אברהם בן ברכיהו ונחמה ברונזפט, נולד עם אחיו־תאומו משה, בראש חודש חשון תרע"א בעיר קובל (פלך וולין) בפולין. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עברה כל המשפחה לפולטאבה שברוסיה. בעיר זו עברה ילדותו של אברהם. בית הוריו היה בית ציוני, והאב דאג שהבנים והבנות יקבלו חינוך יהודי וכללי וידעו את השפה העברית ולימודי היהדות. בבית אבא, שהיה חובב הספרות העברית, מצאו הבנים ליד כרכי “הצפירה” גם ספרים עברים חדשים. האב נהג ביום ששי אחר הצהרים לבחון את הבנים בתנ"ך ולעמוד על התקדמותם בלימודי היהדות.

בשנת 1921 חזרה המשפחה לקובל ברכבת מיוחדת של רפטריאנטים. אברהם, יחד עם אחיו משה, נכנס למחלקה ב' של הגמנסיה העברית “תרבות”, שבהנהלת הפדגוג אשר פרנקפורט. בגמנסיה זו קיבל חינוך לאומי, עברי וציוני מובהק. אברהם היה תלמיד מצטיין. כשרונותיו בלטו בכל המקצועות ההומניסטיים והריאליסטיים ונמנה עם התלמידים המשובחים והמתבלטים במוסד. לאחר שבע שנות למודים סיים אברהם את הגמנסיה כשבידו תעודה מזהירה, רצופה ציונים מעולים בכל המקצועות.

בשנת 1928 יזמו מסיימי הגמנסיות העבריות בפולין כינוס בוגרים. אברהם היה אחד היוזמים והמשתתפים הערים בכינוס. הועידה – כפי שקראו לה היוזמים – הראשונה של בוגרי הגמנסיות העבריות בפולין התקיימה בביאליסטוק בימים י"א–י"ב בתמוז תרפ"ח. בועידה זו באו לידי ביטוי שאיפותיהם וחלומותיהם של הצעירים הנלהבים. הדי הועידה ניתנו בחוברת מיוחדת בשם “הבוגר העברי”, שהופיעה בהוצאת “תרבות” בקובל (כ"ד אלול תרפ"ח, 1928) ונערכה ע"י ישראל אהרנסון. הרשימה הפותחת של החוברת נכתבה ע"י אברהם ברונזפט ונקראה בשם “אפותיאוזה”. שורותיה מעידות על רוח עלומים והתלהבות חלוצית לאומית של הבוגרים:

"…בעגול, כתף איש לשכם רעהו ישבו יחד גם החולמים משלהבי־החזיות וגם הלוחמים יודעי־המציאות, איש אישו בידו ועלומו בלבו.

*

איש אש־אידיאלו, שהגה לו בהתלהטות התלהבותו, ועולם־לבו, שרקם לו ביגון בדידותו בחבו.

ומלהט לבותיהם היוקדים נמלא החלל סביב רשפי דמויות, שרפרפו לפני עיניהם ההוזות ומביטות נכחה… דמות ארץ־כליונותיהם המתאבקת בחבלי־יצירה, דמות שפת־נשמתם הכואבת בתנובת־פריחתה… דמות ישראל סבא המחדש דם נעוריו…"

לאחר סיום הגמנסיה העברית עמד אברהם בבחינות בגרות ממשלתית כדי להכנס לאוניברסיטה. בעזרתו ותמיכתו של האח הבכור יהושע, שדאג לאחר פטירת האב (האם נפטרה סמוך להולדת תאומיה) לקיומם ולימודיהם של האחים הצעירים, עבר אברהם לווילנא. כאן נתקבל לפקולטה למשפטים של האוניברסיטה הווילנאית. לאחר שתי שנות לימודים בווילנא עבר לווארשה וכאן סיים את לימודיו באוניברסיטה. בשנת 1934 עלה אברהם לארץ בעקבות אחיותיו הבכירות דבורה וורדיה. לאחר תקופת שהייה קצרה בתל־אביב עבר לירושלים ושם השתקע. הוא נתקבל לאוניברסיטה העברית כתלמיד מחקר. התחום שבו בחר היה החוק הבינלאומי. מוריו הראשיים היו: פרופ' נורמן בנטויטש, פרופ' נתן פינברג וההיסטוריון פרופ' ר. קבנר.

בשנת תשי"ב הוענק לאברהם, ששינה בינתיים את שמו לשם עברי – גורלי, תואר דוקטור.

וזו לשון התעודה:

אברהם המשיך בלימודיו המקצועיים המשפטיים ובעת ובעונה אחת, עמד בבחינות ממשלתיות והוסמך כעורך־דין מטעם ממשלת א"י, לאחר הצלחתו בבחינות עבד כסטאז’ר אצל עורך־הדין הירושלמי הנודע מר מרדכי לבנון.

בשנת 1937 נשא אברהם לאשה את ברכה פריד, חברת נעוריו מתקופת הגמנסיה, שעלתה אף היא לארץ לאחר סיימה את למודיה כרוקחת בפראג בירת צ’יכוסלובקיה. נולדו להם שני בנים: הבכור רני־ברכיהו (בשנת 1938) והשני נחמיה (על שם האם נחמה, בשנת 1942). בשנת 1945 נולדה הבת חגית.

כיצד ראה אברהם גורלי את תפקידו ויעודו כעורך־דין יעידו דבריו ברשימה “ועידת עורכי הדין”, שנדפסה ב"דבר" (1937)

"ועידת עורכי הדין הנפתחת היום בתל אביב, היא הועידה הארצית השמינית של עורכי הדין היהודים בארץ, רבות תהיינה דאגותיה וּודאי חשובות הן השאלות המקצועיות אשר תעמודנה לפניה. אך תנאים מורכבים אלה שבהם נתונה חברתנו הצעירה בראשית גידוּלה, ומערכת מסובכה זוֹ אשר הוטלנו לתוכה בתוקף התנאים האלה, מחייבים כל גוּש צבורי מאורגן להתאזרות ולערות, לאנשי המשפט אשר בקרב ישובנו נתיחדה חלקה מיוחדת.

בתוקף עבודתם המקצועית קרובים עורכי הדין יותר מאחרים למוסדות הממשלה ולבתי המשפט. ואילו ניתנה לכולם אוזן קשובה ולב חרד, היו הם צריכים להיות הראשונים לעמוד על כל קיפוח של זכויותינו בארץ והיו יכולים להיות הראשונים אשר יחלצו למלחמה על מניעתו.

עוד המערכה נטושה. הועמדה הארץ, והועמד עמנו בתוכה, לפני הכרעות כבדות גורל. והשעה הבאה עלינו תהיה גם הרת לבטים קונסטיטוציוניים. חבר אנשי משפט, יודעי דת ודין ונאמנים עם יעוד עמם ועם צרכי גידולו המתמיד – תפקיד רב ערך נכון לו בתוך צבורנו.

וגם כר נרחב לפעולה תרבותית נכון להם. בידיהם הופקדו שערי המשפט ועליהם החובה לשקוד שלא יסולפו דרכי התפתחותו, שלא תטושטש בו דמותנו ולא תיהפך מסכת חיים זו לנצר זר בעולמנו, ללא זיקה נאמנה לשפה, לתרבות ולצרכי הבנין והגידול.

בדרכנו הכבדה קם לנו המורה העממי, אשר חלקו רב מאד בעצוב דמות דורנו החדש בכפר ובעיר. קם לנו גם הרופא העממי אשר ליוה את החלוץ בשדות עמלו ונשא אתו בסבלות בניינו. יקום לנו גם איש המשפט העממי, אשר יצא אתנו במערכותינו וישרת באמונה ובדעת ובאומץ לב את ישובנו החדש בנפתוליו המרובים והאחראים."

עבודתו המקצועית של אברהם, כעורך־דין מוכשר ומצליח, תפסה רק חלק מפעולתו העשירה והאינטנסיבית, שהתפשטה על פני שטחים רבים: ספרותיים, ציבוריים ומדעיים. מחונן בעט שנון, בעל סגנון עברי משובח, ער ורגיש לכל המתרחש סביב, בארץ ובעולם, הקדיש מכוחותיו לפובליציסטיקה. על דפי העתון “דבר”, וגם בעתונים ושבועונים אחרים, פירסם מאמרים פובליציסטיים חריפי־תפיסה, מצוינים בחוש פוליטי אמיתי, בניתוח הגיוני ומעמיק של המצב. במשך שלוש שנים ומעלה פירסם “דבר” רשימותיו מהירי־התגובה וחריפי־הביטוי, שנדפסו במקום המכובד של “דבר המערכת” בחתימה מ. ד. (מערכת דבר").

אופיו העז ואמונתו בצדקת הישוב ותביעותיו, אמונתו בזכות העם היהודי לבנות את ארצו־מולדתו בארץ ישראל, מצאו ביטוי פובליציסטי, בעל משקל רציני וארגומנטציה יורידית משכנעת. עמדו לו בזה ידיעותיו המעמיקות בחוק בכלל ובחוק הבינלאומי בפרט.

חושו הפוליטי המעמיק, כשרונותיו היורידיים, השכלתו ופקחותו עוררו את התענינותם של מנהיגי הישוב, והוצעו לו תפקידים שונים. בין היתר קירב אותו ברל כצנלסון, שרצה לשלחו לאנגליה לשם השתלמות נוספת, כדי שיטול עליו תפקיד במערכה הפוליטית. אולם אברהם סירב; הוא ראה לפניו שדה פעולה רחב בתחום החוק והמשפט ולבו לא הלך אחרי קאריירה פוליטית.

התחום העיוני המשפטי היה קשור אצלו בתחום עבודתו הפרקליטית. בזה היה כוחו הגדול כיוריסט. כי ביסודו היה איש השיטה, העיון, המחקר והמדע. לכן עסק בלא הפסק לאורך כל חייו, בצד עבודתו הפרקליטית, בכתיבת ובפרסום מאמרים, מחקרים, קבצים וספרים בבעיות החוק והמשפט. במשך תקופה מסוימת ערך מדור “בשדה חוק” בעתון “דבר”. במדור זה, שנכתב כמעט כולו על־ידו, נתן סקירות בענייני חוק, הסביר ופירש חוקים חדשים, סקר ספרים וכו'. הוא החל להוציא פסקי־דין של בתי המשפט בתקופת ממשלת המנדט. עבודה זו נמשכה זמן רב ונתגבשה בכרכים שלמים. לימים, הוציא גם פסקי־דין של בתי־המשפט במדינת ישראל. אחד מספריו הראשונים, שזכה להכרה מלאה בחיי המשפט בארץ היה “חוק הדירות והעסקים”, חוקים, פסקי־דין ופירושים (הוצאת “מסדה” ירושלים). להלן קטעים מתוך דברי ההערכה שנתפרסמו על הספר, ברשימתו של מ. ב. בעתון “דבר” (17.10.41):

"אחד החבורים המצוינים בספרות המשפטית הפרשנית שלנו הצעירה והמעטה. ההרצאה תמציתית ובהירה. ריכוז החומר וסדורו נוחים ותכליתיים ביותר ומקנים לספר ערך שמושי רב. בצדו של הנסוח העברי ופירושו ניתן גם הנוסח האנגלי, שהוא הקובע, כידוע, ואין להתעלם ממנו בבירור הדין. כיוצא בזה אתה מוצא בו נוסף על מסקנותיהם של בתי הדין באנגליה ובארץ, המשולבות בפירוש לחוק, גם נוסחאות מלאות של פסקי הדין הארצישראליים החשובים ביותר. הרי שלמעשה יש בספר זה כל מערכת המכשירים הנחוצה לעורך הדין בשעת עבודתו, על כל פנים – לשם אוריינטציה ראשונה ומהירה בחומר שלפניו.

…כי חוק הדירות – וביחוד בארצנו, ארץ מחוסרי הדירה למופת, שאין לך בית שאין שבעה שוכרים ושוכרי־משנה כרוכים בו – הוא חוק עממי שמעטים כמוהו, חוק הנוגע לחייהם של המוני אדם יום יום. חותם הארעיות שהטביע עליו המחוקק, תחומי הזמן הקצרים שהוקצבו לו ביצירתו – תקופת החירום של ימי המלחמה – אינם גורעים מערכו החיוני והמעשי. כי יש גורם חשוב וקבוע בארצנו, ארץ העליה העממית, המחייב את קיומו של החוק הזה והוא המחסור בדירות, ויש לקוות שגורם זה יוסיף לפעול אחרי המלחמה כדרך שפעל לפניה. פירוש רחב ומוסמך לחוק זה הוא מילוי צורך חיוני שבשל.

בחלקו העברי של הספר, החוק ופירושו, (פסקי הדין הובאו באנגלית) מקופלת עבודה רבה ושקודה של ליקוט וברירה, עריכה והסברה, שנעשתה על יסוד בדיקה רחבה של מקורות, בצירוף כמה הנחות נראות של המחבר, יש קפידה בציון האסמכתאות והסתיגות מפסקנות. ועל כולן – הספר הוא, כאמור, מורה־דרך טוב שאין שום עו"ד יכול לוותר עליו."

לימים, כאשר יצא הספר “Law of Landlord and Tenant in Palestine,” by Dr. A. Gorali, פירסם עליו דברי הערכה מ. הרפזי (דבר, 13.1.48):

"א. גורלי, עורך־דין ירושלמי, שהתמחה בחוקי הדירות, התחיל לפני שנים בפרסום ספר, שהכיל את נוסחי החוק בעברית, בצירוף הסברות ופירושים של המחבר ליד כל סעיף. וכן הנוסח האנגלי של החוק וכמה פסקי־דין יסודיים, שהוצאו בעיקר על פי “חוקי בעלי הבתים והדיירים” מלפני המלחמה. לא ארכו הימים והמחבר נאלץ להוציא מהדורה שניה של ספרו ולקבץ בה פסקי־דין חדשים, שפירשו את הסתום שבחוק.

ובינתיים עברו שנים. מצוקת הדירות בעינה עומדת. החוק מתאמץ להקפיא את שכר־הדירה ולקיימו ברמתו משנת 1940, לעומת התיקרות עצומה של כל המיצרכים. התנגשות האינטרסים בין המשכירים והשוכרים, המתבטא ברבבות סכסוכים, בכל בית ובכל דירה, נתנה יבול של אלפי פסקי־דין. החוק עצמו שונה ותוקן אך במעט, אך פסקי־הדין של בתי המשפט הגבוהים, לעתים סותרים, יצרו והרחיבו סביבו תורה שלמה, הדורשת כינוס וסידור.

הספר החדש של גורלי אין לראותו כמהדורה שלישית של ספרו המקורי. לפנינו חיבור רחב מידות ורחב היקף. המחבר מקדים את נוסח חוקי הדירות ותקנותיהם ופרקים מאותם חוקי־היסוד וחוקי־חירום, שקשר וחשיבות להם ליחסי־שכירות, וכן נוסח החוק האנגלי, במידה שהשווה והשונה שבין אלה חשובים לפירוש החוקים בארצנו. אין בספר כל פירוש והסבר מצד המחבר עצמו, סוגיה אחר סוגיה, שאלה אחר שאלה, מקבלות את הסברן בצורה של קטעים עיקריים של פסקי־דין עקרוניים, שיצאו בבתי־המשפט בארץ בשבע השנים: יחסי המשכיר והשוכר, הגדרות, יצירת השכירות לסוגיה, חוזה השכירות, פרשת ההוכחות, שכר־הדירה למיניו, הגנת הדייר בחוק. המחבר התגבר על ריבוי החומר שנתגבב במשך השנים, מיין אותו, עמד על הסתירות שבין פסקי־הדין השונים, הוציא ישן מפני חדש – ונתן לפנינו ספר, כלי ששום איש העוסק בחוק או בסכסוכי דירות לא יוכל לוותר עליו. אם “גורלי הישן” היה מלווה כל עורך־דין בבואו לייעץ ללקוחות או לריב את ריבם בעסקי דירות, “גורלי החדש” ישמש אותו מעתה בנאמנות יתירה. שני הכרכים שיצאו עד עכשיו (ובהם 488 עמוד) יושלמו בקרוב בחלק שלישי, שיכיל, לפי הודעת המחבר, שני פרקים נוספים (על סיומה של שכירות, על העברת השכירות ושכירות־משנה) וכן מפתח ענינים, לוח פסקי־הדין המצוטטים ותוספת. רצוי מאד, שתוספת זו תכיל גם את התיקונים לחוקי הדירות, שפורסמו לא מכבר בצורת הצעת־חוק, ובודאי יקבלו בקרוב תוקף כחוק ממש."

ככל שבגר וקנה דעת ונסיון, כן גדלו תכניותיו. שוב לא הסתפק במדורים שפרסם בעתונות, הפסיק את עבודתו הפובליציסטית והתמסר לחלומו הגדול: הוצאת “ספריה משפטית” עברית. תמיד חזר והדגיש את חשיבותה של ספריה משפטית עברית וראה בה צורך חיוני לחיי מדינה תקינים. “הספריה המשפטית” בעריכתו של אברהם גורלי הפכה לגורם חשוב בחיי המשפט הישראלי ובמדע המשפט העברי. הוא השקיע עמל רב ב"ספריה המשפטית" – בעידוד המשפטנים, עורכי־דין ושופטים, לכתוב ולחבר את הספרים וטיפל במסירות בעריכתם הן מבחינה מקצועית והן מבחינה לשונית סגנונית. אברהם גורלי היה בעל חוש לשוני מצוין. ידיעותיו הרבות בלשון העברית והאנגלית (לעולם לא פסק מללמוד ולהשתלם ולהעמיק) – הכשירוהו לתפקיד אחראי זה של עורך. במרוצת השנים גדלה העבודה. בספריה המשפטית יצאו י"ג ספרים, ביניהם חלק גדול משל אברהם, מהם בהשתתפות חבריו לעבודה. לכל הספרים הקדים גורלי מבוא, שהיה בבחינת מחקר בתחום ענינו של הספר. המבואות הללו, הניתנים בספר זה במקובץ, מגלים את ערכה ההיסטורי והמדעי של “הספריה המשפטית” שבעריכת אברהם גורלי. הוא זכה להיות בין מניחי היסודות ובין מגליה ומטפחיה של הספרות המשפטית העברית.

התענינותו בבעיות הלשון העברית גדלה והלכה. הוא השתתף בעריכה מקצועית ב"מלון העברי" של אברהם אבן־שושן (הוצאת קרית ספר), אף פירסם רשימות מחקר אחדות. התענינותו של אברהם בלשון ובמחקרה, היתה רק צד אחד מאהבתו הגדולה והעמוקה לספרות. לא פעם שלח את ידו לתרגום דברי הגות ואף דברי שירה ופיוט. אחת מתכניותיו היתה הוצאת קובץ ספרותי, מעין אנתולוגיה, על הנושא משפט וחוק בספרות. לשם כך ציין פרקים רבים מהספרות לכללית – מכתבי דוסטויבסקי (כמו החטא וענשו), באלזאק, ואף מהסופרים החדשים כגון הרמן ווק (המרד על הקיין) ואחרים. כמובן שלא פסח על הספרות העברית, ואף חזר ועיין בתלמוד. את האנתולוגיה הספרותית־משפטית כמו תכניות מקוריות ומעניינות אחרות בשטח המדע והמחקר המשפטי לא זכה להגשים.

*

עבודתו הרבה במקצועו כעורך־דין, ואהבתו לכתיבה ומחקר, מסירותו ל"ספריה המשפטית" ועיסוקיו הציבוריים השונים, לא הסיחו את דעתו מן העיקר הגדול של חייו, מפעולתו ב"הגנה", בה ראה בחזון את המכשיר המסייע העליון להקמתה של מדינת ישראל וביסוסה בזירה הבינלאומית.

ראייתו המעמיקה והמרחיקה, תפיסתו הפוליטית וכוח חזונו היו בולטים בו מבחרותו. רשימותיו ומאמריו הרבים מוכיחים, שחזון מדינת ישראל היה משאת נפשו ואמונתו בתקומת המדינה היתה בלתי מעורערת. להגשמת חזונו זה הקדיש את מיטב כשרונותיו וכוחותיו. עדות לכך היתה פעולתו ב"הגנה" מאז כניסתו לשורותיה עם השתקעותו בירושלים, ועד לתפקיד האחראי כתוכ"ל בצ.ה.ל.

כחבר ה"הגנה" עמד עם נשק ביד לשמור בלילות על שכונות ירושלים ומבואותיה ופעל בלשכת ההסברה, כפי שמעידים הדברים, שנתפרסמו ב"עלון לחברים" של ארגון חברי ה"הגנה" סניף ירושלים תשט"ו (מס' 9): “בשטח זה עשה גדולות וחברי ה”הגנה" ראוהו מופיע בפניהם בכל פינות ירושלים, בכל חדרי מחתרת ובקוי חזית". ככל שגברה והתפשטה פעולתה של ה"הגנה" כן הוטלו עליו תפקידים מרובים ואחראיים. וכשרבו המאסרים של חברי ההגנה, שנתפסו בעמדות, בהעברת נשק, באמונים ובפעולות שונות – הוזעק תכופות, בימים ובלילות. תמיד עמד הכן ונענה לכל קריאה ופעל במלוא המרץ והמהירות. ידיעתו את המנטליות האנגלית, בקיאותו המשפטית, פקחותו וזריזותו, אומץ לבו ותפיסתו החריפה – כל אלה הכשירוהו לתפקידיו האחראיים והיו לו לעזר בפעולותיו, פעולות שהיו כרוכות בסכנות אישיות חמורות. כך זכה לשחרר רבים מבין אסירי ציון, נושאי נשק המגן ושליחי העם, צעירים וותיקים, בני עיר ובני קיבוצים, מידי המשטרה והצבא הבריטי של ממשלת המנדט.

פעולתו זאת, פעולת התנדבות רבת־שנים ומלאת־מסירות, הכשירתו לתפקידו החשוב לעתיד כתובע הכללי של צבא ההגנה לישראל. עם התחלת מלחמת השחרור נקרא לעמוד בראש השרות המשפטי של צ.ה.ל.

הוא היה התובע הכללי הראשון – התוכ"ל – בצ. ה. ל. וכיהן בתפקיד זה כסגן־אלוף. בתוקף תפקידו הועבר בראשית המצור על ירושלים לתל־אביב. כמנהגו התמסר בכל לבו ונפשו לתפקידו, חיבר את חוק השיפוט הצבאי תש"ח. על דרכי עבודתו והשקפותיו מלמדנו מאמרו שנתפרסם ב"במחנה", בעקבות השיחה ב"קול ישראל". המאמר מסתיים בדברים אלה:

“אולם לפי שעה רבה וחשובה עבודתה של התביעה הכללית. עליה לתבוע לדין את המתנכלים לרכוש הצבא ולכוח הצבא, את הפוגעים בגופו ובכבודו של החייל, את העוברים על צווי החוק והמוסר, ועליה להביא למשפט גם את המתרשלים בתפקידיהם ומזניחים עמדותיהם. על התביעה הכללית לתת דעתה שזכויות החייל תישמרנה במלואן. התוכ”ל איננו אלא ידיד הצבא והחייל, וגם אחרי איומי הצלף לא ימלא התוכ"ל את תפקידיו בתוך משוריין, כי אם בצפיפות חדרים, צריפים ואהלים, ולא ישא פנים לצלף או לטירון, למפקד או לטוראי ולא יהדר פני איש. הכול שווים בפני החוק והחוק מחייב בשווה את הכל."

לאחר שגמר שרותו בצ. ה. ל. כתוכ"ל, המשיך לשמש כקצין במילואים כשופט בבית־הדין הצבאי העליון. בתפקיד זה, כאחד מאבות בתי־הדין של צ.ה.ל., נשאר עד יומו האחרון.

עם פרישתו מצ. ה. ל. חזר גורלי לעבודתו ולמלאכתו, כעורך־דין במשרדו בתל־אביב. עבודתו מקיפה את משרדו בירושלים, ואף בבאר־שבע. מידותיו התרומיות היו ידועות בציבור, רבו גם רבו העשוקים והמדוכאים חסרי־כל, המתדפקים על דלתות משרדיו, שיצאו מחדרו מעודדים, עצה משפטית לצדם ולעתים קרובות מתת כסף בידם. כי מה שציין את אברהם גורלי בכל, בחייו הפרטיים והציבוריים, היו סגולותיו הנעלות, טוב לבו והבנה לצרת הזולת. הוא לא מנע את עזרתו מכל דורש ותמך ביד רחבה במוסדות ציבור ומוסדות צדקה, בבני משפחה ובידידים קרובים ורחוקים.

אברהם גורלי, איש המשפחה ואיש הציבור, היה איש רעים למופת. נבון ופיקח, בעל השכלה רחבה, שולט בשפות רבות, חובב אמנות ובקיא בספרות־העולם כבספרות העברית היה מטבעו איש שפע, קורן ומקרין ומעשיר את כל מי שבא עמו במגע. מחונן בחוש הומור נדיר ואיש שיחה פיקח היה הופך לאישיות המרכזית בחברה. אברהם גורלי היה בעל חן וקסם אישי נדיר, שופע מרץ וכוחות יצירה נפלאים. כולו תסיסה, מלא רעיונות ושאיפות.

אברהם גורלי נספה בתאונה, בישבו ליד הגה מכוניתו בדרך לבאר־שבע, בי"ד בתשרי תשי"ד (11.10.1954). הוא נקטף לפתע, במיטב שנותיו, באמצע דרך חייו, כשהבשיל להעניק לעם ולמדינה את פרי כשרונותיו הברוכים וסגולות נפשו היקרות. הוא הובא לקבורות בבית העלמין בהרצליה, כשאת ארונו מלווים אשתו, ילדיו, כל בני משפחתו, חבריו בצ. ה. ל. וחבריו למקצוע, ידידיו רעיו ומעריציו מכל קצות הארץ. על קברו הוקמה מצבה, בה חרותות המלים:

עו"ד ד"ר אברהם

בן ברכיה גורלי

סג"א תוכ"ל בצ. ה. ל.

א' חשון תרע"א

י"ג תשרי תשט"ו

אוהב אדם ופועל צדק