א.    🔗

פגם גדול במנגנון המשפטי של הארץ, פגם ההופך חוקים חשובים ומרובים לאות מתה. כתוצאה מזה היינו והננו עוד עדים לאי-כיבוד חוק המוני ולמצב של “לית דין”. פגימות קשות אלה נתגלו דוקא בזמן, שהיתה דרושה פעילות משנה של מנגנון זה הממונה על שמירת החוק והמשטר ועל השלטתם במדינה. אמנם, במדה ידועה אשם במצב אי-הסדרים גם המחוקק, שלא תמיד התאים את חוקיו לצרכי הארץ ולזמן הנאות, אך עיקר האשמה נופל על התביעה הכללית, שלא השתלטה על המצב, ולא מילאה את תפקידיה. על התביעה הכללית מוטל התפקיד של ביעור הפשע ואפשור עבודה שקטה לאזרח שומר החוק. בתורת המשפט האנגלי ידועה האמרה, שאין פשע ללא עונש; אך לאזרח הארץ הזו קשה להגיד זאת ביחס למנגנון המשפטי שלו. פשעים רבים ומצבים בלתי חוקיים שונים נשארו במשך כל תקופת המאורעות מחוץ לתחום פעילותה של התביעה הכללית כמה הם חטאי התביעה הכללית; חוסר הכנה מתאימה של ההאשמה, חיבור פגום של כתבי האשמה, אי המצאת ההוכחות הדרושות ומצד שני – חוסר פעולה כלל, אי-עקיבת פשעים ומצבים בלתי חוקיים מרובים. זיכוי נאשמים בגלל חוסר הוכחות הפך להופעה המונית ודבריהם של שופטים גילו במקצת, כמה מורעלת עבודת משרדי התביעה הכללית, והראו לנו, שאמנם לא תמיד היה חוסר ההוכחות דבר שבהכרח. במשפט הראשון של בית הדין לפשעים חמורים, שהתקיים מיום פרוץ המהומות זוכו שני חברי כנופיות מאשמת יריות על צבא רק מפני שחסרו הוכחות שהיו בנמצא בשעת החקירה המוקדמת (לא הובאה תעודה על מותו של העד אחמד נאיף, שנהרג לפני המשפט); על כך שמענו נזיפה מפורשת מדוכן השופטים על התרשלות התביעה הכללית. נזיפה מעין זו במשפט אחר, על שחומר ההאשמה לא הוכן כדבעי. באחד ממשפטי המהומות בביהמ"ש המחוזי ביפו לא הביאה התביעה הכללית עד שני בטענה, שהוא לא יוכל לחדש ולא כלום אחרי דברי העד הראשון. שני העדים היו שוטרים אנגלים. השופט העיר במושב זה, שגם העד השני יכול היה לזהות את הנאשם וזה היה מספיק לשם חיוב הנאשם. הנאשם, שהשליך פצצה מסוכנת, זוכה. גם מבחינה חוקית-טכנית לא יצאה התביעה הכללית ידי חובתה. בערעור הפלילי 85–36 זוכה ערבי, שנידון ע"י בית המשפט המחוזי ל-5 שנים מאסר, בשל סתירות בכתב האשמה, שחובר על ידי התביעה הכללית. דוגמא אחרת. בערעור פלילי 97–36 זוכה ערבי, שנדון ע"י בית המשפט המחוזי ל-8 שנים מאסר על החזקת פצצות, הואיל ואביו של הנאשם, שנאשם באותה עבירה ובאותן המסיבות שוחרר בבית המשפט המחוזי בגלל גילו עוד לפני מתן פסק הדין ביחס לבנו. התביעה הכללית לא ניסתה אפילו להתנגד או לערער, היא הסכימה להצעת ההגנה וזה גרר אחריו גם את זיכוי הבן בערעור. על התביעה הכללית לדעת, שאין החוק מפלה בין אב לבן, בין זקן לצעיר; כולם אחראים על פשעיהם. חנינה והמתקת דין אינם מסמכותה של התביעה הכללית. מפסק הדין במשפט 270–36 שהתנהל בפני שופט השלום הראשי ביפו, יוצא שאין שידול חייל למכור את נשקו נחשב כלל לפשע. מסקנה מוזרה זו בנוגע לפשע כה חמור היתה אפשרית רק מפני שהתביעה לא ידעה על איזה סעיפים עליה לייסד את ההאשמה. לא על יסוד חוקי המשטרה, שאינם חלים על חיילים ולא על יסודי חוקי הצבא האנגלי, שאינם מחייבים בארץ, היה על התביעה הכללית להאשים את הנאשם, כי אם על יסוד סעיף 5(א) של פקודת תיקון החוק הפלילי (עבירות הסתה למרד) החל על חיילים והמחייב בארץ. סעיף זה קובע עונש חמור על התאמצות “להדיח אדם העובד בחיילות הצבא בארץ ישראל מתפקידיו ומנאמנותו להוד מלכותו או לממשלת ארץ ישראל”. האין שידול למכור את הנשק התאמצות להדיח ממלוי התפקידים ומנאמנות למלך או לממשלת ארץ-ישראל? האמנם, אין התביעה הכללית מחוייבת לדעת את חוקי הארץ?
ומה רבים המקרים, שבהם לא ניהלה התביעה כללית את המשפט בכיוון הדרוש? כן היה במשפט רוצחו של ביצ’וצקי ביפו, וכן היה במקרה אחר כשנידון הפשע המתועב ביותר של “מבקשי המים” בנחלת יהודה. במשפטים מרובים על החזקת נשק הוכח ללא כל ספק, שהעבריינים נמנו על כנופיות מזוינות שנלחמו בצבא ובמשטרה ובכל זאת לא היה אף מקרה, שבו תאשים התביעה הכללית, בהתאם לחוקים החלים על אנשים היוצאים בכלי זיין נגד הממשלה ומשטר המדינה. במשפט הנזכר, שבו זוכו הנאשמים מאשמת יריות בצבא בגלל חוסר הכוחות מספיקות ונידונו רק על החזקת נשק, הראו בעליל כל המסיבות, שאנשים אלה השתייכו לכנופיה מזוינת. כן היו כמה מקרים, שבהם הובאו למשפט ערבים, שנפצעו בתגרות עם הצבא ובכל זאת לא הואשמו על עבירה חמורה של השתייכות לכנופיות מזוינות, אלא על החזקת נשק בלבד. מקרה כזה התרחש גם לפני כמה ימים, כשהובא לחקירה המוקדמת נכבד ערבי מבית לחם, שנפצע בתגרה עם הצבא ובכל זאת האשימה אותו התביעה הכללית רק בהחזקת כדורים שנמצאו אצלו. כדאי להביא כאן סעיף מפורט של החוק הארצישראלי (3א של חוק הפלילי המתוקן, 1927, על עברות הסתה למרד) המגדיר פשע זה ומטיל על עושיו עונש חמור. הסעיף אומר: “כל אדם המחבל מזימה…, לערוך מלחמה נגד הוד מלכותו… בכל ארץ שהוכרזה כארץ הנתונה… לממונותו של הוד מלכותו, במטרה… להטיל כוח או כפיה… או לאיים… על הסמכות או הרשות המחוקקת… והוא מבליט את הכוונה הזאת בפעולה גלויה – יהא צפוי למאסר עולם” (בארץ ישראל הרשות המחוקקת הוא הנציב העליון – א.ג.). לכאן שייך גם סעיף 4 של הפקודה הזאת המגדיר את הפשע של קשר לעשות מלחמה בחלק מן התושבים. דומני שאין להרבות בהוכחות, כי סעיפים אלה חלים על הכנופיות, שרצו להטיל פחד על ממשלת ארץ ישראל ונלחמו בחלק מתושבי ארץ ישראל לשם השגת מטרותיהם, במשך כל ימי המהומות לא זכו סעיפים אלה להזכר בכתבי האשמה. לאור כל האמור, שהוא רק חלק מכל המסכת הזאת הנקראת כלשון השופטים “תביעה כללית מתרשלת” ישאל לא אחד: האם היתה הגבה מתאימה להתנהגות זאת של ב"כ התביעה הכללית מצד הממונים עליהם? לדאבוננו ולהותה של הארץ יש להשיב על כך תשובה שלילית. לא שמענו על שום צעדים דיסציפלינריים או משפטיים נגד פקידים “מתרשלים” אלה, אעפ"י שכנוי זה ניתן לבאי כוח ידועים של התביעה הכללית ע"י השופט הבריטי הראשי בארץ. ועל אחת כמה וכמה תמוה הדבר, כשגם החוק המחייב בארץ דאג להענשת פקידים כאלה (הסעיף 102 של החוק הפלילי העותומני). אין כוונת הדברים לדרוש ענשים חמורים בעלמא. אך פסקי דין חמורים בראשית המאורעות היו משמשים אזהרה והפחדה ומונעים בודאי שפיכת דמים רבים. והן זהו תפקיד העונש הפלילי.

ב.    🔗

רבות וקשות הפגיעות בעבודת התביעה הכללית, אך מי ימנה את כל העבירות על החוק, שבהם התביעה הכללית לא נקפה אפילו באצבע ונתנה לאנרכיה להשתלט בארץ!!! והרי השביתה, מקור כל הרעות והפשעים בששת החדשים האחרונים. אם נעשה משהו בתחום פלילי זה, הרי היו אלה רק פעולות אדמיניסטראטיביות, שלתביעה כללית אין כל חלק בהן. תזכירי הפלילים של הפקידים הערבים הגבוהים (את אי-חוקיותם ציינתי במאמרי “תזכיר פלילים”, “דבר” 21.9.36) גם כן לא זכו לתשומת לב כל שהיא של התביעה הכללית. ופקידים שהביעו בגלוי את אי-נאמנותם למדינה שהם משמשים אותה המשיכו כולם בעבודתם בלי כל הפרעה. פרק בפני עצמו היא פרשת ההסתה, אשר זרעה שנאה וחוללה את כל העוונות שהכתימו את פני הארץ הזאת במשך חדשים רבים. המסיתים אמנם הוגלו בחלקם הגדול למחנות הסגר וכיו"ב. לא נעמוד על תכליתיות האמצעי הזה, אך הוא היה אמצעי אדמיניסטראטיבי בלבד. כעת הם מוּצאים לחופש ולא שמענו על שום נסיון קל שבקלים מצד התביעה הכללית לתבוע אותם לדין, הגם שמעשי ההסתה היו גלויים לעין ואושרו ע"י האמצעי האדמיניסטראטיבי הזה. מסקניותה של התביעה הכללית שלא לטפל במצבים המתנגדים לחוק והקשורים בכל פרשת המהומות היא מפליאה. הנה ראינו את הפעולות הגלויות של הועד הערבי העליון והועדות המקומיות, שארגנו וניהלו את השביתה וכל הקשור בה. הלא ועדים אלה מהווים התאגדויות בלתי חוקיות בהתאם לחוקה הארץ-ישראלית (ענין בפני עצמו הוא המשא ומתן של ממשלת ארץ ישראל עם התאגדות בלתי חוקית). וחברות באגודה זאת גוררת אחריה עונש של מאסר שנה, זהו החוק של הארץ. התאגדויות אלה, לא רק שלא פוזרו אלא הן הולכות וממשיכות בעבודתן גם כיום בשינוי טכסיס: תחת הרס יבוא חרם. פעולה זו מגבירה את האופי הבלתי חוקי של הועדים האלה והתביעה הכללית מרשה להם אפילו לנהל מגביות למטרותיהן הבלתי חוקיות כמו שהרשתה להן לאסוף כספים לשם כלכלת השביתה. השתייכות לאגודה כזו ואוסף כספים על ידה ולמענה ענישות הן לפי פקודת עברות ההסתה למרד סעיף 22–19.

ולא זו אף זו. הסתה פרועה מתנהלת בעתונות הערבית, הסתה פלילית, שחלקה לא קטן בגורמי המאורעות הנוכחיים, ובכל זאת כלום שמענו על תביעה לדין אפילו של עתון אחד במשך כל פרשת הדמים האלה? אמנם נסגרו עתונים, אך ראשית אין זו אלא פעולה אדמיניסטראטיבית, ושנית לא דוקא על פעולת הסתה, כי הן גם העתונים העבריים לא נוקו. לדאבוננו אין המחוקק הארצישראלי נותן אפשרות ברורה לבן העדה הנעלבת לתבוע לדין את המעליבים. אך למה לא התעוררה התביעה הכללית? הן בידה נתן המחוקק את האפשרות לתבוע את המעליבים לדין עפ"י סעיפי החוק על עברות הסתה למרד; ולא רק האפשרות ניתנה אלא גם חובה הוטלה עליה למנוע דברים כאלו ולהעניש עושיהם. החוק בשלו והתביעה הכללית בשלה… ה"פלשתין" הוציא ספר קאריקאטורות, שאפילו הממשלה הסבלנית שלנו ראתה צורך להחרים את מהדורתו השניה, ורק התביעה הכללית התמידה בהתעלמותה. תשעה קבין של רעל הוצקו לתוך נפשות ההמונים דרך צנורות העתונות הערבית במשך כל הזמן הזה! והן תביעה משפטית אחת נגד אחד מן העתונים האלה היתה עלולה לסכור את שפך הרשע הזה. אין התביעה הכללית יכולה לקבול על חוסר חוקים בשטח זה. החוק הפלילי על עברות ההסתה למרד לא בא אלא לשם שימושו בזמנים כאלה ואנו כמעט לא ראינו כתב אשמה אחד המיוסד על החוק הזה במשפטי המאורעות. היש להרבות דברים על השפעת ההתנהגות הזאת על הציבור? האין לתלות ב"התרשלות" כזאת את הקולר במצב הפרוע בענין שמירת החוק והסדר בארץ? מנהג זה של התביעה הכללית הוא לא רק מזיק מבחינה חינוכית ומוסרית, הוא מערער את סמכותה של המדינה, הורס את יסודותיה ושם לשמצה את כבודה ושמה.

(“דבר”, יום רביעי, י"ט חשון תרצ"ז, 4.11.36)