שלדון טייטלבאום, יליד קנדה בן 26, מודה בלי כל הסתייגויות כי הוא ‘מטורף אמיתי למדע בדיוני’. שלדון עלה ארצה רק לפני חמש שנים, וברור שהוא גדל עם תרבות־המד"ב האמריקנית, ומסירותו לתחום לא הצטמצמה רק בקריאה, אלא בפעילות ענפה בחוגים, כנסים, וכתיבה לכתבי־עת של חובבים. בארץ היה בין הראשונים שיזמו את הקמתה של אגודה ישראלית למד"ב, עוד לפני שנים אחדות, יוזמה שמומשה הלכה למעשה רק לאחרונה. כיום הוא משרת בצה"ל בתפקיד קצין חינוך, ומשתדל לשלב את המד"ב במסגרת הפעילות החינוכית בקרב חיילי צה"ל. לאחרונה הצטרף שלדון טייטלבאום לערכת ‘פנטסיה 2000’, ובין פעולותיו הראשונות היתה כתיבת המאמר שלפנינו. המאמר נכתב במקורו באנגלית, ותורגם ע"י העורך. העורך מקווה מאוד ששלדון טייטלבאום ישפר במהרה את ידיעותיו בעברית, פשוט כדי לחסוך מעצמו את המשימה המייגעת של תרגום האנגלית המורכבת למדי בה נוהג שלדון לכתוב…

* * *

המדע הבדיוני אינו נחשב בדרך־כלל לז’אנר ספרותי יהודי במיוחד, בהתעלם מהשמות היהודיים הרבים של הסופרים הקשורים בו. לאמיתו של דבר יש משהו ‘גויי’ להחריד בחזיונות שמעלה המד"ב. יש רמזים לכך שהמתכת הכסופה של ספינות־החלל שבו אינה אלא הכסף ממנו עשויים צלביהם של הנוצרים. ויש יותר מרמז לכך שגיבוריו בהירי־השיער של המד"ב אינם אלא התגלמויותיהם של חזונות אפלים ופתרונות סופיים. הרושם הוא שהיהודי לא יסתדר במיוחד ברבים מהעולמות החדשים והנועזים של המד"ב…

לפיכך, מפליא הדבר שאלמנטים יהודיים לא רק שהם מופיעים במד"ב המודרני, אלא אף מתבלטים בו. מארק טווין דימה פעם את היהודי ל"משב של אבק כוכבים ערפילי, האבוד בזוהרו של שביל החלב," בקיצור – מי שומע עליו בכלל. אך לאמיתו של דבר, שומעים עליו תמיד ובכל מקום. מספרם המרשים של הסופרים היהודיים הפעילים בתחום הוא מן המפורסמות. אבל רק מעטים בין הקוראים מודעים לשפע הנושאים והמוטיבים היהודיים המצויים במד"ב המודרני. שפע זה לא ניתן להסביר רק בטענה שסופרים יהודיים נוטים לעסוק, מטבע הדברים, בנושאים יהודיים. כי מבחינות מסויימות המד"ב מעצם מהותו מכיל מאפיינים יהודיים של ממש. הוא מעמיד את האדם כנגד סביבה שגם אם היא מובנת, היא עויינת או אדישה למצבו. היהודי, כדמות ספרותית, נוצל לא אחת כסמל לזרות ולניכור הוא מייצג אדם ללא בית, תלוש, נע ונד ביקום עויין שגזר עליו להישמד. נראה, לפיכך, שהמד"ב והיהודים נועדו זה לזה מבראשית.

כל דיון ביסוד היהודי במד"ב המודרני יהיה לוקה בחסר אם לא יתייחס, לפחות בקצרה, לאגדת ‘הגולם מפראג’. מדור לדור הועברה בעל־פה בקרב היהודים אותה אגדה על היצור המוזר, שנוצר מטיט בידיו של מורנו הרב ליוָא יהודה בן בצלאל (המהר"ל) במאה ה־16, בעיר פראג. הגולם נועד להגן על יהודי הגיטו של פראג מהפורעים הנוצריים. כעבור זמן התמרד היצור וקם על יוצרו, ולבסוף הוכנע כאשר נמחקה ממצחו האות הקדושה שהעניקה לו חיים.

לא אחת צויינו קווי הדמיון המאלפים בין סיפור־עם יהודי מפורסם זה לבין יצירה מפורסמת נוספת – ‘פרנקנשטיין’ מאת מרי שלי. יש המצביעים על ראיות המרמזות על שאגדת הגולם אכן שימשה השראה למרי שלי בכתיבתה. ‘פרנקנשטיין’ ראה אור לראשונה בשנת 1818. שמונה שנים קודם לכן עורר סיפור הגולם עניין רב אצל יעקוב גרים, מחבר ‘סיפורי האחים גרים’, והוא כתב על כך רבות. גם סופרים אחרים שחיו במאה ה־17, ביניהם כריסטוף ארנולד, הוקסמו ממיתוס הגולם ועסקו בו בכתביהם, במאמרים שנידונו בהרחבה בימיה של מרי שלי. הסופרת הצעירה עצמה הזכירה אי־אלו ‘סיפורי־רוחות גרמניים’ כמקור השראתה בכתיבת ‘פרנקנשטיין’. לא יהיה זה מוגזם לומר, לפיכך, ששורשיו של סיפור המד"ב הראשון שנכתב אי־פעם נעוצים בסיפור־־עם יהודי.

הסופר והעורך האמריקאי־יהודי הוגו גרנסבק, שנולד בלוקסמבורג, הוגדר לא אחת בתור ‘אבי המד"ב המודרני’. הוא היה זה שהוציא לאור את כתב־העת הפופולארי הראשון שהוקדש כמעט כולו לז’אנר זה.

גרנסבק ראה בירחונו ‘סיפורים מדהימים’ (Amazing Stories) כלי מיוחד במינו שבאמצעותו יכול היה לבטא את התלהבותו חסרת־הגבולות מהמדע. למרבה הצער, הוא לא הצטיין בתשומת לב רבה מדי לדברים פעוטים כמו סגנון ורמה ספרותית. הוא העריץ אמנם סופרים דגולים כמו ה. ג'. וולס, אדגר אלן פו, ז’ול וורן וג’ק לונדון, אך לא בזכות כשרונם הספרותי, אלא בזכות רעיונותיהם. בשל זלזולו בצד הספרותי, יצר הוגו גרנסבק מעין ‘גיטו’ שאופיין בדרך כלל על ידי רמה ספרותית ירודה. כתוצאה מכך נקרע תחום המד"ב ממה שקרוי ‘ספרות הזרם המרכזי’, וזכה ליחס של בוז, כז’אנר נחות. סופרי מד"ב רבים הכותבים כיום, שרמת כתיבתם אינה נופלת מזו של הספרות ‘התקנית’, מוצאים עצמם עדיין משלמים את חובותיו של גרנסבק. ספק אם גרנסבק עצמו, אילו חי כיום, היה מתייסר במיוחד בשל כך. בשבילו, כמו בשביל יהודים לא מעטים בני דורו, הגיטו לא נעדר נוחות ומעלות משלו.

אם הניכור הוא מכאוב יהודי, ההומור לא פעם תרופה חלקית למכאוב זה. ההומור הוא מנגנון הגנה בפני הסבל הבלתי־צפוי; בשביל היהודים הוא היווה ישועה יחידה מהמכות שהפליא בהם העולם העויין. לא פלא, איפוא, שהרוב המכריע של סיפורי מד"ב העוסקים בדמויות ונושאים יהודיים, הינם רוויי הומור. המפורסם שביניהם הוא אולי ‘הגולם’ מאת הסופר האמריקני אברהם דווידסון (ראה גליון מס' 17 של ‘פנטסיה 2000’). דווידסון, יהודי חד־הבחנה, שרת בצה"ל במלחמת השחרור, אך ‘הגולם’ הוא אחד הבודדים בין סיפוריו העוסקים ישירות בנושאים ומיתוסים יהודיים. בסיפור זה מוחזר הגולם לתחייה במאה ה־20, והפעם בדמות אנדרואיד, ומנוי וגמור עימו לנקום באנושות בעבור יסוריו הקודמים. אמנם המהר"ל איננו עוד עימנו, למרבה הצער, אך הגולם מוצא לו תחליף נאה בדמותו של זוג יהודם אמריקניים קשישים, שעד מהרה נעזרים ביצור המסכן לשם קציצת הדשא בגינתם…

קרול קאר, בסיפורה המבריק והמשעשע מ־1969, ‘הבט, נדמה לך שאתה בצרות’, נוגעת במגפה של היהדות האמריקנית המודרנית: התבוללות ונישואי תערובת. להורים יהודים זאת מכה לא קטנה כאשר ה’מיידלע' שלהם נישאת לגוי, אז מה עליהם לעשות כשהיא מתחתנת לא סתם עם בן דת אחרת, אלא עם מישהו שאינו בן הגזע האנושי? במקרה זה החתן הלא־רצוי הינו בן המאדים, יצור דמוי־צמח, המתפרנס בדוחק בתור כומר מים מאדימי, ורב במשרה חלקית. האבא המודאג אינו מתלהב מהשידוך, כמובן, אך הוא נכנע לבסוף בלחצה של אשתו:

איזאק אסימוב הוא, לדעתי, אחד המקרים המעציבים של התבוללות יהודים הקשורים במד"ב. בשני הכרכים האדירים של האוטוביוגרפיה שלו (‘עדיין ירוק בזכרון’, ו־’עדיין זכור בחדווה'), הוא מודה שאין הוא רואה ערך רב בשמירה על המסורת היהודית. אברהם דווידסון מעצבן אותו. לפי ראיון עימו שהתפרסם לאחרונה ב’ג’רוזלם פוסט', ישראל משתקפת בעיניו כנסיגה ללאומנות שעבר זמנה. לכן יש משהו חריג בסיפורו הקצר ‘אל הדור הרביעי’, משנת 1959. בסיפור זה מודה אסימוב שהוא שילם מחיר יקר עבור תחפושתו הנוכחית כאיש ניו־יורק מבטן ולידה, האיש שבפסגה, ששורשיו מוסווים בקפידה, ושקשריו אל המורשת העשירה של עולמו הישן נותקו באורח מכאיב. גיבור הסיפור, סם מרטן, הוא איש־עסקים ניו־יורקי מצליח, המובל על ידי סדרת רמזים אל רוחו של סבו, פנחס לבקוביץ', שנפטר ברוסיה הצארית. לרוחו של פנחס הוקצבו שעתיים כדי לשהות על פני האדמה, לאתר את צאצאיו ולראות כיצד הם מסתדרים בארצם החדשה. כמתחייב מהשקפת עולמו של אסימוב, הזקן שבע־רצון ממראה עיניו, ושב לנוח על משכבו בשלום.

פיליפ קלאוס, או בכינויו הספרותי וויליאם טֶאן, דן בשאלה עתיקת היומין ‘מיהו יהודי?’ בסיפורו ‘על הנוגה, האם יש לנו שם רבי?’, משנת 1974. בעשותו אקסטראפולציה מהבטחת האל לאברהם “להרבות את זרעו ככוכבי השמים”, מתאר טֶאן קהילה יהודית על פני נוגה, הזוכה לביקור חייזרים הקרויים ‘בולבסים’, והטוענים שהם יהודים. בית־דין רבני פוסק, אחרי וויכוח נוקב, שכל מי שהוא משוגע עד כדי לרצות להיות יהודי, מן הדין לקבלו בזרועות פתוחות.

‘גרוש השדים’, הנחשב כנושא נוצרי במהותו, מקורב לנושא ‘הדיבוק’ הקשור בתורת הקבלה. ה’דיבוק' הינו רוח המתייסרת בגלל עוונותיה בימים עברו, והמשתלטת על גופו של אדם חי. בסיפורו של רוברט סילברברג, ‘הדיבוק של מזל־טוב 5’, נאלצים היהודים, אחרי חורבן מדינת ישראל במלחמה גרעינית, להקים מחדש את ציון על פני כוכב־לכת מרוחק, המכונה מזל־טוב V. יום אחד נדהמים חברי אחד הקיבוצים שם, כאשר יליד מאותו כוכב־לכת טוען שהשתלטה עליו רוחו של מדען יהודי שביצע ניתוחים בלתי חוקיים בגופותיהם של חייזרים. הבעיה נפתרת כאשר רוחו של הבעל־שם מוזעקת כדי לגרש את הדיבוק, ובאותה הזדמנות מצליחה לגייר בבת־אחת את כל אותו גזע חייזרים.

טיפול פחות בורלסקי, וסביר יותר, במיתוס של הדיבוק אפשר למצוא בנובלה של קורט סיודמאק מ־1968, ‘זכרונו של האוזר’, שהיא המשך לנובלה הקודמת המצליחה ‘מוחו של דונובן’. כאן מתואר מדען יהודי צעיר, המזריק לגופו את הר.נ.א, החומר בו אצור הזכרון התורשתי, של מדען נאצי מפורסם. תגובתו מתחילה בבלבול ומבוכה ומסתיימת חיש־מהר בהתפרקות מוחלטת, כאשר אישיותו נופלת קורבן להרג ביו־כימי זה, וכל הווייתו ואישיותו של המדען המת משתלטים עליו לחלוטין.

נושא השואה שימש פעמים רבות השראה ליצירות בעלות אופי רציני יותר. הטובה שבהן היא ספרו של פיליפ ק. דיק, ‘האיש במצודה הרמה’. ספר זה זכה בפרס ‘הוגו’, והוא שייך לתת־זרם העוסק ב’עולמות מקבילים'. מתואר בו עולם שבו מלחמת העולם השניה הסתיימה לבסוף בתבוסתן של בנות־הברית.

אמריקה מחולקת לשלושה אזורים: נאצי, יפאני ונייטראלי, כאשר היהודים מושמדים באזור הראשון. הספר מגולל את סיפורם של כמה יהודים שבחסות היפאנים מסתננים לדרגים הבכירים של המפלגה כדי להרסה מבפנים ולמנוע התקפה אטומית מתוכננת על המחנה היפאני. מבחינת הטיפול בנושא משמעותה של המציאות זוהי יצירת מופת של ממש.

בין סיפורים נוספים ברוח זאת אפשר להזכיר את ‘אגדת היהודי האחרון’ מאת ג’ון קורטיס, ‘עצור את הצפלין’ מאת פריץ לייבר (ראה ‘פנטסיה 2000’ מס' 2), ורב־המכר שראה אור לאחרונה, ‘ס.ס.ג.ב’ מאת דייטון. נורמן ספינרד, בספרו ‘חלום הברזל’, משנה את מהלך ההיסטוריה כך שאדולף היטלר מהגר לארה"ב אחרי מלחמת העולם הראשונה, והוא הופך ל… אחד מסופרי המד"ב והמאיירים הבכירים העובדים אצל הוגו גרנסבק. בין סיפוריו האחרים של אותו מחבר ניתן למנות את ה’גזע השליט', ‘שלטון אלף השנים’, ‘נצחון הרצון’, ו’מחר העולם'.

מסע בזמן, בהקשר לשורשים היהודיים של הנצרות, מוצאים ביטוי מעניין בספרו של מייקל מורקוק ‘התבונן באיש’, שאף הוא זכה בפרס ‘הוגו’. מורקוק רואה ביהודי נוכרי נאורוטי, תלוש, המחפש את זהותו. גיבור הספר הוא פסיכיאטור יהודי הנרדף על ידי דמותו של ישו הצלוב. הוא חוזר בזמן אל ימי יהודה הנתונה תחת כיבוש רומי, ומחפש את ישו האמיתי. הוא מגלה שישו אינו אלא מונגולואיד מפגר, ואימו מרים – פרוצה. לאחר שהוא מקיים מגע מיני עם ‘אמו של האלוהים’ הוא נאלץ, תוך התפכחות מדמיונותיו, לשחק את ‘מחזה היסורים’ (ה’פאסיון' הנוצרי) בעצמו כשהוא מגלם את תפקידו של ישו, ולבסוף מת על הצלב…

היהודי בתור נוכרי הוא גם הנושא לספרו הגדול ביותר של רוברט סילברברג ‘למות מבפנים’. סילברברג מספר על טֶלֶפאת יהודי, שכוחותיו פגים ככל שהוא מזדקן. הוא מגלה שכוחות אלה, שבעטיים היה בודד וחריג כל חייו, אין הוא יכול לחיות בלעדיהם. יצירה נוקבת ומפליאה זאת מהווה משל יחיד במינו למצבו של היהודי בעולם.

דמותו של ‘היהודי הנודד’ חוזרת ומופיעה בספרות במשך אלפיים השנים האחרונות. דמות זאת מהווה גם יסוד מקשר באחת הנובלות הגדולות בתחום המד"ב מאז ומעולם, ‘שיר מזמור לליבוביץ’ (שגרסתה המקורית הופיעה בגליון מס' 18), מאת וולטר מילר. ביצירה אֶפית זאת מתואר שיקום הציוויליזציה אחרי עידן־החושך, שבא בעקבות מלחמה אטומית. על השיקום שוקד ‘המסדר של לייבוביץ הקדוש’, שמטרתו לשמֵר את הידע הכתוב של העולם שחרב. תוך שימוש בתאוריה של ספנגלר בדבר מעגליותה של ההיסטוריה, מקדם ‘היהודי הנודד’ את פני העידן החדש, והוא נוכח גם בסיומו.

קוצר היריעה מקשה לסקור בשלמות את כל האלמנטים היהודיים במד"ב המודרני. בין הסיפורים שלא נסקרו במאמר זה כדאי להזכיר את ‘הצדיק של שבעת הפלאים’ מאת איזידור הייבלום, ‘יומו של גוסלין’ מאת אברהם דווידסון, ‘לקט וורדים תכולות’ מאת פמלה סרג’נט, ‘ציפור יהודיה’ מאת ברנרד מלמוד, ‘רחובות של חלום, רגליים של טיט’ מאת רוברט שקליי, ‘יחיד ויחידה’ מאת יצחק בשביס זינגר, ו’אני מחפש את קדאק' מאת הרלן אליסון. כל ביבליוגראפיה של פנטסיה יהודית תשתרע על עמודים מעטים. אך אין לבטל גם את ערכו של היסוד היהודי במד"ב עצמו. אלברט גולדמן כתב פעם ש’היהדות עצמה נעשתה למטאפורה עבור החיים המודרניים.' הפרט היהודי – הנוכרי מחפש את זהותו – נעשה לסמל. היש, אם כך, תחום טוב יותר מהמד"ב כדי לבטא בו את הלבטים הנצחיים של היהודי?