המחוקק הארצישראלי –    🔗

“דבר”, 15 באפריל 1937

המחוקק הארצישראלי מגלה בימים האחרונים פעילות רבה בשטח תחוקת ההגנה וחיזוק המשטר בארץ. חוקיו מיועדים למנוע מעשי פשע המוניים ומכוונים לסתום את הפרצות, שפרץ בית המשפט בחומת החוק בגלל פגימותיו ובעטיה של התביעה הכללית.

את הפעולה הזאת אפשר היה לקדם בברכה, אילו היינו מתבשרים גם כי נוצרו הערובות הנחוצות לכך, שהתיקונים לא ישארו אותיות פורחות.

לפני חצי שנה בערך יצא תיקון לחוק העדות, המפטר במשפטים פליליים מ"העדות המסייעת"; זו “העדות המסייעת” שהפכה לרועץ בחיים המשפטיים־מדיניים בארץ והכובלת את בית המשפט ואת הצדק גם יחד. אך עד היום טרם קיבל תיקון זה כל תוקף. מה הטעם להשתהותו של המחוקק? האמנם לא גמל עוד המצב למתן כוח לתיקון זה, לאחר הזיכויים המרובים של פושעים בלתי מפוקפקים בגלל חוסר אותה “העדות המסייעת”?

לו באנו לפרט והיתה הרשימה ארוכה למדי. די אם, יקבע כי איחור זה של המחוקק גרם לשחרורם של מחזיקי נשק וסייע להשרשת האמונה, שאמנם אין הפושע בא על ענשו בארץ הזאת.

לפני זמן קצר פורסם דבר המלך במועצתו על הגנת המדינה. דבר מלך זה הממזג את חוקי ההגנה הקודמים, קובע הלכה, המבטלת את ההחלטה הידועה של בית המשפט העליון. לפי הלכה זאת מחייבות תקנות החירום של 1936 גם לאחר 29 בספטמבר 1936, התאריך שבו ניתנה לנציב העליון הסמכות המורחבת להגנה על המדינה.

אחד, אחד ובאין עונש שוחררו מחזיקי הנשק, שנידונו לאחר התאריך הזה, אשר נקבע ע"י בית המשפט העליון כיום ביטולן של תקנות החירום. לו הקדים המחוקק וקבע את ההלכה תיכף לאחר השחרור הראשון, כי אז היו תקנות החירום מחייבות גם לאחר התאריך הזה, שנעשה פאטאלי ליסודות הצדק והמשטר, ולא היו משתחררים מהעונש מחזיקי הנשק והמתקיפים שנידונו כולם בערכאה הראשונה לענשי מאסר מ־5 שנים ומעלה.

התביעה הכללית הבטיחה לבית המשפט העליון לתבוע שוב עבריינים אלה, לאחר ששוחררו מעונש בתוקף קביעת בית המשפט, כי תקנות החירום נתבטלו. אך טרם שמענו על קיום ההבטחה הזאת, ועפ"י הנסיון המר שהצטבר אצלנו מתולדותיו של מנגנון זה, ספק אם גם נמהר לשמוע כזאת.

רבות דברה העתונות האנגלית והארץ־ישראלית על חוסר ההתאמה שבין בית המשפט לבין מנגנון ההנהלה בארץ, להוותה של המדינה.

אך לא פחות מסוכנת היא גם אי־ההתאמה של פעולת המחוקק לצרכי השעה של המדינה. גם בחזית זו עלינו לאסור את המערכה ולהפנות את תשומת לבו של המחוקק הארצישראלי על ההכרח להתאים את החוקים לצרכי הארץ לא רק מבחינת התוכן, כי אם גם מבחינת הזמן.

 

שכם הערבית    🔗

“דבר”, 30.5.57

שכם הערבית הפכה בחסד השלטון לעיר המשפט בשביל כל מושבות ישראל אשר בגליל ובעמק הירדן. הנפות של טבריה וצפת שהיו עד עכשיו שייכות לאיזור השיפוטי של חיפה נקרעו ממנה עכשיו, בתוקף תיקון של החוק בדבר בתי המשפט, וצורפו לאיזור השיפוטי של בית המשפט המחוזי בשכם.

כלום כה גברו והודקו במשך הזמן האחרון היחסים החברתיים והכלכליים של יהודי צפת ושל יהודי טבריה ושל מושבות הגליל ומשקי עמק הירדן עם שכם הערבית דוקא, עד אשר היה הכרח לעשות את התיקון הזה? האם לפחות נוצרו הערובות כי איש יהודי מן הגליל התחתון או הגליל העליון כי יבוא להישפט בשערי שכם, יהיו חייו מוגנים שם למדי ולא יאונה לו כל רע וכל עלבון? וכי גם שפתו תהא מובנה ומוגנה שם כל צרכה, ותורגמנים יתמנו שם במספר הראוי?

ואם גם נניח לרגע כי כל הערובות הללו נוצרו שם (על יסוד מה יש להניח זאת?), האם לא רשאי איש יהודי מן הגליל ומעמק הירדן, מצפת ומטבריה לדרוש שעניני המשפט שלו יסודרו בתוך תחומיו הוא ובקרב אנשי סביבתו הטבעית?

מה חטא חטאה חיפה שלוּקח ממנה כל שדה פעולה זה, שיש לו לא ערך אדמיניסטרטיבי כי אם גם ערך כלכלי רב? ומה הגדולות והנצורות אשר עשתה שכם בזמן האחרון שזכתה פתאום לשכר לא צפוי זה?

ועל כולם, מה פשעם ומה עווֹנם של יהודי טבריה וצפת, של אנשי כנרת והדגניות, של אכרי ראש פינה ומתולה, שהמה יצטרכו מעתה להביא את עצומותיהם וערעוריהם בעניני קרקעות וירושה, עניני מסחר וקנין בפני בית־המשפט בשכם דוקא?

זכורה המלחמה שניהלו יהודי תל־אביב על זכותם לא להזקק לבית־הדין ביפו. ארכה המלחמה ונחוצים היו קרבנות דמים ממש עד אשר נאותה הממשלה להכיר בצדקת הדרישה הזאת. האם יגרע דינם של יהודי הגליל ועמק־הירדן מדינם של יהודי תל־אביב?

ציבור עורכי הדין היהודים הביע את מחאתו נגד ה"תיקון" הזה. מחאה זו של עורכי הדין מחאת כל הישוב העברי היא, ודרישתם הצודקת של יהודי העמק והגליל להישפט בתוך תחומם אינה צריכה להיפסק עד שתישמע.

 

בשורותיו של מיניסטר המושבות    🔗

“דבר”, 28 ביולי 1937

בשורותיו של מיניסטר המושבות על גזירות העליה וגזירות הקרקע אשר כבר הוכנו הפקודות עליהן ודאי תפורשנה כ"המשך הגיוני" של הודעת הממשלה על מדיניותה החדשה, אשר ניתנה עם פרסום הדו"ח של הועדה המלכותית.

עובדה היא, כי הממשלה החליטה להגשים רק שתים מהמלצות הועדה: קיצוץ אכזרי של העליה והגבלות חמורות של זכות קנית הקרקעות. יתר ההמלצות – אמר המיניסטר – אי אפשר להגשימן מבלי התיעצות מוקדמת עם הנציב העליון, מבלי התחשבות זהירה ומדוקדקת עם מצבה הכספי של ממשלת ארץ־ישראל ומבלי נטילת רשות מחבר הלאומים. אכן, מובנת הזהירות בכל דבר העלול לפגוע באוצר הממשלתי של ארץ־ישראל; אולם דוקא משום כך יש לתמוה על המהירות הרבה ועל הקלות הרבה שבה החליטה הממשלה לעשות את הצעדים האלה העלולים להמיט שואה על משק הארץ ועל מצב תושביה. ודאי שכמה מהמלצותיה של הועדה המלכותית זקוקות לאישורו של המוסד הבין־לאומי אשר מסר את המנדט לידי אנגליה; אולם שום גאון משפטי לא יסביר, מדוע אין חובה זו חלה לגבי פגיעה חמורה בשתי תקנות יסודיות של המנדט: זכות היהודים לעליה וזכותם להתישבות צפופה על הקרקע. עובדה היא, כי הממשלה הבריטית היתה הקובעת, אילו המלצות מותר לה להגשים מיד ואילו המלצות זקוקות חקירה ואישור מוקדם של חבר הלאומים. עובדה היא שהממשלה בחרה לה מכל ההצעות של הועדה המלכותית דוקא את השתים הקטלניות ביותר לישוב היהודי ולמפעל הציוני. אם יש צורך בדוגמה נוספת, הרי פעולה שמבחינה משפטית אינה אלא פעולה אדמיניסטראטיבית פשוטה כהכרזת בחירות חדשות למועצה המוסלמית העליונה משמשת עדיין נושא לשיקולים זהירים בממשלה; אולם אותה ממשלה עצמה עושה שינויים מרחיקי לכת בעניינים היסודיים ביותר של המנדט הארצישראלי אם הם רק כובלים את חיי היהודים.

המלצותיה של הועדה המלכותית עומדות עכשיו לדיון בפני בית דין בין־לאומי ופסק הדין האחרון טרם הוצא.

נבחרי העם היהודי יצטרכו לדון בימים הקרובים בהצעות האלה. תכנן של ההצעות ידוע. תנאי ראשון ויסודי להן: אמון בהבטחותיה של ממשלת אנגליה וברצונה הטוב להגשימן.

האם אין גזירות אלו, הנמהרות והקטלניות, עשויות לערער כל שריד של אמון, והאם יש לדרוש מעם מורדף ומעונה, צמא שחרור ותקומה ושבע אכזבות ורוגז שיוכל להתיחס באמון להבטחות חדשות כשהן מושטות לו על חודה של חרב אוכלת?

 

“תקופת המעבר”    🔗

“דבר”, 30 ביולי 1937

תקופת המעבר אשר הועדה המלכותית המציאה והציעה אותה כשלב אורגני וראשון לכל התכנית כולה, ושגם על דעת מציעיה אין לה זכות ואין לה הצדקה אלא אם כן נתקבלה ונתאשרה התכנית כולה, הנה נזדרזה וקפצה עלינו והפכה לעובדה. עוד הפרלמנט האנגלי דן בעצם תכליתיותה של התכנית, עוד שום צד מן הצדדים לא קבע רשמית את עמדתו, עוד ועדת המנדטים לא היתה לה שהות אף לעיין בה; עוד הקונגרס הציוני לפנינו, וישיבת ועדת המנדטים לפנינו והפרלמנט האנגלי לא החליט עוד סופית אף הוא – ואנו כבר בתוך תוכה של תקופת מעבר זו על כל גזירותיה וסכנותיה. ובשורה רודפת בשורה כי רשת הגזירות הולכת ומתעבה ופקודות מיוחדות “לתקופות מעבר” זו כבר מתבשלות במטבחי השלטונות.

היש יסוד משפטי כל שהוא לכל מושג חדש זה הרה הסיבוכים והסכנות של “תקופת המעבר”?

מבחינה משפטית מושג זה כיום הוא מופרך מעיקרו. הועדה עצמה ראתה את התקופה הזאת המוצעת על ידה, כראות מצב בין־מנדטי, אחרי אשר יוחלט על ביטול המנדט וטרם תגיע שעתם של החוזים המיוחדים. האמנם בוטל כבר המנדט בארץ? היש כאן מישהו בארץ אשר כוח לו לבטל את המנדט?

אליבא דדינא, לא היתה לועדה המלכותית כל סמכות גם להציע את ביטולו של המנדט. בכתב סמכותה בלונדון ובפקודת סמכותה בארץ ישראל אין אף מלה, שתוכל להתפרש, שיש לועדה הרשות לנגוע במנדט; הועדה עצמה מביעה בדף 98 של הדו"ח את תפקידה לפי דברי מיניסטר המושבות ביום 18 למאי: “…שתתמנה ועדה מלכותית, אשר תחקור את סיבות המהומות ואת הקובלנות של הערבים והיהודים. מבלי לנגוע בתנאי המנדט”. בפירוש מבלי לנגוע.

אך אם גם נניח, שהדו"ח והצעות הועדה המלכותית יכלו לשמש בסיס להחלטת ממשלת המנדט להציע בפני החבר את סיומו של המנדט הארץ־ישראלי, הרי ציון “תקופת מעבר” המהווה בעצם את ביטול המנדט בלי כל אישור החבר אינו כלל מסמכותו של שום שלטון חוקי בעולם מלבד מועצת חבר הלאומים.

שני הקוים היסודיים של “תקופת המעבר” הם: קיצוץ במידות העליה וצמצום האפשרות של רכישת הקרקעות בשטח המנדט הארץ־ישראלי, שהנו שטח הבית הלאומי היהודי.

הועדה המלכותית ממליצה לנקוט בתקופת המעבר בצעדים שיאסרו על היהודים לקנות קרקעות באיזור המדינה הערבית העתידה ועל הערבים באיזור המדינה היהודית העתידה. הודעת הממשלה שנתפרסמה ביום פירסום הדו"ח של הועדה גם קיבלה את ההמלצה הזאת של הועדה, והודעת משרד המושבות מבשרת כי הפקודה המתאימה כבר עומדת להתפרסם.

לעומת זאת ביחס לעליה לא קיבלה ממשלת המנדט את המלצת הועדה לתקופת המעבר כי אם החמירה עליה. הועדה המליצה על קביעת “גובה פוליטי” לעליה במקרה שהמנדט ישאר בעינו; לתקופת המעבר המליצה גם הועדה על עליה יהודית חפשית בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית של אזור המדינה היהודית העתידה, וממשלת המנדט “אומרת להתיר לתקופת שמונת החדשים… עליה יהודית לכל סוגיה במספר הכולל של 8000 איש, ובלבד שלא יעברו את גבולות יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ”. הממשלה, איפוא, קבעה כעת מכסת עליה בעלת “גובה פוליטי” למרות המלצותיה של הועדה, שמהן “נתרשמה – הממשלה – התרשמות מרובה”.

באופן כזה קיימת כבר כעת, לפני שניתן האישור של החבר לאיזה שהם תיקונים או שינויים במנדט, “תקופת מעבר” המבטלת את יסודי יסודותיו של המנדט הארץ ישראלי. הועדה המלכותית וממשלת המנדט פרקו את עבותות המנדט בניגוד להתחייבויות הבינלאומיות ומתוך פגיעה בולטת ביסודות חוק העמים וחוקת ארץ־ישראל.

איסור מכירת קרקעות באזורים ידועים עומד בניגוד למנדט ולקונסטיטוציה הארץ ישראלית, האוסרת הפליה בין התושבים. גם הועדה עצמה במקום אחר בדין וחשבון שלה (דף 222) מניחה, שיש צורך לשנות את המנדט כדי שאפשר יהיה להגביל את מכירת הקרקעות, למעשה הוכנסה עתה הפליה זו, עוד טרם שינה חבר הלאומים את המנדט.

קביעת “גובה פוליטי” לעליה עומדת בסתירה בולטת להתחייבויות להקמת הבית הלאומי היהודי, לאיפשור התישבות צפופה וכו'. הממשלה קבעה כמכסימום 8000 סרטיפיקטים ל־8 חדשים בכל סוגי העליה, לרבות הקרובים, בעלי ההון, וכו' אך בתנאי נוסף שלא יעברו על גבול יכולת הקליטה הכלכלית. ייתכן, שלפי הערכת הממשלה, ינתנו פחות מ־8000 סרטיפיקטים, ואם יכולת הקליטה תהיה יותר גדולה – הרי בכל מקרה יותר מ־8000 סרטיפיקטים לא יינתנו.

הנהגת הגזירות הללו של תקופת המעבר היא למעשה הפיכת המנדט על פיהו, מבלי כל יפוי כוח לכך מאת מועצת חבר הלאומים, נותנת המנדט.

ואם אפילו תאושרנה המסקנות האלה ע"י מועצת החבר, הרי רק היא רשאית ומוסמכת להציע הלכות ופעולות לתקופת המעבר.

אין החלטות של ועדות וממשלות יכולות לבוא במקומן של החלטות החבר וארצות הברית, המוסמכות היחידות לשנות את המנדט. החלטות כאלה מחוסרות תוקף גם לפי החוק הבינלאומי וגם לפי החוק הארץ ישראלי.

ועד אשר אנו עסוקים בהתאבקותנו הפוליטית הגדולה על עתידה של ארץ ישראל ועל סידורה הפוליטי הסופי, אל נא נסיח דעתנו קודם כל וכתנאי מוקדם לכל, מהגזירות הזמניות והבלתי חוקיות הללו העלולות להחניק את מפעלנו כולו ולשים לאל את כל מאמצינו ומאמציהם לחיפוש פתרון סופי.

התנועה הציונית ידעה להתמיד בעבודתה המעשית, היום־יומית בכל התנאים, על אף המכשולים החמורים ביותר ו"פכים קטנים" אלה נצטרפו להתחלת הבנין המפואר, שגם אויבינו מוכרחים להודות בו. אל נא נתנכר גם עתה למסורת המבורכת הזאת, שבה סוד גידולנו עד עתה ונצחוננו להבא.

מלחמה בגזירות כובלות אלו, שאין להן הצדקה ואין להן סוף, היא ראשית המלחמה, שהקונגרס הציוני העשרים מצווה עליה.

 

מכסת העליה העובדת    🔗

“דבר”, 12 בנובמבר 1937

מכסת העליה העובדת לשמונת החדשים הנגמרים במארס שנת 1938 – מקומה נאה במסגרת של חוק העליה “המתוקן”. המאכסימום הפוליטי של אלף נפש עולים לחודש שהיו אשר ביקשו לפרשו כפרט במערכת הגורמים אשר לפיהם תיקבע מכסת העליה היהודית, כ"תיקון קל והכרחי" של עיקרון יכולת הקליטה, – מיכסת העליה העובדת שנקבעה עכשיו מעידה, כי מאכסימום פוליטי זה הפך ליסוד היסודות של כל החישובים שמידות העליה נקבעות לפיהם. לכל אשר יפנו מחשבי החישובים – קיר אטום לפניהם: אלף נפש לחודש. וקיר אטום זה למעשה אינו רק מגביל את מידות העליה אלא הוא קובע את מידת הישוב כמו שהוא, לבל ירבה. אלף עולים לחודש – זהו בערך המספר שהישוב היהודי יכול לקבל מבלי שיעלה חלילה אחוז היהודים בארץ אף במשהו, כי זהו בערך ההבדל בין הריבוי הטבעי של האוכלוסים הערבים לרבוי הטבעי של הישוב היהודי. אלף נפש לחודש אומר איפוא: גיבוש היחס המספרי בין היהודים ללא יהודים בארץ, אולם הוא אומר יותר מזה. ופירושו – גם שינוי בעצם היחס של הממשלה אל העליה. מאחד היסודות העיקריים של התפתחות הארץ ומאחד החובות הראשיים של הנהלת הארץ הופכת העליה ע"י החוקה הזאת למין רע שאין להמנע ממנו. והממשלה נוהגת בו כמו שנוהגים ברע אשר כזה: תופסים אותו במעוטו האפשרי.

ועוד חידוש מסוכן נוסף נקבע בפקודה הזאת, המפרטת את המספרים המכסימליים של העולים לסוגיהם. הפקודה קובעת את מכסימום העולים “הנכרים” כולם ובתוך המספר הזה את מכסימום העולים היהודים. והנה הגיע ההפרש בין שני המספרים ל־1600. נקבעה איפוא מיכסה לעלית לא־יהודים שהיא 20 אחוז ממיכסת העליה היהודית! יחס אשר כזה טרם ידענו אף למעשה, ומעולם לא ידענו להלכה. ואין לנו כל בטחון שהיחס הזה לא ישתנה עוד לרעת היהודים, כי עדיין לא ידוע אם מספר העולים היהודים שיורשו להכנס בתקופה זו לארץ ימצה את המספר המכסימלי כולו. יתר על כן: לעלית היהודים נקבע מכסימום מפורש בתוך “המכסימום הכללי”: אלף נפש לחודש. מספר־קדוש, שאין כנראה לעבור עליו. אולם למספר העולים הלא יהודים לא נקבע כל מכסימום, לא פוליטי ולא כלכלי, ואין ערובה כי אחוז זה שעוד לא ידענו כמותו בארץ, הוא גם האחוז האחרון.

והרוח החדשה הזאת, רוח שמונת האלפים דוקא – מסתמנת יפה תוך השוואה בין מיכסת העליה העובדת היהודית לבין המספר שהוקצה לעליה הלא יהודית. שני המספרים האלה כמעט שוים. יסוד יסודותיה של העליה היהודית, הצינור העיקרי לשאיבת כוחות עבודה ויצירה לארץ והצינור העיקרי להצלתם של מעוני גולה – כמוה כעלית הלא־יהודים לארץ הבית הלאומי. כל נפש יהודית שתיכנס לארץ בצינור זה תכנס עמה לארץ נפש לא־יהודית. עוד לא היתה עדות ברורה יותר לרוח השמירה על הארץ מן “הרע שאין להמנע ממנו” של העליה היהודית כשני מספרים אלה, 1780 ו־1600.

הוראות שעה? ודאי, כך הודיעו מבמות גבוהות מאד, מבמות עולם ואת ההודעה הזאת יקיימו. אולם רוח החוקים והתקנות האלה איננה מעידה עליהם, שמחבריהם חקקו אותם מתוך הכרח ומאין ברירה בלבד. וגם בפירוש נאמר כי כעבור שמונת החדשים רשאי הנציב העליון לדרוש את המשכתם! צמצום המושג “תלוי” נקבע בחוק הזה ללא כל הגבלה בזמן. העם היהודי חייב להשקיע את כל כוח מצוקתו וכל להט רצונו במלחמה הזאת על זכות עליתו, כי כלתה אליו סכנה רבה.