א    🔗

אומר בזה דברים אחדים, שהם כתהייה על עצמנו ועל דרכנו במשך חמש שנות קיומה של האקדמיה ללשון העברית, דרך שקצתה עקבתי מחוץ ורובה ידעתי מבית. ודאי ניתן לומר, כי חמש שנים הוא רווח זמנים מועט לגופו, כל שכן למוסד שעיקרו על דרך החקר, שאפיו מתון־מתון ואי אפשר לו שיתחייב בקצב נמהר, ומה גם דוהר; אבל אל נשכח, כי האקדמיה היא רשות הלשון העליונה של המדינה, שחמש שנים אלו, שהן מחצית שנות קיומה בכלל, הוא רווח זמנים מרובה, לא כל שכן במדינה כשלנו, שעיקרה על דרך העשייה, שאופייה נמרץ ואי אפשר לה שלא תתחייב בקצב נמהר, ואפילו דוהר. והרי ענין הלשון כמותו כענין המדינה – מה המדינה היא מסגרת לעם, שאיננו עדיין בה אלא בחלקו, וכינוסו מארבע פינות והשרשתו בה הוא ראש תפקידיה, אף הלשון כך, שהיא מציאוּת חיה בפי חלקו של העם בלבד, וכיבושו של שאר העם לה והשרשתו בה הוא לה למדינה, על־ידי מוסדיה השונים, ומעליהם האקדמיה, ראש תפקידיה. ושאלה כבדה ואף נכבדה היא, האפשר שלא ניתן את דעתנוּ על ההפלג שבין שני מיני קצב אלה ולא נטרח אם לא על הידוקם, הרי לפחות על קירובם.

ב    🔗

תעודת האקדמיה כתובה בשם החוק הקרוי: חוק המוסד העליון ללשון העברית, ושנוּיה בהגדרתו: המוסד העליון למדע הלשון העברית, שתפקידו לכוון את התפתחות הלשון העברית על יסוד חקר הלשון לתקופותיה ולענפיה, ונשלשת לפרטיה בתקנון. המעיין לא יוכל שלא להרהר בכך, כי אפשר ששם המוסד רחב מהגדרתו והגדרתו רחבה מתקנונו; כשם שהמדקדק לא יוכל שלא להקשות, אם בדרך משם המוסד להגדרתו ומהגדרתו לתקנונו לא חל צמצום לפנים מצמצום, אבל גם ההרהור גם הקושיה אין בהם כדי לערער את אופייה ושיעורה של תעודת המוסד על כפל תפקידיו – חקר הלשון ומדיניוּתה, כפל שיותר משהוא בחינת תאומים הוא בחינת תרתי־דסתרי, שקיוּמה מחייב מתיחות תמיד, שבלעדיה צפויה או הסכנה האחת: מחקר הלשון המקפת את חייה, או הסכנה האחרת: חיי הלשון המקפחים את מחקרה.

איך קיימנו עד עתה את כפל התפקידים הזה, מה ואיך עשינו למחקרה של הלשון ומה ואיך עשינו למדיניוּתה של הלשון – היא שאלה, שהתשובה לה נתונה בזכרונות האקדמיה, בכרך האחד שכבר יצא לאור ובכרך האחר הקרוב לצאת לאור, ולענייננו עתה חשובה בדיקת חלקה של המליאה, ראש מוסדי האקדמיה, בתשובה הזאת. לעניין מחקרה של הלשון נקבע, כי ראש מפעליה הוא המילון האקדמי, ונבחרה מועצה מיוחדת לכך, והיא גם כונסה כמה פעמים ודנה בנעשה ובראוי שייעשה, והיא נתונה עתה בעצם הבירורים של הצד השווה והצד השונה בין דרך העשייה של המילון ובין דרך העשייה של מיטב המילונים המדעיים של חכמי העמים, אבל העיקר חסר מן הספר – עד עתה לא נפלה ההכרעה בשאלה, שבה תלויה לא בלבד תכונתו של המפעל אלא עצם דרכו הלכה למעשה; הכוונה לשאלה, אם המילון יהא אוצרה הכולל של לשוננו לכל הדורות, ודרך בניינה אוצר כולל, או יבוא מפורק לתקופותיה, תקופה תקופה ומילונה, כמובן לאחר שתיפסק הלכה, מה פירושה של תקופה ומה גדרה, והוּא פסק שאין להתקנא

במי שיידרש לפסוק אותו. דומה כי השאלה הזאת לא העסיקה במשך השנים את המליאה במידה הראויה, בייחוד שחילוקי הדעות במועצה הבשילו למדי ונראה גם דרך יישובם. בירור פורה בשאלה הגדולה הזאת, לשם הכרעתה הגמורה, ראוי שיעסיק את המליאה, ובמידת דין יתירה משמעסיקות אותה כמה שאלות אחרות.

ג    🔗

אחרי מפעל המילון באים מפעלי החקר האחרים, קודם כל כלי המבטא הקבועים שלנו, בין ''לשוננוּ'' בין ''לשוננוּ לעם'', המקיימים כלי כלי את רמתו המכוּונת, ראשון על דרך אכסקטית יותר, ואחרון על דרך פּופּולארית יותר. מחזיקים אנו טובה לעורכיהם על טרחתם הנאמנה, אך לוּ נשאלנו, האמנם כלי המבטא של האקדמיה, מבחינת חלקה שלה, בייחוד חלק מליאתה, בכלל מגמתם ודמותם, ספק אם היינו רשאים להשיב הן. או נאמר: אילו נשאלו העורכים, האמנם חשים הם כי עבודתם נעשית בתוך חלל אוויר של התעניינות פעילה מצד האקדמיה כגוף הוגה ופועל, ספק אם היו רשאים שלא להשיב לאו. על כל פנים לא נתקיימו כל בירורי דברים על דרכם של כלי המבטא שלנו, ובייחוד לצד הבדיקה, עד מה תכנם משולב מבחינה אורגאנית בכלל תפקידיה וסדר תפקידיה של האקדמיה. אמת, “לשוננו” לא תמול נולד, ומסורתו מסורת, אבל מי שחזר וקרא עכשיו את כרכי “לשוננו” הקודמים כסדרם, אי אפשר לו שלא ילמד מה מקריאתו לגבי העריכה של לשוננו" עתה, בין עריכתה המצוּיה, על השוני שלה לגבי מה שהיה, בין עריכתה הרצוּיה לגבי מה שראוי שיהיה, כי אמנם מסורת קניינה קניין, אבל גם ניסיון קניינו קנין. השאלה, החייבת להטריד כל מפעלות האקדמיה ודאי שהיא חייבת להטריד מפעל קבע כבימת קבע שלה: עד מה עשייתה מכוונת את התפתחות הלשון על יסוד המחקר, בדיבור אחד: עד מה היא נאמנה, לפי דרכה ודרכיה, לכפל התפקיד של חקר הלשון ומדיניוּתה. קל להתריע על סכנה אחת, הצפויה לבימות הקבע שלנו – קו מורד מופלג העלול לעשותן כעין סניף של אל תאמר… אמור…, אבל לא קשה גם להזהיר מפני סכנה אחרת הצפויה להן – קו מעלה מופלג העלול לעשותן כעין סניף לפאקולטה לחקר הלשון, שהטיפול בסעיפיו גודר בפני העיסוק בכוֹללוּתה. אבל אמת התפקיד היא, כדרכה, באמצע, אם כי אין זה אמצע של פשרה אלא אמצע של מתיחות, או כפי שניסינו לומר: מתיחת תמיד. האמנם מורגשת המתיחות הזאת ב"לשוננוּ" המחודש, שקונטרסיו הראשונים מונחים לפנינו – היא היא הקושיה האחת. האמנם אפשר כי בלא מתיחות זאת תהא הבימה מכוונת את התפתחות הלשון בתחום המחקר ובתחום החיים – היא היא הקושיה האחרת, הגדולה הימנה. על־כל־פנים נתבעת האקדמיה, וביותר מליאתה, לומר בזה את דברה, לקבוע האם ראוי לה לבימה הגדולה והקטנה, שתהא – אם לא שיטה חתוכה בתכניה, הרי קווי יסוד, נקודות מרכז בתכניתה.

ד    🔗

ולענין מדיניוּת הלשון – לשבחה של האקדמיה ייאמר, כי תוארה, שאינו נראה בעיני מוצלח ביותר, לא עשאה אקדמית במובנה השגור, והיא עסוקה הרבה בצרכי הלשון, שמעלים אותה חייה בתחומים שונים ביותר, והוועדות – ידיהן מלאות היו עבודה חרוצה ונאמנה, ופרי העבודה הזאת נשפע מצדי צדדים, בצורת הדינים וחשבונות הרבים הניתנים, ברווחי זמן צפופים למדי, לעיוּננו. אבל ספק, אם מותר לומר, כי מדיניוּת זו נהנית במידה חשובה ומחוּיבת – מידת החסכון. ועדוֹת־המינוּחַ השונות עובדות, ועדה ועדה ועניינה, ועבודתה, הנעשית ברוב משא־ומתן ושיקוּל דעת, מוגשת לפנינו, ואנו רשאים אף חייבים להשמיע את דעתנו, אם כדרך ערעור, אם כדרך הצעת תיקון הנראה נאות בעינינו. וייסלח לי אם אומר, שאין בי וודאות, כי ערעורינו והצעותינו מצוינים באותה מידה של עיוּן ושיקוּל, שהטילה על עצמה הוועדה, ומפי ניסיוני, המועט אך כמדומה מספיק, נמצאתי למד, כי ערעורים והצעות הרבה נעשים בלא העמקה הנכונה, ואפילו בלא ידיעה נכונה בגופם של המונחים, מובנם או כוונתם, ובמצב כזה לא יימלט, כי יונח פתח רחב מדי לסוביקטיביזמים של טעם וריח, שהפתגם כבר גזר עליהם: אין להתווכח. ודאי כל ערעור וכל הצעה מותרים, אבל מנהגנו בהיתר הזה מוצא המשכו במליאה – לא דיינו, שאנו מבזבזים אותה לפרטים קטנים, העשויים לבלוע אותה, במשך שנים, ולא לשייר מזמנה לעניינים אחרים; ולא דיינו שהדיון בפרטים הקטנים עושה אותנו לפעמים כעדת משחקים בדגי־זהב, בין זהבם ממש בין זהבם בדוּת, הרי עצם דיוננוּ במליאה מופקר למידה, שכל ועדה וּועדה יגעה להימלט ממנה, היא מידת המקריוּת. אכן, מראה עיני ומשמע אזני במליאה העמידוני על כך, כי דוקא בה מכריע המקרה רב־יתר משהוא עשוי להכריע בוועדה. אבל זו עדיין אינה עיקר התקלה בדיונינו בתחום המינוח. לפי הצעות הוועדות, עיקר התקלה הוא בעצם הטרחה שאנו טורחים, במידה יתירה, וכמעט מופלגה, בפרטים, תחת אשר נטרח בעקרונות ובכללים הראויים להיות מסד־המינוּח. ואם לעקרונות ולכללים, הרי צרכּם וכרחם חל על שאר עניינים, שנקבעו להם ועדות, ובייחוד ועדת הדקדוק, אולם מה נעשה והעיסוק בעניני המינוח, כדרכו עתה, עלול לסתום בפנינו כל פתחי דיוּן בעניינים אחרים, חשובים ומכריעים, כי גם השעון, כנודע, יש לו חוקים משלו.

והחיסכון נדרש לעצם מתן האפשרות של תשומת הדעת לחיי הלשון, קודם כל בתחומים הכפופים לרשות, שאנו מוסדה העליון ללשון, כלומר למדינה – הלשון במשרדי ממשלתה, בכנסתה, בשירותי־השידור; ובעיקר בבתי־הספר. והוּא הדין בתחומים שהמדינה תומכתם – התיאטראות. ודאי, כאנשים ערים לחיי הלשון אנו מתעניינים כיחידים בתחומים אלה ודומיהם, אבל האקדמיה כחטיבה אין לה כלי מודיעין על כך, והרי כל אלה מכוונים את התפתחותה של הלשון, והאקדמיה היא, לפי תפקידה, נתבעת להיות בחינת מכוונת המכוונים. איך יווצר כלי־מודיעין כזה, או איך יווצרו כלי מודיעין כאלה – היא שאלה, שאפשר לה פתרונים שונים, גם על־ידי חברי האקדמיה גם על־ידי מזכיריה, גם על־ידי אנשי עזר מחוצה לאקדמיה, אבל אין צריך לומר, כי בלא אינפורמציה מהימנה ורצופה, הרי האקדמיה כחטיבה אינה שרויה בחלל חיי הלשון ומהלכם. לא תימנע תהום בין מעשי הלשון של האקדמיה ובין חיי הלשון המודרכים בכוחם של המוסדות הנזכרים ודומיהם, אם לא נתעניין בהם ודרכם, שהרי הם הם הצינורות להשפעה מַדרכת, גם לטובה גם לרעה, ואף ההתעניינות המכוּונת והמאורגנת הזאת, הולמתה האמירה: יפה שעה אחת קודם, שלא נהא מן הצועקים לאחר זמן.

ועוד זאת, דמותה של הלשון, במידה שהיא נקבעת על־ידי גורמים גלויים הניתנים לתפיסה ופועלים מדעת, הרי עם גורמיה אלה נמנית הספרות והעיתונות. גם לגבי גורמים אלה, המכוונים את התפתחותה של הלשון, אי־אפשר שהאקדמיה לא תשאל, אם לא נועדה לה טרחת חובה של מכוונת המכוונים. לא כל שכן, בתחום חקר הלשון הנעשה מחוצה לה ובלעדיה, בין דרגתו דרגת מדע בין דרגתו דרגת שימוש, ואין לזלזל בחשיבותה של הדרגה האחרונה. כולנו יודעים, כי העיתונות – נקבעו בה מדורי לשון, הנוהגים לא בלבד דרך בירור, אלא דרך פסק הלכה, ותהא זו מדיניוּת של בת היענה, אם נשמיט תחום זה מתשומת לבנו, ואפילו מפיקוחנו, שהרי שורת הדין נותנת, כי רשות הלשון העליונה הגיע לציבור לא בלבד בצינורות המצויים בידי קבוצות גדולות או קטנות ככלי המבטא שלנו, אלא גם בצינורות המצויים בידי המונים. ברוּר, כי התערבותה זו של האקדמיה תיטול משלוותה, אבל אין שלווה בבניינה של מדינה ועם, לא כל שכן בבנין לשונם. וביותר עלולה השלווה שתתקפח, אם האקדמיה תראה כעניינה את הפולמסאות בעניין הלשון, כדרך גילוייהם השונים. הנקל לזלזל בפרקי ההלכה היוצאים מלפני חוקרים, שמטענם בלשון אינו בפרופורציה מתאימה לבקיאותם בחוקי התפתחותה, או סכימותיהם, כשם שנקל לזלזל בפסקי הלכה היוצאים מלפני חוקרים, שדרכם הפוכה, אבל זלזול בהם אין משמעו מניעת השפעתם, והמתבונן בדרכי השפעה אלה אינו יכול שלא להבחין את קצות ההשפעה – מכאן החיים כביכול באלף החמישי, מכאן החיים כביכול באלף השביעי, והתערבותה של האקדמיה, שחיי הלשון שלנו יהיו באלף השישי כגשר דינאמי בין האלף שלפנינו ובין האלף שלאחרינו, היא מצווה שאין להחמיצה. אם מותר לי להיעזר בדבר משל, ששמעתי מפי אבי מורי, ולתלותו בלשון, אומר: לעולם ייזהר אדם מפני גורלו של יונה על כפל סכנותיו – הסכנה האחת: הישיבה באפלה המעובה והכבדה מכל כובד במעי הלויתן הרובץ מקדמת בראשית. הסכנה האחרת: הישיבה בצל הקלוּש והקל מכל קל של הקיקיון אשר בן לילה היה ובן לילה אבד.

אין צריך לומר, כי כל התפקידים האלה אין לקיימם בכוחות חברי האקדמיה והציוּד החומרי הדל עד בושת שהמוסדות נותנים בידה, אבל גם בגבור האמצעים לא יקוימו תפקידיה בלא תנועה מסביב לאקדמיה, תנועה של תלמידי חכמים, שלשוננו היא להם ענין של חיוּת ודעת. אולם ענין הפעלתה של תנועה זאת, המחייבת זהירות הרבה, קובע פרשה לעצמו.

ה    🔗

ואחרון אחרון: אפשר שננהג כדרך שנהגנו ואפשר שנשנה ממנהגנוּ, בין כדרך שניסיתי עתה, בין כדרך שינסו גדולים וטובים ממני, אבל ניזהר מפני התנחום: רווח והצלה יעמדו ללשון ממקום אחר, כי מי יודע, אם מה שיעמוד ממקום אחר, יהיו רווח והצלה או, חס ושלום, הפכם.

[תשי''ח]