגה היה מוסר הדו"ח) שעיבדה והגישה לאספת-מאי של המועצה הצעת תכנית לעבודה למען הפליטים בעתיד. בעבדה את התכנית לסידור חדש של הגנת הפליטים, נתקלה גם הועדה בעמדתה העקשנית של רוסיה והיתה מוכרחה לעשות ויתורים ידועים בתכניתה, כדי שתתקבל פה אחד ע"י המועצה. ואמנם, רוסיה נמנעה מהצבעה והמועצה אישרה את התכנית, שתוגש למליאה המתכנסת לאספתה הי"ט בספטמבר ש.ז. לפי תכנית זאת תוקם בהתחלת 1939 הסתדרות אחידה בהשגחת החבר ובראשות נציב עליון, שתירש את משרד ננסן והנציבות לפליטי גרמניה, העומדים להחסל בסוף השנה הנוכחית. נציב עליון זה יעסוק בהגנת כל סוגי הפליטים ובעבודתו זו ייעזר במספר אנשים, נציגי ארצות מוצאם של הפליטים. מתפקידו של המוסד החדש יהיה לתת לפליטים הגנה דיפלומטית ומשפטית ולעבוד תוך שיתוף פעולה עם ממשלות וחברות פרטיות בעניני הגירה והתישבות הפליטים. לשם כך תוקם גם ועדה בין-ממשלתית וועדי קשור מבאי כוח ההסתדרויות הפרטיות. עמדת רוסיה היא שאילצה להגביל את מנגנון הפליטים החדש, שלא יוכל לתת סיוע פיננסי לפליטים. התפקידים ההומניטריים שפירושם פתרון בר-ממש הוצאו, איפוא, לגמרי ע"י תכנית זו מסמכותו והיקף פעולותיו של מנגנון הפליטים העתיד של חבר הלאומים. בעוד זמן קצר, נעמוד, על כן, בפני מצב חדש בשדה הגנת הפליטים. מוסדות בעלי מסורת מתחסלים ובמקומם תבוא ההגנה הבלתי-אמצעית של החבר. מנהיגי החבר נוכחו לדעת שהויתורים, שנעשו בזמן הקמת הנציבות העליונה לפליטי גרמניה כדי להבטיח את השתתפותה של גרמניה ומדינות אחרות, שאינן חברות החבר, לא נשאו פרי. מאידך, פיצול ההגנה לסוגים שונים של פליטים הוכיח גם הוא את מגרעותיו. התכנית להקמת מנגנון אחיד בפיקוחו הישר של חבר הלאומים מבטיח, איפוא, בתחומים המוגבלים לפחות, הגנה משפטית דיפלומטית לכל הפליטים. אמנם, תכליתה של תכנית זו תלויה באפני הגשמתה ובכוחו של החבר להפכה לשיטה אפקטיבית ובת-תועלת. מבחינת הפתרון הממשי של שאלת הפליטים ע"י מציאת ארצות לקליטתם ויישובם אין התכנית האמורה מבטיחה כמעט ולא כלום. למוד כשלונות נסוג החבר גם כאן כשם שנסוג במקרי חבש ודנציג, ספרד וסין והסתלק כליל מהנסיון לפתור את שאלת הפליטים הנוכחית דוגמת מה שעשה בזמנו ע"י משרד ננסן ביישוב פליטים יונים, רוסים, אשורים, ועוד. שדה פעולה זה השאיר החבר לועידת איויאן. מצב זה מטיל אחריות גדולה ומיוחדת במינה על יוזמי ועידה זו ומנהיגיה. הועידה מתכנסת על חורבות מפעל הפליטים ההומניטרי הכביר של חבר-הלאומים. ואם היא לא תצליח להקים מפעל חדש בעל יכולת לפתור שאלה זו, שהיא כיום כמעט במלואה שאלה יהודית, יוסגרו מאות אלפי אנשים לאכזריות של רדיפות וכליה. בשים לב לאחריות ההיסטורית הזאת מוטל על ועידת איויאן להקים מוסד בעל כוח פוליטי, מצוייד במקורות כספיים מתאימים לשם טיפול רציונלי בשאלה. כוח מעשי, כספי, פוליטי והתישבותי כזה יוכל לשמור, שהתיאבון לגירוש יהודים לא יתפתח ולא ייהפך למכת מדינות שתתקנאנה ב"פרס" הניתן לגרמניה הנאצית בעד מסע השמד שלה נגד היהודים. כי עד כמה שלא יהא בזה משם פרדוכּס, אולם עובדה, כי אי-ההצלחה במציאת ארצות מקלט היא שמנעה כמה מדינות מגירוש המוני יהודים. לשם כך צריך הכוח ההתיישבותי של פליטים יהודים להיות קשור בכוח פוליטי כביר, שיוכל להבטיח את זכויות היהודים בארצות ישיבתם ולהגן עליהם בפני “תיאבון” של גירוש. הקונגרס היהודי העולמי דורש בצדק את שמירת זכויות היהודים בהתאם לחוזי המיעוטים כתנאי מוקדם לדיון בשאלת ההגירה. ועידה זו עלולה ליהפך לכינוס אזעקה להצלת מיליוני יהודים. אם היא תרצה להשיג את המטרות שהוצגו לה ע"י רוזבלט עליה להגביל את עצמה בדיון בשאלה היהודית בלבד. האנטישמיות האיומה מצד אחד ומאמצי היהדות להקים את מולדתה העתיקה מצד שני, אינם מרשים לדון על ההגירה היהודית כשהיא כרוכה יחד עם שאלות ההגירה והפליטים של עמים אחרים. ראינו איך הזיקו האינטרסים של רוסיה למפעל הפליטים של החבר. שאלת פליטי ספרד, אם תובא לדיון באיויאן, גם היא עלולה לפוצץ את מפעל רוזבלט. הגנה משפטית גרידא על הפליטים יכולה וצריכה להנתן בהתאם לתכנית האמורה של החבר לכל הפליטים, אך לא שאלת מציאותן של ארצות מקלט ליהודים. יש לעמוד על המשמר, שלא נעמוד שוב בפני טיפול בפליטים “בלי הבדל דת וגזע”, שסופו קיפוח של היהודים; מה גם ש"נוטבלים" יהודים היו רוצים בזה ונשמעו גם קולות בעתונות האמריקאית שעל ועידה זו לדאוג לכל פליטי העולם. אף זאת. אם תרצה הועידה, שבשמה של איויאן יהיה קשור מפעל קונסטרוקטיבי כראוי, יהא עליה לטפל לא רק בפליטים “בפועל” כי אם בפליטים “בכוח” קוצר ידה של הנציבות לפליטי גרמניה נגרם במידה רבה גם על ידי כך, שהיא טפלה ביהודי רק לאחר שהוא עבר את גבול “מולדתו” ללא כל תכנית ומגמה, וללא אמצעים. על מפעל איויאן יהיה להכין את הגירתם של היהודים ולהכין את היהודים להגירה.
הכוח הפוליטי הכביר העלול לצמוח מהועידה הבינלאומית הגדולה הזו, רבת המדינות המשתתפות, ביניהן מדינות שאינן חברות בחבר הלאומים, יוכל גם למצוא דרכים להצלת חלק מההון היהודי העומד על סף ההחרמה, לשם מימון תכנית גדולה להצלת המוני ישראל. כוח כזה יוכל אולי להפריע למזימות המדינות, השואפות “להפטר” מהיהודים אך לא מרכושם, “לבלוע” את ההון היהודי מתוך “הקאת” היהודים, והחבר והנציבות היו נטולי כוח פוליטי לעשות זאת. לשם כוון הועידה למסלולים האמורים צריך להופיע באיויאן כוח יהודי מלוכד ומאורגן. רק ליכוד וארגון של היהדות עלול להבטיח את הגישה הרציונלית של הועידה לשאלת הפליטים היהודיים. רק אם יופיעו נציגיו של רוב העם בחזית מאוחדת ומלוכדת תיאלץ אולי ועידת איויאן לחפש פתרון רציני לשאלת ההגירה היהודית. אם יבינו מנהיגי העם את צו ההיסטוריה ולא יאבדו בידיהם את ההזדמנות הנדירה הזאת, אולי תסלל באיויאן דרך לפתרון השאלה היהודית בגלוייה החמורים ביותר. לא תכנית חסרים אנו (אותה הכין כבר הרצל!) כי אם כוח, ארגון, עם מאוחד וחזית מלוכדת. עם חיזוק חזיתנו וארגון כוחותינו אנו, תגדל גם העזרה מן החוץ.
ותכניתנו? כבר אמרנו, זו קיימת אתנו עוד מימי הקונגרס הציוני הראשון. לפיזור המהגרים והפליטים היהודים ידאגו באיויאן גורמים רבים, אולי גם חזקים ממנו; לכינוס היהודים במולדתם שומה עלינו לדאוג. כי לא יתכן פתרון רציונלי של אסון הגולה בלי שארץ ישראל תשמש ארץ הקליטה המרכזית והעיקרית של ההגירה הן מבחינת כוח קליטתה הכביר של הארץ והן משום החובה לתת פיצוי לעם בעד חורבן מרכזיו, דלדולו הרוחני והחמרי ע"י פיזורו החדש על פני שבעה ימים ויצירת ארצות גולה חדשות. הועידה מחוייבת לדאוג להתישבותם ההומוגנית של היהודים כשם שדאגו לארמנים, לאשורים ולעמים גולים אחרים; ואין התישבות כזו ליהודים אלא בארץ ישראל. קשיים עצומים יעמדו בפני היהדות להגשים את שאיפתה המצווה בגזרת ההיסטוריה, גורמים פוליטיים מחוץ ופחד בפני ריכוז יהודי מבית, מסכנים את סיכויי הפתרון העיקרי הזה. אולם אם תרגיש איויאן את רצון העם, היא עלולה לשחרר כוח נכונות כביר בעולם לקראת פתרון סבלם של יהודי אירופה, דוגמת הכוח המוסרי שנתגלה בעולם לאחר מלחמת העולם ביישוב מיליוני הפליטים היונים. (“דבר”, 28.6.38)

בימים הקשים האלה הוכיח המנדט הארצישראלי שוב את ערכו וחיונּיוּתו כמגלת הזכויות הגדולה שלנו, על אף כל הסילופים שסולפה, על אף כל הפגיעות שהיא עלולה עוד להיפגע. המנדט משמש בסיס למלחמה שקודשה, ביחוד מצד יהדות אמריקה וידידיה, על המזימות להתנקש במפעלנו, הציונות עומדת על קיום תכנו של המנדט כתנאי קודם לכל חיפושי הפתרון. השמועות האחרונות מדברות על התכנית “לחזור אל המנדט”. וגם הבקורת שדרש לפני כמה ימים לורד היילי על עמדת ועדת המנדטים בענין העליה מעידה על כוונות הממשלה לחפש פתרון על יסוד המנדט. אכן יש להניח, כי המנדט לא ישמש אלא “יסוד”, ועליו ייבנה אולי בנין אשר ספק אם נשמח למראהו. המנדט שיעבור בכור “תקופת המעבר” עלול לשמש מכשיר לקצוצי המנדט בעתיד לשם מניעת גידולנו בארץ. הפתרון העתיד לבוא ימצא את המנדט מוחלש תוקף ומעורער מבחינות שונות. להלכה הן נתונים אנו והמנדט במצב של “ערב חלוקה”, אף על פי שאין הממשלה מעלימה, כי סיכויי החלוקה פחתו במידה עצומה. והנה, בטרם נתברר אם יחלוף המנדט לאחר תקופת ה"מעבר", כבר מקצצים בו בשרירות-לב למען “מעבר” זה ובשמו. והלא ממשלת המנדט עצמה מצדיקה את קיצוץ העליה בתקופות הביניים והמעבר בהגשמת תכנית מסויימת. “אין אני רואה שום טעם, למה לא יוכלו היהודים לתקן את המעוות שבצמצום הזמני של העליה ע”י החופש המוגדל שיהיה להם אחר כך לגבי אזורם הם" – אמר סגן מיניסטר המושבות במושב האחרון של ועדת המנדטים. נמצא הסעיף המפורש במנדט על הקלת העליה היהודית נפגע למען “חופש מוגדל”, שהוא פרובלימתי למדי גם בעיני הפוגעים עצמם. אין להתעלם מהעובדה, שהפרת המנדט מתוך התכחשות להוראות העליה שבו, נעשתה כיום כמטרה בפני עצמה, מבלי להיות קשורה ב"מעבר" למצב של “חופש מוגדל” בעליה. אולם מקסם-השוא של “החופש המוגדל” עשה את שליחותו. בחסותו נעשה הצעד הראשון ל"תיקון" המנדט: (היו שראו מיד בצעד זה ביטול התכנית מעיקרה!): הספר הלבן שהכיל את החלטת ממשלת המנדט להגשים את מדיניות החלוקה קבע לראשונה את המספר 8000 כמכסימום העליה היהודית לשמונה חודשים. המסיבות בהן פורסם הספר הלבן, התקוות שנתלו במדיניות הכלולה בו וצניעות ההגבלה (מבחינת גבולות הזמן), סייעו במידה רבה לקבלת גזרת הקיצוץ הפוליטי של העליה ללא מלחמה תקיפה מצדנו. ועדת המנדטים, נאמנה ליעודה, ערערה על צעד זה של ממשלת המנדט ולא נרתעה מלהביע את דעתה, שיש כאן סטיה מהעיקרון המוסמך של הסדרת העליה היהודית עפ"י בחינה כלכלית ולא פוליטית. ממשלת המנדט הגנה על עמדתה בטענה, שזהו אמצעי זמני בהחלט, אך היא לא ערערה על עצם ההחלטה, כי יש בצעד זה משום סטיה מן המנדט. בישיבת מועצת החבר אמר עידן: “אם, כפי שהחליטה ועדת המנדטים, זוהי (קביעת מכסת העליה של 8000 בספר הלבן) סטיה מעקרון שאושר ע”י מועצת החבר בהזדמנות קודמת (העיקרון של עליה לפי כוח הקליטה הכלכלית. – המעתיק), הרי בטוח אני, שחברי במועצה יעריכו את המסיבות המיוחדות שבהן נתקבלה החלטה זו - - - ורצון ממשלתי לקבל הרשאה כללית של המועצה לפעול לפי הקוים הנזכרים" – ואולם לאחר הגבלה “הזמנית בהחלט” שבספר הלבן, באה האגרת של אורמסבי גור, הנותנת לנציב העליון סמכות לקבוע מכסה מכסימלית¹ לעליה לתקופה נוספת של שנה ואשר אפשר להאריכה גם לאחר השנה אם יהיה צורך. מעתה נראה היה שהגבלת העליה הופכת להיות פגיעת קבע בפירוש המוסכם והמוסמך של סעיף העליה במנדט. צעד נוסף זה נעשה אמנם מתוך ויתורים טכסיסיים עקב עמדתה הידועה של ועדת המנדטים. נקבעה מכסה מכסימלית של עליה רק ל-6 חדשים, ואילו סוגי עליה שוחררו כליל מכבלי המכסימום (למעשה נכנסים גם לפי מדיניות זו רק 1000 יהודים לחודש). אולם ועדת המנדטים לא שנתה מעמדתה וגם לא הלכה שולל אחר הטכסיסים להעלים את שיטת “המכסימום הפוליטי” בעליה. בישיבתה האחרונה היא חוזרת ומטעימה את ערך העקרון של העליה לפי כוח הקליטה הכלכלית, עיקרון שנקבע בספר הלבן של צ’ארצ’יל ואושר עם המנדט כפירוש המוסמך לו. אין ועדת המנדטים מרשה לממשלת המנדט לראות עקרון זה כהתחייבות חד-צדדית אלא כהתחייבות בינלאומית, שאין לשנותה בלי הסכמת חבר הלאומים. הפעם משתנה הויכוח במקצת. במקומם של עידן וקראנבורן חסידי חבר-הלאומים באו האליפכּס ובוטלר הנוהגים פחות כבוד במוסד ז’אֶנאֶוה. ובמושב יוני הנזכר של ועדת המנדטים אומר שאקבורו: “נוסח המנדט רחב כדי להכיל את המדיניות הקודמת כפי שנקבעה בספר הלבן של צ’רצ’יל וגם את השינויים הזמניים שהמסיבות חייבו במשך החדשים האחרונים”… ועדת המנדטים דוחה פירוש זה ומחריפה את בקרתה על מדיניות העליה ובדו"ח שלה למועצת החבר היא מכנה מדניות זו כ"הפסקה חלקית של השימוש במנדט". וממשלת המנדט אינה מקבלת את גזר דינה של ועדת המנדטים" “ממשלת הוד מלכותו… אינה יכולה להסכים להשקפה שהשיטה הנוכחית של הסדרת העליה יש בה משום הפליה חלקית של המנדט…” ומועצת החבר מאשרת כרגיל גם דו"ח זה, ועדת המנדטים אך מרככת את קשיות העמדה הכללית של ז’אֶנאֶוה ומתאימה רק את זמניות ההגבלות. התאבקות דרמתית זו אופינית למערכות ז’אֶנאֶוה; מתקבלות החלטות על טהרת העקרונות של החבר מבלי שהגורמים המתאימים ימלאו אחריהן. הלכה ואין מורין כן. באה מכסת העליה החדשה וטפחה נוספות על פני ז’אֶנאֶוה. אין ממשלת המנדט נרתעת מהמדיניות, שהוכרזה ע"י החבר כסותרת את המנדט ועוד יותר כמבטלת חלקים חשובים מהמנדט. ובריטניה הולכת בדרך כל העולם: החלטות ז’אֶנאֶוה לחוד ומעשים לחוד. אף על פי שממשלת המנדט הוכיחה רק לפני ימים מספר במכסה החדשה ו"הפוליטית" של העליה את התנגדותה להחלטות החבר, אין להניח שמצב כזה יוכל להמשך גם לאחר שתשמט מידי ממשלת המנדט ה"זמניות" בנוגע לקיצוץ העליה. פתרון של קבע לפי קצוצים אלה לא יוכל להנתן מבלי שיבוא לידי התנגדות גלויה בין אנגליה ובין ועדת המנדטים. אכן ממשלת המנדט כבר התחילה בהכשרת הקרקע לבקורת עמדתה של ועדת המנדטים. אנגליה מבקשת חופש פעולה בענין העליה היהודית. את התפקיד הזה נטל על עצמו הפעם – עובדה מוזרה – החבר האנגלי בועדת המנדטים, לורד היילי, וזה לאחר שההחלטה נתקבלה ע"י כל הועדה פה אחד, בהשתתפותו של לורד היילי ובעוד שחברי ועדת המנדטים אינם שליחי הממשלות של ארצותיהם. ממשלת המנדט לא היססה הפעם לפגוע במסורת עצמאותה של ועדת המנדטים. מצב זה מחייב אותנו לעמוד על משמר זכויותינו בז’אֶנאֶוה ביתר שאת. לאחר שארצות הברית מסתלקות כנראה ממתן פירוש משפטי רחב לחוזה שלהן עם אנגליה, נשאר החבר ובעיקר ועדת המנדטים, עמדתנו היחידה להגנה המשפטית על זכויותינו. (“דבר”, 9.11.38)

(בשולי “שיחות” לונדון)

א.

בעיית ארץ-ישראל נכנסה, עם פתיחת ה"שיחות" בלונדון, לשלב המכריע. הועידה התחילה את פעולותיה לא על קרקע בתולה; קדמה לה התפתחות חשובה של המדיניות האנגלית לגבי שאלת הארץ, שאותותיה יוכרו אולי במדה מכריעה על מהלך הועידה ותוצאותיה. השלבים היסודיים, שאותם כבר עברה¹ מדיניות הקיצוץ של ממשלת המנדט בתקופת הדמים האחרונה, סומנו בדו"חות של פיל ושל וודהיד; כל אחד מהם תרם את “תרומתו” הניכרת לבנין המדיניות החדשה התוחמת תחומים למפעל היהודי, שתתגבש בלונדון בזמן ה"שיחות", או – ניתן יותר לשער – לאחרי כשלונן של ה"שיחות". והממשלה בפירוש הודיעה שאם ה"שיחות" לא יביאו לידי תוצאות, תחליט היא על המדיניות, מתוך התחשבות עם הדו"ח של פיל ועם מסקנותיה של ועדת וודהיד ועם הדברים שייאמרו בזמן ה"שיחות" עצמן… עלינו לבחון, איפוא, את העקרונות הנובעים משני הדו"חות ומה עלול לצמוח מ"השיחות", שעל יסודן יוחלט על גורל הארץ.

ב.

הדו"ח של ועדת פיל הוא השלב הראשון של המדיניות החדשה בהתגשמותה. את “תרומתו” היציבה של דו"ח זה למדיניות החדשה אפשר לסכם בפירוט שלשת העקרונות היסודיים, שנעשו נחלת קבע ויסוד-מוסד של המדיניות הזאת: א) הסדרת העליה עפ"י עקרונות פוליטיים. ב) המסקנה, שהתהום בין הערבים והיהודים אינה ניתנת להתגשר. ג) החלשת תקפו של המנדט ע"י הכרזה שאין הוא בן-בצוע. אם העיקרון של הסדרת העליה היהודית לפי כוח קליטתה הכלכלית של הארץ, שמש בטוי להכרה הרשמית, שהיהודי עולה לארצו ב"זכות" ולא ב"חסד", הרי הכנסת העקרון החדש של הסדרת העליה לפי נמוקים “פוליטיים ופסיכולוגיים” תבטל את ההכרה הזאת ותעשה את עליית היהודים תלוי ב"חסד", ולא בחסדה של ממשלת המנדט דווקא… דבר זה כבר הודגש במדה מבעיתה ביחס הממשלה לעליית ילדי ישראל מגרמניה, הנקראים בפי מקדולנד בנאומו הידוע – “יהודים צעירים”… גם את מציאותה של תהום מפרידה בין היהודים והערבים – לפי דברי הדו"ח של פיל – רואה הממשלה כאמת פוליטית יציבה. בגלוי הדעת של הממשלה מנובמבר קוראים אנו על הצורך “למצוא אמצעים אלטרנטיביים לסיפוק דרישותיו של המצב הקשה, שתואר ע”י הועדה המלכותית"…! ואין ה"שיחות" בלונדון סותרות את הקביעה הזאת. כי ברור, שאין הממשלה מתכוונות בשיחות אלה להביא את שני העמים לשיתוף פעולה, אלא לוויתורים מהצד האחד, כדי שהשני יפסיק את הטירור. “המדיניות החדשה”, המתכוונת לקביעת תחומים למפעל היהודי, השיגה, איפוא, הישגים חשובים כבר בשלבה הראשון, למרות זה שהממשלה כאלו דחתה את הצעת הפאליאטיבים (מקסימום פוליטי לעליה). אין ספק שלעקרונות האמורים מתכוונת הממשלה כשהיא מכריזה, שמדיניותה לעתיד תתבסס בין השאר על הדו"ח של פיל. גם הלורד הארלך בנאומו בבית הלורדים הציע את הגבלת העליה היהודית כחלק בלתי נפרד מהתכנית המדינית לעתיד, ולדבריו יש יסוד ומשקל; שכן הלא הוא אחד האחראיים למדיניות החדשה.

ג.

אם רב ערכו והשפעתו של דו"ח הועדה המלכותית בשטח העליה, הרי פחותים היו הישגיו למען המדיניות החדשה בשטח חיוני אחר – בשטח הקרקעות. ההצעות בשטח זה דרשו חקירות מיוחדות, ולשם כך נשלחה לארץ – “ועדת החלוקה”. מסקנותיה של זו מסמנות את השלב השני ב"מדיניות החדשה". ואם כי לכאורה עסקה ועדת החלוקה גם בתכנית החלוקה, הרי ברור היה לה ולממשלה ולכל, שעבודתה חשובה רק במדה שאין היא מתכוונת לחלוקה. הועדה לא ראתה כל אפשרות להציע תכנית הוגנת ומעשית של חלוקה מפאת תנאי הסמכות שלה. דבקות זו בתנאי הסמכות, שאינה אפיינית כלל בשביל המדיניות האנגלית (וועדת פיל תוכיח), היה כוחה יפה בשביל ביטול סיכויי החלוקה, אולם היא נתנדפה כליל כשהועדה טפלה ביסודות המשטר של שטחי המנדט הצפוני, הדרומי והירושלמי, שלא הוסמכה לכך כלל וכלל… ומכאן, שאם כי הדו"ח ברובו התכוון לכאורה למשטר שעתיד לשרור לאחר החלוקה במדינות העצמאיות ובשטחי המנדט, הרי למעשה התכוון להגיש סכימה, הקובעת את מפת הגזרות הקרקעיות, את שטת הפליאטיבים ביחס לקרקעות. איזור המדינה הערבית שהציעה צריך לשמש, כנראה, התוויית השטחים שהם קודש “לישוב הילידים” (נאום לורד הארלך בבית-הלורדים), ושיגדילו את “עבר הירדן” על חשבונה של ארץ-ישראל המערבית. איזור המדינה היהודית הננסית צריך, כנראה, להתוות את המקום היחידי שבו ינתן חופש-פעולה מסוים להתישבות היהודית. אזורי המנדט, המשמשים מעבדה לגזירות השונות והמשונות של וודהיד, מתכוונים לשטחי היסוד והרזרבה למפעל ההתישבות היהודית. זהו ההישג היסודי שנכבש ל"מדיניות החדשה", ע"י ועדת וודהיד. תחת מסווה של הצעת חלוקה, שאינה אלא פרצלציה מגוחכת, נקבעה מפת תחומיו של הבית היהודי הלאומי מבחינה קרקעית. אולם אף לגבי בעיית העליה לא הסתפקה ועדת וודהיד במה שנקבע ע"י פיל. פיל קובע את המקסימום הפוליטי שלו מתוך הכרת הצהרת בלפור; וודהיד רואה מקסימום זה גם כמינימום כלכלי לארץ. ועדת החלוקה, שבהרכבה וברוחה היתה קרובה יותר לבית-היוצר של “המדיניות החדשה”, הוסיפה לעקרונות הפוליטיים הנמקה מעשית-תכליתית: ע"י קביעתה את ההכרח שבעליה יהודית, יצרה בסיס-שידול בשביל הממשלה כלפי הפוליטיקה הערבית הקיצונית. “הערבים בא”י יועמדו בפני מצוקה כללית יותר קשה אם העליה היהודית תסגר לגמרי, מאשר אם זו תמשך" – חוזר ואומר הדו"ח של וודהיד (עמ' 117, 31). רעיון זה בולט גם בנאומו של מקדונלד, החוזר ומדגיש את התועלת הכלכלית העצומה שצמחה לערבים מהעליה היהודית. במשך שנים רצופות התכחשו לאמת הזאת, וכעת היא מורמת כדי להצדיק את העליה המקוצצת ולשוות לה קו נוסף של “חסד”. בשם ה"חסד" לצרכים הכלכליים של הערבים יש להרשות את העליה – על כל פנים במדה מסוימת. ואם כי מסקנות היסוד של וודהיד ביחס לקרקעות טרם נתגשמו בה בשעה שמסקנות היסוד של פיל ביחס לעליה נקבעו מיד הלכה למעשה, אין זאת אומרת שהשפעת המדיניות החדשה אינה ניכרת גם ביחס לקרקעות. די להזכיר את היחס של האדמיניסטרציה לייבוש ביצת תל-שוק, לרכישת קרקעות באיזור בית-שאן, דחיית ההגשמה של מפעל החולה, אשר הלורד וינטרטון בהשיבו בשם הממשלה בויכוח הא"י האחרון בבית הנבחרים, נאלץ להודות שהיא באה בגלל “המצב” וכו'. מפת וודהיד של הגזירות הקרקעיות והנחת ההכרח של עליה יהודית – מהווים את ההישגים היסודיים למדיניות החדשה מהדו"ח של ועדת החלוקה, ואין ספק שלהישגים אלה התכוונה הממשלה בהכריזה, שהדו"ח של ועדת החלוקה ישמש גם הוא בסיס למדיניות, אשר עליה תחליט הממשלה אם לא יביאו שיחות לונדון לידי הסכם בין הצדדים. אף זאת. אין ספק שעקרונות וודהיד ישמשו גם בסיס לשיחות בלונדון; הם ישמשו המצע של הממשלה בשיחות אלה. (עקרונות פיל הם כבר בבחינת סטטוס קוו"!). והלא כך מסתיים הדו"ח: “לבסוף – הקשיים הפוליטיים. אין אנו יכולים להתעלם מהאפשרות שאחד הצדדים, או שניהם, יסרבו לקבל את החלוקה. אולם נותרת עוד אפשרות, ששני הצדדים יגיעו לידי הסכם של פשרה מתקבלת על הדעת. אין אנו בטוחים שזה יקרה, אולם אנו מגישים את ההצעות בפרק זה (סיכום הדו"ח) מתוך תקווה שהן ישמשו בסיס להסכם על יסוד משא ומתן” - - -

ד.

כך נטווית רקמתה של המדיניות החדשה – מלאכת מחשבת מפליאה באמנותה. פיל הסדיר את גבולות העליה לשם קביעת היחסים המספריים בין העמים: וודהיד תחם את תחומי ההתפשטות הקרקעית של המפעל הציוני; אולם כדי למנוע מהישוב היהודי גם בתחומיו הנוכחיים וגם בכוחו המספרי הקיים את האפשרות ליהפך לכוח מדיני עצמאי, שיש בו כדי להפר את כל כוונות “המדיניות החדשה”, היה צורך למערכת פאליאטיבים שלישית (נוסף פאליאטיבי העליה והקרקעות) – פאליאטיבים ביחס לשלטון, למשטר הקונסטיטוציוני; ולשם כך בעיקר באות “שיחות” לונדון. הן תהיינה השלב השלישי, שישלים את המעגל הקוניונקטוראלי של “המדיניות החדשה”. ברור, שגם עניני העליה והקרקעות עומדים לדיון בשיחות לונדון. אולם ביחס לאלה יש כבר חומר מוסמך ולא קשה להניח באיזה כיוון תנוהלנה. אולם בענייני המשטר הפוליטי-הקונסטיטוציוני העתיד לא שמענו כמעט דברים מוסמכים וברורים, פרט להרשאה להציע שנוי במנדט, או להחליט על שנוי כזה. היחידי שפרש תכנית בשטח זה הוא הרוזן סמואל, כאשר הציע בוויכוח בבית הלורדים את הצעותיו הידועות על: א) מועצה מחוקקת, ב) חסות המדינות המוסלמיות על המקומות הקדושים למוסלמים בארץ, ג) פדרציה ערבית וארץ-ישראל בתוכה. ועם כי הדגיש סמואל, שהצעותיו הן פרטיות, יש הרושם שמשקלן הוא יותר כבד. שכן הוא הלא הנהו מי שהיה נציב עליון, ויהודי, וממעריצי התנועה הערבית. שמענו בפרלמנט תשובה רשמית, שלא ימנעו גם מלעורר בשיחות אלה את ענין הפדרציה הערבית. בהזמנת המדינות הערביות ל"שיחות" יש לראות, בין השאר, את הרצון לתת ממש-מה לרעיון ההיולי של פדרציה ערבית מתוך הפיכת ארץ-ישראל לנושא-התעניינות משותף, קודם ביחס למקומות הקדושים למוסלמים ולשאלות תרבותיות וכלכליות, ואח"כ גם ביחס לשאלות קונסטיטוציוניות ופוליטיות, עד כדי שלילת האפשרות שהאוכלוסיה הא"יית, כולה או בחלקה, תוכל ליהפך לאורגניזם ממלכתי עצמאי. כמו בשאר השטחים, תוגשם גם בשטח המשטר המדיני מדיניות הפאליאטיבים. כשם שלא יוחלט לסגור כליל את העליה, כשם שלא יוחלט לאסור על קביעת היהודים כמיעוט בתוך מדינה ערבית א"יית. גם כאן תומצא הפאליאטיבה בצורת מועצה מחוקקת, עם או בלי קשר לפדרציה ערבית. ואם כי קשה עדיין לעמוד על כוונותיה המלאות של הממשלה, הרי סיוע להנחה זו אפשר למצוא בנאומו הידוע של מקדונלד, נאום מדוד ומכוון. הוא אמר: "לא נוכל למסור את היהודים לשלטונם של הערבים בארץ ישראל… " ואלו ביחס לאי-היכולת למסור את הערבים לשלטון היהודים, לא אמר המיניסטר “היהודים בארץ-ישראל”…

ה.

הצעות פיל, מסקנות וודהיד ושיחות לונדון – הנן שלושת השלבים היסודיים בהם החלה לעלות ולהתגבש המדיניות הא"יית החדשה של ממשלת המנדט, שבהם תסתכם כנראה בקרוב. כל שלב מציין מערכת פאלייאטיבים באחד משלשת הגורמים הממלכתיים שמהם מורכבת המדינה. ועפ"י שלשה אלה תקום מדיניות הממשלה, אם ה"שיחות" לא יביאו לידי הסכם, בהתאם להכרזות הרשמיות של הממשלה. מדיניות זו תדרוש לשם הגשמתה המלאה שנויים במנדט; ואנו יודעים כעת שהממשלה מוכנה לכך והיא מקווה שיעלה בידה להביא לידי שנוי כזה במנדט, וכבר נעשו אפילו הכנות לכך בג’יניבה. ושמא יש גם הרצון ל"שחרר", ע"י שנוי במנדט, שטח נוסף של א"י מסעיפי הבית הלאומי – דוגמת עבר הירדן בזמנו… לא נטעה, איפוא, אם נגיד, שמדיניות זו, המוכנה כמעט בנרתיקה של הממשלה כדי להוציאה אם לא יושג ההסכם, היא גם המדיניות, שעל יסודה מנהלת היא את ה"שיחות". הלא הודה מיניסטר המושבות בפה מלא, בנאומו הגדול בפרלמנט, שישנה כבר “פוליטיקה, שהממשלה עצמה תלך על פיה בשיחות אלה”. ולורד דאפרין, בנאומו בבית הלורדים, הבטיח בשם הממשלה: “לא ניכנס ריקים-ממחשבה לווכוח זה”. ברור, איפוא, שהמדיניות העומדת להכרז ע"י הממשלה לא תהיה שונה בהרבה מזו שתוגש לצדדים כמצע להסכם. בשני המקרים תהיה זו מדיניות הפאליאטיבים האמורה, באותה המהדורה שתיקבע ע"י “שיחות” לונדון. כי לגבי העיקרים של המדיניות וודאי שאין לקוות להפתעות בלונדון, בתנאים הקיימים, כי על כן הולכת הממשלה לפי הקו שהתוותה לה זה השנה השלישית, ובמסקניות מפליאה. אולם אם גם נמתחו כבר עקרי המדיניות החדשה, הרי רבות ושונות הן הדרכים להגשמתם. מלבד נוסח פיל בסידור העליה ישנו עוד נוסח סמואל, ונוסח צ’רצ’יל, ועוד. גם התחומים להתישבות היהודית יש עוד לבררם ולבדקם. וביחס ליתר השאלות הרי ראינו שהתפקיד הראשי נמסר לשיחות לונדון עצמן. הרי בעצם לא שיחות חפשיות ולא ועידת שולחן עגול מביימת כעת הממשלה. ברי לכל, שאין השעה כשרה לכך, ועוד חסר לכך גם הרצון אצל הגורם המכריע. סופן של ה"שיחות" יהיה, איפוא, שיעברו מהן למו"מ עם הצדדים על יסוד תכנית מסוימת, לשם השגת הסכמתם לתכנית זו, ומתוך מיקוח על פרטי התכנית. ובמקרה שלא תושג הסכמת הצדדים, תיהפך אותה התכנית, בצירוף המסקנות שתוציא הממשלה מהשיחות – למדיניות המוכרזת שלה.

ו.

מתוך קביעת אפיין הנכון של “השיחות” אין לבוא בכל זאת לכלל שלילת ערכן. חשיבותן של השיחות, גם כשהן מכוונות להשגת הסכמתם של הצדדים למדיניות מסוימת, בעינה עומדת. אין גם לבטל את שדה הפעולה הנפתח לצדדים תוך המו"מ הזה: רבים הפרטים בעלי חשיבות רבה הניתנים למיקוח. התפקיד החשוב יותר ניתן, כמובן, לצד הערבי. הלא אין כל המדיניות החדשה מתכוונת אלא לרכוש את אהדתו של צד זה. אך גם הלחץ מצד היהודים לא יהיה קל כלל וכלל, ויהא הכרח לעשות להם ויתורים ידועים. גם הממשלה עומדת, איפוא, בפני תפקיד קשה. היא תצטרך להשפיע על הצד הערבי שיקבל את תכנית המדיניות החדשה ויפסיק את הטירור והמרד. אולי יוקל עליה תפקידה זה ע"י עמדת המיתון של המדינות הערביות, המובנת מתלותן היתרה באנגליה. בויכוח האחרון בפרלמנט הדגישו נואמים רבים את הברכה הצפונה בהזמנת המדינות הערביות – אם כי התנהגותה של הממשלה כלפי אורחיה הולכת והופכת גם את המתונים לקיצוניים… יתכן שעוד מגמות אחרות כמוסות עם הממשלה בהזמנת “מלכי ערב” ללונדון. אחת מהן אולי היא – ליצור מלכתחילה לחץ פוליטי בינמדיני חזק, ע"י מתן בסיס כה רחב ל"שיחות", כדי למנוע לחץ נגדי העלול להחליש את אשיותיה של “המדיניות החדשה”… מה שנוגע לצד היהודי, הרי ברור שלא נתכוונו להקצות לו בלונדון מקום ב"מזרח"… מתחשבים עמו במדה ידועה, ואולי גם יאלצו להתחשב עמו עוד יותר, ולשם כך יאחזו במדיניות הפליאטיבים, מדיניות של קביעת תחומים למפעלו, ולא מדיניות של ביטול הגורם הזה לגמרי או הסגרתו לאויבו. מהיהודים תדרש הסכמה למדיניות החדשה בצורת ויתור לפחות לתקופה מסוימת, על דרישות החורגות מהמסגרת שתוחג מסביב למפעלם ע"י המדיניות החדשה…

ז.

הממשלה רוצה להבטיח הפעם את מדיניותה החדשה מפני זעזועים ולחץ. והתנהגותה מוכיחה, שהיא מוציאה את רצונה זה לפועל במסקניות רבה. את התכנית בנוגע לעליה כבר הגשימה, והיא דואגת לכך שתכנית זו, יחד עם תכנית וודהיד ביחס לקרקעות וההחלטות בענין צורת השלטון בארץ-ישראל, יעמדו בפני כל הרוחות של מחאה והתמרמרות העלולים להתפרץ מלב העם המאוכזב והמרומה ומלבות ידידיו בעולם. אורמסבי-גור, שבשנות כהונתו כמיניסטר המושבות נתגשם חלק הגון מתכנית המדיניות החדשה, הביע בויכוח האחרון בבית הלורדים את הבטחון ש"אין צורך אלא בלחץ מספיק על האנשים בלונדון, כדי להשיג שנוי המדיניות בארץ ישראל" (רמז לאגרת מקדונלד ששינתה את הספר הלבן של פאספילד), “מה שהוא אחד הגורמים לקשיים אמתיים בארץ”. הממשלה החליטה למנוע הפעם קשיים אלה. לאחר פרסום הדו"ח של וודהיד ונאומו המסוכן של מקדונלד לא קם ויכוח פרו-ציוני בפרלמנט דוגמת אותו הויכוח שלאחר הצעת המועצה המחוקקת או החלוקה של פיל. נאומים פרו-ציוניים נשמעו רק משורות האופוזיציה. גם העתונות אינה מביעה כיום דעות חפשיות, גם עליה חל ה"גלייכשאלטונג" הדימוקרטי… ומזה הושפעה גם דעת הקהל. רצונה של הממשלה הוא לפתור הפעם את הבעיה באופן מוחלט, אם גם לזמן ידוע, והיא משתיקה את הצבוריות האנגלית וכלי בטוייה המוסמכים שלא יתקוממו לשיטת הכניעה לטירור; והיא שואפת לאלץ גם את היהודים שיסכימו למדיניות החדשה, לאחר אי-אלו ויתורים מצד הערבים. אפילו בתקופת “מינכן” זאת אין הממשלה רוצה לעורר את חמת היהדות וידידיה. וודהיד רומז בדו"ח שלו על האמצעים, שבהם אפשר להכריח את היהודים שיסכימו למדיניותה של הממשלה: “החלטתם הסופית (של היהודים) תלויה בהכרח באלטרנטיבה, שממשלת הוד מלכותו מוכנה להציע להם², במקרה שלא יקבלו את החלוקה (ז"א: את תכנית המדיניות החדשה – א.ג.)”… גם הלורד סמואל מאיים על העם “קשה העורף” שאם “יפליגו בשנאת הפשרה… ינכרו את דעת הקהל בבריטניה הגדולה, בפרלמנט הזה ובחבר הלאומים”. אנו לא נירתע מפני איומים כאלה. אך חובה עלינו להזהר גם מפני מלכודת דיפלומטית, העלולה להקשות את מצבנו במלחמתנו עם ממשלת המנדט. אין לחכות לתוצאות “השיחות”; צריך להתחיל מיד במאמצים כבירים לגיוס העם והעולם הנאור, שיקבל מדות של מפעל היסטורי. ההסתמכות על חוזים והתחייבויות שוב אינה עלולה בימינו לעכב בעד סגירת המעגל הקוניונקטוראלי עלינו. אולם גם כעת רב עוד כוח העם ורבים הכוחות של האנושיות הנאורה, וגיוס מלא של אלה עלול להוליד תקווה לקוניונקטורה אחרת בשאלתנו. התגברות הטירור, דווקא בימים האלה, מוכיחה שעדיין גם אויבינו אינם בטוחים בנצחונם המלא. ולפיכך יש יסוד לבטחון, כי מעשים גדולים, היונקים מנבכי היאוש ורצון החיים של האומה, ע"י גיוסם המלא של כוחות האומה, יצליחו למנוע את נצחונה של “המדיניות החדשה”, ויפתחו שוב לפנינו אפשרויות בנין. (“העולם”, גליון י"ז, 16.2.39)

טבעי הדבר, שכל מעיינינו נתונים לאותה המדיניות החדשה לגבי ארץ־ישראל, שממשלת המנדט עומדת להכריז עליה במוקדם או במאוחר. אולם עוד בטרם שמדיניות זו תוכרז ניתן לנו כבר להרגיש את האותיות על בואה. גזרות העליה של חודש אפריל ופרסום הדו"ח בענין אגרות חוסין־מקמהון – שניהם מן האותות האלה הם. נעמוד כאן קצת על זה האחרון.

לדו"ח זה הועידה הממשלה תפקיד מסויים. הוא צריך לשמש בסיס משפטי מוסרי לסטייתה מן המנדט. שומה עלינו, על כן, להוקיע את המזימה הזאת ולהלחם גם במסכת סילופים זו, בטרם שתשתכן בדעת הקהל.

לא חדשה היא טענת הערבים המתבססת על אגרות מקמהון לחוסיין. וידועה גם עמדתה של ממשלת המנדט עד עתה, אשר שללה מאגרות אלה כל ערך לשאלת ארץ ישראל. ולאחרי שגם מקמהון עצמו אישר עמדה זו, נדמה היה שהפרשה נסתיימה “אחת ולתמיד”. והנה הביאו “שיחות” לונדון למפנה מפתיע בענין זה. פתאום נכרו אזנים לטענה, אשר במשך שנים רבות לא שעו לה. הושבה ועדה מיוחדת ליד הועידה האנגלו־ערבית בלונדון לשם הדיון באגרות אלה. ובראשה של הועדה הועמד הלורד־קנצלר – אישיות רבת־סמכות וערך בחייה המדיניים־הקונסטיטוציוניים של אנגליה. מצד הממשלה השתתפו בה עוד שני פקידים גבוהים ממיניסטריון המושבות וממיניסטריון לענייני החוץ. מצד הערבים לקחו בה חלק כמה מנציגי המדינות הערביות וערביי ארץ־ישראל.

בדאגה גדולה ראינו את התכונה הרבה הזו מסביב לאגרות טרם־היסטוריות למנדט. הנסיבות לא בשרו עיון משפטי אוביקטיבי ובלתי משוחד במסמכים כגון אלה. ואם כי לא פקפקנו בדבר ערכן הממשי, הפוליטי והמשפטי של האגרות, חששנו לתוצאותיה של מזימה זו, שהחלה להארג לעינינו… ואכן נתאמתו חששותינו במדה חמורה ביותר. הממשלה ראתה צורך לעשות תרגום חדש של אגרות מק־מהון וחוסיין ולא איחרה גם מלפרסם את האגרות בתרגומה החדש בספר לבן מיוחד. וכיוון שהאגרות בלבדן לא הספיקו להשלמת המזימה, הועלו מהארכיון הדיפלומטי מימי המלחמה גם כמה מסמכים ופרוטוקולים אחרים, אשר לדעת הממשלה היה בהם משום סיוע לטענות הערבים. מסמכים אלה פורסמו גם הם בצורת ספר לבן בשם “הצהרות בשם ממשלת ה. מ. בנידון הסטטוס לעתיד של חלקים ידועים מהאימפריה העותומנית”. ולאחרי שני “ספרים” אלה פורסם גם הדו"ח של הועדה עצמה – והמזימה הושלמה.

עצם החטוט הזה במסמכים ישנים ומפוקפקים מבחינת ערכם המשפטי, עצם הכוונה להתחיל שוב מ"בראשית" כדי ליצור תחליף למנדט, כבר הוא צעד בלתי־חוקי מצד הממשלה, שסמכותה לכנס את הועידה ולנהל את “השיחות” באה לה מהמנדט. צעד זה עומד גם בניגוד בולט להצהרתה של הממשלה מה־9 בנובמבר 1938, כשהודיעה על ביטול תכנית החלוקה וכינוס הצדדים ל"שיחות"; בפסקה האחרונה מהצהרה זו מדגישה ממשלת ה. מ. שכאשר “תדון על הפוליטיקה שלה ותקבע אותה, יהיו תמיד לנגד עיניה האופי הבין־לאומי של המנדט אשר הופקד בידה, והתחייבויותיה בבחינה זו”. כלום נתנה פסקה זו יסוד כל שהוא להניח, שהממשלה דווקא תתכחש ל"אופי הבינלאומי של המנדט" ואת “התחייבויותיה בבחינה זו” תרצה לראות באילו אגרות, הצהרות או רשמיים בעלי ערך אפסי מבחינה פוליטית? והלא פסקה זו היא שהביאה את היהודים ללונדון!

הועדה אף חרגה ממסגרת תפקידיה הרשמיים, ונהגה בסדרי דיון בלתי הוגנים ובלתי הגיוניים. החטוטים ודקדוקי העניות בתרגומים לא הביאו את מלוא התועלת המקווה; נעשו בטכסט כמה תקונים, בהם גם בלתי מדוייקים ומסולפים, ועדיין “לא יכלו הצדדים להגיע לידי הסכמה ביחס לפירוש חליפת המכתבים”. התוצאה היחידה וההגיונית ממצב זה היתה, איפוא, כפי שאומרת הועדה, “למסור על כך דו”ח לועידה".

שמא תאמר: כיוון שנציגי הממשלה בועדה מצאו בכל זאת, שארץ ישראל לא הובטחה לשריף חוסיין, הרי בזה נסתיים תפקידה של הועדה? – אך לא כן הוא. התפקיד שהועמד לפני ועדה זו והרוח הכללית שנשבה בלונדון בימי ה"שיחות", לא אפשרו סיום כזה. לשם כך חרגה הועדה ממסגרת תפקידיה, טפלה ודנה במסמכים אחרים, מחוץ לאגרות, וחטאה כמה חטאים לשכל הישר, לצדק ולחוק – ובלבד שתגיע לידי מסקנה איזו שהיא “לרוח היום”.

האנגלים שבועדה לא הסתפקו, איפוא, במתן פירוש משונה לאגרות מק־מהון, אלא נכנסו לטיפול גם במסמכים אחרים (הודעת הוגארת, הודעת נציגי אנגלים לנכבדים מצרים, הודעת אלנבי לפייצל), שערכם מפוקפק למדי מבחינה חוקית ומשפטית־בינלאומית. (מסמכים אלה פורסמו בספר הלבן השני, כפי שהזכרנו לעיל). והטפול במסמכים אלה נעשה למרות שהועדה הוסמכה לטפל רק באגרות מק־מהון, למרות שלא שמענו כלל את הערבים מבססים את טענותיהם על מסמכים אלה. ואליבא דאמת, מנין היה להם, לערבים לדעת מה כתב הוגארת על שיחתו עם חוסיין, מה היו רשמיו מהשיחה וכו'. סודיותם של מסמכים אלה אינה מוטלת בספק. ברור, איפוא, מי המציא מסמכים אלה לועדה ולאיזו מטרה המציא. גם הדו"ח עצמו אומר, שהועדה “טפלה בכמה מסמכים ומאורעות שלאחר זה, אשר צד אחד או משנהו (ז"א האנגלים או הערבים) מצאו שהם עלולים לזרוע אור על מובנן או כוונתן של האגרות”. והמסקנות מראות מה הוא ה"אור" שהתכוונו לזרוע. מהצהרת בלפור, שנידונה אף היא, לא הסיקה הועדה שום מסקנות…

בדרך זו הגיעו נציגי הממשלה בועדה לידי המסקנות המוזרות, שאין הממשלה מורשית להכריע על גורל הארץ בלי הסכמת התושבים – מסקנות העומדות בניגוד גמור להצהרת בלפור והמנדט. ואם גם נסיח את דעתנו לרגע מהעובדה, שלכל ההודעות וההצהרות החד־צדדיות אין כל תוקף מבחינת החוק הבינלאומי לאחר שאושר המנדט, הלא רבות מאד הן התעודות וההוכחות הזורעות אור אחר לגמרי על עצם השאלה הזאת. חלק מהן פורסם עתה ע"י הסוכנות היהודית. סמוכים רבים וחשובים אפשר למצוא גם בספריהם של לויד ג’ור’ג', לאורנס, דוד הונטר מילר, בדו"ח של הועדה המלכותית ובעשרות מסמכים שהוצאו ע"י ממשלת המנדט עצמה. הלא כבר בספר הלבן משנת 1922 מודיע צ’רצ’יל, ש"אין הוא יכול לדון על הבעיה של א"י על איזה שהוא בסיס שונה מהצהרת בלפור". אף פעם לא ראתה הממשלה באגרות אלה ערך של חוזה. ומאידך, אין לערביי הארץ כל סמכות לטעון זכות ירושה לעזבונו של חוסיין – ומקדונלד בעצמו הודה בפרלמנט לפני כשבועיים, שהצהרת המשלחת הערבית לועידת השלום מוכיחה, שהערבים לא דרשו לעצמם את א"י. האין די בזה “לזרוע אור” רב מאוד על מסכת האגרות ולהוכיח, שגם חוסיין לא כלל את א"י בשטחים הערביים שדרש לתת להם עצמאות? וכך הלא העיד לפני שנתיים גם מק־מהון בעצמו.

ולאחר כל אלה ראו נציגי הממשלה לעצמם אפשרות וזכות לברר רק שלש תעודות נושנות – ולהגיע על פיהן לתוצאות שהגיעו. בנתוח משפטי ועובדתי של שלש תעודות אלו לא היה משתייר מהן הרבה; אולם הועדה קבלה את התעודות האלה כהלכה מסיני ול"אורן" הגיעה להבנת האגרות, שהיו נושא דיוניה. “יש לקחת בחשבון – אמרה הועדה – את כל ההודעות האלה בשעת נסיון להעריך את האחריות, שבהתאם לפירוש האגרות, קבלה על עצמה ממשלת ה. מ. כלפי תושבים אלה, כתוצאה מאגרות אלה.” את טענות הערבים עפ"ר האגרות דוחים; ובכל זאת משווים לאגרות משקל המחזיר לטענות אלה את תקפן. מה שהטריפה הימין מכשירה השמאל. בכל תורות החוק שבעולם אי אפשר למצוא הלכה גאונית כזו, שתעודה הפסולה מעיקרה תוחזר לתקפה החוקי ע"י מסמכים אחרים!

ויש להודות לממשלה, שלא הסתירה כלל את כוונותיה בכל הענין הזה. וזה אושר במדה המוסמכת ביותר גם מעל במת הפרלמנט, כאשר ענה מיניסטר הדומיניונים (בהעדרו של מיניסטר המושבות) לשואליו: “הועדה נתמנתה כדי לעיין בהבטחות כלפי הערבים ואם אפשר לפשר בין הדעות על הבטחות אלו… ולא היתה סבה לכך, שהיהודים ימסרו עדות… הדבר לא היה גם נוח בשים לב לתפקיד, אשר לשמו נתמנתה הועדה”…

כלום יש עוד צורך להוסיף דבר־מה להודעת בעל־הדין?…

כאשר נדרשה הממשלה להגיש את האגרות ויתר המסמכים לבירור לועדת־המלך, האינסטנציה המשפטית הגבוהה ביותר באימפריה הבריטית, ענה מקדונלד: “כל הענין עמד לדיון ממצה ואין דבר העתיד להתגלות בדיון חדש שיוכל לשנות את המסקנות (של הדו"ח המדובר)”.

כך מתיחסת כיום ממשלה בריטית לחוק בינלאומי, כשאין היא חדלה להתריע על אחרים המפירים חוזים בינלאומיים. אך דעת־הקהל בעולם, ובמיוחד באנגליה, כבר קצה בשיטות “מינכן”, והיא תבין גם לרוח ההתכחשות למנדט המנהגת בכל הפרשה הזאת. ועלינו לתמוך את יתדותינו בגילוי זה של הפרת החוק הבינלאומי ולעשוהו נקודת המוצא להתקפתנו נגד כל רקמת המזימות האלה בטרם שיעלו בשר ועצמות וגם לאחר זה. אהדת העולם לקרבנות הכניעה לאלימים תהיה לנו משענת ויסוד במלחמה זו.

(“העולם”, גליון כ"ח, 4.5.39)

המדיניות החדשה השואפת לשים קץ לגידולו של הבית היהודי הלאומי ולהצר את עצמאותו – ימיה כימי המתיחות הבינלאומית באגן הים התיכון. הספר הלבן הוא הדפוס התכניתי הראשון של מדיניות זו. קיצוץ העליה קדם לו, אחריו הופיעה הצרת ההתישבות וההתנכלות לעצמאותו של הישוב משמשת ובאה. ומי יודע אם הממשלה עברה כבר את כל דרך הכניעה.

שלבי ההגשמה של המדיניות החדשה אינם מוּתנים דוקא באישוריהם של המוסדות המוסמכים. בעיני ממשלת צ’מברלין משמשת ארץ־ישראל רק פרשה אחת במסכת הקולוניאלית של האימפריה. ואם גם ראתה הממשלה הכרח לעצמה להגיש את מדיניותה לאישור הפרלמנט, הרי היא לא נפגעה ביותר אם ההצבעה לא גלתה, כי דעתו של הפרלמנט נוחה הימנה.

גם לחבר הלאומים הביאה הממשלה את ספרה הלבן לא ברצון רב. הספר עצמו מזכיר את הצורך ב"התיעצות" בחבר הלאומים רק לפני סיומו הגמור של המנדט. צ’מברלן בתשובותיו בפרלמנט לא הסתיר את יחס הזלזול לועדת המנדטים ואמר בפירוש שהמדיניות רק “תוסבר” למועצת החבר. וספק רב אם הגשמת המדיניות החדשה תבוטל גם אם תכריז ועדת המנדטים כי מדיניות זו סותרת את המנדט. גם צ’מברלן וגם מקדונלד מכריזים במפורש שאין מסקנותיה של ועדת המנדטים יכולות למנוע את הגשמתה של מדיניות הספר הלבן וכן אין הם מסתירים את החלטתם שלא להביא שאלה זה שוב בפני הפרלמנט גם אם תכריז ועדת המנדטים כי הספר הלבן סותר לעקרונות המנדט.

הממשלה בטוחה כי המועצה תאשר את תכניתה, ואם גם יתמהמה האישור – בוא יבוא. אולם חוסר האישור אינו מונע ולא ימנע בעדה מהגשים את אשר עם לבה. הנה פרסמה הממשלה את גזרות הקרקע בעצם ימי ישיבותיה של ועדת המנדטים. ואם יש צורך בתמיכה ידועה של דעת הקהל באנגליה ובעולם, הרי גם זו תושג ע"י התעמולה הפרו־ערבית, ע"י פעולת הסוכנים בחלקי תבל שונים וע"י לחץ מתמיד על המדינות הזקוקות לעזרתה.

שלשה הם מוסדות חבר הלאומים המוסמכים לטפל במסכת המנדטים; ועדת המנדטים, המועצה והמליאה.

המליאה שבה מיוצגות מדינות החבר, סמכותה בעניני המנדטים היא מוסרית בלבד. אין ספק שבמושב השנתי הקרוב של המליאה יתנהל ויכוח בשאלת ארץ ישראל. ובויכוח הזה ינתן למדינות הערביות חופש התקפה על הציונות; וכנוהג תנוסח בסוף הויכוח משאלה סתמית ומעורפלת.

לעומת זאת, ועדת המנדטים היא גוף מיעץ למועצה בעניני המנדטים והיא נזכרת כבר בספר הברית של החבר. במשך שנות קיומה הוכיחה הועדה לא פעם, כי אין היא תלויה בגורמים פוליטיים וכי היא שומרת אמונים לשליחותה. הידיעות המגיעות מג’יניבה מוכיחות כי גם הפעם לא יולכו רוב חברי הועדה שולל אחרי טענותיו המתחסדות של מקדונלד. כשם שהיה ערך מוסרי וצבורי רב לדברי צ’רצ’יל ולויד ג’ורג' ונואל ביקר ותום ויליאמס, גם אם הפרלמנט לא החליט כמותם, כן צפוּן ערך רב לחוות דעתם המוסמכת של חברי הועדה, גם אם המועצה לא תעיז אח"כ לצאת בעקבותיהם.

ואכן את כל יהבה משליכה ממשלת המנדט על מועצת החבר. גוף זה שהוא היחידי בעל הסמכות המכרעת בעניני המנדטים, נתון כולו להשפעות פוליטיות ודרך מדיניותו בזמן הזה הנה ריאליסטית במידה גדושה. אין לנו סכוּיים להעזר בו יותר משהיו לחבש ולספרד, לצ’כיה ולסין. גם הרכבה של המועצה נוח הנהו להשפעות בריטיות. ואם גם תמצא מדינה אשר תמנע מהצבעה, גם אז תושג החלטת “פה אחד” הנחוצה לאישור המדיניות. וכבר מעשה שהיה, שהמועצה לא ראתה את עצמה קשורה בהחלטות ועדת המנדטים.

בפברואר 1928 נחתם חוזה בין ממשלת אנגליה ובין האמיר עבדאללה. בתוקף חוזה זה נמסרו לאמיר סמכויות רחבות של הנהלה ותחוקה בעבר הירדן. הרברט סמואל הבטיח בדו"ח שלו לחבר על הנהלת ארץ ישראל בשנות 1920–25 להביא את החוזה לאשור החבר, וסיימס, נציג אנגליה טען בפני ועדת המנדטים כי אין הוא טעון אשור החבר. ועדת המנדטים לא קבלה את דעתו של סיימס. הועדה החליטה שהחוזה סותר באופן בולט את המנדט, בעיקר בשים לב לסעיף השני של החוזה המוסר את סמכות ההנהלה והתחוקה לאמיר, בה בשעה שבתוקף הסעיף הראשון של המנדט נתונה סמכות זו לממשלת המנדט בלבד.

מועצת החבר טיפלה במושבה ה־51 (אבגוסט 1928) בדו"ח של הועדה. המרצה מטעם המועצה רמז על הצורך באישור המועצה, אולם הלורד קושנדון, נציג אנגליה במועצה התנגד לדעה זו. הוא הבטיח למועצה שאין חוזה זה אלא צעד לגיסלטיבי רגיל וכי אנגליה תהיה אחראית להגשמת המנדט גם להבא.

מיד לאחר נאומו של קושנדון, הציע המרצה החלטה, שהתקבלה בלי כל התנגדות ואשר קבעה, ש"החוזה נמצא בהתאם לעקרונות המנדט הנשאר בתקפו המלא“… כלום דרושים פירושים להחלטה זו? כלום אין גזרה־שוה זו מתבקשת מאליה? כלום אין המועצה עלולה להחליט בספטמבר זה ברוח החלטתה מאבגוסט 1928 ש”הספר הלבן הוא בהתאם לעקרונות המנדט הנשאר בתקפו המלא", גם אם ועדת המנדטים תביע את דעתה אחרת?

גם יחסה של הממשלה לביה"ד המתמיד לצדק בין־לאומי בהאג, בא ללמדנו על היקף הזלזול במוסדות החוק הבין־לאומיים.

ב־7 ביוני, ערב פתיחת המושב של ועדת המנדטים הזכיר צ’מברלן בפרלמנט את הסעיף 26 של המנדט, אשר לפיו יכולה מדינת החבר להביא את חלוּקי הדעות בינה לבין ממשלת המנדט להכרעה בפני ביה"ד בהאג. יש שראו בדברים אלה מעין תזוזה בעמדתה של הממשלה ומעין התחשבות בדעת הציבור.

והנה, את ביה"ד בהאג אפשר להפעיל בשאלות המנדטים בשתי דרכים. האחת היא זו שעליה הצביע מר צ’מברלן בהכרזתו. השניה נותנת סמכות למועצה ולמליאה לפנות לבי"ד זה לשם קבלת חוות דעתו בשאלה השנויה במחלוקת. ברור, שלחוות דעת זו יש תוקף מוסרי וציבורי עצום. הסוכנות היהודית בקשה לא פעם את ממשלת המנדט, להציע למועצה לפנות להאג בשאלת העליה, אולם הממשלה דחתה את ההצעה בקש. אין ספק, שאם גם יתעורר רעיון כזה ביחס לספר הלבן במועצה, תדע הממשלה האנגלית לדחותו, כי הלא לדעתה ספר זה הוא בהתאם למנדט. אין להאמין שהממשלה, במקום לכפות את רצונה על המועצה, תזדקק לדרך המסוכנת לה, המובילה להאג.

כמו כן אין להניח שמי שהוא ממדינות החבר יכנס בתקופה זאת בריב עם אנגליה בשאלת ארץ ישראל. עמדתה של אמריקה ידועה והיא לא תזמין את ממשלת המנדט להאג, למרות שיש לה סמכות לכך. והלורד דאפרין בנאומו בשם הממשלה בבית הלורדים, גם הכריז שאם יקרה ה"אסון" והמועצה גם היא תמצא שהספר הלבן מתנגד למנדט, הרי יידרש שנוי מידי של המנדט.

נוח לה לממשלה לקבל מהמועצה “סמיכה” לספר הלבן שלה וע"י כך לבטל את כל ערכו של המנדט ולהפכו ל"רשות היחיד" אשר תוכל לעשות בו כעולה על רוחה, מאשר לדרוש את שנוי המנדט או ללכת להאג.

אלה הם הסכויים לעזרה מהחבר והאג. חשיבותה של המערכה רבה לאין ערוך, אולם רק מבחינה ציבורית ומוסרית כשם שחשוב היה נצחוננו החברתי בפרלמנט. את פרי נצחוננו זה אפשר לקצור רק כעבור זמן. ברגע זה אין הישגים אלה עלולים לשנות את דרכה של הממשלה. היא מגשימה את מדיניותה מבלי לשעות למצב רוחו האמתי של הפרלמנט או של חבר הלאומים, אם רק באופן יורידי היא מקבלת את אשורם.

עיקר המערכה – כאן, בכל פינה מפינות הארץ. העפלה, עוז פעולה, בנין עצמאות וקוממיות מלחמה – אלה יכריעו. ואסור לנו אף לרגע אחד להסיח את דעתנו מהמערכה בארץ ומביצור הגולה לעזרתנו.

“דבר”, ד' בתמוז תרצ"ט, 21 ביוני 1939)

א

תקופה של שנה ורבע חלפה מאז נתכנסה באֶוויאן, ביזמת נשיא ארצות הברית, הועידה רבת המדינות, המוקדשת לפתרון שאלת הפליטים, והיוזם לא יכול היה שלא לראות את כשלון מפעלו, והחליט לחדש את המאמצים ולחפש דרכים חדשות.

רבות היו התקוות שתלו בכינוס אֶוויאן. וכגודל התוחלת היתה האכזבה. הועד הבין־ממשלתי שהוקם ואשר עליו הוטל להסדיר את הפליטה ואת הקליטה, נתקל בקיר החמסנות של ה"רייך" ובחוסר רצון של רוב המדינות לפתוח את שערי ארצותיהן בפני קרבנות הרייך. שום תכנית קונסטרוקטיבית ניכרת לא הוגשמה ואף לא הועלתה.

הכינוס הנפתח היום בואשינגטון הוא בעצם ועידה של המוסדות אשר הוקמו באֶוויאן ועל ידיהם. המסיבות שבהם מתכנסת ועידה זו שונה מן הקצה אל הקצה. הבעיה הוחרפה במידה איומה ואף המלחמה החדשה נותנת את אותותיה. באי הבית הלבן יוכרחו לבדוק מחדש את האמצעים והדרכים לפתרון הבעיה הכאובה של מאות אלפי הפליטים. היהדות מאוחדת יותר בנציגותה ובתכניותיה לקראת הכינוס הזה.

ב

במשך תקופה קצרה זו המבדילה בין אוויאן לואשינגטון שונתה המפה הגיאוגרפית של אירופה ואתה שונו פני שאלת הפליטים.

ימים מועטים לאחר ועידת אֶוויאן הגיעו ימי מינכן וסיפוח הסודטים לגרמניה. לאחר זה באו פרעות נובמבר, שזרעו מות והרס בכל רחבי הרייך, וגרשו רבבות יהודים לתוך שדות ההפקר שבין הגבולות, על פני יערות ואוקינוסים. לא הספיקו להגלד פצעים אלה ויהדות צ’כיה וסלובקיה הופקרה למלתעות הנאצים. אליהם הצטרפו יהודי ממל, ואחרי כן יהודי דאנציג. עד שהגיעה החרב המתהפכת עד למרכזה ולבה של הגולה היהודית – ומיליון נוסף של יהודי פולין הוטל לתוך תהום החורבן והשנאה.

אסונות התקופה הזאת, שבין אֶוויאן לואשינגטון, הפכו כשני מיליונים יהודים לפליטים בכוח ובפועל.

אמנם בתקופה זאת נמלטו כמאה וחמישים אלף יהודים מתחומי השלטון הנאצי. אולם לא היתה זאת הגירה מסודרת, כי אם מנוסת בהלה וברוב המקרים על ידי גניבת גבולות. מוסדות אֶוויאן לא עצרו כוח ולא גילו תכנית להגיש עזרה ממשית ולהקל באיזה מידה שהיא את מצוקת הרשע.

אף החקירות והבדיקות שהתנהלו על ידי בריטניה וארצות הברית על אפשרויות ההתישבות בגויאנה וברודזיה, בפיליפינים ובסאן־דומינגו, בקאֶניה ובטאַנגאַניקה, לא הביאו לשום תוצאות. בכל אלה “מרכזי הקליטה” לא התישבו אלא כמה מאות פליטים. במדינות אחרות רוכזו הפליטים במחנות עד שימצא להם מקום לישיבת קבע.

פעולות ההצלה נעשו בעיקר בכספי חברות יהודיות. קופות ממשלתיות לא נפתחו אלא במקרים בודדים ובהיקף מצומצם. יצירת קרן התיאום אף היא לא הזיזה את העגלה.

גם פעולת ההגנה על הפליטים על ידי הנציבות העליונה שעל יד חבר הלאומים לא נשאה כל פרי. לא מנעה גירושים של פליטים ולפעמים גם לא יכלה למנוע בעד הסגרת הפליטים לידי הנאצים ולא הבטיחה זכות עבודה בארצות המקלט. אם כי כל פעולות חבר הלאומים בשטח הזה רוכזו בנציבות מאז ראשית 1939 – לא גילתה הנציבות כל יזמה וכשרון. איחוד התפקידים של נציב הפליטים אשר ע"ח חבר הלאומים ושל מנהל ועדת אוויאן בידי איש אחד לא הביא אף הוא כל ברכה.

ג

ולא רק בהיקף שאלת הפליטים חלו שינויים במשך התקופה הנידונה כי אם גם בעצם השאלה. ואילו גם התכנסה ועידת וואשינגטון בימי שלום, היה עליה לטפל בשאלות חדשות שלא עמדו לדיון באֶוויאן ולחפש דרכים אחרות לפתרונן. עתה, משבאו ימי מלחמה והאסונות הכרוכים בהם – לא כל שכן.

כבר בשנה הראשונה הוכחו כמה הנחות יסודיות, שבלעדיהן לא יוכל מפעל הצלה להצליח. ההנחות האלה הן שלוש: א) אין כספי הצדקה הפרטית (שהיא יהודית בעיקר) מספיקים לספק את צרכי היציאה והקליטה של רבבות הפליטים הרבות. לשם כך דרושה קרן של מיליונים רבים שרק ממשלות יכולות ליצור אותה או לערוב ליצירתה; ב) אין תקנה למצב היהודים בארצות שלטון הנאצים ויש לזרז את יציאתם כדי להצילם מניוון מוחלט; ג) פיזור של הפליטים היהודים על פני ארצות רבות אין בו כדי פתרון. הארצות חוששות כולם להתגברות האנטישמיות וליצירת שאלות של מיעוט בתוכן.

המלחמה שהביאה מאות אלפי יהודים תחת שבט הנאצים בפולין השסועה הגבירה את הכרחיותה של הגשמת ההנחות הללו. הצורך הלוהט במפעל של הצלה המונית אינו סובל דיחוי. המלחמה ביטלה במחי יד את רוב התכניות האֶכספּרימנטאַליות של ישוב שממות. מאידך היא הוכיחה לכמה מדינות את הצורך בפני סכנות המלחמה.

המלחמה אף הפעילה גורמים חדשים, המחייבים התעניינות בשאלות נוספות (יהודי רומניה, הונגריה ועוד), מאידך נטלה היא את עוקצן של בעיות חמורות אחרות. נפתרה לעת עתה שאלת הפליטים הרבים אשר ניתן להם מקלט זמני בארצות השונות. הדמוקרטיות הלוחמות זקוקות לחומר אנושי זה, שהעמיד את עצמו לשירותן. אך המדינות הנייטראליות העומדות בפני סכנה להיכנס למלחמה לא יזלזלו כעת בפליטים אלה. ממשלת ארצות הברית האריכה את רשות הישיבה לפליטים הזמניים עד עבור המלחמה ויש להניח שאלה ישארו בה בקביעות מבלי לפגוע במיכסת הכניסה לארץ זאת. בצרפת הוטב המצב כבר לפני המלחמה. גם בשאנחיי שונה במקצת היחס לפליטים מצד שלטונות יפן. במידה ידועה הוקל גם מצב הפליטים היושבים באיטליה. בכל אופן כל אלה לא יעמדו כיום בהתחרות עם פליטי החרב וואשינגטון תוכל להתרכז במפעל ההצלה של הנאנקים תחת שלטון הנאצי בפועל או בכוח.

ד

אולם כדי שיהא ערך כל שהוא לדיוני הכינוס הזה, מוטל עליו ללמוד מתוך הנסיון שנערם בשטח זה מועידת אֶוויאַן.

יש להוציא במהירות המקסימלית את מאות אלפי היהודים היושבים עוד על הר הגעש הנאצי. אם תגבר המלחמה ואם תחל המצוקה בגרמניה – צפויים להם אסונות שעוד לא ידענו כמוהם. כלום לא צבא סדיר ערך זה עתה פרעות “מודרניות” (מן האויר!) בנשים וטף? כלום לא הודיעה רשמית לשכת המודיעין הגרמנית ש"טיהור" פולין מהיהודים יסייע ל"שיפור" היחסים בין הפולנים והגרמנים?

אין לדחות את השאלה עד תום המלחמה שיסודרו עניני עמים אחרים. אלה סובלים משעבוד ולאלה צפוי כליון. הלהג על הרֶזֶרבאטים היהודיים בפולין הוא רק חלק מ"התקפת השלום" של היטלר. ב"פאקס גרמניקה" בנוסח היטלר גלומות ליהודים סכנות לא פחות חמורות מאשר במלחמה.

ארצות הברית שיזמו את המפעל חייבות גם לנהלו ולרכז בתחומיה את מוסדותיו. בראש יתר המדינות הנייטראליות יצטרכו ארצות הברית לנהל בשעה זו את המשא ומתן עם שלטונות גרמניה להוצאת היהודים מתחומיהם ואם גם מתוך ויתור על גילים ידועים שלא יורשו אולי לצאת. יהא גם צורך לדאוג לאלה שנמלטו מחמת המשחית לארצות השכנות ואף לרוסיה. היקף הבריחה מאיזור הכיבוש הגרמני לאיזור הכיבוש הרוסי אינו ידוע עוד, אולם אין ספק שהוא היה גדול למדי ושאלה זו אף היא תובעת פתרון. לא כל הפליטים האלה יוכלו להסתדר בתחום הסובייטי ורבים מהם יהיו חייבים לעקור לשם הצלת נשמתם ואולי גם גופם.

ואין לדחות את מפעל ההצלה עד שיימצאו ארצות לישוב המוצלים. הופּ־סימפּסון, המומחה הידוע לבעיות הפליטים ומחבר המחקר הקלאסי במקצוע זה, כותב בספרו האחרון (שהופיע באבגוסט שנה זו): “יש לבדוק את האפשרויות של יצירת “בריכה” או “בריכות” על בסיס בין־לאומי שלתוכן אפשר יהיה לרכז את הפליטים כשהם מצויידים בתעודות זהות פשוטות, כדי להציל את חייהם, עד שאפשר יהיה לטפל בהם באופן אינדיבידואלי. את הוצאות המחנות האלה יצטרכו לכסות בחלקן מתוך קרנות ממשלתיות. פתרון המחנות הוא לדעתי, הכרחי אם כי הוא ארעי…”

אם אלה הן המסקנות לגבי המצב שלפני המלחמה, הרי הכרחיותן כיום רבה שבעתיים.

אולם אין תקוה ואין סיכוי להצלחת מפעל הצלה כזה ללא האמצעים הכספיים העצומים הדרושים לכך. גם הופּ־סימפּסון וגם אמרסון ( נציב החבר לעניני הפליטים ומנהל משרד אֶוויאן) הדגישו עוד לפני השואה של יהדות פולין את ההכרח של קרנות ממשלתיות לצורך זה. ואמנם נעשו אי אלו התחלות בנידון זה. נוצרה קרן תיאום ההגירה, אולם זו קיותה לשאוב את הכנסותיה בעיקר מחיסול רכוש יהודי גרמניה בהתאם לתכנית רבלי- וואלשטאט.

כיום אין כל סיכוי להכנסות אלה. בסיס לקרנות הנחוצות צריך לשמש מלוה בין־לאומי שיושג בערבות הממשלות ויפרע על ידן, על ידי המוסדות היהודיים, ע"י קרנות הצדקה על ידי הפליטים עצמם לאחר שיסתדרו.

ה

אם תעמוד ואשינגטון על מרום תפקידיה ותחליט על תכנית הצלה מקיפה ההולמת את צרכי הגולה הרי לא יקשה לה למצוא את המקומות ליישוב הפליטים, אם רק אוירה של רצון תתמיד בנידון זה.

אמנם עוד לפני פרוץ המלחמה הוברר ששיטת האינפילטרציה של המהגרים לא תוכל להימשך. החשש לאנטישמיות גרם לכך וכן הפחד להתחרות בשוק העבודה. רק את קליטת הילדים רואות מדינות אחדות בעין יפה. כאנגלים, צרפתים וכו' לעתיד. אולם אין ספק שחלק מהפליטים אפשר יהיה עוד להעברי מה"בריכות" לארצות הנושבות.

אולם הפתרון היסודי מהכרח שיינתן ע"י התישבות בשטחים בלתי נושבים. כמעט שנחקרו אפשרויות ההתישבות בכל פנות העולם. אין להפוך מאות אלפים, בהם נשים וילדים לחלוצים, בוני שממות ממאירות. ההתישבות צריכה להתבסס על חקלאות ותעשיה המבטיחות מתוך צירופן את כושר הקליטה הרב ביותר. ההכשרה המקצועית תוכל להינתן לפליטים בהיותם ב"בריכות". ריכוז כזה של יהודים בכמה מקומות לא יהא בו משום הטלת אנטישמיות ויאפשר ליהודים לחיות חיי כלכלה ותרבות עצמאיים. אין להסתפק בשיחה נאה ובמעשים קטנים. ארצות אלה למרות כל מה שעשו בשדה זה, אין מעשיהן עומדים בהתאמה ליכלתן ולצרכים הבוערים של הבעיה.

ו

אולם כל פתרון שלא יקח בחשבון במדה המתאימה את ארץ־ישראל יהא פתרון קלוקל ושאין בו ממש. ארץ זו אשר הוכיחה את כושר קליטתה המפליא ואת הישיגה העצומים בשדה ההתישבות החקלאית והתעשיתית צריכה לצעוד בראש ארצות הקליטה של פליטי החרב. הסוכנות היהודית בתזכירה לועידת אוויאן הוכיחה שלפי הנתונים הנוכחיים קיימת אפשרות ליישב בארץ לפחות מליון ורבע נוספים של יהודים. ארץ־ישראל היא הארץ היחידה שיכולה לשמש גם “בריכת” מקלט וגם מקום התישבות של קבע, כאחד.

מחובתם של המתוועדים בבית הלבן לקחת בחשבון שיקול מכריע נוסף. לא רק מליוני יהודים עומדים על סף החורבן הפיזי והנפשי כי אם גם המרכז החיוני ביותר של הגולה היהודית כולה. עם עקירתם של היהודים ממרכזיהם וישובם בארצות גולה חדשות וישנות לא תפתר השאלה היהודית. יש הכרח לחזק ולהאדיר את המרכז הטבעי של היהדות, את ארץ־ישראל היהודית אשר לדברי הופּ־סימפּסון בספרו הנ"ל: “היתה תמיד והווה הסמל של הגדלות המוסרית והרוחנית של היהדות”.

עוד לפני המלחמה הובעו בכמה עתונים באנגלית תקוות, שרוזוולט ישתמש בכוח השפעתו לשם פתיחת שערי הארץ. הוגשה לו גם פטיציה החתומה על ידי עסקנים רבים יהודים ולא יהודים, המציגה דרישה זו. גם לורד וינטרטון ושולחיו יוכרחו להבין, שאין לדאוג להצלת היהודים מבלי להבטיח להם את מרכזם הלאומי הגדול.

ז

רק תכנית רחבה יכולה להקל את הסבל האיום, מנת חלקם של מליוני יהודים. אין להסתפק בפאליאטיבים דלים. גודל מפעל ההצלה צריך להיות כגודל האסון. אין לכבות את שריפת בית ישראל בסילונים דקים של מי תנחומים ופעולות עזרה דלות. כי הלא הובטח גם רשמית מטעם מיניסטריון החוץ של ממשלת ארצות הברית כי " כל בעית הפליטים לפרטיה תתברר עכשיו לאור המצב החדש של המלחמה באירופה".

אף היהדות צריכה להתעודד ולהתלכד לשם הבטחת הצלחתו של מפעל זה. נלמד מן העבר. כינוס ואשינגטון צריך להצית בקרב יהדות העולם את התקוה והעוז להתמודד למפעל הצלה כביר. באישיותו של רוזוולט יש גם ערובה לכשרון ההגשמה הגדול של מפעל הפליטים הגדול בעולם החדש. אף המלחמה על כל מוראותיה נושאת בחובה גרעין חיובי. היא משכיחה את הקטנות ומכשירה את הקרקע לתכניות נועזות ומשחררות.

ירושלים, 8.10.1939

(“דבר”, ג' בחשון ת"ש, 16 באוקטובר 1939)

א

המדיניות החדשה של ממשלת המנדט בשאלת הקרקע נסתמנה כבר ב"ספר הלבן" מ־18 במאי 1939. אולם רק התיקון לדבר המלך מיום ה־25 במאי 1939 יצר לה את מסגרת החוק. השלב השלישי והמכריע במסכת זו התבטא בתקנות העברות הקרקע שנתפרסמו ב־28 בפברואר 1940.

הספר הלבן מכיל את יסורי המדיניות הזאת המתבססת על סעיף 6 של המנדט. סעיף זה דורש לעודד את ההתישבות הצפופה של היהודים, מבלי לפגוע בזכויות יתר חלקי האוכלוסיה. ו"הסכנה פן תווצר אוכלוסיה ערבית נטולת קרקע" דורשת, איפוא, “איסור והסדרה של העברת קרקעות”.

התקנות האלה של העברת הקרקעות שמשו נושא לבקורת מדינית וכלכלית בהודעות המוסדות ובדברי סופרים ומומחים ובויכוח בפרלמנט. אולם התקנות הן קודם כל מסמך משפטי ויש על כן לרכז תשומת־לב לבדיקתן מבחינת תוקף הוראותיהן בהתאם לחוקי הארץ ובהתאם לחוק הבינלאומי.

התקנות הללו מהוות את החוק הנועז ביותר בארץ מבחינה משפטית. הן מחייבות למפרע לתקופה של קרוב לשנה ומבטלת שורה של טרנזקציות שנעשו בהתאם לחוק אשר חייב לפניהן. תקנות אלה מכילות דינים המתנקשים ביסודות מקודשים מדורות ומשדדות את כל מערכת חוקי הקרקע וגם חלק ניכר של החוק האזרחי.

אחרי שנסתיימה התקופה הראשונה של בקורת החוק מבחינה פוליטית וכלכלית יש להסתכל בגנוזות הללו מבחינתן המשפטית, על יסודותיהן ותוצאותיהן, ועל הדרך המשפטית של מלחמה בהן.

ב

כדי למצות את גופי הדינים יש לזכור את חלוקת הארץ לשלושה אזורים אשר שטחם נקבע בדיוק מוחלט בתוספת לתקנות וכן את תאריכי ה"ספר הלבן" (18.5.39) והתקנות(28.2.40).

באיזור א' מותר לכל בעל קרקע למכור אותה, אולם לקנות יכול רק ערבי א"י (הנציב העליון יוכל להרשות לבלתי ערבים א"י למכור קרקע ליהודי, בלי רשיון כזה מכירה כזאת תהא בטלה). באזור ב' חלקה הגבלה רק על קרקע של ערבי א"י. ערבי סורי ויהודי יהא חפשי מכל הגבלה. הקלה נוספת לגבי איזור זה היא הסמכות הניתנת לנציב העליון להרשות שערבי א"י ימכור קרקע גם למי שאיננו ערבי א"י. האיזור השלישי חפשי מכל הגבלה לפי תקנות אלה.

הואיל והמונח “קרקע” כולל גם בתים, עצים, מים וכל זכות בקרקע, במים, בבנינים או בעצים והמונח “העברה”, פירושו לא רק מכירה, כי אם גם שכירות (חכירה), מתנה, משכנתא וכו', על כן נוצר לגבי אזור א' מצב פרדוכסאלי.

לאנשי חניתה אסור להשכיר חדר ליהודי אפילו ליום אחד, הקק"ל לא תוכל להחכיר את קרקעות נהלל שמצפון לכביש חיפה־נצרת למתישבים יהודים או להרשות לאיזה שהוא מתישב יהודי חדש להתישב בנהריה או בשבי־ציון. חברת כל ישראל חברים לא תוכל להחכיר חלקת אדמה לנוער יהודי לצרכי הכשרה במקוה ישראל, בית ההבראה בארזה לא יוכל להשכיר למבריאים יהודים חדרים, הקה"ק לא תוכל להרשות ליהודים לאסוף פטריות ביער הרצל. איש מוצא או בן־שמן לא יוכל למשכן את ביתו ליהודי או לאיזה שהוא בנק.

גם יתר תושבי איזור א' ובתוכם ערבים א"י לא יוכלו באיזור זה למכור, למשכן, להשאיל את אדמותיהם, בתיהם, גניהם מעינותיהם למישהו פרט לערבי א"י. מבחינה זו אין החוק מכיל הפליה. בתור יוצא מהכלל יוכל הנציב העליון להרשות לכל בעל קרקע באיזור א' 1) למשכן אותה לחברות או לאגודות שיאושרו על ידו (זהו הפתח לקרדיט בשביל בעלי הקרקע הערבים אם מכספי הפיתוח המושבתי או בנק ערבי למשכנתאות) וכן 2) להעביר אותה למי שאינו ערבי א"י (קרי יהודי) אם העברה כזאת דרושה לפי דעתו של הנציב העליון לשם קונסולידציה של משקים קיימים או לשם חלוקת אדמת “מושע” כפרית (מה שבעצם אינו עלול להגדיל את הרכוש הקרקעי היהודי). 3) כן יוכל הנציב העליון להרשות עפ"י צו כלכלי או מיוחד למי שאינו ערבי א"י לרכוש קרקע ממי שאינו ערבי א"י (הוראה זו תוכל להרשות ליהודי להעביר קרקע אף ליהודי וכן נותנת היא סמכות להרשות אף העברת קרקע השייכת לערבי סורי, מצרי וכד' ליהודי).

ההוראתה נ"ל חלות על 80% משטחה של א"י המערבית. הן מבטאות את הרצון הפוליטי של סגירת רוב א"י בפני התישבות יהודית. בפני ועדת המנדטים לא הכחיש מקדונלד שהגזירה באה משום “שמבחינה פוליטית רצוי למנוע חדירה יתירה של ישובים יהודים לשטחים ערבים…” בפרלמנט – השיקול הכלכלי היה העיקרי, בז’אֶנאֶוה ובלונדון דיבר המיניסטר רבות וארוכות על הדינאמיות והגמישות שבפיתוח כלכלי לשם יצירת אפשרויות להפוך איזור אסור למוגבל ומוגבל לחפשי, אולם בתקנות אין כל זכר לדינאמיות ולגמישות. הן משקפות רצון ליצור מצב סטאטי ונוקשה במכסת האחוז של הישוב היהודי באיזור א'.

כי לפי ניסוחן וכוונתן של התקנות לא יוכל יהודי חדש להתישב באיזור א' פרט לערים. גם על המשק היהודי באיזור זה אוסרות התקנות קליטת יהודים נוספים. התקנות שואפות למנוע לא רק גידול נוסף של ישוב חקלאי, כי אם גם להפסיק את כושר התפתחותו התרבותי של המשק היהודי. ניטלות כל אפשרויות של פיתוח קרקעי מקיף, של השקאה ממעינות אשר בידי השכנים. לא רק אסור שיגדל מספר היהודים, אלא הוא צריך לרדת. אכר שזכות החכירה שלו מפיק"א או מקהק"ל וכו' נסתיימה, לא יוכל לחדש את חוזה החכירה והחוק לא יגן עליו ועל זכותו נגד הבעלים ונגד מסיגי הגבול. החוק מרשה לאכר כזה רק לעקור מאיזור א' לערים שבאיזור זה או לאיזורים אחרים. פקידי ממשלה שאינם ערבים א"יים (יהודים, אנגלים וכו') לא יוכלו לתור להם מושב בכפר ערבי באיזור א'. אפילו לצרכי משרתם כי הלא פעולה זו קשורה בשיכון. אם גם ישכור חדר אצל פלח ערבי וישלם מראש את כל דמי השכירות אין ערך לשכירות הזאת לפי התקנות.

וערכן של התקנות הללו אינו רק באסור רכישת קרקעות. התוצאות הן – מניעת הגידול של המשקים הקיימים ומניעת גיוונם וכן נטילת האפשרות מיהודי לגור באיזור זה (פרט מערים) ולפתח בה תעשיה, מלאכה ומסחר ולא רק חקלאות. כלומר, כל מקצועות החיים, – פרט לטיול – יהיו אסורים על יהודי באיזור זה מלבד הערים. מכאן, שההשוואה לגיטו אינה דוקא “סילוף והוצאת לעז” כדברי מקדונלד בנאומו האחרון בפרלמנט. ומי שאומר כי יש כאן שאיפה להפוך את רובה של ארץ־ישראל – ל"יודאֶנריין" – לא הגזים. ואם נניח כי תהא תכנית־פיקוח לטובת “הערבים והיהודים” באיזור הזה אין לנציב העליון כלל סמכות להרשות להגשימה כי אסור ליהודים לרכוש אף שעל אדמה אפילו אם זה נחוץ בשביל תכנית פיתוח, מה שמותר באיזור ב'.

באיזור ב' חלות ההגבלות רק לגבי קרקעות ערבים ארצישראליים שלא יוכלו להמכר אלא לערבים ארצישראליים. לא ערבי ארצישראלי יוכל לרכוש קרקע כזו רק ברשות הנציב העליון “שתנתן בהתאם להצהרת ההסברה במקרים שהרכישה נחוצה לשם א) קונסולידציה, הרחבה או הקלת ההשקאה של משקים קיימים אם הקרקע הנרכשת גובלת עם משקים אלה, ב) לשם פרצלציה או לשם קידום תכנית פיתוח מיוחד שהיא לטובת הערבים והיהודים” ואשר אושרה ע"י הממשלה.

באיזור זה, איפוא, השני בגדלו לאחר איזור א', מותר ליהודים למכור קרקעותיהם למי שירצו, ז"א גם ליהודים. ואילו הסקטור הערבי סגור בפניהם כמעט כמו איזור א'. ההקלות הן לגבי המשקים היהודיים הקיימים, לאלה ניתנת אפשרות לחזק את משקם ברשות הנציב העליון. מבחינה פורמלית יש לגבי איזור ב' תרומה ל"דינאמיות ולגמישות" אולם מבחינה מעשית, הרי בשים לב למפת האזורים אין תרומה זו בעלת ערך ניכר והלא תכנית החולה שאנשי ווּדהאֶד כה התפארו בה, היא לכל הדעות תכנית כזו ובכל זאת אין הקרח זז – והממשלה ביטלה את תרומתה להגשמת תכנית זו לאחר פרוץ המלחמה, אם כי מלחמה זו לא הפריעה להגדיל את קרן המושבות. אולם כאן יוכלו היהודים לקנות קרקע מערבים שאינם ארצישראליים.

ג

המדובר לא בתקופת מעבר שסופה, שאין היא מעבירה למטרה, אלא בתקופה שהיתה תקינה ונהפכה עתה לתקופת־מעבר למפרע, בתקפן של תקנות הקרקע מתאריך הספר הלבן.

העברות שנעשו מתאריך זה בניגוד לתקנות (כשתכנן לא היה עוד ידוע אף למחבריהן) בטלות (למרות שנרשמו בטאבו). אולם הצהרת ההסבר הזאת קובעת שאם יווכח הנציב העליון שהוחל בטראנסקציה האסורה ב"תום לבב" לפני ה־18.5.39 הוא יתן את אשורו להעברה כזו.

לגבי איזור א' קובעות התקנות את הבסיס המשפטי לאשור כזה, לגבי איזור ב' – אינן קובעות. דוקא לגבי איזור ב' אין לנציב העליון כל סמכות לאשר העברות שנעשו בניגוד לתקנות. מכאן שאין להעברה כזו תקנה אלא אם נכנסת בגדר ההעברות המוגדרות והמסוייגות, שלנציב מותר לאשרן בכלל באיזור זה. קנה יהודי קרקע מערבי ארצישראלי או משכן את אדמתו לבנק באיזור א' יוכל הנציב לאשר טראנסקציה זו, באיזור ב' – לא.

זהו אחד הקוריוזים בתקנות ההעברה שנעשו בזמנן כחוק, על יסוד החוק ומתוך הגנת החוק.

ד

שאלת תקפן החוקי של התקנות לא זכתה להתענינות המתאימה. שאלה זו, גורל התקנות תלוי בה וחבל שאף המתווכחים בפרלמנט לא שמו לה לב. כי בתי הדין בארץ החל מבית משפט השלום וכלה בבית דין צדק גבוה מוסמכים לבדוק את חוקיות החוקים ולמצוא אותם למחוסרי תוקף.

המנדט הארץ־ישראלי קובע בהקדמתו שהמלך האנגלי, קיבל את המנדט לגבי ארץ־ישראל והתחייב לבצעו בשם חבר הלאומים בהתאם להוראות דלקמן:

ההוראה היסודית של המנדט הכלולה בסעיף א' אומרת: “למנדטור תהא הסמכות המלאה על חקיקה והנהלה במידה שאינה מוגבלת ע"י תנאי המנדט הזה”. הסמכויות הסובאֶראֶניות של המלך מוגבלות איפוא, בהסכמתו הוא, ע"י המנדט. והמנדט אוסר הפליה גזעית ומחייב לעודד התישבות צפופה של היהודים. ויפה אמר י’וואט, אשר סיכם את הויכוח האחרון בפרלמנט בשם סיעת העבודה, שההיפך מעידוד הוא חוסר עידוד. אך לא איסור.

אמנם, ההשקפה הנוכחית של בתי־המשפט אינה הוגה נאמנות להתחייבות המלך עפ"י המנדט וקובעת שאין המלך מוגבל ע"י המנדט וע"כ מותר לו להוציא חוקים אף הסותרים את המנדט. לגבי טאנגאנייקה, למשל, התחייבה ממשלת המנדט לציין שחוקי המלך אף הם מתבססים על המנדט, ויש הכרח להביא שאלה זו שוב להכרעה בפני ביה"ד הגבוה ביותר של האימפריה הבריטית, בפני מועצת המלך.

אולם, אם אפילו אין המלך מוגבל ע"י המנדט, הרי לגבי הנציב העליון כמחוקק, קובע דבר המלך (משנת 1922–23) ברורות, ששום פקודה לא תוצא בניגוד למנדט או בניגוד להוראותיו. מכאן, שאם אפילו תפסוק מועצת המלך שאין המלך קשור במנדט, הרי יש זכות לבדוק אם דבר מלך זה פוגע במנדט, ואם הוא מרשה לנציב העליון לפגוע בו ואם רשאי הנציב העליון לפגוע במנדט בהתאם לחוקים אחרים.

ה

אין המלה “יהודי” נזכרת כלל בתקנות. אולם תכנו האמתי – לשים גבול להתפשטות הקרקעית־התישבותית של היהודים. ואם כי ההפליה מבחינת גזע לשון או דת אסורה על פי המנדט ועל פי דבר המלך 1922–23, הרי אין התקנות נמנעות מיצירת שני מעמדות: מעמד ערבים ארץ־ישראליים, בעל זכויות מלאות שאין כל הגבלות חלות עליהן, ומעמד “יתר האוכלוסיה” (המנדט מדבר על יהודים ו"יתר האוכלוסיה") שהגבלות התקנות חלות עליהן. אמנם, בין מעמד זה של “יתר אוכלוסיה” אין הפליה. כולם שווים בפני ההגבלות והנציב העליון הצביע על “אי הפליה” זו בשיחתו עם משלחת הנשים שמחתה בפניו על הגזירה.

אך הפליה זו בין ערבים ארץ־ישראליים לבין יהודים מבחינת הזכויות האזרחיות וההחשבה המדינית בולטת מניסוח חוק הקרקע ומכוונותיו ואין הדמיון ה"פורמלי" של קיפוח יהודים והארמנים יכול להועיל אלא כדי להחריף את ההפליה. ואין הפליה זו נוגעת בשטח אחר בלבד; גילומה וצורותיה רבים. באיזור א' מותר לערבי ארץ־ישראלי לקנות כל קרקע, לשכור כל בית, להשקות שדותיו מכל מעין; ליהודי אסור לקנות, לשכור, ליהנות באיזו צורה שהיא מקרקעות הערבים; ערבי יכול לקנות קרקע יהודית ללא הגבלה, – יהודי יוכל לקנות קרקע יהודית רק לאחר שישיג רשיון מהנציב. באיזור ב' פטור הערבי הארץ־ישראלי מכל הגבלה, ועל היהודי להזדקק לרשיון.

וההפליה קיימת גם מבחינה אחרת, מבחינת הערבים הארץ־ישראליים עצמם. באיזור א' אין הם יכולים למכור את אדמתם ליהודי או לאיטלקי, אף לא לקבל רשיון לכך, בשעה שיהודי יכול לקבל רשיון כזה. באיזור ב' מותר לערבי ארץ־ישראלי להעביר קרקע רק לערבי ארץ־ישראלי, ואילו ליהודי או לארמני מותר להעביר קרקע למי שירצו. למרות הכוונה לשמור על “זכויות” הערבים, כלולה בתקנות הפליה זו לרעת הערבים. כלום לא הכריז בית הדין הגבוה בירושלים, שתקנות השבת של עירית תל־אביב בטלות הן, משום שהן מכילות הפליה דתית וע"י כך הן סותרות את המנדט? ומה היתה הפליה זו? ליהודים נאסר לפתוח את עסקיהם בשבת – לנוצרים ולמוסלמים הותר, ובזה מצא בית הדין הפליה לרעת היהודים. לפי אותם הקוים ייאלץ בתי־הדין להחליט, אם יבוא לפניו ערבי ארץ־ישראלי ויתאונן כי אין הוא יכול למכור את האדמה למי שהוא רוצה, כיתר תושבי הארץ.

פרט נוסף למסכת ההפליה הזאת הוא דבר מצבם של נתיני אמריקה בעניני הקרקעות בשים לב לחוזה אנגליה־ארצות־הברית משנת 1924. אם לגבי שטחים מסויימים הוכיחה ממשלת ארצות הברית את רצונה לעמוד בתוקף על מלוא זכויותיה המשפטיות, הרי חוק הקרקעות יאפשר ויאלץ את הגשמת החוזה בבתי המשפט. על פיו יכולה ממשלת ארצות הברית לא להכיר בשינויים הנעשים במנדט שלא בהסכמתה. חוזה זה דורש מאת ממשלת המנדט לשמור על האינטרסים של הרכוש האמריקאי בארץ ועל הזכות של ארצות הברית להקים ולקיים מוסדות חינוך, צדקה ודת, כראות עיניהן. קל להוכיח, כי תקנות הקרקע הללו נוטלות מהן את ההגנה המשפטית על זכויותיהן אלו.

כדי להוכיח את הפגיעות שתקנות הקרקע פוגעות במנדט, יש להצטמצם בבתי המשפט בארץ וכן במועצת המלך בלונדון. את בית הדין הבינלאומי אין אנו יכולים להפעיל, ממשלת המנדט אינה מוכנה ללכת בדרך זו. מועצת־החבר לא תתכנס לדון בשאלת ארץ־ישראל. ועדת המנדטים, שהיא גוף משפטי למחצה, לא הספיקה כלל לדון בחוק הקרקע. אמנם, מקדונלד הודיע ב־17 ביוני 1939, שהתיקון לדבר המלך נתפרסם כבר בארץ, ואם כי לאמתו של דבר, הוא יצא במאי (נתפרסם בארץ רק ב־29 ביוני 1939), לא הובא תיקון זה לפני הועדה. רק לפי הדברים הכלליים שבספר הלבן הגיע רוב הועדה לידי המסקנה שגם בשטח הקרקעות פוגע הספר הלבן במנדט. ולו היו לפניה התקנות, הרי יש להניח שגם ה"מסכימים" היו נאלצים לשנות את דעתם.

מועצת החבר לא תתכנס למטרה זו, כשם שלא תכונס למושב רגיל במשך המלחמה בכלל. המושב האחרון שטיפל במלחמת פינלאנד, דחה את כל הענינים הרגילים מסדר יומו.

המלחמה שיתקה את ז’אֶנאֶוה, אף קולה של האג נאלם, אולם לא ניטלה סמכותם של בתי הדין בירושלים ובלונדון ולפניהם עלינו להביא את עצומותינו.

(“דבר”, 28.4.40)

(לסכום המושב האחרון של ועדת המנדטים)

לפני זמן קצר נתפרסם הדין וחשבון של המושב ה־37 של ועדת המנדטים, – המושב הראשון שלה בזמן המלחמה. בסערת הימים האלה עבר הכנוס כמעט ללא הד, למרות החשיבות העקרונית הנודעת לו. המושב דן בשאלת פינלנד ויפאן, נגע בשאלת הפליטים והקדיש את רוב זמנו לברור שאלה עקרונית שיש לו ערך פוליטי־אקטואלי; אם חלה חובת המלחמה על שטחי־המנדט אשר למעצמות המנהלות מלחמה?

עוד לפני פרוץ המלחמה נתברר לכל שחבר הלאומים לא יוכל להגשים את ספר הברית, על סעיפי הסאנקציות שבו, נגד התוקפנות הנאצית. ואמנם, מעצמות הברית, המנהלות את החבר לא ייעדו לחבר כל תפקיד במערכה הנוכחית. מושב המועצה והמליאה שנועד להתקיים כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה, נדחה לזמן בלתי מסוים ביזמת אנגליה וצרפת. הממשלות הללו הודיעו לחבר, שאם כי מלחמתן נובעת מנאמנות לעקרונות החבר, אין לו בכל זאת סכויים למלא כל תפקיד־שהוא במלחמה הזאת. ממשלת פולין הסתפקה במשלוח מחאות לג’יניבה על הסכמי החלוקה של אדמתה.

את עניני חבר הלאומים מנהלת כעת ועדה מפקחת. המזכירות מטפלת בעיקר באוסף החומר לקראת ועידת השלום. ועדת המנדטים היתה המוסד היחידי שניצל מהשתוק, למרות האופי הפוליטי של פעולתה, ואין זה מקרה. שיטת המנדטים הוכיחה מזמן שהיא אחד המוסדות הבינלאומיים החשובים שהוקמו על הריסת העולם לאחר מלחמת העולם. נאמנותה של ועדת המנדטים ליעודה אשר באה לידי בטוי כל שנות עבודתה עמדה לה בזמן קשה זה, שלא תופרע עבודתה, ולא יופסד אפיה המתמיד.

במושב זה דנה ועדת המנדטים המתמדת בדיני־וחשבונות על הנהלת שטחי המנדט שבאפריקה (טוגולנד, טנגניקה, רואנדה־אורונדו, קמרון, וסמוא) אף נגעה בבעיות הכרוכות במלחמה ובמה שקדם לה. נציגי מעצמות המנדט הכחישו במושב את השמועות על התכנית לספוח סמוא הנמצאת תחת מנדט של זילנד החדשה לאימפריה הקולוניאלית האנגלית וספוח קמרון – לאימפריה הקולוניאלית הצרפתית. דובר גם על השאיפה ששטחי המנדט של אוגנדה, קניה וטנגניקה לאיחוד כדי לעמוד בפני תביעות גרמניה ועל הברחת נשק ע"י גרמנים לטנגניקה.

שיחה מענינת ואפיינית התנהלה במושב על בעית הפליטים. קרי – היהודים.

ואן אזבק הזכיר לנציב הממשלה הבריטית על שטח המנדט של טנגניקה, שבדצמבר 1938 הודיע דובר הממשלה בפרלמנט הבריטי כי שלטונות טנגניקה מנהלים חקירות על אפשרויות יישוב הפליטים ומחכים לתוצאות. לאחר כמה חדשים הודיע מיניסטר המושבות כי הדו"ח על אפשרויות היישוב, נתקבל ונמסר למוסדות הפליטים. ואן אזבק שאל את נציג הממשלה לתוצאות הדו"ח והמו"מ הזה ורצה לדעת מה הם הסכויים ליישוב הפליטים בטנגניקה? נציג מעצמות המנדט ענה, שהדו"ח על כך הומצא למוסדות הפליטים. וכי “המספר הכללי של המשפחות שאפשר יהיה לישב – יהיה פחות משבעים”. לורד היילי העיר שהדו"ח אינו עלול לסייע ליישוב פליטים בקנה מידה גדול, בשל החשש פן תוצרת שם בעיה של “לבנים עניים” ובשל ההוצאות שאינן לפי כוחן של חברות פרטיות.

לגבי רואנדה־ארונדו הודיע נציג המעצמה המנדטורית (בלגיה) שרק שטח קטן אפשר להעמיד לרשות ההתישבות. אין הנציג הבלגי מעלים את אי־הרצון ליישוב הפליטים ומנמק זאת בצפיפות האוכלוסיה הקיימת. “דבר אחד הוא ודאי: אין לדבר כלל על תכנית להתישבות בקנה מידה גדול. אולם, יכולים להיות מקרים אינדיבידואליים, שבהם יהיו השלטונות מעונינים לסייע”.

לשאלת הלורד היילי עונה הנציג של מנדט קמרון הבריטית, שארץ זו לא קלטה פליטים כלל.

ב־18 בדצמבר 1939 הודיעה ממשלת יפאן כי שלחה לחבר את הדו"ח לשנת 1938 על קבוצת האיים באוקינוס השקט. הועדה החליטה לדחות את הדיון בדו"ח זה למושב הבא.

הודעה זו באה כאפתעה. ידוע ה"רוגז" של יפאן על ועדת המנדטים אשר במושב ה־35 שלה (נובמבר 1938) עמדה לדון בענין הביצור של האיים מתוך הפרת המנדט. עוד לפני כן נתקבלה הודעה מממשלת יפאן, שהיא החליטה להפסיק את שיתוף הפעולה עם מוסדות החבר. גם החבר היפאני, סקנובה, התפטר ולא הופיע כבר במושב זה. ברור היה, כי יפאן לא תוסיף עוד לשלוח דו"חות ותראה את שטחי המנדט שלה כמושבות רגילות.

מה הניע את יפאן לשלוח דו"ח למושב זה דוקא לאחר פרוץ המלחמה, קשה להבין. כלום רצתה יפאן להדגיש את הנייטראליות שלה ורצתה להפגין את אי־תמיכותה בתוקף הנאצי? מכל מקום, דוקא בשעת משבר זו, יש לראות כאן רמז לרצון לכבד ההתחייבויות הבינלאומיות אשר למען קדושתן מתנהלת המלחמה הנוכחית.

א"י לא עמדה על פרק הדיונים במושב. הדו"ח ל־1939 יוּבא בפני המושב הבא של הועדה. על הספר הלבן לא דוּבר כלל, כי המועצה לא התכנסה וכשהתכנסה לא דנה בענין. מפתיע מעוט הפטיציות, אם כי הגשמת הספר הלבן יכלה וצריכה היתה לשמש יסוד לכמה וכמה פטיציות.

השאלה העיקרית במושב היתה שאלת מצבם של שטחי־המנדט אשר למעצמות המנהלות מלחמה. אם חל מצב המלחמה גם עליהם או לא.

לגבי סמוא המערבית, שטח מנדטורי של זילנדיה החדשה, ענה נציג זילנדיה שאין הוא יכול להבהיר את המצב. “הוכרז מצב חירום בתחילת המלחמה, אך אין הוא יודע אם מבחינה טכנית קיים שם מצב מלחמה”. הוא הודיע גם על התנדבות בני סמוא למלחמה מעבר־לים, לאחר שואן־אזבק העיר כי לפי המנדט מותר לגייס כוחות לשם הגנה על הארץ.

גם לגבי טנגניקה, קמרון הבריטית וטוגולנד לא באה תשובה ברורה. הנציג של טוגולנד הדגיש כי מעצמת המנדט חייבת בהגנת טוגולנד יחד עם חוף הזהב ולא היה כל גיוס בטוגולנד.

נציג מעצמת המנדט של קמרון הצרפתית גם הוא לא ידע מה לענות על שאלה זו, וטען כי לא חל כל שנוי במנדט.

הועדה לאחר שסיימה לחקור את נציגי המעצמות המנדטוריות התכנסה לישיבה מיוחדת לדון בשאלה. הלורד היילי, שחזר להיות חבר הועדה לאחר התפטרותו של לורד האנקיי הביע את דעתו, שאין זה עומד בניגוד למנדט, אם שטח המנדט ניתן במצב מלחמה יחד עם מעצמת המנדט. מכל מקום דרש הוא, והחברים הצרפתי והפורטוגיזי, לדחות את הענין למושב הבא אשר ידון בדו"חות לשנת 1939. אולם, רפר, אורטס, ואן אזבק וגב' דאנויג ראו שאלה זו כחשובה ביותר שאין לעבור עליה בשתיקה. רפר אמר: “שטחי המנדט אינם נתונים לריבונות המעצמות הלוחמות: הם מתנהלים ע”י חבר־הלאומים ובשמו והחבר איננו נמצא במצב של מלחמה… עיני העולם נשואות כעת לחבר הלאומים… למען העתיד של חבר הלאומים ולמען פתרון שאלת המושבות אין להעלים את חשיבות הבעיה".

אחרי כמה ישיבות חשאיות המוקדשות לבעיה זו, נתקבלה ע"י הועדה החלטה הקובעת שהועדה לא דנה במצב שנוצר בשטחי המנדט לרגל המלחמה ותעשה זאת רק לאחר שתקבל את הדו"חות על הנהלת שטחי המנדט לשנת 1939.

החלטה זו של ועדת המנדטים ובעיקר הדברים של רפר וחבריו לדעה לא באו לשם התנצחות עם מעצמות הברית, אשר מלחמתם נגד העריצות היא בלי ספק קודש גם להם. הנורבגי, הבלגי, וההולנדי מצאו למחרת חזירתם את ארצותיהם נתונות למדרס צלב הקרס, ראו את עמם בשעבודו ואת רבבות אחיהם וילדיהם הפקר בידי גייסות המשתלטים. אולם, נאמנותה של הועדה ליעודה הטילה עליה את החובה לשמור על הגשמת עקרונות חבר הלאומים על טהרת החוק הבינלאומי אף בשעת חורבן עולמות זו.

הועדה נתפזרה מבלי לקבוע את מועד מושבה הבא. כבוש בלגיה, שאליה משתייך יו"ר הועדה (אורטס), וכן כבוש נורבגיה והולאנד, שאליהן משתייכים שני חברים של הועדה (ואן אזבק וגב' דאנוויג) והסכנות המאיימות על שוייץ – מאיימים לשתק גם את המוסד הזה. להלכה – קבל היו"ר (אורטס) סמכות להחליט בשאלות דחופות בהתאם לצורך מבלי להתיעץ בחבריו.

(“דבר”,כ"א בסיון ת"ש, 27 ביוני 1940)

מבוא כללי לספריה המשפטית

נדפס בקובץ א' של הספריה המשפטית

1. הספריה המשפטית, הפותחת בהוצאת תקנות הדיון האזרחי, שמה לה כמטרה לפרסם סדרה של ספרים בעניני חוק ומשפט, ולהניח בצורה זאת יסוד לספריה משפטית שמושית־מדעית.

2. במדינת ישראל מחייב, בתוקף סעיף 11 לפק' סדרי השלטון והמשפט מס' 1 לשנת תש"ח 1948:

• 11. המשפט שהיה קיים בארץ ישראל ביום ה' באייר תש"ח (14 למאי 1948) יעמוד בתקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה לפקודה זו או לחוקים האחרים שיינתנו על ידי מועצת המדינה הזמנית או על פיה, ובשנויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה.

הסעיפים 12–15 קבעו שורה של “שנויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה” ואילו שנויים אחרים נכללו בנוסחה הכללית של סעיף 11.

3. סעיף 16 של הפקודה הנ"ל קובע:

• 16. שר המשפטים רשאי להוציא נוסח חדש של כל חוק שהיה קיים בארץ ישראל ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) ואשר עודנו בר תוקף במדינה. נוסח זה יכיל את כל השנויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה ועם פרסומו בעתון הרשמי לא יהיה עוד תוקף לכל נוסח אחר של אותו חוק.

4. טרם נעשה השמוש בסמכויות לפי סעיף 16 הנ"ל, וספק הוא, אם עומס תפקידי התחיקה למען ייצוב המדינה וצרכיה, ירשו את השמוש הזה בעתיד הקרוב; אין ספק שיזמת אנשי חוק נקראת לעשות את הנסיון להשלים את החסר, לפחות באופן חלקי.

5. אמנם השמוש בסמכויות לפי סעיף 16 הנ"ל, היה נותן לנוסח העברי של שר המשפטים את התוקף המשפטי המלא והיה מבטל את התוקף של הנוסח האנגלי מימי המנדט. כי כיום המצב הוא כזה; במדינת ישראל מחייב החוק הארצישראלי בנוסחו האנגלי (הנוסח של התרגום העברי שהיה לעתים מתוקן די צרכו ולעתים בלתי מובן, אבל תכופות יותר בלתי מדויק, איננו מסייע לאפשרות להנתק מן הנוסח האנגלי).

6. החוק הארצישראלי מחייב במדינת ישראל בכפיפות ל"שנויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה"; שנויים אלה הם רבים ומגוונים למדי ומחייבים עמידה על המשמר ועיון בחוקים ובתקנות של מדינת ישראל ובדיקת השפעתם על החוק הארצישראלי.

7. אין להסיח את הדעת מן העובדה שרק בידי מעטים מבין עורכי הדין, השופטים והפקידים ישנו העתון הרשמי המכיל את התרגום העברי של החוק הא"י. גם מסיבה זאת, חייבים רוב אנשי החוק במדינה להזקק לעתון הרשמי שבידיהם, והוא העתון הרשמי האנגלי.

8. מבחינה שמושית, איפוא, באה הספריה המשפטית לתת לצבור: א) נוסח עברי של החוק הארצישראלי; ב) נוסח עברי מתוקן ונכון; ג) נוסח שמופיעים בו “השנויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה”.

9. מבחינה מדעית הציבה לה הספריה המשפטית כמטרה לעשות חריש מדעי ראשון בשדה החוק המחייב במדינת ישראל. המדע המשפטי, במדה שהחל להתפתח בתקופת המנדט, היה ברובו המכריע בלשון האנגלית ומשועבד לדפוסי המחשבה המשפטית האנגלית. מטרת הספריה המשפטית היא לפתוח בפרשנות משפטית עברית, ישראלית, אם בצורת מבוא לחוק מסוים ואם בצורת מונוגרפיות וכיוצא בזה.

10. הספרים הראשונים שתוציא הספריה המשפטית בעתיד הקרוב הם: תקנות הדיון האזרחי, דיני תעבורה, דיני נזיקין, שכירות, פיצויים לעובדים ועוד.

11. הספריה המשפטית עושה נסיון ותעשה מצדה את הכל למען הצלחתו. לא במעט תלויות תוצאות הנסיון גם בצבור אנשי החוק והמדינה בישראל, בעירנותם ובבקורתם, וכן ברצונם של בעלי היכולת מביניהם לתרום את חלקם, כדי להאדיר את הנסיון, לבצרו ולהפכו למוסד של קבע ולבנין אב בייצוב ועצוב חייה המשפטיים של מדינת ישראל.

העורך

מבוא

תקנות הדיון האזרחי, 1938 נתפרסמו בעתון הרשמי מס' 755, מיום 31.1.38, לפי תקנה 1 לתקנת דיון אלה, נתפרסמה מטעם הנציב העליון בעתון הרשמי מס' 780 מיום 5.5.38, הודעה שהתקנות תקבלנה תוקף “ביום 5 לחדש מאי, 1938”.

התקנות תוקנו בתקופת המנדט שבע פעמים. ואלה הם העתונים הרשמיים בהם יש למצוא תקונים אלה:

בהוצאה זו, בשולי התקנות צוין תאריך העתון הרשמי ומס' העמוד של התוספת ב' (בהוצאה האנגלית ובהוצאה העברית) שבו כלול התקון.

התרגום הרשמי העברי של התקנות הוא טוב למדי ובר שמוש, כזאת היא גם לשון התרגום של התקונים מהשנים הראשונות. לעומת זה ניתרגמו התקונים משנת 1945, כפי שאפשר לראות, ע"י מתרגם חדש אשר לא ידע את הנוסח המקורי של התרגום הרשמי והכניס מונחים חדשים ובלתי מוצלחים.

אם, איפוא, הנוסח המובא בהוצאה זו הוא הנוסח של התרגום הרשמי, שנעשו בו רק שפורי לשון מעטים ומספר תקוני טעויות (ע' עתון רשמי מס' 780, 5.5.38), הרי ביחס לתקונים משנת 1945, נאלץ העורך לתקן את התרגום לפי הקוים של התרגום הרשמי המקורי ונוסח מתוקן זה בא במקום הנוסח של התרגום הרשמי, שהובא מתחת לקו.

בהתאם לסעיף 11 של פקודת סדרי השלטון והמשפט, מס' 1 לשנת תש"ח – 1948, עתון רשמי מס' 2 מיום 21.5.48), עומדות בתקפן התקנות הנדונות “בשנויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה”. שנויים אלה וכן שנויים שהוכנסו ע"י חוקים אחרים נכללו בהוצאה זאת, כפי שצויין בהערות.

העורך

חוק הדירות והעסקים

(חוקים, פסקי־דין ופירושים)

מבוא

אין לך חוקים שכה הרבו להשתמש בהם בזמן האחרון בפני בתי הדין כפקודות להגבלת דמי השכירות ואין לך, אולי, פקודה שאגב השמוש בה נתגלו קשיים כה רבים בהבנת הוראותיה ובפרוש סתומותיה כפקודות הללו.

החבור המוגש בזה לצבור הוא נסיון לתת פירוש מקיף ומדעי לפקודות האלה על יסוד הלכות שהורו בתי הדין בארץ ישראל ובאנגליה לפי חוקים דומים ועל יסוד נתוח הנוסח של הפקודות עצמן.

המחבר ראה את תפקידו להעלות את הבעיות הרבות שהתעוררו והעלולות להתעורר אגב השמוש המעשי בפקודות הנ"ל שהוא מיעוט המחזיק את המרובה, ולחפש להן תשובה מבוססת. במקום ששם לא נמצאה אסמכתא משפטית לפתרון הונחו הנחות על אחריות המפרש.

המסכת הנדונה בפקודות אלה בהכרח שתהא משולבת בדיני השכירות בכלל, המסובכים גם הם בארץ־ישראל. אגב טפול בחומר הנוגע לפקודות נעשה אף נסיון לפתור כמה וכמה בעיות בדיני השכירות.

בספר שני חלקים: האחד – מכיל את נוסח הפקודות בעברית (בעקבות התרגום שבעתון הרשמי) ואת הפירושים לפקודה. השני – מכיל את הנוסח האנגלי ואוסף פסקי דין שהוצאו בארץ בענין הנדון.

רובם של פסקי הדין המובאים באוסף עדין לא נתפרסמו בשום מקום, אם כי ודאי ישנם עוד פסקי דין שלא הגיעו אל המחבר.

במסבות הזמן צומצמה יריעת הפירושים אך לא על חשבון הבעיות והיקפן, אולי על חשבון ההרצאה והרוצה להרחיק את העיון יפנה למקורות שנזכרו בהערות הרבות לפירושים.

תודתי נתונה בזה, לחברי עורכי הדין שעזרו לי בהמצאת פסקי דין ובמתן עצה.

ג.

מבוא

הספר השני בספריה המשפטית, ענינו פקודת הנזיקים האזרחיים, המחייבת מיום 15.7.1947. מתפרסם כאן הנוסח של התרגום הרשמי, ב"שנויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה" (סעיף 11 לפק' סדרי השלטון והמשפט מס' 1 לשנת תש"ח – 1948). כן הכניס העורך שורה של תקוני לשון וסגנון; תקונים אלה נדפסו באות אחרת והם מוסברים בהערות בשולי העמודים.

ביחס לספר זה נעשה הנסיון הראשון של הספריה המשפטית “לפתוח בפרשנות משפטית עברית, ישראלית…” (דברי העורך בהקדמה לספר א' של הספריה המשפטית) והוכן מבוא הסוקר את מקורות דיני נזיקים המחייבים בישראל ועקרי פרשותיהם. אולם עקב כמה סבות לא נסתייע בידי העורך להביא עד היום את המבוא לדפוס; מאידך, הואיל והצורך בנוסח עברי מתוקן של פקודת הנזיקין דוחק, החליטה הספריה המשפטית להוציא לע"ע את נוסח הפקודה בלבד; המבוא יופיע בקרוב באופן נפרד.

העורך

מס' 74 לשנת 1936 מהדורה מתוקנת ערוך בידי ד"ר א. גורלי

תש"י – 1950

זוהי המהדורה השניה של נוסח החוק הפלילי המופיעה במדינת ישראל. המהדורה הראשונה הוצאה ע"י המו"ל ש. בורסי ז"ל בסוף 1948 ואלה הם כמה מהדברים שהקדים בורסי בראש המהדורה כדברים שהקדים בורסי בראש המהדורה כדברים “מאת המוציא לאור”;

“פקודת החוק הפלילי משנת 1936 נוהגת ופועלת בארצנו למעלה מעשר שנים, ובכל הזמן לא יצאה אף מהדורה אחת בשפה העברית, מלבד העתון הרשמי בשעתו, שאזל מן השוק כבר בשנים הראשונות לצאתו לאור. השתמשו כל הזמן במהדורה האנגלית, ולא יתכן שבמדינת ישראל לא תהיה לצרכי שמוש ולמוד מהדורה עברית. במשך התקופה יצאו תקונים רבים, שקשה לחפש אותם בגליונות שונים בעתון הרשמי. ועל כן סבור המו”ל הפרטי, שיביא תועלת למעונינים בהוצאה זו".

עברה שנה מאז הופיעה המהדורה הראשונה והיא אזלה מן השוק. כעת מופיעה במסגרת הספריה המשפטית המהדורה השניה, הכוללת הגהות ותקונים נוספים לעומת המהדורה הראשונה.

במהדורה זו הותאם הנוסח לפי סעיף 11 לפק' סדרי השלטון והמשפט מס' 1 לשנת תש"ח 1948 בדבר ה"שנויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשיויותיה" ולפי כמה סעיפים אחרים כדלהלן:

בע. ר. מס' 5 מיום 16.6.48 נתפרסמה הודעה בדבר סמכויות השרים אשר לפיה הוענקו לשר המשפטים “הסמכויות שהיו קודם בידי הנציב העליון או הנציב העליון במועצתו” לפי פק' החוק הפלילי. הענקת סמכויות זאת נעשתה לפי סעיף 2 (ה) לפק' סדרי שלטון והמשפט תש"ח – 1948. סעיף 2 (ה) זה קובע ש"החלטות הממשלה הזמנית בענין תפקידי חבריה ובענין חלוקת הסמכויות בין השרים תפורסמנה בעתון הרשמי". לפי סעיף 14 (א) “כל סמכות שהיתה על פי החוק בידי מלך בריטניה או אחד ממזכירי המדינה שלו, וכן כל סמכות שהיתה על פי החוק בידי הנציב העליון, הנציב העליון במועצתו או ממשלת ארץ־ישראל, תהא מעתה נתונה לממשלה הזמנית בלתי אם נתנה למועצת המדינה הזמנית על־פי אחת הפקודות שלה”, לממשלה הזמנית נאמר ולא לשרי הממשלה הזמנית. בנוסח המובא כאן של החוק הפלילי הוחלף “הנציב העליון” דרך כלל ב"שר המשפטים", אם כי במקום אחד באה במקומו “ממשלת ישראל”.

לפי סעיף 1 לחוק המעבר תש"ט – 1949: "לבית המחוקקים במדינת ישראל ייקרא “הכנסת”. לאסיפה המכוננת ייקרא “הכנסת הראשונה”. לציר האסיפה המכוננת ייקרא “חבר הכנסת”. לפי סעיף 6 של חוק מעבר זה “נשיא המדינה… ימנה… את הנציגים הדיפלומטיים של המדינה… וכן נתונה לו הסמכות לחון עבריינים ולהפחית ענשים”. לפי סעיף 10 “הממשלה תהיה מורכבת מראש הממשלה וממספר שרים…” לפי סעיף 12 “לממשלה יהיו כל הסמכויות שהעניק החוק לממשלה הזמנית”.

בהתאם לחוק המעבר שנזכר לעיל הוכנס לסעיף 3 ה' “נשיא המדינה”, ובהתאם לחוק המעבר ולצו הנ"ל על חלוקת סמכויות ובהתאם לסעיף 2 ה' של פקודת סדרי שלטון ומשפט הוכנסו לסעיף 5, 49, ו־57, “הממשלה, שר משרי הממשלה, נשיא המדינה או הממשלה”. בהתאם לכך תוקנו גם סעיפים 52 ו־372 על ידי השמטת כתר הקיסרות של בריטניה הגדולה, אירלנדיה וכו' וכן “הדומיניונים של הוד מלכותו” וכו' (ראה הסעיפים 12, 14 ו־15 לפקודת סדרי שלטון ומשפט). בס"ק 60 (1) הושמטה בהתאם לכך “אישיותו של הוד מלכותו” ובס"ק 60 (5) הוכנסה הכנסת במקום הוד מלכותו. בסעיף 66 הלך העורך בעקבות הסעיף 14 א' לפק' סדרי שלטון ומשפט תש"ח באה במקום “הנציב העליון” – “הממשלה” ולא “שר המשפטים” בעקבות חלוקת הסמכויות לפי סעיף 2 ה' לפק' סדרי שלטון ומשפט. אולם בסעיפים 74, 90, 91, 95, 145, 191, ו־354, העדיף העורך להכניס את שר המשפטים במקום הנציב העליון בעקבות צו חלוקת הסמכויות הנ"ל.

בסעיף 68 באה ישראל במקום בריטניה הגדולה. בענין העלבת דגל ראה גם חוק הדגל והסמל תש"ט – 1949 (ספר החוקים מס' 8 מיום 24.5.49).

כאמור לעיל הותאם הנוסח של המהדורה הנוכחית ל"שנויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה" ומחוקים אחרים. במקום “חילותיו הצבאיים של הוד רוממותו” הוכנס “צבא ההגנה לישראל” בהתאם לפקודת צבא ההגנה לישראל (ע.ר. מס' 3 מיום 31.5.48) ובהתאם לסעיף 18 של פקודת סידרי שלטון ומשפט.

כפי שצוין במבוא לספר א' של הספריה המשפטית נעשה התרגום העברי הרשמי בשנים האחרונות של תקופת המנדט ע"י מתרגם חדש שלא ידע את המונחים שנקבעו ע"י קודמיו. במהדורה זו הותאם נוסח התקונים האלה לנוסח העברי הרשמי המקובל והדבר צוין בהערות.

בסעיף 109 החליף העורך את המונח פועל במונח מעשה.

במהדורה זאת הושארו גם כמה מההערות שהעיר ה' בורסי ז"ל במהדורה הראשונה.

(מהדורה ב', תשי"ב 1952)

ערוך בידי: ד"ר א. גורלי וידין ירון LL.B.

המבוא

א

זוהי המהדורה המתוקנת השניה של נוסח החוק הפלילי, המופיעה במסגרת הספריה המשפטית; קדמה לשתי המהדורות האלה של הספריה המשפטית המהדורה שהוציא המו"ל ש. בורסי ז"ל בסוף 1948.

לאחר שהמהדורה שהוצאה ע"י ש. בורסי ז"ל אזלה מן השוק בשנת 1949, נגשה הספריה המשפטית להוציא מהדורה מתוקנת של פקודת החוק הפלילי וזו הופיעה ב־1950 כספר ד' מספרי הספריה המשפטית. גם מהדורה זו אזלה כעבור שנה ונתגלה צורך בפרסום מהדורה נוספת. הספריה המשפטית שמחה שיש ביכלתה להגיש לצבור מהדורה מתוקנת של פקודת החוק הפלילי הכוללת תקונים והוספות שלא נכללו במהדורה הקודמת.

ב

הביקוש הרב אחר נוסח החוק הפלילי, המתבטא בצורך להוציא נוסח זה זו הפעם השלישית במדינת ישראל, מהוה ביטוי לצרכים הממלכתיים של שעה זו. גדולו המהיר של הישוב, התרחבות רשת בתי המשפט, חדירת סמכותה של המדינה לשטחים חדשים וכן הפעלת סמכויות המדינה שהיו רדומות בתקופת המנדט, כל אלה בצדה של ההתפתחות המהירה של חיי המו"מ, המסחר, התעשיה, החקלאות, התחבורה וכו' ועם רבוי העבירות על החוק, ביניהם עבירות שהזמן גרמן ועבירות הנובעות מקשיי ההסתגלות של הישוב החדש ותופעות שונות שנתגלו בישוב הישן, כל אלה הרבו את ההזדקקות לסעיפי החוק הפלילי ועל כן הצורך הדחוף בנוסח מתוקן ככל האפשר.

החוק הפלילי נמצא כיום בידי קטגורים רבים, ביניהם אנשי משטרה, אנשי שלטון מקומי ואחרים שאינם בעלי השכלה משפטית. מאידך מתמעטים והולכים יודעי השפה האנגלית בחוגים רבים של המשטרה ופקידות המדינה והשלטון המקומי וזה מחייב משנה זהירות בנסוח כתבי האשמה על יסוד הנוסח העברי הרשמי שאיננו כידוע מדויק די צרכו. המתלמדים באוניברסיטה ובמוסדות השכלה אחרים גם הם, שהשפה האנגלית אינה שפת הוראתם, זקוקים יותר ויותר לנוסח עברי מתוקן.

מכל הטעמים הנ"ל החליטה הספריה המשפטית לנסות ולהרחיק מהנוסח של התרגום הרשמי אי־דיוקים, רישולי־לשון, טעויות וסימני אי הקפדה רבים ככל האפשר ונדמה, שהנוסח העברי הנוכחי של החוק הפלילי הוא הראשון שאפשר לראות בו דיוק המתקבל על הדעת ואפשרות להזדקק אליו מבלי צורך לעיין בקשר לכל בנוסח האנגלי.

ג

כל שירצה לעמוד על היקף התקונים והשכלולים שנעשו במהדורה הקודמת יעיין במבוא למהדורה הראשונה הנדפס בזה לאחר דברי המבוא הנוכחי. כל שיזדקק לספר המוגש בזה לצבור יבחין על נקלה בתקונים ובשכלולים שהוכנסו למהדורה הנוכחית. לשם בהירות ואפשרות ההבחנה הושארו ההערות מהמדורה הקודמת כשהן מסומנות בכוכבים, לעומת ההערות שחודשו במהדורה זאת וצויינו במספרים סדוריים בכל עמוד. ההערות הישנות, המסומנות בכוכבים, מוסברות במבוא למהדורה הראשונה, המתפרסם כאמור, לאחר דברי מבוא זה, ואילו הענינים שחודשו במהדורה הנוכחית וסומנו במספרים הסדוריים מוסברים במבוא זה.

אם במהדורה הראשונה תוקנו שבושי לשון הבולטים ביותר שבתרגום העברי הרשמי, במהדורה הנוכחית הרי ניסו העורכים להתקדם צעד נוסף ולתקן כמה וכמה מקומות בהם לא דייק די הצורך התרגום הרשמי העברי ולא מסר את הענין באופן ברור. מאידך, נתרגמו ע"י המתרגם הרשמי מונחים שונים בחוסר עקביות, דבר שהעורכים השתדלו לתקנו ע"י בחירת מונח אחד ושמוש עקבי בו. במקרה האחרון סומן הדבר רק בהערה הראשונה ולאחר מזה ניתן “המונח האחיד” מבלי שהדבר צויין בהערות נוספות, כדי לא להכביד על המעיין. בכמה ענינים כאשר היה קושי לבחור במונח מתאים, הושאר המונח הקיים אולם בהערה צויין הנוסח האנגלי. במקומות אחרים, והם היו רבים מאוד, תוקנו שבושי לשון והשמטות קלות מבלי שהדבר צויין במיוחד בהערות, ואולם שום דבר בעל חשיבות לא תוקן מבלי שהדבר צויין בהערה בשולי העמוד.

ד

התקונים והשפורים כאמור, כתובים בהערות בשולי העמודים. כאן יסתפק עורך הספריה המשפטית בציון עקרי התקונים והשטה בה הלכו עורכי הנוסח הנוכחי של החוק הפלילי.

בשורה הראשונה השתדלו העורכים לשמור על הנוסח הרשמי ולא לתרגם מחדש סעיפי חוק, פרט לכמה מקרים כאשר התרגום הרשמי היה כה משובש שלא כדאי היה לתקן והעורכים העדיפו לתרגם סעיפים אלה מחדש, מתוך הבאת הנוסח הרשמי מתחת לקו.

בעיקר פגום התרגום הרשמי העברי מבחינת רשלנות בתרגום מונחים וחוסר עקביות בשמוש במונחים אלה. דבר זה הקשה על הבנת ההגדרות ועל השמוש היעיל בנוסח העברי ללא הזדקקות למקור האנגלי. העורכים בחרו באחד המונחים, שנראה להם כמדויק ביותר והנהיגו שמוש עקבי במונח כזה, מבלי לציין את הדבר בספר, אלא בהזדמנות השמוש הראשון. בכמה מקרים פסלו העורכים את המונח של התרגום הרשמי והנהיגו מונח חדש, מקובל יותר, כגון בתחום המונחים הצבאיים ועוד, מתוך הבאת התרגום הרשמי והמקור האנגלי בשולי העמוד. כך אומר המתרגם הרשמי בקשר לאותו המושג “חבלה חמורה”, “חבלה מסוכנת”, “חבלה רצינית” או “חבלה מכאיבה”. בנוסח הנוכחי השתמשו העורכים בבטוי “לבצע עברה”, ובטלו את השמוש בביטויים “לעבור עבירה” או “לעשות עבירה”.

פרשה מסוכנת קצת הוא השמוש במוח השלילי “חדלון”. העורכים העדיפו את השמוש ב"אי־תשלום" במקום “חדלון תשלום” וכן “אי־מעשה” במקום “חדלון מעשה”, או “עבירה על לא תעשה”. אמנם, לקראת סיומה של הדפסת הספר הנוכחי פורסמה הצעת חוק ובה השמוש במונח “חדלה” (בעקבות רש"י), אך, כאמור, לא הספיקו כבר העורכים להשתמש במונח זה.

המונח היסודי unlawfully תורגם ע"י המתרגם הרשמי – “בניגוד לחוק” והמונח lawfully תורגם – “בהיתר” או “באופן חוקי”. בנוסח הנוכחי השתמשו העורכים במונחים “כדין” או “שלא כדין”. המונח wilfully תורגם “בזדון” ולא “ביודעין”. בדומה לכך נהגו העורכים במונח reasonable – מתקבל על הדעת, ואילו המתרגם הרשמי אף לא דייק בענינים כה יסודיים כשמוש במונחים עבירה ופשע; העורכים הקפידו בענין זה ודאגו לשמוש עקבי במונחים אלה, בעקבות המקור האנגלי. המונח complainant ניתרגם כאן מתלונן ולא תובע; injury – נזק ולא כפי שעושה המתרגם הרשמי נזק, פגע, הרס או חבלה; public – צבורי ולא רשמי או “של הממשלה”.

בעבירות בעניני רכוש הכניסו העורכים את המונח מסלק למושג carries away במקום המונחים נוטל עמו, נוטל, מזיז; למושג defraud העדיפו העורכים את המונח להונות והשמיטו את השמוש האלטרנטיבי “לרמות” שבתרגום הרשמי. (המתרגם הרשמי משתמש אפילו בצורה “להתרמות” במקום “להיות מרומה”). כן נהגו העורכים ביחס למושג extortion והניחו את המונח חמס ופסלו את השמוש האלטרנטיבי במונחים גזל או גזילה. ביחס ל- attempt הושמט השימוש בביטוי “השתדלות” והושאר המונח “נסיון”; המונח המיושן “זכרון דברים” הוחלף ע"י העורכים במונח המקובל – “פרוטוקול”.

במקרים רבים אחרים תיקנו העורכים טעויות ושגיאות שבתרגום הרשמי, כגון שהשתמש המתרגם הרשמי בבטוי כתב הרשאה במקום צו חפוש, אויר במקום אור, צו במקום סדר ועוד. במיוחד רב הרישול בתרגום הפרקים הנוגעים לעבירות נגד הצבור. המונח riot תורגם בתרגום הרשמי התקהלות פרועה, מהומה, באופן פרוע, בלבולים, התקוממות, בצורה פרועה; בנוסח הנוכחי מובא מהומה, מהומות. הבטוח encourage תורגם בנוסח הנוכחי “מעודד” במקום התרגומים הרשמיים “מעורר” ו"מזרז".

כן מופיעות לפעמים קרובות בתרגום הרשמי מלים שאין להם מושגים מקבילים בנוסח האנגלי, אך מאידך השמיט המתרגם ולא הכניס לתרגומו מלים המופיעות בנוסח המקורי. לפעמים השתמש המתרגם שלא כהלכה, ברבים במקום ביחיד ולהיפך וכן בא שמוש ב"ו" החבור במקום ב"או" ולהפך. הליקויים האלה תוקנו ע"י העורכים.

בכמה מקרים לא עמד המתרגם הרשמי בפני הנסיון להכניס מושגים מקובלים ביהדות ע"ח דיוק התרגום, כגון, שהשתמש בביטוי “אזכרת נשמות” במקום “טקס הלוית המת” או “מוקצה מחמת מאוס” במקום “בלתי ראוי לאכילה”.

ה

חידוש אחר שנהגו העורכים במהדורה זו, הוא צירוף שורה של חוקים הנוגעים לדיני העונשין אשר נתקבלו ע"י הכנסת. החוקים האלה הובאו כתוספת בספר זה או שהובלעו בנוסח פקודת החוק הפלילי מתוך ציון הדבר בנוסח עצמו. מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י – 1950, החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש"י – 1950, החוק לתיקון דיני עונשין (עבירות שוחד) תשי"ב – 1952, כן חוק הדגל והסמל, תש"ט – 1949, וכן החוק לתיקון דיני העונשין (תקיפת שוטרים) תשי"ב – 1952.

החוקים הנ"ל משפיעים בין במישרין בין בעקיפין על סעיפים שונים של החוק הפלילי. שני החוקים בענין פשע השמדת עם ובענין עשיית דין בנאצים ועוזריהם נוגעים בצורה מהותית לפרקים הדנים בעבירות כלפי גופו של אדם. החוק של עבירות השוחד ביטל את הסעיפים 106 – 109 א' של החוק הפלילי והדבר צוין בהערה שבע' 30 של הספר הנוכחי, החוק בענין הדגל והסמל יוצר עבירות המקבילות בחלקן לעבירות הכלולות בסעיף 68 של החוק הפלילי. החוק בענין תקיפת שוטרים שנתקבל בכנסת לאחר הדפסת ספר זה מבטל את סעיף 251(ב) של פקודת החוק הפלילי ומגדיר עבירות שעליהן יענש העברין בעונש מינימום של תקופת מאסר.

חוקים אחרים לא הובאו בתוספת, כאמור לעיל כי אם הובלעו בסעיפי החוק הפלילי. חוק שווי זכויות האשה תשי"א – 1951 הכניס סעיף חדש 181א' לחוק הפלילי וביטל את סעיף 181(ג) של החוק הפלילי (ר' ע' 44 של הספר). חוק גיל הנישואין תש"י – 1950 ביטל את הסעיפים 182(ב), 182(ג) ו183 של החוק הפלילי ויצר בשנים מסעיפיו עבירות אשר נכללו בנוסח הנוכחי (ראה ע' 45, של הספר). כן הובלעו בנוסח הנוכחי הסעיפים 4 ו־13 מהחוק למניעת שריפות בשדות תש"י – 1949 (ראה ע' 91 של הספר).

ו

ע"י העריכה האמורה של הנוסח העברי של החוק הפלילי וע"י צירוף והכללת חוקים פליליים שהוחקו במדינת ישראל ניתן לצבור ספר אשר יסייע בודאי לשימוש יעיל יותר בסעיפי החוק הפלילי לצרכי כתבי־האשמה ומשפטים פליליים בכלל. מאידך מקוה העורך שהספר הנוכחי יספק את הצרכים הדחופים גם של המתלמדים. הספריה המשפטית תשמח אם מישהו יפנה את תשומת לבה לטעויות או שגיאות שנפלו בספר הזה, נוסף לאלה שהעורכים עמדו עליהן עם חתימת הספר.

במלאכת העריכה והתיקון עסקו עורך הספריה המשפטית, וכן מר ידין ירון האחראי יחד עם עוה"ד מר י. מטלון להגהות.

עורך הספריה המשפטית

תל־אביב 30.3.1952

לוקט וסודר ע"י ד"ר א. גורלי, ד"ר י. ברנר וצ. ע. פרץ, LL.B.,

ערוך בידי ד"ר א. גורלי

מבוא

א

הספריה המשפטית מגישה בספר זה לצבור “קודקס” מלא של דיני התעבורה המחייבים במדינת ישראל.

למותר להדגיש מה רבה החשיבות של “קודקס” כזה בכל מדינה מודרנית. בעיות התנועה והתאונות, הדרכים וכלי־הרכב מעסיקות את הציבור ברוב העולם, ובתוך זה אצלנו. בין האמצעים החשובים לפתרון הבעיות האלה – דיני התעבורה או “הלכות דרך”. המצב המיוחד של התחיקה במדינה חדשה נותן את אותותיו גם במערכת דיני התעבורה בארץ, באשר לסבך הדינים שירשה המדינה מתקופת המנדט הוספו דינים על ידי הכנסת ושר התחבורה.

ב

רבות וסבוכות הן ההוראות של דיני התעבורה. הן פזורות בעשרות רבות של עתונים רשמיים, עד שבא היינסוורת והוציא ב־1946 לקט של דיני התעבורה באנגלית. בהקדמה לספרו של היינסוורת כותב מי שהיה נשיא ביה"מ המחוזי בירושלים (ריגבי) כדלקמן:

“ההתקדמות העצומה והתפתחות התעבורה בדרכים בא”י הצריכו זרם בלתי פוסק של תחיקה כדי לספק את הצרכים. את התחיקה הזאת, בצורת פקודות, תיקוני פקודות, תקנות ותקנות־חירום אפשר למצוא כשהיא מפוזרת בין העתונים הרשמיים מ־10 השנים האחרונות. על היקף התחיקה אפשר ללמוד מהעובדה שלא פחות משש־עשרה פקודות וקרוב למאה תקנות ותקנות־חירום הוחקו במשך שלש־עשרה השנים האחרונות בנוגע לענף חשוב זה של החוק".

מאז 31 במרץ 1946, תאריך סיומו של הספר ע"י היינסוורת, עצמה התעבורה בארץ, גדלה רשת הדרכים והתרבו החוקים ותיקוני החוקים, הן במשך שנתיים האחרונות של תקופת המנדט, והן במשך שנתיים הראשונות של מדינת ישראל. למאה ושש־עשרה “יחידות” התחיקה שיצאו עד מרץ 1946 נתווספו כמה עשרות של “יחידות” תחיקה חדשות, אשר שינו במדה ניכרת את המסכת הקיימת.

ג

כדי להשתלט על החומר הרב והמסועף של דיני התעבורה, אי אפשר היה להסתפק בצירוף כל הפקודה, התקנות ותקנות־החירום. מטרת הספר היא לתת לכל שיבוא להשתמש בו את האפשרות למצוא במרוכז את כל הדינים הנוגעים לכל ענין. לשם השגת מטרה זו לא נשמרו בספר המספרים של התקנות השונות ולא הובא מקור התקנה בגוף החוק, כי אם בשולי העמוד.

המלקטים שאפו להביא ולרכז את כל החומר, ויחד עם זאת להבטיח את אופיו השימושי של הספר; לא נראתה להם אלא הדרך בה הלך היינסוורת, אולם הם הרחיקו לכת עוד יותר. אצל היינסוורת צורפו אמנם רוב התקנות למסכת אחת, אולם רבות מהתקנות סופחו באופן נפרד ולא הובלעו בתוך החומר הכללי. בספר שלנו צורפו כל הדינים והובלעו במסכת אחת של התקנות אף הוכנסו התקנות שבטעות הושמטו על ידי היינסוורת. לא השארנו אלה מסכת אחת נפרדת והיא מסכת דיני התעבורה שהוצאו בקשר ל"מבצע מרדכי" (תקנות־שעת־חירום (עבירות תנועה) – דין חיילים).

תקנות חירום אחרות אם כי נחשבו כארעיות לכתחילה הפכו לתקנות קבע וניתן להן מקומן במסכת הכללית.

בשים לב לזה לא יכולנו להשתעבד למספור של תקנות התעבורה המופיעות בדרייטון, צרפנו את כל חומר התחיקה למקום המתאים, והסמכנו כל תיקון לגוף הדין.

בהערות המרובות שבשולי העמודים צוין הצירוף הזה וניתנו כל המקורות של התקנות וע"י כך יצאנו ידי חובתנו הכפולה; ניתן לקט שימושי ונוח לכל הנזקקים לו, וצויינו כל גלגולי תיקוניו של כל סעיף וסעיף למקורותיהם.

אנו מבקשים, איפוא, לא לראותנו כמשיגי גבול המחוקק כאשר נתנו מספרים חדשים לתקנות רבות; הדבר נעשה לתועלת העיון והציטוט, וכדי להקל על השליטה בחומר המסועף.

ד

הקושי השני שהיה עלינו להתגבר עליו הוא בעית הלשון. גם כאן צריך היה לבחור בין שניים; בין הבאת כל החומר כלשונו העברית “הרשמית” הבלתי עקבית והרשלנית ובין יציקת דפוס לשוני חדש. וגם כאן נבחרה דרך ביניים אשר באה כדי לצאת ידי חובה כפולה: א) לשמור עד כמה שאפשר על הלשון של התרגום הרשמי מתקופת המנדט. ב) לבער את שיבושי הלשון, אי הדיוקים והטעויות, לשפר את התרגום כשזה הכרחי להבנת הסעיף או הדין ולדאוג לאחידות הטרמינולוגיה. פרט לתיקונים קלים, צויינו כל השנויים שנעשו בנוסח הרשמי, בהערות שבשולי העמודים.

במדת האפשר הועברו המונחים שנתחדשו במדינת ישראל גם לתקנות שמתקופת המנדט. בכמה מקומות נאלץ העורך להכניס כמה מונחים חדשים במקום שהמתרגם הרשמי הכניס מונחים לא מוצלחים או את המונח האנגלי באותיות עבריות. כאן הסתמך העורך על המלון למונחי הטכניקה של ועד הלשון העברית (ירושלים תש"ו). רק במקומות בודדים הוכנסו מונחים חדשים לגמרי, כגון סורחא – projection (ראה מלון יסטרוב). מונחים אחרים שהעורך לא מצא עבורם מקור למונח עברי חדש ומתאים, הושאר המונח הישן, אך למען ההבנה, ניתן בהערות המונח האנגלי.

העורך היסס להכניס לנוסח התקנות מונחים שאפשר אמנם לראותם כמוצלחים יותר מבחינה לשונית, אלא שלא נמצאו להם סמוכין בלשונו של המחוקק הישראלי או במלון של ועד הלשון. כך למשל לא הוכנסו המונחים: מפלט – exhauster התנעה – starting תושבת – frame ועוד.

המונחים שהוכנסו בעקבות המלון הנ"ל של ועד הלשון הם דלקמן: מכסה – bonnet, אורך חוץ – overall length רוחב חוץ – overall width, בסיס האופן – wheelbase, נקדד – cut out, רשיון תמורה – duplicate licence, גלגל הממסר – transmission gear, השתקפות – reflection, מצויד – equipped, מתאם – fitting, גב –rim, ועוד.

ה

“השינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה” (סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח – 1948) נכללו בגוף התקנות, והדבר צויין בהערות. כן הלך העורך בעקבות החוקים והצווים בדבר מסירת הסמכויות במדינת ישראל (ראה המבוא לספר א' (תקנות הדיון האזרחי) ולספר ד' פקודת החוק הפלילי) של הספריה המשפטית).

ביחס לאות “מ” (מנדט), שהיוותה סימן ההיכר של המכוניות בא"י, יש לראותה באור הסעיף 11 הנ"ל. להלכה, לא הוחלפה עוד אות זאת, למרות שסמכות לכך ניתנו בסעיף 4 של הפקודה. ביחס לסימני הערים, כבר הוכנסו השינויים.

ו

הספר נחתם ב־1 ביוני 1950 וכל דיני התעבורה המחייבים ביום זה במדינת ישראל, בין בצורת פקודה בין בצורת תקנות או תקנות־חירום, נכללו בספר. בפני הכנסת הובאה לדיון הצעת תיקון לפקודת התעבורה, ולאחר שההצעה תקבל תוקף של חוק, תוציא הספריה המשפטית חוק זה בצורת תוספת מיוחדת לספר זה, כשם שהספריה המשפטית תדאג בכלל להשלים ע"י תוספות מתאימות את החומר שבספר הזה, עד אשר יבוא היום ומדינת ישראל תחדש קודקס מלא, משוכלל, ומודרני שיתאים לצרכי המדינה בהתפתחותה.

ז

נוסף לכל מערכת הדינים שנכללה בספר זה, מחייבות ברחבי הארץ תקנות עזר מקומיות שהוצאו ע"י העיריות, המועצות המקומיות וכו' בקשר לכמה ענינים הנוגעים לתנועה בדרכי האיזור, כגון תקנות עזר בענין אופניים, כבישים פנימיים ועוד. כל אלה לא הובאו בספר זה.

כמו כן לא הוכנסו, מטעמים מובנים, ההוראות הדנות בתנועת מכוניות בין סוריה, הלבנון, עבה"י וא"י, כפי שצויין בהערות בשולי הספר. עם כריתת בריתות שלום בין ישראל לבין שכנותיה הנ"ל תצוף בעית תקפן של ההוראות האלו מחדש.

כן לא נכללו בספר הנידון תקנות התעבורה (תנועת מכוניות בין־לאומיות) משנת 1937, כפי שתוקנו. ערכן השימושי של התקנות איננו רב, ואלה לא נכללו בספר, כדי למנוע את העומס.

גם התקנות הדנות בקווים ותעריפים, והתקנות הכוללות את סימני התמרור, לא הובאו על־ידינו.

ח

עם הוצאת ספר זה ודאי יסופק הצורך הדחוף ביותר המורגש ע"י השוטר והנהג, השופט ועורך־הדין, הפקיד ואיש התחבורה, למסכת דינים נוחה לשמוש וכוללת. אולם אין המסדרים והעורך מתעלמים מהאפשרות של טעויות ויודו לכל אלה אשר יפנו את תשומת לבם לטעויות כאלה, במדה שתמצאנה.

ט

התפשטותה והתפתחותה העצומה של התעבורה במדינת ישראל, הקשורה בקצב המזורז של בנין המדינה, העלו את בעית דיני התעבורה ותאונות התעבורה על סדר יומה של העתונות ודעת הקהל, ומוסדות המדינה. מבצעים רבים תוכננו ובוצעו לשם פתרון הבעיות החיוניות האלה, אולם שטח אחד הוזנח לצערנו, והוא – השטח של הבאת דיני התעבורה לידיעתם של כל הנוגעים בדבר. את התפקיד הזה לקחה על עצמה למלא הספריה המשפטית, ע"י הוצאה של הלקט הזה של דיני התעבורה, סדורו, שלוב תקוניו ועריכת לשונו.

י

עבודת הלקוט והסדור נעשה על ידי העורך בשתוף עם ד"ר י. ברנר ומר צ. ע. פרץ. תצויין לשבח העבודה השקדנית של הכתבניות עטרה לוריה־הופרט וצפורה רבינוביץ. למלאכת ההגהה, הקשה והמסובכת, אחראי א. ע. פרץ.

תודת העורך נתונה לכל אלה שנזכרו לעיל ולאחרים שלא נזכר שמם אשר הושיטו את עזרתם במלאכתו.

העורך

מאת ד"ר י. זוסמן

הקדמה

א

בדברי הפתיחה לספר א' של הספריה המשפטית (תקנות הדיון האזרחי) הגדיר העורך את מטרות הספריה בזו הלשון: “מבחינה שמושית, איפוא, באה הספריה המשפטית לתת לצבור: א) נוסח עברי של החוק הארצישראלי; ב) נוסח עברי מתוקן ונכון; ג) נוסח שמופיעים בו השנוים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה… מבחינה מדעית הציבה לה הספריה המשפטית כמטרה לעשות חריש מדעי ראשון בשדה החוק המחייב במדינת ישראל. המדע המשפטי, במדה שהחל להתפתח בתקופת המנדט, היה ברוב המכריע בלשון האנגלית ומשועבד לדפוסי המחשבה המשפטית האנגלית. מטרת הספריה המשפטית היא לפתוח בפרשנות משפטית עברית, ישראלית אם בצורת מבוא לחוק מסוים ואם בצורת מונוגרפיות וכיוצא בזה.”

בהרגשת ספוק מיוחד מגישה הספריה המשפטית לצבור את המונוגרפיה הראשונה שלה, “דיני שטרות” לד"ר י. זוסמן.

ב

כל שיבוא לסקור את הספרות המשפטית בא"י ולאחר מכן במדינת ישראל לא יוכל לציין הישגים עשירים. רק כמה ממקצועות המשפט ובעיקר המקצועות המעשיים, זכו לספר או שנים, לרוב בשפה האנגלית.

דיני השטרות היו אחד המקצועות אשר זכו לטפול ספרותי מסוים הן בעברית והן באנגלית. יזכר המפעל הראשון והוא הספר “דיני שטרות ושיקים בא”י" שהופיע ב־1930, סמוך לפרסום פק' השטרות, 1929. ספר זה הכולל את סעיפי החוק ולצדם פירושים נערך על־ידי ק. פריידנברג (הוצאת מצפה) ומהווה נסיון רציני להביא בלבוש עברי מתוקן מסכת פרושים לאחד החוקים “האנגליים” ביותר. מענין לציין שהמפרש אף הכניס תקונים לנוסח החוק באשר התרגום הרשמי לא תמיד נראה לו.

כ־10 שנים לאחר הופעת ספרו הנ"ל של ק. פריידנברג נתפרסם (בהוצאת מס) “ספר הבנקאות להלכה ולמעשה” ובו מאמר מקיף על דיני שטרות מאת ישראל לוין. המאמר הופיע גם כתדפיס מיוחד מטעם הסתדרות הפקידים העבריים בא"י. מאמר זה – שלא כספרו של פריידנברג שהיה מיועד לאנשי מקצוע – בא להקנות לציבור הרחב מושגים יסודיים על דיני השטרות.

במיוחד יש להזכיר את ספרו רב הכמות והאיכות של מר א. א. שמש שהופיע ב־1937 בשפה האנגלית והמכיל את סעיפי הפקודה מפורשים בהרחבה.

ב־1946 הופיע (בהוצאת ש. בורסי) במסגרת Annotated Laws of Palestine ספרו של ד"ר י. זוסמן בשם Bills of Exchange. ספר זה, המיועד לאנשי מקצוע, נכתב אנגלית דוגמת הספרים המקצועיים האנגליים המביאים את סעיפי החוק ופירושיהם בצדם.

הספר המובא בזה לצבור נכתב על־ידי אותו המחבר, אולם הפעם עברית, ומתך מגמה שונה.

הספר הנוכחי בא לספק כמה צרכים ומיועד להיות:

1. ספר לימוד לסטודנטים של מקצוע המשפטים,

2. ספר עזר לעורכי דין, שופטים ואנשי מקצוע,

3. ספר שימושי לבנקאים, פקידים ואנשי מסחר.

לשם קידום שלש המטרות הנ"ל הסותרות במידה מסוימת אחת את השניה, נבחרה דרך ביניים בין שיטות הספרים האנגליים ושיטות אחרות. נוסח החוק מובא במלואו, על כל תקוניו, באופן נפרד. אין הפרושים מצטמצמים להלכות שנפסקו על־ידי בתי המשפט באנגליה, בא"י ובישראל, כי אם כל היסודות המשפטיים של השטרות לסוגיהם והשיקים מוסברים לגופם. ההלכות החשובות מובאות בגוף הפירושים. מראי המקום וההערות מובאים בשולי העמודים כדי לא להפריע את שטף ההרצאה של החבור.

חלוקת החומר באה לעזור בהבנת הדינים הסבוכים הנוגעים לשטרות ושיקים ומסייעת למצות את כל הענינים החשובים של החוק הנדון. ואולם לא ניתן כאן פירוש עממי או מדעי גרידא כי המחבר שאף למזיגה שתספק את הצרכים השימושיים, הלימודיים ובמידת מה גם העיוניים. העתיד יוכיח באיזו מידה השיטה הזאת, שנראתה למחבר ולעורך כיעילה ורצויה ביותר בארצנו, מתאימים לצרכים ופותרת את הבעיות.

ד

בהערת הפתיחה לספרו האנגלי נותן ד"ר זוסמן סקירה על מקורות החוק בא"י, היכולה להנתן ללא שינויים גם בקשר לחוק בישראל. להלן כמה קטעים (בתרגום עברי) לתועלת המעיין והלומד;

“לפני שפקודת שטרי חליפין קבלה תוקף ב־1929 חלו בא”י על מסמכים עוברים לסוחר הסעיפים 70–146 של החוק המסחרי העותומני והחוק הזמני על שיקים מ־1330 (1914). הסעיפים 84–90 של התוספת לחוק המסחרי קבעו הוראות בענין פרוטסט. הוראות אלה שונו ב־1924 על־ידי פקודת שטרי חליפין (פרוטסט).

אם כי בחוק הצרפתי בענין שטרי חליפין שעליו בוסס החוק המסחרי, הוכנסו לעתים תכופות שינויים ותוספות, הרי החוק המסחרי העותומני, נמשכה תחולתו במקום בצורתו המקורית כפי שפורסמה ב־1850. החוק, על כן, לא רק התישן כי אם נמצא סוטה מהשיטה שממנה הועתק.

התברר שגם חוק השיקים הוא קשה־שמוש, כי הוא התבסס על הצעה שנוסחה ע"י אמנת האג ב־1912 שלא נתקבלה על־ידי אף אחד מהצדדים לאמנה.

הוצאת פקודת שטרי חליפין הכניסה שנוי יסודי בחוק ע"י הכנסת השיטה האנגלית בעלת התורה המיוחדת של עברוּת במקום השיטה שיסודה בתקנות המחייבות לפי החוק הצרפתי.

הפקודה קובעת שיש לפרשה לפי החוק האנגלי על שטרי חליפין, שיקים ושטרי חוב, פרט כאשר אין הדבר עולה בקנה אחד עם הוראות הפקודה".

ה

בשים לב לאופיו של הספר הנוכחי נראה ללא רצוי ואף לבלתי אפשרי להקדיש בו מקום להשוואת המשפט העברי לחוק האנגלי. מבחינה זאת סוטה הספר הזה מהמטרות שהוצבו בדרך כלל לספריה המשפטית. ואולם הוראות המשפט העברי בקשר לשטרות, אפיין והתפתחותן כה שונים לרוב מהמושגים של החוק המודרני על שטרות – אם כי ישנן נקודות מגע מענינות – עד שהדבר מצריך מחקר מיוחד.

ב"יסודי המשפט העברי" מאת א. גולאק, (ספר שני, פרק ח') מדובר על שטרי החוב ועל תכונתם לעבור מיד ליד במו"מ. השטרות מהווים פרק מיוחד בתורת החיובים בדין העברי.

בין המוסדות האפיניים לדיני השטרות במשפט העברי לא מעטים בעלי אופי מקורי, שאין להם אח בחוקים המודרנים, ומאידך מוסדות אחרים המזכירים במדה מסוימת את הוראות החוק המחייב אצלנו. העוסק במחקר השוואה ימצא שדה נרחב למחקרו בבואו לטפל בשטר החוב בעדים ובשטר זכרון דברים, בדינים על תוקף השטר ובטופס שלו. החוקר ימצא את המוכ"ז (שטר למוכ"ז) הנקרא “המוציא את השטר” וענין בעל החוב המדומה. דינים רבים מוקדשים ל"זמן העמדת החוב", “מקום החיוב”, “שופרא דשטרא” (הם התנאים הנוספים שהיו רגילים הסופרים להוסיף בנוסחו של השטר כגון נאמנות, הגביה מהסוגים המעולים של הקרקעות, החזרת ההוצאות וכו'). השטרות המוזכרים בתלמוד מוכיחים כי אז הצטיינו השטרות בנוסחם הקצרני, המדויק, כמו השטר המודרני, ורק במשך הימים, אבדו לשטר העברי בגולה סגולותיו אלה והתחילו כותבים אותו ברוב דברים, בכפל לשון וכו'. כתיבת שטר חיוב דורשת לפי הדין העברי פורמליות מרובה. עוד בתקופת התלמוד היתה קימת משרת סופר קבוע של בתי הדין שהיה כותב כל השטרות בתקופת הפוסקים, ביחוד בימי פריחתו של המשפט העברי בספרד.

התפתחות נוספת חלה עם התרחבות האוטונומיה היהודית בפולין (ידוע שטר הממר"מ שהיה נהוג במשך דורות במו"מ בין היהודים בפולין. שטר זה נושא בחובו כמה מתכונות השיק המודרני) והסופר היה נקרא סופר העיר והוא היה ה"נוטריון" של הקהילה.

הדינים העבריים הכילו דרישות רבות בנוגע לצורתו של השטר ואופן כתיבתו. השטר צריך להכתב על הניר שאינו יכול להזדייף, בכתב ברור ובלי כל מחק. היה מוסד מיוחד לקיום שטרות ע"י בית דין. השטר נתן נושא זכות ושעבוד בנכסי החייב.

מענין להביא כאן את הקטעים הבאים במלואם מהספר הנדון של גולאק:

"שטרי החוב אינם מונחים תמיד בקופסא של בעל חוב עד שיגיע פרעונם, ועד שיתבע עליהם וישלמו אותם. לעתים קרובות בעל חוב משתמש בשטרות שבידו כמו בחפצים אחרים שווי כסף, והוא מוכרם, נותנם במתנה או ממשכנם. שטרי החוב נעשים על־ידי כך נשוא עסקי המשא ומתן והם עוברים מיד ליד.

בתור נשוא עסקי המשא ומתן, אין השטרות בגוף הנייר שלהם, ואין גופם ממון; וגם אין שווים נערך כפי סכום החוב שבהם, מפני שהוא רק עתיד להיות נרכש לכשתבוא הגביה. ככל שווי שעתיד לבוא, נערך שווי שטר חוב בשוק פחות מסכום החוב שבו, מפני החשש שמא יפסד ולא יגבה.

דינינו מבדילים משום כך בשטרות החוב שלשה שווים מיוחדים:

1. שווי השטר בתור נייר לצור על פי צלוחית. שווי זה לבדו נשאר לשטר חוב אחרי שילום החוב שבו, או אחרי מחילתו, ולענין זה נחשב כבעל השטר, זה שכתבו ושילם בשבילו שכר הסופר (פשיטי דספרא). שווי גוף הנייר של השטרות קטן הוא מאד, ועל כן נאמר עליהם שאין גופם ממון.

2. השווי השני של השטר הוא סכום החיוב שבו, והוא השווי הנומינלי שלו. שווי זה יש לשטר רק ביחס אל החייב, שעליו לשלם כל הסכום שבו. אבל ביחס לשאר כל האדם יש לשטר שווי שלישי;

3. סכום הממון הראוי להנתן בשטר בשוק, הוא השווי השלישי שלו. שווי השוק זה מאומד הוא ומתחלף מזמן לזמן. הא כיצד? ראובן חייב בשטר מאתים זוז, והוא עשיר ובעל נכסים ואיש נאמן. לפי אומד הדעת, יתנו בכל שעה בשוק במחיר שטר זה מאתים זוז, או בנכוי קצת בשביל טורח הגביה; שווי השטר יהא איפוא כסכום החיוב או קרוב לזה. נתרושש ראובן ונדלדלו נכסיו, ירד שווי שטרו בשוק והגיע, לדוגמא, עד החצי מהשווי הנומינלי שלו, עד מאה זוז.

מלבד עושר נכסי החייב שווי השטרות נערך בשוק לפי קירוב זמן הפרעון הקבוע בהם. לפי קלות הגביה, ועוד. ולכן, בכדי להעריך את השווי שיש בשעה ידועה לשטר חוב בשביל כל אדם, צריך הוא לאמידת הדעת, כמה היו נותנים בשעה זו בשוק במחיר השטר.

שווי שטר חוב הוא איפוא: בשביל החייב – כסכום החיוב הכתוב בשטר (השווי הנומינלי); ובשביל שאר כל אדם, הוא נערך כסכום שינתן בשטר בשוק (שווי השוק). מזה יוצא לנו, שאם איזה אדם, מלבד החייב, הזיק את השטר, כגון אם קרעו או שרפו, הוא חייב לשלם כפי שווי השוק של שטר זה בשעת פעולת הנזק".

ביחס לעברותו של השטר ידועה למשפט העברי העברה ע"י כתיבה ומסירה ואחד מנוי השטר היו המלים “לבעל חוב ולכל מי שיבוא מכוחו”.

דברים אלה ורבים אחרים יש בהם ענין רב למחקר ולהשוואה אולם היריעה רחבה מכדי הסתפק באילו שורות או דפים..

ו

קושי מיוחד בספר זה היוותה בעית הלשון. השיטה הקודמת של הספריה המשפטית לבחור דרך ביניים בין העברית הרשמית של תרגום החוקים מתקופת מנדט ובין יציקת דפוס לשוני חדש, לא היתה כאן בת שמוש. לא יתכן דפוס לשוני חדש, בלי זיקה לאוצרות הלשון והמונחים של המשפט העברי. ואולם, ספר שאחת ממטרותיו העקריות הוא ערכו השימושי, אי אפשר היה להעמיס עליו מחקר לשוני, מה גם שאין זו מלאכה בשביל יחידים והמוסדות המוסמכים חייבים לטבוע את המטבע הזאת. כאן דרך ביניים, כאמור לא תתכן. מאידך העברית הרשמית של פק' השטרות בהוצאה העברית של דרייטון עולה לעין ערוך על העברית שבכמה וכמה פקודות אחרות; המונחים שנקבעו בה נקלטו ונתקבלו במו"מ ובבית המשפט. הספריה המשפטית בחרה, איפוא, ללכאן כאן בעקבות המונחים של העברית הרשמית – בין סוגריים הובאו המונחים באנגלית – מתוך שמוש בכמה מונחים מחודשים בבית מדרשם של בית המשפט בישראל ומתוך נסיון לשמור על עקביות המונחים, דבר שלא תמיד נשמר על־ידי המתרגם הרשמי. מכאן שנאלצנו לתקן בכמה מקומות את התרגום הרשמי אולם בכל מקום שהדבר נעשה באה הערה על כך בשולי העמוד. כך משתמש הספר במושג עברות – negotiability (נתחדש ע"י אסף גולדנברג), נערב – כחייב שערבו לו.

בכמה מקומות בנוסח התרגום הרשמי של הפקודה היו טעויות ואי־דיוקים שתוקנו בספר הנוכחי, מתוך הסברת התקונים בשולי העמודים.

כל מקום שנאמר פקודת הכוונה לפקודת שטרי החליפין 1929. כידוע תוקנה הפקודה הזאת על־ידי כמה פקודות תיקון המפורטות בכותרת של נוסח הפקודה.

ז

“השינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה” (סעיף 11 לפק' סדרי השלטון והמשפט, תשח־1948) נכללו בנוסח הפקודה והדבר צויין בהערות. סמכותו של שר המשפטים נכללה בפקודה בהתאם לצו בדבר מסירת הסמכויות.

ר"ת של אוספי פסקי הדין הם כפי שהנהיג העורך בזמנו ב"פסקים". בסוף הספר מובא תוכן ענינים מלא ומפורט, לפיו יוכל כל המעיין למצוא בנקל את מבוקשו.

לבסוף, בקש המחבר להביע כאן את תודתו עבור העזרה הידידותית שעו"ד ש. ברנשטין הושיט לו ביעוץ ובהגהה.

דצמבר, 1950

העורך

מלוקטים וערוכים בידי ד"ר א. גורלי וע. ברק

מבוא

א

מעטים החוקים שזכו לטפול כה רב מצד המחוקק הא"י והישראלי כחוקי הגבלת השכירות. “הספריה המשפטית” ראתה, איפוא, צורך ללקט את כל החוקים, הפקודות, התקנות והצווים, כדי להביא בפני הצבור מסכת שלמה אשר תקל על השימוש בחוק זה שהפך לחם חוקו של בית המשפט. ואולם, היריעה רחבה יותר; אין להבין את חוקי הגבלת הפינוי ודמי השכירות בלי הרקע של דיני השכירות. על כן מוקדש החלק השני של הספר הנוכחי ללקט דיני השכירות הכלולים במג’לה וביתר החוקים התורכיים וכן בכמה פקודות מתקופת המנדט ובכמה מחוקי ישראל. הספריה המשפטית מקווה שהצליחה להביא לקהל ספר המכיל את מכלול דיני השכירות המחייבים בישראל.

ב

כשם שהחוק על הגבלת דמי השכירות זכה לטפול רב מצד המחוקק ובתי המשפט, כן זכה גם לספרות משפטית עשירה באופן יחסי. כבר ב־1935 הופיע ספרו של ד"ר א. א. שמש “מדריך לבעל־בית ולדייר” שכלל את פקודות הגבלת דמי השכירות שחייבו אז וכן הוראות כמה חוקים עיקריים על דיני שכירות. לאחר מזה הופיעה חוברת של א. נוסבאום וא. הורנשטיין על בעיות השכירות, בה נעשה נסיון למצות בצורת הרצאה את דיני הגבלת דמי השכירות. כן הוקדש פרק מיוחד לדיני השכירות בספרם האנגלי של גודבי־דוכן על חוק הקרקעות. ב־1941 הופיע הספר הראשן שטפל בפקודות הגבלת דמי השכירות המחייבות כיום בישראל, וזהו ספרו העברי של ד"ר א. גורלי “חוק הדירות והעסקים”. ספר זה כלל את נוסח שתי הפקודות שעובד ע"י העורך בעקבות התרגום הרשמי וכלל פירושים מהחוק האנגלי ומפסקי דין א"יים. לספר צורפה תוספת אנגלית של נוסח הפקודות ופסקי דין הדנים בשכירות. שנתיים לאחר מכן הופיעה מהדורה שניה, אולם הפעם של החלק האנגלי בלבד. במהדורה זו נוספו פסקי הדין החדשים שיצאו בינתיים. כשהחומר המשפטי הלך ורב ועניני השכירות הפכו עקב מצוקת הדירות לבעיה המרכזית של בתי המשפט בא"י, הופיעו ב־1947 שלושה כרכים של קובץ חוקים ותמציות פסקי דין באנגלית בשם “דיני בעל הבית והדייר בא”י" (הספר ידוע כ"גורלי – בע"ב ודייר").

ג

במבוא לספר הראשון כתב ד"ר א. גורלי ב־1941:

"אין לך חוקים שכה הרבו להשתמש בהם בזמן האחרון בפני בתי הדין כפקודות להגבלת דמי השכירות ואין לך, אולי, פקודה שאגב השימוש בה נתגלו קשיים כה רבים בהבנת הוראותיה ובפירוש סתומותיה כפקודות הללו.

החבור המוגש בזה לצבור הוא נסיון לתת פירוש מקיף ומדעי לפקודות האלה על יסוד הלכות שהורו בתי הדין בארץ ישראל ובאנגליה לפי חוקים דומים ועל יסוד נתוח הנוסח של הפקודות עצמן.

המחבר ראה את תפקידו להעלות את הבעיות הרבות שהתעוררו והעלולות להתעורר אגב השימוש המעשי בפקודות הנ"ל שהוא מיעוט המחזיק את המרובה, ולחפש להן תשובה מבוססת. במקום ששם לא נמצאה אסמכתא משפטית לפתרון הונחו הנחות על אחריות המפרש".

כידוע, לא הלכו יתר המהדורות בכיוון זה של פרשנות והסתפקו בהבאת קטעים מתוך הלכות בית דין, התמורות התכופות המתחוללות במקצוע זה, הן ע"י החוקים החדשים והן ע"י הלכות בתי המשפט, אינן מאפשרות עדיין לחזור לשיטה זו של פרשנות ועל כן יסתפק העורך גם להבא בפרסום לקט הלכות. ואולם הספריה המשפטית מקווה, שעם התגלות סימני היציבות בשדה זה, היא תוכל לגשת להוצאת ספר יסוד על שכירות בישראל.

ד

כאמור, זנח ד"ר א. גורלי במהדורה ב' הנ"ל של ספרו את שיטת הפרשנות והסתפק בליקוט פס"ד וסידורם. במבוא למהדורה ב' זו אנו קוראים: “לאחר שהקובץ הראשון של חוקים ופסקי דין בנוגע לעניני הגבלת דמי שכירות שהופיע ביולי 1941 נתקבל ע”י אנשי המקצוע והמשפט בארץ. ראיתי בכך עידוד לעצמי לפרסם מהדורה שניה, מורחבת. מהדורה זו כוללת כ־110 פסקי דין שיצאו לאחר פרסום הקובץ הראשון ונוסף לזה נתפרסמו בו כל החוקים הנוגעים להגבלת דמי שכירות שהופיעו לאחר המהדורה הראשונה.

בכוונתי, במידה שמהסיבות ירשו זאת, לפרסם לעתים מזומנות עוד תוספת".

אם, איפוא, כבר ב־1941 כתב העורך במבוא למהדורה הראשונה על שימוש הרב בפקודות להגבלת דמי השכירות ועל הקשיים הרבים שנתגלו בהבנת הוראותיהן, הרי שהחומר ההלכתי הרב שנצטבר במשך השנים אילץ את העורך לזנוח את השיטה שנקט בה במהדורה ב' (לפרסם פסקי דין במלואם) ולעבור לשיטת “דיג’סט” או אוסף קטעים מתוך פסקי דין המכילים את ההוראות הנוגעות לענין הנידון בפרק המסוים.

ה

ואלה דברי העורך במבוא למהדורה השלישית, שהופיעה, כאמור, ב־1947, בצורת לקט קטעים מתוך פסקי דין והידועה כ"גורלי – בע"ב ודייר":

“כאשר ביאנואר 1943, נתפרסמה המהדורה השניה של ספרי הדן ב”הגבלת דמי שכירות", כתבתי כי יש בדעתי, עד כמה שהמסיבות תרשינה זאת, לפרסם תוספות מזמן לזמן. ברם כוונה כזו להוציא לאור תוספת ל"הגבלת דמי שכירות" הוזנחה עד מהרה, מאחר שנתברר כי הדבר אינו מעשי לאור המספר הגדול של פסקי הדין שניתנו בענין הגבלת דמי שכירות מאז סוף שנת 1942. יתר על כן, הרגשתי כי לצורך קידום מטרת הספר יש לכלול בו פסקים לא רק בענין הגבלת דמי שכירות אלא גם אלה הדנים בדיני שכירות. באופן זה יהיה בידי העוסקים במקצוע ואחרים, ספר שימוש מועיל יותר. הספר הנוכחי עוסק, איפוא, בבעיות הנובעות מהקשר שבין בעל בית לדייר. הספר מחולק לשני חלקים. הראשון מכיל את כל התחיקה העותומנית והא"יית בדיני שכירות: חלק זה כולל את ההוראות העיקריות של חוקי הגבלת דמי שכירות האנגליים המתאימים להוראות הדומות בא"י. החלק השני מכיל תמציות של פסקי דין שניתנו ע"י בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים בא"י, מסודרים בהתאם לתכנם. כמו כן יש בהערות ציונים לאסמכתאות אנגליות ולאי־אלו פסקי דין של בתי משפט השלום בא"י.

הקושי העיקרי שבו נתקלתי בליקוט החומר היה אופן סידורו הנכון. נסיתי להתאים את הסידור למעמדו המיוחד של החוק בא"י, בהולכי בעקבות השיטה האנגלית. מאידך לא הלכתי בעקבות ה"אינגליש אנד אמפייר דיג’סט", וברוב המקרים צוטט בספר החלק הנוגע לענין מתוך פסה"ד ורק באילו מקרים הוכנסו שינויים קלים. כמעט כל פסקי הדין שנתפרסמו ברבים ומספר פסקי דין שלא נתפרסמו ברבים, נכללו בדיג’סט הנוכחי, כי לאור חוסר היציבות של החוק שלנו, במיוחד בעניני דיני שכירות שהנם מסובכים יותר מאשר בחוק האנגלי, אין כמעט פסק דין שאי אפשר למצוא בו ערך כלשהו.

בכוונתי לפרסם, במדה שהמסיבות ירשו, תוספות שנתיות, “קומוליטיביות”.

ו

כידוע, לא רבים היו פסה"ד שניתנו בתקופת המנדט לאחר פרסום “גורלי – בע”ב ודייר". תקופה חדשה נפתחה סמוך להקמת המדינה. מצוקת הדיור עקב העליה הגדולה, עוד גברה. הופיעו חוקים חדשים שבאו להקל על עולים חדשים, חיילים משוחררים ועוד. הופיעו בעיות חדשות כגון הקשורות בשכירות נכסי נפקדים, בתים משותפים ועוד. המצב הזה הגדיל עוד יותר את מספר תביעות הפינוי שטפלו בהן בתי משפט השלום, וסעיף זה נעשה החשוב ביותר בבתי המשפט האלה. כמות גדולה של פסקי דין יצאה בקשר לכל הנוגע לדיני הגבלות דמי שכירות ולדיני השכירות בכלל. כוונת הספריה המשפטית, איפוא, להמשיך בשיטה של דיג’סט בקשר להלכות בתי הדין. הספריה המשפטית פותחת בזה בהכנת קבצי דיני השכירות, אשר יכילו את החוקים והלכות בתי דין המחייבים במדינת ישראל. פסקי הדין שהתפרסמו ב"גורלי – בע"ב ודייר" לא יתורגמו לעברית; הקבצים החדשים של הספריה המשפטית יכילו רק את פסקי הדין שניתנו ב־1947 ובמדינת ישראל, כהוספה לסעיפים המתאימים ב"גורלי – בע"ב ודייר", דוגמת התוספות הקומוליטיביות ל"אינגליש אנד אמפייר דיג’סט".

ז

בספר הנדון הלכו העורכים בעקבות פרק החוקים של גורלי על בע"ב ודייר. פרק א', הדן בדיני הגבלת דמי שכירות, מכיל את נוסח הפקודות, התקנות והצווים מתקופת המנדט בעברית (בעקבות התרגום שבעתון הרשמי). וכן את החוקים, התקנות והצווים של המחוקק הישראלי. התיקונים שהכניס המחוקק הישראלי לפקודות מתקופת המנדט שולבו בנוסח המובא בספר שלנו. בסוף הפרק הראשון מובאים הצווים בקשר להטלת חוק העסקים על אזורים שונים בארץ. בפרק ב' מובאים דיני השכירות הכלליים דהיינו: אלה המצויים בחוקים העותומניים, בחוקים מתקופת המנדט וכן בחוק ובתקנות על נכסי נפקדים. כמה חוקים כוללים גם ענינים שאינם שייכים לעניני שכירות, ועל כן הושמטו כאן. כן לא הובאו התוספות לתקנות שהוצאו עפ"י חוק נכסי נפקדים ועל הקורא להזדקק כאן לקובץ התקנות.

כפי שצויין לעיל, פורסם נוסח הפקודות, התקנות והצווים מתקופת המנדט בעקבות התרגום שבעתון הרשמי, דהיינו מתוך שמירה, עד כמה שאפשר, על הלשון של התרגום הרשמי. פרט לתקונים קלים, צויינו כל השינויים שנעשו בנוסח הרשמי, בהערות. אולם עם פרסום החוקים, התקנות והצווים של המחוקק הישראלי הועמדו העורכים בפני קושי חדש לאור העובדה שהמחוקק הישראלי השתמש במונחים ובלשון העברית של המתרגם הרשמי, של תקופת המנדט: במקרים אלה ניתן נוסח החוק של המחוקק הישראלי ללא שנוי, עם ציון הדבר בהערה מתאימה, פרט לשמוש במונח “שוכר” שהעורכים הקפידו עליו, אף אם השתמש המחוקק הישראלי, בעקבות התרגום הרשמי, במונח “דייר”.

כל מקום שסטו העורכים מלשון התרגום הרשמי הובא בשולי העמוד הנוסח הרשמי ובכמה מקומות – אף הנוסח האנגלי. מקום שהמתרגם לא דייק, ניסו העורכים לתקן. הם גם השמיטו דברים שאינם מופיעים בנוסח האנגלי והוסיפו דברים שהמתרגם הרשמי לא כללם בתרגומו: כל אלה צויינו בהערות. במיוחד צורך היה לתקן את הנוסח העברי של חיקוקי 1946, המדבר על “התפרעות” במקום “גבייה” וכיו"ב.

ח

כמו בכל ספרי הספריה המשפטית הקפידו העורכים על הכנסת השינויים “הנובעים מהקמת המדינה ורשויותיה” (פקודת סדרי השלטון והמשפט תש"ח – 1948). במקום “הנציב העליון” ו"הנציב העליון במועצה", במידה שהדבר נוגע לפעולות שנעשו בתקופת המנדט, הושארו בנוסח המובא בספר זה (ראה למשל הערה 79 (ב), עמ' 20, לעיל); בכל יתר המקומות – הוחלפו ב"שר המשפטים" (ראה פקודת סדרי השלטון והמשפט תש"ח – 1948 וההודעה בדבר חלוקת הסמכויות). כן בא שר־המשפטים במקום זקן השופטים בקשר להתקנת תקנות (לפי פק' בתי משפט (הוראות מעבר) (תקון) מס' 17 תש"ח – 1948, ע. ר. מס' 14 עמ' 31) במקום הפונט באה הלירה (פק' המטבע תש"ח – 1948, ע. ר. מיום 16.8.48, תוספת א' עמ' 39). יתר השינויים מוסברים בהערות בשולי העמודים.

ט

הספריה המשפטית מתכוונת להוציא מדי פעם תוספות לספר זה שיכילו תקונים לחוק כחוקים חדשים בכל הנוגע לעניני שכירות. כן תוציא הספריה המשפטית, כאמור לעיל, תוספת שתכיל “דייג’סט” של פסה"ד בעניני שכירות שניתנו לאחר הופעת הספר של גורלי “בעל בית ודייר” כהשלמה לספר זה.

במלאכת ליקוט ועריכה עסקו עורך הספריה המשפטית ומר עזריאל ברק, האחראי גם להגהות.

העורך

קובץ דינים בעלי תוכן חוקתי

ליקט וערך ד"ר נפתלי א. הורנשטין

עם אקדמה מאת יוסף שפרינצק, יושב ראש הכנסת

אקדמה

הכנסת טפלה בשאלה אם עליה לגשת לעיבוד חוקה לאלתר או אם עליה להסתפק לעת עתה בחקיקת חוקי יסוד. החלטת הכנסת ידועה ומובאת גם בפתח הדבר של המחבר.

אין המחבר בא לנקוט עמדה בשאלה רבת חשיבות רבת ענין זאת. המחבר “הסתפק” בלקט החומר התחיקתי הקיים, ובהצגתו בפני הקורא כדבר שלם – ובשים לב לאופי החומר – כמושלם.

אם כי מיועד החיבור לציבור הרחב. דומני שגם אנשי חוק ומשפט ובקיאים בפרלמנטריזם – יוכלו להפיק ממנו תועלת.

הספר בא למלא חסר ניכר והופעתו תתקבל בהתענינות בקרב הציבור כלו.

יוסף שפרינצק, יושב ראש הכנסת

מבוא

בלי שלטון החוק אין חרות… ולא ייתכן שלטון החוק בלי שלטון הדמוקרטיה… (מדברי ראש הממשלה בכנסת ביום 20.2.50, בדיונים על חוקה בכנסת הראשונה).

א

הספרות היהודית – בעברית ובלועזית – על בעיות חוקתיות מעטה מאד. אבות הציונות ומטפחיה ראו בשאלת משטרה העתיד של המדינה היהודית ענין שיטופל בו בבוא שעתו. ב"מדינת היהודים" לד"ר הרצל יש אילו הצעות ליסודות חוקתיים, ונגעו בענין זה גם פובליציסטים שונים בתקופה שביו הצהרת בלפור ובין אישור המנדט ע"י חבר הלאומים, אולם ספרות בשאלה זו לא נתפתחה.

גם בתקופת המנדט לא הוקדש ענין רב לשאלות המשטר החוקתי בארץ, כיוון שהשלטון היה זר. המנדט שמש נושא לספרים רבים מצדו המדיני והמשפטי־בינלאומי. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בספריהם האנגליים של פרופ' בנטביטש, פרופ' פיינברג, ד"ר סטויאנובסקי ואחרים ובספרו העברי של ד"ר יוסף על תקופת שלטון המנדט, שהופיע סמוך להקמת המדינה. מסכת ספרותית שלימה, מחקרים מלאים, סקירות ממצות ומקיפות לא היו, כי החיים הקונסטיטוציונים בתקופת המנדט היו מרוסקים, פסיפס שקשה לעמוד על אופיו הכללי, אף נטול סיכויי התפתחות לקראת הרחבה ועצמאות. לא היו גם חיים פרלמנטריים, לאחר שנסיון המועצה המחוקקת נכשל באיבו. בנסיבות אלה לא יקשה להבין, מדוע לא התפתחה ספרות במקצוע הקונסטיטוציוני בתקופת המנדט.

רחבה יותר וקרובה לבעיות חוקתיות היתה הספרות שדנה באבטונומיה של הישוב בתקופת המנדט, בחייה של כנסת ישראל על מוסדותיה המרכזיים (אסיפת הנבחרים, הועד הלאומי) והמקומיים (הקהלות). ספרות זו גם קרובה יותר לבעיותיה החוקתיות של המדינה, כיוון שהאבטונומיה של הישוב נשאה בחובה את גרעיני החיים הפרלמנטריים העצמאיים במדינה. בענין זה הופיעו “כנסת ישראל בא”י" לאטיאש, עם מבוא מאת י. בן־צבי, וכן ספריהם ומסותיהם של הרב אוסטרובסקי, א. גורלי (“עתידות”) ואחרים.

ספרות עברית בבעיות קונסטיטוציוניות כלליות כמעט שלא נכתבה. ב־1927 יצא ספרו של ש. אוסישקין “פרקים במשפט הקונסטיטוציוני האנגלי” עם מבוא של נ. בנטביטש המסביר את יסודות המשטר של א"י המנדטורית. כן יש להזכיר את שני הקבצים של מרחביה (חרות ומשטר, עם ומדינה), המכילים דוקומנטציה פוליטית כללית ובה גם מספר מסמכים בעלי אופי קונסטיטוציוני. כמו בכל שטחי החיים המשפטיים משלה בכיפה הספרות האנגלית הקונסטיטוציונית, אשר על ברכיה התחנכו אנשי המשפט בארץ.

ב

עם הכרזתה של עצרת או"ם על הקמת שתי מדינות עצמאיות בא"י נתעורר בחוגים רחבים בישוב ובעם ענין רב בחוקתה של המדינה העתידה לקום. כידוע כללה החלטת עצרת או"ם תביעה, כתנאי להקמת המדינות, קבלת קונסטיטוציה הכוללת שורה של עקרונות דמוקרטיים, כגון שויון התושבים כלפי החוק, הקמת מוסדות פרלמנטריים, הבטחת זכויות המיעוטים וכיו"ב. (בסעיף 10 מהחלטת או"ם מ־29.11.47 נאמר: “האסיפה המכוננת של כל מדינה תעבד קונסטיטוציה דמוקרטית למדינתה”). חומר בעל ערך קונסטיטוציוני דומה נכלל במסקנות ובדו"ח ועדת פיל וכן בדו"ח ועדת החלוקה. אפשר להגיד שמאז ועדת פיל לא פסקה התענינות הצבור במשטרה של המדינה העתידה לקום, אולם רק עם החלטת ועדת או"ם על החלוקה החלו צעדים ממשיים להכנת החוקה בשביל המדינה. הנהלת הועד הלאומי מינתה ועדה לעניני חוקה שהחלה בדיונים. עם הכרזת או"ם ב־29 בנובמבר 1947 על הקמת המדינה בארץ ישראל, הטילה הסוכנות היהודית על ד"ר פ. כהן מהמחלקה המדינית שלה להכין הצעת חוקה למדינה.

בהכרזה על הקמת מדינת ישראל הובטחה “חוקה שתיקבע ע”י האסיפה המכוננת הנבחרת", ואחת מפעולותיה הראשונות של מועצת המדינה הזמנית היתה ב־8 ביולי 1948, בחירת ועדת חוקה שתפקידה להכין הצעת חוקה למדינה. לועדה זאת בראשותו של ד"ר ז. וורהפטיג (שהיה גם יו"ר הועדה שהוקמה ע"י הועד הלאומי), הוגשו כמה הצעות חוקה, והיא בחרה, בהצעתו של ד"ר פ. כהן. עם גמר הדיונים פרסמה מספר חוברות הכוללות את הצעת החוקה בצירוף דברי הסבר מאת המחבר וכן את פרוטוקול הדיונים והסיכומים של הועדה עצמה ומספר תזכירים של יועץ הועדה, ד"ר א. ויטא. החומר הזה צריך היה לעבור לאסיפה המכוננת שעמדה להתכנס לאחר שמועצת המדינה הזמנית סיימה את תפקידיה.

אותה שעה היה בעתונות היומית והתקופתית דיון רחב למדי על יסודות החוקה. נתפרסמו גם הצעות מחוגים דתיים ודו"ח על הדיונים בשאלה זאת בועדה שהוקמה ע"י הסתדרות העובדים הכללית.

ג

האסיפה המכוננת שקראה לעצמה אח"כ כנסת (ראשונה) מינתה בראשית פעולתה, באפריל 1949, את ועדת החוקה, חוק ומשפט. ועדה זו בראשותו של ד"ר נ. ניר־רפאלקס מסרה את חומר הדיון שלה לחברי הכנסת.

בכמה ישיבות של הכנסת, בפברואר ובמאי 1950, היה דיון בשאלת החוקה וברוב דעות נתקבלה החלטה זו:

“הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה”.

הצעת המיעוט: “הכנסת מחליטה להטיל על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין את חוקת המדינה ולהגישה לכנסת הראשונה. על תאריכי גמר עבודת הוועדה תחליט הכנסת” – נדחתה.

דברי הויכוח בשאלה “חוקה או חוקי יסוד” כונסו ע"י הנשיאות של הכנסת הראשונה בקובץ מיוחד בשם “חוקת המדינה”.

לאחר ההחלטה הנ"ל על חוקי היסוד, ועוד לפניה, נתקבלו ע"י המוסדות הפרלמנטריים של המדינה הצעירה חוקים שונים בעלי ערך קונסטיטוציוני. כן הושארו בתקפם דינים בעלי תוקף קונטסטיטוציוני מתקופת המנדט.

ד

הדיונים, ההחלטות והחוקים הנ"ל מהווים את מקורות החיים הקונטסטיטוציוניים שבמדינת ישראל, אך לכלל ספרות לא הגיעו הדברים. בהוצאת יהשוע צ’ציק הופיע ספרו של הרצל פישמן בשם “תורת האזרחות” שהוא נסיון ראשון להגיש בצורה פופולרית את יסודות המשטר הקונסטיטוציוני במדינה, אך ספר זה מיועד לשימוש בתי הספר והמשך לא היה לו. כמקורות נוספים לחשיפת הערכים הקונסטיטוציונים במדינה ישמשו עתונותה הרשמית, שנתוניה, דברי הכנסת ומאמרים שונים המפוזרים בעתונות ובקבצים. כאן יש להזכיר את ספרו של אשר צידון על פעולת הכנסת וועדותיה, שאם כי עיקרו הנוהל התחיקתי, הרי יש ענין רב בתקדימים הפרלמנטריים הראשונים ובסימנים הראשונים של מסורת פרלמנטרית. לענין תורת האזרחות בכלל חשובים ספרו של פרופ' ח"י רות (“שלטון העם ע”י האם" – הוצ' יבנה) והקובץ “על חנוך אזרחי” בהוצאת האוניברסיטה העברית, בעריכת פרופ' ח"י רות.

ה

הפקודות והחוקים של מועצת המדינה הזמנית והכנסת והחיקוקים מתקופת המנדט – קובצו בספר שלפנינו, כפי שהסביר המחבר ב"פתח דבר". אולם יש לזכור, שבכמה וכמה שטחים אין הוראות תחיקתיות, ובכמה ענינים אחרים התחיקה אינה שלמה. חלל זה מתמלא על־ידי דיני החוק האנגלי המקובל ולא מעט גם ע"י הרגש הדמוקרטי המונח ביסודה של המדינה. מי שיבוא לחפש בחבור זה פתרון לכל בעיות החוקה בישראל, בהכרח שלא ימצא, כי המחבר קבץ את הדינים השונים שבחוק הכתוב בלבד. המחבר גם מסביר ב"פתח דבר" איך עשה את מלאכת הקיבוץ; ודאי שבמסגרת קובץ כזה אין מקום להבאת הלכות שונות מהחוק האנגלי המקובל והעקרונות שנקבעו ע"י בתי המשפט במדינת ישראל ובתקופת המנדט, בעיקר בענין זכויות האזרח וחובותיו והיחס בינו ובין השלטונות. החומר הזה מחכה לחיבור אחר. אולם רבים יופתעו לראות מה רב מספר הדינים בעלי תוכן קונסטיטוציוני המחייבים בישראל. אמנם, כפי שמזכיר המחבר, קשה לפעמים ההבחנה בין החוק הקונסטיטוציוני, ובין החוק האדמיניסטרטיבי, ועל כן יימצאו בודאי קוראים רבים אשר יתעוררו על העדרם של דינים שונים, כגון סעיפי “חופש הדבור” (סעיפים 20–18 של פקודת הנזיקין האזרחיים וסעיפים 205–209 של פקודת החוק הפלילי), או ההוראות הנוגעות לבעית השפה הרשמית או השפות הרשמיות בישראל הנדונות בדבר המלך במועצתו ובפקודת סדרי שלטון ומשפט אחרים. יש לקוות שקצב החקיקה של חוקי היסוד ילך ויגבר והספריה המשפטית תוכל להוציא מהדורה חדשה, שבה יערוך המחבר את החומר מחדש וכל שיש לו הערה או הצעה טוב יעשה אם יעבירנה למחבר או לספריה המשפטית.

בשים לב לאופי העבודה, ברור שהמחבר נאלץ לזנוח את המספרים המקוריים של הסעיפים השונים ולתת מספור חדש המתאים לחבור ולציין בשולי העמודים את מקורות הסעיפים (בשיטה דומה נקטה הספריה המשפטית גם באחד מספריה שהופיעו כבר, דהיינו ספר ה' “דיני התעבורה”). יתר העקרונות על פיהם הלך המחבר מוסברים ב"פתח דבר".

ו

קשה עדיין לקבוע את אופי חוקתה של מדינת ישראל או לקבוע באיזו מידה הוא שייך למשטר בעל חוקה קבועה או גמישה, למשטר בעל חוקה בכתב או בעל פה. ברור שמדינת ישראל לא הלכה בדרך “משטר הנשיא” של ארצות הברית והיא קרובה יותר למשטר הקונסטיטוציוני האירופי.

אין לדבר על מסורת בעניני חוקה באשר המדינה קיימת זה אך חמש שנים. אולם טעות יהיה לחשוב, שמסורת זאת אין לה מקורות יניקה מהמוסדרות הדמוקרטיים של הציונות ושל כנסת ישראל מתקופת המנדט ומההכרה הדמוקרטית של העם, אשר באה לכלל בטוי בהכרזה על הקמת המדינה ובחוקי היסוד אשר כבר נתקבלו.

בזמן הויכוח הקונסטיטוציוני בכנסת הראשונה לא נשמעה בעצם אף הצעה על משטר אחר מאשר משטר דמוקרטי. הויכוח הנוקב היה בין מצדדי חוקה שלימה, שלא תהיה ניתנת לשינוי ללא רוב מיוחס, ובין חסידיה של שיטת חוקים בודדים המסדירים כל פרשה בנפרד ונתונים לשינוי על פי חוק אחר דהיינו, ברוב רגיל. כידוע נצחו חסידי השיטה השניה וע"י זה גם לא הוענקו לבתי המשפט שלנו סמכויות לבטל חוקים העומדים בנגוד לחוקים בעלי תוקף קונסטיטוציוני, בדומה למצב באנגליה.

מי שיעיין בחבור זה יווכח, שבעצם קיים כבר אגד של חוקי יסוד שאפשר לראותו כחוקה. אם כי הכנסת רשאית לשנות כל חוק ברוב רגיל, יש להניח שההכרה של הצבור ויחס הכבוד לחוקי היסוד מצד הכנסת על כל סיעותיה לא יתנו הזדמנות למצדדי השיטה הראשונה לטעון שבשיטה הקיימת אין משום יציבות. יש במשטר הקיים במדינה יסודות להתפתחות חוקתית חופשית ולאופי גמיש של חוקה.

ז

בספר המובא בזה לציבור חורשת הספריה המשפטית חריש ראשון בשדה הספרות המשפטית על החיים החוקתיים בישראל. ראינו מה רב הצורך בספרות בשדה זה. אין ספק שאחת הטענות החזקות של מצדדי החוקה הכתובה היא זו, שבאמצעותה אפשר לחנך את הציבור לשמירה על החוק, להגביר את הכרתו האזרחים, דבר שאינו ניתן לעשותו ע"י חוקי יסוד המפוזים על פני עתונים רשמיים שונים וספרי חוק שונים. הקובץ הזה בא למלא את החסר ולאגד את הפרקים הקונסטיטוציוניים הקיימים לחוקה אחת, שתסייע ודאי לחנוך הציבור לאזרחות טובה. לימוד תורת האזרחות טרם כבש את מקומו המתאים בבית הספר, בציבור ובאירגוניו. תורה זו שאף היא לימוד צריכה, היא תורה המסייעת לכבד את החוק, לאהוב את החרות ולהיות נכון לשרת את הציבור. הספריה המשפטית מקווה שהחיבור שלפנינו יתרום את תרומתו בשדה זה.

עורך הספריה המשפטית

ליקט ד"ר יצחק וינס

הקדמה

א

הספריה המשפטית רואה זכות לעצמה להיות מוציאה לאור קובץ זה הכולל דיני הגיוס לצבא הגנה לישראל, שהוא יותר מכל קובץ חוקים אחר עדות ניצחת לעצמאותנו ולחידוש חיינו כאומה ריבונית.

החקיקה הצבאית בישראל לא מצאה לפניה כל ספרות מגובשת, פרי נסיון ומסורת של עם בן חורין בימינו. כמו בכל פנות הבנין של העם כן גם בהקמת צבא הגנתו עמדו הבונים כלפני מעשי בראשית. אמנם, לא בראשית בתולדות ישראל, שפעמיים בימי עצמאותו בנה מדינה ופיתח תחיקה צבאית, שאך שרידיה הפזורים מעידים שהיו לו חוקים לחובת צבא ולפטור מצבא, לצרכי כבוש ולצרכי הגנה, לאיש ולאשה¹.)

אבל שרידים היסטוריים אלה לא יכלו לשמש מורי דרך בהקמת צבא ישראל בשנת תש"ח, בעיצוב דמותו ובכיוון הליכותיו.

בימי שלטון המנדט לא היה צבא ארצישראלי ולא היו דיני גיוס לצבא. כוחות המשטרה וכוחות בטחון אחרים שהיו בארץ פעלו על בסיס של התנדבות. פקודת חיל הספר שיצא בשנת 1926 יש בה מספר סעיפים הדנים בתנאי ההתגיסות לחיל זה והשירות בו, אך אין בה דבר שישמש קו להוראות בדבר גיוס חובה. סעיף 17 של המנדט לא התיר לבעלת המנדט לארגן כוחות בטחון אלא על יסוד התנדבות בלבד ולשם הגנה בלבד.

אף על פי כן, נזרעו כבר בימים ההם הגרעינים לתחיקה הצבאית בעתיד. כוחות הבטחון של הישוב העברי שפעלו במחתרת חוקקו הוראות בענין גיוס להגנה. ובמלחמת העולם השניה הוציאו המוסדות הלאומיים צווים והוראות שעל פיהם התנהל בהצלחה הגיוס ליחידות הצבא הבריטי ולבריגדה היהודית. בהוראות אלה יש לראות את ראשיתם של דיני צבא הגנה לישראל, כשם שהוא גופו נולד על ברכיה של ה"הגנה" העברית על כל שלוחותיה. דיני הגיוס רבו במיוחד והסתעפו במלחמת השחרור, שעה שהמוסדות הלאומיים הכריזו על גיוס חובה, עוד לפני שהוקמה המדינה. צווים אלה שפורסמו בסוף 1947 ובחדשים הראשונים של 1948, הם למעשה דיני הגיוס הראשונים. הם גם נשארו בתקפם על פי סעיף 5 של פקודת צבא הגנה לישראל. אלא שבשים לב לתחיקת הגיוס של הכנסת. שבאה לאחריה, שוב אין לצווים ולתקנות אלה ערך מעשי, ועל כן לא נכללו בקובץ שלפנינו.

ב

הקובץ כולל את הפקודה ההיסטורית מחודש מאי 1948, שטבעה “צבא הגנה לישראל” והפכה את ההגנה לכוח הצבא הסדיר והחוקי של המדינה, את חוק שירות בטחון משנת 1949, הוא החוק הראשון והיסודי שעל פיו מתנהל גיוס החובה במדינה ועל פיו הוקמו השרות הסדיר ושרות המילואים, את התקנות המרובות שהופיעו בעקבות חוק שירות הבטחון והמסדיר את פרטי הגיוס, ההזמנות, האימון, הגרעינים ההתישבותיים, המבחנים לכושר רפואי, פטור משירות, שירות מילואים, תפקידי האשה בשירות סדיר, תגמולים, קרן השוואה, רכוש הצבא, רשום ציוד וכו'. כן נכללו כאן ההוראות מפקודות המטכ"ל בדבר חיילי מילואים, יציאתם לחו"ל, מחלה, שכר וכו'. התיקונים נכללו בגוף התקנות, אגב ציון הדבר בשולי העמודים. הספריה המשפטית מקווה שמלאכתו של המכנס ד"ר י. וינס תהיה לברכה לכל העוסקים בגיוס, למחוקקים ולאנשי חוק, אך ימצא בו חפץ גם צבור האזרחים בכללו שהוא נשוא החוקים הנדונים, בין שהוא בשירות סדיר ובין שהוא בשירות מילואים, והמקדיש חלק רב מזמנו לחיי שירות בכחות המזויינים של המדינה, על כל הבעיות המתעוררות בקשר לכך, כגון: חובות הגיוס וההתנדבות, תגמולים ושכר, חופשה ופטור ועוד.

תודתה של הספריה המשפטית נתונה בזה לרמטכ"ל רב אלוף מרדכי מקלף, אשר קדם בברכה קובץ זה ונתן את האישור לפרסם בו לקט הוראות מפקודות המטה הכללי בדבר חיילי מילואים.

לכל אשר סייעו בהוצאת הקובץ, ובתוכם האדם של משרד הבטחון ולמר ישראל אבניר שהגיהו, נתונה ברכת הספריה המשפטית.

עורך הספריה המשפטית

תמוז, תשי"ג

מאת ד"ר י. זוסמן

מבוא

א

הספריה המשפטית מגישה את דיני הבוררות בהכרה שהיא נענית בכך לתביעת רבים, לא אנשי משפט ולומדי משפט בלבד, אלא אף ציבור של בוררים הפועלים בחוגי המסחר והתעשיה, במשפטי חברים של הסתדרויות ואיגודים, בועדות מפשרות, בבוררויות חובה וכו' וכו', עם רב הנזקק למוסד זה הנפוץ בישראל, גם לאחר הקמת המדינה והתעצמותה של השפיטה הישראלית. ואולי יהא בכך משום תרומה לחקר תולדות המוסד הזה שנודע לו תפקיד היסטורי מיוחד בשמירה על מסגרתה הרוחנית והארגונית של האומה בתקופות שונות של ימי גלותה. שהרי לידתה של הבוררות בעם היהודי היתה בשלהי עצמאותו, משעה שניטלה המלוכה ובטלה הסנהדרין. מלכות רומי הכירה בבתי הדין היהודיים וקימה אותם כמוסדות לבוררות לפי החוק הרומאי. בימינו, ימי בנינו של הבית־הלאומי בארץ ישראל, נהגה כך גם ממשלת המנדט. אף שאר ארצות שהעם היהודי נקלע אליהן בנדודיו ראו ברובן, בצורות שונות, את “הדין תורה” כמוסד של בוררות חוקית ונתנו לו תוקף. זו היתה המסגרת לאוטונומיה של המשפט היהודי ובתחוּמה הנצו נצני השפוט העברי החדש, בעל אופי־לאומי מוסרי מחייב, ורק לאחר הקמת המדינה ורשויותיה, המחוקקת והשופטת חזרה הבוררות ונצטמצמה בתחום צר יותר של ההסכם החפשי בין המתדיינים.

ב.

מוזר הדבר, שעד היום לא זכה מוסד הבוררות בספרותנו לטיפול הראוי לו. אפילו פקודת הבוררות שהיתה מחייבת בארץ ישראל לא זכתה להסברה מחוץ לכתלי בתי המשפט ועל יסוד הספרות הפרשנית האנגלית. חוץ מן החוברת של אהרון ליפשיץ, שיצאה לאור בחיפה לפני 15 שנה ומעלה לא נתפרסם דבר. ספרו של ד"ר י. זוסמן המוגש בזה הוא מבחינה זו נסיון ראשון להקיף את דיני הבוררות במילואם ולהסבירם בהרחבה. אין צורך לומר, שאנו חסרים מחקר מקיף ומיוחד בתולדות הבוררות בעם ישראל, שאין לנו בהם אלא פרקים מובחרים המפוזרים בכמה ספרים.

על כן יהא זה אולי מן הראוי להביא בשער הספר מדברי חכמים על התפתחותו של מוסד הבוררות בחיי האומה לתועלת הקורא. המעיין והחוקר. מובן מאליו, שבמסגרת מבוא לא ניתן למצות, ואפילו בקצת, את הפרשה המענינת והמסועפת הזאת. נקווה ששכבת חוקרים צעירים בשדה חוק ומשפט העתידה לקום לנו מתוך מוסדות ההשכלה הגבוהה, ימלאו את החסר בנושא זה, שערכו רב לבנינה של מערכת המשפט בישראל.

ג

נפתח בתמצית כמה דברים מספרו של גדליה אלון ז"ל, “תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד”:

לאחר חורבן הבית השני שללה רומי מיהודה כל מעמד של ארגון חברתי־עצמי ובכלל זה השפוט הלאומי. אולם, בימי רבן גמליאל החלו הוא וכמה מחברי סנהדרין לפעול כדיינים למעשה, והיאבקות זו גררה לבסוף את הסכמתה של מלכות רומי להכיר באוטונומיה המשפטית של יהדות א"י. שתי הגבלות יסודיות צמצמו אוטונומיה זו:

א. מציאותו של שיפוט אזרחי־רומי (הנציב הרומי) שהיה שופט בעזרת מועצה משפטית, משלו, שהיה לעתים כופה יהודים לקיים פסק דינם של שופטים מישראל שניתן לפי המשפט העברי. קיומן של שתי רשויות מקבילות היה נוהג מקובל בממלכת רומי והנציב היה זכאי ליטול לעצמו כל דין שירצה.

ב. פיקוחו של השלטון על השפוט היהודי, שהיה מבטל לפעמים פסקי דין של ישראל.

בתקופה זו פעלה הסנהדרין ביבנה כמוסד תחיקתי וכבית דין עליון להכרעות בהלכה. בתי הדין המקומיים פעלו כנראה למקוטעין וללא זיקה למרכז, עד שיש מניחים שלא היו אלה בתי דין בכלל, אלא דיינים־בוררים. המשנה בסנהדרין כ"ג “דיני ממונות בשלושה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים להן עוד אחד” באה ללמדנו שדינים היו נחתכים ע"י בוררים – שלא בית דין קבוע על פי הסכמתם של בעלי הדין. כיוצא בזה מצאנו במסורת התנאים עדות לטיבו “החפשי” הזה של השיפוט, המרשה לצדדים להוסיף דיינים תוך כדי מהלך הדיון (ספרי דברים פסקה י"ב). היה אחד מהם רואה שנוצח חברו בדין, אומר:… “יש לי ראיות להביא, למחרת אני דן, מוסיף אני עליכם דיינים”. וכן בתוספתא (סנהדרין פ"ו) – "לעולם מוסיפין הדיינין עד שיגמר הדין; וכן מותר לו לדיין להסתלק מן הדין לאחר שהתחיל בו: “שנים שבאו אצל אחד לדין… עד שלא שמע את דבריהם, או מששמע את דבריהם ואינו יודע להיכן הדין נוטה, רשאי שיאמר להם איני נזקק לכם”… בתי הדין של הבוררים – שלשה המתמנים על ידי בעלי הדין – היו של הדיוטות שלא הוסמכו בידי מוסד ציבורי ולא היו להם ידיעות מקצועיות. הדיין היה מקצועי וכעין בורר יחיד, שיכול היה להסתלק מהדין.

אלון חולק על גולאק האומר שבתי הדין של הבוררות החלו רק לאחר מרד בר־כוכבא כשגזרה מלכות על בתי הדין הקבועים בישראל, והיהודים, במדה שלא פנו לדיון השלטון, נזקקו לבוררים. לפי אלון קיים היה בי"ד של “בורר יחיד” כבר בימי רבן גמליאל. לצדו של שיפוט פרטי וארעי זה היה שיפוט קבע שכפה את היהודים להדיין בפניו. אלה היו בתי דין על יד הרשות המקומית, “משפט העדה”, וכן הדיינים המומחים שנתמנו על ידי הסנהדרין.

לפי הפסקאות הנ"ל מספרו של אלון ניכרים במוסדות אלה כל העקרונות של הבוררות, שהם: המינוי הוא על ידי הצדדים, הדיון תלוי במידה רבה בהסכמת הצדדים, הבורר רשאי להסתלק ולא להוציא פסק, שלא כעקרונות שבסוד פעולתם של בתי המשפט, שהם: דיון ללא חקיקה להסכמת הצדדים ואין שופט בן חורין שלא ליתן פסק.

ד

והנה כמה קטעים מספרו של אשר גולאק “יסודי המשפט העברי” הדנים בזיקת המשפט העברי לשלטון הרומי ובאוטונומיה היהודית המשפטית במסגרת הבוררות.

"כאשר נחרבה הממלכה היהודית, ניטל השלטון מדי בתי הדינים בישראל ואבד ערכם בתור ממלא תפקיד ממלכתי, ומתוך כך מן ההכרח היה שיבואו שנויים חשובים בסדרם הפנימי.

חוקר ההיסטוריה של בית הדין העברי מן הראוי שיקדיש תשומת לב מיוחדת לתקופה שאחרי החורבן, שבה נשתנה הרבה מאפיו של בית הדין של זמן ממלכת היהודים ובה הוטבעה בקוים כלליים צורתו שנתקיימה אחר כך כל משך ימי הגלות עד זמננו אנו. המשפט העברי היה מוכרח להסתגל אל מצב הגלות, אל חוסר שלטון ויפוי כח מטעם הרשות ואל לקויים רבים בסדר מנוי בתי דינים והושבתם בערי ישראל. באו ימים של גזרות ורדיפות, שבהם פעמים שבתי הדינים בישראל לא הוכרו כלל מטעם השלטונות או שנאסר בהרבה מקומות להושיב אותם, ומתוך כך הורגש צורך ליצור צורות חדשות בסדור בתי המשפט העבריים, כדי שיוכשרו למלאות את תפקידם בתנאי הגלות הקשים ביותר".

"בתי הדינים החדשים שהתפתחו ביחוד בתקופה שלאחרי החורבן היו:

א. בית דין של בוררים,

ב. בית דין של הדיוטות,

ג. דיין יחיד מומחה."

“במדה ידועה הבינו הכובשים הרומיים את רוח עם יהודה, וידעו עד כמה הוא נכון להלחם ולהגן על משפטי תורתו. הכרה זו היתה, כנראה, הסבה אשר בשלה השאירו עריצי רומי את משפטי ישראל גם אחרי חורבן הבית והריסת הממלכה היהודית. הסנהדריה הגדולה עברה מירושלים ליבנה ותחת נשיאותו של רבן יוחנן בן זכאי הוסיפה להתקיים בתור בית דין גבוה, ובודאי גם בתי הדינים הקטנים, שעמדו תחת חסותה והשגחתה של הסנהדריה הגדולה, לא נגרע יפוי כחם, לפחות בדיני ממונות.” “מצב זה נמשך בלי שנויים חשובים עד תקופת הריסת ביתר וגזרות אדריינוס קיסר, שבימיו התחילו רדיפות כנגד דת ישראל ומשפטיו.”

“בתי הדינים היו אחת האשיות של החיים הצבוריים היהודיים וקיומם לא חדל גם בימי הגזרות הקשות ביותר. השלטון מטעם המלכות שניטל מהם לעתים קרובות, נתמלא מקומו על ידי אמון ויפוי כח שנתן להם העם עצמו, כי העם הכיר באוטוריטה של בתי דיניו ונשמע להם גם בשעה ששללה מהם הממלכה כל צל של כח. אולם מכל מוסדות הצבור בית הדין הוא הפחות מוכשר להתקיים בתור מוסד פרטי, משפני שהוא זקוק תמיד לכח כפיה על הצדדים המתדיינים. איזו ליגליות גלויה ומוכרת מטעם הממשלה נחוצה לכל בית הדין, ובזמנים שנשלל מבתי הדינים כל שלטון גלוי, התקיימו על ידי הסכמת הצדדים המתדיינים על יסוד של בירורין. כלפי חוץ היו מעין בית דין של בוררים, אבל כלפי פנים על הרוב לא היתה כל ברירה חפשית מצד המתדיינים, כי כל הלך החיים בקהלות ישראל היה מכריח אותם להיות נדונים בבתי דינים של ישראל ולא בערכאות של עכו”ם."

"כאשר נראה להלן יסודה של בוררות חפשית נתפשט בראשונה בבתי דינים של ישראל בתקופת אדריינוס קיסר בשעת הגזרה על סמיכת הדיינים, שהרי על יסוד של בירורין היו בתי הדינים היהודיים מיופי כח לדון גם מטעם המשפט הרומי, מבלי שניתן להם תוקף ושלטון. סדר זה של בירורין נתפשט מאליו בקרב הישוב היהודי בארץ; ואמנם כעבור דורות מועטים נעשו בירורי הדיינים כל כך רגילים עד שקיסרי רומי הכירו את הבירורין כיסוד מוסד לקיומם של בתי המשפט היהודיים. וכך הוכר באופן גלוי ערכו של בית הדין העברי על פי פקודת הקיסר הונוריוס (בשנת 398 למנין הרגיל), פקודה שהוכנסה אחר כך לתוך הקודקס של יוסטיניאנוס קיסר. וזה לשונו של תרגום הטקסט הרומי: “היהודים חיים על פי המשפט הרומי והכללי בפרטיו הללו שאינם נוגעים כל כך בדתיהם, אלא שהם שייכים לסדרי המדינה, חקיה ומשפטיה, בתי הדינים הקבועים פתוחים לפניהם והם תובעים ונתבעים על פי דיני רומי. אמנם אם על פי פשרה דומה לזו של בוררים ירצו להתדיין לפני יהודים או נשיאים שלהם, על פי הסכמת הצדדים ורק בענינים של ממון, אין חוקי המדינה מעכבים על ידם ללכת לבתי דיניהם, ופסקיהם של אלו (בתי הדינים) יהיו מתמלאים על ידי שופטי הפרובינציאות כאלו יצאו על פי בית דין של בוררים.”

“ולהלן נראה שההגבלות הללו והסתגלות בית הדין העברי להיות מוסד של בוררות התחילו עוד בימי הרדיפות שבתקופת המשנה.” “בכל אופן גם בימים שהיה בית הדין העברי זקוק להתבסס באופן ליגלי על יסוד של בירורין, היתה זו אך סנקציה כלפי חוץ, אבל בקרב הצבור היהודי היה בית הדין הכרחי על פי גורמים חברותיים פנימיים.”

“כך היה בכלל מצבו של המשפט העברי בתקופת התלמוד ודומה לזה היה מצבו ברוב תקופות הגולה. היו ימים שבהם היה שלטון רב נתון מטעם המלכות לבתי הדינים היהודיים לדון בדיני ממונות וגם בדיני עונשין ונפשות כגון בימי הרשב”א והרא"ש בתקופת ספרד ובראשת תקופת פולין, והיו זמנים שבהם לא היה בית הדין העברי מאושר מטעם המלכות והיה זקוק לדון בתחומים שקבעו קיסרי רומי בדרך של בירורין ועל פי הסכמת הצדדים".

“המשנה הראשונה על בית הדין של בוררים קובעת: “דיני ממונות בשלשה, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהם בוררים לו עוד אחד, דברי ר' מאיר”. סגנון משנה זו מתמיה לכאורה, שהרי היא כאילו אומרת שהאופן הרגיל של דיני ממונות בשלשה הוא לא בבית דין קבוע אלא בבית דין של בוררים. ואולי תתפרש לנו משנה זו לפי מה שבררנו, שבימי ר' מאיר ור”ש בן יוחאי ניטלו דיני ממונות מישראל, ובמקום בתי דינים קבועים אפשר שהיו רגילים להושיב בית דין פרטי, על ידי בירור הצדדים והסכמתם בהתאם למשפטי רומי. משום כך המצב הרגיל של דיני ממונות בשלשה היה בתקופה זו: זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד וכו'.

"הנחה זו תתאמת לנו עוד, אם נתבונן בהלכה השניה שבמשנה זו “זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים… אם היו כשרים או מומחים מפי בית דין אינו יכול לפוסלם”. וכן בתוספתא שם: “אמרו לו לרבי מאיר, לא כל הימנו שיפסול את הדיין המומחה לרבים”. אנו רואים כאן שגם הדיין המומחה לרבים או שהמחוהו רבים עליהם, לפי פירוש הגמרא, היה דן באותה תקופה לא בכח מנויו לדיין אלא מפני שברר אותו בעל הדין, ולר' מאיר יכול בעל הדין שכנגדו למחות בהשתתפותו ולפוסלו. ברור איפוא שהדיין המומחה לרבים היה נבחר אז ודן בתור בית דין של בוררים. ולהסביר מצב זה אפשר גם על פי הקבלה רומית ex consensu Partium.

“והנה בכל ההלכות במשנה זו בנדון בית דין של בוררים נחלקו ר' מאיר וחכמים. לר' מאיר בית דין זה תלוי כולו בדעת בעלי הדין ויש לו אופי של מוסד פרטי בלי שום כח כפיה. שני הצדדים בוררים גם את הדיין השלישי, ואם צד אחד בורר דיין שהמחוהו רבים עליהם הצד שכנגדו רשאי לפוסלו, כי קביעת בית דין זה תלויה כולה בבירורי הצדדים ורצונם. לדעת החכמים החולקים על ר' מאיר הוגבלה הסכמת הצדדים, ובית דין של בוררים נעשה כבר למוסד קבוע שאינו תלוי כלו ברצון המתדיינים. לדבריהם הדיין השלישי נברר לא על ידי הצדדים עצמם כי אם על ידי שני הדיינים שבחרו, ואם צד אחד בחר דיין מומחה לרבים אין הצד שכנגדו רשאי לפוסלו לברור הדין. יש מקום לשער שמשנת חכמים משנתה אחרי משנת ר' מאיר, כאשר נח העם מגזרות אדריינוס קיסר והריסות בתי הדין נרפאו קצת, הדיינים המומחים נתיפה כחם שוב ולא יכלו עוד להפסל על ידי מחאת צד אחד.”

"אולם לבית דין של בוררים בארץ ישראל היתה תכונה עברית מתחלת יצירתו. לפי משפטי רומי בבית דין של בוררים היו רגילים לבחר רק דיין אח בלבד arbiter, רק כיוצא מן הכלל היו הצדדים בוחרים לפי הסכמתם שנים, שלשה או יותר arbiters. בית הדין העברי הקבוע היה מעתים קדומות של שלשה דיינים וכצורתו נוצר גם בית הדין של בוררות במספר של שלשה, על ידי שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד והשנים בוררים להם עוד שלישי. על ברירה זו היו כותבים שטר בירורין שבודאי היה לו גם לפי משפטי רומי ערך של compromissum לבחירת arbiter. “לפי ההלכה המקובלת סדרו של בית דין של בוררים כך הוא: בעל דין זה בורר לו דיין אחד ובעל דין זה בורר לו דיין אחד ושני הדיינים בוררים להם דיין שלישי (סנהדרין כ"ג) ואם לא יכלו שני הדיינים להשוות דעתם לברור להם שלישי, היו זקני העיר ומנהיגיה נותנים להם שלישי.” "במה דברים אמורים במקום שאין בית דין קבוע, אבל במקום שיש בית דין קבוע אין בעל דין יכול לתבוע שידון חברו עמו בבית דין של בוררים (חו"מ סי' י"ג סק"ג ברמ"א).

“ואין בעל דין אחד יכול לפסול את הדיין שברר אותו חברו, אלא אם כן הביא עליו ראיה שהוא קרוב או פסול. אולם אין בעל דין יכול להערים ולברור דיין שאינו הגון, ואם הוא עושה כך, כופים אותו לדון בפני שלשה. (שם).” “בירורי הדיינים נכתבים בשטר, ומשנכתב שטר בירורין, אין בעלי דינים יכולים לחזור בהם, וחייבים הם להתדיין בפני הדיינים שיבררו ולקיים פסק דינם. במקום שאין מנהג לכתב שטר בירורין אין בעלי הדינים יכולים לחזור בהם משהתחילו לסדר את טענותיהם בפני הדיינים שבררו, או משקנו מידם בקבלת קנין (שם).”

“בשעת בירור הדין בבית דין של בוררים דן הדיין ומהפך בזכותו של זה שבררו עד כמה שאפשר מצד הדין, אבל אינו רשאי להטות את הדין כדי לזכות את בעל הדין שהוא עומד מצדו. (רש"י: רמ"ה ורא"ש).”

“כמו בית דין של בוררים, כך בית דין של הדיוטות בעיקר, בא למלאות מה שחסר מאיזו סבה שהיא בסדר קביעת בתי הדינים והוא משמש במקום בית דין קבוע. אבל במידה ידועה בית דין של הדיוטות כמוסד קבוע הוא, כי אין הצדדים בוררים בו דיינים כחפצם, אלא שהם מקבלים אותו על עצמם כמו שהוא להיות נדונים בו ולפעמים שהיה לו גם רשות לכפות את הצדדים, להתדיין אצלו, היינו אם לא היה בית דין של מומחים קבוע במקום זה. (תוס' ורא"ש סנהדרין דף ה', טור וחו"מ סי' ג').”

ה

המעיין במשניות ובברייתות הנזכרות לעיל ע"י אלון וטלאק, וכפי שנתפרשו אצלם ומשווה את החומר לדיני הבוררות האנגליים המחייבים היום בישראל, ימצא דיון מפתיע בכמה וכמה מוסדות עיקריים של הבוררות. ענין לחוקרים הוא, באיזו מידה השפיע המשפט הרומי (ממנו ינק האנגלי) על חייה המשפטיים של ישראל. ואולם גם בלי התעמקות מיוחדת נראים לעין העקרונות המודרניים שעליהם היתה מבוססת הבוררות בימי המשנה והתלמוד. לצורך המעיין נביא במלואה את המשנה החשובה ביותר בענין זה, והיא, סנהדרין כ"ג: “דיני ממונות בשלשה: זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהם בוררין להן עוד אחד: דברי רבי מאיר וחכמים אומרים: שני דיינין בוררין להן עוד אחד. זה פוסל דיינו של זה, וזה פוסל דיינו של זה: דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים אימתי? בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין, או פסולין, אבל אם היו כשרים או מומחין, אינו יכול לפוסלן”.

ו

כדי להבין את יסודה החוקי של הבוררות היהודית בתקופת שלטונה של רומי חשוב להכיר את מקומה בחוק הרומאי. גם ענין זה טעון חקירה. ואולם למען הבהיר כלשהו את המצב המשפטי בתקופה הנדונה נביא גם כמה קטעים על התפתחותו של המשפט הרומי ויחסו לשופטים־בוררים בתוך מסכת המשפט הכללית. הדברים לקוחים מספרו הידוע של פוקרובסקי “תולדות המשפט הרומאי” שיצא לאור בספריה המשפטית של ד"ר יהודה יונוביץ ז"ל: “חוץ מאותם הדינים, אשר מפני סבות שונות היה מזדקק להם אחד משני בתי הדין של חבר שופטים האמורים, הנה בכל שאר הענינים היו ממנים בכל פעם דיינים פרטיים (Judices privati), יש והיו ממנים לדון דין אחד שלשה דיינים או חמשה, אלה הם recuperatores שתחלתם, כך מסתבר הדבר, נעוצה בפרוצס שבין הזרים, בני ארצות אחרות, אבל על פי רוב היו ממנים רק דיין אחד יחיד (Judex unus) ולא כל הדיינים מסוג זה היו שוים: קצת הבדל היה ביניהם. קצת נקראו בשם Judices וקצתם – בשם.arbitri בתור arbiter היה מופיע הדיין באותם התביעות, אשר יותר מה שהיו זקוקות לדין היו זקוקות לפשרה, כגון בתביעות בדבר חלוקת נכסי שותפות, בדבר קביעת גבולין בשדות מצרנים וכיוצא בזה; אבל בדרך כלל היה הדיין נקרא בשם Judex”.

"אם לאחר כל הראיות מצא הדיין, שהדין לא נתחוור לו, היה רשאי להסתלק מהוציא פסק דין: הוא נשבע sibi non liquere – “לא נהיר לי”) ונפטר לביתו, ואז ימסר הדין לדיין אחר, ואם הוא חותך את הדין, הוא מודיע את פסקו (sententia) לבעלי־הדין בעל פה, בלי שום פורמאליות ובלי נתינת טעם ונימוק להחלטתו. עם הודעת פסק הדין נגמר תפקידו של הדיין.

“פסק הדין ( sententia או (res Judicata עושה משפט בין בעלי הדין (Jus facit inter-partes), ערכו זה היה לו לעולם – בין שפסק הדין היה צודק ובין שלא היה צודק ובין שלא היה מכוון אל האמת, מפני ש”את פסק הדין אנו תופסים באמת". מן הבחינה הפרינציפיאלית לא ניתן פסק הדין לערעור כל עיקר במובן שלנו, מפני שברומא לא היה נוהג סדר ערכאות, שהאחת גדולה מחברתה במעלה. מובן שהצד הנוגע בדבר היה רשאי לערער על עצם מציאותו של פסק הדין: להוכיח, כי מפני סבות שונות, (למשל, שבשעת חתוך הדין לא היה הדיין שפוי) אין פסק הדין במציאות כלל (res judicata non est). אם התובע הוא הצד הנוגע בדבר, היה רשאי לדרוש מנוי דיין חדש, ואם הנתבע בא וטען, שכבר נחתם הדין, היה התובע יכול להוכיח, כי פסק הדין מדומה הוא, ואינו במציאות. ואם הנתבע הוא הצד הנוגע בדבר, או אם התובע בא בתביעה שבית דין יכוף את הנתבע לקיים את פסק הדין (actio judicati) היה הנתבע רשאי להוכיח בראיות, כי אין כאן פסק־דין ((judicatum כלל. מובן, שאם לא יביא ראיות מוכיחות, יתחייב לשלם כפל: מטעם זה יש כי לאסמכתא כזו – על אי מציאותו של פסק הדין – קוראים בשם revocatio in duplum. יש מן החכמים האומרים, כי במקרים מעין אלה אין הנתבע צריך להמתין דוקא עד שהתובע יבוא אליו בתביעה בדבר קיום פסק הדין (actio judicati) אלא הוא רשאי בפני עצמו לבוא בתביעה (מתוך התחייבות לשלם כפל – in duplum – אם דבריו לא יתאמתו), שיכירו את פסק הדין כדבר שאינו במציאות, אבל הלכה זו שנויה במחלוקת. בכל אופן ההשגה על מציאותו של פסק הדין שהוצא כבר אינה ערעור, כי הערעור מניח דוקא את מציאותו של פסק־הדין שהוצא כבר אינה ערעור, כי הערעור מניח דוקא את מציאותו של פסק־הדין, אלא שהוא מתכוון לבקרת הפסק הזה ולתקונו. ובבקרת כזו לא הודה הפרוצס הפורמולארי מתוך פרינציפ. רק באמצעים יוצאים מן הכלל מצד המאגיסטראטים הרומאים אפשר היה להגן על אדם בפני משפט מעוות".

"קודם כל, בתוקף התקנה בדבר העכוב (intercessio) היה הנוגע בדבר יכול לבוא לפני אחד המגיאסטראטים (למשל אל הטריבון) ולבקש ממנו שיעכב את הוצאת פסק הדין אל הפועל, עד כמה שדבר זה היה נעשה בתוקף שלטונו של הפריטור, וזוהי appellatio במובן הרומאי. אבל ה- intercession במקרה זה מעכבת רק את הפעולות הבאות מכח שלטונו של הפריטור (למשל, mission in possessionem) ואינה נוגעת אף במשהו בעצם פסק־הדין, שלהלכה (de jure) הוא נשאר שריר וקיים.

“חוץ מזה אפשר היה לבוא גם לפני הפריטור עצמו, והלה, אם ימצא שבקובלנה על פסק־הדין יש ממש, היה רשאי בתוקף שלטונו ((imperium ליתן לקובל “restitutio in integrum” – כלומר צווי לראות את הפרוצס כאילו לא היה כלל ואז אפשר היה שהמשפט ימסר לדיין אחר. אבל כל אלה הם אמצעים בלתי רגילים, שהיו תלויים בשקול דעתו המיוחד של המאגיסטראט”. Receptum arbitri" מי שמקבל על עצמו להשתתף בבית דין של בוררים צריך לעמוד בהתחייבותו; אולם הפריטור היה כופהו על כך לא על־ידי תביעה (כלומר – שבעלי הדין יהיו רשאים לבוא עליו בתביעה), אלא בכח השלטון האדמיניסטראטיבי שבידו".

ז

כבר נאמר לעיל שתכופות הוכר שרוב מלכויות השעבוד היו מכירות ב"דין התורה" במסגרת הבוררות, אם כי במקרים רבים לא היה למעשה צורך בהכרה זו, המרות המשפטית־הדתית שהיתה לרבנים כפתה על המתדיינים את קיום פסקיהם גם בלא מרות האיכוף של השלטון. כאשר השלטונות בפולין או ברוסיה – אומר גולאק – היו מגלים צרות עין כלפי האוטונומיה של הקהלות היהודיות בדיני ממונות נאלצו היהודים תכופות לפנות אל הבוררות כדי לשמור כלפי השלטון על סמכות דייניהם. נביא לדוגמא גם שתי פסקאות מהאנציקלופדיה העברית (בשפה הרוסית, פטרבורג): “ב – 1772 צורפה רוסיה הלבנה לרוסיה וע”י זה הוכר בה גם בי"ד, שתפקידו: “לברר דינים בין יהודים בלבד… בפני דיינים המתמנים על ידם”, אולם ב־1783 הורשו היהודים לפנות לבתי המשפט הכלליים וב־1786 הוחלט: “לסרב לבקשת היהודים בקשר לבתי דין יהודים מיוחדים… ורק בענינים הנוגעים לכלי הקודש שלהם ולמנהגי דתם יוכלו לדון בקהלות”. אולם בתי הדין הוסיפו לפעול כאן וביתר האזורים שצורפו מפולין כבתי דין של בוררים". “עם אבדן העצמאות אבדו ליהודים גם בתי הדין הפליליים. אך כמעט תמיד היו להם בגלותם בתי דין אזרחיים, ולא פעם בהכרת ממשלות שביצעו את פסקי הדין שלהם; במקרים אחרים היו אלה בוררויות בלבד”. יש לזכור שמסגרת זו של בוררות נתנה ליהודי לא רק את דייניו אלא גם את משפטו הדתי־לאומי, שרק בו השתמשו דייניו.

ח

גם הישוב העברי, שהובא לא"י בכוחה של התנועה הציונית, שילב בבנין האוטונומיה הלאומית את הקמתם של בתי משפט עבריים שאמנם תלויים היו בחוק התורכי. שאיפה זו היא שהולידה את משפט השלום העברי, שהתפתח אף בשנים הראשונות לשלטון המנדט והיווה מוסד קבע של בוררות. משפט השלום העברי תרם הרבה להתחדשותה של העצמאות המשפטית של הישוב ופסקי הדין הרבים שהוצאו בתקופת פעולתו סייעו לכך מהרבה בחינות.

ט

במסגרת אחרת של פעולה אוטונומית כמוסד קבע של בוררות פעלו ופועלים משרדי הרבנות, כי בדיני ממונות אין הם יכולים לפעול אלא אם הצדדים חותמים על שטר בוררין; בלעדי זה לא יאכף בית המשפט הממשלתי את פסקיהם. בתקנות הדיון שהוציאה הרבנות הראשית בשביל בתי הדין הרבניים אנו מוצאים את התקנות הבאות: – “בית הדין הגדול של מועצת הרבנות הראשית הנבחרת על פי תקנות כנסת ישראל הוא המוסד המשפטי־הדתי העליון בארץ ישראל והוא מכהן כבית דין לערעורים בכל הענינים המשפטיים המתבררים בלשכות הרבנות, לרבות ענינים המתבררים בהן בתוקף שטר בוררות. לשכות רבנות אלה תקראנה להלן: בתי הדין (האזרחיים)”. “אם רואה בית הדין שהתביעה איננה מסמכותו לפי עצם הענין הנדון, הריהו נמנע מלהמשיך בדיון אלא אם כן חתמו הצדדים על שטר בוררות או על הסכמה לסמכות בית הדין, לפי הענין”. “פסק שהוצא על סמך שטר בוררות אינו ניתן לערעור, אם שטר הבוררות מראה ששני הצדדים באו מלכתחלה לידי הסכם לא לערער על הפסק שיוציא בית הדין.”

והנה טופס של שטר בוררין: –

שטר בוררות

אנו החתומים מטה מוסרים בזה את בירור כל הסכסוכים שביננו בענין –………………………….. לכב' בית הדין של כנסת ישראל ב –……………………….. בהתאם ל"תקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל משנת תש"ג" ובלי כל הגבלת זמן, שיתבררו וידונו ויוציאו פסק, בין לדין ובין לפשר, הן חלקי או זמני והן גמור ומוחלט, פה אחד או ברב דעות.

אנו החתומים מטה מוסרים בזה את בירור כל הסכסוכים שבינינו בענין……………………………. לכב' הרב המקומי שליט"א ב…………………………… בהתאם ל"תקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל משנת תש"ג" ובלי כל הגבלת זמן, שיברר וידון ויוציא פסק, בין לדין ובין לפשר, הן חלקי או זמני והן גמור ומוחלט.

י. פרק בפני עצמו מהווה משפט החברים של הסתדרות העובדים הכללית. גם כאן המסגרת היא – הבוררות. ואולם לפניה מופיעים הפועלים. כאן היה הדגש על עקרונות תנועת הפועלים, שלפיהם צריך משפט החברים לשפוט, לא פחות מאשר על ההנחה שסכסוכי ממונות בין פועלים אין להביאם לבתי משפט ממשלתיים אלא יש לבררם בפני המוסדות המשפטיים של ההסתדרות (כשם שבוררות בפני רבנים מקורה בהמנעות משופטים ממשלתיים והזדקקות למשפט הדתי). נדמה שמשפט החברים נתון בשנים האחרונות לתמורות, עקב גידולה הרב של ההסתדרות ועקב הפיכתו של בית המשפט הממשלתי מתקופת המנדט, לבית משפט ממשלתי ישראלי.

התקנות העקריות המקימות את משפט החברים של ההסתדרות הן התקנות האלה הלקוחות מתקנון משפט החברים:

1. כל חברי ההסתדרות ומוסדותיה מחוייבים להשפט בפני משפט החברים:

על פי תביעת אחד מהם כבעל דין:

בכל דיני ממונות – מלבד תביעות המבוססות על כתב־התחיבות לתשלום כסף בלי תנאי, כתב משכנתא וערבות בכתב עליהם, בעניני עלבון וכבוד.

על פי תביעת מוסד ארגוני מרכזי או מועצה מקומית או מוסד מקומי בהסכמת המועצה, או על פי תביעת ועדת הבקורת או הועד המבקר המקומי: –

על פגיעה לרעה בהסתדרות ומוסדותיה;

על הפרת משמעת ההסתדרות.

על פי תביעה או החלטה של הועד הפועל.

2.הועד הפועל רשאי להביא משפטים על חתירה נגד קיום ההסתדרות, על הפרת משמעת ופגיעה בזדון בהסתדרות ומוסדותיה לפני משפט ההסתדרות שבתוך בית הדין העליון.

משפט זה דן ופוסק בהרכב של שלשה שופטים, והוא הקובע את סדרי הדיון…

1. השופטים פוסקים על פי שקול דעתם וישר לבם על יסוד העקרים הכלליים של תנועת הפועלים בארץ ובגדרי חקת ההסתדרות והחלטות מוסדותיה המוסמכים ועל יסוד הסכמים שבין בעלי הדין עד כמה שאינם מתנגדים לעקרים הנ"ל.

י"א

נוסף לשלושת המוסדות הקבע של בוררות שהזכרנו לעיל (משפט השלום העברי, משרד הרבנות, משפט החברים) פועלים בישראל עוד מוסדות קבע של בוררות ע"י תנועות התישבותיות, מרכזי קואופרציה, אגודים והסתדרויות, עיריות ומועצות מקומיות, ועדי כפרים וגופים ציבוריים שונים. כן קיימים מוסדות של בוררויות חובה לפי מספר חוקים. גם בחוגי המסחר והתעשיה נפוצה בוררות ורוב הסכסוכים בחוגים אלה אינו מוצא את דרכו לבית המשפט. מדינת ישראל צועדת בנידון זה ודאי בין הראשונות בעולם, אם לא בראשו.

י"ב

יצויין לבסוף, שהבוררות הולכת וכובשת לה מקום אף בחיים הבינלאומיים, המדינות המודרניות נוטות למסור את סכסוכיהן לבוררות; וגם כאן הוקם מוסד קבע של בוררות שכבש לו מקום כמוסד המשפטי הבינלאומי הקבוע. את תחילת של הבוררות הבינלאומית המודרנית יש לראות בהסכם ג’יי משנת 1794 בין ארה"ב ובריטניה, שעל פיו התנהלו בוררויות בין הצדדים. במאה הי"ט היו בוררויות רבות בענין סכסוכי גבולות. ועידת האג ב־1899 הקימה את בית המשפט המתמיד לבוררות. בית משפט זה נקבע בכמה חוזים בינלאומיים כמוסד לבוררות חובה במקרה של חילוקי דעות. בית דין המתמיד הבינלאומי הוקם עפ"י חוזה כמוסד בוררות חובה של המדינות שחתמו על החוזה. הבוררות הבינלאומית המודרנית היא של שופטים מובהקים ולא של דיפלומטים ומלכים שהיו הבוררים בדורות הקודמים, ועל כן סיכוייה טובים יותר והיא נפוצה בעולם, אלא שבעיות יסוד בינלאומיות הן מחוץ לתחומי הבוררות ואין בידה להתערב בהן.

יג

הספר שלפנינו הוא הרצאה תמציתית של דיני הבוררות המחייבים בארץ; הוסברו בו עקרונות הבוררות והדינים היסודיים על יסוד פסקי דין והוראות מהחוק האנגלי. אין כאן צרוף של הלכות בית דין, כי אם מונוגרפיה על מכלול דיני הבוררות. המחבר סוקר ב־ט"ו פרקי הספר את כל החומר המשפטי הנוגע לבוררות. בפרק א' הדן בשטרי בוררין, מציין המחבר את המעמד המיוחד שניתן בחוק שלנו לבית דין של בוררות (משרד הרבנות, משפט החברים של ההסתדרות וכו'), וסוקר את כל סעיפי הבוררות הנמצאים בחוקים המחייבים בישראל (פק' החברות, אגודות שתופיות וכו'). בפרק ב' מסכם המחבר את הענינים שאינם ניתנים להכרעת בורר (גטין, פינוי). פרק ג' מוקדש להתערבותו של בית המשפט במהלך הבוררות. בפרקים ד', ה' – מינוי הבורר, הבורר הנוסף והבורר המכריע, תקופת הבוררות. בפרקים ז' ו־ח' מובאים סדרי הדין לפני הבוררים והבאת בעיה מיוחדת לבית המשפט. בפרקים ט', י', יא', מטפל המחבר בפסקו של הבורר, תקפו, הסבות לביטולו והחזרתו. בפרקים האחרונים מטפל המחבר באיכוף הפסק, סילוק הבורר, סדרי הדין בבית המשפט ופסקים נכריים.

בסוף הספר ניתנת תוספת הכוללת את החומר התחיקתי, דהיינו הפקודות, התקנות וכו', פקודת הבוררות מובאת בשני נוסחאות, האחד, כפי שהוא בדרייטון העברי, והשני נוסח עברי משופר שהוכן במיוחד והותאם לשינויים שחלו עם הקמת מדינת ישראל. כן מובאים בתוספת תקנות הבוררות, סעיפי מס הבולים הנוגעים לפסקי בוררים, תקנות מסי בתי משפט בקשר לאכוף פסקי בוררים והתחיקה בענין פסקי בוררות נכריים.

הספר הזה הוא תרומתו השניה של ד"ר י. זוסמן למדע המשפטי העברי בישראל (הראשון, דיני שטרות הופיע אף הוא ב"ספריה המשפטית"). את החומר ערך מר מאיר שלי. האינדקס הוכן ע"י מר ויקטור חזן, הגיה – מר ישראל אבניר.

נקווה שהספר ימלא את השליחות שייחדו לו העוסקים בו.

עורך הספריה המשפטית ירושלים, יוני 1953.

מבוא

א

הספריה המשפטית מגישה בזה ספר שני הנוגע למשפט הציבורי במדינה. הספר הראשון היה “החוקה בישראל”, קובץ דינים בעלי תוכן חוקתי שליקט וערך ד"ר נ. הורנשטיין. ואולם, בה בשעה שהד"ר הורנשטיין צרף וליקט את הדינים העיקריים המפוזרים במקומות שונים ובמקורות שונים בקשר לתכנם החוקתי, הרי מחברו של הספר שלפנינו ברר לו רשות אחת מהרשויות של המדינה, דהיינו: את הרשות המבצעת, והראה את כל מנגנונה המסובך ודרכי פעולתו, לא על ידי הבאת הסעיפים ופרושם, כי אם על ידי הצבעה על הפעולה במסגרת הסעיפים ובקשר להם.

המוסדות המחוקקים והרשויות השופטיות מובאים בספר רק בקשר לבעית הבדלת הרשויות, אבל הספר כולו מוקדש לעניני הממשלה, הרכבה, דרכי־פעולתה ומסגרתה החוקית. מתוך הרצאה ענינית על מבנה הממשלה, חלוקת תפקידיה ומסגרת פעולותיה הולכת ועולה לפני עינינו מסה שלמה ומרוכזת על הממשל במדינה. המחבר, המשמש מזכיר הממשלה מיום הקמת המדינה, ושהיה בין הפעילים בהקמת הממשל במדינה ואשר גם שמש כנציב הראשון של מנגנון המדינה, – אין מוסמך ממנו לתאר את הדברים. כל המעיין בספר ילמד על דרכי צמיחותה של השיטה הדמוקרטית הישראלית, היונקת מדברי חקיקה וממערכת מעשים.

במבוא לספר “החוקה בישראל”, מביא עורך הספריה המשפטית סקירה על הספרות שהוצאה בא"י ובישראל בעניני משטר ומדינה או בקשר לבעית המנדט בא"י. מאז, הופיעה בהוצאת מס, בספרית דני למדע פופולרי, ספר בשם “השלטון במדינת ישראל, עקרונותיו, מבנהו ויסודותיו החוקיים” מאת ד"ר י. פרוידנהים, המנסה לרכז במסגרת של ספר פופולרי את היסודות של המשטר בכללו במדינה, דהיינו: כל הרשויות, זכויות האזרח וחוקים בעלי חשיבות מדינית כללית ואחרים. הספר שלפנינו מהווה את התחלת הספרות על החוק האדמיניסטרטיבי במדינה, ובזאת חשיבותו המיוחדת. כידוע, קיים קושי רב בהבחנת החומר הקונסטיטוציוני מהחומר האדמיניסטרטיבי. בספר הנדון מוסברת הממשלה ומוסברות פעולותיה גם כחלק מהחוק הקונסטטיטוציוני וגם כחלק המרכזי של החוק המנהלי, או האדמיניסטרטיבי. מבחינה זו נוכל לחזור על דברינו במבוא לספר ח' של הספריה המשפטית (“החוקה בישראל”) ולומר שהספר הזה, יש לקוות, יסייע ל"חנוך הציבור לאזרחות טובה. למוד תורת האזרחות טרם כבש את מקומו המתאים בבתי־הספר, בציבור ובארגוניו. תורה זו, שאף היא לימוד צריכה, היא תורה המסייעת לכבד את החוק, לאהוב את החרות ולהיות נכון לשרת את הציבור".

ב

הפרק הראשון של הספר המכונה “הבדלת הרשויות” מתאר את חלוקת התפקידים בין שלש הרשויות של כל מדינה דמוקרטית: – המחוקקת, המבצעת והשופטת, ויחד עם זה מראה שעקרון זה של הבדלת הרשויות אינו מבוצע הלכה למעשה ואין אפשרות לכך. המחבר מראה באיזה אופן נפתרות בעיות אלה של חלוקת הרשויות ושל התלות ביניהן במדינת ישראל.

קשה לדבר על הבדלת רשויות בדמוקרטיה המודרנית. עיקרון זה, שחשיבותו רבה עד היום והמהווה את הבסיס המבטיח פעולה דמוקרטית, אין אפשרות לבצעו במלואו בדמוקרטיה המודרנית. אמנם הכנסת מחוקקת חוקים, הממשלה מוציאה אותם לפועל, ובתי המשפט מפרשים אותם, אבל אין זה הכל. הכנסת עוסקת גם בשאלות ביצוע, חברי הכנסת מעמידים שאילתות, ועדות הכנסת מאשרות פעולות ממשלה או שרים וכו'. הממשלה והשרים הם בעלי סמכויות לחוקק חוקי חירום, תחיקת משנה. קיימים מוסדות אדמיניסטרטיביים בעלי סמכות שיפוטית וכו'. בתי המשפט מעבירים תחת שבט בקרתם פעולות האדמיניסטרציה, שאינן הולמות את החוקים.

לאמיתו של דבר, קשה היתה הבדלת הרשויות גם בזמן לידתו של העיקרון הזה, אשר בא לקצץ בשלטון האבסולוטי של המלך ולהבטיח את שלטונו של העם. תורה זאת של הבטחת השלטון הדמוקרטי על־ידי הפרדת הרשויות, שנולדה במאה השמונה עשרה, הוכנסה לקונסטיטוציות של סוף מאה זו בארצות־הברית ובצרפת, ובכל הקונסטיטוציות של הדמוקרטיות מהמאה ה־19 וה־20. ואולם כל זמן שהיו קיימים משטרים דמוקרטיים ליברליים מלווים חופש כלכלי של המאה ה־19, ששאפו להגביל את סמכויותיה של הממשלה עד כדי להפוך אותה ל"שומר לילה", יותר קל היה להגשים את עקרון הבדלת הרשויות. אך עם התפתחות התעשיה ועם החרפת הבעיות הכלכליות והמשברים החברותיים והפוליטיים במאה שלנו נפרצו במידה ניכרת הסכרים של הבדלת הרשויות, כי פעולותיה של הממשלה התפשטו על שטחים יותר ויותר נרחבים. ממשלות התחילו להתערב במאבק הכלכלי, החלו שואפות לשיפור מצבם של המעמדות המדוכאים. הממשלה במדינת הסעד המודרנית פסקה להיות הרשות המבצעת את החוקים ונכנסה לשטח פעולות רחב שלא מתוך ביצוע חוקים כלשהם, כי אם מתוך ביצוע מדיניות כלכלית וחברותית, שרק בחלקה היא יונקת מחוקים. מדינה הדואגת לכוס חלב לתלמידי בתי־הספר, לשיכון למיעוטי יכולת, לעזרה סוציאלית וכו', רחוקה מהתפקיד של “שומר לילה” ומתקרבת יותר לתפקיד של “אפוטרופוס”. הספר שלפנינו מראה פעולתה של ממשלה במדינת סעד אופיינית כמדינת ישראל.

לאחר הפרק “הבדלת הרשויות” שיש לראות בו כעין הקדמה, באים הפרקים הדנים בעניני הממשלה ומשרדיה. ריכוז החומר הזה המפוזר בעתונים רשמיים, במסמכים מדיניים, בחוזים, בצווים ובהוראות – הוא בעל ערך מעשי רב. לא לחינם מתלונן תכופות האזרח על אי־ידיעתו בשדה זה של פעולת מנגנון המדינה. מעתה לא תתכן תלונה כזאת. מספיק עיון בפרקים הדנים במבנהו של כל משרד ממשלתי כדי לקבל מושג כללי על הפעילות, התפקידים והמסגרת החוקית שלו.

הפרק הרביעי מוקדש לשרות המדינה, הבא לבטא את המושג האנגלי " סיביל סרביס"; וגם פה רוכזו הדברים העיקריים הנוגעים לנושא הממשל במדינה. בשדה זה עלולה לחול התפתחות נוספת בשים לב להצעת חוק שרות המדינה שנתפרסמה במאי 1953, והמכילה חוק־מסגרת הקובע עקרונות קונסטיטוציונים וכללים והוראות שהממשלה רואה צורך להורות בהם הלכה בענין שרות־המדינה. בכל הפרקים מובאות גם תמציות של פסקי־דין של בית־המשפט העליון בישראל הנוגעים לבעיות הנדונות.

ג

הממשלה בישראל לא התחילה מאל"ף, כמו הכנסת. לכנסת לא קדם מוסד מחוקק בא"י, אולם לרשות המבצעת הישראלית קדמה רשות מבצעת ארצישראלית, כי לממשלת ישראל קדמו הממשלה המנדטורית בירושלים והנהלת הסוכנות היהודית. ירושת החוקים לא אפשרה חופש מלא בעיצוב הסמכויות וחלוקתן בין השרים, והממשלה נאלצה, למען הבטחת רציפות השלטון, להניח לכל אחד מהשרים את האחריות והביצוע של מספר החוקים שנשארו מחייבים מתקופת המנדט. מצב זה לא תמיד אפשר חלוקה דפטרמנטלית העולה בקנה אחד עם סמכויות פקידים לפי חוקים שונים מתקופת המנדט. קושי שני היה שינוי מבנה הקבינט כתוצאה מכל משבר ממשלתי שפקד את המדינה. הספר נותן ביטוי ללבטים אלה. כל המעיין בו יראה שהממשלה והאדמיניסטרציה, למרות היותן המטרה המרכזית לחיצי הבקורת של הציבור, עשו הרבה לסילוק ליקויים, שלא לכולם הן היו אחראיות.

ד

הדמוקרטיה התרחקה במאבקה היום־יומי, בלבטיה ומשבריה, בחיפוש פתרונות לבעיותיה המחריפות והולכות, מהעקרונות של מניחי יסודותיה העיוניים במאות הקודמות. הדמוקרטיה מחפשת פורמולה חדשה ומחדשת את דפוסיה הישנים. בשאיפה זאת חשובה כל מחשבה פורה וכל נסיון של תאור המצב לאשורו. בכיוון זה יש לראות כתרומה לעיצוב דמותה של הדמוקרטיה הישראלית – גם את הספר הזה שלפנינו.

עורך הספריה המשפטית ירושלים, יולי, 1953

מלוקטים וערוכים בידי

ד"ר י. לוינטל

אקדמה

במחזור ספריה מוציאה כעת הספריה המשפטית קובץ בעל חשיבות מיוחדת לציבור, והוא הלקט הראשון של דיני העבודה המחייבים בישראל. ד"ר לוינטל, המצוי בעניני תחיקת עבודה זה שנים, עשה עבודה חשובה, הנמסרת בזה לציבור. לוקטו כאן דיני העבודה מכל מסכת החוקים המחייבים בישראל וכן צורפו כל הצוותים המתאימים, עד שנוצרה מערכת שלמה וממצה של כל דיני העבודה בארץ. בדברי המבוא שלו מסביר המלקט את דרכי הילקוט ולמותר להוסיף על דברים אלה. יש לקוות שקובץ זה יביא תועלת לאנשי המשפט והאגוד המקצועי בישראל, שאופיה כמדינה סעד אינו מוטל בספק.

כדרכו בדברי המבוא לספרים שהופיעו עד עתה ב"ספריה המשפטית", ניגש עורך הספריה לסקור גם כאן את הספרות הישראלית והא"יית במקצוע דיני העבודה. הסקירה, לצערנו, תהיה קצרה מאוד. – בתקופת המנדט הופיעו (ב־1927) ילקוט דיני עבודה מאת י. בר־שירה, קובץ (עם פירושים) שכלל את פק' הפיצויים לעובדים ועוד חוקים מעטים (וכן ב־1940) אוסף דינים והלכות על פצויי פטורין מאת מ. וגר ופ. דיקשטיין. למרות הפעילות הרבה בישראל, בשדה זה של התחיקה מפגרת הספרות המשפטית. היבול הספרותי בשדה זה לא חרג ממאמרים וסקירות בעתונות היומית וזו של האגודים המקצועיים וממספר חוברות. כידוע נמצאות תכניות החקיקה בעניני עבודה בעצם ביצוען, ויש לקוות שדיני עבודה, יכבשו בעתיד את מקומם הראוי במערכת בתי המשפט, במוסדות החנוך הגבוה ובספרות. הספריה המשפטית מקווה, כי הקובץ הנוכחי יתרום גם הוא את חלקו לכך. במידת האפשרות תשקוד הספריה המשפטית עד להוצאת מהדורה חדשה, על פרסום תוספות, שיכללו את חוקי העבודה החדשים ואת התיקונים לחוקים הקיימים.

עורך הספריה המשפטית

מאת אברהם גורלי, ידין ירון, אליקים הררי

פתח דבר

הספר הזה בספריה המשפטית, ענינו – דיני הנזיקין המחייבים במדינת ישראל. בספר זה נעשה נסיון נוסף של הספריה המשפטית “לפתוח בפרשנות משפטית עברית, ישראלית… בצורת מבוא לחוק מסוים” (דברי העורך בהקדמה לספר א' של הספריה המשפטית); ואולם כל המצפה למצוא בספר זה מחקר ממצה או מקיף של תורת הנזיקין יגלה בו פנים שלא כהלכה. לא זו היתה מטרתו המקורית של בעל המבוא, – סקירה של מקורות דיני הנזיקין ותחומי יניקתם ותחולתם במדינת ישראל. המחבר הסתפק בהבאת ראשי פרקים בתורת הנזיקין המחייבת בישראל והמבוססת על החוק האנגלי מתוך השוואת מה לשיטה היבשתית ולשיטה העברית הקדומה.

בינתים נשתהתה הופעת המבוא ולא ראה בעל המבוא דרך אחרת, אלא להשלימו ע"י תמציות של הלכות שנקבעו בינתים בבתי המשפט בישראל.

שדה זה של דיני נזיקין בישראל (ובא"י) טרם נחרש אפילו חריש שטחי ראשון. מועטים היו פסקי הדין במקצוע זה בא"י וכן בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. בשנתים האחרונות הולך מקצוע זה ותופש מקום רב יותר ויותר בשדה היודיקטורה הישראלית. דוקא ראשיתה של הדבר מחייבת עיון ובדיקה, כדי שדרך זו תיהפך לדרך המלך באחד המקצועות החיוניים ביותר של מערכות המשפט בחברה האנושית. בהכרח איפוא, שיסומנו כאן רק וקים מנחים, מכונים, מסבירים ומבהירים את סבך החומר וממיינים ליסודותיו ומנתחים את בעיות תחולתו, חיובו ותקפו. אין לך מקצוע נרחב, מקיף ומעמיק כמקצוע זה במסכת משפטית של רוב הארצות בעולם ואין בעל המבוא מדמה לפתור את כל הבעיות או אפילו את רובן. כל שירצה ללמוד בעיות מן הדין שיזדקק לספרות הלועזית; אולם מה שניתן כאן זוהי סקירה, איסוף מקורות והשוואתם, סיכום ונסיון למצוא את השיטה של דיני הנזיקין המחייבים בישראל.

בעל המבוא מקווה שייסלח לו הנסיון למבנה מתודולוגי של החומר, שלא בכל הוא הולך בעקבות השיטה האמפירית האנגלית. שיטה חדשה זו יתכן ותסייע גם למתלמד לתפוש מהר יותר את עקרונות החיוב בנזיקין. ברוב הספרים האנגלים ימצא הקורא פרקים, כגון: רכבות, דברים מסוכנים, אניות ועוד. (בדומה לשור, בור וכו' של המשנה). המבוא שלנו מכניס את הדברים בפרקי רשלנות, הפר חובה, מטרד וכיו"ב. הזהירות של ביהמ"ש האנגלי בקביעת עקרונות בחובות נזיקין והתפתחות של דורות, הטביעו את חותמם על מבנה תורת הנזיקין. אצלנו חשוב להקים היסודות ללומדים ולעו"ד, לחברה הצעירה ולכן קבעתי חלוקה שאינה מצטיינת באדיקות; ואם כי פולוק היה אולי מעלה חיוך של הסכמה, הרי מפי הלורדים של מועצת המלך ודאי שהייתי זוכה לגערה.

ספר זה מופיע כספר ב' של הספריה המשפטית והוא כולל את המבוא, קובץ הפסקים שניתנו בישראל והנוסח המתוקן של הפקודה. החומר של פסקי הדין סודר באופן כרונולוגי, בלי שיטה מיוחדת. כל מקום שבספר נזכרת תוספת־תוס', הכוונה היא לקובץ זה. המהדורה הבאה, עקב רבוי החומר, ודאי תצטרך לנהוג בשיטת דייג’סט.

הראשונות שבמבוא סכנה בה: שמא שגה בעל המבוא או לא תחם למושגים את התחום הנכון. יש רצון, איפוא, לסיים באחת מהתפילות של רבי נחוניא בן הקנה שהיה אומר בכניסתו לבית המדרש: “…יהיה רצון… שלא יארע דבר תקלה ל ידי ולא אכשל בדבר הלכה… ולא יכשלו חברי בדבר הלכה…”.

אברהם גורלי

י"ב תשרי תשט"ו – 9.10.54

תולדותיה והתפתחותה של הגנת המיעוטים ע"י חבר הלאומים והפטיציות היהודיות

מאת ד"ר א. גורלי

עם הקדמה מאת פרופ' נ. בנטביטש

הקדמה

ד"ר א. גורלי הוא תלמיד־המחקר הראשון באוניברסיטה העברית שקבל את התואר ד"ר לפילוסופיה בעד מחקר במקצוע יחסים בין־לאומיים. למחקרו בחר לו את הנושא: “הגנת המיעוטים באמצעות חבר הלאומים”. הייתי אחד ממורי האוניברסיטה שהדריכו אותו וסייעו לו בעצה בכל הנוגע למחקר זה. ד"ר גורלי עלה לארץ מפולין (וילנה), שבה למד להכיר מקרוב את היחסים ששררו בין רוב האוכלוסיה והמיעוט היהודי. הוא הקדיש כמה שנים לחקירה מקפת של פעולות המחלקה למיעוטים שליד חבר הלאומים. את פרי מחקרו זה פרסם בספר ואני מאמין שהוא מהוה תרומה חשובה להכרת צד חשוב של התפתחות הסדר הבין־לאומי. אני שמח להמליץ עליו לפני המתענינים בזכויות של קיבוץ או עדה הנבדלים מרוב הצבור שבתוכו הם חיים, בדתם, גזעם, שפתם ולאומיותם. היהודים הם שהיו בעלי היזמה במאבק להבטחת ההגנה על זכויות המיעוטים בועידת השלום בשנת 1919. כל סעיף בנוגע לזכויות אלה לא נכלל במגילת חבר הלאומים, אולם בחוזי השלום שנכרתו עם המדינות החדשות שקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה הוכנסו סעיפים מיוחדים בנוגע לזכויות המיעוטים, ומועצת חבר הלאומים נקבעה כאחראית לשמירה על קיומם. היתה זו התפתחות חדשה במאמציהם של המוסדות הבין־לאומים להבטיח את שמירת הזכויות של המיעוטים. אמנם מאמצים אלה לא הוכתרו בהצלחה רבה, שכן לא היתה לנציגי המיעוטים הזכות להופיע לפני מועצת החבר אלא רק להגיש לפניה פטיציה לשם דיון. ד"ר גורלי סוקר בספרו את כל הפטיציות שהוגשו למועצה במשך כל זמן קיומה ומתאר במפורט את גורלה של כל אחת ואחת. בסקירה זו הוא מראה כיצד הלכה ונחלשה ההגנה על המיעוטים במשך 20 שנות קיומו של חבר הלאומים עד שפסקה כליל בזמן האחרון לקיומו. בדונו בעניין ההגנה על המיעוטים מטפל הספר בפרשיות חשובות של ההיסטוריה היהודית בעבר הקרוב. אמנם התנאים שונים כיום מן הקצה אל הקצה לאחר שקמה מדינת ישראל והיא מקבצת אליה את המיעוטים היהודיים מרוב ארצות הגולה. אולם כל אלה השואפים להבין את ההווה צריכים גם כן שיהיה להם מושג בהיר על ההתרחשות בעבר, שכן למרות כל השינויים והתמורות מהוים העבר וההווה רציפות אחת.

נורמן בנטביטש

מבוא

א

הספר הנוכחי הוא מחקר אשר עיקרו – אותו המקצוע של מדעי החברה שרגילים לקרוא לו בשנים האחרונות “יחסים בינלאומיים”; מקצוע זה בהיותו יונק מתחומי סוצילוגיה, היסטוריה ופוליטיקה קשור קשר הדוק בבעיות חוק בינלאומי פומבי. עקב מגע רחב זה עם החוק הבינלאומי, בעיקר, יוצא מחקר זה מטעם הספריה המשפטית כראשון בסדרה החדשה, שתקרא סידרת חוק בינלאומי (יחסים בינלאומיים). עם הקמתה של מדינת ישראל נוצרה נקודת ראות חדשה לבחינת בעיות המיעוטים היהודיים בעולם, דהיינו, לבחינת בעיות הגולה. היחסים בין העם היושב בישראל ובין ישראל היושב בעמים מעסיקים את הציבור היהודי בכל מקום. קורותיה ותוצאותיה של מלחמת הגולה האירופית לזכויותיה יסייעו בחיפוש פתרון לבעיות אלה. היושבים על המדוכה ודואגים לגורל עם ישראל, לאחר השואה שעברה על הגולה האירופית, טוב שיעיינו ויראו באיזו מדה יכולה הגנה בינלאומית לסייע להבטחת זכויות היהודים בגולה. האמנה הבינלאומית בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם (גינוסיד) שנתקבלה ע"י עצרת או"ם ב־9.12.48. (בעקבותיה אישרה הכנסת ב־29.3.50 את החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י - 1950 ), גורמיה ושרש צמיחתה יובנו על רקע הענינים הנדונים בספר זה, כשם שאמנות הפליטים שנענשו מ - 1933 ואילך הן תוצאה של כשלון חוזי המיעוטים, לולא כשלון שטת וורסי, לא היו עמים, ובשורה הראשונה העם היהודי, מגורשים או מושמדים. העם היחידי הנמצא במיעוט בכל העולם הוא גם העם היחידי בעולם שמיעוטו מרוכז בארצו. המצב המיוחד הזה והמגע המתמיד ואשר יתמיד בין ישראל והתפוצות מחייב ידיעה בבעיותיה של הגולה. הדור הגדל בארץ חייב למצוא ספרות בשפתו על בעיות הגולה ועל מאבקה לזכויות ולחיים.

ב

מקצוע זה של חקר זכויות המעוטים הלאומיים זכה להתענינות רבה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם; ספרות עשירה וענפה הוקדשה לו בשפות רבות. הספר הנוכחי, שנכתב כעבודת מחקר באוניברסיטה העברית במקצוע היחסים הבינלאומיים, מהווה את הנסיון הראשון בארץ לחקור ולסקור בעיה זו של המיעוט הלאומי היהודי במלחמתו לזכויותיו. המחקר הנוכחי הוא גם הראשון הסוקר את כל הפטיציות היהודיות שהופנו לחבר הלאומים.

כעדות לענין, שמגלה הגולה בבעיות אלה, תשמש העובדה שהקונגרס היהודי העולמי והקונגרס האמריקאי היהודי הוציאו ב־1943 את ספרם האנגלי של יעקב רובינסון, אוסקר קרבקי, מקס לזרסון, נחמיה רובניסון ומרק וישניאק “האם היו חוזי המיעוטים כשלון?”. מאידך, הוציא ד"ר קורט שטילשוייג בברלין של 1936 את ספרו הגרמני “יהודי אירופה המזרחית בחוזי המיעוטים”.

ג

בעיות המיעוטים הלאומיים, הדתיים, הגזעיים או הלשוניים לא נפתרו לאורך זמן; הן עלולות שוב להביא לתמורות ומהפכות בעולם. כיום אין מדברים הרבה על זכויות מיעוטים במקום לטפל בבעיות לאום ותרבות של המיעוטים, נאלץ העולם לטפל בבעיות זכויות האדם באשר הוא אדם, בזכות האדם ועם לחיים פיסיים, דבר שהתגלה בו צורך בשים לב לשיטות הנושאות אבדון לגזעים ולעמים. ההצהרה האוניברסלית של זכויות האדם שנתקבלה בשלהי מלחמת העולם השניה (10.12.1948) תפסה את מקום חוי המיעוטים של משטר וורסי, שהגנו על זכויות לאומיות, תרבותיות וכו' של עמי המיעוטים בהתאם לעקרונות ההגדרה העצמית.

ד

הספר הנוכחי מכיל ד' חלקים ותוספת. פרקי החלק הראשון והחלק השני דנים בבעיה הכללית של המיעוטים באירופה ובהקמתו של משטר הגנת המיעוטים ע"י חבה"ל. על הרקע המדיני, ההיסטוריה והמשפטי הזה מתוארת שאלת המיעוטים היהודיים בחבה"ל. החלק השני ממצה את הפרוצדורה להגנת המיעוטים והתפתחותה. בחלק השלישי ניתן תאור של השאלה היהודית מבחינה בינלאומית, מדינית ומשפטית בקשר להגנת חבה"ל. מרכזי גולה גדולים, כגון פולין, שמצבם כמעט לא שמש נושא לדיון במוסדות חבה"ל, תופשים ע"כ מקום מועט יותר בחבור, מאשר קבוצים יהודיים קטנים, כגון זה שבדאנציג, שבגורלם עסק החבר. כי אין החבור רואה כתפקידו לתאר את הבחינות הרבות של מצב היהודים באירופה, אלא מגביל את עצמו לתיאור השאלה היהודית מבחינת תחולתם ושמושם של חוזי המיעוטים. חלק ד' מוקדש להערכת ההישג ולמתיחת הבקרת. בתוספת מובאים המסמכים העקריים בענין הגנת המיעוטים ורשימה ביבילוגרפית.

ה

הוקרת המחבר נתונה לכל אלה שעזרו לו; בשורה ראשונה – לפרופ' נורמן בנטביטש, הפרופיסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, שבהדרכתו ופקוחו נכתב החבור הנוכחי ושהיה ה"רפרנט" של מחקר זה כעבודת דוקטורט. כן נתונה תודתי לפרופ' קבנר מהאוניברסיטה העברית, שהיה ה"קו־רפרנט", על עזרתו בשדה ההיסטוריה המודרנית. תודה מיוחדת לפרופ' נתן פיינברג שגילה ענין רב בעבודה לכל שלביה וליווה את המחבר בעצתו. גם לישראל אבניר שתיקן והגיה – רחשי תודה.

ד"ר א. גורלי

שאלת המיעוט היהודי בחבר הלאומים

התוכן

הקדמה מאת פרופ' נורמן בנטביטש

לוח ראשי תיבות וקיצורים

מבוא

חלק א': חוזי הגנת המיעוטים.

פרק א: הגנת המיעוטים עד חבה"ל

פרק ב: שאלת המיעוטים בועידת השלום

פרק ג: מהותם של חוזי המיעוטים והערבות להגשמתם

פרק ד: המיעוט

חלק ב': הנוהל של חבר הלאומים בהגנת המיעוטים.

פרק א: הנוהל הכללי

פרק ב: נוהל מיוחד לגבי שטחים מסוימים

פרק ג: התפתחות של מוסדות הנוהל

חלק ג': הפטיציות היהודיות.

מבוא

פרק א: תקופת התהוות (1919 – 1923)

פרק ב: הייצוב (1923 - 1929)

פרק ג: ערב התמוטה (1929 - 1933)

פרק ד: התמוטה (1933 - 1939)

חלק ד': הערכה

פרק א: ההישג

פרק ב: הבקורת

פרק ג: הצעות התקונים

פרק ד: הסיכום

תוספת

1. חוזה המיעוטים הפולני

2. מכתב קלמנסו לפדרבסקי

3. ההצהרה הפריסאית

4. החלטות חבה"ל על המיעוטים

ביבליוגרפיה

ההקדמה ותוכן הספר (באנגלית)

אלו בעיות של המנדט הא"י (בעקבות הספר של ד"ר פינברג) “העולם”, 25 מאי 1937

לשאלה הערבית (בקורת ספרים: 1) העולם המושלמי והעולם הערבי – י. בן צבי; 2) בעית הערבים בארץ – ד"ר ב. אבניאל; 3) קובץ מאמרים לשאלה הערבית, הוצאת קדימה; 4) בעית הקנטונים – ד"ר ב. אבניאל “העולם”, 1 יולי 1937

משהו על המדע המדיני שלנו “הארץ”, י"א אב תרצ"ז, 1937

ספר מדיני (דברי הערכה על ספרו של ד"ר נ. פינברג “אילו בעיות של המנדט הא”י באנגלית) “דבר”, כ"ד באב תרצ"ז 1.8.37

מספרות על ארץ־ישראל “העולם” 20 בינואר 1938

לביסוס המנדט (בשולי חוברת אנגלית של ד"ר ד. אלנר) “דבר”, ט"ו באדר תרצ"ח 1938

מהספרות המדינית (דברי הערכה על ספרו של פרופ' מ. מ. לזרסון “על המנדט” באנגלית) “העולם”, 9 ליולי 1938

על משמר הזכויות בארצות הגולה “העולם” 14 ליולי 1938

הסטיה מן המנדט “העולם”, 4 מאי 1939

על רקע הימים (פטריוטים, שוחרי שלום) “העולם”, 23 נובמבר 1939

מעמד הפקידים לפי חוקי הארץ “שורות”, מאי 1939; דצמבר 1939

על החוק המסחרי “עתון הסוחר”, כסלו תרצ"ח, ירושלים

המעוטים במזרח התיכון (ע' 1–17) “ילקוט המזרח התיכון”, אדר ב' תרצ"ח, ירושלים

פצויים לעובדים מפוטרים “שורות”, אייר ת"ש, תל־אביב

הארגון של כנסת ישראל בא"י (ע' 5–19) “אלמות”, ניסן תש"ה, ירושלים

לקט אמרות מהספרות על עו"ד וערכאות (ע' 46–50) “הפרקליט”, אדר א' תש"ו, תל־אביב

“המופלא” (עמוד 180–182) “הפרקליט”, שבט תשי"ג, תל־אביב

“פצויי פטורין” מאת מ. וגר ופ. דיקשטיין הוצ' ר. מס “שורות”, יולי 1940

ספר על דיני החברות (הערכת ספרו של א. פלמן “דיני חברות בא”י")

החוק הפלילי החדש “דבר”, 10.5.37

ועידת עורכי הדין “דבר”, 1.6.37

תקנות הדיון בעניני ממונות “הארץ”, 6.7.37

ספר עברי על דיני עונשין (הערכת ספרו של פ. דיקשטין "דיני עונשין) “דבר”, 18.1.38

ספרות המשפטית

(הערכת ספרו של ה. קנטרוביץ “חוק הפרוצדורה הפלילית בארץ־ישראל”) “דבר”, 26.4.38

דבר הימים / דבר לגולה 5.6.1939

ג’נבה והאג / דבר לגולה 28.6.1939

במבחן החוק / דבר לגולה 2.5.1940

לזכר הרוגי “מלון דוד” (שלושה ממשרדי היועץ המשפטי) – “דבר”, 20.9.40 (כ"ד באלול תש"ו)

על התביעה הכללית (שיחת התו"כל הראשי ב"קול ישראל"). (“במחנה”, 12.8.48)

המשפט ובית־המשפט בחמש שנים לקיום מדינת ישראל.

(בכתובים)

(דבר היום)

ועידת עורכי הדין הנפתחת היום בתל אביב, היא הועידה הארצית השמינית של עורכי הדין היהודים בארץ, רבות תהיינה דאגותיה וּודאי חשובות הן השאלות המקצועיות אשר תעמודנה לפניה. אך תנאים מורכבים אלה שבהם נתונה חברתנו הצעירה בראשית גידוּלה, ומערכה מסובכה זוֹ אשר הוטלנו לתוכה בתוקף התנאים האלה, מחייבים כל גוּש צבורי מאורגן להתאזרות ולערוּת, לאנשי המשפט אשר בקרב ישובנו נתיחדה חלקה מיוחדת.

בתוקף עבודתם המקצועית קרובים עורכי הדין יותר מאחרים למוסדות הממשלה ולבתי המשפט. ואילו ניתנה לכולם אוזן קשובה ולב חרד, היו הם צריכים להיות הראשונים לעמוד על כל קיפוח של זכויותינו בארץ והיו יכולים להיות הראשונים אשר יחלצו למלחמה על מניעתו. שנה זו של שוד ורצח ועלבון והצרת צעדינו היתה גם שנה של ענוי הדין ועווּת הדין ומי כעורכי־הדין הקרובים אל החלל היו צריכים להיות המצוּוים לעמוד בפרץ. ומתוך בקיאותם ביסודות המשטר – הם הנתבעים להאזין לעקבות הסכנות האורבות, להתריע עליהן בעוד מועד, לגייס לכך את כוחות הצבוּר ולקדם פני הבאות. לא רק בארצות הגולה, אשר מהן יצאו, ידעו עורכי הדין בשעת מערכה פוליטית לשרת את העם בהאבקו על זכויותיו ועל עצוּב חייו הקונסטיטוציוניים, כי אם גם בארץ הזאת, ידעו ויודעים עורכי הדין המעטים אשר בקרב שכנינו לשמש את תנועת עמם גם כשהיא תועה בדרכים לא דרך.

עוד המערכה נטושה. הועמדה הארץ, והועמד עמנו בתוכה, לפני הכרעות כבדות גורל. והשעה הבאה עלינו תהא גם הרת לבטים קונסטיטוציוניים. חבר אנשי משפט, יודעי דת ודין ונאמנים עם יעוד עמם ועם צרכי גידולו המתמיד – תפקיד רב ערך נכון לו בתוך צבורנו.

וגם כר נרחב לפעולה תרבותית נכון להם. בידיהם הופקדו שערי המשפט ועליהם החובה לשקוד שלא יסולפו דרכי התפתחותו, שלא תטושטש בו דמותנו ולא תיהפך מסכת חיים זו לנצר זר בעולמנו, ללא זיקה נאמנה לשפה, לתרבות ולצרכי הבנין והגידול.

רבי מכשולים ומכשילים הם דרכי השתרשותם של בעלי המקצוע החפשיים בקרב צבורנו. ביחוד אחרי שרבים מהם עלו לארץ בגיל של עמידה, עמוסי מסורת אחרת ולפעמים גם עקורים משרשיהם שלא ברצונם. בפני כולם פתחה הארץ את שעריה. ואל כולם פנויה התביעה: להכניס את צוארם בעול צוויה. רק אז תהא נכונה הברכה מהם ולהם.

בדרכנו הכבדה קם לנו המורה העממי, אשר חלקו רב מאד בעצוב דמות דורנו החדש בכפר ובעיר. קם לנו גם הרופא העממי אשר ליוה את החלוץ בשדות עמלו ונשא אתו בסבלות בנינו. יקום לנו גם איש המשפט העממי, אשר יצא אתנו במערכותינו וישרת באמונה ובדעת ובאומץ לב את ישובנו החדש בנפתוליו המרובים והאחראים.

(“דבר”, 1.6.37)

הרוצה לעמוד על דרכי תקומתו של עם ישראל בארצו, על אופן התלכדותם של השבטים והעדות השונים לגוף אחד, יתבונן בתהליך התהוותו של ארגון כנסת־ישראל בארץ־ישראל, כי אין לך עוד תהליך כמותו שישקף במידה כזאת את חבלי התרקמותו של העם, על־אף הבדלי לשון ועדה, מנהגים ומושגים, רמת מחיה ורמת תרבות. ארוכה ומסובכת פרשה זו של ארגון הישוב היהודי בארץ־ישראל וכל המתענין בה לפרטיה יצא וילמד בספרו של מ. אטיאש “כנסת ישראל בארץ־ישראל”, שהופיע לא מזמן.

בפרקים הבאים ניתן סקירה על השתלשלות ארגונו של הישוב ומבנהו מאז ועד היום.

1. תולדות הארגון של כנסת־ישראל

א. תקופת גישושים ונסיונות (1900 - 1920);

ב. תקופת הנחת היסודות (1920 - 1931);

ג. תקופת הביצור (1931 – 1944)

עם בחירתה של אספת הנבחרים הרביעית (1 באוגוסט 1944) מתחילה תקופה חדשה בתולדות הכנסת, אשר בה עתידה מסגרת הארגון של הישוב ליהפך, כפי שאנו מקוים, מסגרת ממלכתית.

א. הגישושים והנסיונות (1900 - 1920)

מאמצי הליכוד של הישוב החלו כבר לפני ארבעים שנה ומעלה. שנת 1900 - 1903 נעשו נסיונות מצד שליחי ועד חובבי־ציון באודיסה להקים רגון ישובי משל בני המושבות אשר ידאג לעניני הכלל וייצג אותם בפני השלטונות. ב־1903 נערך בזכרון־יעקב כינוס אשר בו הניח מ. מ. אוסישקין את היסוד למוסד הראשון של השלטון העצמי. בבחירות לכינוס זה השתתפו 2157 איש ואם־כי הישוב מנה אז שמונה רבבות, אין לזלזל במספר הבוחרים, שכן ניתנה זכות הבחירה רק למתפרנסים מיגיע כפיהם (כמעט רובו של הישוב התפרנס על ה"חלוקה"). הנסיונות האלה לא הצליחו, הואיל והכוחות המארגנים באו מן החוץ, ושלטון עצמו שאינו קם מתוך התעוררות עצמית אינו עשוי להתקיים. הנסיון השני נעשה ב־1907, כאשר הוקמה המועצה הארץ־ישראלית. בני העליה השניה הם שנתנו דחיפה לנסיון חדש זה. המועצה היתה מורכבת מנציגי מוסדות והסתדרויות ותפקידה היה לתאם את הפעולות הציוניות בארץ. המועצה התקיימה רק כשנתיים; עיקר חולשתה – בהיותה גוף ממונה ולפיכך מחוסרת סמכות והשפעה. המוסדות המיוצגות בה היו: הועד הפועל הציוני, אפ"ק, ועד חובבי־ציון באודיסה, הפועל־הצעיר, התאחדויות המורים, בעלי־המלאכה, הסוחרים והאכרים, וכן שתי חברות לגידול כרמים ולרכישת קרקעות.

ערב המלחמה העולמית הראשונה, עם התסיסה שקמה בארץ נגד הנהגת שפת־ההוראה הגרמנית בטכניון, נעשו שוב אילו הכנות לארגון מחודש של הישוב, אך נתבטלו בפרוץ המלחמה.

עם כבוש דרומה של הארץ על־ידי הצבא הבריטי, נתכנסו בפתח־תקוה, בנובמבר 1917, נציגים של בוגרי הגימנסיה “הרצליה”, מפלגות הפועלים, הסתדרויות המורים ובעלי־המלאכה ובחרו בועד שתפקידו היה לכנס אספה מיסדת של הסתדרות יהודי ארץ־ישראל. הועד הוציא כרוזים וכינס כעבור חודש אספה, שקראה לעצמה “אספה מכוננת”. השתתפו בה באי־כוח נקודות הישוב ביהודה וכן באי־כוח מוסדות, הסתדרויות ומפלגות הפועלים. היה זה הכינוס הראשון, אשר העלה ברמה את השאלה של ארגון הישוב והקמת מוסדות מייצגים על יסוד בחירות דימוקרטיות. הכינוס בחר בועד זמני אשר עליו הוטלה הנהלת עניני הישוב עד שיקום הארגון ותכונס האסיפה המייסדת. הצהרת בלפור וההכרה הבין־לאומית בציונות שימשו דחיפה עצומה לארגון, אולם המצב הצבאי עיכב ומאחר שצפון הארץ לא שוחרר במהירות המקווה, נדחה כינוס האספה המייסדת על יסוד בחירות ובמקומה נקראה האספה המכוננת השניה, שנועדה להיות, לפי הצעת הועד הזמני, האספה המייסדת. מחמת ההתנגדות הרבה להקמת מוסדות שלא על יסוד בחירות, נסוג הועד הזמני והסכים לכנס את האספה המייסדת על יסוד בחירות דמוקרטיות (לאשה זכות־בחירה אקטיבית בלבד, ז"א לבחור אך לא להיבחר). אחר כיבוש צפון הארץ נתכנסה, בדצמבר 1918 אספה מכוננת שלישית, שקראה לעצמה המועצה הארץ־ישראלית והשתתפו בה נציגים מכל קצוי הארץ. הועד הזמני לא יכול עדיין להכשיר בכוחותיו הוא את התנאים לכינוס האספה המייסדת, והמועצה הארץ־ישראלית טיפלה גם בענין הבחירות לאספה, בפרט שגם שאלת זכות הבחירה לנשים חזרה ונתעוררה. בין ההחלטות על ארגון הישוב העתיד לקום מצויה ההחלטה כדלקמן: “האספה המייסדת תחליט על־דבר התקנות לסידור וארגון החיים העצמאיים הפנימיים של יהודי ארץ־ישראל על יסודות דמוקרטיים ועל־דבר ביאות־כוח תמידית של הישוב היהודי בארץ”.

הפעם נערכו הבחירות לאספה המייסדת, אשר עתה הוחלט לקראה “אספת הנבחרים”. זכות הבחירה ניתנת לכל בוגר, בלי הבדל מין וב־19 באפריל 1920 הלך הישוב אל הקלפי. מתוך המספר הכלל של 29,000 (לערך) בעלי זכות בחירה הלכו אל הקלפי יותר מעשרים אלף, דהיינו כ־70% (יחד עם החרדים על־פי סידורים מיוחדים, הגיעה ההשתתפות ל־77%). על 314 מקומות של צירים נלחמו 20 רשימות.

התקופה הראשונה הזאת היתה אפוא תקופה של גישושים, נסיונות והכשרת הקרקע להקמת השלטון העצמי של הישוב. אין עדיין מוסדות נבחרים כי־אם פעולות ארגון בלבד – תחילה ביזמה חיצונית ואח"כ ביזמה עצמית, – אשר הביאו לבחירות של אספת הנבחרים הראשונה.

ב. הנחת היסודות (1920 - 1931).

הבחירות לאספת הנבחרים הראשונה, באפריל 1920, סיימו את תקופת הנסיונות ופתחו תקופה חדשה, בה הונחו יסודות מוצקים לשלטון העצמי ולארגון של כנסת־ישראל. ההכרה בציונות, העליה השלישית, עמידת הישוב במערכות המלחמה ושידוד המערכות שבא בעקבותיה חיזקו וליכדו את הישוב הצעיר שביקש לראות באספת הנבחרים הראשונה קונסטיטואנטה, דוגמת האספות הלאומיות שהניחו את היסודות למדינות החדשות באירופה.

אספת הנבחרים הראשונה נתקיימה עד סוף 1925, והיא נתכנסה לשלושה מושבים, ב־1920, 1922 ו־1923. במושב הראשון נבחר ועד לאומי בן 32 חברים, נציגי סיעות שונות, ואליהם סופחו 4 חברים על יסוד בחירה אישית. אספת הנבחרים הראשונה ומוסדותיה טיפלו בעיקר בהשגת הכרה בסמכותם מצד השלטון וכן בארגון הקהילות ובהכנת החוקה של כנסת־ישראל. במושב הראשון של אספת הנבחרים נתקבלו ההחלטות הבאות על סמכותה ומהותה:

א. אספת הנבחרים היא המוסד העליון לסידור עניניו הציבוריים והלאומיים של העם העברי בארץ־ישראל וביאת־כוחו היחידה כלפי פנים וכלפי חוץ.

ב. אספת הנבחרים הניחה במושבה הראשון את היסוד ליצירת ההנהגה העצמית הלאומית של העם העברי בארץ־ישראל.

החלטות אלה, המהוות יסוד מוסד של האבטונומיה העברית בארץ עד היום הזה, הוגשו אז לנציב העליון והנציב ענה ב־24.10.1920 בהצהרה, אשר לפיה מוכנה הממשלה לראות באספת הנבחרים ובועד הפועל שנבחר על ידה את נציגי הישוב בתנאים דלקמן:

1. כי יוכר האבטוריטט של המנדט בעד ממשלת ארץ־ישראל, אשר יאושר ע"י חבר הלאומים וכי לא תקבענה, ולא תבאנה דרישות העומדות בניגוד לתנאי המנדט.

2. כי בעתיד יישמר אופיה הרפרזנטטיבי של אספה"נ, בהמשיכה לרכוש בבחירות הבאות, כמו בבחירות הראשונות, השתתפות רוב ברור של הבוגרים היהודים בארץ־ישראל.

3. מובן, כי אין מענינה של האספה לעסוק בשאלות הנוגעות לארץ־ישראל בשלמותה, אלא בענינים הפנימיים של הישוב היהודי.

4. כמו"כ מובן, שהכרת אספת הנבחרים אינה פוגעת בזכות הכללית אשר לכל כיתה, קיבוץ או יחיד אשר בארץ, מאיזו אמונה שהיא, לבוא לפני הממשלה בענינים הנוגעים להם או בכל דבר, תלונה אשר ימצאו לנחוץ להגיש. (אטיאש, עמ' 66).

זהו האקט המדיני היסודי של ההכרה במוסדות השלטון העצמי של הישוב, שחוזקה על־ידי ההכרה המשפטית בצורת תחוקה מיוחדת. עקב שאלת זכות הבחירה לנשים, נדחו הבחירות לאספת הנבחרים השניה והועד הלאומי הכין בינתים שיטת בחירות חדשה, על יסוד חלוקת הארץ למחוזות־בחירה וזכות־שוה לנשים לבחור ולהבחר. בדצמבר 1925 נתקיימו הבחירות לאספת הנבחרים השניה. מתוך קרוב לששים וחמשה אלף בעלי זכות־בחירה הלכו לקלפי כ - 57%. הפעם נקבע מספר הצירים ל־201 ו־28 רשימות הופיעו בבחירות. אספת הנבחרים השניה קיימה שני מושבים ב־1926 וב־1929, עד שנערכו בתחילת ינואר 1931 הבחירות לאספת הנבחרים השלישית, על יסוד התקנות של כנסת־ישראל. בתקופה זו, בת עשר שנים ויותר, הונחו היסודות לשלטון העצמי של כנסת־ישראל. הוקמו המוסדות: אספת הנבחרים, הועד הלאומי, המועצה הדתית; אורגן התא של הכנסת: הקהילה, והותקנו בתי־הדין הדתיים. בשעות מצוקה למד הישוב להתלכד סביב מוסדותיו ולעמוד במבחן. מוסדות הכנסת הוכרו בתקופה זו על־ידי השלטונות למעשה וכן להלכה, בתוקף מערכת חוקים 1927/8 על ארגונה של כנסת־ישראל וסמכותה. חוקים אלה אמנם לא השפיעו עדיין במישרים בתקופה הנדונה. אך המוסדות האבטונומיים כבר הוכשרו לביצוע התפקידים המרובים והשונים בתקופה השלישית.

ג. תקופת הביצור (1931 – 1944)

התקופה החדשה נפתחה בבחירות לאספת הנבחרים השלישית, שנבחרה כבר על יסוד התקנות של כנסת־ישראל. מקרוב ל - 90 אלף בעלי זכות־בחירה הלכו אל הקלפי 56%. על המקומות של 71 צירים נלחמו 16 רשימות. אספת נבחרים זו האריכה ימים ובמשך 13 שנות קיומה נתכנסה ל־18 מושבים. תקפה פקע עם הבחירות שהתקימו באחד באבגוסט 1944 לאספת הנבחרים הרביעית, אשר בהן השתתפו עשרים וכמה רשימות על מאה שבעים ואחד מקום והלכו אל הקלפי כ - 72% מ - 280 אלף בעלי זכות־בחירה, ז"א למעלה ממאתים אלף איש ואשה. בתקופה זו בגר הישוב והתחזק וכן נוצרו מוסדותיו האבטונומיים. הדאגה לבריאות ולחינוך, לעזרה סוציאלית ולעניני בטחון, לעניני עבודה ופעולה מדינית היא בתקופה זו כולה או בחלקה (תוך שיתוף פעולה עם מוסדות ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית) בידי מוסדות הכנסת, בעוד שקודם לכן היתה בעיקר ההנהלה הציונית האחראית לענינים אלה. בתקופה זו יוצאת האבטונומיה של כנסת־ישראל למרחב. על יסוד התקנות של כנסת־ישראל מן האחד בינואר 1928 מוכרת הכנסת על־ידי החוק והמדינה והיא נעשית חלק בלתי נפרד של המשטר הקונסטיטוציוני בארץ. נושא השלטון העצמי היהודי מקבל את הזכות להטיל מסי חובה ונוצרת המסגרת החוקית לפעולות שונות בתחומי החיים הדתיים והחילוניים.

2. יסודות האבטונומיה של כנסת־ישראל

א. מקורות הסמכות

לאחר סקירתנו ההיסטורית חייבים אנו לעמוד על מהות השלטון העצמי של הכנסת, היקפו, תחולתו ויסודותיו המשפטיים־קונסטיטוציוניים. במדע המדינה נקבע כלל יסודי: אם השלטון במדינה דמוקרטית מקורו בעם כנושא הרבונות העליונה במדינה, הרי סמכותו של השלטון העצמי נובעת מהשלטון העליון הזה. במלים אחרות, לשלטון העצמי אותה מידה של סמכות אשר השלטון המרכזי ויתר עליה למען השלטון האבטונומי. יש כאן דלגציה (העברה) של סמכות; סמכותו של השלטון העצמי שאולה מן השלטון המרכזי. אנו מכירים סוגים רבים של שלטון עצמי, כגון שלטון מוניציפאלי, עדתי, דתי, תרבותי וכו'. בדרך כלל מבחינים בין שתי צורות יסודיות של שלטון עצמי: טריטוריאלי ופרסונלי. האבטונומיה הטריטוריאלית חלה על שטח מסוים של המדינה ונושאיה הם בדרך כלל כל התושבים של אותו שטח: אבטונומיה כזאת היא למשל, האבטונומיה המוניציפאלית. האבטונומיה הפרסונלית, נושאיה הם לא תושבי שטח מסוים, כי־אם סוג מסוים של אנשים, בין שהם יושבים בחלק זה של המדינה בין שהם יושבים בחלק אחר. דוגמה לכך עשויה לשמש האבטונומיה הקהילתית של היהודים במזרח אירופה וכן האבטונומיה העדתית (מילאט) באימפריה העותומנית. האבטונומיה של כנסת־ישראל אף היא אבטונומיה פרסונלית לפי מהותה ולפי העקרונות שהונחו ביסודה, כי היא חלה על היהודים בארץ כולה, אולם רק על היהודים (במידה שלא פרשו מן הכנסת) ואין כוחה יפה לגבי תושבים שאינם יהודים, אפילו אם הם בודדים בתוך שטח שתושביו כולם יהודים. מיזוג העיריות העבריות, וכן המועצות המקומיות עם הקהילות, נתן מקום לטעות ולחשוב שעל־ידי מיזוג זה נהפכת האבטונומיה הפרסונלית ממילא לטריטוריאלית. להלכה אין הדבר כן, שהרי האבטונומיה של הכנסת אינה חלה לעולם על שאינו יהודי וכן אינה חלה על אלה שפרשו הימנה. אמנם למעשה קיימות יחידות טריטוריאליות רבות, אשר אין בהן לא תושבים זרים ולא יוצאי הכנסת וכאן האבטונומיה הפרסונלית היא ממילא גם טריטוריאלית.

ב. אבטונומיה דתית וחילונית

מההגדרה הנ"ל של מקור הסמכות אשר לשלטון האבטונומי נובע, כי אין לו אלא אותן הסמכויות שנקבעו על־ידי המחוקק של המדינה ובתחומים שהוגדרו על ידו. יש שהמדינה משאילה מקצת מסמכויותיה בתחומים אחרים (כגון דת או חינוך) ויש שהיא משאילה את רוב סמכויותיה (משטר פדרטיבי). בבואנו לבחון את היקף השלטון העצמי של הכנסת ותחומי תחולתו עלינו להבדיל בין התחום התחיקתי (statutory) לבין התחום הרצוני. התחום התחיקתי משמע שטח פעולתה של הכנסת בתוקף הסמכויות שניתנו לה על־ידי התחיקה הממשלתית; כאן האבטונומיה נובעת מהחוק. התחום הרצוני משמע שטח פעולתה של הכנסת בתוקף הסמכות שניתנה לה על־ידי הישוב עצמו, מרצונו הטוב. השטח בו מקבל הישוב את מרות מוסדותיו, אם־כי מרות זו אינה נתמכת על־ידי חוק ממשלתי.

השלטון העצמי הניתן לכנסת על־ידי החוק הוא בתחום החיים הדתיים והחילוניים כאחד. יש בזה משום חידוש עצום לגבי האבטונומיה היהודית בגולה בדורות האחרונים המצומצמת בעיקר בענינים דתיים בלבד. מבחינה זאת משמש השלטון העצמי של כנסת־ישראל יותר מאשר אבטונומיה גרידא, כי בו גלומות התחלות לחיים ממלכתיים עצמאיים: מוסדות האבטונומיה הזאת משמשים הכשרה לשלטון העצמי של הבית הלאומי, אשר אליו התכונו מחברי המנדט והצהרת בלפור. בארץ־ישראל העותומנית היה קיים, להלכה ולמעשה, שלטון עצמי של כל הדתות המוכּרות על־ידי השלטון ובכללן הדת היהודית. מורשה זה נתנה אותותיה עם שחרור הארץ על־ידי הצבא הבריטי. בעקבותיה ניתן סטטוס מוכר לבתי־הדין הדתיים של הרבנים (בתוקף דבר המלך במועצתו משנת 1922, המשמש קונסטיטוציה של ארץ־ישראל). סמכות זו של בתי־הדין הדתיים שישמה יסוד לפיתוח האבטונומיה הדתית של כנסת־ישראל. לא כן בתחום האבטונומיה החילונית, ז"א האבטונומיה הלאומית. כאן, בעניני חינוך, תרבות, עבודה סוציאלית והחיים הלאומיים בכלל, צריך היה ליצור יש מאין, להניח יסודות, ולהתמיד בפעולה ממושכת עד שהושגה לבסוף הכרת השלטונות. כתופעה חיובית יש לראות את מיזוג האבטונומיה הדתית והחילונית, אשר הושגה לא בלי קשיים יתירים בעיקר מחמת החידוש שבדבר בעיני השלטון הקולוניאלי האנגלי, הרגיל לתת חופש ושלטון עצמי בתחום החיים הדתיים, אך זרים לו המושגים של אבטונומיה לאומית חילונית.

האבטונומיה בתחום הדת היא זו הנתונה בדבר המלך במועצתו ובתקנות של כנסת־ישראל: בתי־דין דתיים בעלי סמכות בעניני נישואין, גטין, מזונות, אפוטרופסות וכדו'; מועצות דתיות וועדות בעלות סמכות בענין בתי־כנסת, שחיטה, בתי־קברות וכיו"ב. האבטונומיה בתחום החילוני היא בעניני “חינוך, עזרה לעניים, טיפול בחולים, פרנסת יתומים”, הנהלת “ספרי הנולדים, ספרי נישואין וספרי הנפטרים” וכן “הנהלת אותם הענינים והפעולות שהממשלה תמסור אותם לידיו” (של הועד הלאומי).

ג. חוק ומרות לאומית.

נמצאנו אפוא למדים, כי השלטון הניח בידי המוסדות האבטונומיים היהודים סמכות רחבה למדי בעניני דת, ואילו סמכות מוגבלת יותר בשאר כל הענינים. כוחו העצמי של הישוב והמשמעת כלפי מוסדותיו סייעו להם לחרוג מן התחום הצר שנחתם להם. מפעלי העזרה הסוציאלית והטיפול בעולים, מערכת בתי־הספר, מוסדות התרבות, החינוך הגופני והבריאות, הפעולות בענינים הפוליטיים, ההתאזרחות, הבטחון, גיוס והצלה, כל אלה חרגו ממסגרת התקנות הממשלתיות של כנסת־ישראל והוכיחו שביסודה מונח לא רק החוק, כי־אם בראש וראשונה הרצון הלאומי לחיים עצמאיים אשר קדם לחוק. סמכותם של מוסדות הכנסת נובעת אפוא לא רק מהחוק כי־אם גם, מהודאת הישוב, רובו ככולו, במרותם.

ד. כנסת־ישראל והסוכנות היהודית לארץ־ישראל.

לא יקשה לראות, שתחומי סמכותה של כנסת־ישראל, ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית משולבים בכמה שטחים. ראינו שעניני חינוך, בריאות, עזרה סוציאלית ועוד עברו בהדרגה וכמעט בשלמות מההנהלה הציונית למוסדות הכנסת. אולם תחומי המגע לא בטלו, אלא נתרבו עם גידולו של הישוב וריבוי צרכיו – בעיקר בתחומי הפעולה הפוליטית, הבטחון, הטיפול בעליה וכיוצא באלה.

שאלה זו של סמכויות הכנסת וההסתדרות הציונית שימשה נושא לדיון ובירור בכמה וכמה מושבים של אספת הנבחרים הראשונה והשניה, אולם בדרך כלל נשמר וקויים ההסכם שהושג עם השלטונות, אשר זה לשונו: “הממשלה תעמוד בקשר עם הסוכנות היהודית בכל הענינים האדמיניסטרטיביים והכלכליים של הארץ, הנוגעים לאינטרסים הכלליים של בנין הבית הלאומי. הממשלה תוסיף לעמוד בקשר עם הועד הלאומי בנוגע לכל האינטרסים המקומיים של יהודי ארץ־ישראל. לגבי האינטרסים היהודיים שהם גם מקומיים וגם כלליים תבוא הממשלה בדברים עם הסוכנות היהודית והועד הלאומי יחד”. כמו כן ניתנה לסוכנות היהודית על־ידי תקנות כנסת־ישראל, זכות הכרעה בכמה ענינים של הכנסת, בעניני בחירות, פנקס הבוגרים וכו'. שיתוף הפעולה בין מוסדות הישוב והעם נתקיים ללא הפרעות ותקלות והיה לברכה.

3. ארגונה של כנסת־ישראל

א. חוקי הכנסת

מה הם המוסדות של כנסת־ישראל? המוסדות של שתי אספות הנבחרים הראשונות שונו, על־ידי תחיקת כנסת־ישראל, שינויים ניכרים, ולפיכך נדון כאן רק במוסדות הכנסת בהתאם לתחיקה ולהתפתחות הענינים בתקופת אספת הנבחרים השלישית. ראשית, עלינו לסקור את החוקים הקובעים את מסגרת הכנסת, והם: סעיפי השיפוט של בתי־הדין הדתיים בדבר המלך במועצתו (1922), פקודת העדות הדתיות (1926). התקנות לסידורה של כנסת־ישראל בארץ־ישראל (אחד בינואר 1928), התקנות הקובעות את ההרכב והבחירות לאספת הנבחרים (1930), לקהילות (1931), ולמוסדות הדתיים (1936).

על סעיפי דבר המלך במועצתו כבר דובר. פקודת העדות הדתיות משמשת חוק־מסגרת, המייפה את כוחו של הנציב העליון לתקן תקנות לשם סידורן וארגונן של העדות הדתיות המבקשות זאת. כנסת־ישראל היתה היחידה שלמענה תוקנו תקנות כאלה. למעשה לא הוצאה פקודת העדות הדתיות בכלל, אלא כדי למלא את תביעות הישוב לאבטונומיה. בעקבות התקנות של כנסת־ישראל ובתוקפן הותקנו גם התקנות על הבחירות לאספת הנבחרים ולקהילות. התחיקה המועטת הזאת משמשת אב־בנין למוסדות כנסת־ישראל.

ב. מבנה הכנסת

המבנה הכללי של הכנסת מזכיר במידת־מה מבנה של מדינה דמוקרטית. בכל משטר דמוקרטי קיימות שלוש רשויות: א) רשות החקיקה (הפרלמנט), ב) רשות הביצוע – (מועצת המיניסטרים) ג) רשות עשיית הדין –(בתי המשפט). בהשוואה לחלוקת רשויות זו, אפשר לראות באספת הנבחרים את הפרלמנט. בועד הלאומי את הכוח המבצע ובבתי־הדין של הרבנות את בתי־המשפט. אולם מוסדות אלה אינם ממצים את כל תכנה של כנסת־ישראל ומאידך רבים ההבדלים בין מוסדות דומים במדינה ובכנסת, אף אם נסיח את דעתנו מההבדל היסודי שבין שלטון ריבוני ובין שלטון אבטונומי.

להלכה ולמעשה אין אף מוסד ממוסדות הכנסת רשאי לחוקק חוקים. השלטון הריבוני של ארץ־ישראל לא העביר לכנסת סמכות כזאת. אם יש מקום לדבר על אספת הנבחרים כעל פרלמנט, הרי זה רק מבחינת משקלה הישובי, השפעתה על דעת הקהל והנהגתה את החיים הלאומיים של הישוב. רק סמכות אחת, דומה במקצת לסמכות של פרלמנט, ישנה בידי אספת הנבחרים של הישוב והיא הוצאת צו־המסים השנתי, אשר בלעדיו אין כנסת־ישראל יכולה להטיל ולגבות מסים מחבריה. מובן, שלאספת הנבחרים ההכרעה בכל הענינים הכלולים, לפי התקנות, בגדר סמכותה של הכנסת.

הועד הלאומי הנבחר על־ידי אספת הנבחרים הוא מצד אחד מוסד מבצע ומצד שני מוסד רפרזנטטיבי, כמו אספת הנבחרים עצמה. אין לראות בועד הלאומי מועצת מיניסטרים, למעשה אינו אלא אספת נבחרים בזעיר אנפין. ההבדל היחידי ביניהם הוא העדר הסמכות לועד הלאומי בעניני צו המסים, הנתונה רק לאספת הנבחרים.

סמכות בתי־הדין מוגבלת בעניני אישות ואינה כוללת את רוב התחומים על השלטון העצמי, אם כי התקנות מנסות ליצור תחליף לשיפוט הלאומי על־ידי הרשאה “ליישב עפ”י הוראות פק' הבוררות סכסוכים בין יהודים במקום שנכתב שטר בוררין ע"י שני הצדדים". לאמתו של דבר הרשות נתונה לכל אדם ליישב סכסוכים עפ"י פקודת הבוררות, אף בין יהודים ולא־יהודים.

ההשואה של כנסת־ישראל למשטר של מדינה אינה מתכוונת אפוא לעצם הסמכויות. אך אם נמשיך בה, לצרכי הסברה בלבד, נראה במועצה הדתית העליונה את המוסד הדתי העליון שב"מדינת" הכנסת, ובקהילות – את היחידות האדמיניסטראטיביות והמונוציפאליות של המדינה.

ג. המוסדות המרכזיים של הכנסת

אספת הנבחרים משמשת, לפי התקנות, ביאת־כוח לכנסת־ישראל. היא חייבת להתכנס, לפחות אחת לשנה, כדי לבחור בועד הלאומי ולאשר את צו המסים. האספה נבחרת לארבע שנים (אסה"נ השלישית, הוארך מועדה על־ידי הממשלה) בבחירות דמוקרטיות, דהיינו כלליות (ללא הפליה של מעמד, מין וכו'); ישירות (לא באמצעות אלקטורטים, כדרך הבחירות בארצות־הברית), שוות (לכל מצביע קול אחד), חשאיות ויחסיות (לפי מספר הקולות של כל רשימה). מספר הנבחרים של אספת הנבחרים השלישית היה, לפי התקנות, 71 (כמספר חברי הסנהדרין); לקראת הבחירות לאסה"נ הרביעית הועלה המספר, בהתאם לתיקון שהוכנס בתקנות הכנסת, – ל – 171.

אספת הנבחרים משמשת במת הישוב, בה נשמעות דרישותיו כלפי שלטונות הארץ, כלפי העם היהודי והעולם כולו. אסה"נ מחליטה באופן כללי בענינים העקרוניים של הכנסת, ומיפה את כוחן של הקהילות להטיל מסים.

הועד־הלאומי, הנבחר על־ידי אספת הנבחרים, מספר חבריו אינו קבוע בתקנות ותלו בהחלטת האספה. כרגיל, המספר הוא 23 (כמספר חברי הסנהדרין הקטנה). בהתאם לתקנות, על הועד הלאומי לנהל את “עניני כנסת־ישראל בהתאם להחלטות אסה”נ" ולשמש “בא־כוח כנסת־ישראל בארץ ביחסיה לממשלה”. הפיקוח וההשגחה על פעולת הקהילות ושאר כל מוסדות הכנסת הם בידי הועד הלאומי ולו הסמכות להתקין תקנות לבחירות לקהלות. בשיתוף עם המועצה הדתית מפקח הועד הלאומי ולו הסמכות להתקין תקנות לבחירות לקהלות. בשיתוף עם המועצה הדתית מפקח הועד הלאומי גם על המוסדות הדתיים של הכנסת. הוא גם המנהל את פנקס חברי הכנסת והנושא העיקרי של פעולותיה בכל תחומי סמכותה. בראשו – ההנהלה המשמשת רשות הביצוע למעשה. הועד הלאומי והנהלתו מורכבים מנציגי הסיעות, כמו אספת הנבחרים.

המוסדות האלה, אספת הנבחרים, הועד הלאומי וההנהלה של הועד הלאומי, הם מוסדות־האבטונומיה המרכזיים של כנסת־ישראל. אולם קשור בה עוד מוסד אבטונומי מרכזי והוא מועצת הרבנות הראשית. אשר הרכבה וסמכויותיה נקבעו אף הן בתקנות הכנסת. מועצה זו משמשת רשות דתית עליונה והיא המחליטה על הקמת לשכות רבנות בקהילות. המועצה נבחרת על־ידי כנסיה מיוחדת המורכבת מרוב של רבנים ומיעוט של נציגי הקהילות. בראשה עומדים שני הרבנים הראשיים, האשכנזי והספרדי, וכן ששה חברים. מועד תוקפה של המועצה לא הוגבל בתקנות.

אלה הם המוסדות המרכזיים של השלטון העצמי ולא נשאר לנו עוד לדון אלא בבתי־הדין של הכנסת ובתאיה, – הקהילות.

ד. בתי־הדין

בבתי־הדין של הכנסת קיימות שתי אינסטאנציות. האינסטאנציה הראשונה היא לשכת הרבנות בערים הגדולות, והמועצה הדתית העליונה משמשת גם בית־דין לערעורים. השיפוט הוא בעניני אישות, דהיינו נישואין, גיטין, מזונות, אפוטרפסות וכיוצא באלה; לגבי אזרחים ארץ־ישראליים – שיפוט חובה, ולגבי אזרחים זרים – שיפוט רשות. בתי־הדין האלה דנים על־פי המשפט העברי, ומהלך הדין על־פי תקנות שהותקנו על־ידי הרבנות הראשית והועד הלאומי.

ה. הקהילה

לפי תקנות הכנסת, יש לכונן קהילה בכל מקום שבו יושבים לא פחות משלושים חברים של כנסת־ישראל, אולם המושל רשאי, לפי הצעת הועד הלאומי, להקים קהילה גם במקום שאין שלושים חברי הכנסת או שאלה נמנים על קהילה סמוכה. קהילה, שמספר חבריה אינו עולה על מאתיים חייבת לערוך אספה כללית שנתית, לשם אישור התקציב. אחת לארבע שנים בוחרת האספה את ועד הקהילה ויתר מוסדותיה. בקהילות יותר גדולות אין אספות כלליות והועד נבחר בבחירות דמוקרטיות, דוגמת הבחירות לאספת הנבחרים, לפי תקנות שהותקנו על־ידי הועד הלאומי.

בעיריות העבריות (תל־אביב ופתח־תקוה) משמשת העיריה גם ועד הקהילה. בכפרים ובשכונות, בעלות מועצות מקומיות, משמשות המועצות ועדי הקהילה. למעשה הרי המצב הוא כדלקמן: בערים המעורבות קיימים ועדי קהילה נבחרים בבחירות מיוחדות. בערים העבריות משמשים חברי העיריות גם חברי ועד הקהילה; במושבות משמשים המועצות המקומיות גם ועדי קהילה; בכפרים, מושבים, קיבוצים וכדו' אין על פי רוב קהילות מאורגנות כלל, אם־כי ועדי המקומות שומרים על זיקתם לועד הלאומי ואף משתתפים בתקציבו. ועד הקהילה חייב לפעול לפי הוראות הועד הלאומי, לאזן את תקציב הקהילה ותקציב הרבנות המקומית בשיתוף פעולה איתה, להטיל מסים ולגבותם ולהעביר לועה"ל את חלקו בהם. הקהילה היא התא בא נעשות הפעולות המסועפות של כנסת־ישראל, פרט לעניני החינוך, המרוכזים, לפי הסכם מיוחד, בידו הועד הלאומי. על־יד כל קהילה (גדולה) קיימת מועצה דתית, הנבחרת בהתאם לתקנות שהותקנו על־ידי הועד הלאומי. תפקידה לטפל בעניני שחיטה, רבנות וכדו'. כמו כן קיית ליד הקהילה מועצת בית־הקברות.

ו. תקציב ומסים

כפי שכבר צויין, רשאית הקהילה לעסוק בגביית המסים בפועל, לפי צו המסים של אספת הנבחרים. אחוז קבוע מהכנסות המסים חייבת הקהילה להעביר לועה"ל לכיסוי תקציבו האדמיניסטראטיבי. אולם כמה ועדי קהילות אינם עושים כן ותלותו זו של המוסד העליון בקהילות המקומיות אינה מסייעת, כמובן, להתפתחותה של הכנסת. כל הפניות לממשלה, שתרשה לועה"ל להטיל מסים ישירים, היו ללא תוצאות. לכיסוי תקציב השירותים של הועה"ל אין החוק מציין כל מקורות של מסים, והתקציב מתכסה ברובו מתרומות, תמיכות של הסוכנות והממשלה ותשלומים שונים.

ז. ההשתייכות לכנסת־ישראל

החברות בקהילה ובכנסת־ישראל אינה נקנית על־ידי עצם היותך יהודי; לשם כך נחוץ גם, ששמך יופיע בפנקס הבוגרים המתנהל, בהתאם לתכנית הכנסת, על־ידי הועד הלאומי. פנקס זה מסמל את האופי הפרסונאלי של האבטונומיה של כנסת ישראל. כל ארבע שנים יש לחזור ולהתקין את הפנקס כדי להתאימו למציאות. הועה"ל רשאי לכלול בפנקס את שמותיהם של כל בוגרי הישוב, אולם כל יהודי רשאי להודיע בכתב על יציאתו מהכנסת והועה"ל חייב למחוק את שמו מהפנקס. אפשרות זאת לפרוש מהכנסת ולפרוק את עולה הונחה על־ידי המחוקק בעיקר מחמת לחצה של אגודת־ישראל. אמנם אין הממשלה והחוק מכירים בקהילות אחרות, מחוץ לקהילות הכנסת; אף־על־פי־כן פוגעת עצם אפשרות העזיבה בשלמות הכנסת ובסמכותה. כל היסודות הפלגניים בישוב וכל ציבור הרוצה לכוף את רצונו של הועה"ל מאיימים ב"יציאה" – ומצב זה מחייב את מוסדות הכנסת להיזקק לעתים תכופות לאמצעי פשרה והסכם, ללא שימוש במלוא הסמכות.

בפנקס הבוגרים נרשמים כל יהודי ויהודיה, שהגיעו לגיל 18, וכן כל עולה; נמחקים כל יוצא ונפטר. זכות הבחירה לקהילות ולאספת הנבחרים נתונה רק לבוגרים הרשומים בפנקס, מגיל 20 ומעלה. שום תנאי אחר (כגון צנז כספי, כנהוג בבחירות לעיריות) אינו נדרש.

סיכום

צרה היא מסגרת התקנות של כנסת־ישראל ומוגבלת סמכותה, אך רבים ושונים הם צרכי הישוב הבונה מולדת לעם בארצו ולא ייפלא אפוא שהכנסת חרגה ממסגרתה ופעלה רבות, תוך כדי מלחמה בפורצי־הגדר, ביוצאים ובמאיימים ביציאה. מוסדות הכנסת הצליחו ללכד סביבם את הישוב ואף את הגורמים המחרימים בכל עת צרה. הכינוסים הישוביים ויצירת המכשירים “כופר הישוב”, “מס חירום” ו"מס עם לוחם" הוכיחו, שמוסדות השלטון העצמי מוכשרים ללכד בשעת חירום אף את הישוב כולו.

המאמצים להקמת הכנסת היו מלווים מלכתחילה נסיונות בלתי־פוסקים, שלא חדלו עד היום, לסכל את מאמצי הליכוד ולפרק את הישוב לחוליותיו. הבחירות לאספת הנבחרים הראשונה כבר עמדו בסימן של איום זה. שאלת זכות־הבחירה לאשה הפכה אבן־נגף בדרך האיחוד, והחרדים מאגודת־ישראל פרשו. מבוקשה של האגודה לזכות בהכרה של קהילה נפרדת לא ניתן לה, אולם עקב פעולתה, נפרצה חומת הכנסת ונקבעה זכות־יציאה ממנה לכל הרוצה בכך. בתקופה מאוחרת יותר ובעיקר בתקופת אספת הנבחרים השלישית הושג שיתוף פעולה בין הועד הלאומי ואגודת־ישראל בעיקר בתחום המדיני.

נוסף ל"אגודה" היו וישנם עוד חוגים וארגונים בישוב, אשר לא תמיד הסכימו להלחם את מלחמתם לעניניהם ורעיונותיהם בתוך הכנסת ומדי פעם בפעם הם עוזבים את הכנסת או נמנעים מלהשתתף בבחירותיה ופעולתה. ציבור האכרים, שהיה בעל זכויות בהנחת היסודות של השלטון העצמי בישוב, לא השתתף בבחירות לאספות הנבחרים השלישית והרביעית. טענתם העיקרית היתה שהייצוג הדמוקרטי אינו הולם את התנאים, מעמד האכרים צריך להיות מיוצג לפי משקלו בחיי הישוב ולא לפי מספרם. בשנים האחרונות לקיומה של אספת הנבחרים השלישית שותפו באי־כוח המושבות הגדולות בועד הלאומי, על יסוד הסכם מיוחד, אולם לא ניתן להסכם זה תוקף של חוק. בדומה לכך הוחרמו הבחירות לאספות הראשונות על ידי התימנים והבחירות האחרונות על ידי הספרדים (בתביעת קוריה, כלומר, מספר צירים לפי מספר הבוחרים בכוח ולא בפועל). לא השתתפו בבחירות לאסה"נ הרביעית גם ארגונים פוליטיים ובראשם הרביזיוניסטים, אלה האחרונים עזבו כבר את אסה"נ השלישית.

עמדנו בקצרה על הלבטים והמכשולים בדרך לארגון הישובי. על־אף הכל הולך הארגון ומתחזק, הולך ומתבצר. למעלה ממאתים אלף בוחרים לאספת הנבחרים הרביעית, הרי זו עליה גדולה לא רק בכוח מספרי אלא גם בכוח יחסי. על־אף ההחרמות עוד לא השתתף אף פעם חלק כה גדול של הישוב בבחירות. אין ספק, שאספת הנבחרים הרביעית מייצגת את הישוב לא פחות מכל האספות הקודמות ואולי גם יותר מהן, יש לקוות כי תימצא גם הפעם דרך לשיתוף פעולה מצד אלה שלא השתתפו בבחירות.

מבחינה לאומית ומדינית מהווה התפתחותם של מוסדות השלטון העצמי שלבים ליצירת עם עברי, על־ידי היתוך השבטים והעדות לגוף לאומי אחד. העובדה שעוד לא פסקו גם מגמות של פירוד, מוכיחה שעדיין לא נסתיים הפרוצס הזה. עשרות הרשימות שנלחמו ביניהן בבחירות לאספת הנבחרים הן תוצאה מרבגוניותו של הישוב, אולם בגרותו מתבטאת בעיקר בעצם הליכתו לקלפי ובעובדה שרוב הישוב נאמן למוסדותיו האבטונומיים. ההישג שבהקמת ארגון כנסת־ישראל וביצור עמדותיו יובן כראוי רק אם נשווה לנגד עינינו את היריעה המנומרת של הישוב היהודי בארץ, רב הניגודים וההבדלים העדתיים, הלשוניים, התרבותיים, המדיניים, המעמדיים וכו'. אם בתנאים אלה הושג מה שהושג, הרי זו עדות נאמנה לחיוניותו הרבה של הישוב ולהשפעה העצומה של תנועת התחיה על חייו של העם העברי.

(“אלמות”, ניסן תש"ה)

שיחת התוכ"ל הראשי ב"קול ישראל"

לפני זמן לא רב קיבלתי מכתב מחייל המכנה עצמו “צלף מומחה סוג א'”, ואכן מניח אני שהוכיח את מומחיותו בצבא. וזו לשון המכתב:

"תוכ’ל,

"נודע לי שאתה מקטרג בצורה פרועה ביותר על איזה חייל מסכן, ז. א. על כל החיילים אשר מגיעים ועומדים לפני בית־המשפט הצבאי. כנראה שאתה לא יודע שמשפחות החיילים רעבות ללחם ממש ושהחייל בעצמו אין לו מיל בכיס בזמן שהוא כבר בא לחופש.

“עליך להפסיק להשתולל, אם לא, אירה בך, עם סטן אפילו אם אתה “עו”ד מירושלים”.

צלף מומחה סוג א', סנייפר

החלטתי לענות לידידי הצלף, אך הואיל והוא לא גילה לי את שמו וכתבתו הרינו עונה בדרך זו.

ובכן, בראש וראשונה, עלי להסביר כמה דברים על התביעה הכללית. אינני התוכ"ל (התובע הכללי) היחיד בצבאנו, כי אם התוכ"ל הראשי העומד בראש השירות המשפטי של צבא ההגנה לישראל. שירות זה המורכב מתוכ"ל ראשי ותוכ"לים של חטיבות וחילות, הוקם זמן־מה לפני סיום המנדט והוטל עליו להשליט את החוק בכל רחבי הצבא, ע"י הדרכה ופעולות אחרות לרבות תביעה לדין, בשעת הצורך.

כפי שתראו, איפוא, השירות המשפטי הוא אחד השירותים הצעירים בצבאנו, ואין לו שרשים עמוקים במסורת ההגנה. האופי של אנשי ההגנה ושל ההגנה עצמה, בחירת האנשים והביקורת צימצמו בדרך את הטבע את הצורך במנגנון־קבע שתפקידו לתבוע לדין. אמנם, אנשי ההגנה עמדו למשפט, אולם מסוג אחר היה המשפט, משפט של ממשלת המנדט – על נשיאת נשק. בהיות הצורך להעמיד אדם לדין ההגנה, הופעל בי"ד של מחתרת שבו היה מופיע תוכ"ל, אולם גם ביה"ד וגם התוכ"ל לא היו קבועים.

משנתרחבו שורות הלוחמים ע"י הגיוס הכללי וההגנה נהפכה לצבא, נעשה גם מוסד התביעה הכללית מוסד של קבע, וכן ביה"ד הצבאי לדרגותיו ולסוגיו. לפני סיום המנדט, בעוד התוהו־ובוהו במלוא תקפו, מונו התוכ"ל הראשי והתוכ"לים החטיבתיים, שהחלו לארגן את חייו המשפטיים של הצבא על יסודות חוקת השיפוט תש"ח, שבאה על תקפה ב- 2 במאי 1948.

בכל חטיבה מונה התוכ"ל, שתפקידו ותפקיד עוזריו לתור אחר הפשע והפושע, כדי לבערם משורות הצבא. בהמשך הזמן הוקם המוסד בכל החילות השונים, חיל־האויר, חיל־הים, חיל־התותחנים וכו', ועתה הוא מוקם אף בשירותים, כגון אפסנאות, רפואה, תחבורה וכו'. אין תפקידו של התוכ"ל לארוב לפושע, כדי להתנקם בו, ואין הוא נהנה הנאה מיוחדת מריבוי מלאכתו. תפקיד אחד נועד לו, עליו להיות רודף הצדק בצבא, מונע עוול, עוזר להשלטת החוק, מעמיד מחוץ למחנה את הפושעים המתנכלים לטוהר מידות הצבא, מסייע להשבחת המשמעת והמוסר, ובכך הוא נמצא מחזק את הצבא ומגדיל את סיכוי הנצחון הגמור.

תפקידי התביעה הכללית הם:

לערוך חקירות של פשעים ופושעים לגבי 1)אנשי צבא ההגנה, בין שהם בגיוס מלא ובין שהם בגיוס חלקי, 2) העובדים בשירות צבא ההגנה, וכן לגבי 3) כל אדם המחבל במאמץ המלחמתי או מסכן בכל אופן שהוא את צבא ההגנה.

התוכ"ל מפקח על השיפוט הדיסציפלינרי בצבא ההגנה ומלמד קטיגוריה בבתי־המשפט הצבאיים. עליו להגיש כתבי־אשמה, להופיע ולהאשים לפני בתי־הדין השונים של צבא ההגנה, וכן לפני בתי־הדין הצבאיים לשיפוט אזרחים, ולפקח על הוצאת פסקי־הדין לפועל ועל בתי־הכלא.

התוכ"ל עוסק בהסברת החוק. עליו להדריך ולהורות את החוקה בתוך צבא ההגנה.

שאיפתה של התביעה הכללית היא הגשמת מדיניות־ענשים, שתביא לידי הגברת המשמעת והמוסר. על התוכ"ל לעמוד במגע עם שירות ההסברה, החינוך והסעד, כדי להיטיב את דרכי העברין ולהגביר את השפעתם החינוכית של פסקי־הדין. עליו לפרסם כל חומר הנוגע לענשים, למלחמה בעברינות, ליסודות החוקה וכו', הקיצור, כפי שכבר צוּין, עליו לשקוד על שלטון החוק בצבא.

אמנם, האיש העומד בדרכו של התוכ"ל, אגב ביצוע תפקידו, עלול למצוא עצמו נאשם בעבירה זו או אחרת, וּודאי מכאן המרירות שבלבו, אך עליו להאשים את עצמו ואַל יהא תולה את הקולר בתוכ"ל על צרותיו. כך מאשים הילד את הרופא המרפא אותו על הכאב הנגרם לו אגב הריפוי. ידוע לכל, שהכאב אינו אלא דורש טובתו של האדם, שכן הוא מזעיק ומתרה על אויב בגוף האדם, שיש להילחם בו. פעולתו של התוכ"ל, בהביאו לדין את העברין, היא כהתערבות הרופא הבא לרפא את הגוף החולה. בגדר עניננו, הכיתה, הפלוגה, הגדוד, החטיבה, הצבא כולו – הם הגוף הלוקה במחלה, בפשע; ויש לרפאו ע"י סילוק המחלה וסיבותיה.

כל הקובל על התוכ"ל מוכיח, שהוא מוסיף חטא על פשע ונוח לו שירבו פשעים בצבא ושהמחלה תתפשט וסופה גוררת שיתוק הגוף כולו. אותו חייל או צלף לא ביקר כתוכ"ל בבתי־הסוהר, לראות בסבל החיילים שניטלה מהם חירותם, ואפילו זמן קצר ביותר; אין כמוהו שותף לצער ולסבל, והוא ממליץ על שחרורם של החבושים שרפא להם קודם לזמן הקצוב. ישיבת־הכלא איננה נעימה כל עיקר, ואפשר להימנע ממנה לא באיומי צליפה, כי אם בחינוך עצמי ובשמירת החוק.

אולם לפי שעה רבה וחשובה עבודתה של התביעה הכללית. עליה לתבוע לדין את המתנכלים לרכוש הצבא ולכוח הצבא, את הפוגעים בגופו ובכבודו של החייל, את העוברים על צווי החוק והמוסר, ועליה להביא למשפט גם את המתרשלים בתפקידיהם ומזניחים עמדותיהם. על התביעה הכללית לתת דעתה שזכויות החייל תישמרנה במלואן. התוכ"ל איננו אלא ידיד הצבא והחייל, וגם אחרי איומי הצלף לא ימלא התוכ"ל את תפקידיו בתוך משורין, כי אם בצפיפות חדרים, צריפים ואהלים, ולא ישא פנים לצלף או לטירון, למפקד או לטוראי ולא יהדר פני איש. הכל שווים בפני החוק, והחוק מחייב בשווה את הכל.

(“במחנה”, 12.4.48)

א. כמה מלות של מבוא

כל שיבוא לגור לעיר שנהרסה בימי מלחמה והיא הולכת ונבנית, הולכת וצומחת, ודאי שיתקשה להגדיר את קצב הגידול והבינוי הנעשים יום־יום לעיניו; ודאי וודאי שיתקשה לאחר חמש שנים לציין מה היה הרוס ומה שוקם, מה נבנה מחדש ומה נהרס תוך כדי בנייה. ישנם בתים שצמחו חדשים כלם, ישנם בתים ששופצו ותוקנו, בנינים אחרים שלא תוקנו בזמן, נפלו ונהרסו; אך תוך הקצב ורעש הבנייה קמה עיר חדשה, מלאת חיים, שואפת וצועדת קדימה. אם זהו הסיכום, תנוח דעתך אף שלא תוכל לסמן בדיוק מה חדש בעיר ומה ישן בה; מה נבנה ומה נהרס.

בדומה לכך מדינת ישראל זו, שאם כי עוקב אתה אחר מעשיה והלכותיה כל חמש השנים של קיומה, תתקשה להגדיר בדיוק את כל תוספת גידולה, ותחומי צמיחתה, אך ודאי שתעמוד על סוד כוחה, שאיפתה וצעידתה קדימה. בנין בתוך בנין משמשת מערכת המשפט במדינה. מה כל המדינה בונה וסוללת, מרחיבה ומעמיקה, אף שהמשפט כזה ולא זו בלבד, אלא שהמשפט בהרבה שטחים בונה יש מאין ונאבק עם קשיים ותקלות לאין־ספור המיוחדים למציאות המיוחדת של מדינה צעירה וקטנה.

הכנסת, בתור המוסד המחוקק, חדשה היא לישראל, לא קדמו לה מוסדות מחוקקים בימי המנדט. בתי המשפט, אם כי נשארו על תלם, הרי רחבו ועצמו; בית המשפט העליון הישראלי יציר המדינה הוא. חוקים רבים ירשה המדינה, אך לא מעט עשתה בהם והוסיפה עליהם. מאידך, ישוב שומר חוק בין אדם לחברו, הפך לעם שרבו בו הפושעים ומר הוא המאבק הנטוש בין המדינה והעבריינים המרובים. כל אלה שינו את דמות המשפט ובית המשפט מתקופת המנדט עד לבלי הכירו מבחינות רבות, ושזרו רקמה סבוכה וחדשה של מערכת החוקים ומנגנון בתי המשפט במדינה. לא נהא ממיינים את כל המאורעות וההתרחשויות בחללה של רשות זו, שלא יספיקו לנו לכך קולמוסים רבים ויריעות נייר רבות. אולם נציין את החשובים שבמאורעות, את שיאי ההתפתחות, את עיקרי ההתרחשויות בחיי המשפט ובית המשפט במדינה במשך חמש השנים הראשונות לקיום ישראל, ממאי 1948 ועד מאי 1953; אם כי נציין גם את פעמי הגאולה שקדמו להקמת המדינה, ונעיר על כמה דברים הדבוקים בתקופה זו אשר אירעו לאחר מכן, כי יריעת ההתפתחות בלתי נפסקת היא.

ברצוננו לתת את סקר השטח, מתוך ציון הפסגות ואף התהומות, אם כי לא נצלם כל שעל ושעל של שטח זה. מקווים אנו שהסקר יסכם את ההישגים ואת הכשלונות וינסה להשיב על השאלה, לאן מיועדות פני החברה היושבת במדינת ישראל ומה הדמות מעצבת חברה זו למערכת המשפט שלה ולבתי המשפט שלה, ומה אפיה ודמותה של הדמוקרטיה הישראלית הצעירה. ואם כי אין להבין כהלכה את הנעשה בשטח הנידון מבלי לסקור את ההתפתחות ההיסטורית שקדמה למדינה ומבלי לתאר רקע כללי יותר של המתרחש במדינה, הרי סומך המחבר שלקורא נהירים גם התפתחות זו וגם רקע זה, כי אין ממדי הסקירה הנוכחית מאפשרים לחרוג מהמסגרת, מבלי לפגוע בטפול בנושא עצמו “המשפט ובית המשפט בחמש השנים לקיום מדינת ישראל”.

(מתוך סקירה בכתובים)

המשפט ובית־המשפט בחמש השנים לקיום מדינת ישראל

התוכן:

א. כמה מלות של מבוא

ב. חמש שנים של התפתחות

מה קדם למדינה

הכרזת העצמאות

המשפט שהונהג בישראל

ג. תקופת החקיקה

מועצת המדינה הזמנית

בתי משפט

משרד המשפטים

הכנסת הראשונה

חוקה או חוקי יסוד

תכניות החקיקה

הכנסת השניה

הויכוחים בענין שופטים

משטרה, בתי־הסוהר והעבריינות

ד. החוק במדינה

הארבעה־עשר במאי 1948

ששת תחומי החקיקה הישראלית:

1. חוקי היסוד 2. חוקי מינהל 3. חוקי צבא
2. חוקים פליליים 5. חוקי עבודה 6. חוק אזרחי

הלכות בית־דין

תחיקת־המשנה

כל תנועת שחרור לאומית זקוקה להבנה ולאהדה בינלאומית, על אחת כמה וכמה זקוקה להבנה כזו תנועת השחרור של העם המוקף שנאת דורות ומסולף דמות בכל העולם.

הציונות נהפכה לתנועת הגשמה כבירה בגלל זה, שמשפחת עמי התרבות הכירה בשאיפותיה – בפומבי ובהתאם ליסודות החוק הבינלאומי. הכרה משפטית בינלאומית זו היא ההישג המדיני הגדול ביותר של ישראל מיום שניטלה ממנו עצמאותו המדינית.

מקביעת יסוד זה של מפעלנו נובעים התפקידים המדיניים המיוחדים שלנו בתקופת ההגשמה. ויש להודות שהפוליטיקה שלנו הלכה בכוונים אלה, ותודות להסברה מקיפה ידעה להפוך את דעת הקהל הבריטית והעולמית למנוף כביר, שאיפשר ועזר לבנות את הבית הלאומי עד עתה.

אך אם זכויותינו ההיסטוריות והמוסריות מצאו את בטויין השלם והמלא בדרכי מלחמתנו הרי המומנטים המשפטיים־בינלאומיים המונחים ביסוד היסודות של מפעלנו לא נוצלו במלוא האפשרות ובמלוא ההיקף. ביסוס זה של שאיפותינו על זכויות משפטיות־בינלאומיות מוכרות הוא דבר חשוב ומכריע גם בפוליטיקה החיצונית שלנו וגם כלפי חזיתנו הפנימית לשם עיצוב הכרתנו ובטחוננו המלא בזכויותינו. הרבה נעשה בשטח זה, אך לא הכל. ובמערכה הכבדה שלנו, שבה יוכרע גורל העם, עלינו לנצל את כל האפשרויות ולהצטייד בכל כלי הזין האפשריים לשם הבטחת הנצחון.

דבר אחד ברור כבר לרבים מאתנו, אף לאלה שלא החשיבו זאת מתחילה, שבמערכה הקרובה יהא עלינו להתגונן ולעמוד על נפש מפעלנו לא רק בטענות מוסריות ורוחניות אלא גם בהנחות משפטיות מבוססות, שיוכיחו שעבודתנו נעשית בזכות ולא בחסד.

יתכן, שבעתיד הקרוב יהא עלינו להסמך על ג’יניבה, ואולי גם על האג, כדי להדוף התנקשויות בשלמות מפעלנו, ועלינו לדאוג, שידידינו, כמו בכלל החוגים המדיניים הבינלאומיים לא יעמדו מחוסרי הוכחות כלפי מסלפים ומסרסים. מצבים דומים לאלה כבר קרו, והזנחה זו כבר התנקמה בנו. בחדשי הגורל הקרובים עלינו לגייס את כל כשרוננו המדעי־משפטי ואת כל כוחותינו בשטח החוק הבינלאומי, כדי להיות מוכנים הכנה מלאה למערכה המדינית המשפטית בלונדון, בג’יניבה ואולי גם בהאג.

לשם הכנה וגיוס כאלה דרושה לנו מסגרת קבועה, שונה מן המנגנון המדיני הקיים שלנו, מסגרת שתהלום את צרכי המצב והזמן. דרוש לנו מכון לחקר בעיותינו המשפטיות הבינלאומיות ולבסוס רחב ומוצק של ההנחות הפוליטיות שלנו, כי כל נקודה וכל תג שאנו מחסירים מהיקף קו ההגנה שלנו גורמים לנו נזקים רבים, נזקים לדורות.

כשם שהקרקע שלנו זקוק למכון החקלאי לשם בדיקת הרכבו, מציאת דרכי השבחתו, כך דרוש לנו מכון מדעי־מדיני לחקר הקרקע המשפטי־הקונסטיטוציוני שלנו, כדי שזה יהיה קרקע קבע וחוסן תחת אשיות בניננו. מסביב למכון כזה עלינו לרכז את טובי כשרונותינו במדע המשפט המדיני והבינלאומי, כדי שתווצר אצלנו אותה הספרות המדעית הגדולה, הדרושה לשם בסוס מפעלנו ולשם עריכת הנחות מעובדות ומוצקות לידידינו להגן עלינו.

טובי אנשינו, שאינם מועטים כלל, בשדה המדע המשפטי הבינלאומי פזורים על שבעת הימים של מדע העמים. החבורה המפוארה של אנשי המדע במשפט הבינלאומי, בעלי השם, שקמו לנו מבין יהודי אירופה המזרחית והמרכזית, – לא לנו הם בעצם אלא לאחרים.

ואחד מאלה שהקדישו את כשרונותיהם ומרצם למסכת המדינית משפטית שלנו הוא ד"ר נתן פיינברג. מאז מלחמת העולם ועד היום הוא מקדיש את עטו לבעיות המדיניות־המשפטיות, הקשורות במלחמת העם היהודי לבנין ביתו הלאומי ולהכרת זכויותיו בגולה כמיעוט לאומי; דוצנט באוניברסיטה בג’יניבה ופרופיסור באקדמיה למשפט הבינלאומי בהאג, מנהל מחלקה במיניסטריון לעניני היהודים בליטא, המזכיר של ועד המשלחות היהודיות בפאריס, מייסד אגודות יהודיות למען חבר הלאומים בארצות שונות. בג’יניבה הוא פועל כבא כח המשלחות היהודיות בפני חבר הלאומים ויחד עם מוצקין ז"ל הכין אותה התופעה הנהדרת במועצת חבר הלאומים, ששמה “הפטיציה של בירנהיים”, המשמשת אחד המומנטים הנמרצים ביותר בקורות מלחמת היהדות לזכויותיה בבית־הדין הבינלאומי. בשנת 1932 הרצה ד"ר פיינברג באקדמיה לחוק הבינלאומי בהאג על היסודות והפרוצדורה של הפטיציה במסכת המיעוטים הלאומיים. הוא כתב גם ספרים על שאלות המיעוטים הלאומיים ועל בית הדין הבינלאומי בהאג. לפני זמן לא רב הראה ד"ר פ. מעל דפי “הארץ” את האפשרות להפעיל את בית הדין הבינלאומי בהאג במקרה של פגיעה במנדט. בספרו האחרון, שיצא בארץ לפני זמן מועט על בעיות המנדט הארצישראלי גילה ד"ר פיינברג כמה דברים בעלי חשיבות כבירה במאבקנו המדיני. בימים אלה יצא ד"ר פיינברג להאג להרצות שם על בית הדין הבינלאומי היושב בעיר זו, הוא ירצה באקדמיה לחוק הבינלאומי בהאג, שבה הרצה לפני כמה שנים על הגנת המיעוטים הלאומיים. אקדמיה זו משמשת מקום מרכזי למדע המשפט הבינלאומי.

ברכתנו תלווה אותו בדרכו.

(“הארץ”, 19.7.37, י"א אב תרצ"ז)

לפני זמן לא רב הופיע בא"י ספר אנגלי של ד"ר נתן פיינברג “אלו בעיות של המנדט הא”י, ספר לא גדול זה הוא בעל חשיבות גדולה במערכה המדינית שלנו, הן מפאת תכנו וזמן הופעתו והן מפאת אישיותו של המחבר. ד"ר פיינברג הוא בעל ותק וזכויות במלחמת העם היהודי להכרת זכותו על א"י וזכותו כמעוט לאומי באירופה. דוצנט באוניברסיטה של ג’יניבה, פרופיסור באקדמיה של החוק הבינלאומי בהאג, מחבר עבודות חשובות בשטח הגנת המעוט היהודי הלאומי ובעניני המנדטים – אחד הסופרים במחנה שלנו המצטינים בידיעות עמוקות בחוק הבינלאומי ובמערכת המנדטים; שמו משמש כיום במרכזי המדע העולמיים ערובה לחקירה מעמיקה ולמצוי מדעי שלם של הבעיות שהוא מטפל בהן.

מענינות המסקנות של המחבר על מעמדם החוקי של היהודים בפני ועידת פאריס. ועידה זו שימשה מפנה כביר ורב־תוצאות למעמדם של היהודים במסכת העמים ששוחררו משעבודם עקב המלחמה העולמית. בפעם הראשונה בקורות הגלות פסקו היהודים להיות נשוא לדיון בינלאומי והפכו נושא במשא ומתן של הלאומים בפאריס. היהדות הוכרה בפעם הראשונה לאחר חורבן עצמאותה המדינית, כחטיבה לאומית בעלת זכויות לקיום טריטוריאלי מדיני, כמדינה במצב של התהוות. במאמר על “יסודות האזרחות הארץ־ישראלית כפי שהונחו על ידי החוק הבין לאומי” נתנת התפתחות ההשקפה של יוצרי החוזים עם תורכיה, על האזרחות הארץ ישראלית שהתחילה מרכישת האזרחות באופן אבטומטי ע"י העולה היהודי ונסתיימה בהוראות על הקלה בלבד. המחוקק הארץ ישראלי הוסיף הגבלות שונות על העמדה האחרונה, אף על פי שמעשה זה עומד בסתירה ליסודות החוק הבינלאומי. פעולה נגד הגבלות אלה לא נעשתה על ידינו, לא פנינו לעזרת החוק הבינלאומי. מאמר אחד בספר זה דן על תפקידי “בית הדין הבינלאומי הקבוע” בשטת המנדט. לדברים אלה יש חשיבות בשביל החזית המדינית שלנו. עלינו לדעת את כל הגורמים המפקחים על מפעלנו וכל אפשרות שיש בידינו במלחמה על זכויותינו לארץ. לדעתו של המחבר תוכל מדינה בעלת ישוב יהודי לתבוע לדין, בהתאם לתקנות בית הדין, את המנדטור אם פגע בהוראות הבית הלאומי. המחבר מראה גם על אפשרות שההסתדרות הציונית תוכל באמצעות ועדת המנדטים והחבר להפעיל את בית הדין הנ"ל לשם חוות דעת בענין משפטי השנוי במחלוקת. לחוות דעת כאלה של בית הדין הנ"ל יש חשיבות מכרעת בחיי החוק הבינלאומי.

דבר בעתו הוא המאמר “חובות החברים של חבר הלאומים כלפי הציונים”. חובה כזאת היא הכרת הציונות ואסור להפריע עבודתה. הדברים נכתבו לקראת כניסת רוסיה לחבר הלאומים. קוינו שרוסיה תרשה את הציונות. התקוה הזאת נכזבה, ואולי באשמת ההסתדרויות היהודיות הבינלאומיות שלא פעלו בשיטות הדרושות ובמרץ המתאים. לקראת התקבלות מדינות ערביות למשפחת חבר לאומים נעשה מאמר זה שוב אקטואלי. הופעתן של מדינות אלה על במה בינלאומית מתוך התחייבות הכרת הציונות עלולה ליהפך לגורם משכך ביחסינו המדיניים עם העולם הערבי, אם נדע לפעול באופן מתאים.

המחבר מתנגד להשקפתו של הקונגרס היהודי העולמי, שעליו לייצג ברבות הימים את העם היהודי בחבר הלאומים, כי יצוג העם צריך להיות טריטוריאלי מדיני ע"י ארץ ישראל.

“הציונות ועבודות ההכנה בועידת השלום” – נקרא המאמר המגלה דברים, הידועים למתי מספר בלבד והמתבססים על דוקומנטים שעד כה לא פורסמו בכל שנות הפולמוס שלנו מסביב לארץ־ישראל.

לקראת ועידת השלום עקב הכרזת בלפור תפסה בעית ארץ ישראל מקום חשוב בהכנת הממשלה האנגלית ע"י האֶכּספרטים שלה. המונוגרפיה 162 של האֶכּספרטים מוקדשת כולה לציונות. בה נתנות קורות הציונות “התנועה הלאומית העתיקה ביותר בעולם”. מובאים שם גם דברי האמיר פייסל שנאמרו בלונדון ב־1919 על ההסכמה שתשרור בין הציונים ובין הערבים. המונוגרפיה כתובה ברוח של הבנה ואהדה לציונות. במונוגרפיה שניה “סוריה וארץ ישראל” (מס' 60) אנו קוראים: “בארץ ישראל יש כל כך הרבה אדמה פנויה ובלתי מעובדת, שיש בה הרבה מקום למפעל הציוני מבלי לדחות את רגלי האוכלוסיה המוסלמית הקיימת. הציונות בארץ ישראל תהיה לעזר ולא למכשול לתנועה הערבית המתרכזת בדמשק”.

מענינים ומפתיעים ממש הם דברי האֶכּספרטים של וילסון והמשלחת האמריקאית לועדת השלום. דברים אלה פורסמו ע"י היועץ המשפטי של וילסון, ד. ה. מילר ומובאים בפעם הראשונה במערכה שלנו על ארץ ישראל. האֶכספרטים אומרים שחובה על חבר הלאומים לאפשר ולעזור ליהודים להפוך את ארץ ישראל למדינה יהודית. דברים אלה הובאו ע"י היועצים הרשמיים בפני וילסון, שמנה אותם לשם עיבוד התכניות להגשמת רעיונותיו על “הגדרה עצמית” של הלאומים. המחבר מסיים: “מסקנות אלה של ועדת החקירה האמריקאית תשמשנה הופעה מכרעת שהשאיפות הציוניות לא רק שאינן פוגעות בעקרון ההגדרה העצמית, כי אם להיפך, הן מהוות תוצאה הגיונית וטבעית מעקרון זה”.

המאמר החשוב ביותר והמחדש ביותר הוא המאמר הדן על הבחינה המשפטית של בעית המועצה המחוקקת. ד"ר פ. מוכיח ללא שיור של ספק, שהמאמר על השלטון העצמי בסעיף 2 של המנדט הוכנס ונקבע ע"י יוצריו במומנט הבא לסייע ולא להפריע להקמת הבית היהודי הלאומי, הסעיף 2 הוא זכה לסילוף רשמי, שהוא מכיל התחייבות כפולה: אחת להקמת הבית היהודי הלאומי לטובת היהודים והשניה להקמת השלטון העצמי לטובת הערבים. דברים אלה מחוסרים כל יסוד וכל שיתעמק בקורותיו ובמובנו של סעיף זה כפי שזה עושה בפעם הראשונה מיום קיום המנדט ד"ר פ. יבוא לידי אותן המסקנות הברורות מאד, שענין השלטון העצמי הובן והוגדר כמסגרת קונסטיטוציונית בשביל הבית היהודי הלאומי. פרופיסור נ. בנטוויטש, הבקי בספרות המנדטים ובתולדותיהם, הודה על דפי “מנטשסטר גרדיאן” לאחר הופעת הספר הזה, בצדקתו ובחדושו של המומנט הזה. יש להצטער שעד היום לא נצלנו אותו.

כמו כן מוכיח ד"ר פ. כמה מחוסרת יסוד משפטי וצדוק עובדתי הסתמכותם של הערבים על סעיף 22 של ספר הברית של החבר, על יסוד חקירה היסטורית, אינטרפטציה משפטית מובהקת והשואה למצבים דומים בתולדות המנדטים מראה המחבר, שהסעיף הזה אינו כולל ומכל מקום אינו חל על המנדט הארץ־ישראלי, שהוא מנדט מיוחד במינו.

ד"ר פ. אינו הולך בדרכים כבושות. אין הוא מסתפק בחומר הקיים ובטענות המקובלת, אלא חוקר ולומד וחושף מגנזיהם דוקומנטים ומוכיח כמה ברורה ובלתי משתמעת לשתי פנים היתה ההתחייבות של הקמת הבית היהודי הלאומי וכמה מחוסרות כל יסוד הן טענות הערבים, שארץ ישראל הובטחה להם. הספר זכה להערכות נלהבות בחוגי המדינאים ובמרכזי המלומדים באירופה ובאמריקה. התענינות מיוחדת הקדישו לו נושאי דברם של ערביי הארץ.

(“דבר”, כ"ד באב תרצ"ו, 1.8.37)

(“דיני עונשין” לפלטיאל דיקשטין, תל־אביב, בשימת לב מיוחדת למשפט העברי)

לפנינו ספר מקורי וחשוב. מקורי בהיותו, כדברי המחבר בהקדמה: “אולי הנסיון הראשון למזיגת היסודות האנושי והיהודי בחבור המוקדש למדעי החברה”, חשוב משום שהוא הספר הראשון, ולא רק בעברית, על דיני עונשין בארץ.

הספר הוא עברי לא רק בשפתו, אלא גם ברוחו. מקוצר המצע לא היתה אפשרות למחבר לפתח בהרחבה את השקפת העולם המשפטית העברית, אבל ניתן בו תאור יפה ומרוכז של מושגי המשפט העברי ויסודותיו. מובאים בו קטעים מהמשפט העברי הקדום, המשתקף מספרי המקרא, הדעות הקלסיות בעניני חוק ומשפט מהמשנה, הגמרא, היד החזקה לרמב"ם וכו'. לקורא המודרני, שהוא תלוש לרוב מהמקורות העבריים, ניתנת כאן האפשרות להכיר בקוים כלליים את יסודות המשפט העברי. לעבודה כזאת יש ערך תרבותי לאומי חשוב נוכח ההלעזה הגמרוה של המערכת המשפטית שלנו. על כך מכיל הספר הרצאה שיטתית ראשונה על חוק העונשין המחייב בארץ ומהווה גם ספר שימושי טוב.

הספר שלפנינו מכיל את החלק הראשון ממסכת החוק הפלילי ומטפל ביסודותיה הכלליים. הספר השני שיופיע בהתאם להבטחת המחבר במשך השנה, יטפל ודאי בעבירות למיניהן ובניתוחן.

במבוא – מסה מענינת על דין ורחמים בשיטות החוק בעולם, מהות החוק, תורת העונש ושאלות דומות. ניתוח פסיכולוגי מעמיק ניתן על המושג “סנהדרין חובלנית”. אצל היהדות הפרושית גברה מידת הרחמים; מצב אופייני בשביל חברה נטולת שלטון מדיני חזק. בחברות בעלות מסגרת מדינית מוצקה גוברת מידת הדין. החוק הפלילי החדש המחייב בארץ ישראל והשאוב ברובו מהחוק האנגלי נוטה להשקפה השניה.

החשובים שב־15 הפרקים של הספר מדברים על מהות העבירה וסוגיה, זיקת העונש לחוק, פעולת החוק בזמן ובשיטה, הסגרה, שעת חירום, הכנה ונסיון. בפרק הדן בסוגי העבירות מטפל המחקר בעיקר בעבירות שליליות. הרקע העיוני של פרק זה אינו שלם. חסרה בעיקר תשומת לב לצד הפסיכולוגי של העבירה. המחבר בא לידי מסקנה, שסעיפי החוק הפלילי החדש המטילים על השלטון אחריות גדולה כלפי הנתונים בחסותם, מוכיחים על גדולתו המוסרית של החוק האנגלי. כאן היה כדאי להעיר, שחסר אצלנו, וכן באנגליה, סעיף המעניש על אי הגשת עזרה לאדם הנמצא בסכנה למרות היכולת לכך. רוב הקודקסים הפליליים המודרניים מכילים סעיפים כאלה.

בעיקר מקיפה וממצה היא מסכת ההסגרה. המחבר הקדיש לבעיה זו דפים רבים. סבורני שלא נטעה אם נגיד, שזו היא העבודה המקיפה ביותר שנכתבה בזמן מן הזמנים על דיני ההסגרה של ארץ ישראל. בספר מובאים חוק ההסגרה הכללי והאמנות של ארץ ישראל עם סוריה ומצרים, מבוארים גם עקרונות ההסגרה בארצות האימפריה הבריטית ומצבם של אזרחים זרים לפי דיני ההסגרה בארץ־ישראל. המחבר מנתח את פסקי הדין המרובים שהוצאו ע"י בית דין צדק גבוה בשטח זה ומסיק שדיני הארץ יוצרים הפליה לרעת הארץ לעומת ארצות חוץ. פחות ממצה הוא החלק השמושי של הפרק הדן בחוקת החירום. אמנם אין לדברים אלה ערך משפטי רחב, אך אפשר היה לרכז את החומר החשוב במקום הדפים הפוליטיים שאינם ענין לספר משפטי־מדעי.

מצויינים הם הפרקים הדנים בהכנה ונסיון לעבירה. יש בהם בקיאות רבה, ניתוח מעמיק והרצאה ממצה על מסכות משפטיות אלה. ניתוח תמציות ההשקפה האירופית, האנגלוסכסית ושרידי ההשקפה העברית. מודגשות במיוחד, כמובן, הוראות החוק הארצישראלי.

הבעיה של זיקת העונש לחוק נידונה בהרחבה הראויה לבעיה עיונית ומעשית חשובה זו. המחבר מתאר את קורות ההשקפות ואת דרכי פתרונה הנוכחיים. הבהרת המושג של העבירות היא אחד ההישגים הגדולים ביותר של המחבר.

הפרקים הדנים בפעולות החוק בזמן ובשטח וביחסים בין חוקים לחוקים מהווים יריעה רחבה בעלת חשיבות משפטית כללית. בפרקים אלה מביא המחבר עשרות סעיפים מחוקים שונים כדי לבסס שיטה ברורה ומדוייקת המחייבת בארץ ישראל בנידון זה.

מקום רב תופס בספר ניתוח פסקי הדין של בתי המשפט בארץ. זה אחד הקוים המעולים שבספר. בירור הלכות בתי המשפט וההשואה ביניהן, גלוי הסתירות שבהלכות אלה ומיצוי זהיר של השיטה המתגלמת בהן, הם מקרה נדיר בספרות המשפטית הארצישראלית. פעולה מדעית ורבת הישגים זו מסייעת להבהרת החוק הארצישראלי המסובך, היונק ממקורות ומהשפעות שונים ומגלה גם נצני עצמאות של חיי המשפט בארץ.

מדור חשוב הוא הביבליוגרפיה, המכילה עשרות שמות של ספרים, הדנים בתולדות דיני העונשין. ערך מיוחד יש לרשימה הביבליוגרפית על המשפט העברי. בסוף הספר ניתנים מראי מקומות של המקורות היהודיים ושל החוקים וסעיפים שהובאו בגוף הספר. כמו כן מובאת רשימת פסקי הדין הנזכרים בספר מתוך ציון הנשוא. המפתח הכללי ערוך בשיטה נוחה ומקל את השימוש בספר.

מבחינה מתודולוגית לפנינו ספר שהעיוני והמעשי משמשים בו יחד. ספר כזה הוא צורך חיוני למדע משפטי צעיר שאינו יכול להתיר לעצמו עדיין “מותרות” של מחקרים וספרי שימוש נפרדים. המסקנות שאליהן מגיע המחבר בפרקים השונים בבעיות הכלליות של דיני העונשין מבוססות על ההישגים הקלסיים בתורות החוק הפלילי. אך לשם שלמות המפעל כדאי היה גם להביא את הדעות של האסכולות המודרניות בתורת החוק הפלילי, מה גם שהשקפות של האסכולות אלה הולכות וכובשות מבצרים רבים של המושגים הקלסיים. בהזכרת השיטות הקרימינולוגיות של המדינות הטוטליות אין המחבר יוצא ידי חובתו של ספר מדעי ביחס לזרמים המודרניים בתורת החוק הפלילי. בגלל זה אולי חוורים הדברים על הקשר הסיבתי של העבירה ועל צדה הפנימי והחיצוני; בבעיות אלה עוסקות בעיקר האסכולות המודרניות בתורת המשפט.

הפגימה, שהיא אולי הקשה ביותר בעבודה החשובה הזו היא חוסר העקביות בטון המדעי המחייב. יש דפים שלמים בתוך הספר שהנם יפים למאמר פובליציסטי או להרצאה חפשית אך לא לספר כגון הנידון. כליקוי מתודולוגי יש לראות גם כמה ענינים שהובאו בפרקים בלתי מתאימים על יסוד אסוציאציות קלושות בלי יסוד פנימי ומקשר.

מבחינה לשונית יש לשבח את העברית הנאה שהיא נדירה מאד בספרותנו המשפטית. המחבר חותר לניב מקורי עברי המבוסס על מזיגת סגנון המקרא, המשנה וההישגים החדשים בלשון. על כן חסרים כמעט בספר זה אותם הנטעים הזרים של העברית המשפטית, התרגומית, השגורה בפיות אנשי המשפט שלנו. מפעל לשוני חשוב הוא הלבשת סעיפי החוק הפלילי בלבוש עברי חדש העולה בהרבה על הלבוש העברי הרשמי. הסגנון פשוט ונוי, אם כי לעתים חסר ליטוש המקשה את ההבנה.

אך, אין הליקויים יכולים להאפיל על גדלו, חשיבותו והצלחתו של המפעל החלוצי של פלטיאל דיקשטיין. אם לא יפול החלק השני של הספר מחלקו הראשון, הרי שזכינו למעשה רב בספרות העברית המקורית.

(“דבר”, יום שלישי ט"ז בשבט תרצ"ה 18.1.38)

ביום ב' תמוז תש"ט, הלך לעולמו המו"ל של הספריה המשפטית , שמואל בורסי ז"ל. עם מותו של בורסי נסתלק האיש המרכזי בשדה המו"לות המשפטית בישראל. מי מאנשי החוק, עורכי הדין, השופטים, הפקידים, לא הכיר את בורסי, ולא ראה אותו בעבודתו ובהתמדתו, ברכזו בי"ב השנים האחרונות את רובי הדברים בעניני החוק בארץ ישראל ובישראל. בעל מרץ, בעל יזמה וחוש דק היה לצרכי השעה.

נראה לפעמים כאיש מעשה בלבד, אולם ככל איש מעשה אמיתי הוא היה גם איש חזון. הוא היה מבית מדרשו של חנינא בן דוסא, אשר עם מותו אמרו החכמים: “בטלו אנשי מעשה”.

אהב את המו"לות, אהב את האות המודפסת; הספרים שהוציא היו ילדי טפוחיו. מי שלא ראה את בורסי מביא לביתו דבר חדש שהוציא, לא ראה חדוות מו"ל מימיו. מי שלא ראה את בורסי מלטף את הספרים “שלו” שיצאו ממכבש הדפוס, לא ראה מה אהבת המלה המודפסת עושה.

עם כל היותו שקוע במלאכת המו"לות, היתה עינו פקוחה גם על עניני עריכה. כל מחבר ועורך שעבד במחיצתו יודע את יחס הכבוד שרכש בורסי לעבודות העריכה, לסגנון המתוקן, יודע מה עמל ורצון ושקידה השקיע בורסי בכל חוברת ובכל ספר שהוציא, כדי למנוע טעויות, שגיאות, אי־דיוקים. העורך ערך, הסדר סדר, המעמד עמד, המגיה הגיה, אבל בורסי לא אמר די. מאחר בלילה, היה חוזר ומעיין בכל החומר ולמחרת ראית אותו רץ עם עלי ההגהה אל העורך, אל המחבר, שמא יש שגיאה שלא תוקנה.

הוא הקפיד על צורת ההוצאה, על הנקיון, על הטעם הטוב. אם לא הניח את היסודות, הרי הוא בנה את הטפחות של בנין הספרות המשפטית במשך י"ב השנים האחרונות. בתוך זה גם במדינת ישראל. במיטב שנותיו, באמצע בצוע המשימות הגדולות שלקח על עצמו, הלך האיש שהחל בצורה מבטיחה כזאת בתקופה זאת את מלאכת המו"לות במדינת ישראל. הרעיון של “ספריה משפטית” לא היה קורם עור בלי בורסי; הספרים אשר יראו אור במסגרת הספריה המשפטית יהיו יד ושם לזכרו.

נתיתם שדה המו"לות בישראל. כל אנשי החוק והמשפט בישראל יבכו את האיש ויזכרוהו.

יהא זכרו ברוך.

“הספריה המשפטית”

“דבר”, בחתימת א. ג־ו.¹

(העתון הרשמי; תחוקות; בספרות המשפטית;

הלכות בית־דין; תקנות בית־הדין המחוזי;

בחוק הבינלאומי; שונות)

1937–1942

מדור 1 1.2.37

מדור 2 26.5.37

מדור 3 14.6.37

12.9.37

מדור 4 3.10.37

מדור 5 18.10.37

30.11.37

מדור 6 26.11.37

מדור 7 30.12.37

מדור 8 6.1.38

מדור 9 19.1.38

מדור 10 10.2.38

מדור 11 3.3.38

מדור 12 24.3.38

מדור 13 25.4.38

מדור 14 12.5.38

מדור 15 26.5.38

מדור 16 8.7.38

מדור 17 16.8.38

מדור 18 12.10.38

מדור 19 1.11.38

מדור 20 13.12.38

מדור 21 25.4.39

מדור 22 26.7.39

מדור 23 20.10.39

מדור 24 (אמר) 17.9.39

מדור 25 (אמר) 18.11.39

מדור 26 29.1.40

מדור 27 28.4.40

מדור 28 16.8.40

מדור 29 (אמר) 3.1.41

מדור 30 22.12.41

מדור 31 (ד’צהר') 16.6.42

ביהמ"ש העליון הוציא בשבועות האחרונים שני פסקי דין בדבר התישנות העברות של כניסה לארץ והשתקעות בה בנגוד לחוק. פסקי־דין אלה מחמירים את מצבם של “העולים הבלתי חוקיים”.

פסה"ד הראשון (ערעור פלילי 51/38) קובע את ההלכות היסודיות והמנומקות של הגזרה. העובדות הן דלקמן: הנתבע נכנס לארץ בלי רשיון באפריל 1935. במרץ 1938 נתפס ונדון ע"י שו"ש למאסר ולגרוש. ערער על פסק הדין וזכה, הואיל והעברה התישנה לאחר שעברו כבר שנתיים (תקופת ההתישנות בעברות עליה) מיום כניסתו לארץ בלי רשיון; שהרי הכניסה היא המהוה, לדעת ביהמ"ש, את העברה. התביעה הכללית ערערה על כך בפני ביה"ד העליון וזה מצא, שהסעיף 12 הקובע את עברת העליה בנגוד לחוק לא פורש כהלכה ע"י ביה"ד דלמטה. העברה מורכבת לפי פירושו של ביה"ד העליון, משני יסודות: א. הכניסה לארץ בנוגד לחוק, ב. תפיסתו של העבריין ע"י המשטרה, שכן כתוב בנוסח החוק, שהעולה בלי רשיון יהא אשם בעברה “אם ימצאוהו בארץ”; התישנות העברה מתחילה, איפוא, רק ברגע השלמתה, ז. א. מהרגע שבו ייתפס “העולה הבלתי חוקי”. תוצאות ההלכה הזאת הן לא פחות מוזרות מהפירוש שניתן לה, דהיינו שלמעשה לא תהיה לעולם כל התישנות בעברה הנידונה. המחוקק ביקש להקל בעברה זו והעמיד את התישנותה על שנתיים בלבד, והנה הפכה הקלה זו בתוקף שתי מלים בלתי ברורות להחמרה שאין דוגמתה אפילו בעברות החמורות ביותר. כי הלא אין ספק, שלאחר תפיסתו של העבריין הוא יבוא על ענשו ויגורש ולעולם לא יוכל ליהנות מהתישנות אפילו אם ישב בארץ עשר או עשרים שנה.

אם גם נסכים לדעת ביה"ד ששתי מלים אלו אינן מיותרות, הרי אפשר לפרשן בדרך הגיונית אחת, שלה ודאי התכוון המחוקק מתוך תפיסתו המקלה – שהמלים הפטליות האלה הוכנסו כדי שעולה בלתי חוקי העוזב את הארץ וחוזר אליה שוב ברשיון לא יוכל להענש על עברתו הראשונה, הואיל ולא נתפס בה. מה שאין כן בעברות אחרות, שעזיבת הארץ ע"י העבריין אינה משחררת אותו מעונש. אם המלים הן בלתי ברורות מותר לו לביהמ"ש, לפי החוק, להתעלם מהן, אך אין הוא רשאי לבטל על יסודן את ההוראות המפורשות והברורות של התישנות העבירה.¹) ביהמ"ש קבע בפסק דין זה הלכה כללית וראה את המשפט כ"משפט לנסיון" והביע את דעתו, שאם הלכה זו יכולה לגרום סבל רב, הרי על המחוקק לשנות את החוק.

פסק הדין השני (ערעור פלילי 62/38) נתן במסבות דומות. גם כאן ערערה התביעה הכללית, אולם הנידון כאן היה לא מי שעלה ארצה שלא כחוק, אלא מי שעלה כתייר ונשאר בארץ שלא כחוק. בית המשפט התבסס על פסק דינו הראשון וקבע גם כאן פירוש דומה, שהעבר נשלמה רק עם תפיסת האדם ומאז מתחילה ההתישנות. נוסף לזה מצא, שעברה כזו של תייר שנשאר בארץ בניגוד לחוק, עבירה מתמדת היא וגם מסבה זו מתחילה ההתישנות רק מרגע תפיסתו של העובר על עבירה כזו.

בית המשפט הדגיש, שאין הוא חושב לשנות את דעתו בנידון זה והצהיר: “זה היה דיננו ונשאר דיננו ויהיה דיננו גם להבא”. לא נשאר איפוא, אלא שהמחוקק יתקן גזרה מוזרה ובלתי מוצדקת זו.

בכמה פרקים בדו"ח זה מפוזרות ידיעות מענינות הנוגעות במערכת המשפטים בארץ. השטח המשוער של קרקעות הממשלה – 1,050,000, עליה ב־14000 דונם על השטח שנוקב אשתקד. עליה זו באה עם סדור זכות הקנין לקרקעות בכמה אזורים. הדו"ח קובע שיש להוסיף למספר זה עוד 220,000 דונם חולות הנתבעים בסדור. עדיין אין מדינתנו יודעת את רכושה.

במשך השנה הוחל בסדור זכות הקנין בקרקעות ב־13 כפרים המשתרעים על שטח של 200,000 דונם בקירוב. המהומות פגעו בסדרי העבודה, יחד עם זה הושם לב לכמה מהמלצות הועדה המלכותית לשם החשת סדור התביעות על זכות קנין לקרקעות. במשך שנת הדו"ח נרשמו 222 חברות חדשות ורבות מן הקיימות הגדילו את הונן. ההכנסה ממסי הרישום עלתה פי שתים על ההכנסה ב־1936. נתחסלו חברות והיו 57 פשיטות רגל של עסקים.

הדו"ח מספר על החשת העבודה של בתי המשפט. מטעמים כספיים לא יכלה הממשלה להקים בתי משפט מיוחדים לקרקעות בהתאם להמלצות הועדה המלכותית, אולם מספר התביעות ה"תלויות" ירד מ־1017 ל־528. בבתי־משפט השלום נתבררו השנה קרוב ל־52,000 משפטי ממונות וקרוב ל־70,000 משפטי עונשין. הדו"ח מספר על יצירת מחלקה נפרדת על יד ביה"ד המחוזי היפואי בתל־אביב ב־1 באפריל 1937. כבר בשנה הראשונה לקיומו של ביה"ד המחוזי בת"א הוגשו קרוב ל־35 אחוז של כל משפטי הממונות בארץ לביה"ד המחוזי בת"א. גם בהמ"ש העליון הראה במשך השנה פעילות מוגברת ובמקום 298 משפטי ממונות שהיו “תלויים” בהתחלת 1937 היו בהתחלת 1938 “תלויים” רק 47. כך גם במשפטים פליליים ובמשפט בית דין הצדק גבוה. הכנסת בתי־המשפט עלתה מ־145,075 לירות בשנת 1936 ל־165,904 לירות ב־1937 ההוצאות היו קרוב ל־100,000 לירות, ז. א. רוח נקי של 70,000 לירות בערך. ותקציב לשופט שלום יהודי נוסף בירושלים אין.

להוצאות פסקי־הדין הקיימות בארץ נתוספה גם הוצאה ממשלתית בעריכת עו"ד בקר. אמנם, בהוצאת הממשלה הופיעו כבר שני קבצים של פסקי דין בעריכת מי שהיה זקן השופטים, מר מקדונל, שהקיפו את התקופה עד שנת 1935. ההוצאה החדשה החלה בפרסום פסקי־דין בעריכת מי שהיה זקן השופטים, מר מקדונל, שהקיפו את התקופה עד שנת 1935. ההוצאה החדשה החלה בפרסום פסקי־דין משנת 1938. החוברת הראשונה שהופיעה לפני שבועות מספר וכן החוברת השניה שהופיעה לפני ימים מספר מכילה פסקי־דין של ביה"ד העליון מינואר ומפברואר. ההוצאה הנדונה נבדלת מההוצאות הקודמות של הממשלה ועולה עליהן הן מבחינת העבוד והן מבחינת בירור החומר. הקו האופיני של הוצאה זו, המציין אותה מכל שאר ההוצאות, הוא סיכום העובדות והטענות במשפטים שפסקי־הדין אינם מכילים אותם1 מבחינה זו מביאה ההוצאה תועלת רבה. סיכום זה של הרקע העובדתי משוה בבהירותו וברכוזו ערך מיוחד לפרסום זה. ביחס לשאר – נוהגת ההוצאה החדשה דוגמת הוצאות מקדונל. ההלכה הנתנת בראש הפסק משמשת בעצם תמצית הפסק ואינה מסייעת להבנתו. מבחינה זו לקוי הערך השמושי של ההוצאה, כי הקורא את ההלכה לא ימצנה אלא אם יקרא את כל הפסק. כמקור למוד והתמחות יש להוצאה יתרונות רבים. כל שיקרא בעיון את עובדות המשפט יחד עם פסק־הדין ילמד הרבה ויכיר גם, עד כמה אין הפסק נותן לפעמים תשובה לטענות הצדדים, כך, למשל, בערעור ממונות 230/37 (עמ' 45) טען המערער (בעל קושאן שזכות בעלותו הופרכה במשפט חזקה בפני שו"ש ע"י הנטענים, שטענו שהקרקע הנדונה היא ווקף, אם כי בלתי רשום) שלא הוא אלא הנטענים צריכים לפנות לביהמ"ש לקרקעות לשם תביעת זכות הבעלות, כי בידיו יש קושאן והוא קנה את הקרקע מבלי שידע כלל על הווקף הבלתי רשום. פסק הדין אינו מזכיר כלל את הטענה הצודקת הזאת ומאשר את החלטת שו"ש שלפיה על המערער לפנות לביהמ"ש לקרקעות. כך אשר ביהמ"ש העליון החלטה בלתי צודקת, העלולה ליהפך לתקדים מסוכן. הדוגמה הנ"ל מוכיחה את הערך הרב שיש לעובדות במשפטים ידועים ומאידך היא זורעת אור על כמה מקרים של גישה שטחית מצד ביהמ"ש הגבוה ביותר שבארץ.

כללו של דבר, עם הופעת ההוצאה החדשה יתרחבו אפקי החיים המשפטיים בארץ הן מבחינה מעשית והן מבחינה עיונית. אולם קשה לרדת לטעמה של ההוצאה המפרסמת ביוני פסקי דין של ינואר. אם אי אפשר לפרסם פסקי דין מיד להופעתם – לשם מה התקופיות החדשית. הוצאה חצי שנתית היתה מועילה יותר ונוחה יותר. בכלל, רצוי היה שספר זה, שאינה נוח לקריאה חטופה ודורש התעמקות, יופיע כל חצי שנה או רבע שנה בצרוף אינדכס ואז תהיה תועלתו מרובה יותר.

(“דבר”, י"ח באב תרצ"ח, 15.8.38)

(הערה לשונית)

בהצעת חוק השיפוט הצבאי, תש"ט – 1949, שנתפרסמה בהצעות חוק מס' 12, קוראים אנו את ההסבר דלקמן על משרתו ותפקידו של המופלא הצבאי: – “חקירת עבירות חיילים ושפיטתם תהיה ברובה בידי המפקדים אגב מילוי תפקידיהם הרגילים. במדה שעבודה זו תדרוש מאת המפקדים ידיעת חוק, יובטח הדבר על ידי המופלא הצבאי. המופלאים הצבאיים יהיו קצינים בעלי הכשרה משפטית שיהיו כפופים מבחינה פיקודית למופלא הצבאי הראשי בלבד. תפקידם יהיה ליעץ למפקדים בשאלות משפטיות ולשבת כאבות בתי דין בבתי הדין הצבאיים.” (“הפרקליט”, תל־אביב, חוברת ב' שבט תשי"ג, פברואר 1953)

מאיר שלי הוא שנקט ראשונה במונח זה של “מופלא”, בתרגמו כך את המונח Judge Advocate המופיע בחוק הצבאי הבריטי. מאז פרסום ההצעה נסיתי למצוא את מקורו של המופלא אך ללא הצלחה. כל ההסברים שמצאתי דחוקים היו והשאירו את הענין סתום. כל הבלשנים והפרשנים ראו את מקור המונח ב"פלא" והסתמכו על ברייתא בסנהדרין “תנו רבנן: כי יפלא ממך דבר, במופלא שבביה”ד הכתוב מדבר". במלון בן יהודה (כרך 10 עמוד 4922) מובאת הגדרה זו של המופלא, תחת הערך “פלא”.

“מופלא של בית דין, שבבית דין, הגדול שבחברי בי”ד, המצוין שבהם". פרופ' טור־סיני מעיר בהערה שבעמוד זה: “מקור התואר הזה לא התברר כל צרכו. ואולי כוונתו הראשונה: המפשר מתוך חברי בי”ד; שנתנה לו רשות להורות בפני עצמו. וע"י שמשו המלה “הורי” ז.) על הכהן המשיח המורה בפני עצמו: דהוא מופלא והם אינן מופלאין".

מלון התרגומים, התלמודים והמדרשים (1903) – יסטרוב (מהדורת ניו־יורק 1943) המקדיש במיוחד מקום למקורות היוונים והרומאים שמהם נגזרו שמות וביטויים רבים – לא הצליח להתחקות אחר מקור התבה “המופלא” וגם הוא גורסו כנובע מ"פלא" והוא מפרשו – distinguished. Esp. a special expert assessor at court to whom questions of law are referred.

מלון גור מסתמך אף הוא על הברייתא הנ"ל בסנהדרין ומגדיר: “מפלא של בית דין – איש מיוחד מומחה בדינים, שאליו פונים בשאלות קשות בדינים”. וכן אבן־שושן ב"מלון חדש". יחד עם ה"מפלא" יודעים המקורות על נושא משרה דומה שכנויו היה “מפלג”, והבלשנים ראו בכך סירוס של המונח מפלא או וריאציה של מונח זה. כגון במלון גור: “מפלג”… וביחוד מומחה לדבר: שאני רב אחא בר יעקב דמופלג (עירוב' ס"ג, ע"א) וע' ערך “פלג” במלון בן יהודה, עמ' 4933 והערת פרופ' טור־סיני בע' זה וכן יסטרוב בעמ' 1175 – distinguished special expert.

עד שבא מר יעקב יוחנן רבינוביץ והחזיר את עטרת ה"מופלג" לקדמותה. והראה שה"מופלא" הוא שבוש שנשתבש בהמשך הזמן מהמונח “מופלג” אשר הוא עצמו שבוש או קצור של המונח היווני “נומופילקס”, דהיינו שומר חוקים. ואלה דברי הסכום של יעקב יוחנן רבינוביץ ברשימתו: “מופלא, מופלג” שהופיעה ב"לשוננו" כרך י"ח, חוב' א' סיון תשי"ב, עמ' 25–26: – “ונראה לי כי המופלא היה בעל משרה קבועה בסנהדרין ובבתי דין אחרים, כי בכתב יד ערפורט של תוספתא חגיגה ב' ט' יש לפנינו השם המקורי – מופלג – של בעל המשנה, וכי המלה מופלג היא מלה יוונית משובשת או מקוצרת. מן המאה החמישית שלפני הספירה הרגילה ואילך ביוון, ואח”כ גם בארצות ההלניסטיות, היתה קיימת משרה של “נומופילקס” (שומר החוק), שתפקידו היה לשמור על החוקים ולהשגיח על ביצועם."

על תפקידם של בעלי משרה זו כותב בוסולט כדלקמן: היה שומה עליהם להחזיק במשמרת את החוקים, ולאחר מכן גם את החלטות העם ולהשגיח על ביצועם. (תורגם מגרמנית ע"י המלבי"ד). תפקידו של ה"נומופילקס" מתאים איפוא לתפקידו של המופלא או המופלג. גם המופלא היה שומר החוקים או השמועות, ומשגיח על כך שהוראות בי"ד תהיינה בהתאם לחוקים או לשמועות. לפיכך, בי"ד שהורו ולא היו המופלא שם, – אין הוראתם הוראה; ואם נעלמה הלכה מבי"ד, שלחו את המופלא שלהם לשאול מבי"ד, שלחו את המופלא שלהם לשאול מבי"ד, הגדול, כי זה היה מתפקידו לאסוף את השמועות ולשמור עליהן.

את השתלשלות מ"מופלג" ל"מופלא" יש להסביר אולי ע"י כך שבמשך הזמן נשתכח המקור היווני של השם, והסמיכו אותו לפסוק: כי יפלא ממך דבר למשפט (דב' י"ז ט'). וכן נמצא בברייתא בסנהדרין פ"ו ע"ב – פ"ז ע"א: “תנו רבנן; כי יפלא ממך דבר, במופלא שבבי”ד הכתוב מדבר".

“הפרקליט”, חוב' ב', שבט תשי"ג, פברואר 1953)

א. מה נעשה בדינך?… כלו יציאותי ולא הועלתי כלום… (ילק"ש ישעיה, א')

1. “והיו הדיינים משתאים לכוח שיפוטו המעמיק של זאדיג שמבין דבר מתוך דבר; ואותה פליאה עד המלך והמלכה הגיעה; ולא היו מסיחין בטרקלינים ואפילו בלשכת האמרכלים אלא בזאדיג בלבד; ואם כי נמצאו איצטגנינין ואמגושים שטענו כי ראוי זאדיג שיוציאוהו לשריפה, כידעוני וכמכשף, מכל מקום גזר המלך שיחזירו לו את דמי העונשים שקנסוהו הדיינים. השכימו לפתחו הקטיגור והגזבר והפרקליטין והביאו לו ת' אונקיות הזהב, אלא שהפרישו לעצמם שצ"ח אונקיות דמי ערכאות, ולדבריהם הוסיפו ותבעו מזאדיג שכר בטלה”

זאדיג־וולטר (תרגום –מ. לוין) הוצ' ספרית הפועלים (דורון), עמ' 24.

*

2. בתוקף מעמדם אין לבלרים חוששים לעולם מפני גנבים; לפיכך לא חשדו כלל באותו אדם לבוש הסגין, והניחו לו שיהא סוקר את החדר; הוא תר לשוא למצוא מקום למושב, שכן מראהו העיד עליו, כי עיף הוא. שיטה היא שנוקטים בה פרקליטים, שאינם מעמידים בלשכתם אלא כסאות מעטים. הלקוח מתיגע מרוב עמידה על רגליו והולך לו מתוך ריטון, אלא שאין הוא גוזל את הזמן אשר לפי מימרצתו של קטיגור זקן אחד אינו קבוע כלל בתעריף.

קלונל שאבר – באלזאק (תרגום – י. שנהר) הוצ' תרשיש (4 ספורים), עמ' ט'.

*

3. עו"ד: משפטך מתקדם צעד אחר צעד.

הקלינט: זה 4 שנים שאתה אומר לי דבר זה ואם המשפט ימשיך להתקדם בצורה כזאת אשאר בלי סוליות שעליהן אוכל להתקדם עם המשפט.

חוק וצדק – אוגורה דומייה (קריקטורות).

*

4. “דומה שפסק בדעתו כי כל כמה שיסחטו את הלקוח הזה לא יוציאו ממנו אפילו פרוטה אחת; לפיכך נקט לשון קצרה מתוך כוונה להפטר מעסק ביש”.

קולונל שאבר (כנ"ל) עמ' ט'.

*

5. (עו"ד למשנהו): לבסוף השגנו פשרה ביחס לרכוש שבין הבעל והאשה; אכן, זה בא בזמן. במשפטים שביניהם הם בזבזו את רכושם.

חוק וצדק – אוגורה רומייה (קריקטורות).

*

6. “בקשתי להביא את צרתי בפני הערכאות, נשתיירו באפונדתי ששה שקלי זהב: שניים חייב הייתי ליתן לפרקליט שנטלתי עמו עצה; שניים לסניגור שנטל עליו לסדר טענותי בפני הדיינים, ושניים ללבלרו של אב בית־דין. נתתי שכרו של זה ושל זה ושל זה ועדיין הענין במקומו עומד, וכבר הוצאתי דמים יותר משווים של חריצי הגבינה ושל אשתי”.

זאדיג (כנ"ל), עמ' 86.

ב….אוי לדור ששופטיו צריכים להשפט (רוח רבה, א')

1. אב בית הדין אוביה היה איש ישר בתכלית, שהשגה רמה לו על חובת משרתו; ודאי שהיה דוחה בשאט נפש כעלבון גס ביותר, את החשד כי עלול הוא להוציא פסק דין מתוך שקולי דעת אחרים מלבד הרגשת הצדק וקול לבבו. אבל לבו בקרבו לא הרים מימיו את קולו (נדייק בדברינו: לא לחש דבר) נגד הממשלה. לבו לב פקיד היה מעצם היולדו. לפי דעתו, דעת פקיד, עלולה המדינה להשתנות, לפשוט צורה וללבוש צורה, אבל לעולם אין בה דופי.

פיר וליט – ר. רולן (תרגום – ח. ש. בן־אברהם) הוצ' הקבוץ המאוחד, עמ' 8.

*

2. וכי יעמדו אנשים למשפט על עוון בגד ומעל בממלכה, יש לפני השופטים דרך קצרה ורצויה הרבה יותר: בראשונה ישלח השופט לחקור אל בית המושל; ואחר נקל לו לתלות או למלט את הפושע, בשמרו מאד את משמרת החוק למלא אחרי כל הדבר הכתוב.

מסעי גוליבר – י. סוויפט (תרגום – מ. מבש"ן), הוצ' שוקן, ספר ד'.

*

3. ובכן היית רעב… כך, היית רעב! אין זה תרוץ: רעב כמעט כל יום אבל אין זה מביא אותי לידי גנבות… (כך פונה השופט לעבריין שהובא לפניו על גניבת ככר־לחם ).

חוק וצדק – אונורה דומייה (קריקטורות).

*

4. יום יום היה עובד עבודה קשה בבית המשפט, כשהוא מנסה לפסוק מה סיפור משני הסיפורים שנגולו לפניו פחות כוזב, להגן על החלש מפני החלש פחות, על המסוכסך מפני המתקבל על הדעת, למראית עין, כשהוא מוקף שקרים ודברי חונף. עוד אותו בוקר חייב בדין לבלר של מסילת הברזל על שהלה מכר לעולי רגל כרטיסי נסיעה במחיר מופרז, והרשיע פאתאן אחד על מעשה אונס. הוא לא קיווה לתודה, להכרה, והלבלר והפאתאן שניהם יכולים להגיש ערעור, לשחד את עדיהם ביתר הצלחה בהפסקה שבין שני המשפטים, ולבטל את פסקי הדין שפסק להם.

מסע להודו – פורסטר (תרגום – ח. גליקשטיין), הוצ' ספרית הפועלים, עמ' 52.

*

ג. כלום אין עורכי דין מבחינה ידועה אנשי מדינה

העוסקים בעניני הפרט? (בלזאק)

1. יש בחברה שלנו שלושה סוגי אנשים שאינם יודעים להעריך את האדם: הכהן, הרופא ואיש החוק. שלשתם לובשים בגדים שחורים; אולי משום שמתאבלים הם על כל המידות הטובות, על כל האילוסיות. אך האומלל שבכלם הוא הפרקליט. בשעה שאדם משחר את פני הכהן הריהו בא משום שכליותיו ייסרוהו, משום שהוא רוצה בתשובה, בשל האמונה שבו; מתוך כך הוא מתגדל ונעשה מענין ומשמש מעין נחמה למתווך שמלאכתו לא תתכן בלא שמחה מסוימת: הוא מטהר את האיש, הוא מתקן, הוא מרגיע. ואילו אנו הפרקליטים רואים בהשנות כל אותם היצרים הרעים; אין דבר שיתקן אותם, והלשכות שלנו הם ביבים שאין לטהרם.

קולונל שאבר (לעיל) עמ' נ"ח.

*

2. מן הראוי לציין כאן את אומץ הלב המיוחד לעורכי דין. אם בשל ההרגל להתיחד עם אנשים רבים אם בשל ההרגשה העמוקה של חסות החוק, ואם מתוך בטחונם בתעודתם, הם נכנסים לכל מקום בלא חשש, כדרך הכהן והרופא.

קולונל שאבר (לעיל) עמ' ט"ו

*

3. “הוא התחיל מהרהר בעמדתה של הרוזנת ושקע בהרהורים כדרך מדינאים גדולים המתכנים תכניות מתוך שהם משתדלים לנחש את סודו של האויב”.

קולונל שאבר (לעיל) עמ' כ"ז.

*

4. “מזלנו הוא כי אנו נמצאים כאן ביחידות, גברתי. מתוך כך רשאים אנו לשקר כאוות נפשנו', ענה בקרירות ונהנה הנאה מרובה בהוסיפו אש על חמת הרוזנת כדי שיתגלו צפונותיה. מעשה להטים זה ידוע לכל פרקליט, שהוא עומד במנוחת נפשו בשעה שמתנגדיו או לקוחותיו יוצאים מגדרם”.

קולונל שאבר (לעיל), עמ' מ'.

ד….אם המית את הדין אתה מזעזע את העולם (דברים רבה, ה')

1. הוא (עו"ד זה) תמיד אץ להגן על אלמנות ויתומים, אם לא שכרוהו קודם להופיע נגדם.

חוק וצדק – אונורה דומייה (קריקטורות).

*

2.…והנה אדון נאור ומשכיל והמטרונה שלו מלקים את בתם, תינוקת בת שבע שנים, בשבטים… השבט מלא סקוסים, צרוב וצרוב", אומר אבא… עומדים הם ומלקים רגע… חמשה רגעים… עשרה רגעים ועוד ועוד, יותר ויותר צליפות תכופות, צורבות. התנוקת צורחת מרה; שוב אין התנוקת יכולה לבסוף לצרח עוד והיא מבעבעת: “אבא, אבא, אבאלי!” הדבר מגיע, מעשה שטן, בדרך מקרה בלתי הגון אל ערכאות בית הדין. מעמידים פרקליט בשכר. העם הרוסי עמד וכנה זה כבר את הפרקליט "יושר הניתן בשכר". הפרקליט עומד וטוען ומלמד זכות על בעל בריתו. הדבר פשוט בתכלית הפשטות, מצוי ורגיל בחיי המשפחה, האב הלקה את בתו. והנה לחרפת ימינו אלה, הגיע הדבר עד לערכאות בית הדין! השופטים המושבעים, שנוכחו בצדקת אמריו, מסתלקים ומוציאים פסק דין של זכות.

האחים קרמזוב – דוסטויבסקי (תרגום – מ. א. ז/ק), הוצ' שטיבל, חלק ב', עמ' 128.

*

3. הבטחתי את כב' כי המשפט הוא מדע אשר בו לא הרביתי לעשות, מלבד אשר שכרתי עורכי דין, לריק, להגן עלי ממעשי עוול אשר נעשו לי; בכל זאת עשה אעשה את חפצו. ובכן הגדתי לו כי יש בתוכנו עדת אנשים אשר למדו מנעוריהם להוכיח, במלים אשר יכבידו לדבר הזה, כי הלבן הוא שחור והשחור – לבן; הכל לפי השכר אשר יתנולהם השוכרים אותם. לעדה הזאת נעבדים כל יתר העם. חוק הוא לעורכי דין אלה, כי “מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה”; ועל כן נותנים הם את כל לבם לשום זכרון בספרותם לכל אשר נחרץ לפנים שלא כדין ובלא שכל הישר. את המשפטים החרוצים האלה, אשר יקראו להם “תקדימים” מביאים הם בתור “ראיות” למען הצדיק כל משפט מעוקל; והשופטים לעולם לא יימנעו מהוציא משפט על פיהם. גם זאת יכול המתבונן לראות, כי יש לעדה הזאת שפת־לעז, לשון־עלגים מיוחדה, אשר לא ישמענה כל בן־תמותה זולתם, בה כתובים כל משפטיהם, אשר הם שוקדים עליהם מאד להרבות אותם; ובזאת סכסכו כלה את עצם האמת והשקר, הצדק והעוול עד היסוד בם; עד אשר דרושים יהיו ימי שלושים שנה לחרוץ משפט, אם השדה אשר הורישו אותי אבותי מדור דור זה ששה דורות, לי הוא או לאיש נכרי הרחוק מפה מהלך שלש מאות מיל.

מסעי גוליבר – י. סוויפט (תרגום – מ. מבש"ן), הוצ' שוקן, ספר ד'.

*

4. “אתם הפרקליטים יש אשר נוסס בכם גם שכל הישר, אם כי יש אומרים שאתם מעקמים את שכלכם מתוך שאתם טוענים יפה גם בעד וגם כנגד”.

קולונל שאבר – באלזאק (תרגום – י. שנהר), הוצ' תרשיש, עמ' כ"ו.

*

5. כל הפרקליטים מיטיבים לדבר בשעה שהעובדות מדברות בעדן.

קולונל שאבר (לעיל), עמ' מ"א.

*

6. ברור כשמש שהקלינט שלי רשע. איזה מזל! אם אצליח לזכותו הרי זה יהיה הישג עצום (משיחתו של עו"ד).

חוק וצדק – אונורה דומייה (קריקטורות).

*

7. ברור שהפסדת את משפטך… אבל היתה לך הזכות לשמוע איך טענתי בעדך (עו"ד לקלינט שלו).

חוק וצדק – אונורה דומייה (קריקטורות).

(“הפרקליט”, תל־אביב, אדר א' תש"ו חוברת ב'; פברואר 1946)