אם עדותו של הועד הערבי העליון לא הביאה לו נצחונות בכיוון הצדקת “המרידה” הערבית, אם עדותו לא הראתה על בגרות מדינית וחברותית, בכל זאת הנחילה לו נצחון אחר ודאי, והוא – עצם ההכרה של הועד הערבי העליון ע"י הועדה המלכותית כועד המייצג את האוכלוסיה הערבית של הארץ. אנו מתרגלים מהר לתמורות החלות במחיצתנו הקרובה ביותר. מי מאתנו פילל לפני זמן קצר, שידים אמונות וכוח מחשבה מסויים יצליחו להרכיב קבוצות עסקנים זו על גוף ההמונים הערביים בארץ. הודות לשביתה עקובת-דם ולתעמולת-זועות נגד הממשלה זכתה קבוצה זו שתתימר בהצלחה כי היא מייצגת את ערבי הארץ ובעזרת השלטונות תבטיח לה שליטה במחנה הערבי, כשטרור מאורגן, ילד טפוחיה, שומר עליה לבל תסטה מן הדרך הישרה. החוק הארצי-ישראלי אוסר אגודות “שמטרתן לפגוע בסדר הצבור… או לשנות את אופן הרכבת הממשלה הקיימת, או להשפיע על התבדלות מדינית בין הגזעים השונים אשר במדינה”. חברות באגודה בלתי חוקית ענישה ע"י החוק הארצישראלי, האוסר כל פעולה למען אגודה כזאת, כל אוסף כספים וכו'. אם אפילו נסיח את דעתנו מעצם האחריות של גוף זה לסבל הארץ ולפשע הכבד שנטש בה, הרי הורתו, לידתו וקיומו של הועד הערבי העליון חלו על טהרת העבירה על החוק, ובכל מדינה מתוקנת היתה התביעה הכללית מטפלת בועד הזה ומביאה אותו לפני בית הדין. למרות כל אלה נהלה הממשלה הא"ית משא ומתן עם ועד זה, והרדיו הממשלתי הודיע תכופות על פעולותיו. למרות כל אלה נהגו השלטונות האחראים בארץ בועד זה כנהוג בסוכנות ערבית חוקית ומוכרת רשמית. למרות כל אלה, גבתה הועדה המלכותית עדות מועד זה שהופיע בפניה כחטיבה מוסמכת ומוכרת. הכרה כזאת של הועד הערבי העליון השוה לו כוח וסמכות כלפי פנים, הרימה את קרנו כלפי חוץ, והעמידה נגדנו אויב המצוייד באמצעים שלא היו לו תמול שלום. לונדון הרשמית לא נגררה אחרי בולמוס ההכרה הזה. בהודעתו הידועה מהשביעי לספטמבר לא הזכיר מיניסטר המושבות אף פעם את המלה" “הועד הערבי העליון” וכינה את חבריו כקבוצת נכבדים. גם ממשלת ארץ-ישראל ניסתה ע"י תעמולה מאוירונים להגיע אל העם מעל לראשי הועד הזה, וחבל שאלה היו רק מקרים בודדים ויצא שכרם בהפסד ההכרה בועד זה למעשה. בלונדון נשמר עדיין הקו מימי צ’ארצ’יל, שלא רצה להכיר בשנת 1922 את המשלחת הערבית כמייצגת רשמית את השאלה הערבית, “הואיל ועדיין לא הוקם מנגנון רשמי לנציגות” (מכתב מיניסטריון המושבות למשלחת הערבית בלונדון מיום הראשון במרץ 1922), אך בזמן האחרון נפרצו פרצות ראשונות גם בלונדון, והעתון המקורב לחוגים רשמיים “גרייט בריטן אנד די איסט” כתב (15.10.36) ש"הסוכנות (הערבית – א. ג.) הפסיקה את השביתה“. – והתאבון הולך וגדל עם האכילה. הועד הערבי העליון מרגיש כנראה שישיבתו ישיבת קבע היא, ואינו רוצה להסתפק עוד בפעולות בתוך ירושלים בלבד והוא מתחיל לשלוח את זרועותיו החובקות ערב ומלואה גם מעבר לגבולות הארץ. היינו עדים, בימים האחרונים, להתערבות הועד הערבי העליון בענין אלכסנדריתה. קופת חסדי הממשלה הנגררת אחרי הועד עזרה לו לועד להאדיר סמכות ותוקף, להסית את העם ולקטוף את פרי ההסתה מתוך השתלטות על דעת הקהל הערבית ומתוך שתוק של כל צל של אופוזיציה. כל מי שנהירין לו השבילים שבהם מתפתחים המאורעות במזרח הקרוב, יבין מה גדולה הסכנה הכרוכה בקיומו של גוף כזה הנושא שם “ועד הערבי העליון” והמתנשא לשלוט בנקודת הצומת של אינטרסים אימפריאליסטיים ונציונליסטיים לרוב. ההופעה הראשונה של הועד הערבי העליון בתור כזה בפני הנציב העליון לא”י מהוה את התקדים הראשון והמכריע בדרך עליתו והתבצרותו של הועד הזה בארץ וגם בחוץ לארץ. גישה חפשית זאת שנתנה לועד הערבי העליון למשרדי השלטונות המרכזיים בירושלים פתחה וסללה בפניו את הדרך גם להכרה ע"י הממשלה המרכזית בלונדון, ע"י גורמים בינלאומיים ואולי גם ע"י חבר הלאומים. הועד הערבי העליון עלה על הדרך שסללו לו בנדיבות שלטונות הארץ והוא מתקדם בה בהצלחה ומי יודע להיכן יגיע אם התבונה המדינית של האחראים לארץ לא תפסיק את מסע הנצחון הזה. ומתנה פוליטית זו שנפלה בחלקם של העסקנים הערביים מבלי כל תמורה היא שסיעה לחזק את הדעה שאין כל חלק של הצבור הערבי רוצה בשיתוף פעולה עם היהודים. כדי להבין מה גדול ערכה של מתנה כזאת ללא כל תמורה, עלינו לזכור את הנסיונות ליצור סוכנות ערבית רשמית. שלש פעמים דחו באי-כח העסקנות הערבית את הצעות הממשלה ליצירת סוכנות ערבית דוגמת הסוכנות היהודית. ההצעה האחרונה באה בסוף שנת 1923. ההצעות נכשלו אז כמו שנכשלים כיום הנסיונות להביא עסקנים אלה לעמדת פשרה, הואיל ותמיד מופיעים מצד האוכלוסיה הערבית אותם העסקנים בשנויים קטנים של שמות איגודיהם והרכבם. אין הועד הערבי העליון של ימינו מהוה אלא אחד מהגלגולים של הגוף העסקני הערבי ההוא המחליף תכופות את שמו אך לא את מהותו. יצירת הסוכנות הערבית הובנה ע"י יוזמיה כהסרת אי-שויון ביחס לערבים. מזכיר המושבות מודיע במכתב מיום ה-4 באוקטובר 1923, שהואיל ו"הערבים או לפחות אותו חלק מהם המשמיע את קולו יותר מאחרים נוקטים בעמדת התנגדות" למדיניות המנדטורית, יש ליענות לדרישותיהם הנובעות מחששות מצודקים והחשוב בה, לדעת המיניסטר: חשש אי-השויון, כי “הודות להכרתה הרשמית ולזכות הגישה שלה לנציב העליון נהנית הסוכנות היהודית מדין קדימה לגבי שאר אוכולוסי הארץ”. הסוכנות הזאת לא נוצרה, אך כיום יש לנו ועד ערבי המוכר כמעט באופן רשמי, בעל זכות גישה לנציג העליון מבלי שחלק זה “המשמיע את קולו יותר מאחרים” ישנה את עמדת התנגדותו. במכתב ההוא מכריז המיניסטר, ש"תנאי הכרחי" ליסוד הסוכנות הערבית הזאת הוא “הסכם עם הממשלה”, “קץ לתעמולה שהתנהלה הן בארץ הן מחוץ לארץ ואשר היתה בעבר מקור פורה לסכסוכים ומדנים, להוצאות ואף לשפך דם”. הרברט סמואל מצדו הוסיף ב-11 באוקטובר 1923: “יצירת סוכנות ערבית היא התקדמות עצומה לקראת מלוי חפצם של האוכלוסים הערבים. דבר זה יתקבל כישוב הסתירות". סוכנות ערבית כזאת על מלוא זכויות של נציגות רשמית מהוה כיום הועד הערבי העליון, אך בלי התנאי ההכרחי של הסכם עם הממשלה, בלי התנאי של קץ לתעמולה ושפך דם ובלי התנאי של ישוב הסתירות.
הקמת הסוכנות הערבית הותנתה בנציגות מתאימה מצד “באי-כח של כל חלקי הצבור הערבי”. כיום, למרות הפרזות המצלצלות של איחוד כל שדרות העם וייצוגן בועד הערבי העליון, הרי אין הועד הזה מייצג בעצם אלא את השכבה הקטנה של האפנדים והנצלנים בארץ. גם בנקודה זאת, איפוא, אין הועד הערבי העליון מתאים לדרישות שהוצגו בזמנן לסוכנות הערבית, בהיותו משולל כל בקורת חברותית וכל יסוד דמוקראטי. לשם הקמת הסוכנות הערבית המדוברת הרי הודיע המיניסטר בזמנו שהסכמת הציונים מהווה תנאי יסודי לה. הועד העליון הנוכחי הנהנה כפי שראינו מכל זכויות סוכנות ערבית רשמית מתנאי זה ודאי פטור. לאור האמור לעיל אין להשתומם, שאותם העסקנים הערביים דחו את הצעות הסוכנות הערבית ובחרו ביצירת הועד הערבי העליון. מכאן, אולי נובעת התמרמרותו של ד”ר כאלדי בפני הועדה המלכותית על הצעות יצירת סוכנות ערבית. בחרו העסקנים לאחוז את החבל בשני ראשיו. הם הקימו ועד ערבי נטול בקורת חברותית, ומייצג את שכבת האפנדים, והוא בעל זכות גישה אל הנציג העליון וגם לועדה המלכותית; ומצד שני, בשום צורה לא שברו את קו ה"נון קורפורישן", לא הסכימו למדיניות המנדטורית, לא זזו מעמדת התנגדות והמשיכו בחרחורי מדנים ובהסתה שגרמה לשפך דם. נמצא, נהנה הועד הערבי העליון מכל הזכויות והפריבילגיות של סוכנות ערבית רשמית ומוכרת, ללא כל גבולות של חוק, ללא כל חובות וללא כל אחריות. כך מנהל הועד הערבי העליון פעולה בשתי חזיתות שונות! גם כיציר מדיני המופיע קבל שלטון ועולם כגוף חוקי בעל זכויות נציגות רשמית וגם כועד משבית עליון. כועד המנהל בפומבי ובמסתרים את המלחמה במדינה הארץ-ישראלית, ושאין עליו כל אחריות להתאים את פעולותיו לחוק ולתקנון ואין תפקידיו מוגדרים גם באופן חוקי. כך יצרו השלטונות בארץ מכשיר מלחמה נגד המדינה, ציידו אותו בחסינות של הכרה רשמית ושחררו אותו מכל גבולות חוקיים. ואין פליאה כלל, שועד מצויד באמצעים כאלה מוצא אוזן קשבת לתעמולתו ושהסתתו הולכת ומקיפה חוגים רחבים יותר. היקף התפרצות הדמים האחרונה מכריח להודות, שמלאכתם של העסקנים נעשתה באמונה ובכשרון. אך אל לשכוח, שקודם היתה קבוצת העסקנים, קודם היתה ההסתה, קודם היה הועד הערבי העליון ואחר-כך באו מעשי ההמון שקבל תורה מהצנור האחד שהונח להם ע"י השלטונות. ואין להגיע להשקטה של החיים בארץ, אין להשליט בהם סדר וחוק, ואין לחתור לקראת חיי שכנות ושלום על יסודות של זכויות שוות והנאות שוות, אם לא יוסר בעוד מועד מקור הרעה הזה, אבי אבות האסונות אשר באו על הארץ הזאת ואשר אורבים לה היום. (“דבר”, 5.2.1937)