(מטענות אזרח בפני הועדה המלכותית)

מוקדש לזכרו של מ.בילינסון, ז"ל הלוחם המפואר למדינה מתוקנת.

רעועים ומעורערים הם היסודות החוקיים של המדינה הארץ ישראלית. המצב העגום הזה הוכח בעליל במשך כל שנות קיומו של המנדט וביתר שאת במשך חדשי המאורעות האחרונים. אמנם, אין ארץ ישראל מדינה במובן הרגיל של המושג. סטטוס מיוחד יש לה מנקודת ראות המשפט המדיני והבין-לאומי. הגדרת המדינה כקבוץ אנשים בארץ אחת תחת שלטון סובֶרֶני אחד, אינה הולמת בשלמותה את מדינתנו. אך לא משום כך מקופח אזרח הארץ הזאת. האזרח קובל על המדינה, על שזו אינה יודעת לשמור על חייו ורכושו, על זכויותיו וכבודו באותו תחום שלטונו הסוברני של המנדטור והנתון תחת פיקוחה של הממשלה הארץ ישראלית. כאן תובא תמצית של טענות האזרח למדינתו, על שאינה ממלאת את תפקידיה ביחס אליו, על שאינה משמשת לו מסגרת חיים ויצירה, שמדינה צריכה לשמש לאזרח.

חסרה למדינת ארץ ישראל יציבות ובהירות המשטר. אין חוקת הארץ מהווה שלמות קונסטיטוציונית המגדירה את חלוקת השלטון ונושאיו והקובעת את זכויות האזרח. אמנם אין קונסטיטוציה מקיפה ויסודית גם באנגליה, אך אין להקיש ממדינה בעל מסורת משפטית-מדינית מפוארת, בת דורות, שמוסדות השלטון והזכויות בה התפתחו באופן אורגני והם טבועים בכל סדרי החיים של המדינה והחברה, למדינה, שמסורת השלטון שלה היא תורכית. והוראות המנדט, יחסי האוכלוסין ומצבה הפוליטי-בין-לאומי, דורשים מסגרת יציבה וברורה.

העתונות האנגלית כתבה בזמן המאורעות על הניגודים הקיימים בין השלטון ההנהלתי לבין בתי המשפט בארץ. ניגודים כאלה אפשריים היו רק בגלל החוקה הלקויה של הארץ בשטח הקונסטיטוציוני. אין, למשל, כל חוק הנותן לבית המשפט את הסמכות לבדוק את החוקים המוצאים ע"י המחוקק הארץ ישראלי ובתי המשפט עושים זאת מתוך הסתמכות על המסורת האנגלית, שאינה מתאימה בשטח זה מכל הבחינות לצרכי הארץ. בכלל, חסרה אצלנו חלוקה ברורה של שלטון הארץ בין שלשת נושאיו: החקיקה, בית-המשפט וההנהלה. מצב זה גרם לאי-ההתאמה הזאת ודוקא בזמן שנדרש תאומו המוחלט של השלטון לכל גילוייו ולכל ענפי פעולתו. מכאן הודעתו של נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, שאין הוא חושב את עצמו קשור לפקודות המחוקק ומכאן הופעת הבקורת הקשה והגלויה של בית המשפט העליון ביחס לפעולות הממשלה. ספינה המטולטלת תכופות ע"י סערות עזות, שקברניטיה מכוונים את ההגה שלה לרוחות שונות, אין דרכה ועתידה בטוחים. בשטח זכויות האזרח אין המצב טוב יותר. חובת המדינה היא להבטיח את חייו ורכושו של האזרח, לערוב את שמירת כבודו וזכויותיו; תפקיד המדינה הוא לאפשר לאזרח שומר החוק את מלוא התפתחותו החמרית והרוחנית. על המדינה לשרת את צרכי האזרח, להקל על קיומו, כי היא נוצרה בשבילו, היא צריכה לשאוף להביא לו אושר. ובארץ הזאת היא נהפכת לו תכופות לרועץ. לאורם העגום של המאורעות האחרונים מיותר להוכיח שהמדינה הארץ-ישראלית לא ידעה לשמור על חייו ועל רכושו של האזרח השקט, שומר החוק. בארץ זו, שמהומות אינן מההופעות הנדירות בה, אין חוק פיצויים מתאים, שיסיר משכם הניזוק את נטל הנזק ויחלקו על המדינה כולה. באנגליה קיים חוק כזה, המטיל על קופת המשטרה לשלם פיצויים לזה שרכושו ניזוק ע"י מהומות, וחוק כזה, שהוא צורך חיוני, צורך חיים ממש של הארץ, לא הוּחק בה. ברור, שמציאות חוק כזה כחוק קבע היתה מצילה את הארץ מהרבה סבל ונזק. חוק כזה היה, בלי ספק משמש גם אמצעי חינוכי-מוסרי מעולה, והיה נותן את הבטחון לאזרח שומר החוק, שפרי עמלו לו יהיה ויקצור את אשר זרע; והיה שם לאל את מגמת מפירי החוק לבצע פעולות הרס. חוק זה יבטיח את מקום הכבוד הראוי לעמל, המהווה את היסוד לפריחת המדינה והחברה האנושית.
בשטח זכויות האזרח רבות מספור הן הפגיעות והלא הן כתובות יום-יום על ספר מלחמות האזרח לשלמות זכויותיו. אין האזרח מוגן בפני שרירות לבה של האדמיניסטרציה וביחוד של המשטרה. על זה העירו גם השופטים הבריטיים בהזדמנויות מספר. חסר חוק, שאליו יוכל לפנות האזרח הנעשק לקבלת עזרה נגד השרירות הזאת. ואף על כבוד האזרח, כאדם או כבן איזו עדה וקבוץ אין המדינה הארץ-ישראלית שומרת. אמנם, המוציא דיבה על חברו ויתבעהו הנעלב לדין, ייענש ע"י בית המשפט, אך אם יעליב ויגדף את עדתו של האזרח אין לו כל אפשרות לתבוע את עלבונו ואין אפילו העדה הנעלבת יכולה להגן על כבודה. בארץ זו היתה צריכה הממשלה לשקוד על שיפור היחסים בין העדות ועל המחוקק היה מוטל להוציא חוק, שיאפשר תביעה גם בגלל עלבון עדה. חוקים כאלה ישנם ברוב ארצות אירופה והם יצרו מוסד הנקרא action popularis המשפט על העלבת עדה, למרות שאין חוק מפורש בכיוון זה. חוק כזה היה מסייע לכבוד הדדי ויחסי שלום בין העדות, דבר כל כך חשוב לארץ זו, דבר שהוא בנפשה.
בכל מדינה מתוקנת מסייע המחוקק לאזרח להוציא לפועל את זכויותיו הציויליות. רק בארץ ישראל אין הצד הממלא את החוזה יכול להכריח את המפר לשמור את הבטחותיו. פתח זה, הנותן לצד מתחייב, להפר את התחייבויותיו, משמש בית ספר רע מאוד לאזרח, מכשיר את הקרקע לניצול, לספסרות ולסילוף האמת. חיי המסחר והכלכלה סובלים קשה ממצב זה, המכניס דמוראליזציה ציוילית בצבור. חוק כזה ישנו באנגליה, ולמה דוקא זה לא הועבר הנה? האין המדינה צריכה לדאוג לרמתם המוסרית של אזרחיה?

דוגמה שניה. ענף ההדר הוא לבו של המשק הארצישראלי, קנית הפרי על העץ חזיון נפרץ הוא והכרחי, ובכל זאת נשארו בתקפם עד היום סעיפי המג’לה התורכית, האוסרים קנית פרי על העץ. על תקלה זו עמד גם ביהמ"ש העליון. אך התקלה הגדולה ביותר היא ה"עדות מסייעת" המחייבת גם בסדרי הדיון הפלילי והמהווה מכשול רציני בדרך הענשת הפשע והחזרת הסדר. מוסד כזה אינו קיים בשום מדינה מודרנית, והוא מתנגד בהחלט לדרכי השיפוט החדשים. הכרח זה של “עדות מסייעת” כופת את בית המשפט ואת הצדק גם יחד וגורם לזיכוי נאשמים שפשעם – לפעמים פשע כבד מאד – אינו מוטל כלל בספק. ביחוד התבלט תפקידו הטראגי של מוסד זה בשעת המהומות האחרונות, כשלא תמיד בוצע הפשע לעיני שני עדים, לא תמיד היתה “עדות מסייעת” והפושעים נשלחו לחפשי. בסוף המהומות הרגיש גם המחוקק בתקלה זו וחקק תיקון, המבטל את דרישת “עדות מסייעת” במשפטים פליליים, אך תיקון זה יחייב רק, כשיינתן לו תוקף והתוקף לא ניתן לו.

אלה הן רק דוגמות מספר של החקיקה הפגומה בארץ. רבים המצבים, שבהם אין המחוקק נענה לדרישות הזמן ולצרכי הארץ ואינו מוציא חוקים מתאימים. מצד שני משאיר המחוקק בתקפם חוקים ש"אבד עליהם כלח"; ובעצם מחייבים היום בארץ סעיפי מג’לה שהנם לכל היותר בדיחות ולפעמים גם בדיחות מזיקות. הטענות להנהלת הארץ הושמעו כבר מצדדים שונים ובהזדמנויות שונות ואלה מרובות הן, משנוכל לחזור עליהן. התביעה הכללית – מספיק צירוף זה של שתי המלים, כדי לעורר בלב האזרח את רגשות המרירות ואי-האימון בהנהלת המדינה. גם תזכירי הפלילים היודעים יעידו. מסכת הפקידות כאובה. ארץ ישראל היא, אולי המדינה היחידה בעולם, שאינה דורשת שבועת אמונים לה מפקידיה, למרות שבלי שבועת אמונים לממשלה לא יוכל אדם להתאזרח בארץ. אזרח רגיל חייב בשבועת אמונים לממשלה ופקיד פטור משבועה זו, המטילה עליו את האחריות המוסרית (ולא רק המוסרית!) למילוי חובותיו למדינה ולממשלתה. אין אזרח, שנשבע אמונים לממשלה יכול להגות אמון לבאי כוח ממשלתו, שאינם חייבים להשבע אמונים לה… והלא האדמיניסטרציה, פקידי הנהלת המדינה, הם נושאיה ומגשימיה, הם מהווים את חוט השדה של המדינה בפועל. אדמיניסטרציה גמישה ונאמנה מבטיחה את עתיד המדינה, למרות חילופי נושאי השלטון הראשי. אך מדינת ארץ ישראל, שפקידיה פטורים משבועת אמונים לה, אינה יכולה להיות בטוחה בעתיד משטרה, חוקתה ושלמותה. גם ראשי השלטון אינם מתמידים בנאמנות למדינה, שהם עומדים בראשה וזאת יוכיח יחסם לשביתת העיריות, למשל, להסתלקות חברי עיריה ידועים מעבודתם במשך זמן, המונע את שיבתם לעבודה וכו'. ראשי השלטון של היום נשאו ונתנו עם בוגדי המדינה וביקרו את אויבי המדינה במקומות מעצרם וראשי השלטון של אתמול מפגינים בגלוי את אהדתם לנלחמים במדינה. ממשלה הנושאת ונותנת עם בוגדים ונלחמים בה, מעמידה במצב קשה את האזרח שנשבע לה אמונים.
לאור הפגימות והפגיעות האלה של המדינה במחוקק שלה ובשלטונותיה ההנהלתיים והמשפטיים, אין רעיון המדינה האחידה מוחדר לחוגי מנהיגות המדינה. היא לא הצליחה לחנך את עצמה ואת אזרחיה חנוך מדיני של נאמנות למשטר, לחוקה ולשאיפות שלה. לא נוצרה בארץ אסכולה מדינית שתשפיע על עיצוב החיים המדיניים-חברתיים של הארץ בכיוון אמיתי לצרכי הארץ ולשאיפותיה החוקיות והבטחותיה הבין-לאומיות. מצב זה חותר תחת יסודות המדינה ומצריך ריאורגניזציה יסודית. ובראש וראשונה מעונין בריאורגניזציה זו האזרח היהודי, שכל האטת קצב מפעלו במסגרת המדינה הארץ-ישראלית בנפשו הוא; האזרח היהודי של המדינה, אשר הובטחה לו לבית לאומי, דורש בדק יסודי של בית המדינה שהיא מדינת ביתו.

(“דבר”, יום ו', כ"ז כסלו תרצ"ז, 11.12.36)