“הועד הערבי העליון”    🔗

“דבר”, 19 בינואר 1939

“הועד הערבי העליון” אשר הוקם בשנת 1935 בעזרתה או ביזמתה של ממשלת ארץ־ישראל כנציגות המפלגות הערביות בארץ ואשר פּורק בשנת 1937 על ידי הממשלה כארגון לא־חוקי משום שהוא מעורב במעשי פשעים ורציחות – זכה בשנת 1939 מחדש להכרה רשמית. סוכנות “רויטר”, הזהירה בניסוחיה ומתונה בהגדרותיה והיודעת יפה את הלך הרוחות בחוגי הממשלה בלונדון, אינה מדברת עוד על משלחת המופתי או על משלחת משוחררי סיישל; היא מודיעה בפשטות על “משלחת הועד הערבי העליון”. ושתי עובדות פוליטיות משוות גון מיוחד לתחית מתים זו: ראשית, מיניסטריון המלחמה הבריטי הטיל רק לפני שבוע ימים על חברי הועד הערבי העליון הזה ועל פטרונה, החג' אמין, אשמה ברורה כי הם המכוונים את פעולות הטרור בארץ; שנית, אחרי שלושים ושנים חדשי הטרור הפנימי חל קרע גלוי בקרב התנועה. גם קודם ידעה כל הארץ כי המועמדים ללכת במשלחת המופתי ללונדון והפּאטרון שלהם הם המנצחים על מעשי הפשע הנעשים יום־יום בארץ־ישראל. אולם הודעת מיניסטריון הצבא באה והטילה גושפנקא רשמית, ממשלתית על כך. וגם קודם ידע כל מעמיק ראות, כי “האחדות הערבית” היא אחדות מלאכותית שאין לה שרשים במציאות, ואין היא מתקיימת אלא הודות לסמכות שניתנה לה מידי הממשלה ונשתמרה בכוח הטרור בלבד. אך ההתנגדות הפעילה למופתי וכל מחוללי הטארור בארץ אשר אתו, אשר פרצה בגלוי בחדשים האחרונים בקרב ערביי הארץ, צריכה היתה לפקוח גם עיני עיוורים להיוכח, כי על אדני תוהו בנויה האגדה רווּית הדמים על אחדותם של ערביי ארץ ישראל תחת כנפי ועד עליון זה.

ובכל זאת, ולמרות כל אלה, ציפו בלונדון וניחשו בנשימה עצורה: הילכו או לא ילכו? ועשו כל מה שהיה בידי ממשלת לונדון לעשות כדי שחלילה לא יסתלקו. הפעילו צירים בריטיים וקשרים דיפלומאטיים וממשלות ערביות, בטלו תנאים והתחרטו על סייגים והבטיחו צורת הליכה כאשר עם לבם והפכו אותם לפתע פתאום מחדש לנציגיו המוכרים והיחידים של כל הישוב הערבי בארץ. מה פלא שאנשי הועד הערבי העליון גילו תקיפות והציגו תנאים? הם בחרו את חג' אמין לנשיא המשלחת להלכה כדי להפגין שאין הם מכירים בסיג היחיד אשר תחמה ממשלת אנגליה להשתתפותם של ערבים מארץ־ישראל בשיחות; הם התנו תנאי שהאופוזיציה הערבית לא תורשה לשלוח נציגים; הם התנו תנאי שכל דרישותיהם תנתנה להם לפני בואם ללונדון. מה פלא שראש ממשלת עיראק וראש ממשלת מצרים אינם מגלים רצון רב להכנס ראשם ורובם בעסק ביש זה? שהרי אם השתתפותם נחוצה כדי לעשות רושם בעולם או להגביר את הלחץ על היהודים די ששמות הממשלות יתנוססו על השיחות. ואם הוטל על ראשי הממשלות להשתתף כדי “למתן” את אנשי המופתי – איך יצליחו בשליחותם זו כשהממשלה הבריטית עצמה אינה חדלה לעודד אותם עד לידי קיצוניות וסחרחורת? ואכן, מדוע לא ידרשו שליחי א־זוּק¹ בלונדון לעקור את המנדט משרשו אם בא־כוח רשמי של ממשלת המנדט מודיע חגיגית בישיבת חבר הלאומים בז’נבה כי הממשלה אינה רואה את עצמה כפותה למנדט כמו שהוא והיא מתכוננת להציע להכניס בו שינויים.

במזל רע נעשות ההכנות לשיחות לונדון, במזל רע מאוד. במזל של התכחשות להבטחות בין־לאומיות שניתנו קבל עמים ומדינות, במזל של השכחת זכות קיומו וצרכי חייו של העם אשר ניתן לו בית לאומי בארץ ישראל. במזל של הפקרת אלפים, זקנים וילדים, לעינויים ולמות אם כי קרוביהם, תושבי ביתם הלאומי מצפים להם ומוכנים להצילם. במזל של כניעה למנצחים על הטרור ושל עידוד לטרור נוסף.

הגיעה השעה להזכיר כי קיים צד שלישי בארץ־ישראל ובשאלת ארץ־ישראל, צד אשר לא ירשה לעשות פרקמטיא מאחורי הקלעים בקיומו ובגורלו. הגיעה השעה להזכיר כי צד שלישי זה, המוני היהודים בארץ ובעולם, לא יוותרו על זכותם לקיום לאומי ואנושי, תהיינה הקנוניות על חשבונו כאשר תהיינה. התנועה הציונית, הישוב היהודי בארץ, המוני העם היהודי בעולם לא ישמשו בשיחות לונדון נושא למקח וממכר בין ממשלת בריטניה ובין “ממשלת הלילה” של ארץ ישראל. ואם יבואו שליחי העם היהודי ללונדון הרי יבואו לא כנתבעים לויתורים, כי אם כתובעים זכות קיום וזכות חיים לעמם. ובעמדתם זו ירוכז סביבם ולימינם כוח מלוכד ותקיף, כח היצירה וההתגוננות של הישוב היהודי בארץ, כוח היאוש וההתגוננות של המוני ישראל בעולם.

 

גלוי הדעת של הועד־הלאומי    🔗

“דבר”, 23 בינואר 1939

גלוי הדעת של הועד־הלאומי משמש ביטוי נאמן לחרדתו של הישוב העברי ולחרדתם של כל תושבי הארץ שוחרי השלום. הוא דן בעיקר במצב הבטחון אולם ההשתלשלות האחרונה של מצב הבטחון קשורה קשר אמיץ במצב הפוליטי. והיא מלמדת על דרכה המדיני של ממשלת המנדט בשבועות אלה. קו מדיני נפסד זה של פיוס מנהיגי הטרור, של הסתגלות למאוייהם ותנאיהם, הוא אשר גרם להגברת הטרור והוא המנבא שחורות לעתיד הקרוב. גבר לבם של מנהיגי הטרור לחשוב כאילו עצם קיומה של הקיסרות הבריטית תלוי בהשתתפותם בשיחות או בהסתלקותם, וגדל חשקם לעמוד על המקח ולהתנות תנאים, ובמידה שהממשלה הבריטית מקשיבה לתנאים ונענית להם הולך הטרור וגובר והולך החשק לדרוש עוד, ומתווסף ומגביר חילים.

מהלך השיחות ומהלך המאורעות בקאהיר אינו מניח מקום לספק, כי המדיניות הבריטית במזרח אומרת להשיג בפגישת המשלחות הערביות בלונדון כמה מטרות שעניני ארץ־ישראל תופסים בהן מקום צדדי בהחלט. אולם למעשה כבר נכנסנו לפרשת השיחות בעניני ארץ־ישראל, לפרשת שיחות בין אנגלים וערבים אשר קול היהודים אינו נשמע בהן. אם זאת היא הדרך אשר בה אומרת לנקוט ממשלת אנגליה – להכין הסכם אנגלו־ערבי ולהזמין את היהודים לשמיעת פסק־הדין הכרחי הדבר שדעת הקהל באנגליה ובעולם תדע זאת בעוד מועד. וטוב שנדע זאת אנחנו.

אם יש תכונה כזאת להצגת מחזה המשא ומתן בלונדון, ידעו נא הבמאים כי הצד היהודי אינו מתכונן כלל לקיים את הוראות הבמאי. היהודים רואים את השיחות כמשא ומתן אשר לפניו לא היו שום הסכמים חד־צדדיים ושום התחייבויות חשאיות או גלויות מחוץ להתחייבויות הגלויות והברורות שנטבעו בהצהרת בלפור ובמנדט. אם ברצונה של הממשלה הבריטית לסדר אגב השיחות על ארץ־ישראל ענינים מענינים שונים במזרח הקרוב והתיכון, אין לערער על זכותה זאת. אולם אם בדעתה להפוך את ענין ארץ־ישראל לנושא של מקח וממכר על מנת לסדר ענינים מענינים שונים על חורבנה של הציונות – אל נא תקוה כי שליחי ישראל יתנו לכך יד.

המצב המדיני תובע מן הישוב ומן העם היהודי עמדה תקיפה, ברורה ואחידה. הוא תובע כי עמדתה זאת של הנציגות היהודית תתגלה עוד לפני השיחות; והוא תובע כי לא ייעשה דבר אשר יוכל לעורר במישהו את הרושם כאילו העם היהודי עלול לבוא לשיחות אלה כשהוא מפורר ומפולג.

תהיינה תקוותינו לתוצאות המו"מ כאשר תהיינה – עצם הופעתנו במו"מ הזה יכול להיות לה ערך רק אז, אם תהיה אחידה, חזקה ומלוכדת מסביב לנציגות הציונית. כל המציע עתה פירוד באחריות ועצמאות בהופעה, את עמידתנו החלשה למדי הוא אומר להחליש עוד. אין לראות כי הופעתנו תהיה מצומצמת. בגיוון לא יהיה, כנראה, מחסור. אולם נשמור היטב כי כלפי חוץ תהיה מוצקה ואחידה ומונהגת על־ידי ההנהלה האחראית של תנועת התחיה.

 

ההתעללות    🔗

“דבר”, 20 באפריל 1939

ההתעללות בפליטי התופת אינה יכולה לבלי לזעזע את הלב ואת המצפון. בשום ארץ תרבותית לא יתוארו מעשים כאלה.

פליטים אומללים בספינות מות נפגשים ביריות, צועדי יאוש מגבול הצפון מושלכים ללוע האסון, ספינות מוחזקות בנמל חיפה ללא דאגה ליושביהן וחולים מועברים לספינת הבריאים ללא דאגה רפואית וסניטרית.

גם פקידי המשטרה וקציניה הגבוהים ביותר אינם עומדים מעל לחוק. והמעשה האחרון הזה עומד בסתירה לא רק להכרה המוסרית של הישוב כי אם לחוקים המפורשים של הארץ.

כלום מותר לסכן את חייהם ובריאותם של מאות אנשים? ואם “פושעים” הם האנשים, שספינותיהם הפכו להם בתי כלא – כלום חייהם הפקר והדאגה לבריאותם אינה דאגת־חובה?

יודעי דין קובעים כי ברגע ש"פושעים" אלה נכנסים למים הטריטוריאליים של הארץ או לגבולותיה אין לגרשם מבלי צו גירוש מאת הנציב העליון או מאת אחד משלושת קציני משטרה גבוהים.

לעשרות גורשו האומללים ללב ים או להרי הצפון; והציבור זכאי לדעת אם ניתנה פקודה כזאת מהמוסמכים לכך או לפנינו מעשי־שרירות לב אכזריים שדבר אין להם עם חוק ומשפט. הממשלה חושבת לה לחובה לפרסם בהודעותיה הרשמיות על תפיסת האניות הללו ולמה לא לפרסם גם על הגירושים ועל הצו שניתן לגירוש.

אמנם, חוקי הארץ מרשים לעצור ספינות כאלה ולהפכן לבית כלא ליושביהן, אולם במקרים כאלה חובה לדאוג לספינות כשם שדואגים לבתי הכלא. על הממשלה לטפל בכלכלתם, ברפויים ובמצבם ההיגייני. ואם יש ביניהם חולים הזקוקים לבית חולים מוטלת החובה המשפטית להעבירם לבתי החולים שבארץ ואם בית הכלא מלא – אין להכניס לתוכו אסירים נוספים, כי יש גבול חוקי לצפיפות גם בבית הכלא. ואם גם “פושעים” הם כלואי הספינות הללו, למה ירע דינם מדין פושעים פליליים?

והמעשה האכזרי הזה של העברת נוסעים “פאנאגיה קונפיטאריו”, – ביניהם חולים מסוכנים ומסכנים – ל"אסימי", על יסוד איזה חוק נעשה? כלום קיים חוק כזה בארץ ואנחנו לא ידענו?

על יחס כזה לפליטי החרב והזדון לא שמענו כל הימים הנוראים האלה בשום חוף אחר, בלתי אם בארצות המשטר הטוטאליטרי שאין החוק שליט בהן. בארץ־ישראל קיימים חוקים והם מחייבים את כולם, לרבות שליחי הממשלה. וקיים גם בית דין גבוה בארץ שתפקידו לשמור על חוקיות מעשיה של הממשלה.

מוסדות הישוב מצווים לטפל בהגנתם המשפטית של חללי הגזירות. ודעת הקהל באנגליה ובעולם צריכה לדעת את הפרשה הטראגית והאכזרית הזאת לכל פרטיה.

 

שערורית שתי אניות הפליטים    🔗

“דבר”, 23 באפריל 1939

שערורית שתי אניות הפליטים הכלוּאות בימה של חיפה עולה על אשר פיללנו.

כבר בררנו, כי אין יסוד משפטי להחזקת ארבע מאות המעפילים באניות הללו ואין יסוד חוקי להחזרתם ללב הים. אולם עתה מתברר, כי ממשלת ארץ־ישראל גם התעלמה מן העובדה שסגן רב החובל של האניה “אסימי” אין לו רשיון לנהוג אניה ואמרה לשלח את האניה על מאתים וחמשים נוסעיה־אסיריה על פני הים ללא כל קברניט מוסמך. ממשלת ארץ־ישראל יודעת כי הספינה הקטנה הזאת שבה כלואים למעלה ממאה וחמשים איש נמצאת במצב המסכן את חיי הנוסעים ואמרה לשלח את שתי האניות יחד, והיה כי תטבע הספינה הקטנה ותהא חלה האחריות לחיי נוסעיה על מלחי האניה הגדולה. כך אמרה ממשלת ארץ־ישראל. אולם ממשלה השולחת מאה וחמישים איש בספינה כזאת ללב ים, היא עצמה נושאת באחריות לכל מה שיקרה לספינה הזאת ולנוסעיה. ממשלת ארץ־ישראל לא תצליח להתחמק מן האחריות הזאת.

בינתיים נוצר גם סבך משפטי מגוחך שאינו מוסיף כבוד לממשלה: היא אמנם אינה חוששת להפקיר את חייהם של מאות אנשים, אולם היא חוששת מאוד לשלוח את האנשים בלי תעודות. ותעודות האניה נמצאות בתיק המשפט של רב החובל ופסק הדין שהוצא עליו לא נכנס עדיין לתקפו. הממשלה, השבויה ברשת תקנותיה, אינה רואה דרך להיחלץ. השלטונות אשר גזרו בקלות כזאת על גורלם של למעלה מארבע מאות נפש עומדים חסרי אונים בפני החוק הפורמלי. מה יעשו? אולי יזעיקו לעזרה אניות צבאיות בריטיות, אשר כידוע הן עכשיו מתהלכות בטל בעולם.

אולם אם האחראים לשלטון בארץ אינם חסים על כבודם ועל כבוד שלטונם, הרי מחובתו של הישוב העברי לומר להם: ההסתבכות המגוחכת הזאת אינה אלא תוצאה מההסתבכות גדולה יותר, טראגית יותר, מעוולת יותר – מהסתבכותה של ממשלת המנדט במשא ומתן שלה עם ראשי הטרור בארץ ומן המאמצים לפייסם. מאותה הסתבכות אשר בה מוכנה הממשלה להפר את המנדט ואת החוק ואת התחייבויותיה הבינלאומית ולוותר על התחשבות בזכויות עם ובזכויות אדם וברגש אנושי ולחלל את כבודה היא עצמה עשרת מונים.

יבוא הקץ להסתבכות הזאת. יבוא הקץ להתעללות במאות המעונים. מה שמותר לעשות לממשלת יון בכרתים מותר לעשות לממשלת המנדט בארץ הבית הלאומי היהודי. יפתחו שערי הכלא השט!

 

לא תאבי שביתות    🔗

“דבר”, 24 באפריל 1939

לא תאבי שביתות ולא ששים אלי הפגנות הם אנשי חיפה, אשר הפסיקו אתמול את עבודתם, סגרו את חנויותיהם וסדנאותיהם ומשרדיהם והסתלקו מלהמשיך את סדר חייהם. במשך שלוש שנות הפורענויות ידעו יהודי חיפה לשלוט בעצמם. לא הפגינו ולא הכריזו שביתה כשדם יהודי נשפך בחוצות וכשלכל יהודי היתה ההרגשה כי גם בעיר וגם בסביבת העיר אין לו הגנה מספיקה מאת הממונים על הבטחון. אין זאת כי הפעם הוגדשה סאת היסורים, ואיש לא עצר כוח להחניק עוד בלבו את הכאב ואת ההתמרמרות. אכן כבד מנשוא הוא עוונה של ממשלה המכריחה ישוב כזה לנקוט בנשק השביתה.

תלמדנו ממשלת המנדט, ילמדנו עם אנגליה, מי שלח פליטים ללב ים? יש מדינה אחת בעולם, הנוהגת כך עם בני אדם, זאת היא גרמניה הנאצית. אולם אף שלטונות גרמניה הגיעו לשיטות כאלה רק כתום חמש שנים לשלטון האימים שלהם ורק לאחר ש"דעתם נטרפה עליהם כליל", כעדותו של נשיא החברה להתקרבות אנגלית־גרמנית באנגליה, שבגלל כך הסתלק מנשיאותו. והן בשל מעשים כאלה של ממשלת גרמניה הולכת בעולם ומתהדקת חזית ההתמרמרות, אשר הקיסרות הבריטית אומרת להתיצב בראשה. האם אפשר לנצח על ההתנגדות לאכזריות־רשע ובאותה שעה עצמה לצאת בעקבותיה? אי ממשלה נאורה אשר תגרש אנית פליטים ללב ים ללא ציוד מספיק וללא דאגה לבירור אפשרות ירידתם לארץ אחרת, לאחר שבועות של טלטולים, כשהם שדופי שרב ומזי רעב ומוכי מחלות? ילמדנו העם הבריטי, מהיכן להם, לממונים אשר הפקיד על הארץ – מידה כזו של אכזריות? הן בשם העם הבריטי נעשה הדבר, הן על חשבונו יזקף הדבר ברחבי עולם, הן לא כבוד האנשים המעונים חולל עתה בחיפה, ולא כבוד הישוב העברי והעם העברי, אשר לא חסך כל מאמץ להציל את אחיו. הן לא לנו בושת הפנים!

עדים מעידים כי חיילים, שוטרים ופקידי ממשלה בריטיים, אשר הוטלה עליהם החובה לגרש את המעפילים ללב ים ולערוך ציד על הכושלים בחולות אשקלון, עשו כל מה שהיה ביכלתם לעשות כדי להפיג את סבל המעונים. אמנם, לא רבה היתה היכולת הזאת. כי הלא על כן רק חיילים הם, שוטרים ופקידים ועליהם לציית לפקודות. את זאת ידעו ודאי גם הכלואים עצמם, כשהוחזרו אל גלי הים. ולא עליהם היתה תלונתם. אולם נותני הפקודות הללו, האם שקלו בדעתם, את אשר אומרים לעשות? והן בכל פרשת הפעולה הזאת רבו מאוד הפרות החוק, החל מגרוש אנשים שנמצאו במים הטריטוריאליים של הארץ – כלומר בתוך גבולותיה – ללא משפט וללא פקודת גירוש ועד הבאת רב החובל הנידון לוותר על זכות הערעור שלו. וכלום לא חשבו כלל נותני הפקודות, כי עצם דבר אי־לגליוּתם של העולים הללו טעון הוכחה? הן כל גזירת מאכסימוס הפּוליטי", אשר בתקפה נשללה מהעולים הללו זכותם לעלות לארץ ישראל, היא עצמה, כהגדרתה של ועדת המנדטים, אינה אלא גזירה בלתי חוקית, משום שהיא עומדת בניגוד למנדט, שהוא חוקת הארץ.

חיפה שבתה, משום שהיא היתה הפעם הקרובה ביותר אל החלל. אולם אתה יחד היתה מוכנה לשבות כל יהדות הארץ. אתה יחד מתמרמרת כל האומה הפזורה ואין צל של ספק כי בקרב בריטניה הגדולה עוד לא פסו אישים וחוגים אשר יראו חובה לעצמם להסיר מעל שם עמם את הכתם הזה אשר קנאי הפקידות מטילים עליו.

## החלוקה האדמיניסטרטיבית

“דבר”, 5 ביולי 1939

החלוקה האדמיניסטרטיבית החדשה - אף אותה אין לראות מחוץ לכל קשר לפרשת ההגשמה של המדיניות החדשה. והקושיות המרובות שיש להקשות עליה ספק רב אם יש לישבן אחרת אם לא בתירוץ האחד והחותך – בתקופת הגשמת “הספר הלבן” אנו עומדים.

לפי חלוקה חדשה זו נהפכו ארבע ערים ערביות – שכם, נצרת, עזה ויפו – למרכזי מחוז החדשים. ושתי הערים המעורבות – ירושלים וחיפה – הן מרכזי שני המחוזות הנותרים. אולם הממשלה לא מצאה לנחוץ להפוך אף אחת מהערים העבריות למרכז מחוז תל־אביב הגדולה בערי הארץ והמכניסה לאוצר הממשלה יותר מכל עיר אחרת בארץ ושתקציבה עולה על תקציביהן של כל הערים הערביות גם יחד, לא זכתה להקבע למרכז מחוז. ולא עוד אלא שהממשלה לא מצאה לנחוץ אפילו להכיר בתל אביב כבנפה מיוחדת ושמה אינו מופיע כלל עד היום ברשימת הנפות וערי הנפות. תל אביב תהא שוב כפופה לשכנתה המצטיינת במידת הכנסת האורחים שלה.

ומחוז עכו והגליל? למה נשארה נצרת מרכז המחוז הזה? בשעתה, כשנוצרה העובדה הזאת התריעו על כך. ואכן, בדמי אנדריוס שולם הצעד הזה! אולם אז בארה הממשלה, כי רק תנאים אדמיניסטרטיביים מקריים גרמו להעברת המרכז לנצרת. ויכולנו לחשוב, כי בבוא התור לקבוע את העניינים מחדש יושם לב לתביעה, מה שהסידור החדש אינו נותן יסוד לחשוב, כי דאגת הקמוצים היתה לנגד עיני נותן הצו. מדוע לא חל עתה כל שינוי בסידור? כלום אין טבריה או צפת מתאימות יותר לשמש מרכז למחוז זה, הכולל חלק ניכר מהמושבות היהודיות בעמק ואת כל הנקודות והערים העבריות בגליל?

ומה ראתה הממשלה לקפל את כל השרון הצפוני העברי ואת עמק חפר העברי למרותה של שכם דוקא? במה זכתה שכם? כלום עד כדי כך בגרה מבחינה פוליטית, צבורית ותרבותית עד שמצודתה צריכה להיות פרוסה עד נתניה וכפר חיים?

וכלום נוצרו תנאים כאלה בארץ שהיהודים יוכלו לפנות בנקל וללא כל חשש של סכנה לכל הערים הערביות הללו? כלום יוכל הפקיד העברי לחיות שם לבטח ולספק את צרכיו? כלום זכויות הנפה העברית תהיינה שמורות כראוי ביפו ובעזה, בשכם ובנצרת? כלום גם אחרי שנחלקה הארץ למחוזות רבים ומתוך רוחב לב, מוכרחים הישובים העבריים להיות כפופים למרכזים ערביים דווקא?

ולא רק שאלה פוליטית, לשונית וצבורית ממדרגה גדולה כאן. לשאלה יש גם גון כלכלי. משרדי מרכז מחוזי מביאים ברכה לעיר המאכסנת אותם. והנה קבעה האריתמטיקה הממשלתית האמונה על יסודות הספר הלבן, שלוד ושכם ונצרת תיבנינה מכספי יהודים ועל חשבון הערים היהודיות, ושום עיר יהודית לא תהנה מזה כלום.

אולם אם בתקופת הגשמת הספר הלבן אנו עומדים, והפקידות הארץ־ישראלית היא השוקדת על דרכי ההגשמה – מסתתמות כל הטענות ומתישבות כל הקושיות.

## משרד אויאן מתכנס

“דבר”, 19 ביולי 1939

מאיי יון ומחופי הים התיכון בוקעת יום יום זעקת פליטים יהודים הנמקים בסבלם ובמצוקתם. בחופי הלבנון עוגנות אניות פליטים מוכי רעב ומחלות, אנשים אשר עברו את סף היאוש, ללא מטרה בנדודיהם וללא סיכויים להגיע למטרה אם תמצא. ושלטונות לבנון והשלטונות הצרפתיים בנמלים מקיימים את חובתם – עושים חיטוי באניה נגועת המגפה ומשלחים את הפליטים הלאה, לים. ומרודוס הגיעה זעקתה של אנית פליטים אשר נדונו באש ובמים, ובעינויים וברעב ובמגפות, עד שהגיעו לאי האיטלקי ואין להם לחם לאכול ובגד ללבוש ואין יודע אם ירשו להם שלטונות רודוס לגווע באי או ישלחום הלאה, לים. ומן הים השחור מגיעה זעקתם של 900 פליטים אשר הובאו לאי נידח והושארו שם באין דואג לגורלם. יום יום וזועתו.

ובבירת הקיסרות האדירה, אשר התחייבה לסייע בהקמת בית לאומי לעם ישראל בארצו, משקיעים חברי ממשלה וראשי מחלקות במיניסטריונים את כל מרצם וכשרונותיהם בהמצאת גזירות חדשות ושיטות התאכזרות חדשות לאומללים האלה. רק לפני ימים מעטים הודיעו להם מעל במת הפרלמנט הבריטי, כי עליהם לגווע כדי לא להכשיל את מאמצי ממשלת הוד מלכותו לעזור לפליטים.

לקול זעקות היאוש והגסיסה מאיים נדחים ומאניות התועות בים יתכנס בימים אלה משרד אויאו. הנה עברה כמעט שנה מאז נתכנסה הועידה לפי קריאתו של רוזואלט ובהשתתפותם של נציגי שלושים ושלוש מדינות הדימוקרטיה בעולם. בבתי הכנסת של יהודי וינה התפללו אז להצלחת הועידה. ואכן הצליחה הועידה הזאת במאד מאד: זה שנה תמימה שהיא מקילה על מצפונם של חברי בית הנבחרים הבריטי המאשרים את מדיניות ממשלתם המכריתה תקוות רבבות להצלה. מה פעל משרד אויאן במשך שנת קיומו? ומהם הסיכויים לעתיד? תשובה על כך ניתנה בויכוח על בעית הפליטים בבית הלורדים. ויכוח זה האיר את המצב בכל מוראו. אפשרויות הקליטה באנגליה עצמה היו מצומצמות מעיקרן ועכשיו, לאחר שנקלטו פליטים רבים, צומצמו עוד יותר. אפשרויות ההתיישבות ברחבי הקיסרות הבריטית, אשר ממשלת אנגליה הצביעה עליהן בנסותה להצדיק את מדיניותה הארץ־ישראלית החדשה – כמוהן כאפס. סגן מיניסטר המושבות אמר בבית הלורדים, כי הממשלה לא תוכל להקציב כספים להתישבות זאת וגם אי־אפשר לדרוש זאת ממנה. האם בשעה שעוררו את אשליות גויאנה ורודאזיה וקאניה? האם לא ידעו שלא תתכן התישבות בארצות מסוג זה באין אמצעים ממלכתיים להשקעות ראשונות?

אין גבול לתחבולות השליטים הבאים לגזול מאומללי עולם את תקותם האחרונה להצלה. אך העובדה עצמה שהם זקוקים לתחבולות אלה יש בה כדי להעיד, כי עוד לא אבדה תקוה. יש בה כדי להעיד שמצפון העולם ומצפון האומה הבריטית אפשר להרדימו, אפשר לרמותו – אך לרצחו, כנראה, בכל זאת אי־אפשר.