א    🔗

גם נהר, שמהלכו כדרך־הטבע, לא די לו במשמרות שבידי־שמים, אלו הגדות המעודדות את שטפו ועוצרות את שטפונו, מגבירות את שפכו ומונעות מאת השתפכותו, והוא צריך משמרות שבידי־אדם, להסדיר מעברותיו ולפקח פשט־מימיו, רידופם ורידודם. לא־כל־שכן נהר־הלשון, וביותר לשוננו, שמהלכה היה, ימים רבים רבים, שלא כדרך־הטבע, והמשמרות הם לה סם־חיים. שעל כן קביעת הרשות העליונה של לשוננו, על דרך בחירתה של האקדמיה, הוא ענין גדול לענות בו, ואין להסתפק במשאלי־גאלופּ על־רגל־אחת, ואפילו הדברים שניתנו במטבע הקל שבעל־פה ראוי להם המטבע הכבד ממנו שבכתב. הלכך אטול רשות לעצמי לומר דבר־התרשמות והרהור עם ייסוּד־האקדמיה ופירסום הרכב־אישיה. וראשית התרשמות מתוך ברכת־שהחיינו על עצם העובדה הנכבדה הזו – אותו מנין וחצי־מנין של חברי־האקדמיה, אפילו בחירתם תלויה מלכתחילה בגורמים שוני שאינם מעויינים מראש, הרי בדיעבד צירופם, צירופו של סגל־אישים, שכל אחד ואחד הוא כדיוטה לעצמו, יש בו כדי קונצרט מתואם. למקרא הרכבה של חבורה זו, לא יכולתי להדיר עצמי מרגש שמחה, ואפילו שמחה משולשת. שמחה ראשונה היא שמחתי כסופר – החלק האחד של חברי־האקדמיה הם סופרים, טובי־הסופרים שבנו, ולשוננו במעמדה עתה ראשי־בוניה הם היוצרים עצמם, גדולי־השירה שלה, גדולי־הפּרוזה שלה. שמחה שלאחריה היא שמחתי כמורה – החלק האחר של חברי־האקדמיה הם מורים, חכמים וחוקרים, מהם יושבים בקתידראות של מוסדי־מדע, מהם יושבים בקתידראות שלהם עצמם, והם כמוסדי־מדע לעצמם. שמחה אחרונה היא שמחתי כבן־גליציה – לא פּחוּת משליש חברי־האקדמיה הם בני מוצאי, והריני שמח, כי התנוּעה העברית החדשה והמחודשת, שאיחרה לבוא לאותה פּרובינציה, הפריחה בה כוחות נחשבים כל כך. ודאי, פּאטריוטיוּת שבטנית רוב סוגיה נדרשים לגנאי, אך דומה שיש סוג אחד הנדרש לשבח – זה שבכוונתו להפעיל את מרבית סגולתם ויכולתם של בני־השבט לטובת הכלל הגדול, להכניס את מכּסימום־היצירה לקופת העם כולו, כערך האומה כולה. שהרי אילו נבחרה האקדמיה לפני יובל שנים, ספק אם היה בה לא בלבד שליש, אלא בכלל מישהו מבני הפּרובינציה ההיא – בימים ההם הגיעתה אך ראשית־ההתעוררוּת המחודשת של ספרותנוּ ולשוננו, והיתה שרויה באֶפּיגניוּת של שחפת־שלהי־ההשכלה.

ב    🔗

אבל שמחה אחרונה נערבה לי עד ארגיעה – שבתי וראיתי, כי אותה הפּרובינציה היא, בעצם, גבול מוצאם של חברי־האקדמיה, והיוצא מן הכלל אינו בא אלא לקיים את הכלל. לאמור, אם לדון על הרכב האקדמיה, לפי מוצאם של חבריה – ומוצאם פירושו: שכבת־מסורת, שכבת־תרבות, שכבת־עם – הרי הם גידולי תנועת־לשוננו בגולת רוסיה הישנה, בסיפוחה של פּרובינציה סמוכה מחוצה לה. והרי גאוותנו על התנועה הזאת, שכוחה עמה להפרות לא בלבד קיבוצי־ישראל, שמסד־עבריוּתם היה עז ומחוסם, אלא גם קיבוצי־ישראל שמסד־עבריוּתם היה רפה וקלוּש. הלא מסע העבריה הצטייר לנו כדרך איסטראטגיה מיוחדת – שטחים, שנשמטו מתחתיה, חזרו ונכבשו: בוינה ובפראג, בברלין ובפראנקפורט, בלונדון וברומא קמו חבורות ויחידים, שכבר היו טמועים, כשלושה דורות ומעלה, בלשון נכר ותרבותה, ושבו ללשוננו והעמידו לה חכמים וסופרים, מהם שבנו אגפים גדולים וחדשים בבית־הדעת, והנה הרכּב האקדמיה שלנו אינו יודע על כך. וייאמר, כי אם בני־המערב יש בהם נציג ראוי לרשות הלשון העליונה, ולא נקרא לדוכן – הרי זו חצי צרה, כי מעוּות יוכל לתקון; אבל אם אֵין – צרתנו צרה, כי לא אשמת הבוחרים והממנים היא, אלא אשמת המציאוּת היא, וקשה לומר, כי אין זו מציאוּת מעציבה קצת.

אבל נניח, שהקולר תלוי בבוחרים וממנים, והרכב־האקדמיה, לפי מוצאם של חבריה, התפשט על־פני רובה של יבשת־אירופה, הלא גם אז לא יצאנו מתחומו של נוסח־אשכנז, והרי, כמדומה, קיים ועומד גם נוסח־ספרד על סיעופיו, ועם כלייתה של גולת אירופה, משקלו של הנוסח הזה עולה ומוסיף, וסקירה קלה על־פני התרכובת הדימוגראפית של גלי־העליה האחרונים דיה להעמידנו על כך. וגם עתה ייאמר, כי אם בשבטי־ישראל, שמחוצה לאזורו של שבט־אשכנז, יש מי שראוי להיות נציג לשוננו ברשותה העליונה, ולא נקרא לדוכן – הרי זו חצי צרה, כי מעוּות יוכל לתקון; אבל אם אַין – צרתנו צרה, כי לא אשמת הבוחרים והממנים היא, אלא אשמת המציאוּת היא, וקשה לומר, כי אין זו מציאוּת מעציבה קצת.

ג    🔗

ודרכה של שמחה, כשהיא מתערבבת, עירבוביה מוסיפים והולכים. כי הנה נשאלת שאלה אחת וקטנה: ואילו נבחרה האקדמיה לא עתה, אלא לפני דור או לפני שני דורות, האם הרכב יסודותיה היה שונה במכריע מבחינת עמידתם של חבריה בחיי־הלשון, כלומר, האם לא היתה, כעתה כן אז, מורכבת שני יסודות – אנשי הספרות היפה מזה ואנשי חקר־הלשון מזה. ודאי, לא זו הספרות ולא זה המחקר – הזיווּג של שתי האיפּרכיות הקטנות, צחוּת־המליצה מזה ודקדוקי מלין דאורייתא מזה, יסוד־מוּסד של אכסניות ספרותנוּ, למן המאספים ואילך, התרחב והתבצר כצמד מעצמות גדולות, וכוחה של המסורת גרם, כי האקדמיה גם היא אמרה לדבק טוב. אבל מלבד המסורת יש גם חידוש; וכמדומה חידושה הגדול של תנועת לשוננו ותחייתה הוא בכבישת שטחים מעבר לבלטריסטיקה ומעבר לפילולוגיה, שטחים שלשוננו לא היתה חיה בהם מלוא־חיים, או לא היתה חיה בהם כלל – טבע ועבודה, מדינה וחברה, חינוך וכלכלה, משק וטכניקה וכל שאר אזורי החיים על הגותם ועשייתם, שלשוננו השתערה עליהם לכובשם, מתוך מטרתה לכבוש את צבא־עושיהם ומעשיהם, מומחיהם ומסייעיהם, שיהיו טורחים על סיגול־תחומיהם ללשוננו ועל סיגול־לשוננו לתחומיהם, והנה נטרח לשוא למצוא נציגיהם של רבדי לשוננו אלה ברשותה העליונה, וייאמר, כי אם הצבא הגדול הזה יש בו מי שראוי להיות נציגו, ולא נקרא לדוכן – הרי זו חצי צרה, כי מעוּות יוכל לתקון, אבל אם אין – צרתנו צרה, שכן נמצאנו למדים, כי אותו צבא־אישים רב הפנים ועתיר התפקידים, לא נמצאו בו מי שהלשון, כביטוי־עולמו, תעודדו לעשות בה גדולה וגדולות, ולא אשמת הבוחרים והממנים היא, אלא אשמת המציאוּת היא, וקשה לומר, כי אין זו מציאות מעציבה קצת.

ד    🔗

אבל מה נלין על השטחים החדשים, וגם השטחים הישנים מצווחים דרשוּנו וחיו. ובכלל השטחים הישנים בולט שטח מאבקה של לשוננו על כיבוש קניני־תרבותם וספרותם של העמים ובראש וראשונה של עממי־אירופה. אין צריך לומר, מה נכבד ערכם של מאמצי כיבוש אלה בחיי־לשוננו ותגברתה, ביחוד בדורות אחרונים, שמלאכת התרגום עלתה על פסי־תחרות ממש, ליתן את קניני־הרוח ההם מתן שלם ומוגמר בלשוננו. כי לא נמצא נציג לשכבת־היגיעה הזאת – שוב אינה אשמת המציאות, אלא אשמת הבוחרים והממנים. והכוונה אינה כל כך לשכבת התירגום שהיתה קניננו מאז – בתחום השירה, אלא לשכבות אחרות, שיד תרגומנו לא היתה תקיפה בהן – בתחום־הפרוזה על מלוא מגוונתה, החל באַפוריסטיקה המעודנת וכלה באידיומאטיקה ההיולית. והוא הדין בשכבת מקור, שכבת הפובליציסטיקה – אין היא שטח חדש, אבל חיוּניוּתה וקצבה הם חדשים, והאמנם אפשר ופובליציסטן, שכתיבתו מעניקה לה ללשוננו שפעות שפעות של גמישות־ביטוי וסופם של מפעלותיו להיות ענין למחקרים ודיסרטאציה ואולי לחיבורי־מילונים – בשביל שהוא חי ויוצר יפסיד, ביתר דיוק: בשביל שהוא חי ויוצר, האקדמיה תפסיד? ואודה, כי הייתי נוגע גם בתחומה של העתונות, המעצבת כשני דורות את חיי־לשוננו, אבל לא אעלים, כי עם הנורמליזציה שלה, אין בה עתה כדי נציגות נאותה, כדרך שהיתה בה לפנים. עם זאת אין זו שאלה פשוטה, והיא כרוכה בשאלה מורכבת ממנה, שאלת הפסיחה על אנשים מעולם־העשייה, הכובשים עולמם ללשוננו ולשוננו לעולמם, שאלת שיתופם לא בלבד במרתפיה של רשות לשוננו העליונה אלא גם בעליותיה, בעליית־עליותיה.

ה    🔗

ואחרון אחרון: תנועת לשוננו והתפתחותה בדורות אחרונים עיקרה בתחייתה בכל מערכת החיים וביכולת־ביטוּי של מלוא־צרכיהם, ושעל כן גולת־כותרתה הוא הדור שגדל בו משעת יציאתו לאויר־העולם. מי אינו יודע עצמתה של לשון, שהיתה ארשת ראשונה ויחידה בשחר־החיים, והנה זיוה של העצמה הזאת אינו מבהיק עדיין בתוכה של רשות לשוננו העליונה ומתוכה. והרי ראשוניות ויחידות זו לא ימירן כל שבדומה להן, ושעל כן ממילא לא יוכלו יליד הישוב הישן או חניך “הרצליה” להיות תמורתן. כי לא נמצא ברשות לשוננו העליונה, כסמל מחוייב ומחייב, לפחות אחד, שהורתו וגידולו בלשוננו, שוב אינה אשמת המציאוּת, אלא אשמת הבוחרים והממנים, אשמת התעלמותם ממציאוּתה של לשוננו. ודרכה של מציאות, שאפשר להתעלם ממנה, שאינה יכולה שלא להיות מציאוּת מעציבה קצת.

כללם של דברנו: כל ההעדרים מעידים, עד מה מעמדה של לשוננו אינו בחינת מציאוּת אלא בחינת תעודה. מי יתן, והאקדמיה המשקפת במה שיש בה את יתרונות המעמד הזה ובמה שאין בה את מגרעותיו, יעמוד בה הכוח לעשות את

התעודה – מציאוּת.

[כ''ו טבת תשי''ד]