בין ההצעות השונות המוצעות לפתרון הבעיה הארצישראלית צפה ועולה מדי פעם בפעם גם ההצעה לקביעת סטאטוס של מיעוט לישוב היהודי בארץ ישראל, כמדינה ערבית נפרדת או כחלק של מדינה ערבית גדולה, במתכונת חלומם של הדוגלים בשם הפאן-ערביות. לא פעם זיכו אותנו חוגי עסקנים ערביים ידועים, שבראשם עומד השתדלן הפאן-ערבי נורי סעיד בתכנית מפורטת, שלפיה על היהודים להישאר מיעוט במדינה ערבית שתוקם בארץ. יש וגם תבלו את גזר התכנית הזאת בדברים על הגירה של שני מיליונים יהודים לארצות ערביות אחרות. ונמצאו גם סוכנים נודדים של הפאן-ערביות שצווּ לנו בחסד תכניותיהם אלה לסמוך על ערובות חבר הלאומים לזכויותינו כמיעוט לאומי במדינה הערבית. מבטיחים לנו חופש הדת, אבטונומיה תרבותית, זכויות פוליטיות מלאות וכל שאר הדברים היפים, שהובטחו כמעט לכל מיעוטי העולם לאחר המלחמה העולמית. לא נדבר כאן על התכניות עצמן ועל מידת התאמתן לצרכינו ולתפקידינו, אולם אולי יש ענין בדבר לגולל משהו ממצב הדומה לזה, שמציעים להטיל עלינו – והוא מצבם של המיעוטים במדינה הערבית ששמה עיראק. מה מלמדנו נסיון זה? הודעת אנגליה, בעלת שלטון המנדט בעיראק, בשנת 1929 על תכנית הביטול הקרוב של המנדט ונתינת עצמאות לעיראק עוררה התנגדות חריפה מצדם של כל המיעוטים כמעט. אלה הביעו חששות כבדים נוכח הסיכויים הבלתי מעודדים להיות בעיראק העצמאית. אולם, פעולות ההרגעה של הממשלה העיראקית ובעיקר עמדתה של אנגליה, מנעו להפוך את ההתנגדות הזאת למכשול רציני בדרכה של עיראק לעצמאות מדינית. אך הודות לדרישותיהם התקיפות של ועדת המנדטים, שאושרו גם על ידי מועצת החבר, נדרשה עיראק על סף העצמאות לתת התחייבות ל"הגנה ממשית של זכויות המיעוטים הגזעיים, הלשוניים והדתיים". בהתאם לדרישה זו חתמה עיראק על הצהרה בת י' סעיפים להגנת המיעוטים וזכויות אלה הועמדו תחת ערבותו של חבר הלאומים. כלומר, נתמלאו כל התנאים, אשר אותם מבטיחים בעלי תכנית של מיעוט יהודי לשם שמירה ממשית על זכויותיו של מיעוט. ברם, איך התבטאה למעשה שמירת זכויותיהם של המיעוטים בעיראק? בתקופת השלטון של המנדט לא היתה בעית המעוטים חמורה כל כך בחייה המדיניים של עיראק הואיל ואנגליה כיבדה את מסורת העמים וכן גם את זכויותיהם הלאומיות, התרבותיות והכלכליות. סופה של שנת 1932 מסמן את עצמאותה של עיראק ויחד עם זה גם את החמרת שאלת המיעוטים עד לנגישות דמים איומות. הטרגדיה האשורית ידועה… הגזע הנוצרי העתיק הזה, שנהנה מיחס כבוד למסורתו ולאבטונומיה שלו בימי שלטון המנדט, היה הקרבן הראשון לקנאותה של המדינה המוסלמית הצעירה. לא חלפו חדשים מספר לאחר שעיראק קבלה את עצמאותה ושחיטות איומות פרצו בכפרים האשוריים. יותר משש מאות איש נהרגו, ששים כפרים נהרסו. הפרעות האלה נעשו ברובן ע"י הצבא הריגולארי של המדינה בהדרכתם של השלטונות. החיילים הפורעים נתקבלו ע"י העם והמלך בתשואות כמנצחים במלחמה. חייה העצמאיים של העדה האשורית נחרבו. רבים הלכו בגולה. עד היום שותת דם ואסון השבט האומלל הזה העומד על סף האבדון. גם שאר העדות הנוצריות מרגישות את האושר הרב הצפון בהבטחת המיעוטים. ימים של חרדה היו להם ימי הפרעות באשורים ואיומי נקמה מפורשים הופנו כלפיהם ע"י השלטונות העיראקים, שחששו להתערבות לאחר שחיטות האשורים. מדינאי עיראק קיווּ למנוע באיומים אלה את ההתערבות ואמנם תקותם לא נכזבה. יחסה של עיראק למיעוטים הנוצריים מהווה דוגמה חיה של אי-סבילות דתית במזרח, המתעורר לתחיה מדינית. הכורדים, שהם המיעוט הגזעי הגדול ביותר בעיראק והמהווים חטיבה לשונית ואתנית מלוכדת – זכו להכרה בזכויות לשוניות, אבטונומיות ופוליטיות מיוחדות בתוקף הצהרת המיעוטים, שנחתמה ע"י עיראק בג’נבה. השפה הכורדית הוכרה בהצהרה זו כשפה רשמית באיזורים הכורדיים. וכן הוכרה הזכות לבתי ספר בשפה זו לילדי הכורדים. עיראק התחייבה גם למנות באיזורים אלה פקידים כורדים. חלק הגון בתקציב המדינה והעיריות הובטח גם הוא לצרכי הכורדים. מכל הזכויות האלה לא נשאר הרבה בעיראק העצמאית. למעשה מתמנים באזורים הכורדיים פקידים ערביים, הזכויות האבטונומיות והלשוניות אינן נשמרות. לא ייפלא שקובלנותיהם ותסיסתם של הכורדים אינן פוסקות לאחר ששאיפותיהם הספרטיסטיות שעודדו ע"י חוזה סיבר בזמנו קבלו מכה קשה עוד בתקופת המנדט. גם היהודים לא נוקו מרדיפות. ידוע מצבם למדי כשהם נאנסו בזמן המהומות בארץ להכריז על לאומיותם העיראקית והוכרחו לתרום לקרן העזרה ל"פלשתינה" ויחד עם הנוצרים היו הם כמעט התורמים היחידים לקרן הממשלתית לעזרה לאשורים. ההסתה נגד הציונות והיהודים הביאה¹ פרי גם היא ומקרי רצח של יהודים בזמן המהומות בארץ לא היו נדירים. כשאר המיעוטים אין היהודים נהנים למעשה משווי זכויות ומעמד עם הערבים. גם היחסים בין המיעוט הסוני השולט והרוב השיעי, המהוה בעצם מיעוט דתי מבחינה ידועה, מוכיחים עד כמה אין מדינה ערבית צעירה זו יכולה לשמור על שווי משקל של הרגשות הדתיים והכוחות החברתיים של אוכלוסיה ועד כמה אין סבילות דתית נחלת קימא בה. האפייני ביותר, אולי, ליחס אי-סבילות כזאת ואי-כיבוד של הזכויות האלמנטריות של המיעוטים הוא יחסה של עיראק אל הבהאיים. אצל מיעוט חלש ונכנע זה, המצטיין במוסריותו העמוקה, גזלו הערבים את בית מקדשם בו חי ופעל יוצר דתם. מהפקיד הנמוך ביותר ועד בית המשפט העליון והמלך, אליהן פנו כל האינסטנציות הנגזלים, הראו כולם יחס בלתי צודק לקריאתם הצודקת של הבהאיים. כל הגורמים שהשתתפו בגזלת המקדש הבהאיי ידעו מה ערכו של בית זה לעדה זו, שהם בעליו האמיתיים, לעומת הערך האפסי של בית זה בשביל השיעים, שבשבילם לא היה זה אלא בית רגיל. עיווּת דין אכזרי זה לא עורר גם מחאה בודדת בצבוריות העיראקית. וכל זה נעשה בחסותה של ההתחייבות החגיגית לשמירת זכויות המעוטים, שהועמדו, כפי שהזכרנו, תחת ערבותו של חבר הלאומים. ואמנם, טיפלה ז’אֶנאֶוה בקיפוחם של המיעוטים בעיראק. החבר שהוצף בפטיציות של האשורים לאחר הפרעות הפעיל את המנגנון שלו להגנת המיעוטים, אלא… רק לשם שמיעת סלופים איומים מפיו של ב"כ עיראק בחבר. בסיוע אנגליה יצאה עיראק בשלום מז’אֶנֶאוה, שבלית ברירה קבלה על עצמה לפתור את הבעיה האשורית. הורכבו ועדות, נועדו ועידות ונשלחו משלחות לחפש מקום הגירה לאשורים. מספר אשורים הועבר לסוריה כדי לגווע שם מרעב ומחלות ולטרגדיה האשורית אין קץ. בענין הבהאיים יצא החבר מגדרו וגינה בגלוי את מעשה הגזלה וכינה אותו בשם הנכון – עיוות דין. אך כל זה לא הועיל, והבהאיים רואים עד היום איך מתעללים ברגשותיהם הקדושים ובהערצתם לבית אשר בו חי מחולל דתם. גם בענין הכורדים קבע החבר עוד בתקופת המנדט כי זכויותיהם לא כובדו – אך גם זה לא גרם לשיפור המצב. כך מילאה עיראק את התחייבויותיה לשמירת זכויות המיעוטים, למרות שהתחייבויות אלה ניתנו לחבר הלאומים והועמדו תחת ערבותו של החבר. חבר הלאומים הוכיח עד כמה דלה יכלתו להשפיע או לכוף על עיראק (כמו על שאר המדינות) שמירת התחייבויות ש"במדה שהן נוגעות למיעוטים גזעיים, דתיים או לשוניים, הן מוכרזות כהתחייבויות בעלות ערך בינלאומי בערבותו של חבר הלאומים" (סעיף ' של הצהרת עיראק). אותו סעיף י' של ההצהרה נותן לחבר סמכויות רחבות למדי לשם הגנה ממשית על מיעוטים בפני פגיעות והתנקשויות: “במקרה של הפרה או סכנת הפרה של אחת מההתחייבויות האלה תוכל מועצת החבר לנקוט באמצעים ולתת הוראות כפי שתמצא למתאים ומועיל”. ובכל זאת לא מצא החבר, המצויד בסמכויות כל כך רחבות והמורכב מרוב מדינות העולם כוח ואפשרות להקלה כל שהיא של המצב, למרות הכירו שפעולות כאלה יש בהן משום “מתאים ומועיל”. ומהזמן ההוא הלא ירד והוסיף קרנו של החבר לא במעט. התנקשות אחרי התנקשות בפרסטיג’ה שלו ובסמכויותיו הכריחו את מנהיגי החבר לחפש דרכים לתיקון המצב ע"י קיצוץ בסמכויות והגבלת היקף הפעולות של החבר. ערובות להגנת מעוטים של מוסד כזה שהוכיח את כל אי-יכלתו בשטח זה אינן מנבאות לממשות. מנגנון של הגנת המיעוטים הוכח כמנגנון הלא-יצלח ביותר של חבר הלאומים. ונסיונה של עיראק הוכיח למדי מה מן הממש בערובות הניתנות לזכויות מיעוט בקרב מדינה ערבית צעירה. (“דבר”, 3.5.1938)