ג’ון וארלי

ג’ון וארלי הוא אחד הסופרים הצעירים (נולד ב 1947) המוכשרים ביותר הכותבים מד"ב כיום. הוא החל לכתוב רק בשנת 1974, ושלוש שנים מאוחר יותר הופיע ספרו הארוך הראשון, שהקנה לו פרסום רב: ‘קו החירום של אופיוקי’ (הספר ראה אור בעברית בהוצאת ‘זמורה־ביתן־מודן’).

לג’ון וארלי יש השכלה פורמאלית בפיסיקה ובספרות אנגלית, ולדברי הסופר אלג’יס בודריס, שכתב עליו בהקדמה לאנתולוגיה של סיפוריו, “הוא התברך בכשרון להבין ולערוך אקסטראפולציות מחשיבה עכשווית בתחומים מדעיים שונים.” יש הרואים בווארלי אחד ממבשריה של תמורה חדשה במד"ב המודרני, משהו כמו “הגל שאחרי הגל החדש”. הסיפור של ‘התמדו של חזון’ (שמו במקור: The Persistence of Vision) מהווה דוגמה למד"ב חברתי במיטבו, כתיבה מעולה, ושימוש בשיטה הקלאסית של המד"ב – דהיינו פיתוח הגיוני (וכאן – ממש מבריק) של רעיון, על סמך הנחת יסוד מוגדרת אחת.

¹

* * *

היתה זו שנת האי־שפל הרביעי. זה מכבר הצטרפתי לשורות המובטלים. הנשיא אמר לי שאין לי לחשוש אלא מפני החשש עצמו. נתתי אמון בדבריו, לשם שינוי, ויצאתי לצעוד לקליפורניה, מיטלטלי על גבי.

לא הייתי היחיד. כלכלת העולם התפתלה כנחש על שיפוד לוהט. מזה עשרים השנים האחרונות, מראשיתן של שנות השבעים, היינו במעגל של שיגשוג ושפל שכמו לא היה לו קץ. הוא מחה את תחושת הביטחון שהמדינה זכתה בה בייסורים כה רבים בשנות הזהב שלאחר העשור השלישי של המאה. אנשים התרגלו לעובדה כי הם עלולים להיות עשירים בשנה אחת ובתור ללחם במשנהָ. הייתי בתור ללחם ב־81', ושוב ב־88'. זו הפעם, החלטתי להשתמש בשיחרורי משעון־הנוכחות כדי לראות את העולם. היו לי רעיונות להתגנב ליפן כמוסע סמוי. הייתי בן ארבעים ושבע ואולי לא תינתן לי הזדמנות נוספת להיות חסר־אחריות.

היה זה בשלהי הקיץ אותה שנה. כשהחוויתי באגודלי, פוסע לאורך הדרך הבינמדינתית, קל היה לי לשכוח כי יש מהומות מזון בשיקאגו. בלילה ישנתי מעל לשק־שינה שלי, ראיתי כוכבים והאזנתי לצרצרים.

ודאי הלכתי את רוב הדרך משיקאגו לדס מוינס ברגל. כפות־רגלי התקשו לאחר מספר ימים של יבלות איומות. ההסעות היו נדירות – במידת־מה בשל התחרות מצד מטיילים אחרים, ובמידת־מה בעטיין של העיתות שחיינו בהן. המקומיים לא היו להוטים כלל להסיע אנשי עיר, שעליהם שמעו כי הם ברובם חבורת רוצחי־המונים בכוח, מטורפי רעב. הוכיתי פעם אחת ונאמר לי לא לחזור לעולם לשפילד, אילינויס.

אולם בהדרגה למדתי את מיומנות החיים על הדרך. התחלתי עם מאגר קטן של קופסאות שימורים מהסעד, וכאשר אזלו, גיליתי כי ניתן לעבוד תמורת ארוחה ברבות מן החוות שלאורך הדרך. לפעמים היתה זו עבודה קשה, ולפעמים לא היתה אלא משימה סמלית, אצל אנשים בעלי תחושה מושרשת שאין לתת דבר ללא־תמורה. ארוחות מספר ניתנו חינם, על שולחן המשפחה שנכדים יושבים סביב לו בעוד סבא או סבתא מספרים סיפורים נשנים־וחוזרים על איך היה ב’משבר הגדול' ב־29', כשהבריות לא חששו לעזור לברנש שלא שיחק לו מזלו. גיליתי שככל שהיה האיש קשיש יותר, כן גדלה הסבירות שאזכה לאוזן אוהדת. אחת התחבולות הרבות שלומדים. ורוב הקשישים יתנו הכל למי שרק יישב ויאזין להם. התמחיתי בזה.

ההסעות החלו להשתפר מערבה לדס מוינס, ואז הורעו שוב עם התקרבי למחנות הפליטים שעל גבול ‘רצועת סין’. היה זה אך חמש שנים לאחר האסון, זכרו, כשהכור הגרעיני של אומהה ניתך ומאסה לוהטת של אורניום ופלוטוניום החלה לאַכל לה דרך באדמה, כשפניה לסין, ופיזרה רצועת רדיואקטיביות שש־מאות קילומטרים בכיוון־הרוח. רוב תושביה של קנזאס סיטי, מיסורי, חיו עדיין במעברות של צריפונים ופחונים בעת שהעיר טוהרה שוב למגורים.

פליטים אלו היו קבוצה טראגית. הסולידריות הראשונית שהבריות מפגינים לאחר שואה גדולה נמוגה זה מכבר לַסבילות והפיכחון של המנושלים.

רבים מהם יהיו באים ויוצאים בבתי־חולים עד סוף חייהם. וכדי להחמיר עוד יותר את המצב, שנאום המקומיים, ולא היו מוכנים להתרועע איתם. הם היו פאריה מודרניים: כמצורעים, ילדיהם נודו. לכל מחנה לא היה אלא מספר לזיהוי, אולם האוכלוסיה המקומית קראה לכולן ‘ערי־גייגר’.

ביצעתי עקיפה ארוכה דרך ליטל־רוק כדי להימנע מחציית הרצועה, אם כי אין בכך סכנה כל עוד אין משתהים שם. המשמר הלאומי הנפיק לי תג פאריה – מד ספיגת־קרינה – ונדדתי מעיר־גייגר אחת לשניה. הבריות היו ידידותיים עד־לחמלה לאחר שעשיתי את הצעד הראשון, ותמיד ישנתי בבתים. המזון היה בחינם בחדרי־האוכל של הקהילה.

לאחר שעברתי את ליטל רוק, נמוגה הרתיעה מהסעת זרים, העלולים להיות נגועים ב’מחלת קרינה'. חלפתי במהירות על־פני ארקנזאס, אוקלאהומה, וטקסאס. עבדתי מעט פה ושם ואולם רבות מן ההסעות היו ארוכות. מה שראיתי מטקסאס היה דרך חלון מכונית.

הייתי עייף מעט כאשר הגעתי לניו מקסיקו. החלטתי ללכת זמן־מה ברגל. אז כבר הייתי מעוניין בקליפורניה פחות מאשר בטיול עצמו.

נטשתי את הדרכים ונדדתי על־פני הארץ, במקומות שם לא היו גדרות שחסמו את דרכי. גיליתי שאין זה קל, אפילו בניו־מקסיקו, להתרחק מסימני הציויליזציה. עוד בשנות ה־60' טאוס היתה המרכז לניסויי תרבות בדרכי חיים אלטרנטיביות. קומונות וקואופרטיבים רבים הוקמו בגבעות שמסביב באותו זמן. רובם התפרקו תוך כמה חודשים או שנים, אולם אחדים שרדו. בשנים לאחר מכן, כל קבוצה עם תורת חיים חדשה שהשתוקקה לנסות אותה, כמו נמשכה בכוח הכבידה לחלק זה של ניו מקסיקו. כתוצאה מכך, נזרעה הדרך בטחנות־רוח רעועות, לוחות חימום סולאריים, כיפות גיאודזיות, נישואין קבוצתיים, נודיסטים, פילוסופים, תיאורטיקנים, משיחים, מתבודדים, ויותר מכמה משוגעים סתם.

טאוס היתה נפלאה. יכולתי לקפוץ לרוב הקומונות הללו ולהישאר ליום או לשבוע, לאכול אורז אורגני ושעועית ולשתות חלב עיזים. כשנמאסה עלי אחת מהן, הליכת שעות מספר בכל כיוון היתה מביאה אותי לאחרת. שם היו מציעים לי או ליל תפילה ומזמורים או אורגיה פולחנית. לכמה מהקבוצות היו אסמים ללא־רבב ומכונות חליבה אוטומטיות לעדרי הפרות. לאחרות לא היו אפילו בתי־כיסא; הם פשוט כרעו. באחדות התלבשו החברים כנזירות או קוויקרים מראשית ימי פנסילבניה. במקומות אחרים נהגו ללכת בעירום, לגלח את כל שער גופם ולצבוע את עצמם בארגמן. היו קבוצות גברים־בלבד ונשים־בלבד. התבקשתי להישאר ברובן של אלו הראשונות. באשר לאחרונות, התמתח מגוון התגובות על קשת שהחלה במיטה ללילה ושיחה מעניינת וכילתה בהיתקלות בגדר תיל־דוקרני ורובה.

ניסיתי לא לשפוט. אנשים אלו ביצעו דבר־מה חשוב, כולם. הם בחנו דרכים שבעזרתן ניתן היה לא לחיות בשיקאגו. זה הפליאני. חשבתי ששיקאגו היא בלתי־נמנעת, כמו שילשול.

אין פירושו של דבר שכולן הצליחו. בהשואה לכמה מהן נראתה שיקאגו כשאנגרי־לה. היתה קבוצה אחת שחשבה כנראה שחזרה לטבע מחייבת לינה בצואת־חזירים ואכילת מזון שטורפי נבלות לא היו נוגעים בו. על רבות ניכר כי נידונו לכליה. הן היו מותירות מאחור קבוצה של בקתות ריקות ואת זכרון הכולירה.

אם כן המקום לא היה גן־עדן, לא לטווח ארוך. אולם היו הצלחות. אחת או שתים היו שם מאז 63' או 64' וגידלו את הדור השלישי. התאכזבתי לראות כי רובן היו אלו שניתקו פחות מכל מהנורמות המקובלות של החיים, אם כי כמה מההבדלים היו עשויים להבהיל. נראה שלניסויים הקיצוניים ביותר יש הסיכויים המועטים ביותר לשאת פרי.

נשארתי כל החורף. איש לא הופתע לראותני בשנית. נראה כי רבים באו לטאוס להסתובב שם. לעיתים רחוקות נשארתי למעלה משלושה שבועות במקום אחד, ותמיד תרמתי את שלי למלאכה. עשיתי לי ידידים רבים ורכשתי כישורים שהיו מסייעים לי אילו הוספתי להתרחק מהדרכים.

השתעשעתי ברעיון להישאר באחת מהן לצמיתות. כשלא יכולתי לגמור אומר, יעצו לי לא למהר. אוכל ללכת לקליפורניה ולשוב. נדמה שהיו בטוחים שכך אעשה.

לכן, בבוא האביב, פניתי מערבה על־פני הגבעות. המשכתי להתרחק מהדרכים וישנתי תחת כיפת השמים. לילות רבים הייתי נשאר בקומונות אחרות. עד שהמרחקים שביניהן החלו לגדול, ולבסוף נעלמו לחלוטין.

חבל ארץ זה לא היה יפה כקודמיו. ואז כעבור שלושה ימי הליכה בנחת מהקומונה האחרונה, הגעתי לחומה.

ב־1964, בארצות הברית, היתה מגיפת אבעבועות גרמניות, או אדמת. אדמת היא אחת הקלות שבמחלות הזיהומיות. הזמן היחיד שבו היא מהווה בעיה הוא כשאישה לוקה בה בארבעת החודשים הראשונים להריונה. היא עוברת לעובר, ולרוב מתפתחים סיבוכים. סיבוכים אלו כוללים חירשות עיוורון ונזק למוח.

ב־1964, בעת הנושנה בטרם הפכו הפלות לנפוצות וקלות, אי אפשר היה לעשות ביחס לכך ולא כלום. נשים הרות רבות חלו באדמת והשלימו את הריונן. חמשת־אלפי ילדים חירשים־עיוורים נולדו בשנה אחת. השיעור הנורמלי של ילדים חירשים עיוורים לשנה בארצות הברית הוא מאה וארבעים.

ב־1970 היו כל אותם חמשת אלפי הלן קלר פוטנציאליים בני שש. מהר התגלה כי היה מחסור בנשים מסוגה של אן סוליבן. קודם לכן ניתן היה לשלוח ילדים חירשים־עיוורים למספר קטן של מוסדות מיוחדים. היתה זו בעיה. לא כל אחד יכול להתמודד עם ילד חירש־עיוור. אי אפשר לומר להם לשתוק כשהם גונחים; אי אפשר לדבר עמם בהגיון, לומר להם שהגניחה מעצבנת עד כדי טירוף. כמה הורים הגיעו להתמוטטות עצבים כשניסו לשמור על ילדיהם בבית. רבים מהחמשת־אלפים היו מפגרים בדרגה חמורה ולמעשה אי אפשר היה להגיע אליהם, אפילו ניסה מישהו. אלו בסופו של דבר נחבשו ברובם במאות בתי המחסה והמוסדות לילדים ‘מיוחדים’ עלומי־השם. הם הושמו במיטות. כמה אחיות עמוסות עבודה ניקום פעם ביום, וכללית ניתנה להם מלא מתת החירות: הם הורשו להירקב בחופשיות ביקומיהם שלהם הפרטיים, השקטים, החשוכים. מי יוכל לומר אם היה זה רע לגביהם? איש מהם לא התלונן אי־פעם.

ילדים רבים שמוחותיהם לא נפגעו נדחפו בין המפגרים משום שלא היה ביכולתם לומר לאיש כי הם קיימים שם, מאחורי העיניים נטולות־הרואי. הם נכשלו במבחני המישוש, ולא היו מודעים לכך שגורלם מוטל על כף המאזנים כשנתבקשו להתאים יתדות עגולות לחורים עגולים לתיקתוקו של שעון שלא יכלו לראות או לשמוע. כתוצאה מכך בילו את שארית חייהם במיטה, ואף מהם לא התלונן איש. כדי למחות, יש להיות מודעים לאפשרות של משהו טוב יותר. גם שפה עשויה לסייע.

אצל כמה מאות מבין הילדים אובחנה מנת משכל בתחום הנורמלי. העיתונים פירסמו עליהם כתבות כאשר הגיעו לבגרות־מינית והתגלה כי אין די אנשים טובים לטפל בהם כהלכה. הוצא כסף ואומנו מורים. ההוצאות לחינוך יימשכו תקופה מסוימת, עד שיגדלו הילדים, ואז ישובו העניינים על כנם והכל יוכלו להתברך בליבם על שטיפלו בהצלחה בבעיה קשה.

ואכן, זה פעל טוב למדי. יש דרכים להשפיע על ילדים כאלו וללמדם. דרושה סבלנות, אהבה, ומסירות, והמורים הביאו את כל אלו לתפקידם. כל בוגרי בתי־הספר המיוחדים עזבו אותם מצויידים בידע כיצד לשוחח בידיהם. חלקם יכלו לדבר. מעטים ידעו לכתוב. רובם עזבו את המוסד לחיות עם הורים או קרובים, או, אם לא ניתן, קיבלו ייעוץ וסיוע להתאים את עצמם לחברה. האופציות היו מוגבלות, אולם ניתן לחיות חיים מלאים במגבלות הקשות ביותר. לא הכול, אולם רוב הבוגרים היו מרוצים בגורלם עד כמה שמתיר ההגיון לצפות. היו שהגיעו לשלוה הקדושה כמעט של המופת שלהם, הלן קלר. אחרים הפכו מרירים ומכונסים. אחדים היה הכרח להעביר לבתי־מחסה, ושם לא היה אפשר להבדיל ביניהם לבין אחרים מקבוצתם שבילו שם את עשרים השנים האחרונות. אך רובם הצליחו יפה.

אולם בתוך הקבוצה, כבתוך כל קבוצה היו חריגים. הם היו בעקר בין המבריקים ביותר, בעשירון העליון של ציוני מנת המשכל. כלל זה לא היה תקף תמיד. לחלקם היו ציוני משכל רגילים ובכל זאת נוגעו ברעב לעשות משהו, לשנות דברים, לטלטל את הסירה. בתוך קבוצה של חמשת אלפים, חזקה שיהיו כמה גאונים, כמה אמנים, כמה בעלי־חלומות, מעוררי־שערוריות, אינדיבידואליסטים, מניעים ומעצבים: כמה מטורפים נפלאים.

היתה אחת ביניהם שהיתה יכולה להיות נשיאה אלמלא היתה עיוורת, חירשת, ואישה. היא היתה פיקחית, אולם לא אחת מהגאונים. היא היתה כוח יוצר, חדשנית, אך לא היתה מאלו הטווים חלומות באספמיה. לאחר שחלמה עד דבר, חשה שעליה להגשימו.

החומה היתה עשויה מאבנים שהותאמו בדקדקנות וגובהה היה כמטר ושבעים סנטימטרים. היא לא התקשרה כלל לשום דבר שראיתי בניו מקסיקו, אם כי היתה בנויה מסלע מקומי. פשוט אין בונים חומה מעין זו שם. משתמשים בתיל דוקרני אם יש צורך לגדר משהו, אולם אנשים רבים עדיין סימנו את צאנם והניחו לו לשוטט כאוות נפשו. משום־מה נראתה כאילו הועברה לשם מניו אינגלנד. היא היתה מוצקה עד כדי שחשתי שלא יהיה זה מן התבונה להזדחל מעליה. מתחתיה. חציתי גדרות תיל רבות במהלך נדודי ולא הסתבכתי בצרות משום כך, אם כי היו לי אי־אילו שיחות עם כמה חוואים. רובם אמרו לי להסתלק, אך לא כעסו. הפעם זה היה שונה. התחלתי ללכת מסביבה. האדמה לא היתה ישרה, ולא יכולתי לראות מה אורכה, אולם עיתותי היו בידי.

מראש הגבעה הבאה ראיתי שלא יהיה עלי להרחיק לכת. החומה פנתה ימינה ממש מולי. הבטתי מעליה ויכולתי לראות כמה בניינים. רובם היו דמויי כיפות, אותו מבנה מצוי־בכל שקומונות נוהגות להקים משום הצירוף של קלות־בניה וכושר עמידתן. בפנים היו כבשים, וכמה פרות. הן רעו בעשב כה ירוק, עד שרציתי לגשת ולהתגלגל בו. החומה הקיפה מלבן של ירק. בחוץ, במקום שעמדתי, היה הכול קוץ ודרדר. לאנשים אלו היתה גישה למי השלחין של ריו גראנדה.

פניתי מעבר לפינה והמשכתי מערבה עם החומה.

ראיתי אדם על גב סוס בערך בו בזמן שהבחין בי. הוא נמצא דרומית לי, מחוץ לחומה, והוא פנה ורכב לעומתי. הוא היה כהה ומגושם, לבוש אריג כותנה גס ומגפים עם סטטסון אפור מקולקל. נבאחו, אולי. איני יודע הרבה על אינדיאנים, אולם שמעתי שהם היו שם.

“הלו”, אמרתי כשעצר. הוא התבונן בי מכף רגל ועד ראש. “האם אני על אדמתך?”

“אדמת השבט,” אמר. “כן, אתה עליה.”

“לא ראיתי כל סימנים…”

הוא משך בכתפיו.

“הכל בסדר, חבר. לא עושה רושם שאתה מתכונן לגנוב בקר.” הוא גיחך אלי. שיניו היו גדולות ומוכתמות בטבק. “תחנה בחוץ הלילה?”

“כן. עד היכן נמשכת… אה, אדמת השבט? אולי אצא ממנה לפני הלילה?”

הוא הניד את ראשו בקדרות. “לא. לא תצא ממנה מחר. ז’בסדר. אתה עושה אש, אתה להיות זהיר, הא?” הוא שב וגיחך והחל להסתלק ברכיבה. “היי, מהו המקום הזה?” רמזתי לחומה, והוא עצר בסוסו והסתובב שנית, מתיז אבק רב.

“למה אתה שואל?” הוא נראה חשדן מעט. “לא 'דֵע. סתם סקרנות. זה לא דומה למקומות האחרים שהייתי בהם. החומה הזאת…”

הוא גידף, “חומה ארורה,” ומשך בכתפיו. חשבתי כי אינו מתעתד לומר יותר מזה. ואז המשיך.

“האנשים האלה, אנחנו נזהרים מהם, שומע? אולי אנחנו לא מבינים מה שהם עושים. אבל הם קשוחים, יודע?” הוא הביט בי, וציפה למשהו. מעולם לא הצלחתי לרכוש את מיומנות השיחה עם אותם בני־מערב לאקוניים. תמיד חשתי שאני מרכיב משפטים ארוכים מדי. הם משתמשים בקצרנות של גניחות, משיכות־כתף וחלקי דיבור מושמטים, ותמיד חשתי כעירוני מגונדר כשדיברתי איתם.

“האם הם מקדמים אורחים בברכה?” שאלתי. “חשבתי שאולי אוכל לבלות שם את הלילה.”

הוא שב ומשך בכתפיו, אך מחווה זו היתה שונה כליל. “אולי. הם כולם חירשים ועיוורים. יודע?” וזו היתה כל השיחה שיכול לשאת ביום אחד. הוא ציקצק בלשונו ודהר משם והלאה.

המשכתי לאורך החומה עד שהגעתי לדרך עפר בקצה הואדי שנכנסה מבעד לחומה. היה שער עץ, אולם הוא נותר פתוח. תמהתי מדוע טרחו כל כך עם החומה והשאירו כך את השער. אז הבחנתי במעגל של פסי מסילת רכבת צרים שיצאו מהשער, יצרו לולאה מחוצה לו, והתחברו שוב. מסילה צדדית קטנה באורך כמה מטרים רצה לאורך צידה החיצון של החומה. עמדתי שם כמה דקות. איני יודע את הגורמים שהשפיעו על החלטתי. אני חושב שקצת נמאס לי לישון בחוץ, ורעבתי לארוחה ביתית חמה. השמש הלכה והתקרבה לאופק. בארץ שהשתרעה מערבה לא היה כל חידוש. אילו ניתן היה לראות את דרך המלך, אולי הייתי הולך בכיוון זה ותופס הסעה. אך הפכתי את פני ונכנסתי בשער.

הלכתי על המסילה. היתה גדר עץ מכל צד של הדרך, עשויה קורות מאוזנות, כמכלאה. כבשים רעו לצידי האחד. היתה איתם כלבת רועים שטלאנדית, והיא זקפה את אוזניה ועקבה אחרי בעיניה בלכתי. המרחק לקבוצת הבניינים ממול היה כשמונה מאות מטר. היו ארבע או חמש כיפות עשויות מדבר־מה שקוף, כחממות, וכמה בניינים מרובעים שגרתיים. שתי טחנות־רוח סבו בעצלות במשב הקל. היו מספר סוללות של מחממי מים סולאריים. אלו היו מבנים שטוחים עשויים עץ וזגוגיות, ומכוננים מעל לקרקע כדי שיוכלו להסתובב לעומת השמש. הם היו כמעט מאונכים כעת, וקלטו את קרני השמש המלוכסנות. היו מספר עצים, שהיוו אולי מטע. בערך באמצע הדרך, עברתי מתחת לגשר עץ להולכי רגל. הוא התקמר מעל לדרך, כמעבר מהמרעה המזרחי אל המערבי. תמהתי מה אינו כדין בשער פשוט.

אז ראיתי משהו נע לאורך הדרך לכיווני. הדבר נסע על המסילה והיה שקט מאוד. עצרתי והמתנתי.

היה זה מעין רכב מכרות מוסב, מאלו הגוררים מטעני פחם ממעמקי החפירות. הוא הונע בעזרת מצבר, והתקרב למדי לפני ששמעתיו. אדם קטן נהג בו. הוא גרר קרונית מאחוריו ושר במלוא גרונו בזיוף נורא. הוא התקרב עוד ועוד, כשהוא נע במהירות של כשמונה קילומטר לשעה, וידו האחת מושטת כאילו אותת לפניה שמאלה. לפתע הבינותי מה קורה, כשעט עלי. הוא לא עמד לעצור. הוא ספר את מוטות הגדר בידו. התכווצתי על הגדר ממש בזמן. לא היה רווח של יותר מחמישה עשר סנטימטר בין הרכבת לגדר משני הצדדים. כף־ידו נגעה ברגלי כשנדחקתי לגדר, והוא עצר במפתיע.

הוא קפץ מהקרונית ותפש בי ואני חשבתי שנקלעתי לצרה. אך הוא נראה מודאג, לא זועף, ומישש את כולי, בניסיון לבדוק אם נפגעתי. הייתי נבוך, לא מהבדיקה, אלא משום שנהגתי כשוטה. האינדיאני אמר שכולם חירשים ועיוורים, אבל סבורני שלא האמנתי לו ממש. הוא הוצף בהקלה כשהצלחתי להעביר לו שאני בסדר גמור. בתנועות שוטפות נתן לי להבין שאסור לי להישאר על הדרך. הוא רמז שעלי לטפס על הגדר ולהמשיך דרך השדות. הוא חזר על עצמו מספר פעמים כדי לוודא שהבנתי, ואז אחז בי כשטיפסתי כדי לוודא שהסתלקתי מהדרך. הוא הושיט את ידו מעבר לגדר ואחז בשכמי, וחייך אלי. הוא הצביע על הדרך והניד בראשו, ואז הצביע לבניינים והניד בראשו. הוא נגע בראשי וחייך כשהינהנתי. הוא שב וטיפס על הרכב והתניע, וכל העת הניד בראשו והצביע לכיוון שאליו רצה שאלך. אז שב ונסע.

לא ידעתי מה לעשות. נטייתי העיקרית היתה לפנות, לחזור לחומה דרך המרעה ולצאת לגבעות. האנשים הללו ודאי לא ירצו שאסתובב פה. פקפקתי אם אוכל לדבר איתם, והם עלולים אפילו לדחות אותי. מאידך גיסא, הייתי מוקסם. וכי מי לא היה חש כך? רציתי לראות כיצד הסתדרו. עדיין לא האמנתי שכולם חירשים ועיוורים. זה לא נראה אפשרי.

השטלאנדית ריחרחה במכנסי. השפלתי אליה את מבטי והיא נסוגה, ואז פסעה אלי מעדנות כשהושטתי את כפי הפתוחה. היא ריחרחה, וליקקה אותי. ליטפתי את ראשה, והיא נחפזה חזרה לצאנה. פניתי אל הבניינים.

הצו הראשון לעסקים היה כסף.

איש מבין הסטודנטים לא ידע על כך מהניסיון, אולם הספריה היתה מלאה ספרי ברייל. הם החלו לקרוא.

אחד הדברים הראשונים שהתבררו היה כי כאשר מוזכר כסף, עורכי־דין אינם רחוקים. הם כתבו מכתבים. מהתשובות, בחרו עורך־דין ושכרוהו. הם היו בבתי־ספר בפנסילבניה באותו זמן. התלמידים המקוריים של בתי־הספר המיוחדים, חמש מאות במספר, הצטמצמו לכשבעים כשהלכו חלקם לחיות עם קרובים או מצאו פתרונות אחרים לבעיותיהם המיוחדות. מבין שבעים אלו, לאחדים היה לאן ללכת אך לא רצו ללכת לשם, לאחרים היו אלטרנטיבות מועטות בלבד. הוריהם או שמתו או שלא היו מעוניינים לחיות איתם. ובכן התאספו השבעים מבתי הספר על־פני הארץ לזה האחד, כל עוד הוחלט מה ייעשה בהם. לשלטונות היו תוכניות, אולם הסטודנטים השיגום. כל אחד מהם היה זכאי להכנסה מובטחת מאז 1980. הם היו בטיפול ממשלתי, ולכן לא קיבלוה. הם שלחו את עורך־הדין שלהם לבית־המשפט. הוא חזר עם פסק־דין שלא התיר להם לגבות. הם עירערו וזכו. הכסף שולם רטרואקטיבית, עם ריבית, והצטבר סכום ניכר. הם הודו לעורך הדין שלהם ושכרו סוכן מקרקעין. בינתיים המשיכו לקרוא. הם קראו על קומונות בניו מקסיקו והורו לסוכנם לחפש שם משהו. הם עשו עסקה לשכירת שטח לצמיתות מאומת הנבאחו. הם קראו על הקרקע, מצאו שיידרשו להם מים רבים כדי להניב במידה שרצו. הם התחלקו לקבוצות לחקור מה יצטרכו כדי לעמוד ברשות עצמם. מים ניתן להשיג על־ידי הסתעפות לתעלות שבהן זרמו מהמאגרים בריו גראנד לאדמה המטויבת שבדרום. הפרויקט זכה למימון פדראלי באמצעות תוכנית נפתלת שהיו מעורבים בה משרד הרווחה, משרד החקלאות, והלשכה לענייני אינדיאנים. בסופו של דבר שילמו מעט מאוד בעד הצינור שלהם. הקרקע היתה צחיחה. יידרש לה דשן כדי לסייע בגידול צאן מבלי להידרש לשיטות המרעה הפתוח. מחירו של הדשן סובסד דרך התוכנית להתיישבות כפרית. לאחר מכן יעשיר התלתן שייטעו את הקרקע בכל החנקות הדרושות. היו שיטות חקלאיות אקולוגיות, שפטרו את הצורך לדאוג לדשנים או משמידי־כנימות, הכול מוחזַר. עקרונית, יש לשים אור־שמש ומים בקצהו האחד של התהליך כדי לקבל צמר, דגים, ירקות, תפוחים, דבש וביצים בקצה האחר. אין משתמשים בדבר מלבד האדמה ומחליפים אפילו אותה כשממחזרים לקרקע את תוצרי הפסולת. הם לא היו מעוניינים בעסקי־חקלאות עם קומביינים ענקיים לקציר ומכשירי־זריעה. כל שרצו היתה עצמאות. הפרטים התרבו במהירות אסטרונומית.

מנהיגתם, זו שהיו לה הרעיון המקורי והדחף להגשימו חרף כל הקשיים המכריעים, היתה דינאמו בשם ג’נט ריילי. היא לא ידעה דבר על השיטות שגנרלים ומנהלים מיישמים כדי להשיג מטרות גדולות, ולכן המציאה אותן בעצמה וסיגלה אותן לצרכיה המיוחדים ומגבלותיה של קבוצתה. היא מינתה צוותי משימה לבחון פתרונות לכל היבט אפשרי של הפרויקט שלהם: חוק, מדע, הכוון חברתי, תיכנון, רכש, לוגיסטיקה, בינוי. בכל עת ועת היתה היא האדם היחיד שידע הכל אודות המתרחש. היא שמרה הכל בראשה, ללא כל רישומים. היה זה בשטח ההכוון החברתי שבו הוכיחה את עצמה כחוזה ולא רק מארגנת מעולה. רעיונה לא היה לכונן מקום שבו יוכלו לנהל חיים נטולי־ראות, נטולי־קול, חיקוי לרעיהם הלא־פגועים. היא רצתה להתחיל הכל מחדש דרך חיים מאת ולמען העיוורים־חירשים, דרך חיים שלא תקבל שום מוסכמה רק מפני שתמיד עשו כך. היא בחנה כל מוסד תרבות אנושי החל בנישואין וכלה בחשפנות לא־מוסרית כדי לראות כיצד התייחס לצרכיה ולצורכי חבריה. היא היתה מודעת לסכנה שבגישה זו, אך לא נרתעה. ‘כוח המשימה החברתי’ שלה קרא על כל סוג של קבוצה שניסתה אי־פעם להצליח בעצמה אי־שם, והביא לה דוחות כיצד ומדוע נכשלו קבוצות אלו או הצליחו. היא סיננה מידע זה דרך נסיונה שלה כדי לראות כיצד יסייע לקבוצתה המיוחדת על מערכת הצרכים והמטרות שלה. הפרטים היו ללא־קץ. הם שכרו אדריכלית להמחיש את רעיונותיהם בתרשימי ברייל. בהדרגה התפתחה התכנית. הם הוציאו עוד כסף. הבניה החלה, ובאתר פיקחה האדריכלית, שהתוכנית כעת הקסימה אותה כל־כך עד כי תרמה את שירותיה. זה היה חשוב, שכן היו זקוקים למישהו לבטוח בו. לא הרבה ניתן להגשים ממרחק כזה. כאשר היה הכל מוכן למעבר, נתקלו בבעיה ביורוקרטית. הם חזו אותה מראש. אך זה היה מכשול. הסוכנויות הסוציאליות שהופקדו על רווחתם הטילו ספק בתבונת הפרויקט. כשהתברר כי שום התדיינות לא תעצור זאת, הונעו גלגלים שהביאו לצו מניעה, שהוצא להגנתם שלהם, ומנע אותם מלעזוב את בית־הספר. הם היו אז בני עשרים ואחת, כולם, אולם נשפטו כאי־כשירים מבחינה נפשית לנהל את ענייניהם שלהם. נקבע תאריך לדיון משפטי.

למרבית המזל, עדיין היתה להם גישה לעורך־הדין שלהם. אף הוא נתקף בחזון המטורף וערך למענם קרב נפלא. הוא הצליח להשיג פסק־דין ביחס לזכויותיהם של חוסים במוסדות, שאושר מאוחר יותר בבית הדין העליון, ובסופו של דבר עורר הדים רציניים בבתי־החולים הממשלתיים והאזוריים. הסוכנויות הבינו את הצרה שכבר נקלעו אליה כתוצאה מפסק־הדין הראשון, ביחס לאלפי מטופלים במתקנים לא־מספקים על־פני המדינה, וויתרו. אז כבר היה אביב 1986, שנה לאחר תאריך היעד שלהם. חלק מהדשן שלהם נשטף בשל היעדרו של התלתן, שהיה מונע את הסחף. היה מאוחר מכדי לקצור, וכספם כמעט אזל. אף־על־פי־כן, עקרו לניו מקסיקו והחלו במלאכה המפרכת להניע הכל. הם מנו חמישים וחמישה, ואיתם תשעה ילדים בגילים שונים שבין שלושה חודשים לשש שנים.

אינני יודע למה ציפיתי. אני זוכר שהכל היה בגדר הפתעה, או משום שהיה כה נורמלי או משום שהיה כה שונה. אף אחת מהשערותי הטפשיות כיצד עשוי מקום כזה להיראות לא התאמתה. ומובן שלא ידעתי על עברו של המקום; זה נודע לי מאוחר יותר, כל פעם מעט. הופתעתי לראות אורות באחד הבניינים. הדבר הראשון ששיערתי היה שאין הם זקוקים להם. זו דוגמא לדבר כה נורמלי עד שהפתיעני. באשר להבדלים, הדבר הראשון שהסב את תשומת ליבי היה הגדר מסביב למסילה. היה לי בה עניין אישי מאחר שכמעט ונפגעתי בעטיה. התאמצתי להבינה, כפי שחשתי שעלי לעשות אילו רציתי להישאר כאן ולו ללילה אחד. גדרות העץ שהקיפו את המסילה בדרכה לשער המשיכו עד לאסם, שם יצרה המסילה לולאה מסביב לעצמה כשם שהיה מחוץ לחומה. הקו כולו היה מגודר. הגישה היחידה היתה דרך משטח הטענה ליד האסם ומהשער החוצה. זה היה הגיוני. הדרך היחידה שבה יוכל אדם חירש־עיוור להפעיל רכב כזה תהיה לוודא שאין איש בדרך. אנשים אלו לא ילכו לעולם על המסילה; לא היתה כל דרך להזהירם מפני רכבת מתקרבת. אנשים נעו סביבי בדימדומים כשניגשתי לקבוצת הבניינים. הם לא הבחינו בי, כשם שציפיתי. הם נעו במהירות; כמה מהם ממש רצו. עמדתי ללא־ניע, והעברתי את עיני על כל סביבותי כדי שאיש לא יתנגש בי. היה עלי להבין כיצד אין הם מתנגשים זה בזה לפני שארהיב עוז יותר. התכופפתי לקרקע ובחנתיה. האור הלך ונתעמם, אולם מייד ראיתי שמדרכות בטון חצו את האיזור שתי־וערב. בכל אחת מהמדרכות היה חרוט סימון שונה בחריצים שנעשו לפני שהתקשה החומר – שורות, גלים, גומות, טלאים מחוספסים וחלקים. במהרה ראיתי שהאנשים שמיהרו נעו רק על מדרכות אלו, ושכולם היו יחפים. לא היה קשה להבין כי היה זה מעין סימון תנועה שנקרא באמצעות כף־הרגל. לא הייתי צריך לדעת כיצד פעל, די היה לדעת מהו ולהישמר מהשבילים. האנשים לא היו מיוחדים. כמה מהם לא היו לבושים, אולם באותה עת כבר הייתי מורגל בכך. הם היו בכל הצורות והגדלים, אולם כולם נראו כבני אותו גיל בערך, מלבד הילדים. אילולא זאת שלא עצרו ודיברו או אפילו נופפו כשהתקרבו זה לזה, לעולם לא הייתי מנחש כי הם עיוורים. צפיתי בהם כשהתקרבו להצטלבויות בשבילים – לא ידעתי כיצד ידעו על הימצאותן, אולם יכולתי להעלות בדעתי כמה וכמה אופנים – והאיטו בחצותם. היתה זו מערכת נפלאה. התחלתי לחשוב להתקרב למישהו. הייתי שם כבר כמעט מחצית השעה, פולש. סבורני שהיה לי מושג כוזב על פגיעותם של אנשים אלו; חשתי כפורץ. הילכתי לצידה של אחת הנשים במשך דקה. היא היתה תכליתית ביותר במצעדה כשעיניה קדימה, או כך נראתה. היא חשה במשהו, אולי בפסיעותי. היא האטה מעט, ואני נגעתי בכתפה, מאחר שלא ידעתי מה לעשות. היא עצרה תחתיה בו במקום ופנתה כלפי. עיניה היו פקוחות אך ריקות. ידיה היו על כולי, נגעו קלות בפניי, בחזי, בידיי, מיששו את בגדי. לא היה כל ספק בליבי שידעה כי זר אני, אולי מהטפיחה הראשונה על הכתף. אך היא חייכה אלי בחמימות, וחיבקתני. ידיה היו עדינות מאוד וחמימות. זה מוזר, משום שהיו מיובלות מעבודה קשה, ואף־על־פי־כן היתה זו אמת; מגען היה רגיש.

היא הבהירה לי – בכך שהצביעה על הבניין, חיקתה תנועות אכילה בכף דמיונית, ונגעה במספר על שעונה – שהארוחה מוגשת בעוד שעה וכי אני מוזמן. הינהנתי וחייכתי מתחת לידיה; היא נישקתני על לחיי ומיהרה לה לדרכה.

טוב. לא היה כל־כך נורא. חששתי באשר ליכולתי לתַקשֵר.

מאוחר יותר גיליתי כי נודע לה על־אודותי הרבה יותר ממה שאמרתי.

דחיתי את ההליכה לחדר־האוכל. שוטטתי לי בחשיכה הגוברת והתבוננתי בסידוריהם. ראיתי את השטלאנדית הקטנה מחזירה את הכבשים לדיר ללילה. היא הנהיגה אותן במומחיות מבעד לשער הפתוח ללא כל הוראות, ואחד התושבים סגר ונעל אותן בתוכו. האיש התכופף וליטף את ראשה של הכלבה וזכה ללקיקת ידיו. הכלבה, שמלאכת יומה הסתיימה ללילה, מיהרה אלי וריחרחה את מכנסי. היא הלכה בעקבותי כל אותו הערב.

הכל נראו עסוקים כל־כך עד כי התפלאתי לראות אישה אחת יושבת על גדר המסילה, ואינה עושה דבר. ניגשתי אליה.

מקרוב יותר, ראיתי כי היא צעירה מכפי ששיערתי. היא היתה בת שלוש־עשרה, נודע לי לאחר מכן. היא לא לבשה כל בגדים. נגעתי בכף־ידה והיא ירדה בקפיצה מהגדר, ובאותה שיגרה שביצעה האשה הקודמת, נגעה בי ללא סייגים. והיא נטלה את ידי וחשתי כיצד נעות אצבעותיה במהירות בכפי. לא יכולתי להבין זאת, אולם ידעתי מה פירוש הדבר. משכתי בכתפי וניסיתי מחוות אחרות כדי לציין כי אינני דובר שפת־יד. היא הינהנה, ממששת עדיין את פניי בידיה. היא שאלה אותי אם אני נשאר לארוחה. הבטחתי לה שאכן כן הדבר. היא שאלה אותי אם באתי מאוניברסיטה. ואם כסבורים אתם כי קל הדבר לשואלו בעזרת תנועות גוף בלבד, נסו. אך תנועותיה היו כה חינניות וגמישות, והיא היטיבה להעביר את כוונתה במיומנות. היא יפה להפליא לצפות בה. היתה זו שפה ובאלֶט בעת ובעונה אחת.

אמרתי לה כי אינני מאוניברסיטה ופתחתי בניסיון לספר לה מעט מה מעשי וכיצד הגעתי לשם. היא האזינה לי בידי, וגירדה את ראשה בציוריות כשלא הצלחתי להבהיר את כוונתי. כל אותו הזמן, הלך החיוך שעל פניה והתרחב עוד ועוד, והיא צחקה בדממה להעוויותי. וכל אותה העת עמדה קרוב מאוד אלי, נוגעת בי. לבסוף הניחה את ידיה על מותניה. “נראה לי שאתה זקוק לאימון,” אמרה, “אולם אם היינו־הך לך, שמא נדבר שפת־פה לעת עתה? אתה הורס אותי.”

קפצתי כמי שעקצתהו דבורה. המגע, שיכולתי להתעלם ממנו בבואו מנערה חירשת־עיוורת, לפתע נראה שלא במקום, נסוגותי מעט, אולם ידיה נשארו עלי. היא נראתה מופתעת, ואז קראה את הבעיה בידיה.

“צר לי,” אמרה. “חשבת שאני חירשת ועיוורת. אילו ידעתי הייתי מספרת לך מייד.”

“חשבתי שכולם כאן כך.”

“רק ההורים. אני אחת הילדים. כולנו שומעים ורואים היטב מדי. אל תהיה עצבני כל־כך. אם אינך יכול לסבול מגע, לא ימצא חן בעיניך להיות כאן. הירגע, לא אפגע בך.” והיא המשיכה להניע עלי את ידיה, ובעיקר על פניי. לא הבינותי זאת באותו זמן, אבל זה לא עשה רושם מיני. התברר שטעיתי, אולם זה לא היה בוטה.

“תהיה זקוק לי כדי להראות לך את הכללים,” אמרה והחלה ללכת לעבר הכיפות. היא החזיקה את ידי ופסעה קרוב אלי. ידה השניה המשיכה לנוע על פני כל אימת שדיברתי.

“מספר אחד: התרחק ממדרכות הבטון. שם…”

“כבר הבנתי זאת.”

“כבר? כמה זמן הייתי כאן?” ידיה סרקו את פני בעניין מחודש. היה חשוך כמעט.

“פחות משעה. הרכבת שלכם כמעט דרסה אותי.”

היא צחקה, ואז התנצלה ואמרה שידעה כי לא היה זה מצחיק לגבי. אמרתי לה שכעת זה כן מצחיק לגבי, אם כי לא היה כך באותו זמן. היא אמרה שהיה שלט אזהרה על השער, אולם למזלי הרע באתי כשהשער היה פתוח – הם עשו זאת בשלט־רחוק לפני שהתניעו את הרכבת – ואני לא ראיתיו.

“מה שמך?” שאלתיה; כשהתקרבנו לאורות הצהובים הרכים שבקעו מחדר־האוכל.

"ידה נעה בשלי כברפלקס, ואז עצרה. “הו, אינני יודעת. יש לי כזה; כמה וכמה שמות, לאמיתו של דבר. אולם הם בשפת־גוף. אני… וָרוֹד. התירגום הוא וָרוֹד, סבורתני.”

היה סיפור מאחורי זה. היא היתה הילד הראשון שנולד לסטודנטים. הם ידעו כי תינוקות מתוארים כוורודים, ולכן קראו לה כך. הם חשו את גונה הוורוד כשנכנסו לאולם, יכולתי לראות שמבחינה חזותית לא היה זה מדויק. אחד מהוריה היה שחור. היא היתה כהה, כחולת עינים ושערה המתולתל בהיר מעורה. היה לה אף רחב, אך שפתיים קטנות.

היא לא שאלה לשמי, ולכן לא אמרתיו. איש לא שאל לשמי, בדיבור, כל זמן שהייתי שם. הם כינו אותי בשמות רבים בשפת־גוף, וכשקראו לי הילדים, נקטו לשון “היי, אתה!” הם לא היו מוצלחים במיוחד במלים מדוברות.

חדר האוכל היה בבניין מלבני עשוי לבנים. הוא היה מחובר לאחת הכיפות הגדולות. התאורה היתה עמומה. אחר כך נודע לי שהאורות היו רק למעני. הילדים לא נזקקו להם אלא לקריאה בלבד. נצמדתי לידה של ורוד, בשמחה על כך שיש לי מדריכה. פקחתי עיניים ואוזניים.

“איננו מתנהגים בגינוני רשמיות,” אמרה ורוד. קולה היה גבוה עד להביך בחדר הגדול. איש מלבדנו לא דיבר כלל; נשמעו רק קולות התנועה והנשימה. כמה מהילדים הרימו את מבטם. “לא אציג אותך כעת. פשוט הרגש כחלק מהמשפחה. יבואו אליך אחר כך, ותוכל לדבר איתם. תוכל להתפשט כאן ליד הדלת.”

לא התקשיתי לעשות כן. הכול היו עירומים, ובאותה עת כבר יכולתי להסתגל בקלות למנהגי המקום. חולצים את הנעלים ביפן, מתפשטים בטאוס, מה ההבדל?

ובכן, היה הבדל לא קטן לאמיתו של דבר. כל הנגיעות הללו. כולם נגעו בכולם, בשיגרה כשל חילופי מבטים. הכל נגעו בפני תחילה, ואז המשיכו במה שנראה בתום מושלם לגעת בי בכל שאר המקומות. כרגיל, לא היתה החזות החיצונית נכונה. לא היה זה תום, ולא היה זה הטיפול הרגיל שהעניקו לאחרים בקבוצתם. הם נגעו זה באברי המין של זה הרבה יותר משנגעו בשלי. הם היו מסויגים לגבי כדי שלא אהיה נפחד כל־כך. הם היו מנומסים מאוד לזרים.

היה שולחן ארוך ונמוך, והכול ישבו על הרצפה סביבו. ורוד הנחתה אותי אליו.

“רואה את הרצועות החשופות על הרצפה? התרחק מהן. אל תניח עליהן דבר. שם הולכים. לעולם אל תזיז דבר. ריהוט, זאת אומרת. על כך יש להחליט באסיפות כלליות, כדי שנדע היכן מונח כל דבר. וגם חפצים קטנים. אם לקחת משהו, החזר אותו בדיוק למקום שבו מצאת אותו.”

“אני מבין.”

אנשים הביאו קערות ומגשי מזון מהמטבח הסמוך. הם הציבו אותם על השולחן, והסועדים החלו למששם. הם אכלו באצבעותיהם, ללא צלחות, ועשו זאת לאט ובאהבה. הם הריחו דברים זמן ממושך לפני שנגסו. האכילה היתה חושנית מאוד לאנשים אלו.

הם היו טבחים נפלאים. מעולם, לא לפני כן ולא מאז, לא אכלתי מזון טעים כמו בקלר. (זה הכינוי שהענקתי אני למקום, בדיבור, אם כי שם השפת־גוף שלהם היה משהו דומה מאוד לזה. כשקראתי לו ‘קלר’, ידעו הכל למה אני מתכוון). הם התחילו בתוצרת טובה, טריה, שקשה למצוא כדוגמתה בעיר, והמשיכו בבישול באמנות ודימיון. הוא לא היה דומה לשום סגנון לאומי מאלו שטעמתי. הם אילתרו ולעיתים רחוקות בישלו אותו דבר באותו אופן פעמיים.

ישבתי בין ורוד והברנש שכמעט דרס אותי קודם. התפטמתי באורח מביש. זה היה שונה מבשר־הבקר המיובש ומהקרטון היבש האורגני שאכלתי עד אז מכדי שאוכל לעמוד בפיתוי. הארכתי באכילתי, ובכל זאת סיימתי הרבה לפני כולם. צפיתי בהם בהישעני אחורה בזהירות ותהיתי אם אחוש בחילה. (לא חשתי, תודה לאל). הם האכילו את עצמם וזה את זה. ולעיתים קמו וסובבו את השולחן כולו כדי להציע נתח מובחר לידיד בצד השני. בדרך זו האכילו אותי רבים מדי מהם, ואני כמעט התפקעתי עד שלמדתי ביטוי בשפת־יד קלוקלת, שאמר כי אני מלא וגדוש. נודע לי מפי ורוד כי דרך ידידותית יותר לסרב היא להציע משהו בעצמי.

בסופו של דבר לא נותר דבר לעשות אלא להאכיל את ורוד ולהתבונן באחרים. עֶמדתי כמשקיף השתכללה. קודם לכן חשבתי שהם אוכלים בבדידות אולם במהרה ראיתי כי שיחה חיה שטפה מסביב לשולחן. הידיים היו עסוקות, ונעו כמעט מהר מן העין. הם אייתו זה לזה על כפות־הידים, הכתפים, הרגלים, הזרועות, הכרסים, וכל חלק אחר של הגוף. צפיתי בתדהמה כשהתפשט גל צחוק כנפול אבני דומינו מקצהו האחד של השולחן למשנהו כשהועברה איזו שנינה לאורך הקו. זה היה מהר. בהתבונני בקפידה, יכולתי לראות את המחשבות נעות, מגיעות לאדם אחד, מועברות הלאה בעוד תשובה נשלחת בכיוון ההפוך ומועברת אף היא, תשובות אחרות נוצרות לכל אורך הקו ומקפצות אחורה וקדימה. הן היו בדמות גלים, כמים.

זו היתה אנדרלמוסיה. באמת; כשאוכלים באצבעות ומדברים בידים מתמרחים במזון. אולם לאיש לא היה אכפת. לי ודאי שלא. הייתי עסוק מדי בלהרגיש מחוץ לחבורה. ורוד דיברה איתי, אולם ידעתי כי הנה אני מגלה כיצד זה להיות חירש. אנשים אלו היו ידידותיים ונדמה כי חיבבוני, אולם לא יכלו לשנות זאת. לא יכולנו לתַקְשֵר.

אחר כך התפקדנו כולנו בחוץ, למעט צוות הניקוי, והתקלחנו מתחת למערכת של ברזים שממנה זרמו מים קרים מאוד. אמרתי לורוד שהייתי רוצה לסייע בהדחת הכלים. אך היא אמרה שפשוט אפריע. לא אוכל לעשות דבר בקלר עד שאלמד את דרכם המיוחדת מאוד לעשות דברים. נראה היה כי היא מניחה כבר שאשאר זמן כה רב. חזרה לבניינים להתייבש, מה שעשו בידידותם הכלבלבית הרגילה, כשהם הופכים למשחק ולמתת את הניגוב ההדדי, ואז הלכנו אל תוך הכיפה. היה חם בפנים, חמים וחשוך. אור נכנס מהמעבר לחדר האוכל, אך לא היה בו די כדי להעם על הכוכבים שנראו מבעד לסככת השמשות המלבניות ממעל. כמעט כמו להיות בחוץ.

שוב הכשילוני תפישותי המועטות. לא נשמע הגה מלבד לחישתו הרכה של בשר המתחכך בבשר ולכן חשבתי כי אני בעיצומה של אורגיה. כבר הייתי בהן קודם, בקומונות אחרות, וזאת היתה דומה להן למדי. במהרה הבנתי כי טעיתי ורק מאוחר יותר נוכחתי לדעת כי צדקתי, מבחינה מסוימת.

מה שקילקל לי את הערכותי היתה העובדה הפשוטה ששיחה קבוצתית בין אנשים אלו נראתה מטבעה כאורגיה. התגלית המעודנת בהרבה מזו שאותה הבינותי לאחר מכן היתה כי כאשר מאה גופות עירומים מחליקים, מתחככים, מתנשקים ומתלטפים בעת ובעונה אחת, מה הטעם להבחין בדקויות? לא היו דקויות.

עלי לומר שאני משתמש בשם־העצם ‘אורגיה’ רק כדי להעביר רעיון כללי של אנשים רבים במגע הדוק. איני אוהב את המלה, היא עמוסה מדי בקונוטציות. אולם לי עצמי היו אז אותן קונוטציות, ולכן הוקל לי לראות שאין זו אורגיה. אלו שהייתי בהן היו מעייפות ומנוכרות, וקיוויתי לטוב יותר מאנשים אלו.

רבים התפתלו ופילסו את דרכם מבעד לדוחק כדי להגיע אלי ולפגוש בי. אף־פעם לא יותר מאחד בבת־אחת; הם היו מודעים כל הזמן למתרחש והמתינו לתורם לדבר עימי. כמובן שאז עדיין לא ידעתי זאת. ורוד ישבה איתי כדי לתרגם את המחשבות הקשות. עם הזמן השתמשתי במלים פחות ופחות, וקלטתי את רוח הדברים של ראיה והבנה באמצעות מישוש. אף אחד לא חש כי הוא מכיר אותי באמת עד שנגע בכל חלק מגופי, והיו עלי ידים כל הזמן. בחיישנות עשיתי כמותם.

עם כל אותן נגיעות, קיבלתי במהרה זיקפה שהביכה אותי למדי. הוכחתי את עצמי על שאיני מסוגל לנתק את התגובות המיניות, על שלא הצלחתי לתפקד באותו מישור אינטלקטואלי שחשבתי שהם נמצאים בו, כשהבנתי בזעזוע מסוים כי הזוג לידי מתעלס באהבים. הם עשו זאת במשך עשר הדקות האחרונות, לאמיתו של דבר, וזה נראה חלק כה טבעי ממעשיהם עד כי ידעתי זאת ולא ידעתי זאת בה בעת.

כמעט ברגע שהבנתי זאת התחלתי לתמוה אם אני צודק. האמנם זה מה שעשו? זה היה איטי מאוד והתאורה היתה גרועה. אולם רגליה היו מורמות והוא היה מעליה, עד כדי כך הייתי בטוח. היה זה טיפשי מצידי, אולם באמת הייתי חייב לדעת. הייתי חייב לגלות במה אני משתתף לעזאזל. כיצד אוכל להגיב בתגובות החברתיות הנכונות אם אינני יודע מהו המצב?

הייתי רגיש מאד לנימוסים והליכות. לאחר החודשים שביליתי בקומונות השונות. התרגלתי לומר תפילות לפני הסעודה במקום אחד, לזמרר ‘הארי קרישנה’ במשנהו, וללכת לי מאושר בעירום באחר. זה נקרא “בהיותך ברומי”, ומי שאינו יכול להסתגל לכך מוטב לו שלא יבקר במקומות. הייתי כורע למכה, מגהק לאחר ארוחותי, שותה כל משקה אלכוהולי שהוצע, אוכל אורז אורגני ומחמיא לטבח; אולם כדי לעשות זאת כהלכה, יש לדעת מה את המנהגים. חשבתי שידעתי אותם אולם שיניתי את דעתי שלוש פעמים באותו מספר של דקות.

הם באמת התעלסו באהבים, מבחינה זו שהוא חדר לתוכה. הם גם היו עסוקים ביותר זה בזו. ידיהם ריפרפו כפרפרים זה מעל זו, מלאות משמעויות שלא יכולתי לראות או לחוש. אולם הם קיבלו מגעים ונגעו באנשים רבים סביבם. הם דיברו עם כל אותם אנשים, אפילו היה המסר פשוט כלטיפה על המצח או הזרוע.

ורוד הבחינה היכן מצויה תשומת ליבי. היא היתה פחות או יותר כרוכה סביבי, אך לא עשתה ממש משהו שהייתי חושב עליו כפרובוקטיבי. פשוט לא יכולתי להחליט. זה נראה תמים כל כך, ובכל זאת לא כך היה.

“אלו הם (–) ו (–),” אמרה; הסוגרים מציינים סדרת תנועות יד על כף ידי. מעולם לא שמעתי שם צלילי לאי־מי מהם מלבד ורוד, ואיני יכול לשחזר את שמות השפת־גוף שהיו להם. ורוד הושיטה את כף־רגלה ונגעה באישה ועשתה איזה עסק מסובך באצבעותיה. האישה חייכה, תפשה את כף־רגלה של ורוד ואצבעות ידיה נעו.

“(–) היתה רוצה לדבר איתך אחר כך,” אמרה לי ורוד. “מייד לאחר שתגמור לדבר עם (–). פגשת אותה קודם, זוכר? היא אומרת שידיך מוצאות חן בעיניה”.

עכשיו, זה יישמע מטורף, אני יודע. זה נשמע לי מטורף לא מעט כשחשבתי על זה. נגהה עלי מעין תגלית שהמלה שלה לדיבור היתה מרוחקת משלי מרחק של ת"ק על ת"ק פרסה. דיבור, לגביה, היה פירושו חילופין סבוכים שמעורבים בהם כל חלקי הגוף. היא יכלה לקרוא מלים או רגשות בכל ניע של שרירי, כגלאי שקרים. צליל, לגביה, היה אך חלק משני בתקשורת. היה זה משהו שהשתמשה בו כדי לדבר אל חיצונים. ורוד דיברה בכל הוויתה.

לא הבנתי זאת כדי המחצית, אפילו אז, אולם די היה בכך כדי לסחרר כליל את ראשי ביחס לאנשים אלו. הם דיברו בגופם. לא היו אלו ידים בלבד, כשם שחשבתי. כל חלק של הגוף במגע עם כל חלק אחר היה תקשורת, לעיתים מסוג פשוט ובסיסי ביותר – חשבו על נורת התאורה של מקלוהאן כעל אמצעי התקשורת הבסיסי ביותר – שאמר אולי לא יותר מאשר “אני כאן”. אך שיחה היא שיחה, ואם התפתחה השיחה לנקודה שבה היה צורך לדבר למישהו באברי המין, עדיין היה זה חלק מהשיחה. מה שרציתי לדעת היה מה הם אומרים? ידעתי אפילו ברגע עמוס זה של הבנה שהיה זה הרבה יותר משאוכל לתפוש. ודאי, תאמרו. יודעים מה זה לדבר בגוף בזמן התעלסות באהבים. אין זה רעיון חדש כל כך. ודאי שלא, אך חשבו כמה נפלאה אותה שיחה אפילו כשאין זיקה ראשונית למישוש. התוכלו להמשיך במחשבה משם, או שנגזר עליכם להיות כתולעת ההוגה בשקיעת השמש?

בעוד זה קורה לי, עסקה אישה אחת בהתוודעות לגופי. ידיה היו עלי, בחיקי, כשחשתי את עצמי פולט זרע. היתה זו הפתעה גדולה לגבי, אך לא לאיש מלבדי. סיפרתי לכל מסביבי מזה דקות רבות שזה עומד לקרות באמצעות סימנים שיכלו לחוש בידיהם. כהרף עין היו ידים על כל גופי. כמעט יכולתי להבינם כשאייתו לי מחשבות עדינות. הבנתי את רוח הדברים, מכל מקום, אם לא את המלים. הייתי נבוך נורא לרגע בלבד; אז חלפה המבוכה לנוכח האישור הקל. זה היה חזק מאוד. זמן ארוך לא שבה אלי נשימתי.

האישה שגרמה לכך נגעה בשפתיי באצבעותיה. היא הניעה אותן לאט, אך באופן משמעותי הייתי בטוח. אז חזרה ונמסה לתוך הקבוצה.

“מה היא אמרה?” שאלתי את ורוד.

היא חייכה אלי. "אתה יודע, כמובן. אילו רק ניתקת מהמילוליות. אך כללית, היא התכוונה ל’כמה נחמד בשבילך'. ניתן לתרגם זאת גם כ’כמה נחמד בשבילי' ו’בשבילי' במובן זה, פירושו כולנו. “האורגניזם”.

ידעתי שעלי להישאר וללמוד לדבר.

המשך – בגליון הבא.