אי־שם מחוץ למערכת־השמש, הרחק בניבכי החלל, חג לו כוכב־הלכת סולאריס סביב צמד שמשות: כחולה ואדומה. התופעות שהתגלו על פניו ערערו לחלוטין את הידע האנושי במדעי הפיסיקה, הביולוגיה ואולי אף הפסיכולוגיה, והולידו מדע חדש – הסולאריסטיקה. מעל סולאריס מרחפת תחנת־חלל שמדעניה מנסים נואשות לפענח את סודותיו של האוקינוס המסתורי המציף את הכוכב. האם תגובותיו הברורות לגירויים מעידות על תבונה? האם ה’מבקרים' הפוקדים את המדענים בתחנה הם פרי דמיון ותעתועים, תוצאה של בידוד ותסכול, או שמא הינם הפגנה של כוחותיו העלומים של האוקינוס?
בנוסף לעלילה המרתקת, תאורי הטבע המפורטים והמדהימים של עולם זר ומוזר, וביטוי מבריק של העימות בין יצור־אנוש לבין היקום על כוחותיו הנסתרים, מעלה סטניסלב לם בכל חריפותה את השאלה הפילוסופית – היש טעם ותוחלת לנסיונות התקשרות עם יישות ספק־חיה ספק־תבונית, השונה תכלית שינוי מכל צורות החיים והתבונה המוכרות לנו?
‘סולאריס’ הוא ספרו הנודע ביותר של סטניסלב לם, סופר פולני שהוא גדול סופרי המדע הבדיוני הפועלים מעבר ל’מסך הברזל', ויש אומרים אף שהוא הטוב בין סופרי המד"ב בעולם כולו. רבים מספריו תורגמו ל־30 שפות ויותר, ונמכרו במיליוני עותקים.
לם, הנמנה עם מקימי הארגון האסטרונומי הפולני והאגודה לקיברנטיקה שם, כתב גם שורה ארוכה של ספרי תעוד ומאמרים מדעיים ופילוסופיים. ‘סולאריס’, אשר ראה אור לראשונה ב־1961, הוגדר ע"י הסופר והמבקר הבריטי הנודע בריאן אולדיס בתור “אחד הספרים הגדולים של העשור.”
הספר יוצא לאור בימים אלה בהוצאת ‘היפריון’, במסגרת ‘מועדון קוראי מעריב’. בעמודים הבאים מוגש קטע מהספר, מהפרק ‘ההוגים’, ובו תאור התאוריות המדעיות השונות שהתפתחו בהקשר לתופעות הטבע המפליאות שהפגין האוקינוס של סולאריס.
בתוך העלילה המרתקת שבספר כמה וכמה קטעים תאוריים מסוג זה, שבהם מפגין לֶם את יכולתו המדהימה, הוירטואוזית, בתאורים מפורטים להפליא של טבע וביולוגיה זרים, תוך שימוש מבריק בז’רגון מדעי־כביכול, לשם תאור התפתחותו של מדע ‘הסולאריסטיקה’.
* * *
אצבעות ידי חלפו על גבי כריכות ספרי הקלסיקה של מדעי־סולאריס. כמעט ושלפתי כבר את הכרך הראשון של גיאסה, אותו כרך עם תחריט הדיוקן בעמוד הראשון, כאשר נתקל מבטי לפתע בספרו הכרסתני של גראווינסקי, שנעלם ממני בפעם הקודמת. התישבתי על כיסא מרופד, שומע את אצבעותיה של האריי מדפדפות בספר כלשהו מאחורי גבי. ספר־הלימוד של גראווינסקי היה חביב בזמני על הסטודנטים כתקציר־עזר יעיל שחסך מהם את המאמץ לנבור בספרות הענפה. לא היה זה אלא סיווג אלפביתי של כל התיאוריות הסולאריסטיות, החל מה’אַל־ביולוגית' וכלה ב’תַת־התפתחותית'. גראווינסקי, אשר לא ראה את סולאריס מימיו, נבר בכל המונוגרפיות, בדו"חות של משלחות המחקר למיניהן, לא החמיץ שום מאמר או דו"ח חלקי, ולא פסח אפלו על ציטוטים מעבודות פלנטלוגיות שעסקו בכוכבי־לכת אחרים. התוצאה היתה קטלוג שהצטיין בניסוחים פשטניים להחריד, לעתים אפילו טריוויאליים, ובהם הלכו לאיבוד התחכּום ודקוּת־המחשבה שאיפיינו את הרעיונות בנוסחיהם המקוריים. אמנם המטרה היתה ליצור מין אנציקלופדיה מקיפה של כל הידע על סולאריס, אך כיום לא היה הספר אלא קוריוז ותו לאו, שכן במהלך עשרים השנים שחלפו מאז פרסומו נערמו תלי־תלים של תורות חדשות, ששום ספר לא היה יכול להכילן.
העפתי מבט במפתח שמות המחברים – היא נראתה בעיני כרשימת הספד לנופלים; מעטים מאוד היו עדיין בין החיים, ואף אחד לא היה פעיל עוד בחקר סולאריס. כל אותו עושר־המחשבה, ש"ירה" לכל הכיוונים האפשריים, עורר תחושה שלפחות אחת מהתיאוריות מוכרחה להיות נכונה, שלא ייתכן שהמציאות שונה לחלוטין, שונה בתכלית מכל אלפי ההשערות שניסו להסבירה.
בהקדמה לספרו חילק גראווינסקי את שישים שנות מדעי הסולאריסטיקה שקדמו לו לתקופות־משנה. בתקופה הראשונה – שראשיתה בסריקה ראשונית של פני הכוכב – לא העלה עדיין איש השערות ותיאוריות באופן מודע. היה מוסכם, כמתוך אינטואיציה, שעל פי השכל הישר – האוקינוס הינו קוֹנְגלוֹמֶרַט כימי חסר־חיים, גוש מפלצתי של מין מקפא המציף את הכוכב כולו, המפיק מוצרים מדהימים באמצעות פעילות “קוּאַזי־וולקאנית”, ומייצב את מסלולו הבלתי־יציב בעזרת תהליכים אוטומטיים טבעיים, כמטוטלת השומרת על מסלולה הקבוע לאחר שהונעה פעם אחת.
למען האמת, כבר כעבור שלוש שנים התבטא החוקר מגאנון בזכות טיבה החי של “מכונת־המקפא,” אולם לפי החלוקה של גראווינסקי החלה תקופת ההיפותזות הביולוגיות רק תשע שנים מאוחר יותר, כאשר סברתו החריגה של מגאנון רכשה לה תומכים רבים יותר ויותר. השנים הבאות הניבו שפע של מודֶלים תאורטיים מפורטים של האוקינוס החי, מסובכים מאוד, ונתמכים על ידי אנליזה ביומתמטית.
התקופה השלישית היתה זו של התפצלות ההשקפה המדעית, שעד אז היתה כמעט לגמרי מונוליטית. מאבקים מרים ועקשים ניטשו אז בין אסכולות שונות ומשונות. היתה זו תקופת פעילותם של פאנמלר, סטרובל, פרייהוס, לה־גרוויל, ואוסיפוביץ'; כל מורשתו של גיאסה הועמדה אז בפני ביקורת מוחצת. הופיעו האטלסים והקטלוגים הראשונים, וגם תצלומים סטריאוסקופיים של האסימטריאדות, שחקירתן נחשבה עד אז לבלתי־אפשרית; פריצת הדרך נתאפשרה הודות לפיתוח מכשור חדיש, נשלט מרחוק, ששוגר אל תוך מעמקיהן הסוערים של האסימטריאדיות, המאיימות להתפוצץ כל רגע. בשולי הוויכוחים הלוהטים החלו לצוץ אז היפותיזות חריגות, שזכו ליחס של ביטול לגלגני. לפי תאוריות “מינימליסטיות” אלה, גם אם לבסוף לא תושג אותה תקשורת מיוחלת עם “המפלצת בעלת־הבינה”, עדיין יש ערך רב לחקר “הערים” המתקרשות של השכפלנים, וה"הרים" הבוּעתיים הנפלטים על ידי האוקינוס רק כדי להישאב אל קרביו מחדש; במחקר זה יושג בוודאי ידע יקר מפז בתחומי הכימיה, הפיזיקה ותחומי הביניים, ותועמק הבנת המבנה של מולקולת־ענק – כך טענו דוברי אותן גישות חריגות. אך איש לא טרח אפילו להתפלמס אתם. הרי היתה זו תקופה שבה עובדו קטלוגים, השימושיים עד היום, של גלגולי־הצורה הטיפוסיים, ובה פיתח פראנק את התיאוריה הביופלסמטית שלו על השכפלנים. תיאוריה זו, אם כי הופרכה זה מכבר, משמשת עד היום דוגמה נהדרת לתנופת־מחשבה ובניית מבנה לוגי.
שלוש התקופות הללו, שמנו שלושים שנים בסך־הכל, היוו את פרק הנעורים התמים, הרומנטי, רווי האופטימיות, של מדעי סולאריס. קולות הספקנות הראשונים בישרו את שנות הבגרות. כבר לקראת סוף רבע־המאה הראשון הופיעו תאוריות בדבר ה’א־פסיכיוּת' של האוקינוס. היתה זו מעין חזרה אל השורשים – אל אותן תאוריות קולואידו־מכניסטיות ראשוניות. התבססה הסכמה כמעט־כללית שלא היה כל שחר לכל אותם חיפושים אחר גילויי רצון־עצמי מודע, טֶלֶאוֹלוגיוּת של תהליכים, ופעילות המוּנעת על ידי צרכים ודחפים פנימיים של האוקינוס, חיפושים שעליהם שקד דור שלם של מדענים. השאיפה לערער את השקפתו המדעית של אותו דור הכשירה את הקרקע לרעיונות המפוכחים, המבוססים על גישה אנליטית, של קבוצת הולדן, איאונידס וסטליבה.
הם התמקדו בצבירה שקדנית של נתונים וניתוחם – היתה זו תקופה של גידול פתאומי בתכולת הארכיונים, תפיחת אוספי המיקרופילמים, וריבוי של משלחות המצוידות במיטב הציוד שכדור־הארץ יכול היה לספק: רַשמים אוטומטיים, חיישנים, גלאים, בוחנים מכל הסוגים האפשריים. היו זמנים שבהם השתתפו יותר מאלף אנשים במשלחת מחקר אחת. אבל בעוד שקצב צבירת הנתונים גבר והלך בהתמדה, פחתה ודעכה רוח ההתלהבות של המדענים. קשה אמנם לקבוע את המועד המדויק, אך אז החל פרק סיום של אותו שלב – אופטימי, למרות הכל – של המחקר הסולאריסטי.
איפיינו שלב זה, מעל לכל, דמויות בעלות שיעור־קומה כמו גיאסה, סטרובל, או סֶבאדה – שהצטיינו באומץ הן בדמיונם התאורטי והן במאבקיהם נגד תאוריות אחרות. סבאדה, האחרון בין הסולאריסטים הגדולים, נספה בנסיבות מסתוריות באזור הקוטב הדרומי של סולאריס, בגלל משגה שאיננו אופייני אפילו לטייס “ירוק”. ברחפו נמוך מעל פני האוקינוס, לעיני מאות צופים נתקל מטוסו בזיזית ונבלע בתוכה, על אף שמסלולה לא היה אמור להצטלב כלל בשלו. דיברו אז על איזו חולשה פתאומית, התעלפות, או תקלה במערכת הניווט – אך למעשה היתה זו, לדעתי, ההתאבדות הראשונה, כביטוי להתפרצות פתאומית של ייאוש.
ולא היתה זאת התפרצות הייאוש האחרונה. אך על אלוּ לא היו שום נתונים בספרו של גראווינסקי, ורק הידע האישי שלי איפשר לי להשלים תאריכים, עובדות ופרטים שעה שהתבוננתי בדפים המצהיבים, גדושי האותיות הזעירות.
מעשי התאבדות פַטֶטִים כל־כך לא נשנו עוד, כשם שלא הופיעו עוד דמויות דגולות כגדולי החוקרים הראשונים. התגייסותם של חוקרים, המתמסרים לתחום פְלַנֶטולוגי מוגדר, הינה תופעה שלא נחקרה מעולם. אנשים בעלי כשרון גדול ואופי חזק נולדים בשכיחות קבועה, פחות או יותר. ההבדל הוא רק בכיוון שבו הם בוחרים. את נוכחותם או העדרם בשדה־מחקר מסוים עשויים אולי להסביר באופקים החדשים שמציע אותו תחום. אפשר להעריך בצורות שונות את הקלסיקנים של מדעי־סולאריס, אך איש לא יוכל להכחיש את גדולתם, ולעתים אף גאונותם. במשך עשרות שנים משך הענק המסתורי של סולאריס את טובי המתמטיקאים והפיסיקאים, את מיטב המוחות בתחומי הביופיסיקה, תורת המידע, והאלקטרופיסיולוגיה. ואז, שנה אחר שנה, פחת הדור וצבא החוקרים נותר ללא מנהיגות. נשאר רק ציבור אפור, אנונימי, של אספנים סבלנים, מלקטי מידע השוואתי, נסיינים שהצטיינו לא אחת במקוריות – אך חלפה שעתן של אותן משלחות המוניות בקנה מידה עולמי, ולא הושמעו עוד תאוריות נועזות ומרעישות.
דומה היה כי מדע הסולאריסטיקה מתחיל להתפורר; ההידרדרות לוותה בהולדתן של המוני היפותיזות, שנבדלו זו מזו רק בפרטים משניים. ואשר דנו ב"רֶגרֶסיה, דֶגֶנרציה ואינבולוציה" של האוקינוס. כפעם בפעם הופיעה איזו תפיסה נועזת, מעניינת יותר, אך כל התאוריות הללו ראו באוקיאנוס מוצר סופי של התפתחות אשר הגיעה לשיא שכלולה לפני אלפי שנים, וכעת, על סף מותו, הוא מתפרק לערב־רב של יישויות חסרות־הגיון ונעדרות־תכלית. הנה כי כן, המסתורין של סולאריס פורש כעת בתור גסיסה מונומנטאלית בת־עידנים. וכך ניסו לראות באורכנים ובשכפלנים מין גידולים ממאירים, ובכל התהליכים המתחוללים בגוף הנוזלי הכביר ביטויי אנרכיה ותוהו ובוהו. כיוון מחשבה זה הפך ממש לאובסֶסיה, עד כדי כך שבמשך שמונה השנים הבאות דמתה כל הספרות המדעית לאוסף של נאצות – אם כי מנוסחות בזהירות, בלי להשתמש בהגדרות ישירות שהיו עלולות להסגיר את רגשותיהם של הכותבים. לא היתה זו אלא נקמתה של חבורת סולאריסטים אפורה, נעדרת מנהיגות, בנושא מחקרם המתעלם באורח שיטתי ממאמציהם העליונים ומעצם קיומם…
זכורה היתה לי היטב עבודה מקורית של קבוצת פסיכולוגים אירופיים, אשר לא נכללה באוסף הקלסיקה הסולאריסטית בגלל אי־נכונותה, כביכול. לא היה לעבודה זו קשר ישיר למדעי סולאריס; הפסיכולוגים פשוט בחנו במשך תקופה ארוכה את תגובת הציבור, באוספם את דעות ההדיוט הממוצע. כך גילו קשר הדוק להדהים בין תמורות דעת־הקהל לבין התהליכים שהתחוללו בו־בזמן בקרב החוגים המדעיים.
תמורות חלו גם בקרב ועדת הניהוג של המכון הפְּלָנֶטוֹלוֹגי, האחראית על התמיכה החומרית במחקר. אלה התבטאו בקיצור הדרגתי, אך רצוף, של תקציבי המכונים והמעבדות שעסקו בחקר סולאריס, ובצמצום היקפן של משלחות־השדה.
בד בבד עם התביעה לקצץ בתקציבי המחקר, נשמעו קולות הפוכים, בזכות נקיטת אמצעים נמרצים בהרבה. אך איש לא הרחיק לכת, כנראה, כמנהל האדמינסטרטיבי של המכון הקוסמולוגי הכלל־עולמי, אשר טען בעקשנות שהאוקינוס החי אינו מתעלם מבני־האדם כלל ועיקר, אלא פשוט אינו מבחין בהם – כמו שהפיל אינו חש בנמלים הזוחלות על גבו. כדי להסב את תשומת־לבו ולמקדה בנו, מן הראוי להפעיל גירויים רבי־עוצמה ומכונות אדירות־ממדים, בסדר־גודל של הפּלָנֶטה כולה. פרט משעשע, שהודגש בעוקצנות על ידי העתונות, היה שהתומך הנלהב במבצעים יקרים כל־כך היה דווקא נשיא המכון הקוסמולוגי – ולא הפְּלָנֶטולוגי. כיוון שזה האחרון היה אחראי למימון המחקר הסולאריסטי, היתה זו נדיבות על חשבון כיסו של הזולת.
ושוב, גלגל חוזר של תיאוריות, החייאת השערות נושנות, הכנסת תיקונים בלתי משמעותיים, פישוט של הגדרות או להפך, הכללתן וסיבוכן – כל אלה החלו להפוך את הסולאריסטיקה, שהיתה עד אז תחום מוגדר היטב על אף היקפו, למבוך סבוך עוד יותר, שכל נתיביו מובילים למבוי סתום. באווירה של אדישות כללית, דריכה במקום וחוסר־אונים, הלך וצמח לצדו של האוקינוס של סולאריס אוקיאנוס נוסף – של ניירת מצהיבה.
כשנתיים לפני שהתחלתי את התמחותי במעבדתו של גיבריאן מטעם המכון, הוקמה קרן מֶט־אירווינג, אשר הציעה מענקים נדיבים לכל מי שיצליח לנצל לצרכי אנוש את האנרגיה הגלומה בתמיסתו הדביקה של האוקינוס.
רעיון מפתה זה לא היה חדש; ספינות־חלל לא מעטות, עמוסות במטעני המִקְפַּא הפלסמטי הסמיך, נשלחו מסולאריס אל כדור־הארץ, והרבה מאמצים וסבלנות הושקעו כדי לשַמֵר אותו כהלכה. שיטות שונות ומשונות הומצאו לשם כך: שימור בטמפרטורות נמוכות מאוד או גבוהות מאוד; מיקרו־אטמוספירה ומיקרו־אקלים מלאכותיים, דמויי אלה השוררים על פני סולאריס; הקרנות מיוחדות; אלפי מרשמים כימיים, ומה לא. כל אלה הובילו תמיד לאותה תוצאה עצמה: תהליך איטי יותר או פחות (אשר נצפה ותועד בפרטי־פרטים במחקרים למיניהם) של התפרקות, עיכול־עצמי, התמסמסות וניזוּל הדרגתי. גורל דומה פקד גם את המדגמים שלוקטו מתוך גידוליו ויציריו השונים של החומר הפלסמטי. משך התהליך ושלביו היו שונים בכל מקרה, אך התוצאה הסופית היתה זהה: נוזל מימי דליל, קל כאפר, מבהיק כמתכת. את הרכבו ונוסחאותיו הכימיות ידע בעל־פה כל סולאריסט.
הכישלון המוחלט לשמר בחיים (ולוּ בצורת “חיי־צמח” מושעים) פיסה כלשהי של המפלצת מחוץ לתחומי גופה הפלנטרי – הוליד את הסברה (שפותחה על־ידי האסכולה של מאונייה־פרורוק), שבעצם רק תעלומה אחת ויחידה מחכה לפענוח, ומשתימצא האינטרפרטציה המתאימה – פתאום יתברר הכל…
כדי למצוא אותו מפתח, אותה “אבן־חכמים” של סולאריס, השקיעו מרץ וזמן כל מיני אנשים אשר דבר לא היה בינם לבין המדע. בעשור הרביעי לקיומה של הסולאריסטיקה התעצמה כמות השרלטנים שבשולי המדע, אותם מטורפים שבלהטם עלו אפילו על אבותיהם הקדמונים, נביאי ה"פרפטאום־מובילֶה" או “מרבעי המעגל”. הדבר לבש ממדים של מגפה ממש, שהדאיגה לא מעט אי־אלו פסיכולוגים. אולם שיגעון זה שכך בהדרגה כעבור שנים אחדות, עד שלקראת צאתי לעבר סולאריס לא היה לו כבר כל זכר בין דפי העתונים, כמו שלמעשה דעכה כבר התעניינות הציבור באוקינוס עצמו.
בהחזירי את ספרו של גראווינסקי למקומו המתאים (הספרים היו מסודרים בסדר אלפאביתי), נתקלתי בחוברת הדקיקה של גרטנסטרום, אחד מתוצריה המוזרים ביותר של הספרות הסולאריסטית. עבודה זו, אשר נועדה לתת הסבר לעל־אנושי, היתה בעצם כתב־שטנה נגד האדם, נגד המין האנושי כולו. היתה זו יצירה של אוטודידקט, שהתפרסם קודם לכן בכמה תרומות חריגות למדי לתחומי־השוליים של פיסיקת־הקוואנטים. היא מנתה לא יותר מתריסר עמודים, אך היתה יוצאת־דופן באמת. בניסוח מתמטי יבש עד כדי אכזריות ניסה גרטנסטרום להוכיח שכל הישגי המדע, אפילו התאורטיים והמופשטים ביותר, אינם מרוחקים יותר מפסיעה אחת מהתפיסה הפרהיסטורית, הגסה, האנתרופומורפית, של העולם הסובב אותנו. בסבך הנוסחאות של תורת־היחסות, משוואות שדות־הכוח, בתורות השדה הקוסמי האחיד, התחקה המחבר אחר השורשים והסיבות לעצם מהותנו, למהות חושינו, מבנה האורגניזם שלנו, וכל מגבלות הפיסיולוגיה ה"חייתית" של האדם. מסקנתו הסופית של ניתוח זה היתה שאין שום סיכוי ל"מגע" או “תקשורת” כלשהי בין האדם לבין ציביליזציה אל־אנושית. בכתב־שטנה זה על כל הגזע שלנו לא הוזכר האוקינוס החי ולוּ ברמז, אך נוכחותו הורגשה היטב כמעט בכל משפט, כמין שתיקה לגלגנית חדורת תחושת־נצחון… כך לפחות הרגשתי אני שעה שהתוודעתי לראשונה לחוברת זאת. היא נחשבה לקוריוז יותר מאשר לתרומה מדעית במובן המקובל, וצורפה אל אוסף הספרים הקלאסיים על ידי גיבריאן עצמו, אשר הוא ולא אחר מסר לי אותה לעיון. בתחושה מוזרה, כמעט ביראת־כבוד, תחבתי את העותק הדקיק, חסר הכריכה, אל בין הספרים שעל המדף. קצות אצבעותי חלפו על גב כריכתו החומה־ירקרקה של האלמנך הסולאריסטי. עם כל חוסר־הישע והתוהו ובוהו שאפף אותנו, לא היה אפשר להכחיש שהודות לחוויות הימים האחרונים – הובררו לנו כמה בעיות מהותיות, אשר במשך שנים היוו תעלומה מוחלטת, מקור לוויכוחים עקרים לאין ספור ולבזבוז ים של דיו.
האוּמנם היה האוקינוס יצור חי? חובב פרדוקסים מושבע ועקשן במידה מספקת יכול היה להמשיך ולהטיל ספק בכך. אולם לא ניתן היה עוד להכחיש את עצם קיומה של ה"פסיכיקה" שלו, יהא מובנו של מונח זה אשר יהיה. היה ברור לגמרי שהאוקינוס מבחין" הבחֵן היטב בנוכחותנו מעליו. עובדה זו לבדה השמיטה את הקרקע מתחת לרגלי אותה תאוריה שעליה צמח ענף שלם של מדעי־סולאריס, ושלפיה האוקינוס הינו “עולם מכונס בעצמו”, “קיום מסוגר”, שאברי החשיבה שלו התנוונו ואין בכוחו לדעת דבר על תופעות ותהליכים חיצוניים; שבוי במערבולת אדירה של זרמים מֶנטליים הנולדים ושוכנים בקרביה של המפלצת החגה בין שתי השמשות.
יתרה מזאת: התברר שיש בכוחו לסנטֵז באופן מלאכותי דבר־מה שאנו עצמנו איננו מסוגלים – את גופנו שלנו, ואפילו לשכלל אותו על ידי הכנסת שינויים במבנה התת־אטומי. לא היה לנו מושג מה טיבם של השינויים הללו, אך הם תאמו בוודאי את מטרותיו הנעלמות.
הנה כי כן, האוקינוס חי, חשב, ופעל; לא היה שחר לתקווה לצמצם את “בעיית סולאריס” עד לשאלה אחת ויחידה. אחת ולתמיד נסתם הגולל על הדעה שאין לנו בכלל עסק עם שום “יישות”, ושככלות הכל “המשחק אינו אבוד”. אם רצה בכך ואם לאו, נאלץ האדם להיות מודע לקיומו של “שכֵן” זה, המרוחק אמנם שנות־אור רבות מאיתנו, ביליוני קילומטרים של ריקנות, אך שוכן בתחומי מרחב ההתפשטות האנושית, וקשה יותר לתפיסה מכל שאר היקום.
ייתכן שהגענו לנקודת־מפנה מכרעת, חשבתי. עלולה ליפול הכרעה מייד או בעתיד הקרוב, בזכות הוויתור, ההתקפלות, הנסיגה. אפילו חיסולה של התחנה עצמה לא נראה לי בלתי אפשרי, אף לא בלתי מתקבל על הדעת. אך לא האמנתי שניתן להציל משהו בדרך זאת. עצם קיומו של הענק החושב לא יתן עוד מנוח לאדם. גם אם יחקור גלקסיות שלמות, גם אם יקים קשר עם ציביליזציות שונות של יצורים דומים לנו, לעולם לא יישאר סולאריס כאתגר נצחי.
בין כרכי האלמנך גיליתי ספר קטן נוסף, שהתגלגל לשם בטעות. לפני שפתחתיו התבוננתי רגע ארוך בכריכת העור הכהה, שהשחירה מרוב מגע־ידיים. היה זה מבוא לסולאריסטיקה, ספר ישן מאוד מאת מונטיוס. לילה שלם ביליתי עם ספר זה, נזכרתי, אחרי שהשאיל לי גיבריאן בחיוך את עותקו הפרטי. נזכרתי גם בשחר הארצי שנשקף בחלון שעה שעיני הגיעו למילה ‘סוף’.
הסולאריסטיקה – כך כתב מונטיוס – אינה אלא התחליף לדת של עידן החלל. זוהי אמונה באדרת של מדע. אותו “מגע” או “קשר”, שהוא יעדה הסופי, אינו מעורפל ולוט באפלה פחות מביאת המשיח או התגלות הקדושים. המחקר אינו אלא ליתורגיה המשתמשת במונחים של מתודולוגיה. שקדנותם שפלת־הרוח של החוקרים היא בעצם ציפייה להגשמה, ייחולים ל"בשורה הקדושה", שכן אין ולא יכול להיות שום גשר שיגשר על הפער בין סולאריס וארץ.
עובדה זו, כמו עובדות אחרות (העדר חוויות משותפות, העדר מושגים בני־העברה) נדחית על הסף על ידי הסולאריסטים, כשם שהמאמינים דחו תמיד טענות עובדתיות שאיימו לערער את יסודות אמונתם. בעצם, לְמה מקווים ולמה מצפים האנשים מאותה “תקשורת של העברת מידע” עם אוקינוסים חושבים? לאוסף אל רשמים וחוויות הכרוכים בקיום כה ממושך, כה קדום, עד כי תחילתו בודאי נשכחה זה מכבר? לתיאור של שאיפות, תשוקות, תקוות וייסורים המוצאים את ביטויים בהתפרצות רגעית של הרים חיים, בהפיכתה של מתימטיקה לקיום גשמי, ושל בדידות ויאוש – לתהומות? אך הרי כל אלה הינם יֶדַע שאיננו בר־העברה. כל נסיון לתרגמו לשפה ארצית כלשהי יגרום לאובדן כל הערכים, להרס כל המשמעויות – אלה יישארו מצידו השני של המחסום.
מכל מקום, לא לגילויים כאלה (היאים יותר לתחום הפואֶטיקה מאשר למדע) מצפים אותם “חסידים־מאמינים”. הם מייחלים, גם בלא להיות מודעים לכך, להתגלות בה"א הידיעה, התגלות אשר תשכילם להבין את עצם הקיום האנושי! הסולאריסטיקה הינה, אם כן, תחייה של מיתוסים שגוועו זה כבר, ביטוי לכמיהות מיסטיות, לכיסופים אשר בן־אנוש לא יהין להעלותם על דל שפתיו בפומבי. אבן הפינה שלה, החבויה עמוק ביסודותיה, היא התקווה לגאולה…
בכשלונם להודות באמת עמוקה זאת, נזהרים הסולאריסטים להימנע מכל פרשנות ברורה של אותו “מגע”, וזה מוצג בכתביהם בתור משהו סופי; בעוד שבמקור, כשהמחשבה היתה עדיין רציונלית דייה, היה אמור להיות פתח, ראשית, צעד אל דרך חדשה, אחת מני רבות. במשך השנים הפך “המגע” למקודש, לשמֵי הנצח…
פשוט ומר היה ניתוחו של מונטיוס, אותו “כופר” של הפְּלָנֶטולוגיה, מאיר־עיניים בשלילותיו, בנפצו את המיתוס של סולאריס – או, מוטב לומר, את המיתוס של “שליחוּת המין האנושי”. קול כפירה ראשון זה, שמונטיוס העז להשמיעו עוד בשלב הרומנטי וחדור־האמונה של מדעי־סולאריס, התקבל בהתעלמות אילמת ומוחלטת. תגובה זו היתה מובנת מאליה, שכן קבלת דעתו היתה כמחיקת כל התורה שהיתה מקובלת אז. לשוא המתינה הסולאריסטיקה לאיש שיבסס מחדש על יסודות שונים, מפוקחים יותר, משלימים עם המציאות.
חמש שנים לאחר מותו של מונטיוס, כאשר ספרו הפך כבר לפריט נדיר שלא ניתן למצאו באוספים הסולאריסטיים ואף לא בין ספרי הפילוסופיה, הקימה קבוצת חוקרים נורבגיים אסכוֹלה על שמו. בהשפעת דרכי המחשבה האינדיבידואליות של חברי אותו חוג עברה תורתו של מונטיוס גלגולים מפליגים: היא לבשה גוון אירוני חריף אצל ארל אנסון, ואילו פאלאנג הפך אותה למהדורה מפושֶטת של “סולאריסטיקה שימושית”, או אוּטיליטריסטיקה". לטענתו חייב מדע הסולאריסטיקה להתרכז בחיפושי התועלת המיידית שעשוי המחקר להניב, בלי לשגות בחלומות־שווא הניזונים מתקוות־סרק לאותו מגע בין ציביליזציות, תקשורת אינטלקטואלית בין תרבויות שונות.
לנוכח הבהירות חסרת־הרחמים שבעבודתו של מונטיוס נראים כתבי תלמידיו הרוחנים כלא יותר מאשר אוסף של השלמות, ולעתים אף כפופולאריזציה גרידא, להוציא את המסות של אנסון ואולי אף את אלו של טקאטה. מונטיוס עצמו עשה למעשה את כל המלאכה, בהגדירו היטב את שלבי ההתפתחות של מדע הסולאריסטיקה: הראשון, שאותו כינה “עידן הנביאים”, כלל את גיאסה, הולדן וסבאדה; השלב השני כונה “הסכיזמה הגדולה” – התפלגות “הכנסיה הסולאריסטית” לערב־רב של כיתות הלוחמות זו בזו; בשלב השלישי – כך ניבא – יהיה תהליך של דוגמטיזציה ותלישות מאובנת, ויבוא1 כאשר פשוט לא יישאר עוד מה לחקור.
אולם נבואתו זו לא התאמתה. אכן, הירהרתי, צדק גיבריאן כאשר הגדיר את מערכת ההנמקות החסלנית של מונטיוס בתור “פישוּט מונומנטאלי”, המתעלם מכל ההיבטים של מדעי סולאריס אשר סתרו את יסודות האמונה, בהתבססו על עבודות בנות־חלוף שאינן מבטיחות דבר מלבד עולם חומרי קונקרטי החג לו סביב שתי שמשות.
בתוך ספרו של מונטיוס מצאתי העתק מצולם מצהיב מתוך הרבעון פארֶרגה סולאריאנה, ובו אחת מעבודותיו הראשונות של גיבריאן, שנכתבה עוד לפני שמונה למנהל המכון. כותרת המאמר היתה “למה אני סולאריסט”, ובעקבותיה באה רשימה תמציתית של כל התופעות המוחשיות שביססו, לדעת המחבר, את הסבירות להגשמת “המגע”. שהרי גיבריאן נמנה עם אותו דור החוקרים (האחרון, אולי) אשר העזו לשוב אל רוח האופטימיות וההדר של ימים עברו, ולא התכחשו לאמונתם הפנימית אשר פרצה את הגבולות שהציב המדע – ועם זאת היתה מעשית בשימה את מבטחה בהצלחתם הסופית של המאמצים, אם רק יהיו אלה בלתי נלאים ומתמידים דיים.
כנקודת מוצא שימשו לגיבריאן מחקרים קלאסיים מוכרים היטב בתחום הביו־אלקטרוניקה, שבהם התבלטה האסכולה האירו־אסיאנית של צ’ו־אן־מין, נגיאלה וקאבאקאדה. מחקרים אלה הצביעו על הקְבלה מסוימת בין תמונת הפעילות החשמלית של המוח לבין אי־אלה התפרקויות שהתחוללו בתוככי הפלסמה של האוקינוס לפני שזו הפיקה אחדים ממוצריה – כמו למשל, פולימורפים ראשוניים או סולארידות־תאומות.
גיבריאן נדרש לעבודות אלה כשהוא פוסל את כל הפרשנויות האנתרופורמיות, כל אותן מיסטיפיקציות של אסכולות פסיכואנליטיות, פסיכיאטריות ונוירופיסיולוגיות אשר התעקשו למצוא באוקינוס הדביק תסמונות המקבילות למחלות־אנוש (כמו האֶפִּילֶפּסיה, למשל, שאת המקבילה שלה ראו בעוויתות המתפרצות של האַסימֶטריאדות…) מבין הדוגלים “במגע” היה גיבריאן אחד הזהירים והמפוקחים ביותר, ודבר לא היה מאוס עליו יותר מהסנסציות שליוו, אמנם כבר לעתים נדירות למדי, תגלית זו או אחרת.
למען האמת, תיזת הדוקטורט שלי עצמי עוררה גל דומה של התעניינות זולה. גם היא היתה צריכה להימצא במקום כלשהו כאן, בספריה, אולי באחד ממאֲגרֵי המיקרופילמים. בעבודתי זאת הסתמכתי על תגליותיהם של ברגמן וריינולדס, אשר מתוך פסיפס התהליכים המוחיים המגוונים הצליחו לבודד ו"לסנן" אותם מרכיבים שאיפיינו ריגושים רבי־עוצמה ביותר, כמו ייאוש, ייסורים, עונג. השוויתי באופן שיטתי את ממצאיהם עם ההתפרקויות החשמליות של האוקינוס, והבחנתי בהתאמות ראויות לציון (בין חלק מרישומי הריגושים לבין התנודות שנרשמו באזורים מסוימים של כיפות הסימטריאדות, בבסיסיהם של שכפלנים בלתי־בשלים וכו'). די היה בממצאים אלה כדי ששמי יוזכר במהרה בעיתונות הזולה, בלוויית כותרות מגוחכות כמו “המִקפַּא המקונן” או “כוכב־לכת באורגזמה”. אך, בעצם, פרסום מפוקפק זה הביא לי תועלת (כך לפחות סברתי עד לפני זמן־מה), שכן הוא הסב אלי את תשומת לבו של גיבריאן, שכמובן לא היה קורא את כל אלפי העבודות המתפרסמות, ובוודאי לא כאלה של חסרי־ניסיון כמוני. בעקבות זאת קיבלתי ממנו מכתב, אשר נעל פרק בחיי ופתח פרק חדש…
-
נראה שחסרה כאן מילה במקור. צ"ל: “ויבוא זמן כאשר פשוט לא יישאר עוד מה לחקור”. הערת פב"י ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות