עורך אהרן האופטמן

מערכת: ציפי האופטמן, יוחנן נאגל, שלדון טייטלבטאום

‘שבוע הספר העברי’ שחל בחודש שעבר הציף אותנו במבול של ספרי מד"ב חדשים של מרבית הוצאות הספרים בארץ העוסקות בתחום. הפעם הצטרפה למרוץ גם הוצאת ‘היפריון’, המו"ל של ‘פנטסיה 2000’ שהציגה בשבוע הספר חמישה ספרים, וביניהם שלושה ספרי מד"ב חדשים (‘סולאריס’ מאת סטניסלב לֶם, ‘צמא’ מאת א. צ'. מיין, ו’אופוס 200' מאת אסימוב). המאמצים הרבים שהושקעו כדי להספיק ולהוציא לאור את הספרים הללו גרמו, לצערנו, לעיכוב בהופעתו של הגליון הקודם (מס' 20), וכך קרה שהגיליון המצוי כעת בידיכם הוא זה שהיה אמור להופיע לקראת שבוע הספר. על כן תוכלו למצוא בגיליון זה ארבעה סיפורים ישראליים מקוריים, שכולם מצטיינים, לדעתנו, באיכות ראויה לשבח. שניים מביניהם נכתבו על־ידי מחברים שסיפוריהם התפרסמו כבר פעמים אחדות אצלנו – שירה טמיר ויגאל צמח. שניים נוספים הם יצירות ביכורים של מחברים שהיו בלתי מוכרים עד כה, וביניהם ראוי לציין במיוחד את הסיפור הארוך, המשעשע, והעשיר בהברקות לשוניות מקוריות ‘עולמות, החליפו בני זוג!’ מאת אמנון גינזאי.

כל מי שמעוניין באנציקלופדיות וספרי תיעוד העוסקים במד"ב שם לב בוודאי לאחוז הגבוה עד כדי להפתיע של סופרים יהודיים העוסקים בז’אנר (שמות אחדים לדוגמא: אסימוב, לֶם, סילברברג, אליסון, דווידסון). עובדה זאת מגבירה את התמיהה שמקננת בליבנו מזה זמן – מדוע טרם קם סופר מד"ב יהודי־ישראלי בעל שיעור קומה? מכל מקום, יש הרואים במד"ב בכלל ז’אנר בעל יסודות יהודיים עמוקים, כמו, למשל, ‘הצדיק של שבע הנפלאות’ מאת איזידור בלום שראה אור לאחרונה (בהוצאת ‘מסדה’), וכן קבצי סיפורים של ‘מד"ב יהודי’ שהופיעו בארצות־הברית. משהו על המד"ב והנקודה היהודית תוכלו לקרוא בגיליון זה במאמרו של שלדון טייטלבאום, ‘הכוכב הנודד’.

כמו שכבר ציַינו לא פעם בגליונות האחרונים, מסתמן לאחרונה בארץ תהליך של הכרה גוברת והולכת במד"ב כז’אנר ספרותי רציני ובעל ערך, מה שמתבטא בעיקר בנטיית כלי התקשורת להקדיש מקום לנושא, לאו דווקא כקוריוז בתוכניות בידור אלא כנושא לגיטימי בתכניות ספרות רציניות, וכן ביקוש גובר להרצאות על נושא המד"ב במסגרות אקדמיות שונות. אנו מקווים שתהליך זה יימשך, ויודבק פיגור בן שנים ארוכות לעומת ארצות אחרות, בגוש המערבי והמזרחי כאחד, בהן עוסקות בנושא מאות אוניברסיטאות ואגודות למיניהן. יש להניח שהמטרה הזאת תקודם במידה רבה כשייערך בארץ בקיץ הבא הכינוס הבינלאומי למד"ב, שימקד בוודאי את התעניינות הציבור ואמצעי התקשורת בנושא.

ובינתיים, קריאה מהנה!

סיפורים:

הֶתמֵדוֹ של חזון – ג’ון וארלי

ההוגים – סטניסלב לֶם

מטבעות במזרקה – איתן קווה

הכל נראה כשורה – שירה טמיר

עולמות, החליפו בני־זוג! – אמנון גינזאי

העלוקה – רוברט שקלי

עניין של זמן ומקום – לארי אייזנברג

ההתגלות – יגאל צמח

הלילה האחרון – ריי ברדבורי

כוך הכבידה – ד. פייב

מינוס C – ד. טיבי

מדורים:

הכוכב הנודד – שלדון טייטלבאום

קרל סגאן על… – עב"ם: ביקורים מן החלל והשערות אחרות

אנטומיה של חורבן – יוחנן נאגל

מעבורת החלל – ומה הלאה?

ג’ון וארלי

ג’ון וארלי הוא אחד הסופרים הצעירים (נולד ב 1947) המוכשרים ביותר הכותבים מד"ב כיום. הוא החל לכתוב רק בשנת 1974, ושלוש שנים מאוחר יותר הופיע ספרו הארוך הראשון, שהקנה לו פרסום רב: ‘קו החירום של אופיוקי’ (הספר ראה אור בעברית בהוצאת ‘זמורה־ביתן־מודן’).

לג’ון וארלי יש השכלה פורמאלית בפיסיקה ובספרות אנגלית, ולדברי הסופר אלג’יס בודריס, שכתב עליו בהקדמה לאנתולוגיה של סיפוריו, “הוא התברך בכשרון להבין ולערוך אקסטראפולציות מחשיבה עכשווית בתחומים מדעיים שונים.” יש הרואים בווארלי אחד ממבשריה של תמורה חדשה במד"ב המודרני, משהו כמו “הגל שאחרי הגל החדש”. הסיפור של ‘התמדו של חזון’ (שמו במקור: The Persistence of Vision) מהווה דוגמה למד"ב חברתי במיטבו, כתיבה מעולה, ושימוש בשיטה הקלאסית של המד"ב – דהיינו פיתוח הגיוני (וכאן – ממש מבריק) של רעיון, על סמך הנחת יסוד מוגדרת אחת.

¹

* * *

היתה זו שנת האי־שפל הרביעי. זה מכבר הצטרפתי לשורות המובטלים. הנשיא אמר לי שאין לי לחשוש אלא מפני החשש עצמו. נתתי אמון בדבריו, לשם שינוי, ויצאתי לצעוד לקליפורניה, מיטלטלי על גבי.

לא הייתי היחיד. כלכלת העולם התפתלה כנחש על שיפוד לוהט. מזה עשרים השנים האחרונות, מראשיתן של שנות השבעים, היינו במעגל של שיגשוג ושפל שכמו לא היה לו קץ. הוא מחה את תחושת הביטחון שהמדינה זכתה בה בייסורים כה רבים בשנות הזהב שלאחר העשור השלישי של המאה. אנשים התרגלו לעובדה כי הם עלולים להיות עשירים בשנה אחת ובתור ללחם במשנהָ. הייתי בתור ללחם ב־81', ושוב ב־88'. זו הפעם, החלטתי להשתמש בשיחרורי משעון־הנוכחות כדי לראות את העולם. היו לי רעיונות להתגנב ליפן כמוסע סמוי. הייתי בן ארבעים ושבע ואולי לא תינתן לי הזדמנות נוספת להיות חסר־אחריות.

היה זה בשלהי הקיץ אותה שנה. כשהחוויתי באגודלי, פוסע לאורך הדרך הבינמדינתית, קל היה לי לשכוח כי יש מהומות מזון בשיקאגו. בלילה ישנתי מעל לשק־שינה שלי, ראיתי כוכבים והאזנתי לצרצרים.

ודאי הלכתי את רוב הדרך משיקאגו לדס מוינס ברגל. כפות־רגלי התקשו לאחר מספר ימים של יבלות איומות. ההסעות היו נדירות – במידת־מה בשל התחרות מצד מטיילים אחרים, ובמידת־מה בעטיין של העיתות שחיינו בהן. המקומיים לא היו להוטים כלל להסיע אנשי עיר, שעליהם שמעו כי הם ברובם חבורת רוצחי־המונים בכוח, מטורפי רעב. הוכיתי פעם אחת ונאמר לי לא לחזור לעולם לשפילד, אילינויס.

אולם בהדרגה למדתי את מיומנות החיים על הדרך. התחלתי עם מאגר קטן של קופסאות שימורים מהסעד, וכאשר אזלו, גיליתי כי ניתן לעבוד תמורת ארוחה ברבות מן החוות שלאורך הדרך. לפעמים היתה זו עבודה קשה, ולפעמים לא היתה אלא משימה סמלית, אצל אנשים בעלי תחושה מושרשת שאין לתת דבר ללא־תמורה. ארוחות מספר ניתנו חינם, על שולחן המשפחה שנכדים יושבים סביב לו בעוד סבא או סבתא מספרים סיפורים נשנים־וחוזרים על איך היה ב’משבר הגדול' ב־29', כשהבריות לא חששו לעזור לברנש שלא שיחק לו מזלו. גיליתי שככל שהיה האיש קשיש יותר, כן גדלה הסבירות שאזכה לאוזן אוהדת. אחת התחבולות הרבות שלומדים. ורוב הקשישים יתנו הכל למי שרק יישב ויאזין להם. התמחיתי בזה.

ההסעות החלו להשתפר מערבה לדס מוינס, ואז הורעו שוב עם התקרבי למחנות הפליטים שעל גבול ‘רצועת סין’. היה זה אך חמש שנים לאחר האסון, זכרו, כשהכור הגרעיני של אומהה ניתך ומאסה לוהטת של אורניום ופלוטוניום החלה לאַכל לה דרך באדמה, כשפניה לסין, ופיזרה רצועת רדיואקטיביות שש־מאות קילומטרים בכיוון־הרוח. רוב תושביה של קנזאס סיטי, מיסורי, חיו עדיין במעברות של צריפונים ופחונים בעת שהעיר טוהרה שוב למגורים.

פליטים אלו היו קבוצה טראגית. הסולידריות הראשונית שהבריות מפגינים לאחר שואה גדולה נמוגה זה מכבר לַסבילות והפיכחון של המנושלים.

רבים מהם יהיו באים ויוצאים בבתי־חולים עד סוף חייהם. וכדי להחמיר עוד יותר את המצב, שנאום המקומיים, ולא היו מוכנים להתרועע איתם. הם היו פאריה מודרניים: כמצורעים, ילדיהם נודו. לכל מחנה לא היה אלא מספר לזיהוי, אולם האוכלוסיה המקומית קראה לכולן ‘ערי־גייגר’.

ביצעתי עקיפה ארוכה דרך ליטל־רוק כדי להימנע מחציית הרצועה, אם כי אין בכך סכנה כל עוד אין משתהים שם. המשמר הלאומי הנפיק לי תג פאריה – מד ספיגת־קרינה – ונדדתי מעיר־גייגר אחת לשניה. הבריות היו ידידותיים עד־לחמלה לאחר שעשיתי את הצעד הראשון, ותמיד ישנתי בבתים. המזון היה בחינם בחדרי־האוכל של הקהילה.

לאחר שעברתי את ליטל רוק, נמוגה הרתיעה מהסעת זרים, העלולים להיות נגועים ב’מחלת קרינה'. חלפתי במהירות על־פני ארקנזאס, אוקלאהומה, וטקסאס. עבדתי מעט פה ושם ואולם רבות מן ההסעות היו ארוכות. מה שראיתי מטקסאס היה דרך חלון מכונית.

הייתי עייף מעט כאשר הגעתי לניו מקסיקו. החלטתי ללכת זמן־מה ברגל. אז כבר הייתי מעוניין בקליפורניה פחות מאשר בטיול עצמו.

נטשתי את הדרכים ונדדתי על־פני הארץ, במקומות שם לא היו גדרות שחסמו את דרכי. גיליתי שאין זה קל, אפילו בניו־מקסיקו, להתרחק מסימני הציויליזציה. עוד בשנות ה־60' טאוס היתה המרכז לניסויי תרבות בדרכי חיים אלטרנטיביות. קומונות וקואופרטיבים רבים הוקמו בגבעות שמסביב באותו זמן. רובם התפרקו תוך כמה חודשים או שנים, אולם אחדים שרדו. בשנים לאחר מכן, כל קבוצה עם תורת חיים חדשה שהשתוקקה לנסות אותה, כמו נמשכה בכוח הכבידה לחלק זה של ניו מקסיקו. כתוצאה מכך, נזרעה הדרך בטחנות־רוח רעועות, לוחות חימום סולאריים, כיפות גיאודזיות, נישואין קבוצתיים, נודיסטים, פילוסופים, תיאורטיקנים, משיחים, מתבודדים, ויותר מכמה משוגעים סתם.

טאוס היתה נפלאה. יכולתי לקפוץ לרוב הקומונות הללו ולהישאר ליום או לשבוע, לאכול אורז אורגני ושעועית ולשתות חלב עיזים. כשנמאסה עלי אחת מהן, הליכת שעות מספר בכל כיוון היתה מביאה אותי לאחרת. שם היו מציעים לי או ליל תפילה ומזמורים או אורגיה פולחנית. לכמה מהקבוצות היו אסמים ללא־רבב ומכונות חליבה אוטומטיות לעדרי הפרות. לאחרות לא היו אפילו בתי־כיסא; הם פשוט כרעו. באחדות התלבשו החברים כנזירות או קוויקרים מראשית ימי פנסילבניה. במקומות אחרים נהגו ללכת בעירום, לגלח את כל שער גופם ולצבוע את עצמם בארגמן. היו קבוצות גברים־בלבד ונשים־בלבד. התבקשתי להישאר ברובן של אלו הראשונות. באשר לאחרונות, התמתח מגוון התגובות על קשת שהחלה במיטה ללילה ושיחה מעניינת וכילתה בהיתקלות בגדר תיל־דוקרני ורובה.

ניסיתי לא לשפוט. אנשים אלו ביצעו דבר־מה חשוב, כולם. הם בחנו דרכים שבעזרתן ניתן היה לא לחיות בשיקאגו. זה הפליאני. חשבתי ששיקאגו היא בלתי־נמנעת, כמו שילשול.

אין פירושו של דבר שכולן הצליחו. בהשואה לכמה מהן נראתה שיקאגו כשאנגרי־לה. היתה קבוצה אחת שחשבה כנראה שחזרה לטבע מחייבת לינה בצואת־חזירים ואכילת מזון שטורפי נבלות לא היו נוגעים בו. על רבות ניכר כי נידונו לכליה. הן היו מותירות מאחור קבוצה של בקתות ריקות ואת זכרון הכולירה.

אם כן המקום לא היה גן־עדן, לא לטווח ארוך. אולם היו הצלחות. אחת או שתים היו שם מאז 63' או 64' וגידלו את הדור השלישי. התאכזבתי לראות כי רובן היו אלו שניתקו פחות מכל מהנורמות המקובלות של החיים, אם כי כמה מההבדלים היו עשויים להבהיל. נראה שלניסויים הקיצוניים ביותר יש הסיכויים המועטים ביותר לשאת פרי.

נשארתי כל החורף. איש לא הופתע לראותני בשנית. נראה כי רבים באו לטאוס להסתובב שם. לעיתים רחוקות נשארתי למעלה משלושה שבועות במקום אחד, ותמיד תרמתי את שלי למלאכה. עשיתי לי ידידים רבים ורכשתי כישורים שהיו מסייעים לי אילו הוספתי להתרחק מהדרכים.

השתעשעתי ברעיון להישאר באחת מהן לצמיתות. כשלא יכולתי לגמור אומר, יעצו לי לא למהר. אוכל ללכת לקליפורניה ולשוב. נדמה שהיו בטוחים שכך אעשה.

לכן, בבוא האביב, פניתי מערבה על־פני הגבעות. המשכתי להתרחק מהדרכים וישנתי תחת כיפת השמים. לילות רבים הייתי נשאר בקומונות אחרות. עד שהמרחקים שביניהן החלו לגדול, ולבסוף נעלמו לחלוטין.

חבל ארץ זה לא היה יפה כקודמיו. ואז כעבור שלושה ימי הליכה בנחת מהקומונה האחרונה, הגעתי לחומה.

ב־1964, בארצות הברית, היתה מגיפת אבעבועות גרמניות, או אדמת. אדמת היא אחת הקלות שבמחלות הזיהומיות. הזמן היחיד שבו היא מהווה בעיה הוא כשאישה לוקה בה בארבעת החודשים הראשונים להריונה. היא עוברת לעובר, ולרוב מתפתחים סיבוכים. סיבוכים אלו כוללים חירשות עיוורון ונזק למוח.

ב־1964, בעת הנושנה בטרם הפכו הפלות לנפוצות וקלות, אי אפשר היה לעשות ביחס לכך ולא כלום. נשים הרות רבות חלו באדמת והשלימו את הריונן. חמשת־אלפי ילדים חירשים־עיוורים נולדו בשנה אחת. השיעור הנורמלי של ילדים חירשים עיוורים לשנה בארצות הברית הוא מאה וארבעים.

ב־1970 היו כל אותם חמשת אלפי הלן קלר פוטנציאליים בני שש. מהר התגלה כי היה מחסור בנשים מסוגה של אן סוליבן. קודם לכן ניתן היה לשלוח ילדים חירשים־עיוורים למספר קטן של מוסדות מיוחדים. היתה זו בעיה. לא כל אחד יכול להתמודד עם ילד חירש־עיוור. אי אפשר לומר להם לשתוק כשהם גונחים; אי אפשר לדבר עמם בהגיון, לומר להם שהגניחה מעצבנת עד כדי טירוף. כמה הורים הגיעו להתמוטטות עצבים כשניסו לשמור על ילדיהם בבית. רבים מהחמשת־אלפים היו מפגרים בדרגה חמורה ולמעשה אי אפשר היה להגיע אליהם, אפילו ניסה מישהו. אלו בסופו של דבר נחבשו ברובם במאות בתי המחסה והמוסדות לילדים ‘מיוחדים’ עלומי־השם. הם הושמו במיטות. כמה אחיות עמוסות עבודה ניקום פעם ביום, וכללית ניתנה להם מלא מתת החירות: הם הורשו להירקב בחופשיות ביקומיהם שלהם הפרטיים, השקטים, החשוכים. מי יוכל לומר אם היה זה רע לגביהם? איש מהם לא התלונן אי־פעם.

ילדים רבים שמוחותיהם לא נפגעו נדחפו בין המפגרים משום שלא היה ביכולתם לומר לאיש כי הם קיימים שם, מאחורי העיניים נטולות־הרואי. הם נכשלו במבחני המישוש, ולא היו מודעים לכך שגורלם מוטל על כף המאזנים כשנתבקשו להתאים יתדות עגולות לחורים עגולים לתיקתוקו של שעון שלא יכלו לראות או לשמוע. כתוצאה מכך בילו את שארית חייהם במיטה, ואף מהם לא התלונן איש. כדי למחות, יש להיות מודעים לאפשרות של משהו טוב יותר. גם שפה עשויה לסייע.

אצל כמה מאות מבין הילדים אובחנה מנת משכל בתחום הנורמלי. העיתונים פירסמו עליהם כתבות כאשר הגיעו לבגרות־מינית והתגלה כי אין די אנשים טובים לטפל בהם כהלכה. הוצא כסף ואומנו מורים. ההוצאות לחינוך יימשכו תקופה מסוימת, עד שיגדלו הילדים, ואז ישובו העניינים על כנם והכל יוכלו להתברך בליבם על שטיפלו בהצלחה בבעיה קשה.

ואכן, זה פעל טוב למדי. יש דרכים להשפיע על ילדים כאלו וללמדם. דרושה סבלנות, אהבה, ומסירות, והמורים הביאו את כל אלו לתפקידם. כל בוגרי בתי־הספר המיוחדים עזבו אותם מצויידים בידע כיצד לשוחח בידיהם. חלקם יכלו לדבר. מעטים ידעו לכתוב. רובם עזבו את המוסד לחיות עם הורים או קרובים, או, אם לא ניתן, קיבלו ייעוץ וסיוע להתאים את עצמם לחברה. האופציות היו מוגבלות, אולם ניתן לחיות חיים מלאים במגבלות הקשות ביותר. לא הכול, אולם רוב הבוגרים היו מרוצים בגורלם עד כמה שמתיר ההגיון לצפות. היו שהגיעו לשלוה הקדושה כמעט של המופת שלהם, הלן קלר. אחרים הפכו מרירים ומכונסים. אחדים היה הכרח להעביר לבתי־מחסה, ושם לא היה אפשר להבדיל ביניהם לבין אחרים מקבוצתם שבילו שם את עשרים השנים האחרונות. אך רובם הצליחו יפה.

אולם בתוך הקבוצה, כבתוך כל קבוצה היו חריגים. הם היו בעקר בין המבריקים ביותר, בעשירון העליון של ציוני מנת המשכל. כלל זה לא היה תקף תמיד. לחלקם היו ציוני משכל רגילים ובכל זאת נוגעו ברעב לעשות משהו, לשנות דברים, לטלטל את הסירה. בתוך קבוצה של חמשת אלפים, חזקה שיהיו כמה גאונים, כמה אמנים, כמה בעלי־חלומות, מעוררי־שערוריות, אינדיבידואליסטים, מניעים ומעצבים: כמה מטורפים נפלאים.

היתה אחת ביניהם שהיתה יכולה להיות נשיאה אלמלא היתה עיוורת, חירשת, ואישה. היא היתה פיקחית, אולם לא אחת מהגאונים. היא היתה כוח יוצר, חדשנית, אך לא היתה מאלו הטווים חלומות באספמיה. לאחר שחלמה עד דבר, חשה שעליה להגשימו.

החומה היתה עשויה מאבנים שהותאמו בדקדקנות וגובהה היה כמטר ושבעים סנטימטרים. היא לא התקשרה כלל לשום דבר שראיתי בניו מקסיקו, אם כי היתה בנויה מסלע מקומי. פשוט אין בונים חומה מעין זו שם. משתמשים בתיל דוקרני אם יש צורך לגדר משהו, אולם אנשים רבים עדיין סימנו את צאנם והניחו לו לשוטט כאוות נפשו. משום־מה נראתה כאילו הועברה לשם מניו אינגלנד. היא היתה מוצקה עד כדי שחשתי שלא יהיה זה מן התבונה להזדחל מעליה. מתחתיה. חציתי גדרות תיל רבות במהלך נדודי ולא הסתבכתי בצרות משום כך, אם כי היו לי אי־אילו שיחות עם כמה חוואים. רובם אמרו לי להסתלק, אך לא כעסו. הפעם זה היה שונה. התחלתי ללכת מסביבה. האדמה לא היתה ישרה, ולא יכולתי לראות מה אורכה, אולם עיתותי היו בידי.

מראש הגבעה הבאה ראיתי שלא יהיה עלי להרחיק לכת. החומה פנתה ימינה ממש מולי. הבטתי מעליה ויכולתי לראות כמה בניינים. רובם היו דמויי כיפות, אותו מבנה מצוי־בכל שקומונות נוהגות להקים משום הצירוף של קלות־בניה וכושר עמידתן. בפנים היו כבשים, וכמה פרות. הן רעו בעשב כה ירוק, עד שרציתי לגשת ולהתגלגל בו. החומה הקיפה מלבן של ירק. בחוץ, במקום שעמדתי, היה הכול קוץ ודרדר. לאנשים אלו היתה גישה למי השלחין של ריו גראנדה.

פניתי מעבר לפינה והמשכתי מערבה עם החומה.

ראיתי אדם על גב סוס בערך בו בזמן שהבחין בי. הוא נמצא דרומית לי, מחוץ לחומה, והוא פנה ורכב לעומתי. הוא היה כהה ומגושם, לבוש אריג כותנה גס ומגפים עם סטטסון אפור מקולקל. נבאחו, אולי. איני יודע הרבה על אינדיאנים, אולם שמעתי שהם היו שם.

“הלו”, אמרתי כשעצר. הוא התבונן בי מכף רגל ועד ראש. “האם אני על אדמתך?”

“אדמת השבט,” אמר. “כן, אתה עליה.”

“לא ראיתי כל סימנים…”

הוא משך בכתפיו.

“הכל בסדר, חבר. לא עושה רושם שאתה מתכונן לגנוב בקר.” הוא גיחך אלי. שיניו היו גדולות ומוכתמות בטבק. “תחנה בחוץ הלילה?”

“כן. עד היכן נמשכת… אה, אדמת השבט? אולי אצא ממנה לפני הלילה?”

הוא הניד את ראשו בקדרות. “לא. לא תצא ממנה מחר. ז’בסדר. אתה עושה אש, אתה להיות זהיר, הא?” הוא שב וגיחך והחל להסתלק ברכיבה. “היי, מהו המקום הזה?” רמזתי לחומה, והוא עצר בסוסו והסתובב שנית, מתיז אבק רב.

“למה אתה שואל?” הוא נראה חשדן מעט. “לא 'דֵע. סתם סקרנות. זה לא דומה למקומות האחרים שהייתי בהם. החומה הזאת…”

הוא גידף, “חומה ארורה,” ומשך בכתפיו. חשבתי כי אינו מתעתד לומר יותר מזה. ואז המשיך.

“האנשים האלה, אנחנו נזהרים מהם, שומע? אולי אנחנו לא מבינים מה שהם עושים. אבל הם קשוחים, יודע?” הוא הביט בי, וציפה למשהו. מעולם לא הצלחתי לרכוש את מיומנות השיחה עם אותם בני־מערב לאקוניים. תמיד חשתי שאני מרכיב משפטים ארוכים מדי. הם משתמשים בקצרנות של גניחות, משיכות־כתף וחלקי דיבור מושמטים, ותמיד חשתי כעירוני מגונדר כשדיברתי איתם.

“האם הם מקדמים אורחים בברכה?” שאלתי. “חשבתי שאולי אוכל לבלות שם את הלילה.”

הוא שב ומשך בכתפיו, אך מחווה זו היתה שונה כליל. “אולי. הם כולם חירשים ועיוורים. יודע?” וזו היתה כל השיחה שיכול לשאת ביום אחד. הוא ציקצק בלשונו ודהר משם והלאה.

המשכתי לאורך החומה עד שהגעתי לדרך עפר בקצה הואדי שנכנסה מבעד לחומה. היה שער עץ, אולם הוא נותר פתוח. תמהתי מדוע טרחו כל כך עם החומה והשאירו כך את השער. אז הבחנתי במעגל של פסי מסילת רכבת צרים שיצאו מהשער, יצרו לולאה מחוצה לו, והתחברו שוב. מסילה צדדית קטנה באורך כמה מטרים רצה לאורך צידה החיצון של החומה. עמדתי שם כמה דקות. איני יודע את הגורמים שהשפיעו על החלטתי. אני חושב שקצת נמאס לי לישון בחוץ, ורעבתי לארוחה ביתית חמה. השמש הלכה והתקרבה לאופק. בארץ שהשתרעה מערבה לא היה כל חידוש. אילו ניתן היה לראות את דרך המלך, אולי הייתי הולך בכיוון זה ותופס הסעה. אך הפכתי את פני ונכנסתי בשער.

הלכתי על המסילה. היתה גדר עץ מכל צד של הדרך, עשויה קורות מאוזנות, כמכלאה. כבשים רעו לצידי האחד. היתה איתם כלבת רועים שטלאנדית, והיא זקפה את אוזניה ועקבה אחרי בעיניה בלכתי. המרחק לקבוצת הבניינים ממול היה כשמונה מאות מטר. היו ארבע או חמש כיפות עשויות מדבר־מה שקוף, כחממות, וכמה בניינים מרובעים שגרתיים. שתי טחנות־רוח סבו בעצלות במשב הקל. היו מספר סוללות של מחממי מים סולאריים. אלו היו מבנים שטוחים עשויים עץ וזגוגיות, ומכוננים מעל לקרקע כדי שיוכלו להסתובב לעומת השמש. הם היו כמעט מאונכים כעת, וקלטו את קרני השמש המלוכסנות. היו מספר עצים, שהיוו אולי מטע. בערך באמצע הדרך, עברתי מתחת לגשר עץ להולכי רגל. הוא התקמר מעל לדרך, כמעבר מהמרעה המזרחי אל המערבי. תמהתי מה אינו כדין בשער פשוט.

אז ראיתי משהו נע לאורך הדרך לכיווני. הדבר נסע על המסילה והיה שקט מאוד. עצרתי והמתנתי.

היה זה מעין רכב מכרות מוסב, מאלו הגוררים מטעני פחם ממעמקי החפירות. הוא הונע בעזרת מצבר, והתקרב למדי לפני ששמעתיו. אדם קטן נהג בו. הוא גרר קרונית מאחוריו ושר במלוא גרונו בזיוף נורא. הוא התקרב עוד ועוד, כשהוא נע במהירות של כשמונה קילומטר לשעה, וידו האחת מושטת כאילו אותת לפניה שמאלה. לפתע הבינותי מה קורה, כשעט עלי. הוא לא עמד לעצור. הוא ספר את מוטות הגדר בידו. התכווצתי על הגדר ממש בזמן. לא היה רווח של יותר מחמישה עשר סנטימטר בין הרכבת לגדר משני הצדדים. כף־ידו נגעה ברגלי כשנדחקתי לגדר, והוא עצר במפתיע.

הוא קפץ מהקרונית ותפש בי ואני חשבתי שנקלעתי לצרה. אך הוא נראה מודאג, לא זועף, ומישש את כולי, בניסיון לבדוק אם נפגעתי. הייתי נבוך, לא מהבדיקה, אלא משום שנהגתי כשוטה. האינדיאני אמר שכולם חירשים ועיוורים, אבל סבורני שלא האמנתי לו ממש. הוא הוצף בהקלה כשהצלחתי להעביר לו שאני בסדר גמור. בתנועות שוטפות נתן לי להבין שאסור לי להישאר על הדרך. הוא רמז שעלי לטפס על הגדר ולהמשיך דרך השדות. הוא חזר על עצמו מספר פעמים כדי לוודא שהבנתי, ואז אחז בי כשטיפסתי כדי לוודא שהסתלקתי מהדרך. הוא הושיט את ידו מעבר לגדר ואחז בשכמי, וחייך אלי. הוא הצביע על הדרך והניד בראשו, ואז הצביע לבניינים והניד בראשו. הוא נגע בראשי וחייך כשהינהנתי. הוא שב וטיפס על הרכב והתניע, וכל העת הניד בראשו והצביע לכיוון שאליו רצה שאלך. אז שב ונסע.

לא ידעתי מה לעשות. נטייתי העיקרית היתה לפנות, לחזור לחומה דרך המרעה ולצאת לגבעות. האנשים הללו ודאי לא ירצו שאסתובב פה. פקפקתי אם אוכל לדבר איתם, והם עלולים אפילו לדחות אותי. מאידך גיסא, הייתי מוקסם. וכי מי לא היה חש כך? רציתי לראות כיצד הסתדרו. עדיין לא האמנתי שכולם חירשים ועיוורים. זה לא נראה אפשרי.

השטלאנדית ריחרחה במכנסי. השפלתי אליה את מבטי והיא נסוגה, ואז פסעה אלי מעדנות כשהושטתי את כפי הפתוחה. היא ריחרחה, וליקקה אותי. ליטפתי את ראשה, והיא נחפזה חזרה לצאנה. פניתי אל הבניינים.

הצו הראשון לעסקים היה כסף.

איש מבין הסטודנטים לא ידע על כך מהניסיון, אולם הספריה היתה מלאה ספרי ברייל. הם החלו לקרוא.

אחד הדברים הראשונים שהתבררו היה כי כאשר מוזכר כסף, עורכי־דין אינם רחוקים. הם כתבו מכתבים. מהתשובות, בחרו עורך־דין ושכרוהו. הם היו בבתי־ספר בפנסילבניה באותו זמן. התלמידים המקוריים של בתי־הספר המיוחדים, חמש מאות במספר, הצטמצמו לכשבעים כשהלכו חלקם לחיות עם קרובים או מצאו פתרונות אחרים לבעיותיהם המיוחדות. מבין שבעים אלו, לאחדים היה לאן ללכת אך לא רצו ללכת לשם, לאחרים היו אלטרנטיבות מועטות בלבד. הוריהם או שמתו או שלא היו מעוניינים לחיות איתם. ובכן התאספו השבעים מבתי הספר על־פני הארץ לזה האחד, כל עוד הוחלט מה ייעשה בהם. לשלטונות היו תוכניות, אולם הסטודנטים השיגום. כל אחד מהם היה זכאי להכנסה מובטחת מאז 1980. הם היו בטיפול ממשלתי, ולכן לא קיבלוה. הם שלחו את עורך־הדין שלהם לבית־המשפט. הוא חזר עם פסק־דין שלא התיר להם לגבות. הם עירערו וזכו. הכסף שולם רטרואקטיבית, עם ריבית, והצטבר סכום ניכר. הם הודו לעורך הדין שלהם ושכרו סוכן מקרקעין. בינתיים המשיכו לקרוא. הם קראו על קומונות בניו מקסיקו והורו לסוכנם לחפש שם משהו. הם עשו עסקה לשכירת שטח לצמיתות מאומת הנבאחו. הם קראו על הקרקע, מצאו שיידרשו להם מים רבים כדי להניב במידה שרצו. הם התחלקו לקבוצות לחקור מה יצטרכו כדי לעמוד ברשות עצמם. מים ניתן להשיג על־ידי הסתעפות לתעלות שבהן זרמו מהמאגרים בריו גראנד לאדמה המטויבת שבדרום. הפרויקט זכה למימון פדראלי באמצעות תוכנית נפתלת שהיו מעורבים בה משרד הרווחה, משרד החקלאות, והלשכה לענייני אינדיאנים. בסופו של דבר שילמו מעט מאוד בעד הצינור שלהם. הקרקע היתה צחיחה. יידרש לה דשן כדי לסייע בגידול צאן מבלי להידרש לשיטות המרעה הפתוח. מחירו של הדשן סובסד דרך התוכנית להתיישבות כפרית. לאחר מכן יעשיר התלתן שייטעו את הקרקע בכל החנקות הדרושות. היו שיטות חקלאיות אקולוגיות, שפטרו את הצורך לדאוג לדשנים או משמידי־כנימות, הכול מוחזַר. עקרונית, יש לשים אור־שמש ומים בקצהו האחד של התהליך כדי לקבל צמר, דגים, ירקות, תפוחים, דבש וביצים בקצה האחר. אין משתמשים בדבר מלבד האדמה ומחליפים אפילו אותה כשממחזרים לקרקע את תוצרי הפסולת. הם לא היו מעוניינים בעסקי־חקלאות עם קומביינים ענקיים לקציר ומכשירי־זריעה. כל שרצו היתה עצמאות. הפרטים התרבו במהירות אסטרונומית.

מנהיגתם, זו שהיו לה הרעיון המקורי והדחף להגשימו חרף כל הקשיים המכריעים, היתה דינאמו בשם ג’נט ריילי. היא לא ידעה דבר על השיטות שגנרלים ומנהלים מיישמים כדי להשיג מטרות גדולות, ולכן המציאה אותן בעצמה וסיגלה אותן לצרכיה המיוחדים ומגבלותיה של קבוצתה. היא מינתה צוותי משימה לבחון פתרונות לכל היבט אפשרי של הפרויקט שלהם: חוק, מדע, הכוון חברתי, תיכנון, רכש, לוגיסטיקה, בינוי. בכל עת ועת היתה היא האדם היחיד שידע הכל אודות המתרחש. היא שמרה הכל בראשה, ללא כל רישומים. היה זה בשטח ההכוון החברתי שבו הוכיחה את עצמה כחוזה ולא רק מארגנת מעולה. רעיונה לא היה לכונן מקום שבו יוכלו לנהל חיים נטולי־ראות, נטולי־קול, חיקוי לרעיהם הלא־פגועים. היא רצתה להתחיל הכל מחדש דרך חיים מאת ולמען העיוורים־חירשים, דרך חיים שלא תקבל שום מוסכמה רק מפני שתמיד עשו כך. היא בחנה כל מוסד תרבות אנושי החל בנישואין וכלה בחשפנות לא־מוסרית כדי לראות כיצד התייחס לצרכיה ולצורכי חבריה. היא היתה מודעת לסכנה שבגישה זו, אך לא נרתעה. ‘כוח המשימה החברתי’ שלה קרא על כל סוג של קבוצה שניסתה אי־פעם להצליח בעצמה אי־שם, והביא לה דוחות כיצד ומדוע נכשלו קבוצות אלו או הצליחו. היא סיננה מידע זה דרך נסיונה שלה כדי לראות כיצד יסייע לקבוצתה המיוחדת על מערכת הצרכים והמטרות שלה. הפרטים היו ללא־קץ. הם שכרו אדריכלית להמחיש את רעיונותיהם בתרשימי ברייל. בהדרגה התפתחה התכנית. הם הוציאו עוד כסף. הבניה החלה, ובאתר פיקחה האדריכלית, שהתוכנית כעת הקסימה אותה כל־כך עד כי תרמה את שירותיה. זה היה חשוב, שכן היו זקוקים למישהו לבטוח בו. לא הרבה ניתן להגשים ממרחק כזה. כאשר היה הכל מוכן למעבר, נתקלו בבעיה ביורוקרטית. הם חזו אותה מראש. אך זה היה מכשול. הסוכנויות הסוציאליות שהופקדו על רווחתם הטילו ספק בתבונת הפרויקט. כשהתברר כי שום התדיינות לא תעצור זאת, הונעו גלגלים שהביאו לצו מניעה, שהוצא להגנתם שלהם, ומנע אותם מלעזוב את בית־הספר. הם היו אז בני עשרים ואחת, כולם, אולם נשפטו כאי־כשירים מבחינה נפשית לנהל את ענייניהם שלהם. נקבע תאריך לדיון משפטי.

למרבית המזל, עדיין היתה להם גישה לעורך־הדין שלהם. אף הוא נתקף בחזון המטורף וערך למענם קרב נפלא. הוא הצליח להשיג פסק־דין ביחס לזכויותיהם של חוסים במוסדות, שאושר מאוחר יותר בבית הדין העליון, ובסופו של דבר עורר הדים רציניים בבתי־החולים הממשלתיים והאזוריים. הסוכנויות הבינו את הצרה שכבר נקלעו אליה כתוצאה מפסק־הדין הראשון, ביחס לאלפי מטופלים במתקנים לא־מספקים על־פני המדינה, וויתרו. אז כבר היה אביב 1986, שנה לאחר תאריך היעד שלהם. חלק מהדשן שלהם נשטף בשל היעדרו של התלתן, שהיה מונע את הסחף. היה מאוחר מכדי לקצור, וכספם כמעט אזל. אף־על־פי־כן, עקרו לניו מקסיקו והחלו במלאכה המפרכת להניע הכל. הם מנו חמישים וחמישה, ואיתם תשעה ילדים בגילים שונים שבין שלושה חודשים לשש שנים.

אינני יודע למה ציפיתי. אני זוכר שהכל היה בגדר הפתעה, או משום שהיה כה נורמלי או משום שהיה כה שונה. אף אחת מהשערותי הטפשיות כיצד עשוי מקום כזה להיראות לא התאמתה. ומובן שלא ידעתי על עברו של המקום; זה נודע לי מאוחר יותר, כל פעם מעט. הופתעתי לראות אורות באחד הבניינים. הדבר הראשון ששיערתי היה שאין הם זקוקים להם. זו דוגמא לדבר כה נורמלי עד שהפתיעני. באשר להבדלים, הדבר הראשון שהסב את תשומת ליבי היה הגדר מסביב למסילה. היה לי בה עניין אישי מאחר שכמעט ונפגעתי בעטיה. התאמצתי להבינה, כפי שחשתי שעלי לעשות אילו רציתי להישאר כאן ולו ללילה אחד. גדרות העץ שהקיפו את המסילה בדרכה לשער המשיכו עד לאסם, שם יצרה המסילה לולאה מסביב לעצמה כשם שהיה מחוץ לחומה. הקו כולו היה מגודר. הגישה היחידה היתה דרך משטח הטענה ליד האסם ומהשער החוצה. זה היה הגיוני. הדרך היחידה שבה יוכל אדם חירש־עיוור להפעיל רכב כזה תהיה לוודא שאין איש בדרך. אנשים אלו לא ילכו לעולם על המסילה; לא היתה כל דרך להזהירם מפני רכבת מתקרבת. אנשים נעו סביבי בדימדומים כשניגשתי לקבוצת הבניינים. הם לא הבחינו בי, כשם שציפיתי. הם נעו במהירות; כמה מהם ממש רצו. עמדתי ללא־ניע, והעברתי את עיני על כל סביבותי כדי שאיש לא יתנגש בי. היה עלי להבין כיצד אין הם מתנגשים זה בזה לפני שארהיב עוז יותר. התכופפתי לקרקע ובחנתיה. האור הלך ונתעמם, אולם מייד ראיתי שמדרכות בטון חצו את האיזור שתי־וערב. בכל אחת מהמדרכות היה חרוט סימון שונה בחריצים שנעשו לפני שהתקשה החומר – שורות, גלים, גומות, טלאים מחוספסים וחלקים. במהרה ראיתי שהאנשים שמיהרו נעו רק על מדרכות אלו, ושכולם היו יחפים. לא היה קשה להבין כי היה זה מעין סימון תנועה שנקרא באמצעות כף־הרגל. לא הייתי צריך לדעת כיצד פעל, די היה לדעת מהו ולהישמר מהשבילים. האנשים לא היו מיוחדים. כמה מהם לא היו לבושים, אולם באותה עת כבר הייתי מורגל בכך. הם היו בכל הצורות והגדלים, אולם כולם נראו כבני אותו גיל בערך, מלבד הילדים. אילולא זאת שלא עצרו ודיברו או אפילו נופפו כשהתקרבו זה לזה, לעולם לא הייתי מנחש כי הם עיוורים. צפיתי בהם כשהתקרבו להצטלבויות בשבילים – לא ידעתי כיצד ידעו על הימצאותן, אולם יכולתי להעלות בדעתי כמה וכמה אופנים – והאיטו בחצותם. היתה זו מערכת נפלאה. התחלתי לחשוב להתקרב למישהו. הייתי שם כבר כמעט מחצית השעה, פולש. סבורני שהיה לי מושג כוזב על פגיעותם של אנשים אלו; חשתי כפורץ. הילכתי לצידה של אחת הנשים במשך דקה. היא היתה תכליתית ביותר במצעדה כשעיניה קדימה, או כך נראתה. היא חשה במשהו, אולי בפסיעותי. היא האטה מעט, ואני נגעתי בכתפה, מאחר שלא ידעתי מה לעשות. היא עצרה תחתיה בו במקום ופנתה כלפי. עיניה היו פקוחות אך ריקות. ידיה היו על כולי, נגעו קלות בפניי, בחזי, בידיי, מיששו את בגדי. לא היה כל ספק בליבי שידעה כי זר אני, אולי מהטפיחה הראשונה על הכתף. אך היא חייכה אלי בחמימות, וחיבקתני. ידיה היו עדינות מאוד וחמימות. זה מוזר, משום שהיו מיובלות מעבודה קשה, ואף־על־פי־כן היתה זו אמת; מגען היה רגיש.

היא הבהירה לי – בכך שהצביעה על הבניין, חיקתה תנועות אכילה בכף דמיונית, ונגעה במספר על שעונה – שהארוחה מוגשת בעוד שעה וכי אני מוזמן. הינהנתי וחייכתי מתחת לידיה; היא נישקתני על לחיי ומיהרה לה לדרכה.

טוב. לא היה כל־כך נורא. חששתי באשר ליכולתי לתַקשֵר.

מאוחר יותר גיליתי כי נודע לה על־אודותי הרבה יותר ממה שאמרתי.

דחיתי את ההליכה לחדר־האוכל. שוטטתי לי בחשיכה הגוברת והתבוננתי בסידוריהם. ראיתי את השטלאנדית הקטנה מחזירה את הכבשים לדיר ללילה. היא הנהיגה אותן במומחיות מבעד לשער הפתוח ללא כל הוראות, ואחד התושבים סגר ונעל אותן בתוכו. האיש התכופף וליטף את ראשה של הכלבה וזכה ללקיקת ידיו. הכלבה, שמלאכת יומה הסתיימה ללילה, מיהרה אלי וריחרחה את מכנסי. היא הלכה בעקבותי כל אותו הערב.

הכל נראו עסוקים כל־כך עד כי התפלאתי לראות אישה אחת יושבת על גדר המסילה, ואינה עושה דבר. ניגשתי אליה.

מקרוב יותר, ראיתי כי היא צעירה מכפי ששיערתי. היא היתה בת שלוש־עשרה, נודע לי לאחר מכן. היא לא לבשה כל בגדים. נגעתי בכף־ידה והיא ירדה בקפיצה מהגדר, ובאותה שיגרה שביצעה האשה הקודמת, נגעה בי ללא סייגים. והיא נטלה את ידי וחשתי כיצד נעות אצבעותיה במהירות בכפי. לא יכולתי להבין זאת, אולם ידעתי מה פירוש הדבר. משכתי בכתפי וניסיתי מחוות אחרות כדי לציין כי אינני דובר שפת־יד. היא הינהנה, ממששת עדיין את פניי בידיה. היא שאלה אותי אם אני נשאר לארוחה. הבטחתי לה שאכן כן הדבר. היא שאלה אותי אם באתי מאוניברסיטה. ואם כסבורים אתם כי קל הדבר לשואלו בעזרת תנועות גוף בלבד, נסו. אך תנועותיה היו כה חינניות וגמישות, והיא היטיבה להעביר את כוונתה במיומנות. היא יפה להפליא לצפות בה. היתה זו שפה ובאלֶט בעת ובעונה אחת.

אמרתי לה כי אינני מאוניברסיטה ופתחתי בניסיון לספר לה מעט מה מעשי וכיצד הגעתי לשם. היא האזינה לי בידי, וגירדה את ראשה בציוריות כשלא הצלחתי להבהיר את כוונתי. כל אותו הזמן, הלך החיוך שעל פניה והתרחב עוד ועוד, והיא צחקה בדממה להעוויותי. וכל אותה העת עמדה קרוב מאוד אלי, נוגעת בי. לבסוף הניחה את ידיה על מותניה. “נראה לי שאתה זקוק לאימון,” אמרה, “אולם אם היינו־הך לך, שמא נדבר שפת־פה לעת עתה? אתה הורס אותי.”

קפצתי כמי שעקצתהו דבורה. המגע, שיכולתי להתעלם ממנו בבואו מנערה חירשת־עיוורת, לפתע נראה שלא במקום, נסוגותי מעט, אולם ידיה נשארו עלי. היא נראתה מופתעת, ואז קראה את הבעיה בידיה.

“צר לי,” אמרה. “חשבת שאני חירשת ועיוורת. אילו ידעתי הייתי מספרת לך מייד.”

“חשבתי שכולם כאן כך.”

“רק ההורים. אני אחת הילדים. כולנו שומעים ורואים היטב מדי. אל תהיה עצבני כל־כך. אם אינך יכול לסבול מגע, לא ימצא חן בעיניך להיות כאן. הירגע, לא אפגע בך.” והיא המשיכה להניע עלי את ידיה, ובעיקר על פניי. לא הבינותי זאת באותו זמן, אבל זה לא עשה רושם מיני. התברר שטעיתי, אולם זה לא היה בוטה.

“תהיה זקוק לי כדי להראות לך את הכללים,” אמרה והחלה ללכת לעבר הכיפות. היא החזיקה את ידי ופסעה קרוב אלי. ידה השניה המשיכה לנוע על פני כל אימת שדיברתי.

“מספר אחד: התרחק ממדרכות הבטון. שם…”

“כבר הבנתי זאת.”

“כבר? כמה זמן הייתי כאן?” ידיה סרקו את פני בעניין מחודש. היה חשוך כמעט.

“פחות משעה. הרכבת שלכם כמעט דרסה אותי.”

היא צחקה, ואז התנצלה ואמרה שידעה כי לא היה זה מצחיק לגבי. אמרתי לה שכעת זה כן מצחיק לגבי, אם כי לא היה כך באותו זמן. היא אמרה שהיה שלט אזהרה על השער, אולם למזלי הרע באתי כשהשער היה פתוח – הם עשו זאת בשלט־רחוק לפני שהתניעו את הרכבת – ואני לא ראיתיו.

“מה שמך?” שאלתיה; כשהתקרבנו לאורות הצהובים הרכים שבקעו מחדר־האוכל.

"ידה נעה בשלי כברפלקס, ואז עצרה. “הו, אינני יודעת. יש לי כזה; כמה וכמה שמות, לאמיתו של דבר. אולם הם בשפת־גוף. אני… וָרוֹד. התירגום הוא וָרוֹד, סבורתני.”

היה סיפור מאחורי זה. היא היתה הילד הראשון שנולד לסטודנטים. הם ידעו כי תינוקות מתוארים כוורודים, ולכן קראו לה כך. הם חשו את גונה הוורוד כשנכנסו לאולם, יכולתי לראות שמבחינה חזותית לא היה זה מדויק. אחד מהוריה היה שחור. היא היתה כהה, כחולת עינים ושערה המתולתל בהיר מעורה. היה לה אף רחב, אך שפתיים קטנות.

היא לא שאלה לשמי, ולכן לא אמרתיו. איש לא שאל לשמי, בדיבור, כל זמן שהייתי שם. הם כינו אותי בשמות רבים בשפת־גוף, וכשקראו לי הילדים, נקטו לשון “היי, אתה!” הם לא היו מוצלחים במיוחד במלים מדוברות.

חדר האוכל היה בבניין מלבני עשוי לבנים. הוא היה מחובר לאחת הכיפות הגדולות. התאורה היתה עמומה. אחר כך נודע לי שהאורות היו רק למעני. הילדים לא נזקקו להם אלא לקריאה בלבד. נצמדתי לידה של ורוד, בשמחה על כך שיש לי מדריכה. פקחתי עיניים ואוזניים.

“איננו מתנהגים בגינוני רשמיות,” אמרה ורוד. קולה היה גבוה עד להביך בחדר הגדול. איש מלבדנו לא דיבר כלל; נשמעו רק קולות התנועה והנשימה. כמה מהילדים הרימו את מבטם. “לא אציג אותך כעת. פשוט הרגש כחלק מהמשפחה. יבואו אליך אחר כך, ותוכל לדבר איתם. תוכל להתפשט כאן ליד הדלת.”

לא התקשיתי לעשות כן. הכול היו עירומים, ובאותה עת כבר יכולתי להסתגל בקלות למנהגי המקום. חולצים את הנעלים ביפן, מתפשטים בטאוס, מה ההבדל?

ובכן, היה הבדל לא קטן לאמיתו של דבר. כל הנגיעות הללו. כולם נגעו בכולם, בשיגרה כשל חילופי מבטים. הכל נגעו בפני תחילה, ואז המשיכו במה שנראה בתום מושלם לגעת בי בכל שאר המקומות. כרגיל, לא היתה החזות החיצונית נכונה. לא היה זה תום, ולא היה זה הטיפול הרגיל שהעניקו לאחרים בקבוצתם. הם נגעו זה באברי המין של זה הרבה יותר משנגעו בשלי. הם היו מסויגים לגבי כדי שלא אהיה נפחד כל־כך. הם היו מנומסים מאוד לזרים.

היה שולחן ארוך ונמוך, והכול ישבו על הרצפה סביבו. ורוד הנחתה אותי אליו.

“רואה את הרצועות החשופות על הרצפה? התרחק מהן. אל תניח עליהן דבר. שם הולכים. לעולם אל תזיז דבר. ריהוט, זאת אומרת. על כך יש להחליט באסיפות כלליות, כדי שנדע היכן מונח כל דבר. וגם חפצים קטנים. אם לקחת משהו, החזר אותו בדיוק למקום שבו מצאת אותו.”

“אני מבין.”

אנשים הביאו קערות ומגשי מזון מהמטבח הסמוך. הם הציבו אותם על השולחן, והסועדים החלו למששם. הם אכלו באצבעותיהם, ללא צלחות, ועשו זאת לאט ובאהבה. הם הריחו דברים זמן ממושך לפני שנגסו. האכילה היתה חושנית מאוד לאנשים אלו.

הם היו טבחים נפלאים. מעולם, לא לפני כן ולא מאז, לא אכלתי מזון טעים כמו בקלר. (זה הכינוי שהענקתי אני למקום, בדיבור, אם כי שם השפת־גוף שלהם היה משהו דומה מאוד לזה. כשקראתי לו ‘קלר’, ידעו הכל למה אני מתכוון). הם התחילו בתוצרת טובה, טריה, שקשה למצוא כדוגמתה בעיר, והמשיכו בבישול באמנות ודימיון. הוא לא היה דומה לשום סגנון לאומי מאלו שטעמתי. הם אילתרו ולעיתים רחוקות בישלו אותו דבר באותו אופן פעמיים.

ישבתי בין ורוד והברנש שכמעט דרס אותי קודם. התפטמתי באורח מביש. זה היה שונה מבשר־הבקר המיובש ומהקרטון היבש האורגני שאכלתי עד אז מכדי שאוכל לעמוד בפיתוי. הארכתי באכילתי, ובכל זאת סיימתי הרבה לפני כולם. צפיתי בהם בהישעני אחורה בזהירות ותהיתי אם אחוש בחילה. (לא חשתי, תודה לאל). הם האכילו את עצמם וזה את זה. ולעיתים קמו וסובבו את השולחן כולו כדי להציע נתח מובחר לידיד בצד השני. בדרך זו האכילו אותי רבים מדי מהם, ואני כמעט התפקעתי עד שלמדתי ביטוי בשפת־יד קלוקלת, שאמר כי אני מלא וגדוש. נודע לי מפי ורוד כי דרך ידידותית יותר לסרב היא להציע משהו בעצמי.

בסופו של דבר לא נותר דבר לעשות אלא להאכיל את ורוד ולהתבונן באחרים. עֶמדתי כמשקיף השתכללה. קודם לכן חשבתי שהם אוכלים בבדידות אולם במהרה ראיתי כי שיחה חיה שטפה מסביב לשולחן. הידיים היו עסוקות, ונעו כמעט מהר מן העין. הם אייתו זה לזה על כפות־הידים, הכתפים, הרגלים, הזרועות, הכרסים, וכל חלק אחר של הגוף. צפיתי בתדהמה כשהתפשט גל צחוק כנפול אבני דומינו מקצהו האחד של השולחן למשנהו כשהועברה איזו שנינה לאורך הקו. זה היה מהר. בהתבונני בקפידה, יכולתי לראות את המחשבות נעות, מגיעות לאדם אחד, מועברות הלאה בעוד תשובה נשלחת בכיוון ההפוך ומועברת אף היא, תשובות אחרות נוצרות לכל אורך הקו ומקפצות אחורה וקדימה. הן היו בדמות גלים, כמים.

זו היתה אנדרלמוסיה. באמת; כשאוכלים באצבעות ומדברים בידים מתמרחים במזון. אולם לאיש לא היה אכפת. לי ודאי שלא. הייתי עסוק מדי בלהרגיש מחוץ לחבורה. ורוד דיברה איתי, אולם ידעתי כי הנה אני מגלה כיצד זה להיות חירש. אנשים אלו היו ידידותיים ונדמה כי חיבבוני, אולם לא יכלו לשנות זאת. לא יכולנו לתַקְשֵר.

אחר כך התפקדנו כולנו בחוץ, למעט צוות הניקוי, והתקלחנו מתחת למערכת של ברזים שממנה זרמו מים קרים מאוד. אמרתי לורוד שהייתי רוצה לסייע בהדחת הכלים. אך היא אמרה שפשוט אפריע. לא אוכל לעשות דבר בקלר עד שאלמד את דרכם המיוחדת מאוד לעשות דברים. נראה היה כי היא מניחה כבר שאשאר זמן כה רב. חזרה לבניינים להתייבש, מה שעשו בידידותם הכלבלבית הרגילה, כשהם הופכים למשחק ולמתת את הניגוב ההדדי, ואז הלכנו אל תוך הכיפה. היה חם בפנים, חמים וחשוך. אור נכנס מהמעבר לחדר האוכל, אך לא היה בו די כדי להעם על הכוכבים שנראו מבעד לסככת השמשות המלבניות ממעל. כמעט כמו להיות בחוץ.

שוב הכשילוני תפישותי המועטות. לא נשמע הגה מלבד לחישתו הרכה של בשר המתחכך בבשר ולכן חשבתי כי אני בעיצומה של אורגיה. כבר הייתי בהן קודם, בקומונות אחרות, וזאת היתה דומה להן למדי. במהרה הבנתי כי טעיתי ורק מאוחר יותר נוכחתי לדעת כי צדקתי, מבחינה מסוימת.

מה שקילקל לי את הערכותי היתה העובדה הפשוטה ששיחה קבוצתית בין אנשים אלו נראתה מטבעה כאורגיה. התגלית המעודנת בהרבה מזו שאותה הבינותי לאחר מכן היתה כי כאשר מאה גופות עירומים מחליקים, מתחככים, מתנשקים ומתלטפים בעת ובעונה אחת, מה הטעם להבחין בדקויות? לא היו דקויות.

עלי לומר שאני משתמש בשם־העצם ‘אורגיה’ רק כדי להעביר רעיון כללי של אנשים רבים במגע הדוק. איני אוהב את המלה, היא עמוסה מדי בקונוטציות. אולם לי עצמי היו אז אותן קונוטציות, ולכן הוקל לי לראות שאין זו אורגיה. אלו שהייתי בהן היו מעייפות ומנוכרות, וקיוויתי לטוב יותר מאנשים אלו.

רבים התפתלו ופילסו את דרכם מבעד לדוחק כדי להגיע אלי ולפגוש בי. אף־פעם לא יותר מאחד בבת־אחת; הם היו מודעים כל הזמן למתרחש והמתינו לתורם לדבר עימי. כמובן שאז עדיין לא ידעתי זאת. ורוד ישבה איתי כדי לתרגם את המחשבות הקשות. עם הזמן השתמשתי במלים פחות ופחות, וקלטתי את רוח הדברים של ראיה והבנה באמצעות מישוש. אף אחד לא חש כי הוא מכיר אותי באמת עד שנגע בכל חלק מגופי, והיו עלי ידים כל הזמן. בחיישנות עשיתי כמותם.

עם כל אותן נגיעות, קיבלתי במהרה זיקפה שהביכה אותי למדי. הוכחתי את עצמי על שאיני מסוגל לנתק את התגובות המיניות, על שלא הצלחתי לתפקד באותו מישור אינטלקטואלי שחשבתי שהם נמצאים בו, כשהבנתי בזעזוע מסוים כי הזוג לידי מתעלס באהבים. הם עשו זאת במשך עשר הדקות האחרונות, לאמיתו של דבר, וזה נראה חלק כה טבעי ממעשיהם עד כי ידעתי זאת ולא ידעתי זאת בה בעת.

כמעט ברגע שהבנתי זאת התחלתי לתמוה אם אני צודק. האמנם זה מה שעשו? זה היה איטי מאוד והתאורה היתה גרועה. אולם רגליה היו מורמות והוא היה מעליה, עד כדי כך הייתי בטוח. היה זה טיפשי מצידי, אולם באמת הייתי חייב לדעת. הייתי חייב לגלות במה אני משתתף לעזאזל. כיצד אוכל להגיב בתגובות החברתיות הנכונות אם אינני יודע מהו המצב?

הייתי רגיש מאד לנימוסים והליכות. לאחר החודשים שביליתי בקומונות השונות. התרגלתי לומר תפילות לפני הסעודה במקום אחד, לזמרר ‘הארי קרישנה’ במשנהו, וללכת לי מאושר בעירום באחר. זה נקרא “בהיותך ברומי”, ומי שאינו יכול להסתגל לכך מוטב לו שלא יבקר במקומות. הייתי כורע למכה, מגהק לאחר ארוחותי, שותה כל משקה אלכוהולי שהוצע, אוכל אורז אורגני ומחמיא לטבח; אולם כדי לעשות זאת כהלכה, יש לדעת מה את המנהגים. חשבתי שידעתי אותם אולם שיניתי את דעתי שלוש פעמים באותו מספר של דקות.

הם באמת התעלסו באהבים, מבחינה זו שהוא חדר לתוכה. הם גם היו עסוקים ביותר זה בזו. ידיהם ריפרפו כפרפרים זה מעל זו, מלאות משמעויות שלא יכולתי לראות או לחוש. אולם הם קיבלו מגעים ונגעו באנשים רבים סביבם. הם דיברו עם כל אותם אנשים, אפילו היה המסר פשוט כלטיפה על המצח או הזרוע.

ורוד הבחינה היכן מצויה תשומת ליבי. היא היתה פחות או יותר כרוכה סביבי, אך לא עשתה ממש משהו שהייתי חושב עליו כפרובוקטיבי. פשוט לא יכולתי להחליט. זה נראה תמים כל כך, ובכל זאת לא כך היה.

“אלו הם (–) ו (–),” אמרה; הסוגרים מציינים סדרת תנועות יד על כף ידי. מעולם לא שמעתי שם צלילי לאי־מי מהם מלבד ורוד, ואיני יכול לשחזר את שמות השפת־גוף שהיו להם. ורוד הושיטה את כף־רגלה ונגעה באישה ועשתה איזה עסק מסובך באצבעותיה. האישה חייכה, תפשה את כף־רגלה של ורוד ואצבעות ידיה נעו.

“(–) היתה רוצה לדבר איתך אחר כך,” אמרה לי ורוד. “מייד לאחר שתגמור לדבר עם (–). פגשת אותה קודם, זוכר? היא אומרת שידיך מוצאות חן בעיניה”.

עכשיו, זה יישמע מטורף, אני יודע. זה נשמע לי מטורף לא מעט כשחשבתי על זה. נגהה עלי מעין תגלית שהמלה שלה לדיבור היתה מרוחקת משלי מרחק של ת"ק על ת"ק פרסה. דיבור, לגביה, היה פירושו חילופין סבוכים שמעורבים בהם כל חלקי הגוף. היא יכלה לקרוא מלים או רגשות בכל ניע של שרירי, כגלאי שקרים. צליל, לגביה, היה אך חלק משני בתקשורת. היה זה משהו שהשתמשה בו כדי לדבר אל חיצונים. ורוד דיברה בכל הוויתה.

לא הבנתי זאת כדי המחצית, אפילו אז, אולם די היה בכך כדי לסחרר כליל את ראשי ביחס לאנשים אלו. הם דיברו בגופם. לא היו אלו ידים בלבד, כשם שחשבתי. כל חלק של הגוף במגע עם כל חלק אחר היה תקשורת, לעיתים מסוג פשוט ובסיסי ביותר – חשבו על נורת התאורה של מקלוהאן כעל אמצעי התקשורת הבסיסי ביותר – שאמר אולי לא יותר מאשר “אני כאן”. אך שיחה היא שיחה, ואם התפתחה השיחה לנקודה שבה היה צורך לדבר למישהו באברי המין, עדיין היה זה חלק מהשיחה. מה שרציתי לדעת היה מה הם אומרים? ידעתי אפילו ברגע עמוס זה של הבנה שהיה זה הרבה יותר משאוכל לתפוש. ודאי, תאמרו. יודעים מה זה לדבר בגוף בזמן התעלסות באהבים. אין זה רעיון חדש כל כך. ודאי שלא, אך חשבו כמה נפלאה אותה שיחה אפילו כשאין זיקה ראשונית למישוש. התוכלו להמשיך במחשבה משם, או שנגזר עליכם להיות כתולעת ההוגה בשקיעת השמש?

בעוד זה קורה לי, עסקה אישה אחת בהתוודעות לגופי. ידיה היו עלי, בחיקי, כשחשתי את עצמי פולט זרע. היתה זו הפתעה גדולה לגבי, אך לא לאיש מלבדי. סיפרתי לכל מסביבי מזה דקות רבות שזה עומד לקרות באמצעות סימנים שיכלו לחוש בידיהם. כהרף עין היו ידים על כל גופי. כמעט יכולתי להבינם כשאייתו לי מחשבות עדינות. הבנתי את רוח הדברים, מכל מקום, אם לא את המלים. הייתי נבוך נורא לרגע בלבד; אז חלפה המבוכה לנוכח האישור הקל. זה היה חזק מאוד. זמן ארוך לא שבה אלי נשימתי.

האישה שגרמה לכך נגעה בשפתיי באצבעותיה. היא הניעה אותן לאט, אך באופן משמעותי הייתי בטוח. אז חזרה ונמסה לתוך הקבוצה.

“מה היא אמרה?” שאלתי את ורוד.

היא חייכה אלי. "אתה יודע, כמובן. אילו רק ניתקת מהמילוליות. אך כללית, היא התכוונה ל’כמה נחמד בשבילך'. ניתן לתרגם זאת גם כ’כמה נחמד בשבילי' ו’בשבילי' במובן זה, פירושו כולנו. “האורגניזם”.

ידעתי שעלי להישאר וללמוד לדבר.

המשך – בגליון הבא.

סטניסלב לֶם

אי־שם מחוץ למערכת־השמש, הרחק בניבכי החלל, חג לו כוכב־הלכת סולאריס סביב צמד שמשות: כחולה ואדומה. התופעות שהתגלו על פניו ערערו לחלוטין את הידע האנושי במדעי הפיסיקה, הביולוגיה ואולי אף הפסיכולוגיה, והולידו מדע חדש – הסולאריסטיקה. מעל סולאריס מרחפת תחנת־חלל שמדעניה מנסים נואשות לפענח את סודותיו של האוקינוס המסתורי המציף את הכוכב. האם תגובותיו הברורות לגירויים מעידות על תבונה? האם ה’מבקרים' הפוקדים את המדענים בתחנה הם פרי דמיון ותעתועים, תוצאה של בידוד ותסכול, או שמא הינם הפגנה של כוחותיו העלומים של האוקינוס?

בנוסף לעלילה המרתקת, תאורי הטבע המפורטים והמדהימים של עולם זר ומוזר, וביטוי מבריק של העימות בין יצור־אנוש לבין היקום על כוחותיו הנסתרים, מעלה סטניסלב לם בכל חריפותה את השאלה הפילוסופית – היש טעם ותוחלת לנסיונות התקשרות עם יישות ספק־חיה ספק־תבונית, השונה תכלית שינוי מכל צורות החיים והתבונה המוכרות לנו?

‘סולאריס’ הוא ספרו הנודע ביותר של סטניסלב לם, סופר פולני שהוא גדול סופרי המדע הבדיוני הפועלים מעבר ל’מסך הברזל', ויש אומרים אף שהוא הטוב בין סופרי המד"ב בעולם כולו. רבים מספריו תורגמו ל־30 שפות ויותר, ונמכרו במיליוני עותקים.

לם, הנמנה עם מקימי הארגון האסטרונומי הפולני והאגודה לקיברנטיקה שם, כתב גם שורה ארוכה של ספרי תעוד ומאמרים מדעיים ופילוסופיים. ‘סולאריס’, אשר ראה אור לראשונה ב־1961, הוגדר ע"י הסופר והמבקר הבריטי הנודע בריאן אולדיס בתור “אחד הספרים הגדולים של העשור.”

הספר יוצא לאור בימים אלה בהוצאת ‘היפריון’, במסגרת ‘מועדון קוראי מעריב’. בעמודים הבאים מוגש קטע מהספר, מהפרק ‘ההוגים’, ובו תאור התאוריות המדעיות השונות שהתפתחו בהקשר לתופעות הטבע המפליאות שהפגין האוקינוס של סולאריס.

בתוך העלילה המרתקת שבספר כמה וכמה קטעים תאוריים מסוג זה, שבהם מפגין לֶם את יכולתו המדהימה, הוירטואוזית, בתאורים מפורטים להפליא של טבע וביולוגיה זרים, תוך שימוש מבריק בז’רגון מדעי־כביכול, לשם תאור התפתחותו של מדע ‘הסולאריסטיקה’.

* * *

אצבעות ידי חלפו על גבי כריכות ספרי הקלסיקה של מדעי־סולאריס. כמעט ושלפתי כבר את הכרך הראשון של גיאסה, אותו כרך עם תחריט הדיוקן בעמוד הראשון, כאשר נתקל מבטי לפתע בספרו הכרסתני של גראווינסקי, שנעלם ממני בפעם הקודמת. התישבתי על כיסא מרופד, שומע את אצבעותיה של האריי מדפדפות בספר כלשהו מאחורי גבי. ספר־הלימוד של גראווינסקי היה חביב בזמני על הסטודנטים כתקציר־עזר יעיל שחסך מהם את המאמץ לנבור בספרות הענפה. לא היה זה אלא סיווג אלפביתי של כל התיאוריות הסולאריסטיות, החל מה’אַל־ביולוגית' וכלה ב’תַת־התפתחותית'. גראווינסקי, אשר לא ראה את סולאריס מימיו, נבר בכל המונוגרפיות, בדו"חות של משלחות המחקר למיניהן, לא החמיץ שום מאמר או דו"ח חלקי, ולא פסח אפלו על ציטוטים מעבודות פלנטלוגיות שעסקו בכוכבי־לכת אחרים. התוצאה היתה קטלוג שהצטיין בניסוחים פשטניים להחריד, לעתים אפילו טריוויאליים, ובהם הלכו לאיבוד התחכּום ודקוּת־המחשבה שאיפיינו את הרעיונות בנוסחיהם המקוריים. אמנם המטרה היתה ליצור מין אנציקלופדיה מקיפה של כל הידע על סולאריס, אך כיום לא היה הספר אלא קוריוז ותו לאו, שכן במהלך עשרים השנים שחלפו מאז פרסומו נערמו תלי־תלים של תורות חדשות, ששום ספר לא היה יכול להכילן.

העפתי מבט במפתח שמות המחברים – היא נראתה בעיני כרשימת הספד לנופלים; מעטים מאוד היו עדיין בין החיים, ואף אחד לא היה פעיל עוד בחקר סולאריס. כל אותו עושר־המחשבה, ש"ירה" לכל הכיוונים האפשריים, עורר תחושה שלפחות אחת מהתיאוריות מוכרחה להיות נכונה, שלא ייתכן שהמציאות שונה לחלוטין, שונה בתכלית מכל אלפי ההשערות שניסו להסבירה.

בהקדמה לספרו חילק גראווינסקי את שישים שנות מדעי הסולאריסטיקה שקדמו לו לתקופות־משנה. בתקופה הראשונה – שראשיתה בסריקה ראשונית של פני הכוכב – לא העלה עדיין איש השערות ותיאוריות באופן מודע. היה מוסכם, כמתוך אינטואיציה, שעל פי השכל הישר – האוקינוס הינו קוֹנְגלוֹמֶרַט כימי חסר־חיים, גוש מפלצתי של מין מקפא המציף את הכוכב כולו, המפיק מוצרים מדהימים באמצעות פעילות “קוּאַזי־וולקאנית”, ומייצב את מסלולו הבלתי־יציב בעזרת תהליכים אוטומטיים טבעיים, כמטוטלת השומרת על מסלולה הקבוע לאחר שהונעה פעם אחת.

למען האמת, כבר כעבור שלוש שנים התבטא החוקר מגאנון בזכות טיבה החי של “מכונת־המקפא,” אולם לפי החלוקה של גראווינסקי החלה תקופת ההיפותזות הביולוגיות רק תשע שנים מאוחר יותר, כאשר סברתו החריגה של מגאנון רכשה לה תומכים רבים יותר ויותר. השנים הבאות הניבו שפע של מודֶלים תאורטיים מפורטים של האוקינוס החי, מסובכים מאוד, ונתמכים על ידי אנליזה ביומתמטית.

התקופה השלישית היתה זו של התפצלות ההשקפה המדעית, שעד אז היתה כמעט לגמרי מונוליטית. מאבקים מרים ועקשים ניטשו אז בין אסכולות שונות ומשונות. היתה זו תקופת פעילותם של פאנמלר, סטרובל, פרייהוס, לה־גרוויל, ואוסיפוביץ'; כל מורשתו של גיאסה הועמדה אז בפני ביקורת מוחצת. הופיעו האטלסים והקטלוגים הראשונים, וגם תצלומים סטריאוסקופיים של האסימטריאדות, שחקירתן נחשבה עד אז לבלתי־אפשרית; פריצת הדרך נתאפשרה הודות לפיתוח מכשור חדיש, נשלט מרחוק, ששוגר אל תוך מעמקיהן הסוערים של האסימטריאדיות, המאיימות להתפוצץ כל רגע. בשולי הוויכוחים הלוהטים החלו לצוץ אז היפותיזות חריגות, שזכו ליחס של ביטול לגלגני. לפי תאוריות “מינימליסטיות” אלה, גם אם לבסוף לא תושג אותה תקשורת מיוחלת עם “המפלצת בעלת־הבינה”, עדיין יש ערך רב לחקר “הערים” המתקרשות של השכפלנים, וה"הרים" הבוּעתיים הנפלטים על ידי האוקינוס רק כדי להישאב אל קרביו מחדש; במחקר זה יושג בוודאי ידע יקר מפז בתחומי הכימיה, הפיזיקה ותחומי הביניים, ותועמק הבנת המבנה של מולקולת־ענק – כך טענו דוברי אותן גישות חריגות. אך איש לא טרח אפילו להתפלמס אתם. הרי היתה זו תקופה שבה עובדו קטלוגים, השימושיים עד היום, של גלגולי־הצורה הטיפוסיים, ובה פיתח פראנק את התיאוריה הביופלסמטית שלו על השכפלנים. תיאוריה זו, אם כי הופרכה זה מכבר, משמשת עד היום דוגמה נהדרת לתנופת־מחשבה ובניית מבנה לוגי.

שלוש התקופות הללו, שמנו שלושים שנים בסך־הכל, היוו את פרק הנעורים התמים, הרומנטי, רווי האופטימיות, של מדעי סולאריס. קולות הספקנות הראשונים בישרו את שנות הבגרות. כבר לקראת סוף רבע־המאה הראשון הופיעו תאוריות בדבר ה’א־פסיכיוּת' של האוקינוס. היתה זו מעין חזרה אל השורשים – אל אותן תאוריות קולואידו־מכניסטיות ראשוניות. התבססה הסכמה כמעט־כללית שלא היה כל שחר לכל אותם חיפושים אחר גילויי רצון־עצמי מודע, טֶלֶאוֹלוגיוּת של תהליכים, ופעילות המוּנעת על ידי צרכים ודחפים פנימיים של האוקינוס, חיפושים שעליהם שקד דור שלם של מדענים. השאיפה לערער את השקפתו המדעית של אותו דור הכשירה את הקרקע לרעיונות המפוכחים, המבוססים על גישה אנליטית, של קבוצת הולדן, איאונידס וסטליבה.

הם התמקדו בצבירה שקדנית של נתונים וניתוחם – היתה זו תקופה של גידול פתאומי בתכולת הארכיונים, תפיחת אוספי המיקרופילמים, וריבוי של משלחות המצוידות במיטב הציוד שכדור־הארץ יכול היה לספק: רַשמים אוטומטיים, חיישנים, גלאים, בוחנים מכל הסוגים האפשריים. היו זמנים שבהם השתתפו יותר מאלף אנשים במשלחת מחקר אחת. אבל בעוד שקצב צבירת הנתונים גבר והלך בהתמדה, פחתה ודעכה רוח ההתלהבות של המדענים. קשה אמנם לקבוע את המועד המדויק, אך אז החל פרק סיום של אותו שלב – אופטימי, למרות הכל – של המחקר הסולאריסטי.

איפיינו שלב זה, מעל לכל, דמויות בעלות שיעור־קומה כמו גיאסה, סטרובל, או סֶבאדה – שהצטיינו באומץ הן בדמיונם התאורטי והן במאבקיהם נגד תאוריות אחרות. סבאדה, האחרון בין הסולאריסטים הגדולים, נספה בנסיבות מסתוריות באזור הקוטב הדרומי של סולאריס, בגלל משגה שאיננו אופייני אפילו לטייס “ירוק”. ברחפו נמוך מעל פני האוקינוס, לעיני מאות צופים נתקל מטוסו בזיזית ונבלע בתוכה, על אף שמסלולה לא היה אמור להצטלב כלל בשלו. דיברו אז על איזו חולשה פתאומית, התעלפות, או תקלה במערכת הניווט – אך למעשה היתה זו, לדעתי, ההתאבדות הראשונה, כביטוי להתפרצות פתאומית של ייאוש.

ולא היתה זאת התפרצות הייאוש האחרונה. אך על אלוּ לא היו שום נתונים בספרו של גראווינסקי, ורק הידע האישי שלי איפשר לי להשלים תאריכים, עובדות ופרטים שעה שהתבוננתי בדפים המצהיבים, גדושי האותיות הזעירות.

מעשי התאבדות פַטֶטִים כל־כך לא נשנו עוד, כשם שלא הופיעו עוד דמויות דגולות כגדולי החוקרים הראשונים. התגייסותם של חוקרים, המתמסרים לתחום פְלַנֶטולוגי מוגדר, הינה תופעה שלא נחקרה מעולם. אנשים בעלי כשרון גדול ואופי חזק נולדים בשכיחות קבועה, פחות או יותר. ההבדל הוא רק בכיוון שבו הם בוחרים. את נוכחותם או העדרם בשדה־מחקר מסוים עשויים אולי להסביר באופקים החדשים שמציע אותו תחום. אפשר להעריך בצורות שונות את הקלסיקנים של מדעי־סולאריס, אך איש לא יוכל להכחיש את גדולתם, ולעתים אף גאונותם. במשך עשרות שנים משך הענק המסתורי של סולאריס את טובי המתמטיקאים והפיסיקאים, את מיטב המוחות בתחומי הביופיסיקה, תורת המידע, והאלקטרופיסיולוגיה. ואז, שנה אחר שנה, פחת הדור וצבא החוקרים נותר ללא מנהיגות. נשאר רק ציבור אפור, אנונימי, של אספנים סבלנים, מלקטי מידע השוואתי, נסיינים שהצטיינו לא אחת במקוריות – אך חלפה שעתן של אותן משלחות המוניות בקנה מידה עולמי, ולא הושמעו עוד תאוריות נועזות ומרעישות.

דומה היה כי מדע הסולאריסטיקה מתחיל להתפורר; ההידרדרות לוותה בהולדתן של המוני היפותיזות, שנבדלו זו מזו רק בפרטים משניים. ואשר דנו ב"רֶגרֶסיה, דֶגֶנרציה ואינבולוציה" של האוקינוס. כפעם בפעם הופיעה איזו תפיסה נועזת, מעניינת יותר, אך כל התאוריות הללו ראו באוקיאנוס מוצר סופי של התפתחות אשר הגיעה לשיא שכלולה לפני אלפי שנים, וכעת, על סף מותו, הוא מתפרק לערב־רב של יישויות חסרות־הגיון ונעדרות־תכלית. הנה כי כן, המסתורין של סולאריס פורש כעת בתור גסיסה מונומנטאלית בת־עידנים. וכך ניסו לראות באורכנים ובשכפלנים מין גידולים ממאירים, ובכל התהליכים המתחוללים בגוף הנוזלי הכביר ביטויי אנרכיה ותוהו ובוהו. כיוון מחשבה זה הפך ממש לאובסֶסיה, עד כדי כך שבמשך שמונה השנים הבאות דמתה כל הספרות המדעית לאוסף של נאצות – אם כי מנוסחות בזהירות, בלי להשתמש בהגדרות ישירות שהיו עלולות להסגיר את רגשותיהם של הכותבים. לא היתה זו אלא נקמתה של חבורת סולאריסטים אפורה, נעדרת מנהיגות, בנושא מחקרם המתעלם באורח שיטתי ממאמציהם העליונים ומעצם קיומם…

זכורה היתה לי היטב עבודה מקורית של קבוצת פסיכולוגים אירופיים, אשר לא נכללה באוסף הקלסיקה הסולאריסטית בגלל אי־נכונותה, כביכול. לא היה לעבודה זו קשר ישיר למדעי סולאריס; הפסיכולוגים פשוט בחנו במשך תקופה ארוכה את תגובת הציבור, באוספם את דעות ההדיוט הממוצע. כך גילו קשר הדוק להדהים בין תמורות דעת־הקהל לבין התהליכים שהתחוללו בו־בזמן בקרב החוגים המדעיים.

תמורות חלו גם בקרב ועדת הניהוג של המכון הפְּלָנֶטוֹלוֹגי, האחראית על התמיכה החומרית במחקר. אלה התבטאו בקיצור הדרגתי, אך רצוף, של תקציבי המכונים והמעבדות שעסקו בחקר סולאריס, ובצמצום היקפן של משלחות־השדה.

בד בבד עם התביעה לקצץ בתקציבי המחקר, נשמעו קולות הפוכים, בזכות נקיטת אמצעים נמרצים בהרבה. אך איש לא הרחיק לכת, כנראה, כמנהל האדמינסטרטיבי של המכון הקוסמולוגי הכלל־עולמי, אשר טען בעקשנות שהאוקינוס החי אינו מתעלם מבני־האדם כלל ועיקר, אלא פשוט אינו מבחין בהם – כמו שהפיל אינו חש בנמלים הזוחלות על גבו. כדי להסב את תשומת־לבו ולמקדה בנו, מן הראוי להפעיל גירויים רבי־עוצמה ומכונות אדירות־ממדים, בסדר־גודל של הפּלָנֶטה כולה. פרט משעשע, שהודגש בעוקצנות על ידי העתונות, היה שהתומך הנלהב במבצעים יקרים כל־כך היה דווקא נשיא המכון הקוסמולוגי – ולא הפְּלָנֶטולוגי. כיוון שזה האחרון היה אחראי למימון המחקר הסולאריסטי, היתה זו נדיבות על חשבון כיסו של הזולת.

ושוב, גלגל חוזר של תיאוריות, החייאת השערות נושנות, הכנסת תיקונים בלתי משמעותיים, פישוט של הגדרות או להפך, הכללתן וסיבוכן – כל אלה החלו להפוך את הסולאריסטיקה, שהיתה עד אז תחום מוגדר היטב על אף היקפו, למבוך סבוך עוד יותר, שכל נתיביו מובילים למבוי סתום. באווירה של אדישות כללית, דריכה במקום וחוסר־אונים, הלך וצמח לצדו של האוקינוס של סולאריס אוקיאנוס נוסף – של ניירת מצהיבה.

כשנתיים לפני שהתחלתי את התמחותי במעבדתו של גיבריאן מטעם המכון, הוקמה קרן מֶט־אירווינג, אשר הציעה מענקים נדיבים לכל מי שיצליח לנצל לצרכי אנוש את האנרגיה הגלומה בתמיסתו הדביקה של האוקינוס.

רעיון מפתה זה לא היה חדש; ספינות־חלל לא מעטות, עמוסות במטעני המִקְפַּא הפלסמטי הסמיך, נשלחו מסולאריס אל כדור־הארץ, והרבה מאמצים וסבלנות הושקעו כדי לשַמֵר אותו כהלכה. שיטות שונות ומשונות הומצאו לשם כך: שימור בטמפרטורות נמוכות מאוד או גבוהות מאוד; מיקרו־אטמוספירה ומיקרו־אקלים מלאכותיים, דמויי אלה השוררים על פני סולאריס; הקרנות מיוחדות; אלפי מרשמים כימיים, ומה לא. כל אלה הובילו תמיד לאותה תוצאה עצמה: תהליך איטי יותר או פחות (אשר נצפה ותועד בפרטי־פרטים במחקרים למיניהם) של התפרקות, עיכול־עצמי, התמסמסות וניזוּל הדרגתי. גורל דומה פקד גם את המדגמים שלוקטו מתוך גידוליו ויציריו השונים של החומר הפלסמטי. משך התהליך ושלביו היו שונים בכל מקרה, אך התוצאה הסופית היתה זהה: נוזל מימי דליל, קל כאפר, מבהיק כמתכת. את הרכבו ונוסחאותיו הכימיות ידע בעל־פה כל סולאריסט.

הכישלון המוחלט לשמר בחיים (ולוּ בצורת “חיי־צמח” מושעים) פיסה כלשהי של המפלצת מחוץ לתחומי גופה הפלנטרי – הוליד את הסברה (שפותחה על־ידי האסכולה של מאונייה־פרורוק), שבעצם רק תעלומה אחת ויחידה מחכה לפענוח, ומשתימצא האינטרפרטציה המתאימה – פתאום יתברר הכל…

כדי למצוא אותו מפתח, אותה “אבן־חכמים” של סולאריס, השקיעו מרץ וזמן כל מיני אנשים אשר דבר לא היה בינם לבין המדע. בעשור הרביעי לקיומה של הסולאריסטיקה התעצמה כמות השרלטנים שבשולי המדע, אותם מטורפים שבלהטם עלו אפילו על אבותיהם הקדמונים, נביאי ה"פרפטאום־מובילֶה" או “מרבעי המעגל”. הדבר לבש ממדים של מגפה ממש, שהדאיגה לא מעט אי־אלו פסיכולוגים. אולם שיגעון זה שכך בהדרגה כעבור שנים אחדות, עד שלקראת צאתי לעבר סולאריס לא היה לו כבר כל זכר בין דפי העתונים, כמו שלמעשה דעכה כבר התעניינות הציבור באוקינוס עצמו.

בהחזירי את ספרו של גראווינסקי למקומו המתאים (הספרים היו מסודרים בסדר אלפאביתי), נתקלתי בחוברת הדקיקה של גרטנסטרום, אחד מתוצריה המוזרים ביותר של הספרות הסולאריסטית. עבודה זו, אשר נועדה לתת הסבר לעל־אנושי, היתה בעצם כתב־שטנה נגד האדם, נגד המין האנושי כולו. היתה זו יצירה של אוטודידקט, שהתפרסם קודם לכן בכמה תרומות חריגות למדי לתחומי־השוליים של פיסיקת־הקוואנטים. היא מנתה לא יותר מתריסר עמודים, אך היתה יוצאת־דופן באמת. בניסוח מתמטי יבש עד כדי אכזריות ניסה גרטנסטרום להוכיח שכל הישגי המדע, אפילו התאורטיים והמופשטים ביותר, אינם מרוחקים יותר מפסיעה אחת מהתפיסה הפרהיסטורית, הגסה, האנתרופומורפית, של העולם הסובב אותנו. בסבך הנוסחאות של תורת־היחסות, משוואות שדות־הכוח, בתורות השדה הקוסמי האחיד, התחקה המחבר אחר השורשים והסיבות לעצם מהותנו, למהות חושינו, מבנה האורגניזם שלנו, וכל מגבלות הפיסיולוגיה ה"חייתית" של האדם. מסקנתו הסופית של ניתוח זה היתה שאין שום סיכוי ל"מגע" או “תקשורת” כלשהי בין האדם לבין ציביליזציה אל־אנושית. בכתב־שטנה זה על כל הגזע שלנו לא הוזכר האוקינוס החי ולוּ ברמז, אך נוכחותו הורגשה היטב כמעט בכל משפט, כמין שתיקה לגלגנית חדורת תחושת־נצחון… כך לפחות הרגשתי אני שעה שהתוודעתי לראשונה לחוברת זאת. היא נחשבה לקוריוז יותר מאשר לתרומה מדעית במובן המקובל, וצורפה אל אוסף הספרים הקלאסיים על ידי גיבריאן עצמו, אשר הוא ולא אחר מסר לי אותה לעיון. בתחושה מוזרה, כמעט ביראת־כבוד, תחבתי את העותק הדקיק, חסר הכריכה, אל בין הספרים שעל המדף. קצות אצבעותי חלפו על גב כריכתו החומה־ירקרקה של האלמנך הסולאריסטי. עם כל חוסר־הישע והתוהו ובוהו שאפף אותנו, לא היה אפשר להכחיש שהודות לחוויות הימים האחרונים – הובררו לנו כמה בעיות מהותיות, אשר במשך שנים היוו תעלומה מוחלטת, מקור לוויכוחים עקרים לאין ספור ולבזבוז ים של דיו.

האוּמנם היה האוקינוס יצור חי? חובב פרדוקסים מושבע ועקשן במידה מספקת יכול היה להמשיך ולהטיל ספק בכך. אולם לא ניתן היה עוד להכחיש את עצם קיומה של ה"פסיכיקה" שלו, יהא מובנו של מונח זה אשר יהיה. היה ברור לגמרי שהאוקינוס מבחין" הבחֵן היטב בנוכחותנו מעליו. עובדה זו לבדה השמיטה את הקרקע מתחת לרגלי אותה תאוריה שעליה צמח ענף שלם של מדעי־סולאריס, ושלפיה האוקינוס הינו “עולם מכונס בעצמו”, “קיום מסוגר”, שאברי החשיבה שלו התנוונו ואין בכוחו לדעת דבר על תופעות ותהליכים חיצוניים; שבוי במערבולת אדירה של זרמים מֶנטליים הנולדים ושוכנים בקרביה של המפלצת החגה בין שתי השמשות.

יתרה מזאת: התברר שיש בכוחו לסנטֵז באופן מלאכותי דבר־מה שאנו עצמנו איננו מסוגלים – את גופנו שלנו, ואפילו לשכלל אותו על ידי הכנסת שינויים במבנה התת־אטומי. לא היה לנו מושג מה טיבם של השינויים הללו, אך הם תאמו בוודאי את מטרותיו הנעלמות.

הנה כי כן, האוקינוס חי, חשב, ופעל; לא היה שחר לתקווה לצמצם את “בעיית סולאריס” עד לשאלה אחת ויחידה. אחת ולתמיד נסתם הגולל על הדעה שאין לנו בכלל עסק עם שום “יישות”, ושככלות הכל “המשחק אינו אבוד”. אם רצה בכך ואם לאו, נאלץ האדם להיות מודע לקיומו של “שכֵן” זה, המרוחק אמנם שנות־אור רבות מאיתנו, ביליוני קילומטרים של ריקנות, אך שוכן בתחומי מרחב ההתפשטות האנושית, וקשה יותר לתפיסה מכל שאר היקום.

ייתכן שהגענו לנקודת־מפנה מכרעת, חשבתי. עלולה ליפול הכרעה מייד או בעתיד הקרוב, בזכות הוויתור, ההתקפלות, הנסיגה. אפילו חיסולה של התחנה עצמה לא נראה לי בלתי אפשרי, אף לא בלתי מתקבל על הדעת. אך לא האמנתי שניתן להציל משהו בדרך זאת. עצם קיומו של הענק החושב לא יתן עוד מנוח לאדם. גם אם יחקור גלקסיות שלמות, גם אם יקים קשר עם ציביליזציות שונות של יצורים דומים לנו, לעולם לא יישאר סולאריס כאתגר נצחי.

בין כרכי האלמנך גיליתי ספר קטן נוסף, שהתגלגל לשם בטעות. לפני שפתחתיו התבוננתי רגע ארוך בכריכת העור הכהה, שהשחירה מרוב מגע־ידיים. היה זה מבוא לסולאריסטיקה, ספר ישן מאוד מאת מונטיוס. לילה שלם ביליתי עם ספר זה, נזכרתי, אחרי שהשאיל לי גיבריאן בחיוך את עותקו הפרטי. נזכרתי גם בשחר הארצי שנשקף בחלון שעה שעיני הגיעו למילה ‘סוף’.

הסולאריסטיקה – כך כתב מונטיוס – אינה אלא התחליף לדת של עידן החלל. זוהי אמונה באדרת של מדע. אותו “מגע” או “קשר”, שהוא יעדה הסופי, אינו מעורפל ולוט באפלה פחות מביאת המשיח או התגלות הקדושים. המחקר אינו אלא ליתורגיה המשתמשת במונחים של מתודולוגיה. שקדנותם שפלת־הרוח של החוקרים היא בעצם ציפייה להגשמה, ייחולים ל"בשורה הקדושה", שכן אין ולא יכול להיות שום גשר שיגשר על הפער בין סולאריס וארץ.

עובדה זו, כמו עובדות אחרות (העדר חוויות משותפות, העדר מושגים בני־העברה) נדחית על הסף על ידי הסולאריסטים, כשם שהמאמינים דחו תמיד טענות עובדתיות שאיימו לערער את יסודות אמונתם. בעצם, לְמה מקווים ולמה מצפים האנשים מאותה “תקשורת של העברת מידע” עם אוקינוסים חושבים? לאוסף אל רשמים וחוויות הכרוכים בקיום כה ממושך, כה קדום, עד כי תחילתו בודאי נשכחה זה מכבר? לתיאור של שאיפות, תשוקות, תקוות וייסורים המוצאים את ביטויים בהתפרצות רגעית של הרים חיים, בהפיכתה של מתימטיקה לקיום גשמי, ושל בדידות ויאוש – לתהומות? אך הרי כל אלה הינם יֶדַע שאיננו בר־העברה. כל נסיון לתרגמו לשפה ארצית כלשהי יגרום לאובדן כל הערכים, להרס כל המשמעויות – אלה יישארו מצידו השני של המחסום.

מכל מקום, לא לגילויים כאלה (היאים יותר לתחום הפואֶטיקה מאשר למדע) מצפים אותם “חסידים־מאמינים”. הם מייחלים, גם בלא להיות מודעים לכך, להתגלות בה"א הידיעה, התגלות אשר תשכילם להבין את עצם הקיום האנושי! הסולאריסטיקה הינה, אם כן, תחייה של מיתוסים שגוועו זה כבר, ביטוי לכמיהות מיסטיות, לכיסופים אשר בן־אנוש לא יהין להעלותם על דל שפתיו בפומבי. אבן הפינה שלה, החבויה עמוק ביסודותיה, היא התקווה לגאולה…

בכשלונם להודות באמת עמוקה זאת, נזהרים הסולאריסטים להימנע מכל פרשנות ברורה של אותו “מגע”, וזה מוצג בכתביהם בתור משהו סופי; בעוד שבמקור, כשהמחשבה היתה עדיין רציונלית דייה, היה אמור להיות פתח, ראשית, צעד אל דרך חדשה, אחת מני רבות. במשך השנים הפך “המגע” למקודש, לשמֵי הנצח…

פשוט ומר היה ניתוחו של מונטיוס, אותו “כופר” של הפְּלָנֶטולוגיה, מאיר־עיניים בשלילותיו, בנפצו את המיתוס של סולאריס – או, מוטב לומר, את המיתוס של “שליחוּת המין האנושי”. קול כפירה ראשון זה, שמונטיוס העז להשמיעו עוד בשלב הרומנטי וחדור־האמונה של מדעי־סולאריס, התקבל בהתעלמות אילמת ומוחלטת. תגובה זו היתה מובנת מאליה, שכן קבלת דעתו היתה כמחיקת כל התורה שהיתה מקובלת אז. לשוא המתינה הסולאריסטיקה לאיש שיבסס מחדש על יסודות שונים, מפוקחים יותר, משלימים עם המציאות.

חמש שנים לאחר מותו של מונטיוס, כאשר ספרו הפך כבר לפריט נדיר שלא ניתן למצאו באוספים הסולאריסטיים ואף לא בין ספרי הפילוסופיה, הקימה קבוצת חוקרים נורבגיים אסכוֹלה על שמו. בהשפעת דרכי המחשבה האינדיבידואליות של חברי אותו חוג עברה תורתו של מונטיוס גלגולים מפליגים: היא לבשה גוון אירוני חריף אצל ארל אנסון, ואילו פאלאנג הפך אותה למהדורה מפושֶטת של “סולאריסטיקה שימושית”, או אוּטיליטריסטיקה". לטענתו חייב מדע הסולאריסטיקה להתרכז בחיפושי התועלת המיידית שעשוי המחקר להניב, בלי לשגות בחלומות־שווא הניזונים מתקוות־סרק לאותו מגע בין ציביליזציות, תקשורת אינטלקטואלית בין תרבויות שונות.

לנוכח הבהירות חסרת־הרחמים שבעבודתו של מונטיוס נראים כתבי תלמידיו הרוחנים כלא יותר מאשר אוסף של השלמות, ולעתים אף כפופולאריזציה גרידא, להוציא את המסות של אנסון ואולי אף את אלו של טקאטה. מונטיוס עצמו עשה למעשה את כל המלאכה, בהגדירו היטב את שלבי ההתפתחות של מדע הסולאריסטיקה: הראשון, שאותו כינה “עידן הנביאים”, כלל את גיאסה, הולדן וסבאדה; השלב השני כונה “הסכיזמה הגדולה” – התפלגות “הכנסיה הסולאריסטית” לערב־רב של כיתות הלוחמות זו בזו; בשלב השלישי – כך ניבא – יהיה תהליך של דוגמטיזציה ותלישות מאובנת, ויבוא¹ כאשר פשוט לא יישאר עוד מה לחקור.

אולם נבואתו זו לא התאמתה. אכן, הירהרתי, צדק גיבריאן כאשר הגדיר את מערכת ההנמקות החסלנית של מונטיוס בתור “פישוּט מונומנטאלי”, המתעלם מכל ההיבטים של מדעי סולאריס אשר סתרו את יסודות האמונה, בהתבססו על עבודות בנות־חלוף שאינן מבטיחות דבר מלבד עולם חומרי קונקרטי החג לו סביב שתי שמשות.

בתוך ספרו של מונטיוס מצאתי העתק מצולם מצהיב מתוך הרבעון פארֶרגה סולאריאנה, ובו אחת מעבודותיו הראשונות של גיבריאן, שנכתבה עוד לפני שמונה למנהל המכון. כותרת המאמר היתה “למה אני סולאריסט”, ובעקבותיה באה רשימה תמציתית של כל התופעות המוחשיות שביססו, לדעת המחבר, את הסבירות להגשמת “המגע”. שהרי גיבריאן נמנה עם אותו דור החוקרים (האחרון, אולי) אשר העזו לשוב אל רוח האופטימיות וההדר של ימים עברו, ולא התכחשו לאמונתם הפנימית אשר פרצה את הגבולות שהציב המדע – ועם זאת היתה מעשית בשימה את מבטחה בהצלחתם הסופית של המאמצים, אם רק יהיו אלה בלתי נלאים ומתמידים דיים.

כנקודת מוצא שימשו לגיבריאן מחקרים קלאסיים מוכרים היטב בתחום הביו־אלקטרוניקה, שבהם התבלטה האסכולה האירו־אסיאנית של צ’ו־אן־מין, נגיאלה וקאבאקאדה. מחקרים אלה הצביעו על הקְבלה מסוימת בין תמונת הפעילות החשמלית של המוח לבין אי־אלה התפרקויות שהתחוללו בתוככי הפלסמה של האוקינוס לפני שזו הפיקה אחדים ממוצריה – כמו למשל, פולימורפים ראשוניים או סולארידות־תאומות.

גיבריאן נדרש לעבודות אלה כשהוא פוסל את כל הפרשנויות האנתרופורמיות, כל אותן מיסטיפיקציות של אסכולות פסיכואנליטיות, פסיכיאטריות ונוירופיסיולוגיות אשר התעקשו למצוא באוקינוס הדביק תסמונות המקבילות למחלות־אנוש (כמו האֶפִּילֶפּסיה, למשל, שאת המקבילה שלה ראו בעוויתות המתפרצות של האַסימֶטריאדות…) מבין הדוגלים “במגע” היה גיבריאן אחד הזהירים והמפוקחים ביותר, ודבר לא היה מאוס עליו יותר מהסנסציות שליוו, אמנם כבר לעתים נדירות למדי, תגלית זו או אחרת.

למען האמת, תיזת הדוקטורט שלי עצמי עוררה גל דומה של התעניינות זולה. גם היא היתה צריכה להימצא במקום כלשהו כאן, בספריה, אולי באחד ממאֲגרֵי המיקרופילמים. בעבודתי זאת הסתמכתי על תגליותיהם של ברגמן וריינולדס, אשר מתוך פסיפס התהליכים המוחיים המגוונים הצליחו לבודד ו"לסנן" אותם מרכיבים שאיפיינו ריגושים רבי־עוצמה ביותר, כמו ייאוש, ייסורים, עונג. השוויתי באופן שיטתי את ממצאיהם עם ההתפרקויות החשמליות של האוקינוס, והבחנתי בהתאמות ראויות לציון (בין חלק מרישומי הריגושים לבין התנודות שנרשמו באזורים מסוימים של כיפות הסימטריאדות, בבסיסיהם של שכפלנים בלתי־בשלים וכו'). די היה בממצאים אלה כדי ששמי יוזכר במהרה בעיתונות הזולה, בלוויית כותרות מגוחכות כמו “המִקפַּא המקונן” או “כוכב־לכת באורגזמה”. אך, בעצם, פרסום מפוקפק זה הביא לי תועלת (כך לפחות סברתי עד לפני זמן־מה), שכן הוא הסב אלי את תשומת לבו של גיבריאן, שכמובן לא היה קורא את כל אלפי העבודות המתפרסמות, ובוודאי לא כאלה של חסרי־ניסיון כמוני. בעקבות זאת קיבלתי ממנו מכתב, אשר נעל פרק בחיי ופתח פרק חדש…

שלדון טייטלבאום, יליד קנדה בן 26, מודה בלי כל הסתייגויות כי הוא ‘מטורף אמיתי למדע בדיוני’. שלדון עלה ארצה רק לפני חמש שנים, וברור שהוא גדל עם תרבות־המד"ב האמריקנית, ומסירותו לתחום לא הצטמצמה רק בקריאה, אלא בפעילות ענפה בחוגים, כנסים, וכתיבה לכתבי־עת של חובבים. בארץ היה בין הראשונים שיזמו את הקמתה של אגודה ישראלית למד"ב, עוד לפני שנים אחדות, יוזמה שמומשה הלכה למעשה רק לאחרונה. כיום הוא משרת בצה"ל בתפקיד קצין חינוך, ומשתדל לשלב את המד"ב במסגרת הפעילות החינוכית בקרב חיילי צה"ל. לאחרונה הצטרף שלדון טייטלבאום לערכת ‘פנטסיה 2000’, ובין פעולותיו הראשונות היתה כתיבת המאמר שלפנינו. המאמר נכתב במקורו באנגלית, ותורגם ע"י העורך. העורך מקווה מאוד ששלדון טייטלבאום ישפר במהרה את ידיעותיו בעברית, פשוט כדי לחסוך מעצמו את המשימה המייגעת של תרגום האנגלית המורכבת למדי בה נוהג שלדון לכתוב…

* * *

המדע הבדיוני אינו נחשב בדרך־כלל לז’אנר ספרותי יהודי במיוחד, בהתעלם מהשמות היהודיים הרבים של הסופרים הקשורים בו. לאמיתו של דבר יש משהו ‘גויי’ להחריד בחזיונות שמעלה המד"ב. יש רמזים לכך שהמתכת הכסופה של ספינות־החלל שבו אינה אלא הכסף ממנו עשויים צלביהם של הנוצרים. ויש יותר מרמז לכך שגיבוריו בהירי־השיער של המד"ב אינם אלא התגלמויותיהם של חזונות אפלים ופתרונות סופיים. הרושם הוא שהיהודי לא יסתדר במיוחד ברבים מהעולמות החדשים והנועזים של המד"ב…

לפיכך, מפליא הדבר שאלמנטים יהודיים לא רק שהם מופיעים במד"ב המודרני, אלא אף מתבלטים בו. מארק טווין דימה פעם את היהודי ל"משב של אבק כוכבים ערפילי, האבוד בזוהרו של שביל החלב," בקיצור – מי שומע עליו בכלל. אך לאמיתו של דבר, שומעים עליו תמיד ובכל מקום. מספרם המרשים של הסופרים היהודיים הפעילים בתחום הוא מן המפורסמות. אבל רק מעטים בין הקוראים מודעים לשפע הנושאים והמוטיבים היהודיים המצויים במד"ב המודרני. שפע זה לא ניתן להסביר רק בטענה שסופרים יהודיים נוטים לעסוק, מטבע הדברים, בנושאים יהודיים. כי מבחינות מסויימות המד"ב מעצם מהותו מכיל מאפיינים יהודיים של ממש. הוא מעמיד את האדם כנגד סביבה שגם אם היא מובנת, היא עויינת או אדישה למצבו. היהודי, כדמות ספרותית, נוצל לא אחת כסמל לזרות ולניכור הוא מייצג אדם ללא בית, תלוש, נע ונד ביקום עויין שגזר עליו להישמד. נראה, לפיכך, שהמד"ב והיהודים נועדו זה לזה מבראשית.

כל דיון ביסוד היהודי במד"ב המודרני יהיה לוקה בחסר אם לא יתייחס, לפחות בקצרה, לאגדת ‘הגולם מפראג’. מדור לדור הועברה בעל־פה בקרב היהודים אותה אגדה על היצור המוזר, שנוצר מטיט בידיו של מורנו הרב ליוָא יהודה בן בצלאל (המהר"ל) במאה ה־16, בעיר פראג. הגולם נועד להגן על יהודי הגיטו של פראג מהפורעים הנוצריים. כעבור זמן התמרד היצור וקם על יוצרו, ולבסוף הוכנע כאשר נמחקה ממצחו האות הקדושה שהעניקה לו חיים.

מרי שלי

לא אחת צויינו קווי הדמיון המאלפים בין סיפור־עם יהודי מפורסם זה לבין יצירה מפורסמת נוספת – ‘פרנקנשטיין’ מאת מרי שלי. יש המצביעים על ראיות המרמזות על שאגדת הגולם אכן שימשה השראה למרי שלי בכתיבתה. ‘פרנקנשטיין’ ראה אור לראשונה בשנת 1818. שמונה שנים קודם לכן עורר סיפור הגולם עניין רב אצל יעקוב גרים, מחבר ‘סיפורי האחים גרים’, והוא כתב על כך רבות. גם סופרים אחרים שחיו במאה ה־17, ביניהם כריסטוף ארנולד, הוקסמו ממיתוס הגולם ועסקו בו בכתביהם, במאמרים שנידונו בהרחבה בימיה של מרי שלי. הסופרת הצעירה עצמה הזכירה אי־אלו ‘סיפורי־רוחות גרמניים’ כמקור השראתה בכתיבת ‘פרנקנשטיין’. לא יהיה זה מוגזם לומר, לפיכך, ששורשיו של סיפור המד"ב הראשון שנכתב אי־פעם נעוצים בסיפור־־עם יהודי.

הוגו גרנסבק

הסופר והעורך האמריקאי־יהודי הוגו גרנסבק, שנולד בלוקסמבורג, הוגדר לא אחת בתור ‘אבי המד"ב המודרני’. הוא היה זה שהוציא לאור את כתב־העת הפופולארי הראשון שהוקדש כמעט כולו לז’אנר זה.

גרנסבק ראה בירחונו ‘סיפורים מדהימים’ (Amazing Stories) כלי מיוחד במינו שבאמצעותו יכול היה לבטא את התלהבותו חסרת־הגבולות מהמדע. למרבה הצער, הוא לא הצטיין בתשומת לב רבה מדי לדברים פעוטים כמו סגנון ורמה ספרותית. הוא העריץ אמנם סופרים דגולים כמו ה. ג'. וולס, אדגר אלן פו, ז’ול וורן וג’ק לונדון, אך לא בזכות כשרונם הספרותי, אלא בזכות רעיונותיהם. בשל זלזולו בצד הספרותי, יצר הוגו גרנסבק מעין ‘גיטו’ שאופיין בדרך כלל על ידי רמה ספרותית ירודה. כתוצאה מכך נקרע תחום המד"ב ממה שקרוי ‘ספרות הזרם המרכזי’, וזכה ליחס של בוז, כז’אנר נחות. סופרי מד"ב רבים הכותבים כיום, שרמת כתיבתם אינה נופלת מזו של הספרות ‘התקנית’, מוצאים עצמם עדיין משלמים את חובותיו של גרנסבק. ספק אם גרנסבק עצמו, אילו חי כיום, היה מתייסר במיוחד בשל כך. בשבילו, כמו בשביל יהודים לא מעטים בני דורו, הגיטו לא נעדר נוחות ומעלות משלו.

אברהם דווידסון

אם הניכור הוא מכאוב יהודי, ההומור לא פעם תרופה חלקית למכאוב זה. ההומור הוא מנגנון הגנה בפני הסבל הבלתי־צפוי; בשביל היהודים הוא היווה ישועה יחידה מהמכות שהפליא בהם העולם העויין. לא פלא, איפוא, שהרוב המכריע של סיפורי מד"ב העוסקים בדמויות ונושאים יהודיים, הינם רוויי הומור. המפורסם שביניהם הוא אולי ‘הגולם’ מאת הסופר האמריקני אברהם דווידסון (ראה גליון מס' 17 של ‘פנטסיה 2000’). דווידסון, יהודי חד־הבחנה, שרת בצה"ל במלחמת השחרור, אך ‘הגולם’ הוא אחד הבודדים בין סיפוריו העוסקים ישירות בנושאים ומיתוסים יהודיים. בסיפור זה מוחזר הגולם לתחייה במאה ה־20, והפעם בדמות אנדרואיד, ומנוי וגמור עימו לנקום באנושות בעבור יסוריו הקודמים. אמנם המהר"ל איננו עוד עימנו, למרבה הצער, אך הגולם מוצא לו תחליף נאה בדמותו של זוג יהודם אמריקניים קשישים, שעד מהרה נעזרים ביצור המסכן לשם קציצת הדשא בגינתם…

קרול קאר, בסיפורה המבריק והמשעשע מ־1969, ‘הבט, נדמה לך שאתה בצרות’, נוגעת במגפה של היהדות האמריקנית המודרנית: התבוללות ונישואי תערובת. להורים יהודים זאת מכה לא קטנה כאשר ה’מיידלע' שלהם נישאת לגוי, אז מה עליהם לעשות כשהיא מתחתנת לא סתם עם בן דת אחרת, אלא עם מישהו שאינו בן הגזע האנושי? במקרה זה החתן הלא־רצוי הינו בן המאדים, יצור דמוי־צמח, המתפרנס בדוחק בתור כומר מים מאדימי, ורב במשרה חלקית. האבא המודאג אינו מתלהב מהשידוך, כמובן, אך הוא נכנע לבסוף בלחצה של אשתו:

איזאק אסימוב הוא, לדעתי, אחד המקרים המעציבים של התבוללות יהודים הקשורים במד"ב. בשני הכרכים האדירים של האוטוביוגרפיה שלו (‘עדיין ירוק בזכרון’, ו־’עדיין זכור בחדווה'), הוא מודה שאין הוא רואה ערך רב בשמירה על המסורת היהודית. אברהם דווידסון מעצבן אותו. לפי ראיון עימו שהתפרסם לאחרונה ב’ג’רוזלם פוסט', ישראל משתקפת בעיניו כנסיגה ללאומנות שעבר זמנה. לכן יש משהו חריג בסיפורו הקצר ‘אל הדור הרביעי’, משנת 1959. בסיפור זה מודה אסימוב שהוא שילם מחיר יקר עבור תחפושתו הנוכחית כאיש ניו־יורק מבטן ולידה, האיש שבפסגה, ששורשיו מוסווים בקפידה, ושקשריו אל המורשת העשירה של עולמו הישן נותקו באורח מכאיב. גיבור הסיפור, סם מרטן, הוא איש־עסקים ניו־יורקי מצליח, המובל על ידי סדרת רמזים אל רוחו של סבו, פנחס לבקוביץ', שנפטר ברוסיה הצארית. לרוחו של פנחס הוקצבו שעתיים כדי לשהות על פני האדמה, לאתר את צאצאיו ולראות כיצד הם מסתדרים בארצם החדשה. כמתחייב מהשקפת עולמו של אסימוב, הזקן שבע־רצון ממראה עיניו, ושב לנוח על משכבו בשלום.

פיליפ קלאוס, או בכינויו הספרותי וויליאם טֶאן, דן בשאלה עתיקת היומין ‘מיהו יהודי?’ בסיפורו ‘על הנוגה, האם יש לנו שם רבי?’, משנת 1974. בעשותו אקסטראפולציה מהבטחת האל לאברהם “להרבות את זרעו ככוכבי השמים”, מתאר טֶאן קהילה יהודית על פני נוגה, הזוכה לביקור חייזרים הקרויים ‘בולבסים’, והטוענים שהם יהודים. בית־דין רבני פוסק, אחרי וויכוח נוקב, שכל מי שהוא משוגע עד כדי לרצות להיות יהודי, מן הדין לקבלו בזרועות פתוחות.

‘גרוש השדים’, הנחשב כנושא נוצרי במהותו, מקורב לנושא ‘הדיבוק’ הקשור בתורת הקבלה. ה’דיבוק' הינו רוח המתייסרת בגלל עוונותיה בימים עברו, והמשתלטת על גופו של אדם חי. בסיפורו של רוברט סילברברג, ‘הדיבוק של מזל־טוב 5’, נאלצים היהודים, אחרי חורבן מדינת ישראל במלחמה גרעינית, להקים מחדש את ציון על פני כוכב־לכת מרוחק, המכונה מזל־טוב V. יום אחד נדהמים חברי אחד הקיבוצים שם, כאשר יליד מאותו כוכב־לכת טוען שהשתלטה עליו רוחו של מדען יהודי שביצע ניתוחים בלתי חוקיים בגופותיהם של חייזרים. הבעיה נפתרת כאשר רוחו של הבעל־שם מוזעקת כדי לגרש את הדיבוק, ובאותה הזדמנות מצליחה לגייר בבת־אחת את כל אותו גזע חייזרים.

טיפול פחות בורלסקי, וסביר יותר, במיתוס של הדיבוק אפשר למצוא בנובלה של קורט סיודמאק מ־1968, ‘זכרונו של האוזר’, שהיא המשך לנובלה הקודמת המצליחה ‘מוחו של דונובן’. כאן מתואר מדען יהודי צעיר, המזריק לגופו את הר.נ.א, החומר בו אצור הזכרון התורשתי, של מדען נאצי מפורסם. תגובתו מתחילה בבלבול ומבוכה ומסתיימת חיש־מהר בהתפרקות מוחלטת, כאשר אישיותו נופלת קורבן להרג ביו־כימי זה, וכל הווייתו ואישיותו של המדען המת משתלטים עליו לחלוטין.

נושא השואה שימש פעמים רבות השראה ליצירות בעלות אופי רציני יותר. הטובה שבהן היא ספרו של פיליפ ק. דיק, ‘האיש במצודה הרמה’. ספר זה זכה בפרס ‘הוגו’, והוא שייך לתת־זרם העוסק ב’עולמות מקבילים'. מתואר בו עולם שבו מלחמת העולם השניה הסתיימה לבסוף בתבוסתן של בנות־הברית.

אמריקה מחולקת לשלושה אזורים: נאצי, יפאני ונייטראלי, כאשר היהודים מושמדים באזור הראשון. הספר מגולל את סיפורם של כמה יהודים שבחסות היפאנים מסתננים לדרגים הבכירים של המפלגה כדי להרסה מבפנים ולמנוע התקפה אטומית מתוכננת על המחנה היפאני. מבחינת הטיפול בנושא משמעותה של המציאות זוהי יצירת מופת של ממש.

בין סיפורים נוספים ברוח זאת אפשר להזכיר את ‘אגדת היהודי האחרון’ מאת ג’ון קורטיס, ‘עצור את הצפלין’ מאת פריץ לייבר (ראה ‘פנטסיה 2000’ מס' 2), ורב־המכר שראה אור לאחרונה, ‘ס.ס.ג.ב’ מאת דייטון. נורמן ספינרד, בספרו ‘חלום הברזל’, משנה את מהלך ההיסטוריה כך שאדולף היטלר מהגר לארה"ב אחרי מלחמת העולם הראשונה, והוא הופך ל… אחד מסופרי המד"ב והמאיירים הבכירים העובדים אצל הוגו גרנסבק. בין סיפוריו האחרים של אותו מחבר ניתן למנות את ה’גזע השליט', ‘שלטון אלף השנים’, ‘נצחון הרצון’, ו’מחר העולם'.

מסע בזמן, בהקשר לשורשים היהודיים של הנצרות, מוצאים ביטוי מעניין בספרו של מייקל מורקוק ‘התבונן באיש’, שאף הוא זכה בפרס ‘הוגו’. מורקוק רואה ביהודי נוכרי נאורוטי, תלוש, המחפש את זהותו. גיבור הספר הוא פסיכיאטור יהודי הנרדף על ידי דמותו של ישו הצלוב. הוא חוזר בזמן אל ימי יהודה הנתונה תחת כיבוש רומי, ומחפש את ישו האמיתי. הוא מגלה שישו אינו אלא מונגולואיד מפגר, ואימו מרים – פרוצה. לאחר שהוא מקיים מגע מיני עם ‘אמו של האלוהים’ הוא נאלץ, תוך התפכחות מדמיונותיו, לשחק את ‘מחזה היסורים’ (ה’פאסיון' הנוצרי) בעצמו כשהוא מגלם את תפקידו של ישו, ולבסוף מת על הצלב…

היהודי בתור נוכרי הוא גם הנושא לספרו הגדול ביותר של רוברט סילברברג ‘למות מבפנים’. סילברברג מספר על טֶלֶפאת יהודי, שכוחותיו פגים ככל שהוא מזדקן. הוא מגלה שכוחות אלה, שבעטיים היה בודד וחריג כל חייו, אין הוא יכול לחיות בלעדיהם. יצירה נוקבת ומפליאה זאת מהווה משל יחיד במינו למצבו של היהודי בעולם.

דמותו של ‘היהודי הנודד’ חוזרת ומופיעה בספרות במשך אלפיים השנים האחרונות. דמות זאת מהווה גם יסוד מקשר באחת הנובלות הגדולות בתחום המד"ב מאז ומעולם, ‘שיר מזמור לליבוביץ’ (שגרסתה המקורית הופיעה בגליון מס' 18), מאת וולטר מילר. ביצירה אֶפית זאת מתואר שיקום הציוויליזציה אחרי עידן־החושך, שבא בעקבות מלחמה אטומית. על השיקום שוקד ‘המסדר של לייבוביץ הקדוש’, שמטרתו לשמֵר את הידע הכתוב של העולם שחרב. תוך שימוש בתאוריה של ספנגלר בדבר מעגליותה של ההיסטוריה, מקדם ‘היהודי הנודד’ את פני העידן החדש, והוא נוכח גם בסיומו.

קוצר היריעה מקשה לסקור בשלמות את כל האלמנטים היהודיים במד"ב המודרני. בין הסיפורים שלא נסקרו במאמר זה כדאי להזכיר את ‘הצדיק של שבעת הפלאים’ מאת איזידור הייבלום, ‘יומו של גוסלין’ מאת אברהם דווידסון, ‘לקט וורדים תכולות’ מאת פמלה סרג’נט, ‘ציפור יהודיה’ מאת ברנרד מלמוד, ‘רחובות של חלום, רגליים של טיט’ מאת רוברט שקליי, ‘יחיד ויחידה’ מאת יצחק בשביס זינגר, ו’אני מחפש את קדאק' מאת הרלן אליסון. כל ביבליוגראפיה של פנטסיה יהודית תשתרע על עמודים מעטים. אך אין לבטל גם את ערכו של היסוד היהודי במד"ב עצמו. אלברט גולדמן כתב פעם ש’היהדות עצמה נעשתה למטאפורה עבור החיים המודרניים.' הפרט היהודי – הנוכרי מחפש את זהותו – נעשה לסמל. היש, אם כך, תחום טוב יותר מהמד"ב כדי לבטא בו את הלבטים הנצחיים של היהודי?

"זה בכלל לא מוצא חן בעיני, שרגא"

הטלת מטבעות למימי מזרקה, מתוך אמונה שהדבר יביא לידי מילוי משאלותיו של המטיל. היא מנהג קדום ששורשיו מגיעים, ככל הנראה, לימי רומי העתיקה. מנהג זה שימש כהשראה לסיפור שלפנינו. איתן קווה הינו יליד ארצות־הברית, בן 30, שעלה ארצה לפני 16 שנים. את הסיפור כתב במקור באנגלית, ואחר־כך תרגם אותו בעצמו לעברית, כשבליבו שתי משאלות: האחת, שהסיפור יתפרסם ב’פנטסיה 2000', והשניה – שיתפרסם על דפי אחד המגזינים בחו"ל. אנו מאחלים לו שמשאלתו השניה תתגשם.

* * *

“אלוהים,” אמר ישעיהו ברובק חרישית, צופה מבעד לחלונות. “האם אנו מוכנים?”

מחוץ לחלון ספינת החלל נראתה ספינה מוזרה, המרחפת מול חץ הכיוון של הראדאר, חולפת בין צללי טבעות שבתאי המוטלים על פניה הבהירים.

כעבור רגע, חמק על פני העומדים וצופים, ונע בחיפזון בחוסר־המישקל של הספינה על גלגיליות מגנטיות ממונעות, לעבר הומר, איש הראדאר.

הצעיר התבונן בו במבט חודר. “הוא פשוט – הופיע שם,” אמר בקול שקט. “ממש משום מקום.” במבט אילם הצביע על מרקע הראדאר. מהירותו גדולה ב־500 קמ"ש מזו שלנו, אבל הוא מקטין אותה במהירות. אני חושש שהוא מחפש את קירבתנו."

“אחי הנוכרי…” חשב ישעיהו ברובק ללא סיבה. המחשבה נראתה לו מוזרה במקצת, והוא דחה אותה מתודעתו.

“ובכן נערי,” חייך לעבר הומר לאחר רגע. “אז זה לא חלום. עכשיו נותר לראות מי הם. אולי יש להם שיניים ארוכות וחדות, ואולי הם בלתי מזיקים לחלוטין. ידוע לך מה לעשות. עשה זאת.”

הוא פסע צעד אחורנית.

איש הראדאר הצעיר נשען קדימה, יצר קשר עם האינטרקום הכללי של החדרים, ועם הטייס. “שמור על ראש שקט,” אמר לטייס, הצעיר כמוהו. “כוון את לייזר קרני האיקס, הצב את מערכת העדשות להסטת קרני־לייזר, את המגן נגד קרני־איקס ואת שדה הכוח של הדיפרנציאל המגנטי. כעת – אנו מאיטים באותו קצב כמוהם – אם הם מגבירים מהירות – אנו משיגים מהירות כפולה משלהם על ידי תאוצה כפולה. ככל שהם ממהרים יותר לתפוס אותנו, כן אנו מתרחקים יותר מהר. זה הכל. מבחינה פסיכולוגית יש לנו עליונות. זכור, צ’ארלי: הכל מוטל עליך.”

ברובק נדחק בין שני כרים לספיגת־הדף. מעבר לחלון הורה החץ המאורך על נקודה לבנה המרחפת בחלל.

הספינה הארצית האטה בהתמדה. הספינה הזרה זהרה פתאום ככוכב כחול, ואלומת אור כחול אפפה את הספינה הארצית. לפתע בקע קול בעל היגוי זר, אך הנשמע בבירור, והידהד בכל הרמקולים בחדרים הדוממים, בבת־אחת.

“נא להאיט. אנו עוצרים. יש זמן לעצור. נא לענות.”

בפניו של איש הראדאר נמתחו קווי דאגה.

“ענה מייד.” פלט ברובק במהירות.

“כן, גם אנו נעצור,” ענה הומר לתוך מערכת הרמקולים הפנימית – בזורקו מבט חד לעבר תא הטייס.

''מאוחר מדי," לחש ברובק. “הם מגבירים מהירות.”

הספינה מכדור־הארץ החלה לתמרן, במטרה להשיג מרחק. העיניים הופנו הצידה מפתחי החלונות.

הקול נשמע שוב. “נא לעצור. פנינו לשלום.”

“אתה יכול להאיט שוב, צ’ארלי,” אמר האיש הצעיר, מתרווח בכסאו. הוא העביר את ידו אחורה על שערותיו, וחייך בשימחה אל ברובק. “זהו זה, צ’ארלי. הפעם זה קורה באמת.”

“כאן צ’ארלי.” קולו של הטייס נשמע נפעם. “נדמה לי שמקרינים סרט על גב הספינה שלנו!”

כשלושים גברים ונשים עטו על החלונות בריחוף או על גלגיליות.

“איך, בשם אלוהים, הם עושים זאת?” שאל אחד מאנשי הצוות בתימהון.

הם הביטו החוצה, משתוממים, לעבר דפנות הספינה האפורה. כנפי־הדלתא המתנייעות הלבנות שלה שיווּ לה מראה של עש לבנבן גדול המחפש אורות מרוחקים. על פני הדפנות המתקמרים ועל הכנפיים הוקרן, בבירור מוחלט, סרט המראה את אנשי הספינה המתגודדים בנסיונם להגיע את החלונות ולהביט בספינה המתקרבת באיטיות. אולם המראה של הנוכחים צולם מתוך הספינה… לאט לאט הצטייר מעגל צהוב מסביב לאחת הדמויות.

הומר, שעמד לידו, חזר וניפנה בְהיסוס אל דמות זו, השקטה מכולם. “רוצים אותך. ישעיהו,” אמר.

ישעיהו ברובק, אדם מבוגר ונעים־הליכות, טיפס אל תוך חללית הסיור הקטנה, בכובד ראש ובסבלנות, חבט שלוש פעמים בידו על דופן התא, וראה את האחרים מרימים אגודל או עושים סימני ‘וי’ להצלחה. “להתראות,” אמר קצרות, והפליג בספינתו.

חללית הסיור התרחקה לאיטה אל תוך החלל. ברובק נשם עמוקות, והושיט ידו לקרב מכשיר קשר לפיו. “שלום לאנשי ספינתי. אני רואה כבר היטב את ספינת המבקרים. צורתה היפרבולואיד – צורה שמזכירה שעון־חול – ולו זרוע הנושאת כנראה חלליות סיור. לספינת האם יש ארבע סירות הצלה. ניכר שהספינה מסתובבת במהירות על צירה, כדי להקנות הרגשת משקל בשל הכוח הצנטריפוגלי. אני טס מזה חצי דקה, ומצפה לישועה מכל אלה שמסוגלים למעשים ממין זה.”

מכשיר הקשר ציפצף. “המשך לצעוד, ישעיהו. החבל עליו אתה צועד בביטחה עדיין קשור ומתוח.”

“תודה רבה,” השיב ברובק. “בעצם סבורני שאנחנו בדרך כלל מתייחסים אל הכל בתור קרקס בין כה וכה, ג’יי. הפעם זה מעבר לכל המעשים שידענו. חוץ מזה – סוף סוף לא נעים לחשוב שעלי מוטלת החובה לא ליפול. כאשר המרחק מכאן לשבתאי הוא כ־250,000 ק”מ. כדי שיהיו לשנינו מעט יותר ביטחון ושלווה, אני מנתק כעת את הקשר."

“המשך לשוט ישעיהו. כולנו כאן איתך.” כירכר מכשיר הקשר ונדם.

ישעיהו ברובק לא התכוון לעשות דבר כדי לשבור את הקסם שהילך עליך המעמד. מביט היה בספינה הזרה, המתגלגלת לה גדולה, לבנה ושותקת, מולו. מתחתיו – פני שבתאי, כאקווריום צהבהב ענק, מלא במערבולות קפואות של חול־ים צבעוני. הטבעות האדירות השתרעו למרחקים, כמו הילה מרוטה וקרועה של אליל שהשליכה כדי להפוך אנושי. השמש ניצנצה בהם במיליוני נקודות אור. החלל כולו היה שקט, דומם, ומבהיק; כוכביו זוהרים כשלג לבן על רקע העלטה. ומעל לכל, ברגע מיסטי שהיה מעבר לכל מלים, התגלגל לו מעצמו מעין חוט־טבור מלאכותי ארוך ובעל יכולת תימרון, מתוך פנים הספינה, ומשכו באיטיות עם חלליתו אל תוך ספינת־האם. בתום טיסה בת דקה ועשר שניות, נמצא ישעיהו ברובק בתוך רכב החלל, פותח דף שעליו יירשם פרק מעניין בתולדות היקום.

פיו של ישעיהו היה יבש, והוא התבונן בדריכות סביבו בתוך הספינה הדוממת. פנים החללית היה גליל ארוך ורחב, ולו חלונות גדולים. הגליל הסתובב על צירו, שהוא גם הציר של שעון־החול החיצוני, כך שכוח הכובד היה מכוון בכל נקודה כלפי הקיר המעוגל הסמוך. אור צהוב רוגע ננסך על פני החדרים המופרדים על ידי המחיצה, ועל פני המשטח הקמור השתרעו בחלוקה נאה מדפים רבים ועליהם עצמים שונים – מיני אבנים קטנות, אשר ברובק לא הבחין במהותן בבירור. רעש דמוי דפיקות־לב עמומות עלה מעבר לקירות הרכים הכהים סופגי־הקול, עדות למכונות הפועלות בינם לבין הדפנות החיצוניים.

“הו כן. אני מדבר אנגלית,” היו המלים הראשונות של הדמות שנכנסה בתנופה דרך דלת אוטומטית בתוך המחיצה.

“אם כן, אדוני, התרשה לי לשאול אותך אם אלה הן אבנים רדיואקטיביות?…” שאל ברובק, בקול טנור פתאומי, משל היה תייר לא בוטח בארץ זרה.

“לא,” השיבה הדמות הזרה, “אך יש לך – חושב מהר. אלה הם – דמיון רב להם.”

הזר לחץ על כפתור, והאור הצהוב התחלף בצבע כחול יפהפה.

“יפהפה?” שאל.

“הו, כן,” ענה ברובק.

“אנו אכן נושמים חמצן.” ציין היצור הזר.

''באמת?" גימגס ברובק.

“סלח לי,” אמרה הדמות, “האנגלית שלי נלמדת תוך שאני מתקדם. אני עושה כרגע שימוש מירבי בטלפתיה. אני מנסה לזכור כל רגע,” וחייך כאילו היה מדריך תיירים מנוסה.

ברובק חשב שהיצור אמנם לבוש לפי כל כללי חקר החלל הבין־כוכבי. מערכת של כפתורים מכל הצבעים נישאת על חזהו; אף להדיוט היה מובן שאלה כפתורים המחוברים למעגלים אלקטרוניים בתוך חליפתו הסגולה. פני הזר היוו הפתעה: הם היו אנושיים. ואולם העיניים היו מוגדלות פי־כמה על ידי זוג משקפות־ראייה מוזרות. ככל הנראה לא היתה ראייתו טובה במיוחד על אף עיניו המוגדלות. אך העיניים היו חודרות מאד…

שוב הופתע ברובק כשהבחין במה שהאיש אחז בידו הנוקשה, במרחק כ־30 ס"מ מראשו. היתה זו אחת מאותן אבנים ש…

“אה, כן. זהו מקור הטלפתיה. אך נניח לזאת לעת עתה. ברצוני להסביר שהעדפנו לפגוש אתכם כאן, בחלל, משום שראינו כי אתם יצורים נבונים ונאורים, כפועל יוצא מקידמתכם הטכנית, וכן כדי למנוע מכם להיזקק לשירותי כוכבכם כדי לעכבנו.” האנגלית שבפיו נעשתה לפתע רהוטה מעט יתר על המידה.

“מדוע אני?” שאל ישעיהו ברובק לפתע.

“בגלל הטלפתיה, שוב. דרך אגב, גם אני כמוך חוקר כוכבים כמקצוען; איש אסטרונומיה. לעומת גזעים אחרים, יכולנו להיות אחים.”

שוב עלתה המחשבה בראשו של ישעיהו: “אחי הנוכרי…”

“הֵרגע מר ברובק. שום רע לא יקרה לך. פשוט, בחרתי בך כי אתה האדם הפיקח והחכם ביותר בספינתך.”

היצור הזר חייך בעליצות. כשהוא מטה ראשו אחורנית. “אל נא תצטער על כך, מר ברובק. יבוא זמן, בקרוב, בו לא תרגיש על כך שום צער. שום צער!”

ברובק הטיל מבט נוסף על סביבתו. שוב הבחין בעצמים הקטנים על המדפים הלבנים הרבים. למעשה, מלבד היצור, הוא עצמו, והאבנים האלה, לא נראה דבר נוסף בחדרים.

“כן, מר ברובק.” המשיך היצור ברכות, “תיכף אגלה לפניך עולם חדש. תגלה יקום חדש – דרך העיניים שלנו!”

ברובק נדרך.

איש־הכוכבים ניגש אל אחד המדפים הקרובים לקיר הספינה, הושיט ידו, והוציא אבן כקוטף פרח יפה ממקומו. “תוך שניות אחדות אמציא לך הסבר על פעולת עצם הלימוד־העצמי הזה. הפועל באמצעות טלפתיה. אגב, אפשר לקרוא לך ישעיהו?”

“בבקשה.” השיב ברובק, עורו מצטמרר.

“טוב מאד,” קבע איש־הכוכבים בחיוך. “ישעיהו היה איש־מעלות. לא־כן?”

“הוא היה נביא,” השיב לו ישעיהו ברובק, נרעד לפתע.

האיש שתק לרגע, כדי להוסיף נופך של דרמתיות למאורע. “אין אנו נביאים,” פתח. “אולם גם לנו חזונות משלנו. חזון של עולם בו מגיעים כל הדברים לכולם, בתנאי שאתה יכול לעמוד במחירים.”

“לעמוד במחירים?!” אמר ברובק בתימהון. בטוח כי לא הבין כראוי.

“כן, פשוט כך,” ענה איש־הכוכבים בשלווה גמורה. “אלה הם מטבעות. ממש כך! אין שום דבר נסתר ואפל בבעלות על היקום.”

נורה אדומה נדלקה בראשו של ברובק. “מערכת מושגים שונה,” ניקרה המחשבה במוחו.

“אינני מטורף, מר ברובק. דיברתי בצורה מליצית בלבד! כדי להבין, צריך להקשיב. הנה. קח זאת. זהו רכושך לזמן רב. החזק אותו במרחק 35 ס”מ מראשך. אני משאיר זאת בידיך, ישעיהו," אמר איש־הכוכבים, ונשמע שלם עם עצמו, כשהוא סוגר את שתי כפות ידיו על ידו של ברובק.

הוא הביט רגע ארוך אל תוך עיני ברובק בעיניו המוגדלות והחודרות, ואז פנה ויצא אל חדרו השני. כשהוא מרחיק את המטבע שלו מצד ראשו על־מנת לנתק את הקשר הטלפתי, ואז פנה לעבר החלון המשקיף על הכוכבים. קול הגאלאקסיה קרא לו כקולה של פייה קסומה.

והקול הזר החל לגולל את סיפורו, הפעם מתוך המטבע עצמו ללא נוכחות היצור, הישר אל תוך מחשבותיו של ישעיהו ברובק. נדרש לשם כך קצת כושר הסתגלות מצד ברובק.

"ברוכים הבאים, ישעיהו. פתחת כעת מין קשר בין מוחך לבין אין־ספור מוחות אחרים. אל נא תפחד. פשוט הקשב בתשומת לב, ותוכל לעקוב אחר מחשבתנו בקלות רבה. כבני־אדם, אתם פתוחים לחשיבה מסוגים שונים. הקשב־נא, ותלמד משהו חדש.

"כוכבך, ישעיהו ידידנו, למרות יופיו, סבל רבות. זאת אנו יודעים מתוך בדיקה גנטית של יצורים פשוטים מעולמך. אולם, עולמם של אדונינו, ידידי, סבל הרבה יותר. כי גזעם העתיק רב־התהפוכות והטרגי – כך מספרים לנו אגדותיהם – היה פעם גזע של נודדים, בעולם עויין. וכיום, נודדים הם על־פני מרחב שאין איש מלבדם מסוגל לנוע בו – מרחב העבר, יחד עם אוצרות כוכבם.

"גם אתה מכיר את מושג ה’טאכיון', וודאי. בחלקיקים אלמנטריים אלה המהירים מן האור בהרבה, משתמשים הם, כדי להזרים עצמם דרך הגאלאקסיה במהירויות כאלה, בהן לא פוגשים לעולם בחלל הרגיל. הם גם אינם מזדקנים אלא בין זמני הטיסות האלה בתוך הגאלאקסיה, בה הם נשארים כדי לנווט בדייקנות בין כוכביה. הם מחכים למשהו כביר, אשר יבוא ויובילם אל עבר המרחבים – הרחק מעולמם שטוף־הצער והיגון.

"אך עולמם האמיתי אינו קיים עדיין. היווצרותו שרוייה עדיין – עשרות של שנים – בעתיד. זאת בשל העובדה, כאמור, שהם נוסעים גם בזמן עצמו. שכן, לטאכיון יש תכונה קסומה. כל דבר, אשר מהירותו עוברת את מהירות האור נע אחורה בזמן, לפי חוקים אשר גם אתם מכנים אותם ‘תורת יחסות’. לפי תורה זו היינו צריכים אף אנו לחזור אחורה בזמן. אך אין זה כך. ספינה זו עצמה הופכת בתוך תת־החלל הטאכיוני – לאנרגיה קוהרנטית טהורה באלומה שאיננה מתרחבת, בעלת גלים אחידים ושווי־אורך. לכן בכל נקודה שתיקטע האנרגיה הזאת, ותחזור להיות לחומר – יהיו תכונותיה האחרות זהות לתכונות בכל פאזה דומה של הגל. לכך מתאפשרת תנועה דרך הזמן ללא שינוי בהרכב החומרי של הספינה בחלל הרגיל. הרי שינוי בהרכב החומר, או באנרגיה הפנימית שלו, היה מעיד שעבר זמן – אך אין שינוי! משמעות הדבר – אין אנו מאבדים מרצף הקיום ששרר בתוך הספינה לפני־כן!

ועל־כן – המורדים בעתידם לעולם לא יראו שוב את עולמם, שתרבותו החיה נמצאת מעבר למרווח זמן אסטרונומי – בעתיד."

“נניח שהבנתי,” חשב ברובק. המחשבות המשיכו לזרום לראשו בלי שתבוא תגובה.

"אולם למרות היותם גזע של נודדים, נמצא ברשותם אוצר: ‘מטבע הנודדים’. ומה שבלתי אפשרי לשאר הבריות, אפשרי להם. עולמות שלמים אפשריים להם!

“כי המטבע בו אתה מחזיק הינו כדמות הדוברת אל תודעתך – כל דבר אשר תרצה לדעת, לקבל או לתת, אנו אוצרים בקרבנו – ואין בכך פסול או רע – את הכוח להעניק לך, או לזולתך, מתנות יקרות מפז. כי בידיך כושר־דיבורנו הטלפתי, לשכנע בו את שוכני הכוכבים להחליף איתך מתנות – ואותנו.”

ברובק הוריד את המטבע. במהירות ובהתפעלות.

יקום שלם תמורת מטבעות! זה היה פנטסטי – אך אמיתי; אולי מחריד. שכן, לדעת ברובק, שימוש בלתי אחראי במקורות כספיים מביא בהכרח לביזבוז משווע עד שנגמר המלאי. אולם המלאי הזה לעולם לא ייגמר; ואף לא יחדל להחליף ידיים, בהתחשב בעובדה שוודאי יש להחזיר לזר דמי נסיעה…

חוץ מזה, אפשר שיש כוונה נסתרת במונח ‘מטבע הנודדים’. שכן נודדים בעולמנו נטו, מאז ומעולם, להרבות בחובות בלתי משולמים, או לחילופין, לזנוח חוויות או רכוש כדי לנוע הלאה, ללא שורשים כלשהם. לפעמים אף היו מסיגים גבולות אל מקומות אסורים. והרי כל התרבויות הטכנולוגיות ביקום עומדות חשופות למסחר לא הוגן זה. ומה היה להם להציע לתרבותיות היקום! שווה הערך של מטבע מזוייף?

“קרא הלאה,” חשב במחשבתו.

“שאל אם כן, ישעיהו! כל אשר תוכל להעלות בדעתך ייענה. ואל תחשוש ללכת הרחק כי אין רחוק־מדי או הרבה־מדי.”

“אבל יש.” חשב ברובק. מרחיק את המטבע ושוב מחזירו.

“לכל יש תשובה. שאל ותיענה.”

ברובק הוריד את המטבע והגה קצרות. הוא נזכר פתאום בנוסחה הגואלת, שלימדהו פילוסוף שהכיר, אשר מבטאת את התנאים ליצירת חיים בעלי משמעות ואושר. משאת נפשו של האדם: אהבה, אמת, אמונה. תקווה. שאל אם יושגו. שאל, ותיענה.

"ככל שמסוגל מטבע זה להדגים רעיונות מופשטים, אנסה לענות על שאלתך. שכן, מטבע זה הוא בסך הכל, אוסף של אלפי דוגמאות מוח זעירות שהפכו לטלפתיות בעקבות מעבר דרך הזמן בטמפרטורה של אפס מוחלט. הוא אינו יודע־כל. אך התשובות שאתה מחפש אינן נמצאות במרחק רב: לא מעקרונותיך הנעלים, ולא מהוויית העולם שלך.

"האהבה, ראשית כל, אינה עניין של כוכב אחד בלבד. מבחינה מינית ומבחינה רוחנית, היא קיימת בין תרבויות כוכבים שונות. מן הבחינה המינית, הודות לפיתוח של חומרי־הזייה מיניים הנמצאים בשימוש על פני כוכבים רבים. ומן הבחינה הרוחנית – הודות ליופי האצור בגזעי הכוכבים השונים, המהווה יסוד לאהבה.

"האמת גם היא ניתנת להשגה: על ידי הכרת עתיד של החי בתוך העבר של כוכב אחר משלך. על ידי ראיית העתיד העצוב יותר של בני הכוכבים והכרתם לאורך שנות חייהם, בין דילוגיך אל תוך העבר – מבלי להפריע כמעט למהלך חייהם הסדיר – אפשר להגיע אל היסודות האמיתיים, אל האמת של כולם. האמנויות ותחומי הפילוסופיה אף הם ניתנים להכרה עקב שימוש במטבעות שלך.

"ובאשר לאמונה – אנו, ידידי, איננו מחשיבים תכונה זו כלל, אולם כדי לענות לך: את הדתות השונות על כוכבים אין־ספור אין קושי רב לקלוט ולאהוב איש־איש בדרכו. ואולי מותר לציין שהאהבה הרוחנית בשילוב עם המינית תענה על מישאלותיך גם בתחום זה, בשל הרמוניה פנימית שתושג אגב כך.

“אולם לדעתנו, כל הווית החיים המופלאה שבנסיעות טאכיוניות מתמצית בחוסר הרגשת הזמן, יען כי, ידידי ישעיהו, חוויות של אחרים מקנות חיים חדשים לעולם ועד – לך!!”

הם מחפשים את מעיין הנעורים, חשב ברובק.

“האמנם אין תקווה?” שאל.

“אין לתקווה חשיבות מיוחדת,” השיב הקול בנימה מתנשאת.

אבל בוודאי שיש! חשב ברובק. מרחיק את המטבע, חש בסתירה. בתנועה אחורה בזמן, לא קיים העתיד. לעולם לא תשביע עצמך באמת, לעולם לא תגיע להרגשה של שינוי יציב של העולם. תקוותיך כמובך לא ימוצו לעולם, כשתראה לעד רק תהלוכה עצובה ושבירה של חיי כוכבים זרים, שלעולם אינם משלך, ואשר מתרחקים אל תוך האין לאחר שהות קצרה. ומה זה, לכל הרוחות “חיים בחוסר הרגשת זמן?” האם זה כמו בחלום? או האם זה – במציאות – איבוד המשמעות של חילופי העונות: חידוש מתמיד, אך בלי תקווה?

בעדינות קירב שוב את המטבע. מחייך לעצמו באירוניה עצובה. הקול הפך תובעני. "הרי הכל שלך! לא תצטרך את עצמך עוד! לא תהיה מכור לדרך חיים אחת! תהיה זו חוויית גלגול נשמות!''

כן, חשב ישעיהו ברובק. מסיר את המטבע מתחום פעולתו. אכן, חוויה אקזוטית, חיים משוגעים, מסע־מכירות מבריק. אך יש דברים שאין להם מחיר.

דומיה שררה בחלל הספינה הזרה. תמונה על הקיר ריתקה את מבטו של האסטרונום הוותיק ברובק. תמונה מזווית יוצאת דופן של הגאלאקסית שלנו: ללא ספק מבט מכוכב־הבית של היצור. ברובק התבונן בתמונה המוזרה, הממסוגרת בזהב בוהק, הרים את המטבע למרחק של 35 ס"מ מראשו, והקול נכנס אל מחשבתו.

"אמנם אף למוח כשלך קשה יהיה לתפוס נכונה מוח מגזע אחר, אך בכל זאת אנסה להסביר. אולם דע לך, כי מטבע זה יעביר את מחשבותיך, כפי שתמסור לי אותן, אל הנודד, באם תקרבהו לראשו. וזאת בתנאי שלא יבחר לקרוא את מחשבותיך ישירות באמצעות המטבע שלו.

“כפי שידוע לך כעת, החיפוש אחר האושר הינו נחלת הכלל ביקום שלנו. אתה מתפלא אם אמנם היה כה קשה עד שהנודדים ויתרו על המשך חייהם על פני עולמם. הצדק לצערי איתך, חוששני ששיקרתי לך כשסיפרתי על אגדות נדידה כלשהן.”

ברובק הרים גבה, אך לא העביר את מחשבותיו הלאה אל המטבע. המטבע המשיך לפרט מבלי שיגיב על מחשבותיו הנסתרות של ברובק.

“הלא רק מראה נדיר ביותר יש בו כדי למשוך אדם אל מחוץ לעולמו שלו, לעד? – וודאי אתה תוהה. אך עובדה היא שהנודדים אינם נודדים מבחירתם החופשית. הם חולים ללא תקנה. לא הם ולא מישהו אחר יוכל לרפאם, מכיוון שמערכת הגוף שלהם פגומה מן היסוד – מרצון האל, כפי שהייתם קוראים לזה. אם תרצה, אמשיך.”

“המשך,” אמר ברובק. מזיז את המטבע אחורה בחזרה.

"ממלכת יקואתר העתיקה היתה לערי רפאים ובתי קברות. כל אלה אשר סימלו את דרך חייהם של הנודדים הוטלו אל אי הבדידות של החולי. הם לא הכירו בעוצמת מפלתם, והמשיכו להכין את התקווה של בניית עתיד בתוך עבר. מזדקנים, שבורים־למחצה, המשיכו לעמול על מעשה המרכבה של נסיעה מן ההוה אל העבר, ועל יצירת המטבעות. אפילו החתולים האינטליגנטיים־למחצה, שהאריכו ימים יותר מכל חי אחר בכוכב, החלו ללמד את צאצאיהם החלשים יותר לפגוע בנודדים, כדי להוכיח גבורה. הנודדים ביכו את דלדול מיספרם; אך אפילו אז, ידעו כי יהיה זה סופם אם יוותרו על חזונם.

“בשנים המוקדמות הם הטילו את יהבם על עבודות בתחום האלקטרוניקה הרפואית הסבוכה. אך הם מיעטו להתחשב בהתפתחותם השכלית המהירה. חכמתם צמחה כצמח מטפס, מתוך הבאר העמוקה של הציויליזציה, מבלי שיהיה לו על מה לטפס הלאה. עתידם, למעשה, לא היה יכול להתקיים בתנאים של עולם עויין, המלא כבר מחלות מדבקות. ברירתם היחידה היתה – לחזור על דרכם, ולצמוח שוב אל תוך העבר. שם היו מצויים הזכרונות החמים של דורות קודמים – שלהם עצמם, ושל דורות כוכבים אחרים; שניהם פרושים במרחבי הזמן והזיכרונות חיממו אותם ממש כפי שעושות חליפות החלל האלקטרוניות שהם לובשים כיום. האם זה עונה על שאלתך?”

כן, חשב ברובק, מדחיק את המטבע. אז זהו סוף הסיפור: אלה הכמיהות העלומות שבתוך גן־העדן… ועכשיו מוטל עלי לחשוב מה יהא על כל זאת.

והוא התיישב על הרצפה הרכה, מחבק את ברכיו, וחשב כמו שלא חשב מעודו.

איש־הכוכבים נרתע קצת כשישעיהו טפח על כתפו, ובלי אומר קירב את המטבע אל ראשו של היצור.

כעבור שתי שניות, חייך איש הכוכבים ברכות. “רעיון יפה,” היה כל שאמר תחילה. אחר הוסיף, "אך אל תנסה לתקוף את ספינתי בספינתך. אחרת – אשמיד אותה.''

הוא הושיט את ידו, והם לחצו ידיים.

''נתראה בקרוב," ציין בקיצור.

וכאשר נכנס ישעיהו עם חלליתו אל ספינת האם שלו, עש הכוכבים כפי שכינוה אנשי הצוות חצי בהיתול חצי בחיבה – הדבר הראשון שקיבל היה – כוס מים קרים.

“לא השתנית, ישעיהו,” אמר פורמן. “אבל אתה נראה קצת ירוק. חשבנו שאולי הפכת את עורך ועזבת את כדור־הארץ כדי לקבל כוס מים יותר גדולה…”

“כן, כן,” הגיב ברובק, מנגב את פיו. “לא, רבותי, זהו עניין ביני לבין המפקד המדעי. כל השאר יצטרכו למלא אחר ההוראות. הם קוראי־מחשבות.”

פורמן הניד בראשו לאות הבנה.

“וכעת סלחו לי. בראון?”

שניהם ניגשו אל חדרון צדדי.

“בראון,” אמר ברובק. כשדעתו כאילו מוסחת ממנו, “זה באמת מוזר, אך נראה שלא אוכל לומר לך הרבה. אין לי הרבה רעיונות באמתחתי, ועלי לחסוך בהם. אולי גורל חלק גדול מהיקום מונח על כף המאזניים.”

המדען הביט בו מזועזע. “גורל ה…?”

“אנא תן לי לגמור,” אמר ברובק. “לא אנחנו נצטרך להתמודד עם הבעיות אלא, אני חושש, אלפי ציויליזציות אחרות: אלה אשר לא יפגשו כמונו את הזר בחלל, אלא רק כאשר יפלו מעשי ידיו לידי הכוכבים. לדידי זה נראה חסר צדק לחלוטין.”

“זה נכון.” הגיב המדען.

“טוב. עליכם להמשיך לעקוב אחר העניין. ועליכם לעקוב אחרי, וללכת בעקבותי.”

“חכה רגע!” אמר המדען בדאגה. “איך אתה יכול להסתיר את מחשבותיך?”

“יש לי רצון חזק,” אמר ברובק, בכנות, בקוותו שהיצור החוץ־ארצי, המקשיב – כנראה – למילותיו, אינו מאמין לו, ואילו בן־שיחו משתכנע בכל־זאת. “אם לא תמלא אחר בקשותי, לא תראה אותי עוד.”

“אם כך,” אמר השני, מניח יד על כתפו. “אתה בן־ערובה, נכון?”

“יותר נכון לומר – כל הספינה בת־ערובה.”

“מה אתה סח.” לחש בראון.

“שמע,” אמר ברובק, מנמיך את קולו. “אינני יודע מה, אם בכלל, הוא שומע מן השיחה הזאת. אך עלי להסתכן. העניין הוא שהאיש הזה מסוגל לנטוש אותנו באיזה מקום נידח בגאלאקסיה, ואז לא נוכל לחזור. אין לנו ברירה אלא להיצמד אליו, ולא לקרוא באותיות הקטנות.”

“ומהו רצונו?” שאל בראון.

“הוא רוצה, ונתתי לו להבין שגם אנו רוצים, לחזור אל העבר, ולהשתמש בספינה שלנו כבסיס לתצפית אסטרונומית על כוכב במצב קדמוני: הכוכב שלו עצמו.”

“ואיך.” אמר בראון, באי בטחון, "איך עושים את זה?''

“הוא עושה את זה.” הסביר ברובק. “זו נסיעה חינם. וחוץ מזה, הוא יחזיר אותנו לכאן, אני מבטיח. (שמור על לשונך, ישעיהו, חשב, כשפחד עלום מקנן בו.) תצטרך לתת לדברים להתגלגל מעצמם. הם גדולים יותר משנינו.”

“הו, זה בטוח,” אמר בראון בפראות. “יש עוד משהו?” שאל בתקווה.

“אחר כך,” ענה לו ברובק. “אולי כן, אולי לא.”

“אין תגובה, רבותי, אין תגובה.” אמר. משתדל להיראות טרוד בענייניו, ומפלס דרכו בצעדים מהירים לעבר חללית הסיור. “רק אחת,” התפרץ פורמן. “האם ג’יי בראון יודע לאן מועדות פנינו?” שאל, בהצביעו על בראון.

“אה… כן,” השיב ברובק. “הוא מוכרח לדעת.”

רחש עבר בין אנשי הצוות. הוא עצר לרגע להביט בשעונו.

“ומה שלום ישעיהו?” שאלה האחות התורנית החיננית, קרוליין.

“מצויין,” השיב ברובק בקול רם מדי. “מעולם לא הבנתי למה יש לי שם תנכ”י כל כך עד עכשיו."

“שמור על עצמך, חבר,” אמרה קרוליין, מלטפת את כתפו.

“אעשה זאת.” ענה ברובק. פורע את שיערה בשובבות, כשבליבו אושר ועצב כאחר.

ואז עזב את הספינה בחללית הסיור, בדרכו לפגישה באין־קץ.

“האם עקבת אחרי מה שדיברנו?” שאל את איש־הכוכבים בעת שנכנס דרך הדלת הלבנה הבוהקת של ספינת החלל.

“אם מצלמותינו יכולות לקלוט אתכם. הרי מילותיך וודאי אינן מוסתרות, ידידי. נשמעת משכנע, ישעיהו, האם חשבת הלאה?”

“כן,” השיב ברובק. “סבורני שהם יבואו איתנו גם בהמשך.” הוא שתק לרגע. “אך האם לא שמת לב לכך שבעת שקראת את מחשבותי בעזרת מחשבתך המהירה הרבה יותר. הרגשתי מעין ‘דיגדוג’ לא נעים במחשבותי?” היתה זו תקוותו הטובה ביותר.

איש־הכוכבים הרצין. “לא ידעתי. משמע שאתה רגיש למחשבה זרה, ישעיהו. חבל. לכן לא אקרא עוד את מחשבותיך אלא אשתמש באנגלית הגרועה שלי בלבד. בין כה וכה כבר הכרנו איש את רעהו. בסדר מצידך?”

תודה לאל!! המחשבה מילאה את ברובק. “מוסכם,” ענה.

"טוב מאד. יש על מה לשוחח בקשר לרעיונך. אני מתחיל ליהנות ממנו. עכשיו, הקשב לי היטב.

“מתקיימת סעודה גדולה לך ולאנשיך על הכוכב איטריאסס, לפי קביעה מוקדמת של נודד אחר שם. הנני מציע שנתעכב שם אחרי מסענו דרך התת־חלל ואחר צפייתנו בתופעות האסטרונומיות מלאות־הקסם הקרובות כל כך ללבנו. אך עלי להתחלק איתך קודם במידע המאפשר קיום על כוכב לכת אחר.”

ברובק ניסה לכבוש בעצמו את הידיעה על האחריות העצומה הרובצת עליו.

“ובכן,” פתח איש־הכוכבים, “את הבעיה הבסיסית של נשימה מבלי להיפגע מחיידקים זרים פותרים בעזרת ממברנות מיוחדות הנושאות ביניהן שדה חזק ביותר המשמיד חיידקים אך אינו עוצר בעד החמצן. בנוסף לכך, גם המזון מועבר דרך שדה דומה המשמיד כל אורגניזם חי, אם מסוכן אם לאו. כך שהמחשב שלנו זקוק רק לרשימת כל החמרים הכימיים אשר תוכל לעכל. אני סמוך ובטוח שתוכל לפרט לי אותם.”

“בוודאי,” השיב ברובק, מנסה שלא להראות מה שכמעט קרה.

“נו,” אמר היצור במרץ. “אם הבעיה הזאת נפתרה הרי בידיך כרטיס מעבר לכל עולם בר־ישוב. כל מאכל, אוויר ומים! פשוט, לא? כעת אמור לי: ייתכן שיהיה מיפגש מיני קבוצתי על הכוכב. האם תרצה להצטרף!”

“אה, איני בטוח,” השיב ברובק, בספקנות מסויימת.

“יפה. אך תראה שהדברים ישתנו. אתה מתאים לאישיות שלי. גם אני ביישן. אזי עלינו להישאר ולהתבונן אלי כוכבים, כן?” האנגלית שלו החלה להיות פגומה, ציין לעצמו ברובק בדאגה, בהיזכרו במטבע לקריאת מחשבות, אשר עדיין איננה בשימוש…

“בהחלט,” מיהר לומר ברובק. “וכעת, ספר לי. איני יכול לחכות עד שנגיע לשם סוף סוף ונדבר על הכוכב מקרוב!”

“כן, ישעיהו ידידי! ובכן, בוא!” איש־הכוכבים צעד אל לוח דמוי־עץ מואר בכחול, על פני הרצפה־קיר, והחל מדבר. “אנשי כדור־הארץ, האזינו. (נקווה שקלטו הכל, חשב לעצמו ברובק.) ספינתכם חייבת לעבור מייד לתת־חלל. נצא משם במרחק של אלפי שנות־אור. אם חייכם יקרים לכם, צייתו להוראות אלה. עצמו עיניכם, דמיינו את עצמכם מבלים באמבטיה חמה או זוללים מאכל אהוב.”

הוא שתק. “כל זה אינו נחוץ, ישעיהו,” לחש. “פשוט, רצוני להתמקד על מחשבות טלפתיות מהנות.”

“שאל אם יש שאלות!!” פקד ברונב בריתחה.

“אה, כן. מר ברובק שואל אם יש לכם שאלות כלשהן.”

התשובה לא איחרה לבוא. “לא, אין.”

“המצוי אתה במצב רוח להרפתקה. מר ברובק?” תהה המבקר החללי, עיניו מבריקות.

“מוכן ומזומן.” השיב ישעיהו ברובק.

איש הכוכבים הרים ידו, והחליק בזהירות, מעל ללוחית מלאת כפתורים זוהרים, לוחית שניה, המצויה במרחק קטן ממנה. פתאום לחץ על מתג.

הספינה נבלעה באפלה מוחלטת. בחלל השחור כפיח הסתחררו במעגלים רחבים, כל מעגל במישור אחר, אלפי כוכבים קטנים וזוהרים. המראה היה מרהיב ומלהיב כל כך שברובק כמעט עצם את עיניו וכיסה אותן, ממש כפי שציווה איש החלל את האחרים לעשות. למשך חמש שניות נוספות שמע רעש אדיר כשל מפל מים קרוב בליווי תיפוף פראי. ופתאום דממה דקה.

הוא חש בחזרה אל החדר, חזרה שהתרחשה בתוכו פנימה מלווה בסיפוק עמוק של שיבה.

אז מיצמץ בעיניו, והתמקד שוב בעצמו. האור הכחול, חסר הגבולות, האיר שוב את פנים הספינה, ורומם את רוחו. הוא זרק מבט לעבר הדמות העומדת נטועה על מקומה עכשיו, מביטה החוצה דרך חלון בקצה החדר, ואז הצטרף אליה.

“וכעת אנו שוב בסְפֶרה שלנו,” לחש איש־הכוכבים, בקול מרוחק. עיניו המבריקות היו לחות. “אנו נמצאים מאות שנים לפני הולדת כוכבנו. האין זה יפה?”

כמה שזה יפה, אמר ברובק. מבטו סוקר את המראה הנדיר.

בתוך עלטת החלל החיצון זהרו ענני אבק נרחבים, עמומים, ירוקים־אפורים, רוטטים ובוהקים, ובהם אורות אבודים, כעיר בערפל לילי, של מאות אלפי כוכבים כחולים צעירים וערפיליות המאכלסים את זרועות הגאלאקסיה החיצוניות. כמו פסים של טיגריס המסתתר בעשבים גבוהים, סבבה ה"צלחת" המסתובבת של אבק וגז בחוסר ממשות, בין פסי אור וחושך. מערבולות חומר, שאורות הכוכבים נרעדו דרכם, זהרו ניצנצו כמו ‘עיניים’ בזנב טווס. מבטו של ברובק נדד על פני המרחבים, כדי לחרוט את התמונה בזכרונו.

“שיוט בודד בקצה התבל,” חשב ברובק ללא משים. הוא שתק. קולט את ההרגשה בנפשו.

הוא לחץ בעדינות את זרועו של יצור החלל. זה נראה מופתע.

“כן, ישעיהו?” שאל.

''האמת כמעט מצטיירת מעצמה ברגעים אלה של השראה." אמר ישעיהו ברובק, מביט בו באור הספינה הכחול, כאשר בשולי הרקיע נסוך אור־כוכבים כחול־לבנבן על פני ערפיליות זוהרות.

“איזו אמת?” אמר האיש. “ציבורי הכוכבים נירן מספיק אמיתיים בשבילך.”

“המטבע ואני שיקרנו,” אמר ברובק בקול שקט. “לא סיפרנו לך למה באמת רצינו לבוא אל העבר.”

איש הכוכבים פסע צעד אחורנית. פניו היו חיוורים. “אך זה לא ייתכן!” אמר, בחיוך כפוי.

“האין זה אפשרי!” חקר אותו ברובק.

"למה אתה רומז? אמור!''

“עתידך היה שבוי בייאוש. ייאוש וחידלון.” אמר ברובק בעדינות. “עולמך היה שבוי בבדידות. לכן פנה עמך עורף אליו, ויצא אל הכוכבים” קולו היה חדור רצינות וקור רוח מחודשים.

“אתה טועה!” צרח האיש, משקפותיו מתלחלחות.

“לא,” אמר ברובק, מרגיש פתאום את המועקה של ויכוח חסר־תוחלת עם איש־הכוכבים החולה, משל היה רופא המתווכח עם חולה שלו. “אני מכיר אותך, ואתה מכיר אותי. אתה הוא הראוי לחמלה. אתה חולה. תמיד היית ותמיד תהיה.”

האיש נראה אבוד כאילו נמצא על סיפון אניה טובעת בלב האוקיינוס.

“אך אפשר לשנות זאת,” אמר ברובק. “הכל בידיך עכשיו.”

פתאום המה לוח העץ של האינטרקום.

“האם אפשר להציג שאלה?” נשמע קולו של איש הראדאר.

“כן – מה?” שאל היצור בהיסטריה כבושה, ללא ביטחונו העצמי הרגיל.

“עכשיו,” אמר הומר, “מה אתם באמת רוצים?”

או־או, חשב ברובק, נזכר בפעם הקודמת בו דיבר איש החלל הזר עם ספינת כדור־הארץ.

האיש הזר לא איכזב. “הקשיבו, בני כדור־הארץ. כוחות השחור נמצאים סביבכם. האם רוצים אתם יד מנחה? אני, ורק אני, הובלתי אתכם בין סכנות אין־ספור, ומצאתי נתיב שלא תיפלו לפי־פחת…”

לברובק נמאס מן המישחק המוזר. הוא ניגש לאינטרקום, ואמר בקול סמכותי, “מספיק ודי! הבנו את הרמז. עכשיו הבה ניגש למעשה הצפייה בפועל!”

האיש כאילו ניעזר מחלום.

“אדוני,” התחנן ברובק, מקווה שהוא לא מעורר בהלה בין אנשי ספינתו, “נטל ההוכחה מוטל עלי! אתה מקשה עלי את הוכחת דברי!”

היצור סגר בבת אחת את מתג האינטרקום. “האם מאוחר מדי?” שאל בקול מלא פליאה. “האם גם שכלי נגזר לכלייה?”

חיוור, מתנשם בכבדות, לחץ במהירות על שלושה כפתורים, וגוון פניו שב לקדמותו. אז הביט ביראת כבוד בברובק, וכרע על ברכיו. “על ספינת החלל שלך להשמידני,” לחש.

“בוא, בוא, ידידי. אל תתייאש,” אמר ברובק ברחמים, הרים בעדינות את היצור, ואז שלח ידו וקירב מטבע טלפתי לראשו כדי שיבין את מחשבותיו ולא רק את מילותיו. “אתה מראה שתי צורות חשיבה לא טובות. אתה פאטאליסט. ואתה היפוכונדר. ואלהים יודע, יש לך כל הזכויות להרגיש כך, עם מחלותיך ועם חוסר התקווה שלך. אולם – גם אתה בידיים טובות. גם אני יודע מהי מחלה. ולכן, הקשב נא היטב!”

“עולמך, כך נראה, נולד לייסורים. אך דברים גדולים נעשו עבורו על ידי אנשי המדע שלכם. האם לא ניתן לעשות דברים גדולים עוד יותר? השמש שלך עדיין לא קיימת. אבל, מה אם אתה ואני – אנשים בני שתי שמשות שונות, אשר אתה אמרת כי יכולים להיות אחים – מה אם נוכל להציל עולם שטרם נולד?”

“אינך יודע מה אתה סח.” מילמל האיש.

“הו, אני יודע היטב! מה אם נוכל לשחרר את כושר התבונה שטרם התפתח על כוכבכם מחוסר של ידע על מה הוא רוצה לתת ולקבל מראשית קיומו והלאה? הבה נשחרר את המטבעות – לתוך מסלול מסביב לשמשך. תן להם להעניק את מאוייו ואת תקוותו של כל חי על כוכבכם, מן המרחקים, ולהביא תועלת בל־תשוער במשך מיליוני דורות. זאת, במקום לחכות עידן כדי לפתח אינטליגנציה, כוח רצון, טוב־לב, וכתוצאה מהם – ברכה לזולת בעולם עויין זה, להשליט את כוח החיים במקום כוח המוות. הזן את שורשי עולמך במטבעות. תן להם להיות לשכינה מוסתרת! אמור לי,” הוא עמד ורעד, “האם זה אפשרי?”

איש החלל הביט בו כמהופנט. ידיו גיששו על פני זרועותיו.

“אתה מאד מאד חכם,” אמר לבסוף. "וגם טוב. אולם האם בכך לא נעבור שנינו מן העולם הזה בשל מחסור בצרכינו? היודע אתה, מר ברובק, שלא אבטח בעצמי יותר להטיס ספינתי זו אם משימתי לא תושלם? וכן – היודע אתה שהנפש נשארת מחוץ לגוף. בספֶרות לא ידועות אחרות, ושקיומי כאן – קרוב לכוכבי – יסתור את עצם קיומו, המוסט מנתיבי הזמן?!''

“אז בוא איתנו!” המלים בקעו מגרונו של ברובק. “הרי אנו נמצאים על קצה הגאלאקסיה. הבה נשוט הלאה, אל תוך הריק המוחלט, במהירות המתקרבת למהירות האור – בעזרת ספינתי שלי עם שלך יחד, ולא נסתכן בהיתקלות במיקרומטאורטים שבמהירות כזאת היו הורסים כל ספינה.”

“אבל… מדוע?” אמר היצור באיטיות.

“מכיוון,” השיב ברובק, והרגיש שקולו הפך לשקט יותר, “מכיוון שבמהירות כזאת. הזמן נע באיטיות רבה. אם נוכל להגיע ברבות הזמן למהירות כזאת, נוכל לנוע מאות שנים לתוך העתיד, בשומרנו על תנאי חיים רגילים בתוככי הספינות.”

הדמות הביטה בו ללא אומר.

“אז נעצור את שתי הספינות ונחזור לתוך הגאלאקסיה בעזרת הקסמים הטאכיוניים שלך – אל כדור הארץ: וכך, שהבדלי הזמן כמעט יתבטלו. בוא, אנא. היה אורחה של האנושות כולה! אמור לי, אחי – האין זה אפשרי?”

היצור תפס לפתע את זרועותיו, והחזיק בו רגע ארוך.

“כן. זה אכן אפשרי,” אמר האיש החוץ־ארצי, וכעבור רגע, חייך.

השניים התקרבו לדלת הספינה. בזהירות, תחב האיש מן החלל עשרות עצמים קטנים אל תוך שלוש־עשרה שקיות שטוחות, וערם אותן אחת על השנייה במעבר להשוואת־לחצים מחוץ לגוף הספינה. חדרון המעבר נפתח לחלל, ובקול שריקה נפלטו האוויר והשקיות אל החלל. בזווית ישרה ל’צלחת' החומר והגז התמים המסתובבים.

ברובק עמד והביט מוקסם אחר הצורות המתרחקות מחלון הספינה הזרה לתוך האין. ובעת שחזה שוב באפילה, נזכר לפתע במלים נשכחות מלב: “שלח לחמך על־פני המים. כי ברוב הימים תמצאנו.”

וכאשר עשו הספינות את דרכן אל מחוץ לגאלאקסיה, החל הכוכב האפל לזהור עמומות, באור זריחתו הממשמשת ובאה.

ספרים אינספור נכתבו על נושא העב"מים, וחבל שעד כה רק אחד או שניים תורגמו לעברית. אך מעטים מאוד נכתבו על ידי אנשי מדע רציניים, שהעזו לדון בבעיה מרתקת ומטרידה זאת בראש פתוח ובלי דעות קדומות. ספר מעולה ובולט במיוחד הוא “עב”מים – דיון מדעי", בעריכת קארל סגאן ותורנטון פייג', שראה אור בשנת 1972. הספר הוא למעשה אוסף מאמרים שנכתבו בעקבות סימפוזיון רב־משתתפים על נושא העב"מים שנערך בבוסטון בדצמבר 1969, ביוזמת האגודה האמריקאנית לקידום המדע. בסימפוזיון השתתפו אסטרונומים, פסיכולוגים, סוציולוגים, ואנשי מדע מתחומים אחרים. בחרנו להגיש בפניכם מתוך הספר את מאמרו של קארל סגאן, שהוא אחד המאמרים הקלים יותר בספר, והכתוב בסגנונו המיוחד של האיש שהתמחה בכתיבת מדע־פופולרי.

* * *

קרל סגאן

ישנם הרבה רעיונות שהיה נחמד להאמין בהם, היה משעשע לו היו אמיתיים: גלגול נשמות; ‘אבן החכמים’ ההופכת מתכות לזהב; החיפוש אחר חיי נצח; פסיכוקינזיס – היכולת להזיז עצמים בכח המחשבה; ראיית הנולד; טלפתיה; מסע בזמן; יציאה אל מחוץ לגוף (הפירוש המדוייק של המונח ‘אקסטזה’); התמזגות עם היקום.

ישנו תחום רחב של תפיסות מדהימות ומקסימות, לו רק היו אמיתיות. אבל דוקא בגלל הקסם הרב שברעיונות אלה, דוקא משום שיש להם חשיבות רגשית עמוקה בשבילנו, יש לבחון אותם בביקורתיות רבה. יש להתייחס אליהם בהרבה חשדנות ולבחון לפרטי פרטים כל נתון הקשור בהם. כשיש לנו קשר רגשי אל רעיון, אנחנו נוטים לרמות את עצמנו בקלות.

הרעיון שיצורים ידידותיים או עוינים מכוכב אחר מבקרים את כדור הארץ, שייך ללא ספק לרשימה זו של רעיונות רגשיים. קיימים כאן שני סוגים של הטעיה עצמית:

קבלת הרעיון של בקורים מן החלל למרות מעט החומר העובדתי, משום שאנו רוצים שהדבר יהיה אמיתי. אך דחיית הרעיון בגלל מעוט החומר העובדתי, משום שאיננו רוצים שיהיה אמיתי.

כל אחת משתי גישות אלה היא מניעה רצינית לבחינת נושא העב"ם; יש להן השפעות שונות על קבוצות שונות של אנשים. דיון כזה צריך להתייחס בעיקר לנטיה הרגשית הכרוכה בנושא.

ברצוני לדון קודם כל בהשפעה של מוצא העב"ם מחוץ לכדור הארץ; זאת כשלנגד עינינו העובדה שהשערה זו תלויה במספר רב של גורמים שעליהם אנו יודעים מעט, וכן אי־אילו גורמים שעליהם איננו יודעים מאומה. בעצם אני רוצה להגיע לאיזו הערכה מספרית גסה של ההסתברות לכך שאנו זוכים לבקורים תכופים של יצורים מן החלל. ישנה אפשרות לבחון תחום של השערות בדרך זו. הבה אתן דוגמא: ניקח את ספור ‘סנטה קלאוס’, סבא חג המולד. לפי השערה זו מבקר אותו יצור חביב 50 מיליון בתי אב בארה"ב בפרק זמן של 8 שעות ב־24–25 בדצמבר מדי שנה. זו השערה מענינת, עם מטען אמוציונלי לא מבוטל, אך אפשר לטעון שלפחות אין בה שום נזק.

הבה נבצע מספר חשובים; למשל נניח שיצור זה מבלה שניה אחת בכל בית, כלומר הוא מאוד מהיר ויעיל. במקרה של 10⁸ בתים, עליו לבלות 3 שנים רק במילוי גרביים עם מתנות. זאת כשלוקחים בחשבון שהוא לא מבזבז אף רגע במעבר מבית לבית. אפילו בעזרת האייל ההיפֶר־רלטיביסטי שלו, הזמן שלוקח לבקר ב־10⁸ בתים הוא 3 שנים ולא 8 שעות.

זו דוגמא להיפוטזה שלא מתייחסת לאמצעי התחבורה או מוצא היצור עצמו. כלומר אנו בוחנים את ההיפוטזה עצמה תוך הנחות ישירות ומגיעים לתוצאה שאינה מתיישבת עם ההשערה. לפיכך נוכל לטעון שההיפוטזה אינה תקיפה.

בצורה דומה נוכל לבחון את תאוריית הביקורים מן החלל, אבל האי־בהירות בה רבה עוד יותר. לפי השערה זו חלק גדול מן העצמים המעופפים הבלתי מזוהים הנראים על כדור הארץ, הם כלי רכב מפלנטות של כוכבים אחרים

בשנים האחרונות מדווחים מדי יום על עב"מים, אך אניח הנחה שמרנית הרבה יותר והיא שדו"ח אחד כזה לשנה מתאים לבקור אמיתי מן החלל החיצון. מה זאת אומרת? כדי להבין נושא זה, עלינו לקבל מושג מה על המספר N של ציויליזציות טכניות רחוקות בגלקסיה, כלומר ציויליזציות מתקדמות בהרבה משלנו, המסוגלות לבצע באמצעים כלשהם מסעות בחלל. (בהמשך אומר מילה או שתיים על אותם האמצעים, אך בעצם טיבם אינו שייך לדיון, כשם שמנגנון התנועה של סנטה קלאוס אינו משפיע על הדיון שלנו בו). נעשה נסיון להסביר את הגורמים הנכנסים בקביעת מספר הציויליזציות הטכניות בגלקסיה.

N תלוי ראשית כל במספר הממוצע של כוכבים הנוצרים בגלקסיה, שהוא מספר ידוע, פחות או יותר.N תלוי במספר הכוכבים שיש להם פלנטות, מספר המוכר פחות אך יש עליו נתונים כלשהם. N תלוי באותו חלק מכלל אותן פלנטות, הממוקמות כך שסביבתן מתאימה ליצירת חיים. N תלוי באותו חלק של הפלנטות שעליהן נוצרים חיים ואחר כך קמה צורת חיים אינטלגנטית אשר יוצרת ציויליזציה טכנולוגית מתקדמת יותר משלנו.

כלומר, יש כוכבים רבים, אך על מספר קטן בהרבה יכולים להיווצר חיים ועל מספר עוד יותר מוגבל (יש האומרים אחד, בסך הכל) – תהיה אבולוציה של צורת חיים אינטליגנטית ותתפתח ציויליזציה טכנולוגית.

אין לנו דוגמא שתעזור לנו להעריך מהו אורך חיים ממוצע של ציויליזציה טכנולוגית. עם זאת, היו אנשים שהשתעשעו (כך אני מכנה זאת) בנסיונות הערכה של המספרים הללו, ולפיהן הגיעו לתוצאה משוערת עבור המספר N. התוצאה שהתקבלה על סמך הערכות אלה היא שֶ־N¹ שווה בערך לעשירית אורך חיים ממוצע של ציוויליזציה טכנולוגית, בשנים. אם נציב במשוואה מספר כמו 10⁷ שנים בתוך אורך חיים ממוצע של ציויליזציה טכנולוגית מתקדמת, נגיע למספר השווה למיליון. כלומר כמיליון כוכבים מתאימים להיפוטזה שלנו על־אודות ציויליזציה מתקדמת. זהו חישוב שקשה לבצע אותו במדוייק, מה עוד שהמספר 10⁷ שנים כאורך חיים של ציויליזציה טכנולוגית הוא מספר אופטימי במיוחד. אך הבה נראה לאן מוביל אותנו מספר אופטימי זה.

הבה נניח שכל אחת ממיליון ציויליזציות אלה שולחת Q רכבי חלל בשנה, כלומר 10⁶Q רכבי חלל משוגרים כל שנה. נניח שנוצר רק מגע אחד בכל מסע. במצב מתמיד יש 10⁶Q הגעות למקום כלשהו בשנה. לבטח יש כ־10¹⁰ מקומות מעניינים בגלקסיה שניתן לבקר (יש לנו הרי יותר מ־10¹¹ כוכבים ומשום כך Q10^-4 נחיתות במקום מעניין נתון, נאמר פלנטה, בשנה. כך, אם רק עב"ם אחד יבקר את הארץ כל שנה, ניתן לחשב את קצב השיגורים הממוצע של כל אחד ממיליון העולמות. המספר המתקבל יהיה 10,000 שיגורים לכל ציויליזציה בכל שנה; ו־10¹⁰ שיגורים בגלקסיה בשנה. זה נשמע מופרז. גם אם נתאר לעצמנו ציויליזציות הרבה יותר מתקדמות משלנו המשגרות 10,000 חלליות כדי שרק אחת תופיע כאן, דומה שזו דרישה מוגזמת. ואילו היינו פסימיים יותר באשר לאורך החיים של ציויליזציות מתקדמות, היינו נדרשים להרבה יותר שיגורים. אך ככל שאורך החיים קטן, קטנה ההסתברות שהציויליזציה תפתח מסע בין־כוכבי.

חישובים דומים נעשו ע"י הונג־יי־צ’יו, בסקירתו בירחון ‘איקארוס’ בשנת 1970. הוא יוצא מהנחה של יותר מעב"ם אחד המגיע לארץ בשנה, אך המשך הטענה שלו היא לפי אותם קווים שהצגתי. הוא מחשב את סך כל המתכות הדרושות לכל אותם רכבי־חלל משך כל ההסטוריה של הגלקסיה. הרכב חייב להיות בגודל מסוים – עליו להיות גדול מתא ה’אפולו' לדוגמא – וכך ניתן לחשב כמה מתכת דרושה. יוצא שיש לעבד חצי מליון כוכבים תוך כריית כל המתכות שלהם כדי להרכיב את המסה הדרושה לכל רכבי החלל.

אפשר להרחיב את הויכוח ולטעון שרק כמה מאות קילומטרים חיצוניים של כוכבים כמו השמש יכולים לעבד תהליכי כריה ע"י טכנולוגיות מתקדמות (בפנים חם מדי) – נמצא שֶ־⁹2x10 כוכבים צריכים לעבור עיבוד; במילים אחרות 1% מכוכבי הגלקסיה. גם זה נראה לא מתקבל על הדעת.

כעת תוכלו לאמר: זו גישה מאד קרתנית. אולי יש להם חלליות מפלסטיק? כן, זה יתכן, אך גם הפלסטיק חייב לבוא מאיזה מקום וכשניגש לחישובים על פלסטיק במקום מתכות, לא תישתננה המסקנות בהרבה.

חישובים אלה נותנים מושג־מה לגבי מימדי הבעיה כשאנו מתבקשים להאמין שיש ביקורים שגרתיים ותכופים מן החלל.

הבה נאמר מספר מילים אודות טענות נגד אפשריות. למשל, אפשר לטעון שאנו מהווים מטרה להתענינות מיוחדת; לא מזמן פיתחנו סימני ציויליזציה ואינטליגנציה מתקדמים כגון נשק גרעיני. לכן יתכן שאנתרופולוגים מן החלל החיצון מגלים בנו עניין מיוחד. אולי. אבל אנחנו אותָתְנו את נוכחותנו וקיומנו כציויליזציה טכנולוגית רק בעשרות השנים האחרונות. הידיעות התקדמו רק כמה עשרות שנות אור לתוך החלל.

כמו כן, לא כל האנתרופולוגים בעולם מתאספים באיי אנדמן משום שרשת הדיג הומצאה שם. ישנם כמה מומחים לרשתות דיג וכמה מומחים לאיי אנדמן. והם אומרים, “שמע, משהו מרתק מתרחש באיי אנדמן; עלי לצאת מיד לשם למשך שנה, או שאחמיץ את ההזדמנות.” אבל מומחים לחרס ומומחים לילידי אוסטרליה לא אורזים חפציהם ויוצאים לאוקינוס ההודי.

הרעיון שמשהו מרתק ופנטסטי מתרחש דוקא כאן מתנגש עם הרעיון שיש המון ציויליזציות מסביב. כי אם ישנן תרבויות רבות סביב, אזי התפתחות כמו שלנו היא די שגרתית. ואם התפתחות כמו שלנו אינה שגרתית, אז לא יהיו סביב תרבויות מפותחות דיין כדי לשלוח מבקרים.

קיימת טענת־נגד נוספת: רכבי החלל הנראים, הם למעשה רק כח מקומי; מעבורות הבאות מאיזו ספינת אם ענקית שהיא רכב החלל האמיתי. אך שוב, רעיון ספינת־האם משנה דברים בסדר גודל של 10 או 100 לכל היותר; זה אינו פותר את בעיותינו. (אגב, גרינספון ופרסקי שחקרו את הצד הפסיכולוגי של דיווחי העב"מים, יתעניינו לשמוע שבספרות העב"מים דווקא ‘ספינות־האם’ מתוארות כגלילים מוארכים דמויי סיגר, ואני מתחלחל למחשבה על המשמעות הנסתרת שאפשר לייחסה לזה…).

ובכן טיעונים אלה מביאים אותנו למסקנה שתאורית היצורים מן החלל היא בסכנה אם נתאר לעצמנו שאפילו החלק הקטן ביותר של 10–20 אולי מקרי העב"ם שעליהם דווח ב־20–25 השנים האחרונות² הם ממקור חוץ ארצי.

עד כאן הזכרתי את נושא אמצעי התחבורה הבין־כוכבי. ישנן בעיות רציניות במסע בין־כוכבי בגלל המרחק העצום בין כוכבי־השבת. רק בגלקסיה שלנו יש 200 מיליארד כוכבים. ויש עוד כמיליון גלקסיות כאלה לפחות. המרחק הממוצע בין כוכבים בגלקסיה שלנו הוא מספר שנות אור. לאור עצמו נדרשות שנים כדי לחצות מרחקים בין הכוכבים הקרובים ביותר. רכב־חלל צריך לפחות אותו זמן, אם לא יותר. כדי לעבור מכוכב לכוכב בפרק זמן מתקבל על הדעת, חייב רכב חלל להיות בעל מהירות עצומה, הקרובה מאד למהירות האור. כך שאפשר יהיה לקחת בחשבון את עיוות הזמן המתחייב מתורת היחסות, כלומר השעון בחללית יהיה איטי יותר יחסית לשעון שנשאר על כוכב־האם.

מסע במהירות הקרובה למהירות האור הוא קשה ביותר. יש ספרות שלמה על נושא זה.

כמובן שנשיאת כמות מספקת של דלק לטיסה בין כוכבית לא באה בחשבון.

אפילו אם הדלק הוא חציו חומר וחציו אנטי חומר (ונעזוב כרגע את הבעיה הטכנית שבכך), היחס בין מסת הדלק למסת המטען הדרוש בטיסה כזו היא גדולה מעבר לסביר.

במאמר משנת 1960 הציע בוסרד אלטרנטיבה: רכב חלל עם מיכל קדמי בעל שטח אדיר, האוסף חומר בין־כוכבי בדרכו, מאיץ אותו בצידו האחורי ומשום כך אינו חייב לשאת דלק משלו. בצורה זו הרכב אינו נתקל בבעיות יחס־המסות. אך מתעוררות בעיות אחרות:

בניית רכב חלל בקוטר של כמה מאות קילומטרים זו אמנם רק בעיה הנדסית, אך אין זו בעיה הנדסית שתִיפָתֵר מחר. אולם אף שהחללית של בוסרד פותרת את בעיית יחס־המסות, מתעוררות בעיות אחרות שהצביעו עליהן מבקרי הרעיון, כגון הבעיות הכרוכות בשדות מגנטיים, טורבולנציה, יציבות וכן הלאה, שלא נרחיב עליהן כאן את הדיבור. אבל זוהי ביקורת שאפשר לראות אותה כמשנית.

מה שאני למדתי מרעיונו של בוסרד הוא שניתן אפילו היום לחשוב על דרכים למסע בין כוכבים. העובדה שאולי אף אחת מהן אינה מעשית, זה לא העיקר. העיקר הוא שיש דרכים רבות לעשות זאת בלי להתנגש במגבלות פיסיקליות בסיסיות. לכן זה מוקדם מדי להוציא מכלל החשבון טיסות בין כוכביות.

כעת אהפוך את המטבע: אני מאמין שהמספרים מוכיחים כי עב"מים בתור רכב מן החלל זו אפשרות לא מתקבלת על הדעת. אך לא פחות מוטעית היא הטענה שמסע בין כוכבי אינו אפשרי. אפשר לטעון שמסע בין כוכבי אינו אמצעי התקשורת היעיל ביותר בין תרבויות. תקשורת באמצעות גלי רדיו היא דרך אפקטיבית יותר. ניתן להביא קשת רחבה של אפשרויות נוספות: תמסורת נויטרינו, גלי־כבידה מאופננים, טאכיונים: בשנה הבאה נחשוב בוודאי על דברים נוספים. אולם אפשרויות תקשורת אלה אינן מוציאות מכלל חשבון טיסה בין כוכבית. אין אנו יודעים מספיק כדי לשלול ביקורים כאלו, אם כי סבירותם נראית קטנה מאד.

אם כל זה נכון, מדוע תאורית העב"ם בתור בקורים מן החלל כל כך פופולרית? מדוע היא בכלל קיימת? ישנן היפוטיזות אחרות עליהן כמעט ולא שומעים. מדוע לא מאמינים שעצם מעופף בלתי מזוהה הוא השלכה של תת־ההכרה הקולקטיבית של האנושות? הרי פסיכיאטרים כתבו על התת־מודע הקולקטיבי, אז מדוע זה לא אפשרי? או מסע בזמן? או מבקרים ממימד אחר? או הילת מלאכים? או התגלויות מעולם הרוחות, ממרכז האדמה, מארץ המכשפות, או פֶרֶלנדרָה? או אותות ומופתים אלוהיים שרק איננו יודעים לפרשם נכון? שאלתי היא: כיצד ניתן לשלול אפשרויות אלו? מהו המבחן המכריע בעזרתו ניתן להפריך את התאוריה שהעב"מים הם הילות מלאכים? קשה לחשוב על מבחן מכריע באמת.

נראה לי שאותה בעיה מתעוררת עם תאוריית העב"מים כבקורים מן החלל החיצון. אין שום מבחן אמפירי היכול בכל המקרים, לשלול אפשרות זו לחלוטין. לכן ברצוני לשאול: האם יתכן שאנו שומעים כל כך הרבה אודות היפוטיזה זאת משום שרעיון הביקורים מן החלל הולם את רוח תקופתנו? לדעתי הוא אכן הולם, וזאת בארבעה היבטים: נושאים דתיים, הפגת השעמום בעזרת חידושים שאפשר להאמין בהם, סיווג בטחוני, וחוסר סובלנות לגבי דו־משמעות.

אני סבור שזה ברור למדי שבמאות השנים האחרונות השתלט המדע באופן עיקבי על שטחים שהיו פעם נתונים לטפולה המסורתי של הדת. פעם האמינו שפרחים נפתחים בגלל התערבות ישירה של האלוהות. כיום לא שומעים עוד דעה זו. ככל שתורתו של דארווין על האבולוציה נעשתה פופולרית יותר, והסברים מכאניסטיים של היווצרות מערכת השמש והקוסמולוגיה נקלטו ע"י שכבות רחבות, הלך והצטמצם חלק נכבד מתחומה המסורתי של הדת. אולם בה בעת תופסות צורות מסורתיות של הדת חלק נכבד בכל תרבות אנושית. לא ייתכן להרוס בקלות כזו את הצורך באמונה באלים.

בתקופת המדע, מה יותר מתקבל על הדעת כתחפושת למיתוס הדתי הקלאסי, מאשר הרעיון שאנו זוכים לבקוריהם של שליחי תרבות מתקדמת, חכמה, ורבת־עוצמה?

יש לי נסיון עם מספר מקרים של עב"מים בהם גישה זו היא בפירוש חלק מן המוטיבציה הן להגזמה והן להמעטה בתאור המראֶה. מובן שאיני מחזיק בדעה שצרכים דתיים אשר לא באו על סיפוקם אחראיים לכל תצפיות העב"מים הטיפוסיות, אך צרכים כאלה הם תהודה סבירה בין תאורית הביקורים מן החלל לבין כמה היבטים לא־מדעיים של הבעיה. אני מאמין שהשקפה זו היא מסוכנת מבחינה פוליטית; הציפיה שאנו ניגאל מעצמנו ע"י איזו התערבות חוץ־ארצית מפליאה, פועלת נגד הצורך החיוני שלנו לפתור את בעיותינו בעצמנו.

הנקודה השניה היא שאלת השעמום והחידוש, אותה אסביר ע"י נסיון אישי: כאשר פעם הרציתי על נושא כלשהו באוניברסיטת הרווארד, היו בסיום כמה שאלות על עב"מים. אמרתי שלדעתי חלק גדול מהם הינם תופעות טבעיות המפורשות לא נכון. כשסיימתי ויצאתי החוצה, שני שוטרים עמדו והצביעו על השמים. הבטתי וראיתי אור בהיר מוזר המתקדם לאיטו. כמובן שהתרחקתי מהר לפני שהקהל יבוא אלי לשאלני מה זה. הצטרפתי לידידים במסעדה ואמרתי להם: “יש משהו בלתי־רגיל בחוץ.” כולם יצאו. הם באמת נהנו מזה. זה עדיין היה שם, נראה בבהירות, נע לאט כשהאור נחלש ומתגבר חליפות, ולא מלווה בשום צליל. הלכתי הביתה והבאתי את המשקפת באמצעותה פתרתי את התעלומה. האור הלבן החזק היה בעצם שני אורות ממוקמים קרוב זה לזה וכמו כן, היו שני אורות בצדדים, מנצנצים. כאשר הדבר נעשה בהיר יותר, יכולנו לשמוע זמזום עמום. הסתבר שזה היה מטוס מזג־אויר של נאס"א. כאשר הראיתי לחברי שזה בעצם מטוס, התגובה הכללית היתה אכזבה. הרי זה לא משעשע ללכת הביתה ולאמר: “לא תנחשו מה קרה. הייתי במסעדה ופתאום היה איזה אור חזק בשמים וזה היה מטוס”. זה לא סיפור שכדאי להרחיב עליו את הדיבור. אך נניח שלאף אחד לא היתה משקפת, במקרה זה הסיפור יהיה: “היה שם אור גדול מסתורי שסבב את העיר. ואין לנו מושג מה זה היה. אולי זו חללית מכוכב אחר.” זה סיפור שכדאי לדבר עליו.

למרות כל החידושים של ימינו, ישנה התמכרות לחיי השגרה של יום יום הזועקים לחידושים מעניינים. ורעיון הביקור של יצורים מכוכב אחר הוא חידוש קביל מבחינה תרבותית.

הנקודה השלישית היא עניין הסודיות. יש בחברה שלנו, בכך יש להודות, לדעתי, אספקט פרנואידי לכמה ממקרי העב"ם. למשל היתה הרגשה בחוגים מסוימים לפני מספר שנים שסוכנות החלל שומרת לעצמה הוכחה מצולמת המוכיחה שהארץ אינה עגולה. היו הרבה לוינים שצלמו את האדמה, אך אלה תמיד היו צלומי תקריב (close-up) – הגדלת יבשות ואוקינוסים, אף פעם לא “כדור” הארץ³. כאשר רכב־חלל טס רחוק מספיק כדי לצלם תמונות כאלה, הן צולמו וכמובן התגלה שהארץ היא אכן כדור. באוירה שכזאת, יש תהודה רבה לכך שחיל האויר מסווג דיווחים של עב"מים. כוחות הצבא נוטים לסווג כל דבר, כולל (ואפילו במיוחד) מקרים מוזרים שלא נבדקו די הצורך והנוגעים לדיווחים של אנשי צבא. העובדה שחומר כזה מסווג כסודי, פותחת פתח לחרושת שמועות. יש כאלה היודעים שלחיל האויר יש מידע ונתונים. ומכאן יש רק צעד קטן לרעיון של קשר רשמי להשתיק את האמת. אלולא סווגו את המידע כסודי, אזי ניתן היה לקבל דעות מדעיות עצמאיות. בהרבה מקרים כאלה ניתוח מדעי עצמאי כזה היה מספק הסברים טבעיים. יש לי חבר האומר שבאמריקה אם אתה לא קצת פרנואיד, אתה לא שפוי. על הצבא מוטלת האחריות לא להוסיף על הפרנויה.

הנקודה הרביעית היא חוסר־הסובלנות הנפוץ כלפי דו־משמעות. קשה יותר לשמור על שתי דעות מאשר על דעה אחת. למשל כשאתה כותב ספר פופולרי על מדע. פעם כתבתי “הנה התצפית. יש אנשים שיחשבו שזהו ההסבר, אחרים יחשבו שההסבר הוא אחר.” תגובת העורך היתה: “אל תטריד אותי עם האלטרנטיבות. פשוט אמור מהו ההסבר הנכון.”

זו עובדה שהרבה אנשים לא חשים בנוח כאשר יש שני פירושים, ואין להכריע ביניהם בפסקנות. אבל זו בדיוק הדרך להתייחס לנושא העב"ם: לאמור שאין מספיק מידע, שלא ניתן עדיין לתת הסבר טוב, ושיש לשמור על ראש פתוח. במיוחד אנשי מדע חייבים לשמור על ראש פתוח. זוהי נשמתו של המדע.

לסיכום אני מאמין שהחיפוש אחר אינטליגנציה חוץ־ארצית הוא חשוב ביותר הן למדע והן לחברה. קשה להעלות על הדעת שאלה מדעית חשובה יותר. אך איני מאמין שהדרך הטובה ביותר לבחון נושא זה היא באמצעות העב"מים. התקווה הטובה ביותר למחקר כזה היא בתכנית חקר־החלל של נאס"א ובניסיונות ליצור תקשורת־רדיו בין־כוכבית.

הסיפור שלפנינו הוא סיפורה הרביעי של שירה טמיר המופיע מעל דפי ירחוננו. (הקודמים היו, כזכור: ‘נדנדה’, ‘הכובשים’, ו’העם רואים'). בינתיים עסקה שירה טמיר רבות גם בתרגום, הן של סיפורים עבורנו, והן של ספרים באורך מלא. עד כה עסק כל אחד מהסיפורים שכתבה בנושא אחר לחלוטין; הפעם זהו נושא קלאסי במד"ב – עולמות מקבילים…

* * *

בעיצומה של מנוחת אחר־הצהרים, חרק כיסא על הגג.

המרצפות שעל הגג חרוצות ומחוספסות מחשיפה ממושכת למזג האויר, ורהיטי הגינה עשויים מתכת. החריקה היתה בלתי נסבלת.

היא נשנתה.

קמתי בריטון והלכתי לבקש שקט.

האם גם אתם מאבדים את האוריינטציה תוך כדי עליה במדרגות? נסו פעם לעלות לגג של בית לא מוכר ולאחר העליה, ולפני שתסתכלו, לנחש באיזה כיוון נמצא הרחוב שהגעתם ממנו. לאחר שעברנו לכאן, נדרש לי זמן מה כדי להסתגל לכיוונים על הגג. תמיד נדמה לי שהם אינם בסדר הנכון, ושהכול היה צריך להיות בדיוק להיפך.

הגג היה מוצף באותו אור נעים של שמש תחילת האביב. אחי הרים את מבטו מהספר בהשתאות. לא, הוא לא גרר שום כיסא.

אם כך… משכתי בכתפי וירדתי, החריקה הגיעה ודאי מכיוון אחר. זה קורה לפעמים. כשהייתי למטה, חזרה החריקה בשלישית, ולא הותירה כל ספק באשר למקורה: הגג.

אבל אחי אמר שלא הזיז כלום. מאידך גיסא, ברי היה שהחריקה מגיעה מהגג. וכאילו פתחה בדעתי איזה סכר נסתר, חלף בה שטף של סימני שאלה. הייתכן שאיזה פיתול, איזה עיוות לא־ייאמן מביא אותנו כל פעם למקום הלא־נכון? מה אם אובדן האוריינטציה היה אמיתי, לא מדומה, כל עליה במדרגות אכן מביאה אותנו ליקום אחר? ואם כן, לשם מה? כדי להסתיר מה? האם יש לחריקה הלא מוסברת קשר לכך? האוכל לבטל אותו פיתול בכוח המודעות גרידא, ולהגיע לגג שביקום שלנו? מן הסתם לא. בכל זאת – הפעם, כאשר עליתי, הקפדתי לדמיין בעיני רוחי את מיקומה של חזית הבית, ולחשב תמיד באיזו זוית הייתי לעומתה. לא האמנתי בכך, כמובן. סתם משובה ורעות־רוח. בכל זאת, כמו בשבלונה הנושנה, היססתי בשבריר שניה בטרם פתחתי את הדלת.

הגג היה מוצף באותו אור נעים של שמש תחילת האביב, והכול נראה כשורה. השבלונה נמשכה בקוים המקובלים: כמעט ששכחתי את ההבלותא שלי, ועמדתי לשוב ולרדת (אם כי, עלי להודות, באכזבת מה על הפרכתו של רעיון מעניין) כאשר הבחנתי שהכול נראה כשורה. כלומר, באמת כשורה. לראשונה. כל־כך כשורה עד כי לא הבחנתי בכך מלכתחילה. חזית הבית היתה משמאל, לא מימין. זה היה הכיוון הנכון לפי האוריינטציה האינטואיטיבית הראשונית שלי, זו שחשתי בה כאשר הגענו לכאן.

הכיסא הרים את מבטו בהשתאות.

“שלום,” אמר הכיסא.

המד"ב, מעצם מהותו, הוא ז’אנר אידיאלי לחידושי לשון והמצאת מושגים ומילים חדשות, ההולמים יותר את העולמות הדמיוניים מהשפה השגורה בפינו.

כשיצירה המצטיינת בחידושים לשוניים כאלה מתורגמת לעברית, הדבר מעמיד אתגר מיוחד בפני המתרגם, שלא תמיד עומד בו בכבוד. בכל זאת, נוצרו בהדרגה כמה וכמה מלים עבריות שקנו להן אחיזה בתרגומי המד"ב לעברית.

אולם עד כה לא נתקלנו ביצירה עברית מקורית, השופעת המצאות לשוניות מקוריות כמו הסיפור המשעשע ורב־הדמיון שלפנינו.

אמנון גינזאי (גינזברג) עלה ארצה לפני מספר שנים מברית־המועצות, בה עסק שנים רבות בבלשנות, מה שסייע לו בוודאי גם כשעבר לכתיבה בעברית. בארץ עוסק גינזאי בעיקר בתרגום משפות אחרות לרוסית, וגם פרסם בעבר ספר מקורי לילדים. הסיפור שלפנינו הוא נסיונו הראשון במד"ב, לדבריו כנראה גם האחרון. אנו מקווים שלא.

* * *

1. אל מזל־בתולה

נכון, מאזיניי השיכורים – סליחה, רציתי לומר “יקרים”. כן, הייתי אחד מן הצוות באותה טיסה ארורה אל מזל־בתולה. ניחא, אספר לכם את כל הסיפור. בכל מסבאה אני מוכרח לספר אותו מחדש, וכשאני גומר, שוב מאשימים ומקללים אותי ואת חבריי…

אתם זוכרים – מעולם לפני הפרשה הזאת לא פגשנו בחלל גזע הדומה לנו. כולם היו כה שונים. ולא רק בחזותם. לא היה להם אותו יסוד שכל־כך מאפיין אותנו: ההתחלקות לשני המינים וכל היוצא בזה… מי פרה ורבה נוסח החילופית, מי – נוסח הספוג או הצבר – אני מתכוון לקקטוס.

ולכן, לו גם היה להם שכל הקרוב לשלנו בכחו, היו שונים לגמרי מהבחינה הרגשית.

לזַחלָקים – יצורים משכילים מן הכוכבים ‘ביתא’ ו’טיתא' במערכת אל־דַבַּראן – ידועים אמנם יחסי־מין. אבל הגזע מ"ביתא" מכיר רק משכב המוני של כל שבעת־המינים שלו: 6 מינים חזקים נגד אחד חלש. מגיע לה, אתם אומרים? אינני בטוח, שהיא מצטערת. אגב, המשפחה השבע־מינית שלהם נקראת “פְּקעת”.

לגזע מ"טיתא" יש אפילו 9 מינים או “זוויגים”, אבל הם, להבדיל, מסודרים כבמדרגות־סולם: כל מין, שהוא חזק יותר, דופ… סליחה, מַפרֶה את המין החלש ממנו, וכן הלאה בשרשרת, ורק החולייה האחרונה – “המין הכי־חלש והיפה ביותר” לפי הגדרתם – מטילה ביצים. מחזור כזה נמשך כ־6 שנים לפי מדידת הזמן שלנו.

ואילו איך מתרבה גזע הראֹשָנים ממערכת מזל־דלי, איננו יודעים כלל וכלל – למרות מאתיים שנה של הֵכֵרוּת – מחמת ביישנותם היתירה וטוהר־מידותיהם המגדיש כל סאה, לעניות־דעתי. גם כשניסו נציגינו להסביר להם משהו בנוגע לחיי־המין שלנו, לא רצו היצורים האלה לראות ולשמוע ומייד כרכו את ראשיהם בזנבותיהם. מאז הם מסרבים להסתכל בגבר ואישה בוזמנית ואף לא מרשים נחיתת חלליות שלנו בלי הצהרה רשמית, שהצוות אינו “מעורב”, ז"א כולל אנשים ונשים גם יחד.

והנה, לבסוף מצאנו את מה שחיפשנו וגם החלפנו שדרים. יצורים בעלי־שכל מפותח, ואף מבחינת החזות דומים לנו להפליא. מתרבים דרך הזדווגות שני המינים כמונו. גם התנאים בעולמם דומים לשלנו מאד. יש שם גם יצורים נטולי־שכל, ז"א עולם החי והצומח.

אתם ודאי זוכרים גם את מה שחשבנו אז בארץ: איזה מזל, שדווקא המדענים שלנו עשו את התגלית. אך חוץ ממדענים לא חסרים לנו גם מדינאים ואלה מכירים היטב את המימרה: “כדי שיתמזל מזלנו, צריך למַזֵל אותו”. לכן לא הודענו על התגלית בפומבי עד שבדקנו וביררנו את כל הנתונים על בוריָם. וברגע שעשינו זאת וגילינו את הפרשה לעיני העולם, לא היתה במערכת־השמש – למזלנו – אף ספינה אחת פנויה ומוכנה לטיסה רחוקה די צורכה, חוץ משלנו.

והעיקר – בדיוק בימים ההם בנִינו ובחַנו את החללית הראשונה הנעה בשיטה המקורית שלנו: קפיצת־דרך נוסך מר רב נטרונאי גאון, המשוכללת ע"י פרופ. רבינוביץ ופרופ' סוויסה. זה נתן לנו יתרון עצום במהירות. כתוצאה מזה העולם היה מוכרח להסכים, שדווקא מדינתנו תבצע את המגע האישי הראשון עם הגזע הכוכבי, שגילינו.

הִפְגַנו רוחב־לב וכללנו בצוות גם כמה נציגים מאומות העולם.

ובכן, מחוז־חפצנו היה בתוך מזל־בתולה. אם אפשר בכלל להבחין בבתולה בהתקבצות הכוכבים הזאת. אז כוכב־יעדנו נמצא בדיוק באמצע ערוותה הבלתי־נחקרת. אגב, נשבר לנו מן הבדיחות הנדושות בַנושא, שהציפו אותנו בחודשים האחרונים לפני הטיסה. אפילו הרמטח"ל (ראש המטה החללי) שלנו בדברו על “חרישת קרקע־בתולה” בנאום הפרידה שנשא לכבודנו, קרץ לעברנו עין.

צוותנו היה, אפשר לומר, “קבוצת־נוער” – כולנו מתחת לגיל מאה.

ראשית־כל, שיטת “קפיצת־הדרך”, המקובלת אצלנו, מכסה רק קטעים מסויימים במסלול, וטיסה למרחק כזה לוקחת זמן. שנית, התכוֹנַנו לפגישה הראשונה של גזעים בעלי שני מינים, ועלינו היה להפגין את הצד הזה של המטבע באופן הטוב ביותר.

את חלקו הגברי של צוותנו היוו איוב, בובכר, ג’ורם, חניבעל, עמיעז, עמיפז, ואנוכי, בעצמי ובכבודי. אגב, הסכמנו בינינו לא להזכיר לאלה שכבר שכחו מי מאיתנו היה המפקד ומי ועל מה היה מופקד, כי בנסיבות הקיימות זה תמיד מעורר מחשבות. מי היה אשם יותר בפשלה העולמית הזאת ומיהו הראשון הראוי לרגימה מילולית. אגיד רק שאני, חוץ מיתר תפקידיי. הייתי נחשב לדובר מטעם האנושות בשעת חירום, כי הנני זריז־לשון ומהיר־תשובות, אף כי יש אומרים שיותר מדיי.

על החצי הנָשי אני מוכן להגיד יותר, כי אין לי חשק לטהר ולהצדיק את הבריות הבוגדניות האלו. חוץ מזה, סיפורים על הנשים ועל הימים ההם, שבהם עוד היו לנו נשים, מצויים עכשיו באופנה חסרת־תקדים.

קודם כל אזכיר את חוה, הַ־חברה שלי – על זה עוד אספר לכם. קראנו לה “מיני־ביולוגית”, כלומר ביולוגית בעלת התמחות מיוחדת (ולא רק תיאורטית, לעניות דעתי) בתחום המין.

מקום נכבד תפסה בצוותנו כוהנת דת־החלל, אלינורה, בחורה עם פאות מסולסלות המגיעות לה עד הברכיים.

עשתורת היא בתו של הארכיאולוג הגדול בארצנו, וגם היא הלכה בעקבותיו; ניחשנו, שאולי ניתקל בקדמוניות כלשהן גם בכוכב־יעדנו.

היתה בצוותנו גם בחורה יפנית, סוזוקי הקטנטונת, מומחית באמנויות החלל; שמה האנגלי היה סוזן, לכן קראנו לה בחיבה שושנה־צהובה. כי היתה בינינו גם שושנה־השחורה, שו"ש בראש־תיבות, האתנולוגית. היו עוד קרן־הפוך ומארוסיה, אבל משמעות מקצועותיהן החלליים קשה להסביר לאנשים היושבים במסבאה זה שעות רבות.

סבורני, שאפשר היה להסתדר, בלי רוב המקצועות הללו, ושתפקידן העיקרי בטיסה היה דווקא שהן נשים נחמדות.

כאן אני חייב לומר, שבנוגע ליחסים שבינו לבינה כולנו היינו בני־אדם ובנות־חוה המודרניים. הודינו שהנאמנות של זה לזו היא דבר טוב ויפה, אבל בלי לחץ וכפייה. כולנו שכחנו את המנהג המיושן: לזכור את שמות ילדינו, אם היו כאלה, או אפילו להכיר אותם אישית. ובכלל, כיבדנו את המצווה “פרו ורבו ומלאו את הארץ” לפי פרשנות של ימינו, ז"א כמעט הפסקנו לפרות ולרבות, כי את כדור הארץ מזמן מילאנו ואף הגדשנו.

עם חוה – חברתי מזמן – ראיתי יחד מטוב ועד רע. בטיסה הקודמת, מוכרח אני להודות, גרמתי לה אי־נעימות קטנה. הדַרדוּקים – ילידי כוכבית בינגה – בשומעם שאני קורא לה “בובה”, חשבוהָ לרובוט שלי ואפילו ניסו פעם לפרק אותה בסקרנותם הילדותית.

הזכרתי להבדיל את כוהנת־הדת שלנו. מה היא עשתה בספינה?

אתם בטח יודעים שדתות רבות, כולל הכת הרבנית האורתודוכסית, מתנגדות, מסיבות שונות, לטיסות בין־כוכביות, ואילו נטורי־קרית־ארבע מ"אלף שערים" כבר יותר מ־70 שנה אינם מנתקים את מבטם מהאדמה, שמא יראו, חס וחלילה, חללית בשמים.

אבל למרות שאותנו, יורדי־החלליות, מכנים בקיצור “חילונים” (מלשון חלל, כמובן), אין אנו, רובנו ככולנו, כופרים בעיקר. קשה לעיתים בחלל ללא אמונה או לפחות תקוה לנצחיות הנפש, או קשר עם איזשהי רוח כלל־עולמית – ולו גם מחוץ לארבעת המימדים המוכרים לנו; קשה לחיות, ואם יש צורך – למות בראש צלול ובלי יללות מיותרות. לכן אנו זקוקים לדת־החלל שלנו. אמנם, זה לא מפריע לנו להתלוצץ לפעמים על חשבון כוהני־דתנו.

אגב, יום לפני עוזבנו את כדור הארץ הוזמננו ירושלימה, אל היכל ‘טבור־הארץ’, מגורי־הקודש של הכוהן הגדול לדת־החלל. הסָב הקדוש חנוֹך התשיעי ישב במרכבתו כשאופניה המלאים עיניים הולכים לארבע רוחות־העולם – סמלו של היקום בעל־התבונה ההולך־ומתרחב. הוא בירך אותנו ברכת דרך צלחה אחרי דרשה קצרה, שלא עמדתי על עומקה, ואם אנסה לספר לכם שמץ מֶנהָה שהבנתי – לא תבינו כלום.

‘נטרונאי’ שלנו זינק מבסיסו ‘ירושלים־של־מעלה’, שהיה ממוקם על הטבעת השביעית של שבתאי.

בדרך חיכו לנו כמה תקופות של תרדמה תוך הקפאה, כל אחת של 2–3 שנים. תמיד הרגשתי לא כל כך נעים לפני הנשייה הארוכה כזאת. אך הכוהנת היתה אומרת ברכת “חבלי־שינה”, וזה הרגיע אותי במידה מסויימת. וטוב, חוץ מזה, ששכבנו בזוגות כמו בתקופות של החיים הרגילים.

גם כשלא ישַנו, לא היתה לנו בטיסה הזאת מלאכה מרובה. בדרך כלל בילינו בנעימים.

“מה תעשה במזל־בתולה?” שאלה אותי פעס חוה היושבת בין זרועותיי. “רק תהווה סכנה לסביבה. מקומך במזל־גדי, תיש מיוחם שכמוך!”

“שעיר עיזים!!” הוסיפו שו"ש ומארוסיה פה אחד.

“רק שעיר לעזאזל,” עניתי בענוה. “אגב, מי בימינו יתערב, שהיא באמת בתולה? ועוד ממרחק כזה.”

אלינורה, הכוהנת, העיפה בנו מבטים זועמים, אבל לא אמרה דבר. כידוע, כוהני דת־החלל כבר אינם עוסקים בקידוש חיי־המין, כי כאשר טוב לשניים ביחד, הם לא זקוקים לעזרה. אבל אם מתחילים חיכוכים בין בני־הזוג הם פונים לכוהנים, ואלה מנסים להשלים ביניהם, וָלא – מתירים את קשרם. בטיסה הזאת גרמתי לאלינורה טרחות יותר מן המקובל: התגרשתי פעמיים מחוה, פעם משו"ש ופעם ממארוסיה. לבסוף שוב חזרתי לחוה. כתמיד.

ובאשר לאלינורה עצמה – היא היתה שוכבת רק עם חניבעל. היא טענה, שהנאמנות לאוהב הבלעדי נותנת לה שיא של סיפוק, מבחינת רוח וגוף כאחת, וניסתה להוכיח זאת ליתר הבנות בעזרת המד־רגש שלה.

המיכשור, בו משתמשת אלינורה, כולל לא רק מד־רגש ומד־נפש. למשל, יש לה מד־כושר, בעזרתו בודקים כוהני־דתנו את כשרותו (ז"א אכילותו) של כל מזון אפשרי, שפוגשים בעולמות אחרים. נמצא ברשותה גם מד־טוהר בו בוחנים אם מותר, ללא נזק גופני או נפשי, לנגוע בצמח או בעל־חי בלתי־מוּכָּר, ולעיתים – אפילו להריח את ריחו, לשמוע את קולו או להסתכל בו מקרוב.

היצורים הטמאים מן הסוג האחרון, כמובן, אינם מוצגים בגני־חיות. אבל הם קיימים. אבגעל, למשל. אגב, הוא אינו הדבר הכי־גרוע: כשרואים אותו, מקיאים מייד, וזהו זה.

ב"קיקי", להבדיל, אין שום דבר דוחה; יש בו משהו מוזר, אך מה בדיוק קשה להבין. אבל מי שראה אותו פעם, ממשיך להרהר, מה דווקא יש בו כל־כך מוזר, וזה יכול להביא בן־אדם לידי שיגעון, אם לא תושכח החוויה בעזרת טיפול מיוחד.

כשרואים רהב מכוכב שיערא, נשאר בנפש פחד עז מלראות, במקרה, משהו דומה עוד פעם, וכתוצאה מתפתחת מחלת עצימת עיניים כפייתית.

ואילו מי שפגש, חס וחלילה, דחלילית־הקורצת בעונת יוחמתה, שפוט לאובדן כח־גברא שלו, כי לא יוכל עוד לחשוב על המין ללא רגש פלצות.

פעם, כשהייתי ברוגז עם חוה, היא ביקשה מאלינורה לבדוק אותי במכשיר הנ"ל.

"גם אותה!'' הצטרפתי אני.

“אל תחללו את החלל בדיבורים כאלה!” ענתה לנו הכוהנת. “חוץ מזה, כבר בדקתם זה את זו בכחות־עצמכם מחוץ ומבפנים, מכל הצדדים. היה עליכם לחשוב קודם.”

“אולי עשיתי זאת רק בלית ברירה!” התרסתי “את תמיד… עסוקה עם הכושי שלך, ואינני בטוח, שאת מתפללת בעדנו מספיק, האחות הבכורה.”

“אם אתה סבור שאני מתרשלת במילוי תפקידיי, אתה רשאי לכתוב זאת בדו”ח… ובאשר לחניבעל – אני אוהבת אותו כאחי… רצוני לומר – כהכי הכי טוב בבני־אדם, ולא סתם ככה. ולכן איננו רָבים. ובכן, לכו שניכם והזדיינו בסבלנות."

“שמעת, בובה!” פניתי לחוה. “נלך להז…, ובסבלנות.”

“אתה מחפש דו־משמעויות וניבולי־פה בכל מלה!” הסמיקה הכוהנת מכעס. “ונדמה לי, ששוב התבסמתָ כבר בבוקר בכוהֶל־מוהֶל, או איך אתם קוראים למיאוס הזה.”

“בוקר” – כך קראו אצלנו ליממה הראשונה, בערך, אחרי התעוררות מתרדמת־הקפאה. בזה נסתיימה השיחה. הסתלקנו.

ובאוירה כזאת עברה עלינו כמעט כל הטיסה כולה.

“ריבונו של החלל!” היתה קודאת אלינורה בהרימה את עיניה למעלה (אבל איפה “מעלה” ו"מטה" בחלל?) "איזה צאן־מרעית מיניתָ לי?! באמת תיישים ותיישות!''

אבל את הכבש הכי־שחור את שומרת לעצמך, חשבתי (בטח זו רק מליצה: אין לי שום דבר נגד הכושי שלנו).

פעם מישהי מן הבנות (לא חוה שלי, כמובן) הציעה להחליף הנושא.

“יופי” הסכים עמיעז. "אספר משהו מתאים לילדה בת־טובים. על פרפרים ופרחים. ובכן, כשבני־אדם נחתו לראשונה במערכת כוכב אבגדהוז…''

''לא שמעתי על מערכת כזו." העירה שושנה הצהובה, החדשה בצוותנו.

“ולא תשמעי עוד. כי היא התפוצצה והפכה לערפיליות מחוסר איזון אקולוגי, אחרי שהוציאו משם חמישה זוגות פרפרי־שיר, ופרפרי־השיר האלה…”

“שיר את השיר לסבתא שלך!” צעקו כמה בנות. המכירות אותו טוב יותר.

"דווקא ממנה שמעתי את הסיפור. כל הדברים החשודים באים מן הנשים. אגב, היא הרתה את אימי תוך תרדמת־הקפאה באותה טיסה – טוב, שבדרך חזרה. נרדמה בתולה, והתעוררה בחודש התשיעי. ויתר בנות־הצוות במצב דומה, רק בחודשים שונים. כנראה, מישהו מהבחורים הסדיר לו שעון מעורר מיוחד.

“הוא היה מנוול,” הגיבה קרן־הַפוך, “ואתה ירשת את תכונותיו” “ואני מאמין לכל סיפוריו,” הצטרפתי אני, “למעט פרט אחד: שסבתא שלו היתה פעם בתולה.”

וכך התגלגלה השיחה.

כמובן, היו לנו גם תקליטי־ספרים ומוסיקה, סרטי־חֶזיונוע ומשחקים שונים, כולל האהוב עליי – שש־בש תלת־ממדי. לפעמים האזנו לשידורים ממערכת השמש.

הקשר עם כדור־הארץ היה חד־סטרי. ספינתנו לא יכלה לשאת מנגנון כה מסורבל כחושדר – מה שקוראים Teleps בלועזית – בין־כוכבי. גם מן המולדת, עקב ההוצאות הענקיות הדרושות לשדרים כאלה, היו מעבירים לנו רק כותרות חשובות ביותר למשל:

“באר מים כבדים בכמויות מסחריות נחנכה בקיבוץ חַרנֶפֶר.”

“משטרת נמל־עָבְדַת החרימה כאלף ‘סוליות’ מַרסיחואָנָה באונייה שהגיעה ממאדים.”

כפי שנהוג בארצנו מאז ומעולם תפסו מקום נכבד חדשות אמונה ודת, כגון:

“הכוהן הגדול של דת־החלל נֵאוֹת לקבל משלחת־רבנים מן הכת האורטודוכסית”.

או:

“האפיפיורים, אחרי אלפיים שנות גלות על נהרות רומא, חוזרים לסן־פטרוס ביפו.”

כשהתעוררנו מן ההקפאה האחרונה, ראינו שכוכבי מזל־בתולה כבר מכסים כמחצית מכיפת השמים.

“הבתולה פורשת את זרועותיה, מוכנה לקבל אותנו,” אמר עמיעז.

"עוד מעט ונינעץ למקום הכי־אינטימי שלה, הוסיף עמיפז.

“ונשמע את ה’א־א־אח!… החללי,” – סיימתי.

“מי יודע, מה יוולד מחילול הבתולים העולמי הזה?…” שאל את עצמו איוב.

ואמנם, לו היינו חכמים הרואים את הנולד, היינו משיבים את הספינה אחורה.

כשהתקרבנו לכוכב־יעדנו, ואחר כך לכוכב־הלכת שאליו טסנו, חגנו סביבו כמה הקפות חלזוניות. ראינו ימים כחולים ויבשות, שרובן ככולן היו ירוקות.

“אולי נמצא כאן את גן־העדן,” אמרה לי חזה.

“‘גן נעול, מעיין חתום’…” – זמזמתי לה בתשובה.

“כן, את זה אתה מעדיף על־פני גן־עדן,” ענתה חוה. “תמיד מוכן לפרוץ את כל גן ולהעכיר כל מעיין.”

קיבלנו משם אי־אלו איתותים לא־ברורים ברדיו, שתפקידם היה, כנראה, להודיע לנו שרואים אותנו. אחר כך הבחנו בעיגול אורות בצידה הלילי של הפלנטה, שהבהבו לעברנו כאילו קרצו וקראו לנו. ניחשנו שזה שדה־הנחיתה בשבילנו, וכך היה.

נחתנו כשהיה שם כבר בוקר.

2. גן נעול, מעיין חתום

עם תום הנחיתה רצנו כולנו לחלונות. מכל קצות שדה־הנחיתה כבר הצטופפו ‘בתוּלִיים’ (ככה קראנו, בינינו לבין עצמנו, לעַמַ"בּים, זאת אומרת לעם־מזל־בתולה). אחרים היו באים מכל צדדי האופק, חלקם רכובים על כלֵי־טיס זעירים הדומים לקַט־טוסים או למָטוסטוסים שלנו.

כשנוכחנו לדעת, בעזרת המכשירים, שהאוויר מחוץ לחללית כשר לנשימה. פתחנו את דלתות ספינתנו וירדנו, מצויידים ליתר ביטחון במַנשמי־כיס.

עכשיו יכולנו לראות את העמ"בים מקרוב.

איך הם נראים, כולכם יודעים. במבנה גופם וקומתם הם דומים לנו מאד. רק עורם אפור ומבריק כחרסינה. עיניהם חומות בלי לובן, אבל בעלות עפעפיים לבנות. גם שערם לבן כשלג, אך משחיר בקדקוד החל מגיל העמידה.

הם די דומים זה לזה, כי אינם מתחלקים לעמים או שבטים. רק מספר האצבעות לכל כף־יד (באופן סימטרי כמובן) יכול להיות מארבע ועד שש, ומשתנה, לעיתים קרובות, מאב לבֵן, כפי שלמדנו אחר כך.

כשראינו אותם לראשונה אותו בוקר, רובם היו לבושים בכותנות־הפסים האופייניות שלהם. מאוחר יותר ראינו אותם גם במלבושים אחרים; למשל, בצהריים חמים הם לובשים מין גלימות מבד כסוף המחזיר קרני־אור וחום.

אך נחזור לפגישה הראשונה.

כחצי־תריסר עמ"בים יצאו קדימה והתחילו צועדים לעברנו, זה ליד זה. על פניהם – חיוכים מאוזן לאוזן, ידיהם מושטות אלינו וכפיהם פתוחות, כאילו היו עורגים לחבק אותנו בזרועותיהם. אבל כשהתקרבו למרחק כחמישה מטרים מאיתנו, נעצרו והתיישבו בתנוחת־קריסה. בלי להוריד את ידיהם. והרחיבו את חיוכיהם עוד יותר.

עשינו כמוהם ותפסנו אותה תנוחה בתוספת קידות. מייד התחילו גם הם קדים קידות במשנה־מרץ. בקיצור, כל אחד מן הצדדים חיקה את כל הגינונים של הצד השני, ונדמה לי שכולנו גם יחד הגדשנו את הסאה בסאתיים.

המשכנו את הפעילות המעייפת הזאת זמן די רב; כנראה כל צד חשב לבלתי־מנומס לקום ראשון. לבסוף הזדקפנו בשלבים, תוך חשש להקדים את הצד השני.

אחר כך התקרבו שני עמ"בים נוספים, נושאים בידיהם מין מכונה. הם הניחו אותה בינינו לבין העמ"בים הראשונים ופנו אלינו.

“בְלָא־בלא־בלא־בלא!” אמרו שניהם פה אחד בהצביעם לסירוגין על פיהם על המכונה ועל שני הצדדים הנפגשים.

הבַנו שלפנינו מכונת־תירגום. הוצאנו מתוך ספינתנו את עמיתתה שלנו וערכנו לשתיהן ‘הכרות’ לשֵם התאמה לשונית.

אגב, שפתם היא עתירה היגויים שונים להפליא. מבחינת כמות העיצורים אינה נופלת מכל שפה הקיימת במערכת שמשנו, כולל מצמוצים, כמו בבושמנית וחוטנטוטית. בין התנועות שבלשונם יש גם הדומות לעי"ן, ה"א ורי"ש שלנו, אבל בטונים שונים ורבים, כמו אצל כת ‘העברים הצהובים’ שבעפולה. נמצאת בעמ"בית אף מערכת שריקת המזכירה שיחת מרמוטות.

חוץ מזה, יש להם צלילים מיוחדים המתאימים לקריאות כגון “אוי” או “אהה” שלנו. למשל, לאות התפעלות הם משמיעים קול עיטוש מחריש אוזניים, דבר שהביך אותנו מאד בהתחלה.

מייד ניחשנו שכל העמ"בים המקבלים אותנו הם גברים, וזה נתאמת במהלך השיחה, שניהלנו בעזרת מכונות־התירגום. העובדה לא נראתה בעינינו מדהימה במיוחד: הם יכלו לחשוש ממשהו בפגישה הראשונה.

“האם נזכה לראות גם את נשותיכם!” שאלנו.

“הו, ללא ספק, בהקדם האפשרי.” חייכו רבים מהם.

אחרי ביקור־נימוסין קצר בתוככי־ספינתנו שאלו נציגי העמ"בים (לפי מה שביררנו אחר כך היו אלה חברי־המועצה העליונה של כוכב־לכתם) האם נואיל לבקר בחוילה על יד בירתם המיועדת לשרת לנו כאכסניה. הואלנו.

עלינו יחד עם כעשרים עמ"בים לכלי־טיס בצורת בועה העשויה מחומר קשה, אבל שקוף. טסנו בגובה לא רב ובמהירות די נמוכה, אולי כדי לאפשר לנו לראות יותר.

כרבע שעה ריחפנו מעל ליער עבות עם קרחות פה ושם. שמנו לב שלא רואים שום בעל־חיים אפילו לא ציפורים. שאלנו את מארחינו איפה נמצאות חיות בעולם שלהם.

“הו. בכל מקום שבו גרים אנחנו,” שוב חייכו העמ"בים, “אבל ביער לא תמצאו אותן. אל דאגה, כבר אמרנו, שתראו אותן בקרוב.”

לא זכרתי שכבר התנהלה שיחה בנושא אבל אז לא שמתי לב לזה במיוחד.

“האם קיימות בעולמכם חיות מסוכנות?” שאלתי.

מפיותיהם של העמ"בים פרץ רעש עז, אותו זיהינו כצחוק גברי בריא. “חס ושלום!” השיב אחד מהם. “אמנם לפני כמה דורות הן סייעו להפצת מחלות מסויימות,” המשיך הוא תוך ציחקוקים, “אבל הרפואה שלנו התגברה על זאת מזמן. האם יש כאלה במערכת־כוכבכם?”

הסברנו שגם המדע והטכניקה שלנו כבר פתרו, למעשה, את כל הבעיות מסוג זה.

כבר ראינו באופק את פרברי־בירתם. אבל כאן הכריזו, שכבר הגענו לארמון־מגורינו. נחתנו.

איך נראים הבתים בעולם העמ"בים, אתם יודעים מתמונות וסרטים. החוילה שנתנו לנו היתה בת־קומותיים. המארחים עלו איתנו לאולם הראשי, סיפקו לנו מידע כללי בנוגע לבניין, נוחויותיו ומערכות הקשר הנמצאות בו. אמרו שאנו, ללא ספק זקוקים למנוחה עד מחר, ואחרי גינוני־קריסות וקידות הדדיות ואיחולי כל־טוב הסתלקו.

לכל אחד ואחת מאיתנו ניתן חדר אישי. מבנהו היה די ‘אנושי’, וזה לא הדהים אותנו בהתחשב בדמיון הרב בין שני גזעינו. כך לפחות חשבנו אז. בכל חדר – כורסאות נוחות מתנדנדות, וגם מיטה מתנדנדת, כמו עריסת־תינוקות. יתרה מזו – אפילו בתוך אמבטיה רחבת־ידיים עומד מין דרגש מתנדנד.

אף אחד לא רצה להישאר לבד בחדרו, כי מיהרנו להתאסף שוב בצוותא, באולם.

שם חיכה לנו משהו בין ארוחה לתערוכה.

על השולחן עמדה קערות וצנצנות, גדושות בפרי אדמת־עמ"ביה מזן אל זן. בקבוקים בצורות שונות – מבועה ועד אשכול – הכילו מַשקאות במגוון צבעים. מד־הכושר של אלינורה לא השמיע נקישות: הכול היה אכיל לחיכנו. אך דבר אחר הסיח לזמן מה את דעתנו.

“אני רואָה גם פרחים לשולחן!” קראה שושנה־הצהובה. “איזה יופי! ‘פרח’ אחד לראש כל מסובה!”

ואמנם, לאורך קירות האולם היו מוצבים אקווריונים על גלגלים, ובכל אחד מהם צף יצור דמוי־מדוזה, ססגונית להפליא, כטפחיים ברוחבה. אלינורה צעדה על־פני האקווריונים עם מד־טוהר ביד. המכשיר נשאר דומם: שום סכנה לבני־אדם לא נשקפה.

התקרבנו לאקווריונים. חניבעל אף נגע באחד היצורים בקצה־אצבעו. התגובה היתה פתאומית וסוערת ביותר: המדוזה נשארה במקומה, אך התחילה מרצדת, כאילו אחוזה כוויצוֹת ועוויתות קצביות, וכל קשת־צבעיה הנוצצים החלה לנוד ולנוע בתוך גופה כגלי־גלים.

המראה היה מדהים ביופיו. נגענו בשאר המדוזות וגרמנו לאותה תופעה. עמדנו כמוקסמים. כרבע שעה נמשכה אורגיית־הצבעים הזאת. אז שקטו המדוזות ושבו לאיתנן.

“נהדר”! אמרה שושנה־הצהובה. “מעולם לא אוכל שוב להסתכל בפרחים שלי כמו קודם.”

מתחת לכל אקווריון היה מדף עם מלַאי של שקיקים שקופים המכילים חומר גבישי, שקוף גם הוא. על כל שקיק היה מותווה ציור מסוגנן דמוי השמש העולה, ומתחת לקו־האופק – קו זקוף קצר.

“ברור,” אמר איוב, “זהו מזון בשביל המדוזות. שקיק אחר בבוקר. ויש כאן גם מערכת לניקוי המים”.

ואמנם, מן הקירות הסמוכים בלטו צינורות גמישים, היורדים אל תוך המים, אבל לא מחוברים לאקווריונים.

לבסוף התיישבנו אל השולחן וטעמנו מכל סוגי־המזונות והמשקאות. כרבע מהם שיבחנו, כשליש לעסנו בפקפוק, ואת היתר ירקנו ושטפנו את הפה. אולי מחוסר הרגל.

אגב, אז לראשונה אכלנו מהפירות והירקות המיובאים כיום גם לכדור־הארץ: בָאנָנָסים ותפאגסים, בצלימונים ושוּמִילוֹנים.

ובכן, היום הראשון בכוכב העמ"בים נסתיים בחנוכת הבית, שיחות ותיכנון תכניות. עם רדת החשכה חנכנו גם את חדרי־המיטות שלנו. שבעה מתוך הארבעה־עשר, כמובן.

בלילה התעוררתי. קמתי והתקרבתי לחלון. רדום ושומר את חום חיקה של חוה, הסתכלתי בשני ירֵחֶיהָ של עמ"ביָה. ירֵחֶיהָ? האם אפשר לומר גם ‘ירֵחַיים’?

אחר כך יצאתי לאולם ולפתע עמדתי דום. האולם היה מלא כעין גחלים חיות מכל מגוון הקשת. המדוזות קרנו בחושך באור־יקרות! עברתי לאורך שורת האקווריונים ו’הפעלתי' את כולן. הקרינה גברה תוך מחול־הצבעים והאירה את האולם. המראה היה עוד יותר פנטסטי מאשר ביום. יפה עד דמעות!

עוררתי את כל הצוות בעזרת מַזעֵק־כיס. שישה זוגות וכן חוה שלי פרצו לאולם עירומים למחצה, אבל אף אחד לא כעס בראותו את חגיגת די־נור החיה שלי. חזרנו על כל ‘ההצגה’ כמה פעמים, אך בכל פעם היא נעשתה קצרה יותר. המדוזות התעייפו.

''תראו, הרקדניות שלנו קצת מזיעות!" העיר מישהו.

אבל גם זה היה יפה. כעין ענני־כסף קלים התפשטו במים סביב המדוזות המרצדות, אך מערכת הניקוי חיש־מהר סילקה אותם.

חזרנו לחדרינו. חוה אילתרה לפניי משהו דומה לריקוד המדוזות. חיבקתי אותה.

את יום המחרת הקדשנו להכרות כללית עם הבירה בליווי קבוצת מאָרחינו. הרחובות המו מאנשים, זאת אומרת עמ"בים, שהביעו שפע של סימני סקרנות כלפינו, אבל לא הפריעו להתקדמות שלנו. אמרו לנו שכל עמ"ביה רואה אותנו ברגעים אלה על מרקעי־טלויזיה.

בעל־כרחי ניפחתי את החזה, ואילו חוה נגעה בתסרוקתה וליחכה את שפתותיה.

היינו תמהים יותר ויותר על העובדה שראינו מסביב רק עמ"בים ממין זכר. אבל מאחר ואתמול כבר הבענו את משאלותינו לראות את המין היפה שלהם, לא העזנו לחזור על הנושא מחשש להיחשב לברנשים חסרי־נימוס.

אם הם לא מרשים לנשותיהם ובנותיהם להתרוצץ בראש־חוצות – חשבתי – בודאי יש לזה סיבה טובה. אין ספק שאנחנו במערכת־שמשנו נותנים לנשותינו יותר מדיי חופש.

ביקרנו יחד עם מארחינו בחנויות שונות. את רוב הסחורות יכול כל דכפין לקחת בלי שום תמורה. אבל תמורת קצתן, כנראה יותר נדירות או יוקרתיות, נותנים לפקיד משהו דומה לשיקים, שעל־גבם חותמים במקום. ביררנו שאלה התחייבויות בכתב לעשות איזה חסד או מעשה טוב למען הציבור, כתוספת למצוות והחובות הרגילות. האווירה בחנויות היתה רגועה ומנומסת. זה בגלל שאין כאן נשים צעקניות, חשבתי שוב.

עברנו על־פני משרד אחד ששמו היה, לפי מכונת־התירגום שלנו, ‘מכון־השידוכין’. לא העזנו בשלב זה להיכנס פנימה. מבעד לשמשות ראינו פקיד וכמה לקוחות ממין זכר. שמנו לב לכניסה והקירות המקושטים, ולשפע אקווריונים עם מדוזות צבעוניות. אם הן שימשו בכוכב זה כתחליף היחידי לפרחים, היה טבעי לראותן במקום כזה.

אחר־כך ביקרנו במושב־ילדים אחד (‘בית־בנים’ לפי תירגום המכונה) המוקף בגן רחב־ידיים בעיבורי־העיר. למדנו ממארחינו, שכל ילדי־עמ"ביה גרים במושבים כאלה (סידור יותר מתקדם מן הקיים במערכת־שמשנו, שם כשני אחוזים מן ההורים עדיין מחזיקים את ילדיהם בבית, לפחות מזמן לזמן). ראינו כאן רק ילדים ממין זכר, וגם הגננים או המחנכים היו גברים.

“שלא יגדלו רכרוכיים כמו האימהות והאחיות שלהם?” לחשתי לאחד העמ"בים בעזרת מתרגם־כיס וקרצתי עין.

הוא חייך אליי בהבנה, נדמה לי.

בעברנו דרך אחת־הכיכָרוֹת עצרנו על־יד מצבה רחבת־מימדים. ראינו עץ ענף ובצמרתו דמות דמויית־עמ"ב.

המארחים הסבירו לנו שזהו ‘האב הקדמון’. לפי אמונתם העתיקה היו לו ארבע ידיים וזנב. הוא היה חי על העץ הגבוה ביותר (שקוראים לו גם ‘עץ העדן’) והיה מאושר שם. אבל כשהתחיל מבחין בין טוב לרע, ציווהו הכח העליון לרדת מן העץ הגבוה ולכרות את זנבו. כך למד את כל טרדות החיים עלי־אדמות וגם את הכאב הראשון.

חוגים מסויימים באוכלוסייה עדיין שומרים על המנהג הקדום לזֵכר המאורע: כל בן־זכר בגיל שבוע־ימים מביאים בברית “האב הקדמון” ע"י כריתת עיגול־עור מעצם־העָצֶה שלו.

“ואיך משתלבת האישה בסיפור זה?” – שאלו ביחד חוה ואלינורה.

נתברר, שאחרי הפיכתו של “האב הקדמון” לעמ"ב הראשון הפיל עליו הכח העליון תרדמה עמוקה, הוציא מגופו תוספתן־הטחול שלו (יש לעמ"בים איבר כזה) וזרקו למקור מים חיים. כך נוצרה האישה, אֵם־כל־חי לעתיד לבוא.

לפנות ערב סרנו לאולם קונצרטים. על הבמה עמד כלי נגינה, דומה במקצת לפסנתר הנופל ארצה בחלקו הקדמי והנעצר באמצע נפילתו. מתחת לו היה מונח מין יצוע.

הופיע האמן וברך את הקהל באותו אופן שכבר ראינו בפגישה הראשונה עם העמ"בים. אחר כך שכב אל־מתחת ה"פסנתר" על היצוע, שם את מרפקיו על ידיות מיוחדות ואת אצבעותיו – על מערכת המנענעים. אז ראינו שיש לו שמונה אצבעות בכל כף־יד. המוסיקה התחילה ומייד היכתה גלים בקהל במלוא מובן המלה: המאזינים התנודדו יחד עם כיסאותיהם הנעים בקצב הנגינה.

למען האמת, אינני מבחין בין דוֹ, רֶה, מי, מה ומוּ. אבל הנגינה נעמה לאוזניי. היה בה, לעניות דעתי. משהו קוסמי, אך זה היה די טבעי בנסיבות כאלה.

גם כאן לא ראינו נשים. “בשביל המין היפה, כנראה, מוסיקה זאת קשה ומורכבת מדיי”, חשבתי והעפתי מבט לעבר הבנות. כולן העמידו פני־מעמיקות.

שאלתי אחד העמ"בים, מה שם היצירה.

“יופייה של האישה”, ענה לי.

וכך עבר עלינו יום נוסף בעמ"ביה. שוב היינו לבד בחוילה שלנו.

שוחחתי עם עמיעז אודות היעדר של נשים בעיר.

– “אולי אסורה עליהן הכניסה לעיר־הבירה” ניחש הוא בלחש. "אתה רואה, זאת חברה מתוקנת מאוד, ואילו נוכחות המין החלש יכולה לשבש את הכול. Cherchez la Femme וכדומה. בייחוד כשהן מנסות להתערב במדיניות. ייתכן, שהן מרוכזות בערים פחות חשובות. או בחוות. חווה לגידול בנות־חוה! הצטחק הוא.

הייתי מוכרח להודות, שיש היגיון בדבריו.

לבנות היתה דעה אחרת.

“מוזר, שלא ראינו עדיין את נשותיהם.” אמרה ה"מיני־ביולוגית" שלנו, הלא־היא חוה שלי. אבל אולי יש להם יותר גינונים בתחום זה לעומת עולמנו. גם על כדור־הארץ היו לא מזמן שבטים, שהסתירו את נשותיהם מעיני־זרים, או דרשו מהן לכסות את פניהן וכיוצא בזה. אם כן, אנו חייבים להיות זהירים. אתם חברים, המנעו נא במעמדם מן הדיבורים ה’גבריים' שלכם על זיונים־מכל־הזנים וכו'. ולא נַראה להם לעת עתה שום חומר מדעי בַנושא, כדי שלא נקלקל משהו בחפזה. אתם בטח זוכרים פרשת הראֹשָנים ממזל־דלי?"

אחר כך נזכרנו באגדת בריאת האישה נוסח עמ"ביה.

“אישה מסכנה.” אמרה מארוסיה. “בנויה מתוספתן…”

"מעדיפות חומר־בנייה אחר? אֶת הצלע? שאלתי.

“רק לא שלךָ!” התריסה חוה.

“נו, בשבילך לא נדרש שום צלע. את בנויה מסלע.”

“הייתם שמחים,” התערבה קרן־הַפוך, “לוּ היינו בנויות מעורלותיכם. החומר הכי־זול וגמיש – כל מה שאתם רוצים מאיתנו”.

“אולי נשותיהם של העמ”בים אמנם כה רכרוכיות וחסרות חוט־השדרה, עד שמתירות לסוגרן בחדרי־חדרים?'' הרהרה עשתורת. “או בארונות־קיר,” ציחקק עמיפז.

“היית מברך על סידור כזה, לא כן?” שאלה שו"ש בחשדנות.

“עזבו שטויות,” שיסעה אותם אלינורה. “שימו לב, שהאישה באגדה הזאת נוצרה תוך טבילה במים. יש עמים המטבילים את תינוקותיהם, אבל למה כאן זה קשור דווקא באישה?”

''אולי אפשר לראות בזה מקבילה לאגדת־היוולדות אפרודיתה מקצף־ים? ניחשה עשתורת.

“ואולי הנשים שלהם בתולות־ים?” צחק עמיעז.

“גברים!” הכרזתי. “מחר השכם בבוקר יוצאים לדיג!”

ובכן, לעת עתה נשארה שאלת אלינורה ללא תשובה. אבל חוץ משאלות. היו לה גם משאלות.

כמובן, הכוהנת שאפה להטיף לעמ"בים את יסוֹדוֹת דת־החלל, החל מן המצוה “ואהבתָ לרעך כמוך” בקנה־מידה כלל־יקומי. מצד התוכן הם, לפי כל הסימנים, מוכנים היו לקבל את המצוה ביתר הבנה לעומת רוב “רעינו” הארציים, אבל קושי בלתי מצופה צץ מבחינת השפה. ניתוח נתונים לשוניים איפשר לנו להסיק מסקנה, שאין בשפתם מלה כוללת המתאימה למושג “אהבה”, אלא קיימות שלוש אפשרויות לתרגמו:

      אחווה               אהבה־עגבה               הרבעה

בהתחלה נטינו להאשים בזאת אותו חלק במכונת־התירגום שלנו האחראי למגע בין העמ"בית לעברית, בגלל הדמיון בצליל הקיים כאן בלשוננו. אבל נתברר, שאותם יחסים קיימים גם בין העמ"בית לכדורארצית. אז התחלנו לחשוב, שסתם אין בשפתם מלה כוללנית וערטילאית כל־כך כ"אהבה". רק באחרית הימים נוכחנו לדעת, שיש לזה סיבה הרבה יותר עמוקה…

“יש בעיות,” אמר ג’ורם. “בשפה שלהם אין הבדל בין המושגים ‘בן־אדם’ ו’גבר'. כשמכונת־התירגום שלנו מתרגמת את דבריהם לעברית או לכדורארצית, היא בוחרת אחת משתי המלים לפי תוכן המשפט. אבל כשאנחנו אומרים “גבר” או “בן־אדם”, המכונה שלהם מקבלת את שתי המלים בתור שמות נרדפים, ז”א זהים במשמעותם, ומתרגמת לשפתם במלה אחת כוללת, משהו דומה ל"גַברוֹאָדָם."

“לדעתי,” עניתי לו, “אין בזה פלא גדול. גם בשפות כדור־הארץ יש מלים דומות, הכוללות את שני המושגים, למשל ‘איש’ בלשוננו או ‘מֵן’ באנגלית… זה טבעי…”

“זה לא טבעי,” שיסעה אותי עשתורת, “אלא שריד מהתקופה הפראית, כשֶכָּל גְבַרְבָר נפוח חשב את עצמו לטבור העולם במערה שלו.”

“ניחא, אל נתווכח,” המשכתי “מכל מקום נוכל להתגבר על הקושייה, אם במקום “גבר” נאמר, למשל, “בן־אדם מהמין החזק” (שקט, בנות!) או “המין המוליד ואינו יולד”, או משהו כזה.”

“אבל,” שוב התחיל ג’ורם, “זה לא הכול. שפתם איננה מבחינה בין המלים ‘אישה’, ‘נקבה’ ו’חיה'. יש להם גם כאן מלה אחת כוללת, משהו דומה ל’נקֵיבוֹחַיָה'.”

מערבולת קריאות של תימהון מפי הגברים ושל זעם רועם מפי הבחורות סחפה את האולם.

“ברברים מתקופת האבן!” צרחה עשתורת. “ונראים כה אינטליגנטים! יש שמרכיבים משקפיים!…”

“אין ספק, גברים משוגעים השתלטו על העולם הזה עוד יותר מעולמנו,” הצטרפה חוה. “זוהי הסיבה, שאף פעם לא ראינו את נשותיהם. הם בטח מחזיקים אותן בסוגרים, או בחצרות כשהן כבולות אל מלונותן, או בשמורות־הטבע…”

“לפעמים כדאי,” ניסה להתערב עמיעז. אבל נסוג, כשמצא את עצמו במוקד מבטיהן השורפים של הבנות. ברגע זה הן היו ממש מסוכנות. ניסיתי להרגיען:

“ככלות הכול, מה יש כל־כך מעליב במלה ‘חיה’ או אפילו ‘נקיבוחיה’? כולנו חיים. אם הזכר הוא' חי', או הנקבה – ‘חיה’. יש גורסים, שגם שֵם חוה, אֵם כל־חי, פירושו ‘חיה’…”

אבל זה הרתיח אותן עוד יותר. בייחוד את חוה שלי.

“נגרר! משתף פעולה עם הפושעים!” צעקה היא.

נאלצתי להפסיק. אין עם מי לדבר!

השתדלנו לשכך את חמתן גם בדרכים מנוסות: ליטופים וחיבוקים, וניסיונות לפתותן אל חדרי־המיטות, אבל בתמורה זכינו רק למכות ושריטות.

“ממש חיות!” אמרתי והסתלקתי משדה־הקרב.

בכל זאת חלק מאיתנו חשב, שנפלה כאן אי־הבנה כלשהי, הנובעת אולי מתקלה זאת או אחרת באחת ממכונות התירגום.

למחרת היום אני ועוד שלושה מחבריי הלכו לפגישה עם נציגי־עמ"בים בכוונה נחושה לברר, סוף־סוף, את טבע אי־ההבנה הנ"ל. אף אחת מן הבחורות לא רצתה להצטרף אלינו. הרגשנו, שבנסיבות שכאלה זוהי החלטה נכונה.

אחרי שיחה קלה בנושאים שונים בחרנו רגע המתאים, לדעתנו, לבירור נוקב.

“ובכן, מארחינו הנכבדים,” פתח חניבעל, “אתם כבר מזמן מכירים את הנשים שלנו, ז”א את המין היפה של גזענו. איננו יודעים די טוב את כל מנהגיכם אבל היינו רוצים לשאול, מתי גם אנחנו נזכה ונתכבד להכיר את הנשים שלכם?"

מייד שמנו לב להבעת חוסר־הבנה העמוק שהשׂתררה על פניהם של העמ"בים. קצתם נשארו פעורי־פה. אחד מהם התקרב למכונת־התירגום שלהם וחיטט זמן־מה בתוככיה. אחר כך ביקש מאיתנו לחזור על השאלה, וכך עשינו במבוכה מתגברת.

שוב רגעי דממה דקה. אחר כך הם התחילו מתייעצים בלחש. לבסוף אחד מהם חיכך בגרונו ואמר:

“תסלחו לנו, אבל איננו בטוחים, שהבינונו את תוכן דבריכם. אף אחד מאיתנו לא ראה אי־פעם נציגות של המין השני שלכם.”

עכשיו לפחות נקודה אחת התבהרה. מסיבה זו או אחרת, חשבו העמ"בים את כל חברי צוותנו לגברים.

אחרי מבוכת־מה פניתי אליהם:

“נפלה כאן טעות קטנה, ואנחנו מרגישים את עצמנו אשמים, שלא הסברנו זאת קודם: חצי־צוותנו הן נשים, ז”א המין היולד שלנו. ליתר דיוק." תיקנתי את עצמי, “בימינו הן כבר אינן יולדות דרך־כלל, אבל משמשות לפורקן הדחפים המיניים שלנו… אלה הקצרצרות, שאנו פונים אליהן ‘בובה’ או ‘מותק’, אם שמתם לב. הלא אתם מכירים את שמותיהן: חוה. אלינורה, שתי השושנות…”

כאן הייתי מוכרח להפסיק: אחד ממארחינו, יצור בן גיל די מופלג, התמוטט בכורסתו המנדנדת. אחרי התרוצצות־מה ובדיקת הדופק מאחורי אוזניו הזריקו מין אבקה אל תוך אפו, טפטפו איזשהו חומר נוזלי על קדקודו המשחיר, והוא התאושש מעט. אז הוציאו אותו בזהירות.

עמ"ב אחר פנה אלינו:

“תסלחו לנו, בבקשה. אבל הן כל־כך דומות לכם למראית־עין…”

''באמת," הסכמתי. “יש להן נטייה לחקות אותנו בכול.”

“… והעיקר”, המשיך העמ"ב, “איננו יכולים להבין: איך אתם עושים שהן מדברות ואפילו מגיבות בהיגיון? ולמה?”

“המ־מ…” כחכחתי בגרוני. “נכון זו משימה לא קלה לפעמים – לרַסן ולהדריך אותן… אבל בעולמנו המין השני נחשב לשוה לנו בכול… בדרך־כלל,” הוספתי כמתנצל (ככלות הכול, כולנו כאן גברים, בינינו לבין עצמנו…)

מבוכה נוספת במחנה של מארחינו. מוציאים החוצה עוד עמ"ב קשיש. ושוב אחד מהם פונה אלינו:

“קשה לנו לעכל מייד את המידע החדש, כה מדהים בשבילנו. ועדיין לא ברור לנו גם החלק השני של שאלתכם. הלא כבר לפני בואכם לבירתנו, התקנו בבית מגוריכם אקווריונים עם… נציגות המין היפה שלנו… היינו סבורים שלא יהיה בריא בשבילכם להישאר לבד… מבחינת הגוף…”

הגיע תורנו להתמוטט אבל התגברנו.

“אנחנו מבקשים את סליחתכם,” – גמגם מישהו מאיתנו אחרי רגעים של דומייה. “ללא ספק, התייחסנו אליהן בכל הכבוד… שפכנו להן מזון כל בוקר… אבל מעולם לא עלה על דעתנו שהן… יצורים בעלי שכל…”

שוב דומייה. שוב תימהון הדדי.

“מובן, שאינן בעלות־שכל, הגיב לבסוף אחר העמ”בים.

3. “רחם רחמתיים לראש גבר”

חזרנו ‘הביתה’ המומים. סעדנו את ליבנו בכוסית כוהל־מוהל. סיפרנו את מה שלמדנו לאחרים. נעצנו את עינינו הבוהות במדוזות הססגוניות.

“רַחַם רחמתַיים לראש גבר… שלל צבעים ריקמה…” ציטטה אלינורה מתוך ספריה הקדומים.

“דווקא רחם לראש גבר, ולא רחמתיים,” – עניתי. “הבתוּליים חשבו את כולנו לגברים, לכן נתנו ‘רעייה’ אחת לכל אחד מצוותנו.”

“נעזוב את זה”, שיסעה אותי. “ריבונו של החלל! איך אתה יכול לסלוח על הסטייה הזאת?! מה שעושים ה’בתוליים' האלה, הלא זו בעילת־בהמה, או במקרה הטוב, אוננות!”

“ומה עושים לדעתם אנחנו?” שאלתי. “אם לפי המושגים שלהם כל בן־אדם הוא גבר. אז חיי־המין שלנו בעיניהם – מעשה־סדום!”

“ברור,” אמר עמיפז. – “כרגע נזכרתי, איך הם הביטו בנו, כשהתמזמזתי קצת עם שו”ש. עכשיו הם מרגישים עצמם בנוכחותנו, כמו בני־אדם נורמליים בחברת הומואים. לא נעים."

ואמנם, מבוכה ומתח מסויים שררו מאז בפגישותינו עם העמ"בים. למחרת שוחחתי עם אחד מהם.

“עליכם לסלוח לנו,” אמר העמ"ב. “על כוכב־הלכת שלנו חיים רק אנחנו – גַברוֹאָדָמים ונקֵיבוֹחַיות שלנו. במערכת כוכב־השיבולת, שאנחנו מבקרים בה, קיימת אמנם תמונה אחרת: גם שם יש מין אחד של יצורים תבונתיים, המתאים בזה למין האנושי, ומין אחד של חיות נטולות־תבונה; אבל אין שום קשר בין המינים הביולוגיים האלה, וכל אחד מהם מתרבה בדרך של הנַצה. לכן אין אנו עדיין מסוגלים להבין ולעכל את ההתחלקות המינית שלכם. אבל מחר תתכנס לישיבת חירום מועצת החכמים שלנו. אין ספק שהם יפתרו את הבעייה. יהיה בסדר!” הוסיף בחיוך נבוך בעברית רצוצה.

באותו בוקר הסכימה חוה, בתור ‘מיני־ביולוגית,’ להקריב את עצמה לחקירות גדולי־תורת הביולוגיה העמ"בית.

היא שהתה במחיצתם כמעט יום שלם. כשחזרה, לא נראתה מאושרת.

''חטטו ברמ"ח איברי וחצי־תריסר חורי." סיפרה. “אבל אינני בטוחה שהשתכנעו. הסתכלו בי כמו שבעולמנו מסתכלים בקוקסינל, אפילו אם הוא עבר ניתוח הסבת־מין.”

במתח גובר עברה עוד יממה. והנה משדרים את ההודעה שכל עמ"ביה מקשיבה לה. אנו קולטים אותה דרך מכונת־התירגום:

"מועצת חכמי כוכב־הלכת שלנו חקרה את כל החומר הנוגע ליצורים שהביאו איתם אורחינו ממערכת השמש, והסיקה מסקנות כדלקמן:

“1. א) ליצורים הנ”ל יש איבר־קיבול־זרע ולידה, כלומר אינם גברים; ב) יש להם שכל, זאת אומרת שאינם חיות."

צלילי־ניצחון ומצהלה ממש סוסתית פרצו מפי הבחורות בשמען כל אחד מן הסעיפים הללו, עד שעל־כורחי התחלתי מפקפק בנכונות החלטתם של חכמי העמ"בים.

אבל מכונת־התירגום המשיכה:

“2. א) מן המסקנה 1א' משתמע, שאינם בני־אדם; ב) מן המסקנה 1ב' משתמע, שאינם נקבות.”

מכונת־התירגום המשיכה לומר משהו על מינויה של וועדת־מינוח מיוחדת, אבל לא שמעתי דבר מחמת סופת צעקות כעס וגנאי מפי הבחורות. כעבור כחמש דקות שככה הסערה במקצת.

אז נשאה אלינורה, בהשקיטה במחוות־יד את משביהָ האחרונים של הסערה, את נאומה:

“זה עתה שמענו את הביטוי הכי־בוטה בתולדות האנושות של שלילת זכויות האישה והשפלתה המחפירה ביותר. אין אנו יכולות עוד לצפות לעזרה כלשהי מצד הגברים שלנו. ראינה – הם אפילו אינם מסוגלים להסתיר את חיוכיהם הגועליים. לבטח, הם כבר מרגישים את ההזדהות הגברית המפורסמת עם אחיהם ה”גברואדמים" המקומיים. בואו, בנות, נסתלק מן החבורה הזאת ונחפש בעצמנו תשובה הולמת לעלבון הצורב הזה."

רציתי להרגיע קצת את הרוחות ואמרתי:

“אנא, אל תקחו את זה ללב בצורה כזאת. כמובן אנחנו, הגברים איננו מצטרפים להגדרה, או חוסר־ההגדרה, ששמענו זה־עתה. אבל בכל זאת, אולי יש בה גם משהו חיובי ומבהיר. למה שלא נקבל את העובדה: האנושות, כלומר זרעם של אדם וחוה, מתחלקת לשתיים – הבנים והבנות, או בצורה אחרת – בני־אדם ובנות־חוה. הלא זאת חלוקה שוה וצודקת! הינה אנו, הגברים, איננו מתיימרים, חס וחלילה, להיקרא ‘בנות־חוה’. אז אולי לא כדאי גם לכן, הנשים, להסיג את גבולנו ולהיאחז בכל כוחותיכן בשם זה: ‘בני־אדם’. אם נלך בדרך ההיגיון הפשוט והישר הזה…”

אבל דבריי הצלולים רק הוסיפו שמן למדורה. עוד הוכחה נוספת לייחוד הגיונן של הנשים! תוך צעקות וקריאות בוז לעברנו הן הסתלקו אל אחרי אחת המחיצות והסתגרו שם.

אחרי התייעצות ממושכת יצאו הבחורות לאולם.

"שמעו, ‘גַברואדָמים’, הודיעה אלינורה. “החלטנו להוכיח לאחיכם בני־מינכם בכוכב הזה בכח עצמנו, שגם אנחנו בני־אדם. לא נפנה עוד למועצת חכמי־השקר שלהם. מחר בבוקר נרד במישרין לעם. נתהלך בתוך ההמון. נעבור בשדות וברחובות הכרך. נעשה את העבודה המדעית שלנו לעיניהם בלי עזרתכם ונוכחותכם. אז יבינו וייווכחו, שאין אנו רק תוספת או כלי־עזר שלכם, אלא נציגות האנושות כמוכם.”

ניסינו להניאן מזה, אחר־כך – להפחידן:

“מה תעשו, ילדות,” אמרנו, “לבדכן בעולם הזר? ואם מישהי תחוש ברע? ללא ספק, העמ”בים הם טובי־לב אבל אם תתמוטטו – לאן יקחו אתכן? למרפאה ווטרינרית? לאגודה לצער בעלי־חיים?"

“למה אתם רומזים?” צרחה חוה שלי. "אפילו הברברים האלה כבר הצהירו רשמית, שאיננו חיות!''

אבל גם לא בני־אדם," הזכרנו. “מכל מקום, אין במרפאות שלהם מחלקת נשים.”

שום דבר לא עזר. בבוקר הן הלכו.

מייד התקשרנו אל העמ"בים.

“היצורים”, הגדנו להם, “שהבאנו ממערכת השמש, יצאו זה־עתה לטייל לבד. האם יכולים אנחנו להיות רגועים בנוגע ליצורים הנ”ל?"

המארחים ערב שלנו הבטיחו השגחה צמודה, אבל לא קרובה מדיי, ''כדי שלא להבהיל את היצורים", לפי בקשתנו.

לפנות ערב חזרו הבנות. הן אומנם הביאו חומר מדעי די מגוון, אבל לא נראו מרוצות. עכשו הן הפגינו קצת יותר נכונות לדבר איתנו וסיפרו:

“העמ”בים ראו את כל מה שעשינו, אך הסתכלו בנו בעיניים בוהות. לא היתה במבטיהם שום ידידות כפי שהיה קודם, כשהם חשבו את כולנו לגברים. לא ראינו גם כל התעניינות שהיא כלפינו כנשים או אם אתם רוצים, כ’נקבות'."

ברגע זה קלטנו שדר דרך מכונת־התירגום שלנו:

"לאורחינו הגַברואדָמים ממערכת־השמש שלום.

אנו מקווים, שלא נגרם כל נזק ליצורים וליתר רכושכם, שהוחזר זה־עתה לבית מגוריכם. נא לאַשר."

“יתר רכושכם!” צווחו הבנות פה אחד. “הה, בעלי־עבדים שכמותכם! פראים! ‘גברואדמים נפוחים’!”

אטמתי את אוזניי. במה אשמים אנחנו?

ושוב הן הסתגרו. הפעם התייעצותן היתה ממושכת עוד יותר. בחוץ כבר ירד לילה, כשהבנות יצאו לאולם. בהיראותן קפאנו כהמומי־רעם.

“מדוזות ההולכות על שתיים!” צעק מישהו מאיתנו.

הבחורות התנוצצו בכל צבעי־הקשת. הכוחל בגוונים שונים, המכסה את עפעפיהן, הגיע עד חצי לחייהן המרוחות בשרק. שפתותיהן היו כתומות סגולות או אדומות כדם. עגילים נוצצים באוזניים. ניצוצי־זהב ברקות. שערות צבועות. על כתפיהן וחזותיהן החשופים (הן הפכו את בגדי־עבודתן לשמלות־נשף!) מונחת שכבה עבה של אבקה קורנת. רבידים צמידים, אצעדות וכל מיני עדיים מסנוורי־עין על צווארן ידיהן ורגליהן.

חוה שלי עשתה צעד קדימה. ריח כוהל־מוהל נדף ממנה, מעורב בנשמים.

“שקט, בני ‘המין החזק’,” פנתה אלינו. “הבינונו, שעשינו טעות בהתחילנו מן המשימה הקשה: להוכיח לעמ”בים, שגם אנחנו בני־אדם. אף אתם, הגברים שלנו, לא תמיד בטוחים בזה. הפעם נעשה אחרת: ראשית־כל נוכיח להם שאנחנו נקבות. כשיווכחו לדעת, שחכמיהם טעו בסעיף 2ב' הידוע לשמצה. יתחילו מפקפקים גם ביתר מסקנותם. ובכן, נצא מייד, בערב, נעבור ברחובות במועדונים, בבתי־יין ומרזח שלהם. אם יהיה צורך, נערוך להם הצגת חשפנות עם מחולות־קורקבנים. שיתפקעו מקינאה המדוזות וגם אתם. ‘גברואדמים’ יקרים שלנו!"

היא הרימה יד, ולפתע כאילו התלקחה מתחתה מדורה קטנה של שיער צבוע כתום־לוהט.

“בנות־בושת!” צעק מישהו מן הגברים. “אתערב, שהן צבעו גם את שערות־ערוותן!”

כאן התחיל בירור יחסים סוער בין בני־זוג לשעבר.

“וגם את אלינורה!” קרא חניבעל מרות “במה את יכולה להאשים אותי? הלא הייתי נאמן לך מאז נפגשנו!”

אלינורה הניפה את פאותיה הארוכות השזורות מקווצות שיער ססגוניות כעין השְנָצים, שהיו עושות פעם יהודיות־קווקאז.

“אני אוהבת אותך, חני. אבל אינני יכולה להיות מפירת־שביתה.”

“צבועה”!

אבל המאבק לזכויות האישה הוא משימה קדושה…"

“קדֵשה!!”

“די, חני,” אחז איוב בכתפו. “אל תהיה אוֹתֶלוֹ. עוד מעט תשאל אותה: ‘הלילה התפללת?’ בטח היא התפללה… שתלכנה כולן לעזאזל! עוד תשובנה בבושת־פנים לבקש את סליחתנו! עוד תזחלנה לכאן על הברכיים! שתסתלקנה!”

“אחריי, בנות!” קראה חוה, והן צעדו אל היציאה, כמו יחידה קרבית המוכנה לגיחה נגד האויב.

אגב, נדמה לי, שמעצם התחלת הפרשה נפגעו הבחורות שלנו הרבה יותר מן הסעיף 2ב' המטיל ספק בנקבותן, לעומת הסעיף 2א', השולל את שייכותן לאנושות.

הן לא חזרו אותו לילה. לא באו גם בבוקר. ישבנו באולם וכדי להסיח את דעתנו הסתכלנו במדוזות. מאז עמדנו על טבען ופשר מחול־העיוועים שלהן. התביישנו לנגוע בהן.

והן, כנראה, נמנמו יממות שלימות כמעט בלי ניד וניע חוץ מן הרגעים ששפכנו להן את מזונן. אז הן התחילו מזיזות את זרועותן הדומות לעלי־כותרת עדינים, וסיננו את המים דרך גופן הססגוני והשקוף למחצה.

“אתם רואים,” הסביר לנו איוב שצבר בינתיים מידע מסויים על היצורים הללו, “יש להן מ־8 ועד 12 זרועות, וזה מתאים למספר האצבעות בשתי ידיהם של רוב העמ”בים. הסימן היחידי הנראה לעין, המעיד על השותפות הגנטית. על העובדה הזאת מושתתת גם האֶווגניקה שלהם: צירופים מסויימים של המספרים האלה אצל שני ההורים קובעים את מספר האצבעות (או הזרועות) אצל צאצאיהם. על אותו בסיס בנויה גם אֶקספרטיזה משפטית במקרים של אבהות מפוקפקת."

והוא סיפר לנו על משפט אחד, בו עמ"ב ידוע הואשם והורשע בניאופים עם המדוזה הפרטית של חברו, שבביתו התארח.

אגב, מדוזות פרטיות וציבוריות מהוות שני ה"מעמדים" העיקריים בקרב היצורים הללו. קיימות גם מדוזות הפסולות על פי חוקי־האֶווגניקה המקומית. מעקרים אותן ומשלחים לחופשי אל כל מיני מקוואות־מים. שם הן יכולות להיזון מן הצמחייה למיניה. אבל בדרך כלל הן מתקבצות באתרי־רחצה ונופש של ה"גברואדמים", מונָעות ע"י חשק להעשיר את תפריטן בפירורי־מזונם, וקודם כול – ע"י הדחף המיני.

“מעניין האם הן תמיד היו כאלה,” שאלתי, “או אולי הידרדרו במשך הדורות תוך שקיעה בבוץ האימהות וכיוצא בזה?”

“את זה אנחנו טרם יודעים, כי אין לנו עדיין מושג על התפתחות החיים בכוכב הזה. אין פה, כידוע, שום עולם־חי חוץ מגזע העמ”בים, וגם שרידיו לא נמצאו – אולי מחמת תהפוכות גיאולוגיות כלשהן."

“מסכנות,” אמר בובכר, איך זה אפשר בלי שכל? ככלות הכול הן נשותיהם של בני־גזע יל. אולי אפשר לפתח אותן קצת!"

“הן מסתדרות יפה”, השבתי לו. “אבל תנסה. תקריא להן משהו מן הספרים שלך. אולי בעוד מיליארד שנה תהיה לך אישה המבינה אותך”.

לפחות, הן שקטות. שום פטפוטי־סרק, נדנודים ויללות, "אמר עמיעז.

“ובכלל, הן חמודות”, הצטרף חניבעל. “בייחוד זאת, השמנמונת…”

“טפו!” אמרתי ועזבתי את האולם.

“הן באות!” קרא ג’ורם כבר בשעת הצהריים בהסתכלו מבעד החלון. ירדנו כדי לקבל את פניהן כהלכה. היו מתקרבות אט־אט, כל אחת שלובת ידיים לשני עמ"בים. כשקרבו יותר, הבינונו שהסדר הזה אינו סתם סימן לידידות או לאבירות גברית מצד מארחינו: ללא תמיכה משני הצדדים היו הבחורות מתמוטטות ונופלות. הן בקושי הניעו את רגליהן; הצבעים נזלו והתמזגו, שערן פרוע, העיניים נפוחות וכמעט עצומות, השפתיים פשוקות. שמלתה הזהובה של שו"ש לבושה באופן הפוך.

ובכל זאת, פניהן הרדומות קרנו סיפוק רב, סיפוק־הניצחון.

המון עמ"בים הלך בעקבותן.

הראשונים שהגיעו עד סף ביתנו. העבירו את מעמסם לידינו. שמנו לב, שהם מסתכלים בבנות בהערצה.

חשק רב היה לנו לזרוק את הבחורות ארצה ולהשאירן לשכב שם עד שתתפכחנה. אך לא יכולנו לעשות זאת לעיני בני־גזע זר. גררנו אותן פנימה אל הספות, שם נרדמו מייד וישנו שנת־ישרים העמוקה כהקפאה בחלל…

ובכן, איוב צדק רק בחצי־הצדק. הן ממש “זחלו” בחזרה הביתה, אבל לא כמנוצחות המתחננות לסליחתנו.

מידי עמ"בים אחרים קיבלנו ארנקים, עגילים נפרדים, משהו מלבני־נשים… הם היו עַם כן וישר, עמ"בים אלה. לא יכולנו לומר להם מ"תודה" ועד “לכו כיבינימאט”: אלה היו עמך־עמ"בים ולא היו להם מכונות תרגום.

במשך אותו יום ובלילה הצעתי לפרקים מבעד התריסים החוצה. העמ"בים עמדו שם והסתכלו למעלה, לעבר חלונותינו. לוּ היה מישהו נותן בידיהם גיטרות, לבטח חיינו שומעים סרנדות עד הבוקר.

למחרת־היום ביקרה אצלנו משלחת: כמה עמ"בים רמי־דרג המוכרים לנו כבר. הם ביקשו בכניעות, שהבחורות תיאלנה לצאת אליהם לאולם הגדול שם קיבלנו אותם.

כשהצטרפו אלינו הבנות (שהספיקו חיש מהר לחדש את איפורן הססגוני), פנה אחד העמ"בים לכולנו:

“אנחנו מתנצלים מעומק לב על אי־ההבנה המצערת שלנו. חברתנו חברה דימוקראטית, וסבורים אנו, שקול העם הוא קול השמיים. בשומענו על המתרחש בעיר מייד כינסנו את מועצת־החכמים לישיבת־חירום נוספת. היא ביטלה את ההחלטה הקודמת והודתה, שהחצי הססגוני שבצוותים – נקבות הן וגם בני־אדם. תרשו לי, בבקשה…”

הוא קיבל מידי עמ"בים אחרים וחילק בין הבנות מין ענפים בעלי־עלים מגוונים ושקיות שקופות, מלאת חומר כעין חתיכות פירות ממותקים (ללא ספק, הם כבר למדו משהו על דרך־ארץ כלפי הנשים מתוך הספרים והסרטים שהבאנו).

“האם נתקבלה ההחלטה החדשה פה אחד?” שאלה אחת הבנות, שלא נטו לסלוח מהר.

“כמעט,” ענה העמ"ב. “אמנם היו שם כמה ישישים, שאינם זקוקים עוד לשום מדוזות… ה־מ־מ… הם חששו, שההחלטה מהווה צעד ראשון לאובדן טהרת־המידות וכיוצא בזה… אבל הם נשארו במיעוט זעום.”

“וכן החלטנו,” המשיך עמ"ב אחר, “להכניס לשפתנו מלים חדשות להגדרת שני המינים שלכם. היות והשפה הכדורארצית קצת קשה לנו מכמה בחינות, ניקח למטרה זאת, ברשותכם, את שתי המלים העבריות: ''גבר'' ו’בובלה”…"

“רגע”, שיסעה אותו חוה, בהעיפה מבט־אש לעברי. “יש מונחים יותר נכונים: ‘גברבר’ (גירסה: ‘גבר־בר’) ו’אישה'.”

העמ"ב רשם בקפדנות. לא העזנו להתערב…

ערב־ערב יצאו הבנות ל’ביקור־ידידות' אל בירת העמ"בים. לפעמים אחת או שתיים מהן כמעט לא היו מסוגלות לקום על הרגליים, למרות תרדמתן העמוקה במשך כל היום, אבל ביקשו מחברותיהן “לא להשאיר אותן כאן לבד בידי הגברואדמים ממערכת השמש”, ואֵלה היו עוזרות להן לדַדוֹת העירה.

פעם הן חזרו דרך האוויר, רכובות על קט־טוסים, שעדותן מתנופפות ברוח, דומות למכשפות על מטאטאיהן, השבות מן ה"שבס" שלהן. כמנהגו בזמן האחרון לא היו מפוכחות בכ"ף רבתי. ניחשנו (ואחר־כך ווידאנו) שהעמ"בים מאבטחים את מעופן מרחוק. הן החנו את רכבן על יד החווילה ומאותו יום השתמשו בו באופן סדיר.

שמנו לב, שעיר־הבירה נתמלאה תושבים פי כמה וכמה לעומת הימים הקודמים. בלי ספק, ה"בתוליים" מכל כוכב־הלכת נהרו הנה כדי להסתכל באלילות האהבה, שנחתו מן השמיים, לסגוד להן ולהמתין בסבלנות עד לבוא תורם לרגע הקרבה המיוחלת… המשטר כאן צודק ודימוקראטי ובטוחני, שכולם נרשמו בתור ללא מרמה ומשוא־פנים. בושה להודות בזאת, אבל לא אחת ניסינו לצותת בסתר, על מה מדברות הבנות במדור שהפכו ל"מועדון" שלהן. אמנם, קלטנו רק קטעי־דברים.

בייחוד קשה ומביש היה לשמוע, איך משבחות הבוגדות את “ידידיהן” החדשים. רק דבר אחד, עד כמה שהצלחתי לקלוט, הרתיע אותן בהתחלה: העטישות ברגעים הכי־אינטימיים, שהעמ"בים משמיעים, כפי שכבר שכבר סיפרתי, במקום אנחות. כנראה, זה הזכיר להן שפעת – מחלת המין האחרונה, שטרם הדברנו אותה.

מאידך גיסא התרשמנו, שה"בתוליים" ממש נושאים אותן על־כפיים (מה גם שכוח הכובד בעולמם קטן לעומת עולמנו).

שמעתי גם וויכוח אחד, שחל בקרב הבנות. אלינורה השתוקקה להטיף לעמ"בים את המצוה “ובכל בהמה לא־תתן את שכוֹבֶתך”. “אבל בלי ה’שכוֹבֶת' הזאת ייעלם הגזע שלהם,” ענתה לה חוה.

“המדוזות לא תַמליטנה מרוח־הקודש!”

“שיעברו להזרעה מלאכותית!” הפצירה הכוהנת. “הלא הסכמנו שמשימתנו הנוכחית היא להציל את ה’בתוליים' מחטא־נעוריהם. אחרת למה אנו טורחות בחירוף נפש?”

עשתורת תמכה בהצעה: היא כנראה ראתה במדוזות מתחרות. אך לבסוף חוה, בתור ‘מיני ביולוג’ מוסמך, שכנעה את אלינורה לדחות את השרשת המצוה בקרב העמ"בים למועד מאוחר יותר: אחרת תאיים על שבע הבנות סכנת התשה מוחלטת.

אגב, באותם הימים הן המציאו, על יסוד תערובת תמרוקיהן וחמרי־ניקוי מסויימים, את המשחה השטנית הידועה עכשיו בשם ‘גירוידין’. זה היה חיקוי גס לריר־הגירוי המופרש על־ידי המדוזות והגורם לגירוד עז, אבל זמני, במקומות הרגישים.

יום אחד הן לא שבו גם בבוקר. במקומן הגיעה משלחת קטנה של ארבעה עמ"בים בלתי־מוכרים לנו. כשהכנסנו אותם לאולם, אחד מהם, אחרי התעמלות־הנימוסין המסורתית שלהם פנה אלינו בחיוך רחב:

''הו, אורחים יקרים שלנו, גברברים ממערכת־השמש!"

ידענו שלא היתה להם כוונה להעליב אותנו. זכרנו מאיזה מקור מתעשרת עכשיו שפתם.

“באנו בשליחות חשובה,” המשיך, “מטעם אורחותינו היקרות, גבירותינו המתוקות אֵלות האהבה…”

אחרי שסיים רשימה ארוכה של תארי־כבוד וכינויים מתקתקים המיוחסים לחברותינו הבוגדניות, נסתבר, שה"בתוליים" באו לקחת את תמרוקיהן וצבעיהן, לבניהן ובגדיהן של הבחורות.

עמדנו המומים. אבל לא רצינו להראות לעמ"בים כל סימן של חילוקי־דעות. חוץ מזה הבַננו, שאם נשיב את פני־הבנות ריקם, לבטח תמצאנה להן איזשהו תחליף בתעשיית־הצבעים המקומית, ואילו בלי בגדים תסתדרנה עוד יותר יפה. לכן נתַננו לשליחים כמה ארגזים וביקשנו למסור ל"גבירות האלהיות", שתתקשרנה בהקדם: אולי תואלנה לקבל עוד משהו.

כשהעמ"בים הסתלקו, התחלתי להכין מייד דרשה בנושא “שובו בנות שובבות”. חוץ מן החלק המיועד לכולן, חשבתי גם על פנייה אל לב כל אחת ואחת ואפילו רשמתי את זה בקיצור כגון:

א. לאלינורה: הסָב הקדוש לא יהיה מרוצה מהתנהגותה.

ב. למארוסיה: מוסקוביה, ללא ספק, תתבע מהעמ"בים את הסגרתה ותעמיד אותה לדין באשמת עריקה וזימה עם בני נֵכר.

ג. לחוה: היא תחטוף ממני בעיטה בתחת, אם לא תחזור מייד, ואם כן תחזור מייד, אוהבנה, כמו עשרה עמ"בים.

ד. לשושנה השחורה: גם אותה אוהַב אם תשוב.

וכן הלאה.

סוף־סוף הן התקשרו. מסיבות השמורות עימן, דיברה עשתורת בשם כולן. אולי היתה חזקה מיתר הבנות, אבל גם קולה היה חלש ותשוש ובכל זאת שופע שביעות־רצון עמוקה.

“חברים!” פתחה “אנו מודיעות לכם על החלטתנו: אנחנו נשארות כאן עד בוא הספינה הבאה.”

עמדתי דום שעה קלה. ‘הספינה הבאה’! לא שמעתי עדיין על ספינה כזאת. כאילו מדובר ב’טיל־טיולת' הממריאה כל רבע שעה מגן־מאיר בכיוון הירח. בקושי התאפקתי ועניתי לה:

"בטח, בטח, ילדונת. אבל מתי תבואו לדון בכל הפרטים ולומר ‘להתראות’ בארבע־עשרה זוגות עיניים? קשה לדבר על הכול בנוכחות כוכב־לכת שלם!''

“למה לא?” השיבה, “ה’בתוליים' הם ידידים שלנו. אבל אינם שומעים: ביקשנו את כולם לסגור את כל מַקלטיהם למשך דקתיים, כי חששנו מתגובה לא־הולמת מצידכם. אני שמחה שטעי…”

“דקתיים?” התפרצתי. “אַת חושבת שאפשר לגמור את כל העניין תוך שתי דקות מחורבנות?!”

לא יכולתי עוד להחזיק מעמד. שכחתי את הדרשה שהכנתי.

התחלתי צועק וצורח. כזכור, השתמשתי ב’ברכות' הכי־נמרצות, השאולות מן הרוסית הקדומה.

היא ניתקה את הקשר עוד בטרם אזלו שתי הדקות.

אין לי חשק לספר על ימי־התיסכול וההשפלה, שקדמו לטיסתנו בחזרה. ניסיון למצוא את הבחורות. חילינו את פני־העמ"בים, שישפיעו עליהן. השיבו לנו, שאינם יכולים להכריח את אורחותיהן הנכבדות בשום־אופן.

לפני עוזבנו את החווילה שלנו שפכנו לכל מדוזה את שלוש שקיות המזון שנותרו. שתשמֵננה, היפיפיות הנשכחות. הֲשומרי־גִזרָתָן אנחנו? מכל מקום אין להן מותֶן.

כשיצאנו מתחומי־המזל, בו לא נתמזל מזלנו, מייד הקפאנו את עצמנו ונרדמנו עד בואך מערכת־השמש.

4. ה"בתוּליים" באים!

כשחזרנו למערכת־השמש, למדנו חדשות: העמ"בים, שעתודותיהם האנרגטיות עלו, כמובן, בהרבה על אלה של החללית שלנו, הספיקו לפתח שיטת תקשורת סדירה עם עולמנו. כדור־הארץ כבר הזמין את תושבי מזל־בתולה לביקור גומלין, בלי שום הגבלות במספר המבקרים: האנושות ידעת כבר מהדוחות הראשונים שלנו, שהעמ"בים הם עם ידידותי בהחלט.

עכשו ניסינו להתרות ולהתריע, אבל היה מאוחר מדיי. ולו גם היינו משכנעים במשהו את חציה המסויים של האנושות, את החצי השני היוו נשים, ז"א שמכל מקום לא היה לנו רוב המספיק לשינוי ההחלטה.

אותנו קיבלו באופן די צנוע: כל כדור־הארץ חיכה לעמב"ים. הערים התקשטו בדגלים ססגוניים ביותר. בכל חלון, שמאחוריו גרה בת־חוה, נתלו דגלים כאלה. צבעיהם קרנו. בלילות נדמה היה שערים שלימות הפכו לרבעי־פנסים־האדומים (אם כי בצירוף יתר גווני־קשת).

והם באו…

וכבשו את עולמנו ע"י אהבה – אהבתם לנשותינו, הלא היא אהבתם הראשונה.

ומה יכולנו לעשות אנחנו – המין החזק של כדור הארץ? איך יכולנו להתנגד? זה כבר דורות מאז נדרה האנושות את נדר הצמחונות, הלא הוא חוק “וגר זאב עם כבש”, ונתקבלה לעו"ם (אירגון עולמות מאוחדים), איננו מסוגלים לאלימות הראויה לשְמה, במיוחד כלפי יצורים שופעי־ידידות כעמ"בים.

כאן יכול אני לסיים את סיפורי, כי את תולדות הכיבוש ראיתם במו עיניכם כמוני. אבל מפני שאתם חבר’ה טובים, אגלה לכם סוד אחד. רק אבלע עוד כוסית…

ובכן, תמיד הרגשתי את אשמתי בזה, שיחד עם חבריי הבאתי את הפגע למערכת־השמש. בראותי שאין אפשרות לכל פעולה כלל־אנושית בשלב הנוכחי, ניסיתי לארגן כיסי־התנגדות לפלישה ולפחות להאט אותה.

זה אני, המוסווה בשם שמעון לוי משכם, ראש המחתרת הקרואה “דינ”ה" (“דין־האבות”), פניתי לעמ"בים בקריאה, שהביאה לעַמנו הצלחה מפוקפקת לפני כ־4,000 שנה: “אם תהיו כמונו להימוֹל לכם כל־זָכָר, ונתַנו את בנותינו לכם”. אך נסתבר, שאין ולא נברא לאורחינו שום דבר הדומה לעורלה, ומבחינה זאת הם כשרים למהדרות מן התהדרות בבנות־יעקב.

זה אני, צבוע בשחור, דחפתי את הכושים בדרום־אפריקה להכריז על חידוש חוקי־האפרטהייד המכוונים נגדם, כדי להיפרד מ"אפורי־העור" ממזל־בתולה. אבל כל הלבנים בעולם כולו, כמובן, התנגדו לזה מחשש להישאר לבד בעת צרה והגיבו בחרם נגד הגזענים השחורים. אחר־כך… אבל אני רואה, שעוד כוסית כבר לא תזיק לי… ובכן, על־מה דיברתי? אה, כן.

אחר־כך התחזיתי כחבר ה"פוליט־בירוֹ", ז''א ממשלת מוֹסקוֹביה. למרות שלא ידעתי עד כה יותר מ־20 מלה ברוסית (“חאראשוֹ”, “פוֹגרוֹם”, “ג’וּק” וכמה ברכות נמרצות). הצלחתי בהתחפשותי, כי רובם ככולם במוסד הזה מתקשים בדיבור, בשמיעה ובראייה מחמת גילם המופלג. ניסיתי להגביל את העמ"בים ע"י קביעת תחום ההתיישבות עבורם. לבסוף הצלחתי להעביר חוק כינון הרפובליקה העמ"בית האוטונומית בַמזרח הכי־רחוק, מעבר להרי־חושך, בסביבות בירוביג’אן, כדי להקשות על מגעיהם עם ערי־המרכז. כחצי־תריסר עמ"בים התיישבו שם עם נשים משבט אוּדגֶה, אבל זה לא פתר את הבעייה.

ברחבי המערב הפרוע מגרמניה ועד אמריקה ארגנתי שורה של דיברסיות בתעשיית הצבעים, המספקת לנשים שרק, כוחל, פוך, זיהוב וכו', וגם נסיונות השתלטות על טילי־משא בין־יבשתיים, המובילים סחורות כאלה. אך התנועה הפמניסטית סיכלה את המבצע.

ובכן, נכשלתי. אך לפחות ניסיתי.

אינני רוצה להתרברב. בטוחני, שגם אתם עשיתם את הכול מה שיכולתם, ולא שיתפתם פעולה עם הכובשים. בטח לימדתם את חברותיכם (והשמרנים שביניכם – גם את נשותיכם ובנותיכם) במו ידיכם, ושבטכם לא חסכתם. אבל זה לא עזר. הן יצאו בהמוניהן לקבל פני־האורחים, ורבות מהן אף ירדו בחלליות והפליגו ל"ביקור־גומלין" במזל־בתולה, משם לא שבו. והן ממשיכות להפליג. מי יאסור עליהן? הלא נתַנו שיוויון הזכויות לבריות האינפנטיליות האלו… אגב, נמצאים “פילוסופים” במרכאות המצדיקים את הבוגדות. כביכול זלזלנו בהן, נעשינו אדישים וגסי־רוח, הסתכלנו בהן מלמעלה… שטויות. סתם חתולות־מין הללו התחילו חושבות את עצמן לְאֶלילוֹת־אהבה…

כך איבדנו את המין היפה שלנו… כך אנחנו, הגברים הקשוחים. המאהבים המנוסים, נוצחנו ע"י אורחינו ה"בתוליים".

אמנם, גם אנו צדנו פעם בתולות. עשינו מהן נשים לכל דבר. אבל גם מחברותינו הוותיקות לא היינו מדירים רגלינו. ואיך הן גמלו לנו?! והינה אנחנו, המוזנחים והעלובים, מטביעים את הפנאי שלנו במסבאות. אך גם המסבאות כבר אינן כקודם… איזה בית־בושת נחמד היה פעם, למשל, במוסד הזה? אבל כל הנערות אצו־רצו, כמו יתר הנשים, להקריב את גופן לכובשים. חינם אין־כָסף…

אז מה נשאר לנו? אולי, חלילה, להתיידד עם המדוזות?

אבל מה זה?!

המספר נעץ את מבטו בפתח המסבאה. שני מלצרים היו עסוקים שם בפעולה בלתי־רגילה: הם גילגלו אל תוך האולם שורה של אקווריונים ניידים. האורות כבו, ומין קרינה זרה מילאה את הבית בשלל צבעים. המנהל פקד על העבודה. כשהועמדו האקווריונים לאורך אחד הקירות, עבר על־פני השורה בנגעו בגב־המדוזות באצבעו, עטורת טבעת כבדה, כאילו ניסה מנענעי־פסנתר.

מחול־העיוועים הצבעוני התחיל.

וזה היה ה־סוף

"לא בדיוק לזה התכוונתי, שניידר, כאשר ביקשתי מהמחשב מידע מקיף על חוקי הגרביטציה…"

על רוברט שקלי נאמר באחד הספרים הדנים בספרות המד"ב שהוא אינו מסוגל כלל לקחת ברצינות את הנושא שהוא כותב עליו, גם אם יהיה הנושא רציני עד־אימה. תמיד יתבל את סיפוריו באלמנטים של סאטירה ופרודיה, אם לא הומור פרוע לחלוטין. שקלי עצמו אמר פעם שמעולם איננו כותב על מה שאינו משעשע אותו באמת, ואם לשפוט לפי סיפוריו הרי שמה שמשעשע אותו יותר מכל הוא אותו יצור הקרוי אדם, והתמודדותו עם דברים שאולי אי אפשר להתמודד עימם. הסיפור שלפנינו נכתב בתחילת שנות ה־50, ובעברית ראה אור לראשונה בשנת 1958, בגליון הראשון של ‘קוסמוס’, כתב־עת ששבק לאחר גליונות בודדים.

* * *

העלוקה המתינה למזון. אלפי שנים צפה בריקנותו העצומה של החלל. חסרת תודעה בילתה את המאות הנוקפות בלי־קץ בתהום שבין הכוכבים. היא לא חשה כלל בהתקרבה לבסוף לאחת השמשות. קרינה מפיחת־חיים הבזיקה סביב הנבג הקשה והיבש. כוח משיכה מרט בו.

לבסוף קלטה כוכב לכת יחד עם רסיסי חלל אחרים והעלוקה נפלה אליו. מתה למראית עין, נתונה עדיין בתרמיל הנבג שלה.

כגרגיר אבק אחד בין רבים, נפחו בה הרוחות סביב האדמה, שיחקו בה, ולבסוף שמטוה ארצה.

בהיותה מונחת על הארץ, החלה זעה. המזון נספג בה והלך, בחדרו דרך התרמיל. היא גדלה – והמשיכה לאכול.

פראנק קונרס יצא אל המרפסת והשתעל פעמיים. “סלח לי, פרופסור”, אמר.

הגבר הגבוה והחיוור לא מש מהספה הרעועה. משקפיו הנתונות במסגרת קרן היו משוכות למעלה על מצחו, והוא נחר רכות.

“אני מצטער נורא להפריע לך”, אמר קונרס, כשהוא מסיט אחורנית את מגבעת הלבד המעוכה שלו. “ידוע לי היטב שזהו שבוע המנוחה שלך וכולי, אבל יש משהו משונה מאוד בתעלה”.

גבת עינו השמאלית של האיש החיוור הרטיטה, אך מלבד זאת לא נראה כל סימן ששמע משהו.

פראנק קונרס השתעל שוב, בהחזיקו את האת בידו המרושתת גידים סגולים. “האם שמעת אותי, פרופסור?”

“ודאי ששמעתי אותך”, אמר מייכלס בקול אטום, ועיניו עצומות עדיין. “מצאת שדון”.

“מצאתי מה?” שאל קונרס, כשהוא פוזל אל מייכלס.

“איש קטן בבגדים ירוקים. השקה אותו חלב, קונרס”.

“לא אדוני, אני חושב שזוהי אבן”.

מייכלס פקח עין אחת והעיף מבט משובש לעברו של קונרס.

“אני מצטער נורא על העניין”, אמר קונרס. שבוע המנוחה של פרופסור מייכלס היה נוהג בן עשר שנים, והמידה המוזרה היחידה שבו. כל החורף לימד מייכלס אנתרופולוגיה, השתתף בעבודתן של כחצי תריסר וועדות, ריחרח בתחומי הפיסיקה והכימיה, ומלבד כל אלה מצא לו פנאי לכתוב ספר כל שנה. בבוא הקיץ היה עייף.

בהגיעו אל אחוזת הכפר הצחיחה שלו שבמדינת ניו־יורק, היה כלל נקוט בידו לשבות לחלוטין מכל מעשה במשך שבוע. למשך שבוע זה היה שוכר את פראנק קונרס כדי שיבשל את ארוחותיו וידאג לצרכיו, בעוד הפרופסור מייכלס ישן.

בשבוע השני היה מייכלס מתחיל להסתובב פה ושם, מסתכל בעצים ובדגים. בשבוע השלישי היה מתחיל להשתזף, לקרוא, ולתקן את הסככות ולטפס על ההרים. מקץ ארבעה שבועות קצרה רוחו לשוב העירה.

אולם שבוע המנוחה היה דבר מקודש.

"באמת שלא הייתי מטריח אותך לשם עניין של מה בכך, התנצל קונרס. “אך האבן הארורה הזאת המיסה שני טפחים מאתי”.

מייכלס פקח את שתי עיניו והתיישב. קונרס הושיט אליו את האת. הצד המעוגל של הלהב נגזר מעליו למשעי. מייכלס הטיל רגליו מעל הספה ותחבן במוקאסינים מרופטים. “הבה נראה פלא פלאים זה”, אמר.

העצם היה מונח בתעלה שבקצה המדשאה הקדמונית, במרחק של מטר מהכביש הראשי. הוא היה עגול, קוטרו כשל צמיג משאית, וכולו מלא ומוצק, עוביו, עד כמה שאפשר היה לנחש, היה כשלושה סנטימטרים, גונו אפור־שחור והוא מכוסה רקמה צפופה של מעין עורקים.

“אל תיגע בזה”, הזהיר קונרס.

“לא אגע, אל תדאג. תן לי את האת שלך”.

מייכלס נטל את האת בידו וחיטט בו בעצם כדי לבדקו. העצם היה מוצק ובלתי חדיר לחלוטין. הוא הניח את האת על משטח העצם לרגע, ואז משכה אחורנית. עוד שלושה סנטימטרים נעלמו מהלהב. מייכלס קימט את מצחו, והיטיב את משקפיו על חטמו. בידו האחת הניח את האת על האבן המוזרה, ואת השניה קירב אל פניה. עור חלק מהאת נעלם.

“נראה שאין הדבר מפיק חום”, אמר לקונרס. “האם הבחנת בחום כלשהו בפעם הראשונה?”

קונרס הניע ראשו לשלילה.

מייכלס הרים רגב עפר והטילו על העצם. הרגב נמס במהירות ונעלם בלי להשאיר כל סימן על המשטח האפור־שחור. אבן גדולה הוטלה בעקבות הרגב, ואף היא נעלמה בצורה דומה.

“האין זה הדבר המשונה ביותר שראית אי פעם, פרופסור?” שאל קונורס.

“כן”, הסכים מייכלס וקם על רגליו. “אין ספק בכך”.

הוא הניף את האת והטיחה בעצם בכוח. בפגוע האת בעצם, כמעט שהפילה מידו. הוא לפת את הידית בכוח, גופו נדרך לקראת רתיעת האת. אולם האת פגע באותו משטח מוצק ודבק בו. הוא לא חש בשום רטט שעבר בעצם מחמת המכה, ולא היה שום רתע.

“מהו דבר זה לדעתך?” שאל קונרס.

“אין זו אבן”, אמר קונרס. הוא פסע אחורנית. “עלוקה שותה דם. נראה שדבר זה שותה עפר. וגם אתים”. לשם נסיון הלם בעצם עוד כמה פעמים. שני הגברים הסתכלו זה בזה. על הכביש חלפו על פניהם כחצי תריסר משאיות צבאיות.

“אני הולך לצלצל לאוניברסיטה ולשאול פיסיקאי בעניין זה”, אמר מייכלס. “או ביולוג. הייתי רוצה להיפטר ממנו לפני שיקלקל את המדשאה שלי”.

הם פסעו חזרה לבית.

הכל שימש מזון לעלוקה. הרוח הוסיפה לה את האנרגיה הקינטית שלה, בלטפה את המשטח האפור־שחור. הגשם ירד, וכוחה של כל טיפה נתווסף למלאי העלוקה. המים נספגו בשטח הסופג־כל. אור השמש שממעל נקלט אף הוא ונהפך למאסה בגוף העלוקה. ומתחת נאכלה האדמה עפר, אבנים וענפים פורקו על ידי תאי גופה המסובכים של העלוקה והפכו לאנרגיה. האנרגיה נהפכה שוב למאסה, והעלוקה גדלה והלכה.

אט־אט החלו נצנוצי הכרה ראשונים חוזרים אליה. הדבר הראשון שהכירה בו היה הקטנות הבלתי־נסבלת של גופה.

היא גדלה והלכה.

כשמייכלס הסתכל בה למחרת, כבר הגיעה קוטרה לשלושה מטרים כשצידה האחד ננעץ בכביש ואילו הצד השני פולש למדשאה. כעבור יומיים כבר הגיע קטרה לתשעה מטרים כמעט, צורתה היתה מעוקמת בהתאם לעקמומית התעלה. והיא כיסתה את מרבית רחבו של הכביש. אותו יום הגיע השריף במכונית הפורד הישנה שלו, ואחריו מחצית העיר.

“האם זוהי אותה עלוקה שלך, פרופסור מייכלס?” שאל השריף פלין. “זוהי”, אישר מייכלס. את הימים האחרונים בילה בחיפוש שווא אחרי חומצה המסוגלת לאכל את העלוקה.

“אנו מוכרחים לסלק אותה מהכביש”, אמר פלין, תוך שהוא ניגש נזעם ושואף קרבות אל העלוקה. “אסור לך להרשות שדבר כזה יחסום את הכביש, פרופסור. הצבא מוכרח להשתמש בכביש זה”.

“אני מצטער מאוד”, אמר מייכלס בארשת של רצינות. “עשה כרצונך שריף. אך היזהר, הדבר הזה חם”. העלוקה לא היתה חמה. אך דומה שזה היה ההסבר הפשוט ביותר בנסיבות אלה.

מייכלס הסתכל ברוב עניין בנסיונותיו של השריף לדחוק מוט ברזל מתחת לעלוקה. הוא חייך בינו לבין עצמו, כשהרים השריף את המוט שנתקצר בעשרים סנטימטר.

אך השריף לא מיהר להתייאש. הוא התייחס לעניין כאל סילוק סלע עקשן. הוא ניגש למושב האחורי של מכוניתו והוציא משם מכשיר־ריתוך ופטיש כבד, הצית את המכשיר וכיוון את הלהבה לקצה העלוקה.

חלפו חמש דקות ולא ניכר שום הבדל. האפור לא האדים, ואף לא נראה היה שהתחמם. השריף פלין המשיך לצלות את העלוקה חמש־עשרה דקות נוספות, ואחר קרא לאחד מאנשיו.

“תרביץ בנקודה זו בפטיש, ג’רי”.

ג’רי נטל את הפטיש הכבד, רמז לשריף לסור הצידה, והניפו מעל ראשו. הוא השמיע זעקת כאב בפגוע הפטיש בשטח המוצק. לא היה שום רתע, שום תזוזה. מרחוק הגיעה לאזניהם שאגה של שיירת מכוניות צבאיות.

“עכשיו נראה פעולה של ממש”, אמר פלין.

למייכלס לא היה הדבר ודאי ביותר. הוא הקיף את העלוקה סביב סביב, תמה איזה מין חומר עלול להגיב בצורה כזאת. התשובה היתה קלה ופשוטה – שום חומר אינו מגיב בצורה כזו. שום חומר ידוע.

נהג הג’יפ הראשון הרים את ידו והשיירה הארוכה נעצרה בחריקה. קצין קשוח, שמראהו כמראה אדם יעיל, יצא מהג’יפ. לפי הכוכב שהבריק על כל אחת מכתפיו, הבין מייכלס שהינו בריגדיר־גנרל.

“אסור לחסום כביש זה”, אמר הגנרל. הוא היה גבר גבוה וצנום, לבוש חליפת חאקי קלה, פניו שזופים ועיניו קרות. “בבקשה לסלק את זה מכאן.”

“איננו יכולים להזיזו”, אמר מייכלס. הוא סיפר לגנרל מה קרה בימים האחרונים.

“הכרחי לסלק את הדבר,” אמר הגנרל. “שיירה זו חייבת לעבור”. הוא קרב והסתכל בעלוקה. “אמרת שאי־אפשר להרים את זה במוט ברזל, ואי אפשר לשרפו בריתוך?”

“כן”, אמר מייכלס בחיוך דק.

“נהג”, הפטיר האלוף אחורנית. “סע ועבור על הדבר”.

מייכלס החל למחות, אך עצר בלשונו. המוח הצבאי יהיה אנוס להבין את המצב בדרכו שלו.

הנהג הכניס את הג’יפ שלו להילוך ראשון ועט קדימה, בקפצו מעל שולי העלוקה שהיו מוגבהים כעשרה סנטימטרים מעל האדמה.

הג’יפ הגיע עד לאמצע העלוקה ונעצר.

“לא אמרתי לך לעצור!” שאג הגנרל.

“לא עצרתי, אדוני!” מחה הנהג.

הג’יפ נתפס בכות ונעצר, ומנועו שבת. הנהג הפעילו שוב, העבירו להילוך בו מפעיל המנוע את כל ארבעת הגלגלים, וניסה להסתער קדימה. אך הג’יפ היה נטוע במקומו ללא זיע, כאילו יצקוהו בבטון.

“סליחה”, אמר מייכלס. “אם תסתכל היטב תראה שהצמיגים נמסים והולכים”

הגנרל לטש עיניו וידו נעה אינסטינקטיבית אל אקדוחו. ואז צעק: “קפוץ, נהג! אל תיגע בחומר האפור הזה”.

הנהג טיפס ועלה בפנים חוורות על מכסה המנוע, הסתכל סביבו וקפץ אל מעבר לעלוקה.

היתה דומיה מוחלטת עד שהכל הסתכלו בג’יפ. תחילה נמסו צמיגיו, ואחריהם טבורי־הגלגלים. הגוף, שהיה מונח עתה על המשטח האפור, נמס אף הוא.

האנטנה נעלמה אחרונה.

הגנרל החל מחרף ומגדף בלחש. הוא פנה אל הנהג. “חזור ואמור לכמה מהאנשים להביא רימוני־יד ודינמיט”.

הנהג רץ חזרה אל השיירה.

“אין לי מושג מה יש לכם כאן”, אמר הגנרל. אך הדבר הזה לא יעצור שיירה של צבא ארצות־הברית".

מייכלס לא היה בטוח בזה כל־כך.

העלוקה נעורה עתה כמעט לחלוטין וגופה תבע יותר ויותר מזון. היא המיסה את העפר שמתחתיה בשצף־קצף, ממלאת את האדמה בגופה שלה, וזרמה החוצה.

גוף גדול עלה עליה, ואף הוא הפך מזון. ופתאום –

התפוצצות של אנרגיה חבטה בפניה ואחריה עוד אחד, ועוד אחת. היא בלעה את האנרגיה בתודה, בהפכה אותה למאסה. גרגרי מתכת קטנים הלמו בה, האנרגיה הקינטית שלהם נספגה והם עצמם עוכלו אף הם. התחוללו עוד התפוצצויות, בסייען להזין את התאים הרעבים.

היא החלה לחוש בדברים – בבעירה מאורגנת סביב, בריטוטי רוח, בתנועת גושים.

אז באה התפוצצות נוספת, גדולה יותר. טעמו של מזון ממש! היא זללה אותה ברעבתנות, וגדלה ביתר מהירות. היא המתינה בלהיטות להתפוצצויות נוספות, בעוד תאיה זועקים למזון,

אולם לא באו התפוצצויות נוספות. היא המשיכה לזלול אדמה ואנרגיית שמש. עם בוא הלילה הבחינה שמקורות האנרגיה בו היו מוגבלים יותר, ובאו עוד ימים ועוד לילות. עצמים רוטטים המשיכו לנוע סביבה.

היא זללה וגדלה וזרמה.

מייכלס עמד על גבעה נמוכה כשהוא צופה בהתפוררות ביתו. קוטר העלוקה כבר הגיע לכמה מאות מטרים והיא לקקה את המרפסת שבחזית ביתו.

שלום לך, ביתי, הרהר מייכלס, בזכרו את עשרת הקיצים שבילה בו. המרפסת התמוטטה לתוך גוף העלוקה. הבית התמוטט ונבלע בהדרגה.

“סליחה אדוני”, אמר חייל שניגש אליו מאחור. "הגנרל או’דונל מבקש לראותך''.

“בסדר”, אמר מייכלס, והסתכל בביתו בפעם האחרונה.

הוא הלך בעקבות החייל דרך גדרות התיל הדוקרני שנמתחו ברדיוס של כשבע־מאות מטר סביב העלוקה. פלוגת צבא עמדה על המשמר סביב הגדר, מונעת מכתבי העתונים הסקרנים שנקהלו למקום מהתקרב. מייכלס תמה משום מה מתירים לו עדיין להיכנס. כנראה, הסיק, משום שמרבית העניין מתחולל על אדמתו.

החייל הוליכו לאוהל. מייכלס גחן ונכנס. גנרל או’דונל עודו לבוש במדי חאקי קלים, ישב מאחורי שולחן קטן. הוא הזמין את מייכלס לשבת.

“הטילו עלי את תפקיד סילוקה של עלוקה זו”, אמר למייכלס.

מייכלס הגיע בראשו, בלא להביע דעה על מידת החכמה שבמתן תפקידו של מדען בידי חייל.

“הינך פרופסור, לא כן?”

“כן. אנתרופולוגיה”.

“טוב. מעשן?” הגנרל הצית את הסיגריה של מייכלס. הייתי רוצה שתישאר כאן בתפקיד יועץ. היית אחד הראשונים שראו את העלוקה הזאת. אודה לך אם תמסור לי מהן דעותיך ומסקנותיך בקשר ל–" הוא חייך – “לאויב”.

“אשמח לעשות זאת”, אמר מייכלס. “אולם דומני שהדבר קרוב יותר לתחום פעולתו של פיסיקאי או ביוכימאי”.

“איני רוצה שמקום זה ישרוץ מדענים”, אמר הגנרל או’דונל, כשהוא מזעיף פניו ומסתכל בקצה הסיגריה שלו. “אל תטעה בכוונתי. יש לי כבוד והערכה גדולים מאוד למדע. אם מותר לי להתבטא כך, הריני חייל מדעי. אני מתעניין תמיד בכלי הנשק החדישים ביותר. אי אפשר עוד לנהל מלחמה, תהיה אשר תהיה בלי מדע”.

פניו השזופים של או’דונל החמירו. “אך לא אסבול כנופייה של מדענים עבדקנים מתעסקים ומחטטים בעניין זה במשך חודש ימים ומעכבים אותי ממילוי תפקידי. תפקידי הוא להשמיד דבר זה, בכל אמצעי שברשותי, ומיד. ואני עומד לעשות בדיוק כך”, אמר.

“איני סבור שהדבר יהיה קל עד כדי כך”, אמר מייכלס.

“לכן אני מעוניין בך”, אמר או’דונל. “אמור לי מדוע, ואני אמצא דרך לטפל בדבר”.

“עד כמה שאני מבין, הרי העלוקה היא אורגאניזם ההופך מאסה לאנרגיה, והינה יעילה בתחום זה עד להבהיל. נראה לי שהיא בעלת מחזור חמרים כפול. תחילה היא הופכת מאסה לאנרגיה, ואת האנרגיה היא הופכת שוב למאסה לשם בניית גופה. שנית האנרגיה שהיא קולטת הופכת מיד למאסה של גופה. כיצד נעשה הדבר איני יודע. היא לא עשויה פרוטופלאסמה. יתכן שאף אין לה מבנה תאי”.

“אם כך, זקוקים אנו למשהו רב־כוח נגדה”, שיסעו או’דונל. “זה בסדר גמור. יש לנו כאן דברים אדירי כוח ביותר”.

“דומני שלא הבינות אותי”, אמר מייכלס. “אולי איני מנסח זאת ברור למדי. העלוקה זוללת אנרגיה. היא יכולה לספוג את עצמתו של כל נשק אנרגיה שתפעיל כנגדה”.

“מה יקרה אם תמשיך לזלול?” שאל או’דונל.

“אין לי כל מושג מהו גבול גידולה”, אמר מייכלס. “ייתכן שגידולה מוגבל אך ורק על ידי מקורות המזון שלה”.

“האם כוונתך לומר שהיא עלולה להמשיך לגדול לעולם ועד?”

“ייתכן שהיא עלולה לגדול כל עוד יש לה משהו לאכילה”.

“זהו אתגר אמיתי”, אמר או’דונל. “לא יתכן שעלוקה זו חסינה לחלוטין בפני כוח”.

“נראה שכך הוא. אני מציע שתביא לכאן כמה פיסיקאים, וכן כמה ביולוגים. הטל עליהם למצוא דרך כלשהי לניטרולה”.

הגנרל כיבה את הסיגריה שלו. “פרופסור, איני יכול להמתין בעוד המדענים רבים ביניהם. יש לי עקרון שאני עומד להשמיעו באזניך”. הוא הפסיק הפסקה רבת רושם. “אין שום דבר החסין בפני כוח. אם תצבור די כוח תוכל להתגבר על כל דבר שבעולם. על הכל.”

“פרופסור”, המשיך הגנרל בנימה ידידותית יותר, “אל תזלזל בערכו של המדע שהינך נציגו. כאן, מתחת לגבעה הצפונית, יש לנו המצבור הגדול ביותר של אנרגיה ושל כלי נשק רדיואקטיביים שנאסף אי פעם במקום אחד. הסבור אתה שהעלוקה שלך תוכל להחזיק מעמד בפני מלא עצמתם?”

“יש להניח כי אפשר לטעון יצור זה בכמות אנרגיה גדולה מדי”, אמר מייכלס בפקפוק. עתה הבין מדוע רצה בו הגנרל. מייכלס סיפק לו את היוקרה המדעית, בלי שתהיה לו סמכות לחלוק על הגנרל.

“בוא עמי”, אמר הגנרל בעליזות תוך שהוא קם ממקומו ומפשיל הצידה את יריעת האוהל. “אנו הולכים לפצח אותה עלוקה”.

אחרי שהות ממושכת, שוב החל לבוא מזון עשיר, שהוזרם לתוך צידה האחד של העלוקה. תחילה בא אך מעט, ולאחר מכן עוד ועוד. קרינות, רטטים, התפוצצויות, חומרים מוצקים ונוזליים – מבחר מדהים של מיני מזון. העלוקה קיבלה אותם כולם. אך המזון בא באיטיות רבה מדי לגבי התאים הרעבים, מאחר שתאים חדשים הוסיפו בלי הרף את תיאבונם לתיאבון קודמיהם.

הגוף הרעב תמיד זעק למזון רב יותר, מהר יותר!

עתה, משהגיעה לגודל יעיל למדי, ניעורה העלוקה לחלוטין, היא עיינה ברשמי האנרגיה שמסביב, ואיתרה את מקור המזון החדש, שהיה מרוכז כולו במקום אחד.

בלי שום מאמץ הטילה עצמה לאויר, התעופפה קצת ושקעה על המזון, תאיה היעילים להחריד זללו כאחוזי בולמוס את החומרים הרדיואקטיביים העשירים. אך לא התעלמו מהריכוזים הפחותים יותר של מתכות וצרורות הפחמימות שמסביב.

“השוטים הארורים”, אמר גנרל או’דונל. “על שום מה נבעתו? אפשר היה לחשוב שמעולם לא אימנו אותם”. הוא פסע הלוך ושוב מחוץ לאוהלו, שהיה נטוי עתה במקום חדש, בחמישה ק"מ מאחור.

קוטר העלוקה הגיע עתה לשלושה ק"מ. שלושה כפרים פונו מתושביהם.

מייכלס שעמד ליד הגנרל, היה עדיין המום לזכר המראה. העלוקה ספגה במשך זמן מה את עצמתם המרוכזת של כלי הנשק, ופתאום התנשא כל גופה הענקי באויר. השמש נעלמה מעין כשהעלוקה טסה לאיטה עד מעל לגבעה הצפונית ושקעה עליה. היה די זמן לפנות משם את החיילים המבוהלים, אולם הם היו המומים לחלוטין. ששים ושבעה איש אבדו ב’מבצע עלוקה'. גנרל או’דונל ביקש רשות להשתמש בפצצות אטומיות, ושינגטון שיגרה קבוצת מדענים לחקור את המצב.

“האם לא הגיעו עדיין המומחים האלה לכלל החלטה?” שאל או’דונל, נעצר בזעם לפני פתח האוהל. “הם דברו כבר די והותר”.

“ההחלטה קשה”, אמר מייכלס. מכיוון שלא היה חבר רשמי בוועדת החקירה, מסר לה את הידיעות שבידו והסתלק. “הפיסיקאים רואים בכך עניין לביולוגים, ואילו הביולוגים סבורים כנראה שהתשובה צריכה להיות בידי הכימאים. איש אינו מומחה בעניין זה, מפני שדבר כזה לא אירע מעולם. פשוט אין לנו ידיעות בשטח זה”.

“זוהי בעייה צבאית”, אמר או’דונל בזעם. “לא מעניין אותי מהו דבר זה – אני רוצה רק לדעת מה יכול להשמידו. מוטב שיתנו לי רשות להשתמש בפצצה”.

מייכלס כבר חישב את חישוביו שלו בקשר לכך. אי אפשר היה לקבוע זאת בוודאות אך על יסוד אומדן קצב הספיגה של המאסה והאנרגיה של העלוקה תוך התחשבות בשיעורה ובכושר גידולה, עלולה פצצה אטומית לטענה בכמות אנרגיה רבה מדי – אם ישתמשו בה בהקדם. לפי חישובו, הרי מקץ שלושה ימים כבר לא יהיה טעם להשתמש בפצצה. העלוקה גדלה בטור גיאומטרי. תוך חדשים מספר תכסה את כל ארצות הברית.

“זה שבוע שאני מבקש רשות להשתמש בפצצה”, רטן או’דונל. “ואף אקבל אותה, אך לא עד שחמורי־גרם אלה יסיימו את פטפוטיהם הארורים”. הוא פסק לפסוע ופנה אל מייכלס. אני אשמיד את העלוקה. אני אנפץ אותה גם אם יהיה זה המעשה האחרון שאעשה בחיי. זה יותר מעניין בטחוני. זהו עניין של גאווה אישית".

גישה כזו עשויה ליצור גנרלים גדולים, הרהר מייכלס, אך לא זו הדרך לגשת לבעיה. או’דונל כדרכם של ילדים, הפך יצור אל־אנושי לאנושי וראה בעלוקה אויב. אפילו השם ‘עלוקה’ היה בו משום האנשה. או’דונל טיפל בבעייה כשם שהיה מטפל בכל מכשול גופני. כאילו היתה העלוקה משהו מעין צבא־אויב גדול.

אך העלוקה לא היתה אנושית, ואולי אף לא היתה בת כוכב־הלכת הזה. ראוי לטפל בה בהתאם לטיבה היא.

“הנה באים הגאונים”, אמר או’דונל.

מאוהל סמוך יצאה קבוצה של אנשים יגעים ובראשם אלנסון, ביולוג ממשלתי.

“ובכן” שאל הגנרל, “האם גיליתם מה הדבר?”

“המתן רגע, רק אקצוץ נתח לדוגמא”, אמר אלנסון כשהוא לוטש מבט נזעם מעיניו המאדימות.

“האם גיליתם איזו דרך מדעית להריגת היצור?”

“הו, בכך לא היה קושי רב”, אמר הפיסיקאי האטומי מוריארטי בלגלוג. “יש רק לעטוף אותו בריקנות מוחלטת. זה יחסלו. או אפשר להעיפו מעל כדור הארץ על ידי משהו המבטל את כוח המשיכה”.

“אך אם אי אפשר להשתמש באלה”, אמר אלנסון, אנו מציעים שתשתמש בפצצות האטומיות שלך, וככל שתקדים כך מוטב".

“האם זו דעת כל הקבוצה שלך?” שאל או’דונל בעיניים נוצצות.

“כן”.

הגנרל הסתלק במהירות. מייכלס הצטרף אל קבוצת המדענים.

“צריך היה לקרוא לנו תיכף בתחילה”, התאונן אלנסון. “עתה אין זמן לעיין בכל מוצא אחר חוץ מהשימוש בכוח”.

“האם היגעתם למסקנות כלשהן באשר לטיבה של העלוקה?”

“מסקנות כלליות בלבד”, אמר מוריארטי, “והן דומות לשלך. יש להניח שמוצא העלוקה אינו כדור־הארץ. נראה שנמצאה בשלב של נבג עד שנחתה כאן”. הוא הפסיק כדי להצית מקטרת. “אגב, צריכים אנו להודות לאל שלא נפלה לתוך האוקינוס. האדמה היתה נאכלת מתחת לרגלינו לפני שהיינו יודעים מה הסיבה”.

דקות מספר חלפו בדממה.

“כפי שציינת, הרי זה אורגניזם ממיר מושלם. הוא מסוגל להפוך מאסה לאנרגיה וכל אנרגיה למאסה”. מוריארטי גיחך. “מובן מאליו שדבר זה הוא בלתי אפשרי, ואני יכול להוכיח זאת במספרים”.

“אני הולך לשתות קצת משקה”, אמר אלנסון. “מישהו מצטרף?”

“הרעיון הטוב ביותר השבוע”, אמר מייכלס. “תמהני כמה זמן יעבור עד שאו’דונל ישיג רשות להשתמש בפצצה”.

“עד כמה שידיעותי בפוליטיקה מגיעות”, אמר מוריארטי, “יהיה זה זמן ארוך מדי”.

ממצאי המדענים הממשלתיים נבדקו על ידי מדענים ממשלתיים אחרים. נוהל זה גזל ימים מספר. ואז רצתה וושינגטון לדעת אם אין אלטרנטיבה אחרת מאשר פיצוץ פצצה אטומית בלב מדינת ניו־יורק. היה צורך בזמן מה כדי לשכנע את השלטונות שאין מנוס מהכרח זה. לאחר מכן היה צורך לפנות בני אדם, דבר שגזל עוד זמן.

ואז ניתנו פקודות, וחמש פצצות אטומיות הוצאו מאחד המחסנים. רקטת סיור נבחרה למשימה זו, קיבלה הוראות והועמדה תחת פיקודו של גנרל או’דונל. עניין זה גזל עוד יום אחד.

לבסוף התעופפה הרקטה הגוצה והעבה מעל ניו־יורק. קל היה לגלות מהאויר את הנקודה האפורה־שחורה. כמורסה זבה השתרעה בין אגם פלאסיד והעיר אליזבת־טאון, בכסותה את העיר קין ואת עמק קין. שוליה ליחכו את נפת ג’יי.

הפצצה הראשונה נשתחררה.

זמן רב המתינה העלוקה מאז שספגה מזון עשיר לראשונה. פעמים רבות באה הקרינה העזה יותר של היום אחרי הספקת האנרגיה הרפויה של הלילה, וכל אותה העת זללה העלוקה את האדמה שמתחתיה, ספגה את האויר שמסביב, וגדלה. ואז, יום אחד… התפוצצות מדהימה של אנרגיה!

הכל שימש מזון לעלוקה, אך תמיד היתה קיימת האפשרות של מחנק. האנרגיה שפעה עליה, הציפה אותה, חבטה בה, והעלוקה גדלה במאמץ מטורף, בנסותה להכיל את המנה הענקית. בהיותה קטנה עדיין, הגיעה במהירות לגבול כושר קליטתה. לתאים המתוחים המלאים עד כדי הקאה, ניתן עוד ועוד מזון. הגוף הנחנק בנה תאים חדשים במהירות הבזק. ואז…

הגוף החזיק מעמד. האנרגיה נקלטה ועודדה גידול נוסף. תאים רבים יותר נטלו על עצמם את המטען וינקו את המזון.

המנות הבאות היו טעימות להפליא, ואפשר היה לעכלן בקלות.

העלוקה חרגה ממסגרתה, גדלה, זללה וגדלה.

היה זה מזון ממש! העלוקה היתה קרובה להתעלף מרוב תענוג. היא המתינה מלאת תקווה לעוד מזון, אך לשווא.

היא חזרה לזלול את האדמה. האנרגיה בה השתמשה לייצור תאים חדשים נתבזבזה עד מהרה. כעבור זמן־מה היתה רעבה שוב.

תמיד תהיה רעבה.

או’דונל נסוג עם אנשיו הנבוכים. הם חנו כחמישה־עשר ק"מ דרומית לעלוקה, בעיירה סקרון־לייק שפונתה מתושביה. קוטר העלוקה היה עתה כמאה ק"מ, ועדיין גדלה במהירות. היא השתרעה על הרי אדירונדאק, בכסותה הכל מאגם סארנאק ועד העיר פורט־הנרי, ואחד משוליה כיסה את ווסטפורט שעל אגם שאמפליין.

בתחום שלוש־מאות ק"מ מהעלוקה פונתה הארץ מכל יושביה.

לגנרל או’דונל ניתנה רשות להשתמש בפצצות מימן, בתנאי שהמדענים יאשרו זאת.

הוא ומייכלס ישבו בחדר המגורים של בית עזוב בסקרון־לייק. או’דונל קבע בבית זה את מפקדתו.

“מדוע הם חוששים?” תבע או’דונל בקוצר רוח. “הכרח הוא לפוצץ את העלוקה בהקדם. לשם מה דיוני ההבל שלהם?”

“הם חוששים לתגובת שרשרת”, אמר לו מייכלס. “ריכוז של פצצות מימן עלול ליצור תגובת שרשרת בקרום של כדור הארץ או באויר. הוא עלול לגרום לכל מיני תוצאות בלתי צפויות”.

“אולי הם רוצים שאתן פקודה להסתערות כידונים”, אמר או’דוגל בלגלוג.

מייכלס נאנח והתיישב בכורסה. הוא היה משוכנע שכל השיטה בטעות יסודה. מדעני הממשלה נדחפו בבהילות לעיין בשאלה בכיוון אחד ויחיד. הלחץ עליהם היה כה רב, עד שלא היה סיפק בידם לעיין בכל גישה אחרת חוץ המהשימוש בכוח – והעלוקה ניזונה מכוח. ברי היה למייכלס שלעתים אי אפשר ללחום באש על ידי אש. אש. לוקי, אל האש במיתולוגיה של עמי הצפון. וגם אלוהי הערמה. לא, אין כאן שום פתרון. אך רוחו של מייכלס היתה שקועה עתה במיתולוגיה, בהימלטה לתחום זה מפני ההווה הבלתי־נסבל.

לחדר נכנס אלנסון ואחריו באו עוד ששה אנשים.

“ובכן” אמר אלנסון, “יש סיכוי ממשי מאוד שתבקע את כדור הארץ לשניים אם תשתמש במספר הפצצות הנדרש לפי חישובנו”.

“במלחמה מוכרחים להסתכן”, השיב או’דונל בתוקף. "האוכל לפעול?''

מייכלס הבין פתאום שלאו’דונל לא אכפת כלל אם יפצח את כדור הארץ. הגנרל אדום הפנים ידע אך זאת – שהוא עומד לבצע את הפיצוץ הגדול ביותר שנעשה אי פעם בידי אדם.

“אל תיחפז כל־כך”, אמר אלנסון. “אני עומד לתת לחברי להביע את דעתם בעצמם”.

הגנרל התאפק בקושי. “זכרו”, אמר, “לפי חישוביכם אתם, גדלה העלוקה בקצב של שבעה מטרים בשעה”.

“והיא אף מחישה את גידולה”, הוסיף אלנסון. “אך אין זו החלטה שאפשר לקבלה בחיפזון”.

מייכלס הרגיש שמחשבותיו תועות שוב לתחומים אחרים, לברקיו של זאוס, אבי האלים. למשהו כגון זה היו זקוקים, או לכוחו של הרקולס.

או –

הוא הזדקף פתאום במושבו. “רבותי, סבורני שיכול אני להציע לכם אלטרנטיבה אחרת, אף שסיכויי הצלחתה הם קלושים ביותר”.

הם לטשו אליו את עיניהם.

“השמעתם פעם על אנטיאוס?” שאל.

ככל שהרבתה העלוקה לאכול, כן הגבירה את מהירות גידולה, וכן גבר רעבונה. אם כי שכחה כיצד נולדה, הגיע זכרונה לזמנים קדמונים. בעבר הקדום זללה כוכב לכת. בגדלה לממדים ענקיים, וכולה מזת־רעב, טסה לכוכב סמוך וזללה אותו, ועל ידי כך החזירה לעצמה את התאים שהפכה לאנרגיה לשם ביצוע טיסה זו. אך שוב לא היה מזון, והכוכב הקרוב נמצא במרחק עצום.

היא יצאה לדרך, אך עת מרובה לפני שהגיעה למזון, נתבזבזה כל האנרגיה שלה. המאסה אותה הפכה לאנרגיה לביצוע הנסיעה נתמצתה. העלוקה נצטמצמה והתכווצה.

לבסוף אבדה כל האנרגיה. עתה היתה לנבג המרחף בחלל בלי מטרה, בלי חיים.

היתה זו הפעם הראשונה, אך האמנם כן? נדמה היה לה שהיא זוכרת עתים רחוקות ומעורפלות, כשכל היקום היה מלא כוכבים המפוזרים במרחק שווה זה מזה. היא זללה אותם, אחד אחרי השני בלעה גושי כוכבים שלמים, גדלה והתנפחה. והכוכבים נמלטו אחוזי פלצות ונקהלו לערפיליות ומזלות.

או שמא היה זה חלום?

היא זללה את האדמה בשיטתיות. תמהה היכן המזון העשיר. והנה חזר המזון והופיע, אך הפעם נמצא מעל העלוקה.

היא המתינה, אך המזון המגרה נשאר מחוץ לתחום תפישתה. היא יכלה לחוש עד כמה עשיר וטהור מזון זה.

מדוע אינו נופל?

זמן רב המתינה העלוקה, אך המזון נשאר מחוץ להישג ידה. לבסוף התרוממה והחלה טסה אחריו.

המזון נע והסתלק כלפי מעלה, מעלה, הרחק משטח כוכב הלכת. העלוקה עפה אחריו בכל המהירות שאיפשר לה גופה העצום. המזון העשיר נמלט חוצה, לתוך החלל, והעלוקה טסה אחריו. מאחוריו יכלה לחוש במקור מזון עשיר עוד יותר.

המזון החם והנפלא של שמש!

או’דונל כיבד את המדענים שבחדר הפיקוח בשמפניה. לאחר מכן עוד ייערכו מסיבות רשמיות, אך זו היתה חגיגת הנצחון. “נשתה לחיים”, אמר הגנרל בעמידה. הנוכחים הרימו את כוסותיהם. היחידי שלא שתה היה לייטננט שישב לפני לות הראדר שבאמצעותו נהג בספינת החלל המנווטת מרחוק.

“לחיי מייכלס, על שחשב על – מה היה הדבר, מייכלס?”

“אנטיאוס”. מייכלס שתה שמפניה בלי הרף, אך לא חש כל עליזות. אנטיאוס, בן גיאה, האדמה, ופוסידון, אל הים היווני. המתאבק הבלתי מנוצח. כל פעם שהרקולס השליכו לאדמה, קם שוב וכולו רענן.

עד שהרקולס הניפו באוויר.

מוריארטי מלמל לעצמו ועשה חישובים באמצעות סרגל חישוב, עפרון ונייר. אלנסון שתה, אך דומה שמצב רוחו לא היה מרומם ביותר על אף המשקה.

“בואו, ציפורים מנבאות רעה שכמותכם”, אמר או’דונל, במזגו עוד שמפניה. “עשו את החישובים אחר כך. עכשיו שתו”. הוא פנה אל הקצין שליד לוח הפיקוד. "כיצד מתנהל הדבר?''

האגדה היוונית בה נזכר מייכלס מצאה לה מקביל מודרני בצורת ספינת חלל. הספינה, שנווטה מרחוק, מולאה כולה בחמרים רדיואקטיביים טהורים. היא ריחפה מעל לעלוקה עד שזו, בנסותה לתפוס את הפתיון, טסה אחריה. אנטיאוס נטש את אמא־אדמה ואיבד את כוחו באויר. הקצין שליד הלוח הטיס את ספינת החלל במהירות שדי היה בה כדי לחמוק מהעלוקה, אך בסמוך אליה במידה שתפתה אותה לרדוף.

ספינת החלל והעלוקה נמצאו במסלול המתנגש בשמש.

“יפה אדוני”, השיב הקצין. “הם כבר, נמצאים בתוך מסלול כוכב־חמה”.

“רבותי”, אמר הגנרל, “נשבעתי להשמיד אותו יצור. אין זו בדיוק הדרך בה רציתי לעשות זאת. הרהרתי בדרך אישית יותר. אך הדבר החשוב ביותר הוא ההשמדה. כולכם תראו כיצד אעשה זאת. ההשמדה היא לעתים שליחות קדושה. זוהי עת כזו, רבותי. אני חש ברקיע השביעי*”.*

“סובב את חרטומה של ספינת החלל!” מוריארטי הוא אשר דיבר.

פניו היו חוורים.

“סובב אותה ספינה ארורה!”

הוא השליך לפניהם את חישוביו.

נקל היה להבינם. קצב גידול העלוקה. אומדן קצב ספיגת האנרגיה שלה. מהירותה הקבועה בחלל. האנרגיה שתספוג מהשמש בהתקרבה אליה, המסתכמת בעקומה עולה. קצב קליטת האנרגיה, כפי שהוא מיתרגם למונחי גידול גופה, וכפי שהוא מתבטא בטור מתימטי.

התוצאה –

“היא תאכל את השמש”, אמר מוריארטי, בקול שקט ביותר.

חדר הפיקוח הפך לבית משוגעים. ששה מהמדענים ניסו להסביר זאת לאו’דונל בעת ובעונה אחת. אז ניסה זאת מוריארטי, ולבסוף – אלנסון.

“קצב גידולה הוא כה גדול ומהירותה כה – קטנה – והיא תספוג כמות כה גדולה של אנרגיה – עד שהעלוקה תהיה מסוגלת לאכול את השמש בהגיעה אליה. או לפחות להיזון ממנה עד שתוכל לבלוע אותה”.

או’דונל לא טרח להבין. הוא פנה אל קצין הפיקוח.

“סובב אותה”, אמר.

כולם הצטופפו סביב מרקע הראדאר והמתינו.

המזון פנה ממסלולה של העלוקה וטס הצידה. לפניה היה מקור מזון כביר, אך עודו רחוק ביותר. העלוקה היססה.

תאיה שביזבזו אנרגיה בקצב עצום זעקו להחלטה. המזון האיט את מעופו, קרוב ומגרה.

האם לטוס למקור המזון הקרוב יותר, או הגדול יותר?

גוף העלוקה רצה מזון מיד.

היא החלה טסה אחריו, הרחק יותר ויותר מהשמש.

תורה של השמש יבוא אחר כך.

“כוון את הספינה בזווית ישרה אל מחוץ למערכת השמש”. אמר אלנסון.

קצין הפיקוח נגע במכשיריו. על מרקע הראדאר ראו כיצד גוש חסר צורה רודף אחרי נקודה. העלוקה שינתה דרכה.

הם נשטפו הרגשת רווחה. היה זה כחוט השערה!

“באיזה חלק של השמים צריכה העלוקה להיות עכשיו?” שאל או’דונל, כשפניו מחוסרי הבעה.

“צא אתי סבורני שאוכל להראות לך”, אמר אסטרונום מהיושבים בחדר, הם נגשו אל הפתח. “אי שם באיזור זה”, אמר האסטרונום בהראותו באצבע.

“יפה. בסדר, חייל”, אמר או’דונל לקצין הפיקוח. “בצע את ההוראות שקיבלת”.

המדענים פערו את פיותיהם כולם כאחד. קצין הפיקוח החל מפעיל את מכשיריו והגוש החל משיג את הנקודה. מייכלס החל חוצה את החדר.

“עצור”, אמר הגנרל, וקולו החזק, המפקד, עצר במייכלס. “אני יודע מה שאני עושה. דאגתי לכך שספינת חלל זו תיבנה באופן מיוחד”.

הגוש הדביק את הנקודה שעל מסך הראדאר.

“אמרתי לכם שזהו עניין אישי”, אמר או’דונל. “נשבעתי להשמיד עלוקה זו. לעולם לא נוכל לבטוח כל עודה חיה”. הוא חייך, “התואילו להסתכל בשמיים?”

הגנרל פסע אל הדלת והמדענים אחריו.

“לחץ על הכפתור, חייל!”

קצין הפיקוח מילא את פקודתו. רגע לא קרה כלום, ואז הוארו השמיים!

כוכב בהיר היה תלוי בחלל. זהרו מילא את הלילה, גדל, ואז החל נמוג.

“מה עשית?” התנשם מייכלס.

“רקטה זו נבנתה סביב פצצת מימן” אמר או’דונל, ופניו הקשוחים מלאים שמחת הנצחון. “הפעלתי אותה ברגע המגע”. הוא קרא שוב לקצין הפיקוח. “האם נראה משהו על הראדאר?”

“אף לא נקודה, אדוני”.

“רבותי”, אמר הגנרל, “לחמתי באויב וניצחתי. הבה נשתה עוד שמפניה”.

אך מייכלס חש פתאום בחילה קשה.

העלוקה נתכווצה והלכה מחמת בזבוז האנרגיה עד שהתחוללה ההתפוצצות הגדולה. לא היה שום סיכוי לקלטה. תאי העלוקה החזיקו מעמד חלקיק זעיר של שניה, ואז נטענו אנרגיה עד למעלה מכושר קליטתם.

העלוקה נופצה, רוסקה והושמדה. היא נקרעה לאלף רסיסים, והרסיסים שוסעו שוב מיליוני פעמים.

החלקיקים הוטחו חוצה על גל הפיצוץ והמשיכו להתחלק באורח ספונטאני, עוד ועוד ועוד.

הם התפרדו לנבגים.

והנבגים נסגרו והפכו לגרגירי אבק יבשים, קשים, מתים לכאורה, מפוזרים וצפים למיליארדים. נטולי הכרה ריחפו בחלל הריק.

ביליוני נבגים הממתינים למזונם.

הוצאת ‘היפריון’, 155 עמ'. תרגום: שירה טמיר

אחד הפייטנים אמר פעם שהמוות אינו צריך להטריד את האדם; משום שכל עוד האדם חי עדיין אינו יכול לחוש בו, ומשמת – כבר אינו יכול לחוש בו. אבל באותם ימים רחוקים, בהם עוד היינו נכנסים להצגה יומית במחיר עשרים ושבעה גרוש, יושבים היינו באולם החשוך, מביטים בעיניים פעורות (ולעתים אפילו, כמו שאומרים ברומנים הזולים, בנשימה נעתקת) במוות המשתולל על המסך; ולא היה זה מוות של מה בכך! הכל היה מתבצע במספרים גדולים, במיליונים, שום דבר פחות מהאנושות כולה לא היה משביע את תאבונו של המגל המתנופף, באחת מצורותיו הרבות. ‘קינג קונג’ היה רומס ברגליו העיקלות כמה גורדי שחקים, או נוגס רכבת או שתים, הנשר הענק היה ממוטט בעצם תנופת כנפיו את גשר סן פרציסקו, לקול צווחות הזוועה של הטובעים; נחשולי המים גאו מעל גגות ניו־יורק כשרק סירות טרופות משייטות בעצלתיים בסביבות מגדלי ה’אמפייר סטייט בילדינג' שהולכים ונעלמים ברפש. אכן, בשנות החמישים, לצד סרטי פלש גורדון שהתרחק מכדור הארץ והלאה, חדר המד"ב לקולנוע דוקא בסרטים שהוקדשו רובם ככולם לכדור הארץ עצמו, לאותו כדור מסכן שיש מיליון דרכים להביא עליו את הכליון. היו אלו, בלי ספק, סרטי מד"ב פופלריים, בעלי כוח מיוחד לדון בכמה נושאי מד"ב קלסיים. המפיקים פישפשו בארכיונים של אולפני הוליבוד וחיפשו איזו שואה קטנה להטיל על ראשה של האנושות המתעוותת: תמנוני ענק שניכנס בהם יתוש האיפריאליזם, כוכבי־לכת מתנגשים, מטאורים הפורצים את האטמוספירה, רעידות אדמה המציפות ערים מאוכלסות בצפיפות, חיידק ממית, יצורים ההופכים את בני האדם לגויות מהלכות, ועוד כהנה וכהנה. ברור שמלחמת העולם השניה הביאה גם הרבה רעיונות חדשים – החל בחורבן עקב פצצת־אטום, וכלה באותם יצורי־מפלצת שהקרינה הרדיואקטיבית הביאה בתחילה על הירושימה ולבסוף על דמיונם של שוחרי הקטסטרופות. כשאנו באים לנסות ולהגדיר סוג זה של סרטים או סיפורים, את תת־הז’אנר של ‘סיפורי קטסטרופה’ שהוא כה יסודי למד"ב, עלינו לשאול לא רק מהו שעושה אותו לאחד הנושאים המרכזיים והקאנוניים של המד"ב, אלא גם איזה מובן מיוחד יש לעיסוק שלו במוות. נוכל להגיע להגדרה דווקא בעזרת שתי דוגמאות שליליות. ספרו של נויל שוט ‘על החוף’ למרות שהוא עוסק בשרידיה של האנושות אחרי מלחמת עולם שלישית, אינו ‘סיפור קטסטרופה’ אופייני, דוקא משום הצביון המיוחד שנויל שוט חשב כי יאפיין את האנושות ברגעיה האחרונים; הוא מתאר את אוסטרליה שאם כי לא פגעה בה כל פצצה, אוכלוסיתה ממתינה עתה, בשנת החיים האחרונה, לנשורת הרדיואקטיבית הממיתה הקרבה לחופי הארץ עם התחלפות הרוחות בין שני חצאי הכדור. המוות הוא עובדה ודאית שנידחתה למחר, ולדעת נויל שוט משרה עובדה זו יאוש שקט, פסימיות מוחלטת וסטואית. העולם מסתיים “לא בקול רעם, כי אם בהמיה דקה” – כדברי המוטו לספר שנטל המחבר משיר של אליוט. וזוהי דוגמה שלילית, משום שלא כך נראה סיפור קטסטרופה רגיל, ולא במקרה. ראשית, סיפור קטסטרופה רגיל דן באנושות שבמהלך השואה הטוטלית או מעט אחריה, מתעוותת ומתפתלת ומאבדת צלם אנוש, מתפרקת מדפוסי המוסר וההרגל. סיפור־קטסטרופה ‘קלאסי’ מנצל את האסון כאמצעי לא לתאור צורות המוות, אלא לתאור חיים חדשים, פראיים, חייתיים, אנטי־חברתיים. נקודה שניה מאופיינת, בצורה פשוטה יותר, ע"י אותם סרטי אסונות שאינם משתייכים למד"ב, כדוגמת ‘המגדל הבוער’. סרט זה מתאר את חורבנו של מקום מסוים, ואת מה שמתחולל שם בעת ואחרי החורבן, ועל כן למראית־עין מקיים בדיוק את הנוסחה שקיבלנו כרגע. למרות כך זה אינו סרט מד"ב פשוט מסיבה כמותית: כדי שהקטסטרופה תהיה ‘מדב"ית’, צריך שיהיו לה מימדי ענק, שתיגע באנושות כולה. איני מתאר לעצמי אפילו סיפור קטסטרופה העוסק בעם מסוים. למרות שרבים מסופרי אנגליה ששלחו ידם בתחום זה התעסקו, כדרכם, באנגליה והשאירו את שאר חלקי העולם לאנחות (בטוי קולע בהקשר זה), היה ברור שהחורבן אינו פוסח על חבלי־עולם אחרים, אף כי הסופר מתרכז (כמו שעושים ג’ון כריסטופר, וינדהם, וולס, מיין), דוקא באנגליה. אם כך חובה היא שסיפור הקטסטרופה, כדי שיהיה משביע רצון, יתאר צורות גרועות של מוות, או צורות פרועות של חיים שבצל המוות, ושיחול על עולם ומלואו. שני תנאים אלו מאפשרים לנו להרהר בכמה תנאים אחרים, ולנסות למצוא אי־אילו עקרונות בתוך המגוון העצום והלא־הומוגני של סיפורי הקטסטרופה; שכן, מרביתם משרטטים חורבן, תנאי־החיים במהלך אותו חורבן, ואת כליונה של האנושות. אך בתוך נוסחה כללית מאוד זו אנו מוצאים ספרים כגון ‘עמוד על זנזיבר’ או סרט כמו ‘סויילנט ירוק’ שמתארים אנושות הגוועת ברעב בעולם ובו כמה מליארדי בני־אדם יותר מדי, או ספרים כגון ‘מלחמת העולמות’ של וולס, שמתארים את החברה החדשה אשר איום המוות יוצר, מתוך הרס הקונבנציות הנושנות שאינן תקפות עוד, וכן סיפורים (כשל היינליין, ברדבורי, סימק ולייבר) שמתארים את המפלצות החדשות הזוחלות על פני אדמה רדיואקטיבית, מחוננות בקשרים על־(ותת)־אנושיים, ושנאה רבה אל כל מה ששונה מהם. בקצרה – את הנוסחה של “סיפור המתאר חורבן ואת התנהגותם של בני האדם עם ניפוץ המסגרות הרגילות” ניתן לפרש לפחות בשלושה אופנים, שכל אחד מהם קובע סוג אחר של סיפור:

(א) הסיפור מתמקד בחורבן עצמו (שואה אטומית, הרס אקולוגי, תבוסה מידי יצורים זרים) ובזוועות ההרס כשלעצמן, כשבני האדם נדחקים לפינה ומשמשים רק אמצעי לשיטוטה של המצלמה על פני הערים החרבות, הספינות הטובעות, המיגדלים הקורסים, או בעלי חיים הגוועים בסבל אילם. ‘מלחמת העולמות’ של וולס הוא דוגמה מצויינת לסיפור המתמקד בשואה עצמה, אף כי היתה לוולס כוונה מוסרית להראות לבני האדם את מקומם האמיתי ביקום זר, ולנפץ את המיתוס המגוחך שהיה כרוך באופטימיות של הפוזטיביזם בסוף המאה ה־19 לפיו האדם הוא היצור המוצלח ביותר שקבע אלוהים חנון ונוטה חסד מתחת לשמיו. הקור והפחד השקט שסופר כוולס היה מסוגל להשרות על סיפורו נובע מכך שההתפכחות, הכרת העובדה המעציבה הזו שאותם יצורים זרים מהמאדים מסוגלים להשמיד את האנושות כולה בשבוע לחימה ובאמצעות חיל חלוץ בלבד, היא שבוקעת לאט לאט ופושטת בלבו של הקורא מבין התאורים השקטים במתכוון הנצפים כביכול מלמעלה, במנותק, של הגוויות ברחובות, הספינה המתבקעת, הגשרים המתמוטטים, והעיר הנשרפת.

(ב) הסיפור מתמקד בשאלות פילוסופיות, ובעיקר מוסריות, שמתעוררות כ’אָפטר אֶפקט' מיידי של חורבן האנושות; כיצד ינהגו בני אדם בבריות חסרות ישע, אילו דפוסי חברה חדשים יווצרו עם קריסתם של הישנים, מהו מוסרם של אלו שחוללו את החורבן (אם יש כאלה) או של אלו הסובלים מתוצאותיו – כיצד נוהג אדם באדם שעה שאין עוד משטרה, ויחסיותו של המוסר הופכת לאמת־מידה יחידה של התנהגות? קורט וונגוט ב’עריסת חתול' עסק בכמה מהבעיות האלה. אנטוני ברג’ס, ג’ון וינדהם ב’שלושרגל', ואחרים, מנצלים בגירסא זו את החורבן כאמצעי להעלאת שאלות שמתחדדות עקב ‘תנאי לחץ קיצוניים’.

(ג) לבסוף קיימת אותה קבוצה של ספרים שהולכים ב’דרך המלך' של תת־ז’אנר זה: ספרים שתנאי החורבן מנוצלים בהם, קודם כל, להעלאת שאלות של אקסטראפולציה ממצב נתון של חורבן פוטנציאלי, ושנית לתאור הזוועות האנושיות שפוקדות את האנושות הגוועת, ברגעיה האחרונים. זוהי אותה ספרות אשר מנסה לנחש כיצד תיראה מלחמה אטומית שלישית על פי הרמזים שסיפקו לנו הירושימה ונאגאסאקי, או שמנסה לתאר חורבן בקנה מידה שלא נראה עד כה כאחד מקלסתריו של עתיד המטיל את צלו המאיים על ההווה; ובתוך חורבן זה נלחמים אנשים על חייהם באותה אכזריות, ובתוך אותן הרפתקאות־זוועה שהנסיבות החדשות מחייבות. סיפור מעין זה הוא, בקצרה, שילוב של אקסטראפולציה קואזי־מדעית אל מנגנון של חורבן שמתפתח, לעתים, מתוך ‘זרעים’ הטמונים כבר בהווה שלנו ושל סיפור־הרפתקאות העוקב אחר התנהגות של בני אדם במאבק הדָרויני של שרידה – אם כפרט, ואם כגזע. סיפור כזה חסר אפוא את החקירה המוסרית ואת היופי האסתטי של שני הסוגים האחרים, אך אולי כתוצאה מכך הוא פחות אמצעי ויותר מטרה בפני עצמו – יצירה שנועדה לבדר, בנוסח היצ’קוק – ע"י תאור חריף ככל האפשר של זוועות, הרס, חייתיות, וכל מה שיש בו כדי להפחיד. לסוג זה שייכים ה’ז’אנריים' ביותר שבין ספרי־הקטסטרופה; יצירות כגון ‘בכלות העשב’ של אריך צ’רלס מיין. ישנם קווי דמיון רבים בין ‘צמא’ ל’בכלות העשב'. בשני המקומות עוקב סופר בעל יכולת אקסטראפולציה טובה אף כי פשוטה, אחר המסקנות הסופיות של איום אקולוגי, הכרוך בשואה מוחלטת לבני אדם כגזע. כריסטופר יצא מהנחה פשוטה בדבר נגיף המשמיד את העשב, התבואות, וכל מה שהאדם ניזון ממנו במישרין או בעקיפין. הוא משאיר את האדם בלי אמצעי מחיה, ונותן לכמה גיבורים לפלס את דרכם אל מקלט בטוח פחות או יותר, בין ההריסות, הזוועה, ו’אובדן צלם אנוש' שמאפיינים בדרך כלל את מסלול הבריחה המקובל בסיפור כזה. מיין ניצל נוסחה דומה: בדרך מתקבלת למדי על הדעת, נעלמים כל המים מעל פני האדמה, וכמו שבני האדם בספרו של כריסטופר נשארו חסרי מזון, אוכלוסי עולמו האומלל של מיין נשארים בלי מים; כמו שגיבורו של כריסטופר פילס לו דרך אל איזו חווה מוגנת, שמורת ירק אחרונה, מפלס לו גיבורו של מיין את דרכו אל שמורת־מים, בקצווי העולם. ההבדל בין שני הספרים מתחיל באופי יישומה של נוסחה זו, וכאן, כמדומה, ידו של מיין היא על העליונה בכמה מובנים. ראשית, הוא מצליח בכוח תאור חד ואימתני יותר למצוא את ה’סצינות' המייצגות בצורה המציקה ביותר את ההידרדרות שבני אדם עוברים בחברה מתפרקת, ‘בשוק שחור’ של מים, בחייתיות של ניצולים בכוח שכל הרגלי ידידות ישנה או אנושיות, חמלה ומוסר אינם נחשבים עוד בעיניהם. מיין יודע טוב מכריסטופר לבטא את האכזריות שמוכנים לה בני אדם אשר כדי להציל את עורם משלים אומה שלמה, ע"י מערכת תעמולה שנועדה רק לכך, “לשמור על שקט”, לפחות עד לאותו רגע בו יצליחו המעטים והנבחרים (בעיני עצמם) להימלט למקום בטוח. אין המדובר רק בכך שהאכזריות הויזואלית שלו היא חזקה יותר, המגיפה, השריפות, הצרפתים הזוחלים בבוץ היבש של תעלת לה־מאנש כדי להגיע לאנגליה (כל עם חושב שמעבר לתעלה עוד נישארו כמה טיפות יקרות), האונס הרוחני והגופני של נשים שמוכנות לכל בעבור ספל מים, הרצח של עם שלם; אלא שהוא מצליח להוציא מתוך תאורים אלו הרגשה עקבית ואוניברסלית יותר; תחושה שבאמת האנושות כולה היא שנישמדה, ואולי לנצח; שיחד עם המוזיאונים שנישרפו, המוסדות השונים שקרסו, ובתי החולים שנשארו שוממים, חרבה לא רק האנושות כמכלול של כך וכך מליארדי בני אדם, אלא האנושות בתור תרבות, היסטוריה, ואבולוציה. משום כך תחושת החורבן אצלו היא שלמה יותר; החורבן הוא ‘ממשי’ יותר, המוות יותר כולל ויותר מציק.

אחד הדברים שמבדילים מדע־בדיוני מסיפורת קאנונית יותר, בהתייחס לאמירה שבה פתחתי, הוא שהמד"ב מעוניין או ברעיון או באדם כנציג של יחידה גדולה יותר. את המד"ב מעניין רק לעתים רחוקות ‘גיבור’, כלומר אינדיבידואל זה או אחר. כטעם לכך מתחייב מאופיו של המד"ב, שפורץ את גבולות הראיה שלנו אל מחוץ לעולם ולאדם אל גבולות הקוסמוס, אל מעבר לגלקסיות, ואל צורות חיים אחרות. מבחינה זו ניתן לומר שהמד"ב משלים תפיסה מסוימת של היקום והאדם שהתחילה עם ג’ורדנו ברונו בימי הרנסנס, וקיבלה תנופה חדשה עם צ’רלס דרוין במאה ה־19: העולם שלנו הוא רק גוף קטן, ‘אבק כוכבים’ דל ערך, והאדם שמאכלס אותו הוא יצור קטנוני, מין זואולוגי שמן הסתם נופל מאינטליגנציות אפשריות אחרות. להקשר שלנו עובדה זו היא בעלת חשיבות: כיון שניתן היה לחשוב שתת־ז’אנר העוסק בחורבן כדור־הארץ הספציפי והקטן שלנו יהיה בתוקף כך מחמת הקונבנציות הכלליות יותר של המד"ב, נוגד לנטיה הכללית של אוניברסליות. אבל על חסרון זה שבהיצמדות לכדור הארץ מכפר היתרון של הטיפול באדם לא כבפרט אלא כבנציג של מין זואולוגי שלם. אוניברסליות זו בטיפול היא כמעט תנאי הכרחי להצלחתו של הספר. גם מבחינה זו נדמה לי שמיין עולה על כריסטופר: למרות שגם הוא ניצמד לגיבור אחד, גיבור זה הוא פחות ‘חיובי’ מגיבורו של כריסטופר, ויותר מייצג ממנוּ. הוא עיתונאי, בעל הרגלים שכיחים, אדם שמתגלים בו לפתע כוחות גנוזים של עורמת הישרדות (כמו בסיפורים הישנים של ג’ק לונדון על אדם בודד בתוך ערבות הצפון), והוא אינו ‘סימפטי’: הוא אדם פשוט, שהנסיבות החדשות מגלות את כל המכוער שבו, שמצפונו החלש נאבק עם עצמו, אך התועלת העצמית תמיד ידה על העליונה. הגיבור של כריסטופר הוא יותר גיבורי ופחות אנושי, והדבר מעניק לספרו גוון סנטימנטלי שפוגם ברושם הכללי של אותה אכזריות חסרת סייגים המאפיינת למשל את ‘צמא’. לבסוף, למרות שאיני יכול לפגום במה שהינו, ככלות הכל, סיפור מתח והרפתקאות, ע"י גילוי תעלומותיו, צריך להבהיר שגם מבחינה מבנה העלילה יש ל’צמא' יתרון מסוים. בשני הספרים ישנו מבנה עלילה קאלסי למטרותיו של הסופר: אדם בורח, עובר ‘מסע חניכה’ שבמהלכו הוא למד לדעת את הזוועות שסביב ואת שפל המדרגה אליו מסוגל אדם להגיע אלא שאצל כריסטופר, מתבלטת כאמור דמות של ‘גיבור’ ולכן מסיפור בריחה מקבלת העלילה צביון הרואי, שיוצר כמובן דיסוננס, צרימה, עם התכליות היותר קודרות שלו; מה גם שהסיפור בעצם מסתיים בהצלחה: הגיבור מגיע אל נווה־שלווה, אל מקלט בטחון שבו שב הסדר על כנו. משל למה הדבר דומה? לנסיון לכתוב מוסיקה עצובה בסולם מז’ורי, או בקצב של שיר לכת, ולסיימה בצלילים שמחים. זוהי איפוא פגימה במבנה היצירה; אילו נסתיים ‘בכלות העשב’ בצורה אחרת, בכשלון, ואילו היתה דמות גיבורו פחות ‘הרואית’ מכפי שהינה, היו תכליותיו הקטסטרופליות מתקיימות בצורה יותר הומוגנית, זאת כמובן אם נקבל את ההנחה ההיפותטית שאמנם כוונתו של הסופר היתה להביא לפנינו עולם קודר ונהרס. אם כוונתו היתה אחרת, ובעיקר אם רצה להראות שלמרות הכל האדם מנצח את סביבתו, אם רצה לסיים בצליל אופטימי, הרי מה שאנו תופסים כחסרון אינו אלא תימרון מכוון. אין ביכולתי לנחש את כוונותיו של הסופר, אך עצם העובדה שיכולים אנו לפרש את הסיפור בשני האופנים, בעיקר בשל השתייכותו הז’אנרית, הוא בעצם סימן להעדר בטחון ופוגם בתמונה הכללית. אצל מיין, לעומת זאת, העלילה מתנהלת ומסתיימת באופן שונה, יותר עקבי; ומה שחשוב לא פחות, מאחר שאחד הנושאים של מיין היה נושא יותר ‘דיסטופיסטי’ (יותר קרוב לאורוול או הכסלי) – ניצול השלטון בידי המעטים לטובת עצמם, ניצול מערכת התעמולה והצבא על מנת להציל כמה מחברי הביורוקרטיה הרמה על חשבון כל השאר, היתה גם בחירת עיסוקו של הגיבור כאן פחות מקרית. גיבורו של ‘צמא’ הוא עיתונאי אשר במהלך חורבנה של אנגליה משתתף בדרך הטבע (ובעזרת תחבולות עלילתיות טבעיות) במסע הכזב והתעמולה המרגיע שמנהל השלטון כדי להציל את עצמו, ורק לאחר מכן הוא נאלץ להיאבק על חייו כאינדיבידואל, שפרושו בהקשר זה – כחיה. כך נהנה מיין משני העולמות פעם נוספת.

רציתי להצביע בצורה סכימטית על העובדה שבחירת העלילה, בחירת הגיבור מבחינת אופי ואפילו דבר כה ‘מקרי’ כמקצוע, ולבסוף – עקביות הנימה שבה הדברים נכתבים, הם כולם גורמים בעלי חשיבות עליונה ברושם האחרון שהספר משאיר על קוראיו, ורושם פרושו משמעות. המשמעות של ‘בכלות העשב’ היתה שונה לו גבורו מת על סף המקלט במקום לנצח את יריביו; מסיפור קטסטרופה הפך הסיפור, בעצם, בשל היצמדותנו לאינטרסים של הדמות הראשית, לסיפור הצלחה; מתאור חורבן האנושות, לסיפור עלילת הגבורה והנצחון של גיבורו. היחס בין הגיבור לפעולות שמתוארות מסביבו קבע פרופורציה שמוסר ההשכל האחרון שלה הוא אופטימי. ואילו בספרו של מיין, סידור אחֵר של הפרופורציה בין אופיו של הגיבור לעלילה שבה אופי זה מתגלה מותיר רושם הפוך: פסימי, מר, שאין בצידו כל תקווה. מיין אינו בהכרח סופר טוב יותר מכריסטופר; שניהם תופסים מקום שולי במקצת בפנתאון סופרי המד"ב, לא מעט מחמת פירסומם כבעלי סיפורי אסונות אשר כאמור אינם מצוים ממש במרכזו של המד"ב. ‘בכלות העשב’ ו’צמא' כאחד אינם ספרים גדולים: אך הם שניהם מקצועיים מאד, מלוטשים ומחפשים בידור־שבתוך־הפחדה באמצעות מסגרת קלאסית של תת־ז’אנר של המד"ב. ספרו של מיין נכתב לפני ספרו של כריסטופר, בשנת 1958, וזכה להצלחה רבה, לרבות אדפטציה קולנועית. שניהם מצייתים לנוסחה פשוטה, שניתן מכל מקום לנצלה היטב על מנת להראות פינה קודרת של עתיד, אשר כלי נשק היוצאים מכוח שליטתנו, והמקבלים אינרציה משל עצמם, הופכים אותו לתופת. בספר אחר – ‘נפשו של מיסטר סואמס’ (1961) חקר מיין את מסקנות סיפורו של אדם שזוכה לתודעה בגיל שלושים ועולה השאלה כיצד יש עתה לחנכו. במידה מסוימת גם ‘צמא’ מעורר אותה שאלה, או, בלי לשאול אותה משיב עליה: אדם בעל תודעה, שהוא היצור היחיד שמסוגל להתמודד עם סביבתו, צריך להתחנך לפחות לדבר אחד: הסופר ואיש המדע ארתור קסטלר ציין פעם שיש דיספרופורציה בין התפתחותו הטכנולוגית של האדם להתפתחותו המוסרית והרוחנית. האדם השתלט על כוחות מבעיתים – אך מבחינה מבחינת רשת הגבותיו הרגשיות לא התקדם הרבה מאז יצאו אבותיו מהמערה מנופפים ביד גסה עצם שואפת־רצח. הנבואה הפשוטה והפסימית של קסטלר היא, שאם לא ייעשה משהו מהר מאוד בנידון, ימצא האדם את עצמו בלתי מסוגל לשלוט באותם כוחות הרס ששכלו הצליח לבנות, אך שרגשותיו לא הצליחו לעכל. ואחת התוצאות הכמעט בלתי נמנעות של מצב זה מצויירת ע"י אריק צ’רלס מיין ב’צמא', בלי תקווה מרובה שתמונת העתיד הקודר תצליח לשנות את פני ההווה העיוור.

יוחנן נאגל

מטבע הדברים, הביאה מלחמת ויטנאם לגל של סיפורי מד"ב הקשורים בנושא, ושרבים מהם ראו אור בארה"ב במשך המלחמה ואחריה. אחת הדוגמאות היא הסיפור שלפנינו, פרי עטו של לארי אייזנברג שאותו הצגנו כבר בגליון מספר 16, בסיפורו המצויין ‘הזיקית’.

כמו הסיפור הקודם, גם זה מצטיין בהומור סרקסטי ומעורר־צמרמורת, והמסקנות המתבקשות ממנו ישימות, אולי, גם למלחמות אחרות ולאו דווקא למלחמת וייטנאם…

* * *

באחד הערבים ביקרתי במעבדתו של דקוורט, כדי לבלבל לו את המוח בפרטי תכנית המחשב החדשה שכתבתי, כאשר שמעתי פתאום מבזק־חדשות ברדיו על צלף שירה במספר אנשים בקמפוס. על אף שדקוורט העמיד פנים כשקוע כל־כולו במדידות הספקטרופוטומטריות שלו, גם הוא קלט את הידיעה. עיניו השחורות נישאו אלי, והוא הניד ראשו בתוגה.

“זה פשוט יותר מדי בשבילי,” אמרתי. “אלימות ואלימות, בלי סוף.”

“הכל עניין של זמן ומקום,” אמר דקוורט בנחת.

לרגע הייתי מוטרד.

“אני מניח שאלה אמורים להיות דברי־חוכמה,” אמרתי, “אבל לצערי אינני יורד לסוף דעתך.”

“זה פשוט,” אמר דקוורט. “קח את הצלף הזה, תוריד אותו מהעץ שלו שם בקמפוס, ושים אותו על עץ באיזה ג’ונגל באסיה, ופתאום יהיו מעשיו רצויים מבחינה חברתית. אולי אפילו יזכה בעיטור גבורה.”

הנהנתי באלם, שכן ההגיון של דקוורט הביא אותי במבוכה. מאוחר יותר, על כוסית משקה בבר של הפקולטה, ניסיתי להרחיב את הנושא.

“מהטיעונים שלך נודף ריח של סופיזם,” אמרתי. “באותה מידה אתה יכול לטעון שאדם המצית דליקה בתיאטרון היה עושה מעשה מועיל מבחינה חברתית אילו הפיח אש באח שבביתו.”

“אתקדם צעד אחד קדימה,” אמר דקוורט. “רעיונות, דעות והצעות שנשמעות לך מטופשות לחלוטין באוניברסיטה, עשויות להתקבל בתשואות במקום אחר.”

הוא לא הספיק לפרט יותר בנקודה זאת, שכן בדיוק באותו רגע הביא שליח מיוחד מכתב בהול. חותמת של הבית הלבן התנוססה על המעטפה. דקוורט קרא אותו בסבר־פנים חמור.

“ארצי זקוקה לי,” אמר, מניח ידו על כיס־החזה של סינורו הלבן. “כיצד אוכל לסרב?”

“אפילו אם פרוש הדבר לקחת חלק במלחמה מזוהמת?” התרסתי.

דקוורט משך בכתפיו.

“יש לי מניעים משלי,” אמר, ואני פניתי לדרכי בכעס.

דקוורט קיבל אישור להעדרות בלתי־מוגבלת. לסטודנטים היו רגשות מעורבים לגבי עזיבתו. כרזות התנוססו על חזית בניין המעבדה שלו; אחדות זעקו: "דקוורט, אל תעשה זאת!' על אחרות, כולל זו שנשאתי בעצמי, נכתב: “דקוורט הינו קורבן הממסד.”

כעבור חודשים אחדים דקוורט לא היה יותר מזיכרון מעורפל בקמפוס. אך דמותו של עמיתי־לשעבר במדים היתה עדיין טריה במוחי. תמהתי שמא דנתי אותו בחומרת־יתר, והייתי סקרן לדעת מה מעשיו בתפקידו החדש. וכאילו נוצר איזה קשר טלפאתי בינינו, הגיע אלי מכתב ממנו, בו ממש הפציר בי לבקרו.

התלבטתי מאוד אם להענות להזמנה. חיבתי לדקוורט היתה עדיין עזה, אך חששתי שמחקרו החדש יעורר רגשות אלימים. אבל סקרנותי הכריעה את הכף. החלטתי ללכת, ודקוורט יצא מגדרו משמחה לבואי.

“חסרת לי,” אמר. “בכרך זה של בניינים לבנים כשלג אני מוקף מכל עבר באומרי־הן חושפי־צפרניים.”

“גם אני התגעגעתי אליך,” הודיתי. “ואני מקווה שתחזור בקרוב אל בין כותלי האוניברסיטה.”

דקוורט חייך.

“אחזור מוקדם מכפי שאתה חושב,” אמר.

הוא התעקש לסייר איתי בשטח המובלעת בה עבד, למרות הוראות הבטיחות החמורות. עצרנו בפתחה של סככת־מטוסים עצומת־ממדים, ודקוורט הוביל אותי בין הזקיפים לובשי־המדים.

“כאן תוכל לראות את אחד הפרוייקטים ‘החמים’ ביותר שלי.”

מתחתי את צוארי למעלה, ולטשתי עיני בחוסר־אמון בגליל־מתכת ענק שהיה קבוע בתוך פעמון זכוכית ענק עוד יותר.

“אלוהים אדירים,” אמרתי. “מה זה?”

“גירסה משלי לתוף־העינויים הטיבֶּטי,” אמר דקוורט. “הוא מפיק תנודות־צליל בתדירות קטלנית כל־כך לעצבי־השמע, עד שלא העזנו אפילו לנסות אותו.”

“ויש לך שימוש מתוכנן לתוף הזה?” שאלתי בתעוב.

“כן, שימוש נחמד,” אמר דקוורט. “בכוונתנו למקם רפלקטור פרבולי אדיר במקום מתאים בג’ונגל. תוף־העינויים ימוקם בדיוק במוקד הרפלקטור, וכך יופעל מנגנון ההפעלה. עצביו של כל לוחם־גרילה בטווח של קילומטרים יהפכו לעיסה רוטטת.”

התחלחלתי.

“זה מבעית, וזהו עיוות מבחיל של המדע, אבל זה מחוכם,” הודיתי.

דקוורט השתעל.

“יש רק מכשלה אחת,” אמר.

"והיא?''

“שים לב,” אמר דקוורט, “שהתוף מצוי בתוך פעמון־זכוכית. האויר נשאב מתוך הפעמון ושורר בו ריק כמעט מוחלט. הוא נועד, כמובן, למנוע תקלה שתגרום לתנודות מקריות שתפגענה באנשינו.”

“כמובן,” אמרתי.

“התוף,” המשיך דקוורט, “חייב להיות מובל בתוך ריק מושלם. אבל לפני שהוא ממוקם מול הרפלקטור הפרבולי, אנחנו מוכרחים להוציא את התוף הארור מחוץ לפעמון הזכוכית. אם נאבד את הרִיק, יתחילו מייד התנודות הקטלניות.”

התחלתי לצחקק.

“אם כך, אינכם יכולים לעשות שימוש במתקן הארור?”

דקוורט הנהן בהסכמה. “לא בעתיד הנראה לעין,” הודה.

המשכנו לסככה אדירה נוספת. הזקיפים כאן היו חמושים בתת־מקלעים, והם כיוונו אותם אלי כאשר התקרבנו. חמקתי מאחורי גבו של דקוורט כאשר הציג בפניהם את הרשיונות. הם מלמלו באכזבה, אך הניחו לנו לעבור.

“אתה יודע,” אמרתי לדקוורט, “אני לא הייתי יכול להשיג אפילו אישור כניסה לבית־דואר!”

הוא התעלם מדברי, והצביע לעבר משהו שנראה כרכב־חלל רב שלבי.

“קרונית־חלל,” אמר דקוורט. “תכניתנו היא להתקין עדשה אדירת־מימדים על גבי קרונית חלל זאת. אורך המוקד יהיה כחמש־מאות קילומטרים.”

“אל תספר לי,” אמרתי, “שהעדשה תיקבע במסלול נייח בדיוק בגובה כזה מעל מקומות־המסתור של האוייב בג’ונגל.”

“בדיוק כך,” אמר דקוורט. “באמצעות תריס מבוקר־אלקטרונית, שיופעל על ידי אות־רדיו, נוכל למקד את קרני השמש על כל מטרה רצויה, הדבר יביא להתלקחות מיידית, והרסנית.”

“מושלם עד כדי תעוב,” אמרתי. “אבל זה עשוי לעבוד.”

“לא בדיוק,” אמר דקוורט.

"מדוע לא?''

“כי האוייב הכין כבר מראה מחזירה ניידת עצומת־מימדים, אשר, אם תוצב כהלכה, תוכל לשרוף את קרונית־החלל שלנו.”

“מה חבל,” אמרתי בסרקסטיות.

כתפיו של דקוורט נתלו ברפיון.

“יש לך עוד משהו להראות לי?” שאלתי.

הוא העווה את שפתו התחתונה.

“לא ציוד־לחימה,” אמר. "אבל פיתחתי תפיסה איסטרטגית חדשנית.''

הייתי המום.

“קצת קשה לי לראות אותך בתפקיד כזה,” אמרתי.

דקוורט התקשח.

“אז כדאי שתשמע את דברי,” אמר. הוא התבונן סביבו כדי לוודא שלא מאזינים לנו. “אתה זוכר את עקרון האֶנְטרוֹפּיה?” שאל.

“אנטרופיה,” אמרתי בקול דידקטי, "היא מידת אי־הסדר במערכת פיסיקלית. הפחתה של האֶנטרופיה פרושה הגדלת הסדר.''

“מגיע לך ציון א' פלוס,” אמר דקוורט, “כידוע לך, האנטרופיה הכוללת של מערכת אינה יכולה לקטון לעולם. אי־לכך, סך כל הסדר איננו יכול לגדול לעולם. יותר סדר במקום אחד, פרושו פחות סדר במקום אחר.”

“כלומר?”

“אנחנו, כאן בארצות־הברית,” אמר דקורט, “בנינו קהילה יעילה ומאורגנת להפליא. הגדלנו את מידת־הסדר בארצנו שלנו לדרגה שלא תאמן. אך לפי חוק האנטרופיה, הגדלת־סדר זו חייבת להתאזן על ידי הפרת־סדר דומה במקום אחר כלשהו.”

“האם זה עשוי להסביר את הצרות שלנו בוויטנאם?” אמרתי.

“אמנם כן. כדי להביא את המלחמה הזאת לידי סיום, יש לחולל מעט אי־סדר כאן בבית.”

“ואז יופחת אי־הסדר מעבר לגבול. ומכיון שזה לא יקרה,” אמרתי, “הרי כל זה חסר תקווה.”

התהלכנו בדממה. השמש החלה לשקוע, ומצבורי העננים הענקיים עוטרו בעדינות ברצועות־ארגמן.

“חזור הביתה, דקוורט,” אמרתי. “כוחך טמון במחקר טהור, לא בהרס.”

הוא הניד בראשו לשלילה.

“לא לפני שאסיים את תפקידי כאן.”

פתאום תפסתי את העניין.

“כמובן,” אמרתי. “זאת התאוריה שלך על רעיונות מטופשים ההופכים למכובדים בזמן ובמקום המתאימים. אבל זה לא יעבוד. ויהיו כאלה שיראו בזה בגידה.”

"גם אתה?''

אחזתי את ידו, ולחצתי אותה בחום.

“האם אוכל לעזור במשהו?” שאלתי.

“פשוט תשתדל להגן על שמי הטוב כאשר מישהו יתקיף אותי בקמפוס.”

בשובי לקמפוס שקעתי בשגרה היומית של מרור חיי הסטודנטים שלא צייתו לנוהלי הרישום בעבודות־המחשב. ואז ארע דבר מזעזע. בכל רחבי המדינה פרצו התפרעויות בקמפוסים. השחורים עוררו מהומות בכל גטו. אפילו המורים פתחו בשביתות פרטיות, וממושכות. כעבור זמן לא־רב החלו שיחות השלום בפריס. ומייד אחר־כך חזר דקוורט אל הקמפוס.

ניסיתי להיות דיסקרטי ולהימנע מלהזכיר את הפרוייקט האחרון שלו. אך באחד הלילות, לאחר שלוש כוסיות בריאות, הותרה לשוני.

“אותו רעיון אחרון שלך זה מה שהחזיר אותך הביתה?”

דקוורט משה את הזית מתוך המרטיני והשחילו לפיו. הוא לעס אותו בהנאה.

“הצדק עמך,” אמר, לאחר שירק את החרצן. “חזרתי הביתה אחרי שהתכנית האחרונה שלי הצליחה.”

“אבל לא עשית דבר כדי לגרום להתרחשויות, לא?”

“כמובן שלא,” ענה. “לכן נחרדתי כל־כך.”

"נחרדת?''

“הסתכל על זה באופן הבא,” אמר. “בפעם הראשונה בתולדות האנושות יש לעולם בהישג ידו סיכוי לשלום בר־קיימא, שלום ללא סוף נראה לעין. וכל זה תלוי בנו. הכל תלוי באמריקה, ביכולתה להתמיד באלימות ואי־סדר בלתי מוגבלים ומתמשכים בביתה פנימה, והידע הבלעדי שלה לבצע זאת.”

“אל חשש, דקוורט,” אמרתי. “העולם יכול לסמוך עלינו, לעולם לא נאכזב אותם.”

ובכוסיות מונפות אל־על שתינו שוב ושוב לחיי אותו חלום אוניברסלי.

יגאל צמח, פיסיקאי צעיר תושב חיפה, זכור לנו לטובה משני סיפורים מצויינים פרי עטו שראו אור בגליונות הראשונים של ‘פנטסיה 2000’: ‘פיל עומד לדרוס’ (גיליון מס' 3) ו‘מהר יותר, גבוה יותר’ (גיליון מס’8). מאז ציפינו בתקווה לסיפור נוסף שלו וכשהגיע סוף סוף – באמת לא התאכזבנו. הפעם מגיש לנו יגאל צמח משהו שונה – מד"ב ‘נוקשה’ ו’רך' גם יחד – ושילוב מקורי של סיפורת ושירה…

* * *

– המורה, המורה, מה זה הטקסטים האלה, עכשיו שעור פיסיקה או ספרות?

– זה שעור היסטוריה, אימפוטנט שכלי שכמוך, אתה לא רואה שמדובר כאן על המאה העשרים ואחת?

– שתוק, לא אותך שאלתי!

– אני לא אשם, יש לי טלפתיה בלתי־רצונית.

– ילדים, להרגע ילדים. תשיגו יותר שליטה על הטלפתיה שלכם, אם תזרימו פחות אנרגית אפסילון למנהרות האינטראקציה אני־עולם חיצון במוחכם. כבר אמרתי לכם מספר פעמים, שהשעורים שלנו אינם מוגבלים בהכרח לפי נושאים. אתם יכולים לקרוא לשעור הזה שעור היסטוריה או פיסיקה או שירה. הטקסט שאתם חוֹוִים הוא שיר שכתב מדען שהיה עֵד לאחד הארועים החשובים ביותר בהיסטוריה של הפיסיקה.

– ניסוי ואיומינג?

– לא ילדים. משהו הרבה יותר חשוב. אין מנחשים? טוב. הגילוי הסופי של הצורה האמיתית של העולם!

– חשבתי שהיא היתה ידועה מאז ימי בראשית.

– במובן מסוים, אולי. אלא שבני־אדם לא פרשו זאת נכון. תתפלאו לשמוע שרק במאה העשרים ואחת נוסחו משוואות יאנג־סילבסטר בצורתן הידועה, ונאגרו די נתונים על מנת לקבוע תנאי התחלה מספיקים לשרטוט דמותו של היקום.

– ואיך חיו האנשים לפני כן?

– בבוּרות. בחרדות ואומללויות שכפו על עצמם עקב בורותם. כשנלמד את תולדות הדתות תזדעזעו לקלוט עד כמה היתה הכפירה עמוקה והרסנית לפני הגילוי הגדול. ו – שרה, את יודעת שאסור לסנוור את אחד מחבריך לכתה…

– המורה, אני אשרוף אותך במגה־וולט! אתה יודע שאסור למכונה לצותת לבני־אדם מתחת לקווי האני הצפוף!

– מה שאסור לי אינני מסוגל לעשות, ואם עשיתי משהו פירושו שהוא מותר לי, שרה. התקפת־נגד איננה טכסיס המתאים לך. ונא תורידי את הסנוור מעל הפרק.

– המורה, אני בכל זאת לא מבין. מה חשבו האנשים על המראה העיקרי לפני המאה העשרים ואחת?

– לפני הגילוי הגדול היתה תקופה של חשכה מחשבתית, מנטלית וסקסואלית חובקת־כל. ענן כבד הסתיר את האמת הטבעית ומתחתיו פעלה התרבות האנושית בקור חורפי עז. היוזמים שבהם סברו שהארץ היא עיקר היקום. אל לנו לבוז להם; עלינו לחוש כלפיהם רחמים, כבוד ותודה על שחרשו אט־אט את התלמים אל הידע. לא היתה יד שתדריך אותם בבערותם, ולא פעם הצמיחו זרעיהם עשבים שוטים. אבל האמת החלה לבצבץ בדחף מואץ והולך, כמו עמוד פלסמה כלואה, המתחיל בלחץ נמוך ומתכווץ־מסתחרר ללחץ גבוה יותר ויותר. במאה העשרים קם מדען דגול בשם אלברט איינשטיין והבהיר לראשונה שהמרחב הבסיסי הוא ארבע־מימדי. עד אז גרסו הכל מרחב תלת מימדי בלבד.

– המורה, האם זה היה בתקופת האלכימאים, אלה שהמציאו את התיאוריה המעוותת על החסידות שמביאות את התינוקות?

– לא, אתה מערבב כמה עניינים. סיפורי הזוועה על החסידות סופר לילדים על־ידי הוריהם משום שביקשו להמנע מלדון עמם בנושאי מין. ברור לי שקשה לכם להבין מדוע ניסו להמנע מדיון כזה, אולם הרקע מסובך מכדי שאכנס להסברים כרגע. יהיה לנו שיעור מיוחד על הסטיות של הימים ההם. האלכימאים, לעומת זאת, ניסו לייצר דומם שיהפוך כל חומר לזהב על־ידי מגע פיסי; אך הם לא ידעו דבר על יסודות ולא הבדילו בינם לבין תרכובות או תערובות. אם הייתם מספרים להם על מימן למשל, או חמצן, הם היו מביטים בכם כמו שאתם מטלפטים לי עכשיו.

– כי אנחנו לא תופסים, המורה! איך אפשר להתעלם מהמימד הרביעי?!

עליכם לזכור שכל המין האנושי עבר שינוי גנטי מלאכותי, שתפקידו לאפשר תפיסה חזותית־אינטואיטיבית ראשונית של מרחב ארבע־מימדי. האנשים המקוריים לא היו בנויים כך. מוחם הותאם לתפיסת שלושת מימדי היקום הנחווה בלבד. הם לא יכלו לדעת כלום על המימד הרביעי, אלא משגילו שליקום הנחווה על־ידיהם יש תכונות עקמומיות התלויות במיקום וריכוז המסות. אינשטיין היה גאון משום שעיבד את התאוריה על המרחב הארבע־מימדי כמושג מופשט לגמרי, בלי יכולת לדמיין אותו באופן תמונתי כלל!

– המורה, כשלמדנו על מרחב המאורעות, הכולל את מימד הזמן כמימד חמישי, התקשינו נורא להבין איך יתכן מרחב שהוא חמש־מימדי. האם זהו אותו קושי שהיה לפרימיטיבים לתפוס מרחב ארבע־מימדי? ולמה לא התאימו אותנו לתפיסה חמש־מימדית מלכתחילה, אם כך?!

– את צודקת בקשר לבעיה של האנשים ההיסטוריים – זהו אותו קושי. ותפיסה חמש מימדית תתאפשר טכנית כנראה רק בדור הבא. אבל אתם יכולים להבין מרחב חמש מימדי ממש כפי שהם הצליחו, לבסוף, להבין מרחב ארבע־מימדי. כל שצריך לתפוס הוא שאפשר להבין משהו, גם בלי לדמיין אותו בצורת תמונה מרחבית.

– האנשים במאה העשרים נעזרו בדוגמאות של יצורים דו־מימדיים, החיים על משטחים עקומים, ואינם יודעים שמשטחים אלה מהווים חלק ממרחב תלת מימדי; כך הסבירו לעצמם את מצבם שלהם: יצורים החיים בעולם תלת־מימדי, שבעצם אינו אלא קליפה תלת־מימדית מעוקמת בתוך המרחב הארבע־מימדי הכולל, שבו הן אינם מבחינים.

– ומה הפריד בין איינשטיין והגילוי הגדול?

– נתונים. עד המאה העשרים ואחת היו הנתונים האסטרונומיים דלים ביותר. לכן משוואות השדה שבנה איינשטיין היו חסרות ובלתי מדויקות. כאשר פתרו אותן וחיפשו פתרונות בלתי יציבים (הם ידעו לפחות, שהיקום מתפשט) קיבלו שלוש אפשרויות לצורת היקום (כלומר, הצורה בה היקום התלת־מימדי מעוקם בתוך המרחב הארבע מימדי) – ואף אחת מהן לא היתה זהה, כמובן, לצורה האמיתית.

– מסכנים.

– בדיוק. האפשרות הראשונה שקיבלו היתה מרחב שטוח (הם דימו אותו למישור שטוח בתוך מרחב תלת־מימדי) ההולך ומתפשט במובן זה, שכל שתי נקודות קבועות בתוכו הולכות ומתרחקות זו מזו כל הזמן. מתיחה מתמדת. האפשרות השניה היתה של קליפה כדורית, קליפה תלת־מימדית בתוך מרחב ארבע־מימדי – אך הם דימו אותה, כמובן, לקליפה הדו־מימדית של כדור תלת מימדי. הקליפה הזו פועמת בזמן: מתחילה מרדיוס אפסי, מתפשטת, מגיעה לרדיוס מקסימלי, ואחר כך חוזרת ומתכווצת. מאחר וזהו יקום מוגבל, הוא הדומה ביותר לתמונה הנכונה.

– דמיון פרוע במקצת, המורה. אתה צריך להתבייש לערוך השוואה כזו!

– אמרתי רק ‘דומה ביותר’, שהוא מושג יחסי. אני מצטער אם פגעתי ברגשותיך. האפשרות השלישית לפתרון בלתי־יציב של משוואות איינשטיין היתה של מרחב קעור ופתוח, אינסופי, שגם הוא (כמו באפשרות הראשונה) נמתח עד־אין־סוף עם הזמן. עד כאן באשר למשוואות איינשטיין.

– המורה, אנחנו נלמד פעם את השאר? היסטוריה נורא משעממת אותי.

– עוד מעט. כבר קיבלתם כמעט את כל הרקע ההיסטורי הדרוש. נשאר רק להבהיר, כיצד בוצע הגילוי הגדול בפועל. ובכן, משהסתבר במאה העשרים ואחת שמשוואות איינשטיין אינן מתיישבות עם הנתונים הקוסמולוגיים, הכניסו יאנג וסילבסטר את התיקונים המפורסמים שלהם, במיוחד האיבר שנודע כיום בשם האיבר האירוטי. אלא שלא מספיק, כידוע, לדעת את המשוואה. היה צורך גם בקביעת תנאי ההתחלה. ואז בנו תוכנית מחשב, שריכזה את כל הנתונים והתאימה את מה שאתם מכירים כאלפות והביתות החיוניות. לאחר מכן היתה התכנית מסוגלת להעביר את הצורה האמיתית למתקן תצוגה שהרכיב הולוגרמה תלת־מימדית. וכאן…

– המורה, איך אפשר להעביר את הצורה האמיתית, שהיא מעוקמת בתוך המרחב הארבע־מימדי, להולוגרמה תלת־מימדית שטוחה?

– שאלה טובה. הפיסיקאים של אז לא יכלו אפילו לתפוס את הצורה האמיתית, ובודאי לא להציג אותה כהולוגרמה (זה גם אנחנו לא מסוגלים). מה שההולוגרמה הציגה לא היה אלא היטל של הצורה האמיתית על מרחב תלת־מימדי שטוח. המשורר, כפי שתווכחו, מדמה פעולה זו לצילום הקדום, שהוא היטלו של פני צורות תלת־מימדיות על מישור דו־מימדי שטוח (הפילם) – היוצר תמונה דו־מימדית שטוחה. הוא מסביר לקוראיו, כי כמו שהיטל על מישור מאפשר בחירה שרירותית של שני פרמטרים (שתי הזויות המכוונות את הכוון של המישור עליו מבצעים את ההטלה – או מיקום המצלמה ביחס לאוביקט), כך היטל על מרחב תלת־מימדי, מאפשר בחירה שרירותית של שלושה פרמטרים.

– האם הם לא ביצעו את ההטלה בניצב לציר העיקרי?

– הם לא ידעו שקיים ציר עיקרי כלל. הם חשבו שהמרחב הארבע־מימדי הוא איזוטופי, זאת אומרת כל הכוונים בו זהים, ולכן הם פשוט חיפשו. עמד אדם ושיחק בשלושה כפתורים, הקובעים את זוויות הכוון של מרחב ההטלה, בעוד כל המי־ומי של מדעני התקופה עוקבים אחרי השינויים הנוצרים בהולוגרמה עקב כך. וכאשר הם ייצבו את מרחב ההטלה בניצב לציר העיקרי – תוך כדי חיפוש מקרי – זה היה למעשה רגע הגילוי הגדול. אח"כ הם איפשרו למחשב להראות את השתנות התמונה עם הזמן, והתוצאה ידועה לכם היטב. ובכן, אחד המדענים שנכח בארוע המרגש, הנציח את חוויתו בשיר שלפנינו. הוא הכתיר את שירו בשם ‘התגלות’. שימו לב שהשיר בנוי בסגנון שמרני, אופיני לרוח הנוסטלגית של אמנות המאה העשרים־ואחת. עתה בואו וניגש לשיר עצמו:

התגלות / ק. אדמסון, 2071.

"…הבט נא השמימה

וספור הכוכבים

אם תוכל לספור אותם

יאמר לו כה יהיה זרעך:"

צא אתה, הקורא, לעלטת הליל

התבונן ברקיע ושאל:

איך יכלו הקדמונים לשער

מה רבים הכוכבים שמעל?

הנתן (רק בעין!) להמשיל מספרם

לשפע החול או זרעו של רב־עם

כשישנן דגמאות כה בולטות:

טפות גשם, דגן־מצרים, אבק־רוח, מי הים.

האמנם ידעו אך מעט?

אריסטוטלס קבע שהארץ עגולה

ארסטוטנס מדד את קוטרה

והרי הניח שמש רחוקה־וגדולה?!

כמושלך לחשכה, המסגל עינו לראות

כנעור בבוקר, המצמצם אישוניו

ניסה האדם מאז לפרוץ חידות הטבע

למוד חלדו, צורתו, מכמניו.

מצץ עולמות רחוקים לבין עדשות

קרב, כלא, הגדיל, בחן;

אימץ אזניו לקלוט ההד העמום

של צעדי אלוהים בגן.

על פיסת נייר שגודלה כתפס כף־יד

אפשר לרשום משוואות שדה כלליות

כן תאר אינשטין תבל ומלאה

ונחזו שלש האפשרויות:

האחת, מתרדדת נמתח אין חדל

כדמות אור בקולנוע, עת תקרב מצלמה

אך אין־סופי מתחילה – מתרחב לא גדל;

או בועה היא, פניה שלושה צדדים

(ובמרחב ארבע־מימדי נסתר תתכרבל)

ובלון זה פועם כלב חסר־גוף

מאוהב בעצמו, מתפרץ מנקודה,

בורא כוכבים, תבונות, תרבויות

ושב ונסוג, גורף הכל לטיפה יחידה;

ושלישית, היקום מקוער ופתוח

קם חלק כשמיכה ללא־סוף

ואף הוא נמתח והולך, עד עולם, בשלושת מימדיו

מתפשטים הגלים מתרחקים מן החוף.

ובאה גם המאה העשרים ואחת

אסטרונומים שוקדים על זרימת הנתונים

נבדקות השערות ומושוות תצפיות

ונקבע: יש להכניס במשוואות תיקונים!

ענק היה אלברט, לפיד בחיק אופל

ויפה תורתו, פשוטה להפליא

אך שונה המציאות, מתרבות זרויות

סתירות וסטיות לא ניתן להטליא

נוסחה התורה מחדש, אוחו הקרעים.

נותרו לקביעה רק מספר מקדמים.

יזווגם המחשב – ונפתר סוד עולם

לגמר בדיקותיו ממתינים חכמים

היום, כן עתה נמצא לחם שלוח

כאן, בפסי אדום בשחור של מתקן התצוגה

נחזה דמות האל פנים אל פנים

וכיצד ישתנה עם הזמן מנהגה.

כל שבריר הולוגרמה שעל הבמה

מיצג מרחקים של מליוני שנות־אור;

כל שניה שתחלוף עת יפעל מתג ‘רוץ’

תגמא מועדים של מליארדי שנות־דור

אף שנינות הקידמה לא תושיע ממום

למימד הרביעי גופנו עיוור –

ולכן רק היטל תלת־מימדי לצורה

(הכפופה במרחב הארבע־מימדי) יתחוור.

לפיכך, את שלוש זוויות כיוון מרחב ההטלה

יקבעו מסתרי משולש כפתורים

כפי שהיה צלם משחק בשני משתנים

(הגבהה וצידוד) של מישור הצלום במאה העשרים.

מייד עוד דקות יבוא רגע־השיא

מתחילת מחשבה תאוות מדענים

כבר נצנוץ רשפי־אש מתפתל במורד הקירות

והושלך הס עמוק וחודר עידנים.

נוצר המגע! נגלה גוש מחוטב

שלח ממונה את ידו לכפתור

מרטט אז הגוף המוקרן עונג רב

נענה ללטיפת הפטמה במסתור

נמשך המשחק מחפש המפעיל

סוקר צרופים. לא ידע עוד אל מה.

מתפלגת הדמות, חצאיה גליל

רתוקים הצופים, עוקבים בדממה.

ושוב כיוונים נוספים נבדקים

גפים משתלחים, כדורים נצמדים

שני חלקי הצורה סובבים מתהדקים

מזדקף הקהל – וגרונות מצטרדים –

"…בצלם אלוהים ברא אותו

זכר ונקבה ברא אותם:"

גוף איש חבוק־אשה, אחוז תחתו,

כך פני היקום ואין בלתם.

אורים ומזהירים כשני נורים

רכים ובמאום אינם לוקים

צמד האיברים, שרג שרירים

משפת הנושקים עדי שוקים

'אלי… שוא אתבונן – עצמי אראה

בראי; כי אני עולם שלם'

מלמל בהרהוריו חוקר ליאֶה

ושב להביט קסום, חולם.

עומד עוד חזיון לוהט כשוף

ניזון מחשמל תאי עוצמה

מיתחו בו נאגר, נחש נשוף

מוכן כמו אז הכש חכמה.

ניגש אט טכנאי, לחצן דחף

לחצן ששינוי בזמן יחשוף

(‘רוץ’) מתג שנשכח כשנסחף

ציבור מדענים נדהם עד־סוף

החלה התמונה לפעום אין־קול

הוצג הילוכה לראווה

ומעש אנושי־שמימי מכל

ביצעה – מעשה האהבה.

רובם המכריע של הסיפורים שהופיעו עד כה במגזין נכתבו על־ידי סופרי מד"ב אמריקניים או בריטיים. אף כי קיימות יצירות מד"ב מעולות של סופרים מהגוש המזרחי, רק מעט מאוד מהן תורגמו לעברית. המעוות תוקן מעט עם תרגום אחדי מספריו של הסופר הולני סטניסלב לֶם, והפעם לפנינו סיפור קצר של ד. פייב, סופר בולגרי, שתורגם ונשלח אלינו על־ידי הקורא אליהו גורפינקל.

* * *

השמים שחורים ועמוקים זרועים באין־סוף נקודות ענק – אפילו מצדו הנגדי של הירח לא רואים מספר כה רב של כוכבים. אף אחת מהצורות הרבות לא מזכירה את שמי הארץ. הן זרות ומאיימות ושום תנועה לא ניכרת בהן. רק הכוכב הקרוב נע לאיטו במסלול מעגלי. כאן, במרכז הזרוע השניה של הגלקסיה, הרחק מכל הכוכבים וענני האבק הקוסמי באזור זה ממש, נמצא ה’אין המוחלט', ללא התחלה וסוף ללא תחתית ועל. ללא כל נקודה אחיזה לחומר או למחשבה. השמש שלנו נראית מכאן, כנקודה זעירה בין סליליו העצומים של שביל החלב.

אך דווקא באזור זה, שבו לא היה דבר במשך מאות מיליוני שנים, הופיע הזוהר. סגול־כהה היה בתחילה וכהרף־עין עבר דרך כל צבעי הקשת ונעלם מותיר אחריו כדור ענק, מתכתי וממשי כמו החלל עצמו.

לגביו, הרהר המפקד, היה זה מעברו השישי, דרך מנהרת העל־חלל ומעולם לא הצליח להבחין ברגע המעבר עצמו. ידו נעה עדיין על כפתור ההפעלה כמו רגע לפני פקודת המעבר, כאילו ספינתנו לא פילחה לפני רגע טריליוני קילומטרים של ריקנות, כאילו לא עבר כל זמן. מעבר העל־חלל המיידי – המצאת המאה ה־23 – העניק לאנושות את היכולת לצאת למרחבים גלקטיים הטומנים בחובם סכנות רבות. ולא רק בגלל העובדה שאף מדען לא יכול לאתר את מקומה של ספינת החלל ברגע המעבר (למושג ‘מקום’ לא היתה עוד משמעות כלשהי ברגע זה), אך גם בגלל שיכולת, מבלי לצפות לכך, למצוא את עצמך ליד כוכב כלשהו ואפילו בתוכו. הפעם היה המעבר העל־חללי מסוכן מקודמיו. ספינת החלל היתה צריכה להופיע באזור של ‘חור שחור’ הראשון אליו הגיעה האנושות.

הספינה ביצעה עתה סיבובים היקפיים ליד מרכז הכבידה. ציוד המדידה המגוון כוון לעברו. על מירקעי המפייה הופיע ‘החור השחור’. עתה לא היה ספק בכך – במרחק אפסי של שש־מאות מיליוני קילומטר נמצאה מפלצת החלל.

ראשון דיבר הנווט:

“אנו טסים באזור חלול מאד. זהו מצב נורמלי – הכוכב הענק, שהיה קיים כאן, שאב לתוכו כל חלקיק חומר, לכן לא צפויה שום סכנה לטיסה. הספינה תקיף את המרכז הגרוויטציוני בתשעים ושבעה ימים. הנעה מינימלית שומרת על מהירותנו ההיקפית, ובכל רגע ניתן לבצע התרחקות.”

“אך איזה מידע חדש נוכל לקבל בטיסה היקפית במרחק זה?” שאל המפקד.

“הסיכויים ללמוד משהו חדש קלושים ביותר. לאחר שעברתי על ערימות של תמונות. הבנתי כי לא יועיל לצלם את ‘האין המוחלט’ ממרחק זה. אך גם אם נתקרב למרחק המינימלי המותר לנו, לא נצליח לקבל מידע חדש.”

“מה נעשה, אם כך?”

טייס המשנה התפרץ בצעקה, “יש לי הצעה!”

פניו הצעירות הסמיקו מהתרגשות. כל הצוות הבין כי הוא עומד לבטא את מחשבתם המשותפת.

''דבר.''

“יש רק דרך אחת למחקר בקרב הקולפסר. לא ניסוג עכשיו, לאחר שעברנו את מחצית הגלקסיה. תנו לי אחת מספינות המחקר ואני ארד לתוך מרכזו של ‘החור’. אולי תאמרו לי כי המעשה דומה להתאבדות, אך מיליארדי בני אדם נהרגו במיליארדי שיטות שונות, ואף אחד לא ירד עדיין לתוך קולפסר!”

“אני מוכן לנסות, אולי…”

“אני מצטרף להצעה זו,” נשמע קולו של הפיסיקאי, “ידוע כי הדבר שאותו אנו מכנים קולפסר הינו ספירלה המתכנסת עד אין־סוף. אך לא ניתן לראות זאת מבחוץ. תהליך היווצרות הספירלה במושגי הזמן הפרטי שלה אורך דקות או שניות, והוא הסתיים כנראה לפני מיליוני שנים.”

“צוות ספינת המחקר מסוג ר.פ.ט. מונה שלושה אנשים,” התערב הביולוג. “אני רוצה להיות שלישי. ניסוי בו קיימת סכנה לחיים, אינו יכול להתקיים ללא ביולוג בצוות הספינה.”

“אלה החושבים על התאבדות לא זקוקים לרופא,” ניסה להתבדח מישהו.

“אל תהיו בטוחים כל כך שאתם מפקידים את הספינה בידי צוות מתאבדים,” אמר הפיסיקאי. “נכון שלאחר שהחומר מתחיל להתמוטט שום כוח לא יוכל לעצרו; התהליך נמשך במהירות גוברת והולכת, אך הוא סופי. לפי התיאוריה החומר מתכנס לתוך נקודה מתמטית, למרחב אפסי. המאסה נעלמת מתוך רצף החלל־זמן שלנו ולכן הוא לא מהווה עוד סכנה לספינה.”

“ומה עם שדה הכוח? הוא הרי קיים תמיד.”

“שדה הכוח הוא יחסי וקיים רק לגבי צופה חיצוני. לגביו כל התהליכים בקולפסר הם אינסופיים.”

“אפילו אם הדבר נכון, אפילו אם החומר מפעפע דרך נקודה מרחבית כלשהי,” אמר הנווט, “גם אז קיימת הסכנה, שכל גוף העובר את האופק הגרוויטציוני יפעפע גם הוא דרך הנקודה… לעבר… לעבר המקום בו אין כוח סיבוב. אך דוקא השערה זו דורשת בדיקה.”

מרקע התצפית החיצונית היה הגדול ביותר ונמצא במרכזו של אולם הפיקוד. עתה היה כולו זרוע בכוכבים, חוץ ממרכזו בו נראו גבולות הכתם השחור. ברור שלא ניתן היה לראות את הקולפסר עצמו – החומר שלו התכווץ למימדים אפסיים. הכתם השחור האידיאלי התקבל עקב השפעת הכבידה המעוותת את קרני האור. עיני הכל היו מרותקות אל מפלצת החלל שלפני הספינה: על רקע צהוב־בהיר קפא, כמו בציור, כדור עשוי ממעגלים חומים בעלי גודל משתנה, שנהפכו בהדרגה לבוהק אדום במרכז הכדור. התמונה היתה כה מוחשית, עד שנדמה היה כי די להושיט יד כדי ללכדה.

את הדבר הזה בדיוק ניסו לבצע השלושה, שהתרחקו ברגע זה ממש בספינת המחקר הזעירה – ר.פ.ט. 9, לעבר מרכזו של ה’חור השחור'. מרחוק דמתה הספינה הזעירה לטיפה מוכספת שקפאה במעופה. היא קטנה במימדיה מרגע לרגע. עד שנעלמה כליל.

בטרם עזבו את ספינת האם, חילקו שלושת המתנדבים ביניהם את כל התפקידים.

הטייס עקב אחר מצב הספינה. כאן לא נדרשו ממנו כישוריו כטייס, שהרי ר.פ.ט. 9, המכוונת מתחילה הטיסה לעבר מרכז הכבידה, דמתה לרכבת הדוהרת במהירות במדרון תלול. אומנם פסי הרכבת היו כאן בלתי נראים ועשויים מכוחות־כובד, אך הם היו לא פחות חזקים ולמען האמת רבה היתה עוצמתם עד כי ניתן היה להגיע ברכיבה עליהם למהירות האור. תפקידו של האסטרו־פיסיקאי היה לצפות בכל המתרחש מחוץ לספינה ולעקוב אחר הריק המוחלט של ה’חור השחור'. הביולוג לקח על עצמו את תפקיד הקשר; הוא שמר על הקשר עם ספינת־האם.

חלפו כבר יותר משתי יממות מאז נסגר פתח היציאה של ספינת האם מאחורי ר.פ.ט. 9. היא התקרבה במהירות הולכת וגוברת לעבר הקולפסר ושום כוח בעולם לא יכול עתה לעצור את נפילתה. ספינת־האם אבדה מזמן בין המאורות השונים ורק אותות הרדיו הקצובים קישרו כחוטים בלתי נראים את השלישיה עם העולם שהשאירו מאחריהם; עולם של חומר ‘נורמלי’. של זמן ומרחב ‘נורמליים’ – עולם ממנו יצאו בלי כל סיכוי לחזור אליו אי־פעם.

כשספינת המחקר התקרבה עד כדי עשרה מיליון קילומטר למרכז ה’חור השחור', התפצלה צללית הכוכב והתפזרה בין־רגע, כשהיא מכסה את השמים ונהפכת לזוהר מקסים ביופיו.

“הבה נתחיל!” צעק הביולוג בהתרגשות. קולו לא הגיע כנראה אל ספינת האם, אך הוא גם לא קווה שיוכלו לשמוע אותו.

כל השלושה, שקועים בצפייה, שכחו לרגע שקיים עולם אחר. הם חיו את הדקות האחרונות בטרם יגיעו למרכז הכבידה אליו השליכו את חייהם ואשר ממנו לא יוכל להימלט שום חומר או קרינה. אך קרה דבר מוזר:

הם המשיכו להרגיש שגופם חסר משקל, כמו בטיסה בחלל החפשי. השעונים וכל יתר המכשירים פעלו כרגיל. אמנם ליבותיהם פעמו מהר מדי. אך זה וודאי נגרם בשל ההתרגשות הטבעית. לעומת זאת העולם החיצוני השתנה. קו האופק הבהיר שהקיף אותם מקודם התרחב ודהה בהדרגה, אך לפני שנעלם באין־סוף הוא הופיע פתאום שוב, לוהט יותר. ואחריו החלו להתחלף במהירות מסחררת קוי אופק נוספים, הם הושחלו זה בתוך זה והתפזרו לצדדים, כמעגלי־מעגלים במים.

הטייס והאסטרו־פיסיקאי עקבו אחר נתוני המכשירים. הביולוג, שצפה כל העת במסך התצפית החיצונית, המשיך לצעוק בקול צרוד: “אור בכל מקום. הוא נוצר לפנינו. לידינו ונמלט מאתנו. הוא נסוג ואחריו מופיע אור חדש, יותר בהיר, יותר חזק. אור! אור! אור!”

אף אחת מקריאותיו של הביולוג לא הגיעה לספינת־האם. הוא נסוג ואחריו קרן הלייזר, שנשאה את קריאותיו, שינתה את האמפליטודה ואת תדרה. הצליל האחרון, שעובד על־ידי המחשב הראשי, הובן כ"א־ה־ה"… מיואש.

“הם עברו כנראה את האופק הגרוויטציוני,” אמר המפקד, מהורהר. “עברו אותו במהירות הקרובה למהירות האור…”

“הם מהווים כבר חלק מהקולפסר,” הוסיף טייס שני, “הם נעשו חלק מחומר דחוס עד אין־קץ, שבהשוואה אליו נראים מימדי הנייטרון כגדולים עד אין סוף”.

לאחר שנדם האות האחרון מ־ר.פ.ט. 9, נתן המפקד הוראה להתכונן למעבר על־חלל נוסף. אולי כדאי היה לחכות, לחוג סביב הקולפסר, לפחות לזכרם של החברים שנפלו. לקוות שמישהו יחזור מתוך ה’חור השחור', שממנו לא יכולה להינתק אף קרן אור. לתקווה זו לא היה שום בסיס.

אך האם לא תהיה זו צביעות לחשוב שמתו מות־גיבורים? ומי בכלל יוכל לומר מה אירע לשלושתם? חיים או מתים, הם היו בלתי מושגים באותה מידה. לעולם לא יוכלו להפגש יחד בספינה אחת. גם אם כוך הכבידה הזה, הקולפסר, הוא רק פתח קטן לעולם אחר, גם אז יהיו בלתי ניתנים להשגה, כי לא בכל מקום בו יש כניסה, קיימת גם יציאה.

גם הפעם עברה הקפיצה דרך העל־חלל באפס זמן, ללא כל הרגשה של תזוזה. הספינה נמצאה עתה בשלב המעבר הלפני אחרון במערכת ‘הדובה הגדולה’ או ליתר דיוק ליד צמד הכוכבים ‘מיצר א’.

הזוג הוותיק הזה דורש שיחקרו אותו, חשב המפקד. אולי הוא יעזור להבין את תהליך הפיכתו של ננס צהוב לננס לבן?

הוא לא אהב היתקלויות עם צמדי־כוכבים כאלה, כי חשש ממערבולות הכבידה שלהן. הוא זכר היטב את נפילתו לתוך מערבולת כזו, ועד היום לא יכול היה לשכוח את האימה שאחזה בו כאשר מד־הכבידה במתקן הנווט יצא מכלל פעולה.

הטייס השני התפרץ בסערה לאולם. היה צריך לקרות דבר־מה יוצא מגדר הרגיל, כדי שהוא יבוא לכאן בעצמו, במקום להשתמש, כרגיל, בווידיאופון. הוא התנשם בכבדות, מריצה או מהתרגשות. נדמה היה כי הוא לא מסוגל להוציא הגה מפיו, בזמן שסקר במבטו את המחוגים על לוח הבקרה. אך לוח הבקרה היה שקט ורגוע, כל המחוגים הראו מצב ‘אפס’ ורק מספר קרניים ירוקות סרקו ללא הרף את התמונה השקטה של החלל שלפניהם.

“ר.פ.ט. 9!” צעק הטייס השני. “ר.פ.ט. 9 נמצאת בתא שלה!”

כן, הסימנים על לוח הבקרה היו כה רגילים, עד כי המפקד לא הבין ברגע הראשון, מה משמעותה של שורה ארוכה של מנורות כבויות. מנורות הביקורת של כל ספינות המחקר היו כהות, הווה אומר שבתאים נמצאות שתים־עשר ספינות ר.פ.ט. זאת אומרת גם ר.פ.ט. 9…

לרגע חשב המפקד, שבמעבר שבצעו הם חזרו אחורה בזמן (בעל־חלל יכולים לקרות דברים הרבה יותר מוזרים מאלו). ושר.פ.ט. 9 בעצם לא נפרדה כלל מספינת־האם. אך לפניו היה צמד הכוכבים ‘מיצר־א’. לא, הם לא חזרו אחורה בזמן, כאן התרחש משהו אחר לגמרי.

“זה לא יכול להיות!”

“גם אני אמרתי אותו הדבר. כנראה אחד הממסרים התקלקל. למרות שעד היום כל הממסרים פעלו כרגיל.”

“טוב, הממסר לא מדאיג אותי כרגע. מה עם האנשים? היו שם אנשים…”

“הם אינם. זאת אומרת הם לא נמצאים בין אנשי הצוות. למען האמת, לא בדקתי בתוך הר.פ.ט. מספיק היה להביט על לוח הבקרה שלי, כדי להתפרץ לכאן.”

“מוכרחים לבדוק את הכל במקום, ברור? וקח משהו אתך.”

התא בו נמצאה ר.פ.ט. 9 נמצא בשורה השלישית בחרטומה של הספינה. המעלית ירדה לעברו כחצי דקה.

מה זה יכול להיות? חשב הטייס השני, כשהוא מהרהר בהופעתה של ר.פ.ט. 9. רק טעות במכשירים יכלה להסביר את הדבר. למרות שטעויות היו בלתי־אפשריות בספינה זו. יותר קל היה להניח טעות, מאשר להאמין באפשרות השניה.

הטייס השני זינק מתוך המעלית, עבר בריצה את הפרוזדור ונעצר לפני דלת פלדה הנושאת עליה את הסיפרה ‘9’. גם כאן הראו המכשירים מצב ‘תקין’. הוא לחץ על כפתור הבקרה. לפי הסדר נדלקו נוריות הסגרים, לחץ האויר, הלחות, מקורות האנרגיה: ‘תקין’, ‘תקין’, ‘תקין’. ובכל זאת, כשהוא החליט ללחוץ על כפתור ה’כניסה', פיעמה בו תחושה מוזרה ששם, מאחורי דלת הפלדה, חבוי דבר־מה לא מוכר, דבר־מה נורא, האורב לו כדי למשוך אותו אל תוך ריק־החלל.

הדלתות נפתחו. לעיני הטייס השני התגלתה ר.פ.ט.9 על בסיסה הקבוע. בהתקרבו לחללית נפתח פתח הכניסה. הטייס השני נכנס לתוך התא. שקועים בכורסאות בעינים סגורות ישבו שם השלושה. עודו לא מאמין למראה עיניו הוא התקרב למתנדב הקרוב אליו. זה נרעד, פתח את עיניו ושאל, “איפה אנחנו?”

כל הספינה כבר ידעה על הנס, אך באולם הפיקוד נאספו מעטים – המפקד וראשי המחלקות. לפניהם עמדו השלושה מר.פ.ט. 9. הביולוג קיבל את זכות הדיבור:

“אחרי שגיליתם שאנו נמצאים בספינת האם, נשאר רק לספר מה עברנו בטיסה אל הקולפסר.”

“עד שהגעתם לאופק הכבידה, קלטנו את האותות שלכם,” אמר המפקד. “ואחרי זה…”

“אחרי זה לא קרה כמעט שום דבר. שום הרגשות מיוחדות, חוץ מאחת: מאתנו כלומר, מהמרכז, החלו לצאת קוי־אופק זוהרים. בתדירות גוברת עם הזמן. לא הצלחתי לגלות אם היה זה אור, קרינה אלקטרומגנטית רגילה או תעתועי הדמיון שלנו, קשה לקבוע עכשיו בוודאות, אך קוי האופק נעשו בהדרגה קרובים וצפופים יותר, עד שנהפכו להילה לבנה ואטומה. הכל שקע בהילה זו: ספינת המחקר, גופותינו והתודעה שלנו. במצב זה, התעוררנו כאן, בספינת־האם.”

המפקד קם, הביט בריכוז בשלישיה ואמר:

“נתקלנו בתופעה חדשה ולא ידועה עד כה של המרחב הארבע־מימדי. תופעה זו נתגלתה בטיסתכם אל ה’חור השחור'. ההסבר המשוער להתרחשותה הוא שספינת־האם נכנסה למעבר העל־חלל המיידי בדיוק ברגע בו נכנסתם אל הקולפסר. בנקודה מסוימת מחוץ לחלל ולזמן שלנו, כשגם אנו וגם אתם היינו בעולמות מקבילים, הצטלבו קוארדינטות הזמן חלל…”

“המפקד!” קרא טייס המשנה בהתרגשות, “תמיד היתה לך צלקת על לחי ימין! ועכשיו היא נמצאת על לחי שמאל!”

המפקד נגע בהיסוס בפניו. כולם הביטו בו בדריכות. על לחיו השמאלית של המפקד בלטה צלקת ארוכה, תזכורת ישנה על נחיתה לא מוצלחת. פתאום, כאילו תפס בן־רגע דבר מה חשוב, קרב המפקד אל טייס המשנה פתח את חליפת הטיסה שלו וקירב את אזנו אל חזהו. כולם עקבו בהשתאות אחר פעולותיו המוזרות של המפקד.

אחר כך, בתנועה חדה, שכמעט קרעה את חליפתו של האסטרופיסיקאי, הוא פתח את חולצתו והקשיב באריכות למשהו בחזה שלו. כאשר ניגש אל הביולוג, זה כבר חיכה לו ערום מעל מותניו.

אצל שלושתם נמצא הלב מצד ימין. מבלי לומר דבר שפשף המפקד את הצלקת וחשב:

ברגע זה ממש, באיזה שהוא מקום… שם, עומד מפקד אחר מודאג ומופתע, אחרי שגילה כי אצל שלושת חברי הצוות שלו פועמים הלבבות מצד שמאל ומשפשף כהרגלו את הצלקת על לחיו הימנית.

על ריי ברדבורי כתבנו כבר די והותר בשני הגליונות הקודמים, וכל מי שקרא את סיפוריו שהתפרסמו בהם עמד כבר בוודאי על גדולתו של סופר זה בתאורי אוירה מיוחדים. הסיפור שלפנינו נכלל באחת האנתולוגיות הנודעות של ברדבורי, ‘האדם המאוייר’. הוא תורגם עבורנו על־ידי הקורא ברוך פלטנר.

* * *

“מה היית עושה אילו ידעת שזהו הלילה האחרון של העולם?”

“מה הייתי עושה? אתה מתכוון ברצינות?”

“כן, ברצינות.”

הוא מזג לעצמו קפה. ברקע שיחקו שתי הילדות בקוביות על השטיח לאורן של המנורות הירוקות. ריח קליל וטהור של קפה טחון נישא באויר.

“כדאי שתתחילי לחשוב על זה,” הוא אמר.

“אתה לא מתכוון באמת!”

הוא הנהן בראשו.

"מלחמה?''

הוא נד בראשו לשלילה.

“לא פצצת האטום או המימן?”

“לא.”

“או לוחמה ביולוגית?”

“אף לא אחד מאלה בכלל,” אמר, בוחש את הקפה לאיטו. “פשוט, נאמר, סגירת ספר.”

“אינני בטוחה שאני מבינה.”

“לא, גם אני לא מבין באמת; זוהי רק הרגשה. לפעמים היא מפחידה אותי, ולפעמים אני לא מפחד כלל ונרגע.” הוא הביט בילדות ובשערן הזהוב הבוהק לאור המנורות. “לא אמרתי לך כלום. זה קרה בפעם הראשונה לפני ארבעה לילות.”

“מה?”

“חלום שחלמתי. חלמתי שהכל יסתיים, וקול אמר לי שכך יהיה; לא היה זה קול שאוכל לזכור, אבל בכל זאת קול, והוא אמר שיקיץ הקץ על הכל כאן, על כדור־הארץ. למחרת לא חשבתי על זה הרבה, אבל בבואי למשרד תפשתי את סטאן ויליס בוהה מהחלון באמצע היום. אמרתי לו: פרוטה עבור מחשבותיך, סטאן, והוא אמר: חלמתי חלום אמש, ולפני שסיפר לי ידעתי מה היה החלום. יכולתי לומר לו, אבל הינחתי לו לספר לי והקשבתי.”

"זה היה אותו חלום?''

“אותו חלום. אמרתי לסטאן שגם אני חלמתי אותו. הוא לא נראה מופתע. הוא נרגע, למען האמת. אז התחלנו לטייל להנאתנו במשרד. זה לא היה מתוכנן. לא אמרנו “בוא נטייל.” פשוט הסתובבנו לבדנו, ובכל מקום ראינו אנשים בוהים בשולחנותיהם, בידיהם, או בחלונות. שוחחתי עם אחדים מהם, וכך גם סטאן.”

"וכולם חלמו?''

“כולם. אותו חלום, בלי הבדל.”

“אתה מאמין בזה?”

“כן. מעולם לא הייתי בטוח יותר.”

“ומתי הוא ייעצר? העולם, אני מתכוונת.”

“לגבינו זה יקרה בזמן כלשהו במשך הלילה. ועם סיבוב הלילה סביב לעולם, יגמר הכל, תוך עשרים וארבע שעות.”

הם ישבו זמן־מה, לא נוגעים בקפה. אחר־כך הרימו את הספלים באיטיות ושתו, מביטים זה בזו. “זה מגיע לנו?” אמרה.

“זו לא שאלה של ‘מגיע’; פשוט העניינים לא הסתדרו. אני רואה שאת אפילו לא מתווכחת על זה. מדוע לא?”

“כנראה שיש לי סיבה,” היא אמרה.

“אותה סיבה שהיתה לאנשים במשרד?”

היא נדה בראשה באיטיות. “לא רציתי להגיד שום דבר. זה קרה בלילה שעבר. הנשים מהבניין דברו על זה היום בינן לבין עצמן. כולן חלמו. חשבתי שזה רק צירוף מקרים.”

היא הרימה את עיתון הערב. “לא כתוב על זה כלום בעיתון.”

“כולם יודעים, אז אין צורך”.

הוא שקע בכורסא, מביט בה. “את מפחדת?”

“לא. תמיד חשבתי שאפחד, אבל לא.”

“איפה הדבר הזה, רוח ההישרדות, שמדברים עליה כל־כך הרבה?”

“אינני יודעת. לא מתרגשים יותר מדי כשמרגישים שהדברים הגיוניים. זה הגיוני. לפי הדרך בה חיינו, שום דבר אחר לא היה יכול לקרות.”

“לא היינו רעים מדי, נכון?”

“לא, גם לא טובים מאוד. זאת כנראה הצרה – לא היינו ‘מאוד’ שום דבר חוץ מעצמנו, בעוד שחלק גדול מהעולם היה עסוק בלהיות הרבה דברים איומים למדי.”

הילדות צחקו בסלון.

“תמיד חשבתי שאנשים יצרחו ברחובות בשעה כזאת.”

“אני לא. לא צורחים על האמת.”

“את יודעת, אני לא אתגעגע לשום דבר חוץ מאשר לך ולילדות. אף פעם לא אהבתי ערים, או עבודה, או כל דבר אחר חוץ משלושתכן. לא יחסר לי דבר, אולי מלבד שינויי מזג האוויר, וכוס מי־קרח ביום חם, וייתכן שאתגעגע גם לשינה. איך אנחנו מסוגלים לשבת ולדבר כך?”

“בגלל שאיננו יכולים לעשות שום דבר אחר.”

“כן, כמובן; לו יכולנו, היינו עושים. אני מניח שזאת הפעם הראשונה בתולדות העולם שכל אחד יודע בדיוק מה הוא עומד לעשות הלילה.”

“אני תוהה מה כל האחרים יעשו עכשיו, הערב, במשך השעות הבאות.”

“ילכו להצגה, יאזינו לרדיו, יצפו בטלוויזיה, ישחקו קלפים, ישכיבו את הילדים לישון, ילכו לישון בעצמם, כמו תמיד.”

“במובן מסויים זה משהו שאנחנו צריכים להיות גאים בו – כמו תמיד.”

הם ישבו רגע ואז הוא מזג לעצמו עוד ספל קפה. “מה דעתך, למה זה דווקא הלילה?”

“ככה.”

“למה לא איזה לילה אחר במאה שעברה, או לפני חמש מאות שנים, או עשר?”

“אולי מפני שאף פעם לא היה התשעה עשר באוקטובר 1989, ועכשיו זה היום וזהו זה; מפני שהתאריך הזה אומר יותר משאמר אי־פעם כל תאריך אחר; בגלל שזו השנה שבה הדברים הם כפי שהם בעולם, ולכן זה הסוף.”

“יש מפציצים המבצעים עתה את משימותיהם בשני קצוות האוקיינוס, אשר לעולם לא יראו עוד יבשה.”

“זה חלק מהסיבה.”

“טוב,” הוא אמר, קם על רגליו. “אז מה נעשה? נשטוף את הכלים?”

הם שטפו את הצלחות וסידרו אותן בתשומת לב מיוחדת. בשמונה וחצי הוכנסו הילדות למיטה, קיבלו נשיקת לילה טוב, האורות הקטנים לייד מיטותיהן הודלקו והדלת נשארה קצת פתוחה.

“חשבתי,” אמר הבעל בצאתו מחדר השינה ומביט אחורה, משתהה שם לרגע עם מקטרתו.

“מה?”

“חשבתי אם גם הילדים יודעים.”

“לא, ברור שלא.”

הם ישבו וקראו בעיתונים, דברו והקשיבו קצת למוסיקה ברדיו, ואז ישבו ביחד ליד האח מתבוננים בגיצים בעוד השעון צלצל עשר וחצי, אחת עשרה ואחת עשרה וחצי. הם חשבו על כל האנשים האחרים בעולם אשר בילו את הערב כל אחד בדרכו המיוחדת.

“טוב,” הוא אמר לבסוף.

רגע ארוך הוא נישק את אשתו.

“היינו טובים זה לזו, בכל אופן,” אמרה.

“את רוצה לבכות?”

“אני לא חושבת.”

הם עברו בבית, כיבו את האורות, נכנסו לחדר השינה ועמדו באפלה הקרירה מתפשטים ומסדרים את המצעים. “הסדינים כה נקיים ונחמדים.”

“אני עייפה.”

“כולנו עייפים.”

הם נכנסו למיטה ושכבו על הגב.

“רק רגע,” היא אמרה.

הוא שמע אותה יוצאת מהמיטה והולכת למטבח. כעבור רגע חזרה.

“השארתי מים זורמים בכיור,” אמרה.

היה בזה משהו שאילץ אותו לפרוץ בצחוק.

היא צחקה איתו, יודעת מה היה כל־כך מצחיק במה שעשתה.

לבסוף חדלו לצחוק ושכבו במיטה הקרירה שלהם, ידיהם משולבות, ראשיהם רכונים זה אל זו.

“לילה טוב,” הוא אמר כעבור רגע.

“לילה טוב,” אמרה.

נחיתתה המוצלחת של מעבורת־החלל ‘קולומביה’ ב־13 לאפריל השנה, לאחר טיסת מבחן קצרה, הפיחה אולי רוח חדשה במבצעי החלל האמריקניים.

לאחר למעלה מ־20 שנות תכנון וניסויים, ולאחר תקלות ודחיות מרובות, יצאו סוף סוף שני האסטרונאוטים ג’ון יאנג ורוברט קריפן אל מחוץ לאטמוספירה כשהם מטיסים, לראשונה בהיסטוריה, כלי תחבורה חללי המסוגל לבצע טיסות חוזרות ונשנות – אותו כלי תחבורה שבספרי המדע הבדיוני הוא מובן מאליו מזה עשרות שנים, אך המציאות, כידוע, קשה יותר.

עדיין מוקדם מדי להתנבא אם הצלחת המבצע אכן פתחה עידן חדש במבצעי־החלל, עידן שבראשיתו ימומשו כל אותן תכניות הקיימות ‘על־הנייר’ זה מכבר במוסדות המחקר של סוכנות החלל והתעופה האמריקנית: קולטי־שמש בחלל, ‘תחנות־חלל’. בטווח הקצר אין ספק שימומשו התכניות להציב לווינים ולהחזירם אל כדור הארץ בעזרת המעבורת, וכן להציב במסלול את טלסקופ החלל הענקי שבנייתו תושלם בקרוב.

כל הפרוייקטים הללו חיים וקיימים זה מכבר, ובצבעים טבעיים, בציורים מרהיבים של אמנים העובדים בתאום עם המתכננים. בעמודים הבאים ליקטנו כמה ציורים כאלה, המשתייכים למה שקרוי בשנים האחרונות ‘אמנות חלל’, הקשורה קשר הדוק לאמנות המדע הבדיוני. כאן בא לידי ביטוי צידה הריאליסטי־טכני של אמנות זו.

התמונה הראשונה היא היחידה שאיננה ציור, כי אם צילום המציאות עצמה – הרגע המרגש של שיגור המעבורת ‘קולומביה’, כשהיא צמודה עדיין אל שני המאיצים הרקטיים ואל מיכל הדלק הענק הניתקים במהלך הטיסה.

תמונה 1

*

תמונות מס' (2) ו־(3) מתארות הצבת לווינים בחלל, או החזרתם ארצה בתא־המטען של המעבורת.

תמונה 2

תמונה 3

*

תמונה 4

תמונה 6

*

תמונות מס' (5) ו־(7) מתארות בניית קונסטרוקציות־ענק בחלל לקליטת אנרגיית־שמש והעברתה אל כדור־הארץ באמצעות מיקרו־גלים. שימו לב לגודל המבנה בתמונה (7), שבחלקה הימני נראים המעבורת וצילה.

תמונה 5

תמונה 7

*

בתמונה מס' (8) מופיע ‘נמל־חלל מסלולי’, לפי תכנונה של חברת ‘בואינג’, או בשמו המקצועי – ‘מרכז־ביצועים חללי’, שתפקידו לשרת רכבי־חלל ומבני חלל שונים, ובו צוות של 4 אנשים או יותר. החלקים המסומנים ב־1 הם אזורים מגורים; 3 – מקום לאחסון וטיפול ברכבי חלל; 5 – קורה ארוכה אליה מחוברים שני קולטי־שמש המספקים את האנרגיה למרכז (בתמונה נראה רק אחד מהם). 7 – מנוף לטיפול במבנים שונים; 8 – מתקן לעיגון רכבי חלל או לבניית מבנים שונים.

תמונה 8

*

בתמונה מס' (9) מופיעות לא פחות מחמש מעבורות־חלל, באיזור שוקק־פעילות של הקמת מבנה־ענק בחלל. זהו ציור־קיר, פרי מכחולו של אמן־החלל הנודע רוברט מק’קול, המפאר את אחד מקירותיו של מרכז החלל על שם ג’ונסון.

תמונה 9

*

גם את תמונה מס' (10) צייר מק’קול, ובה נראית המעבורת כשהיא מסייעת בהקמת ‘מושבת חלל’ בנוסח ג’רלד או’ניל (ראה ‘פנטסיה 2000 ' מס’ 7). ציוריו של רוברט מק’קול מפארים גם את קירותיו של מוזיאון החלל והתעופה בוושינגטון, וכן שמשו גם כבסיס לתפאורות סרטי מד"ב שונים. מק’קול הוא האיש שעיצב את החללית ‘אנטרפרייז’ של ‘מסע בין כוכבים’, וכן את החללית מהסרט ‘חור שחור’ (המופיעה בתמונה המלווה את הסיפור ‘פרצה’ בגליון קודם של פנטסיה 2000').

תמונה 10

דב טיבי הוא מהנדס בן 27, תושב רכסים, שהחליט לנסות כוחו בכתיבת מד"ב, תוך טיפול מיוחד במינו בנוסחה המפורסמת המקשרת בין חומר ואנרגיה. התוצאה המשעשעת – לפניכם.

* * *

“נניח חדר כדורי אטום, חשוך לחלוטין.” דבריו של פרופסור וילסון המשיכו להדהד באוזני חברי הועדה לבטחון־לאומי שוב שוב. “ונניח שבמרכז החדר נמצאת נורה חשמלית נקודתית. מה קורה מרגע שמודלקת הנורה עד לרגע בו כל החדר מוצף באור?” פרופסור וילסון, ראש המחלקה לשבירת תאוריות קיימות במרכז המדעי ביוסטון, ידע לחדד שאלות ולהבהיר גם להדיוטות. חברי־הועדה נרכנו קדימה בדריכות מצפים לתשובה לשאלה שמעולם לא נתנו עליה דעתם – אלא שכאן באה שאלה נוספת: “או שמא…” המשיך הפרופסור, “…נציג את השאלה ההפוכה. מה קורה מרגע שמתחילים לכבות חדר מוצף באור עד לרגע שקימת חשיכה גמורה? האם חל תהליך של התכנסות קרני אור אל תוך עצמן תוך כדי הצטמקות כדורית העטויה מעטפת חושך ההולכת ומתעבה עד להעלמותו המוחלטת של כדור האור?” קולונל הופ הרים ידו בהיסוס: “האם אתה מרמז, פרופסור, שהמצב הטבעי הוא חושך, ואור הוא בעצם, מצב של העלמות החושך?” – “אכן, פגעת בנקודה,” המשיך פרופסור וילסון בלהט, "מזה זמן אנו מנסים לשבור את התאוריה הקיימת בדבר קיומן של קרני־אור ומצב אור – דבר שהיה מקובל ונהיר לנו כל כך עד היום – הנה לאחר נסיונות תאורטיים ארוכים הגענו למסקנה נחרצת: מה שקיים הוא קרני חושך ולא קרני־אור. מהירות ההתקדמות של קרני החושך באופן מוחלט היא זו שעד עתה חשבנו למהירות האור, כלומר C, והמהירות היחסית של החושך היא: מינוס C! באופן מעשי נראה כאילו דבר לא השתנה והכל עניין של הגדרה חדשה אלא ש – " “ומה עם תורת היחסות?” שאל אחד החברים שידע, עמומות, על קשר בינה לבין מהירות האור. “או –” גיחך הפרופסור, “העניינים כאן פשוטים למדי. בכל הנוסחאות הקימות בתורת היחסות אנו מציבים מעתה במקום C, שהיא מהירות האור, מינוס C) C –), שהיא המהירות האמיתית של החושך, והנוסחאות שרירות וקיימות. ושימו לב, עתה, למעניין מכל: משואת האנרגיה המפורסמת ²E=mc הופכת להיות ל־E=m(-c)², ושומרת על ערכה המספרי משום שריבוע של מספר שלילי חיובי הוא!”

ארשת נצחון וסיפוק עצמי נפרשה על פניו של פרופ. וילסון – חברי הועדה הביטו בו בהשתאות מהולה בהערצה – היטב זכרו את הרעיון להקים מחלקה חדשה במרכז המדעי שלא תהא בעלת שטחי התענינות ומחקר מוגדרים אלא כל תפקידה יהיה לקחת תאוריות קיימות ולנסות לנתצן בכוח, נגד כל הגיון מקובל – האם יתכן ששוב הצליח בכך פרופסור וילסון?

“לסיכום החלק התאורטי של ההרצאה,” סיכם הפרופסור, “לקחנו את תאוריית מהירות האור וקיום תָוֶך של אור כמצב טבעי ותרגמנו זאת לקרני חושך הקיימות במצב טבעי ונעלמות ברגע שמכבים אותן. מהירות התפשטותן היא מינוס C וחוקי תורת היחסות נשמרים במלואם בהצבה מתאימה של המהירות. מעתה יהיה נכון יותר לומר: ‘להדליק חושך’ מאשר ‘לכבות אור''’. “מה הישום המעשי?” שאל בקוצר רוח יו”ר הועדה לבטחון לאומי, שהרי לא היו טורחים לכנסם לולא היה לתגלית ישום בטחוני מיידי. “מיד אני עובר אליו,” אמר פרופסור וילסון בנימה מסוימת של שאט־נפש – ישומים מעשיים של תאוריות מחשבתיות טהורות, מעולם לא היו התחום החביב עליו, אך לולא אלו לא היה מקבל תקציב מחקר בלתי־מוגבל כמעט. “אחת הבעיות של כלי נשק קונבנציונאליים ובלתי־קונבנציונאליים כיום, הוא הנזק הבלתי־הפיך שהם גורמים,” התחיל הפרופסור. “מפצצת המימן הקונבנציונאלית ועד לגלי ההדף העל־קוליים הנמצאים כרגע בפיתוח מתקדם, התוצאה אחת: הרס של חי, צומח ודומם – הרס שלא ניתן לתיקון. כך שהנשק משמש כיום כגורם מרתיע בלבד והשימוש בו אינו מעשי אלא כפעולת התאבדות אחרונה – והנה על־פי חישובים פשוטים למדי שערכנו ושאימתנו בניסוי מבוקר במדבר נואדה הגענו למסקנה אמפירית־תיאורטית שמספר חלקיקי־אנטי־חומר בנפח של קופסת־גפרורים רגילה יכול לפלוט חושך במשך שנים אחדות ולכסות שטח של כוכב־לכת בינוני. הנזק המיידי היחידי הנגרם לאויב הוא חיים בחושך מוחלט לזמן המוקצב לפי גודל הפצצה. ברור גם שכל אמצעי־תאורה לא יעזור משום שיהיה אפוף תמיד בקרני־חושך אקטיביות – גם המצרים הקדמונים לא החזיקו מעמד זמן רב כשהופעלה על ארצם פצצה מסוג זה.”

התדהמה על פניהם של חברי־הועדה נמהלה בחיוורון קל כשראו את פרופסור וילסון מוציא מכיס־מקטורנו קופסת־גפרורים, אלא שהסומק חזר לפניהם כשפשוט הצית לעצמו סיגריה ריחנית.

“רגע אחד,” נעור קולונל אליוט, “ונניח, מה שסביר מאוד, שהאויב יכנע – כיצד מפסיקים את פעולת הפצצה?”

“או, זה פשוט מאוד,” חייך פרופסור וילסון, “פשוט מכסים אותה בקופסא, רצוי שחורה ואטומה… ו…כן” המשיך הפרופסור ביודעו את השאלה הבאה, “תהיה רק בעיה רצינית למצוא את הפצצה כדי לכסות אותה.”

הועדה התפזרה והפרופסור שהמשיך לשבת ליד שולחנו וסקר שוב ושוב במוחו את התאוריה החדשה שהעלה זה עתה, החל לראותה כל כך ממשית ונכונה שהחליט, מיידית ובתוקף תפקידו, להתחיל בנסיונות לנתץ אותה לרסיסים.