ולעת עתה מה?    🔗

“דבר”, 10 בינואר 1938

ולעת עתה מה? עד אשר אנו מנסים להגיע עד חקר תכליתה של ועדה “טכנית” זו אשר על סמכותה נתבשרנו מפי מיניסטר המושבות, ועד אשר אנו אומרים לנחש את התוצאות הפוליטיות אשר תביא לנו בכנפיה, הרי המסקנה האחת היא ודאי גלויה ומפורשת ומוטלת מחוץ לכל ספק: תקופת בינים זו, אשר אנו נתונים בה זה יותר משנה לא במהרה תפסק. הממשלה הבריטית קובעת למפרע, כי חקירת הועדה הזאת תמשך חדשים רבים. וגם גמר תקופת החקירה הזאת אינו עתיד עוד לשמש גמר לתקופת המעבר. עוד נכונו לה שלבים אחרי שלבים.

ואנו הנתונים בתוך מסכת המציאות הארץ־ישראלית, יונקים משרשיה ונושאים בלבנו את תקוותיה, אנו אין אנו יכולים להמנע מלשאול את מי שהשלטונות בידם: ולעת עתה, עד אשר יחקרו ויבדקו וישאו ויתנו ויתיעצו ויחליטו – הגורל הכלכלי של הארץ הזאת מה יהא עליו?

הועדה המלכותית, אשר בררה את השאלה מצדי צדדיה, באה לכלל הצעה מסוימת, והציעה גם שיטה של פאליאטיבים, בתנאי אם ההצעה המסוימת ההיא אינה מתקבלת על דעת השלטונות. בכל הדו"ח הארוך והמפורט הזה אין אף רמז לכך, כי שיטה זו של פאליאטיבים צריכה להיות שיטת החיים של תקופת־המעבר. הפתרון הרצוי – ויהיה אשר יהיה – צריך להיות בנוי על יסוד המציאות הריאלית שבארץ, כפי שהתהוה באופן טבעי וחפשי, ולא לפי תנאי השפל הכלכלי שנוצרו באופן מלאכותי על ידי קביעת תקופת־מעבר זו, הממושכת מאד והמזייפת את המציאות האוביקטיבית.

ולעת עתה קבעו השלטונות לתקופת מעבר זו צורת חיים חוקית וכלכלית המסרסת את דמותנו בהוה ומאיימת עלינו בתורות נפסדות להתוית העתיד. מבחינה חוקית הונהגה התנכרות גלויה לעיקרון היסודי של יכולת הקליטה ומבחינה כלכלית הוטלו מעצורים כבדים על דרכי ההתפתחות הממשית של הישוב ושל הארץ. ביד אחת דוחה הממשלה כל פעולה רצינית להבראת המשק משום שהמצב הפוליטי הוא מעורפל והתקופה היא תקופת מעבר, ובשניה היא קובעת לתקופת מעבר זו משטר מסויים של עליה, הנוטל מאת הישוב את יכולתו הטבעית לגדול בכוחותיו העצמיים.

ועדת המנדטים הסתלקה בפירוש מלתת הגדרה מסויימת למעמד הארץ בשעת מעבר זו, לבל יבולע לארץ ולזכויותיה לעתיד ולבל תיוצרנה בינתים עובדות כלכליות או פוליטיות העלולות לשנות את פני הפתרון האוביקטיבי.

אולם אם תקופת מעבר זו הולכת עתה ונארכת כאשר מאריכה אותה אגרת אורמסבי גור, ואם במשך התקופה המעורפלת והממושכת הזאת הולכים ונקבעים סדרי חוק וסדרי כלכלה כאשר הם נקבעים ע"י האדמיניסטרציה בארץ – איך לא תסולף המציאות ואיך לא יסולף הפתרון?

וכלום נחוץ להרחיב את הדבור על כך, עד כמה צביונה המלאכותי הזה של תקופת המעבר מסרס את דמות הארץ ומסכן את ערכה בשביל הגולה ואת ערך הגולה בשבילה? די להזכיר את הסערה אשר התחוללה זה עתה על ראשי הגולה היהודית אשר ברומניה. כלום לא ראינו לפני שנים מספר מה היתה אז ארץ ישראל בשביל יהודי גרמניה כשנחשך עליהם עולמם? וכלום לא עדים היינו כולנו מה היתה עלית יהודי גרמניה בשביל ארץ ישראל, כשהיד הכבדה הזאת של “תקופת המעבר” טרם נשתלחה בה? וכלום לא יכלה היום ארץ ישראל לשמש תפקיד זה ליהודי רומניה, אילולי מארת ה"מעבר" הזה הרובצת עליה עתה?

רשאי הישוב, רשאי העם העברי, לתבוע שיוסר מעל הארץ הזאת העול הכבד של “ימי הבינים” אשר הוטל עליה ללא חוק וללא צדק והמדלדל אותה ואת ישובה ללא כל יסוד.

אם לא יוסר העול הכבד הזה ותמצא הועדה ה"טכנית" את הארץ הזאת ואת הישוב העברי בה במצב של רפיון וחולי, וכל חקירתה ובדיקתה עלולה למפרע לאבד את ערכה. אל יעלה על דעת מישהו כי המצב הרעוע והפרוע הזה שנוצר על ידי שיטה של דחוּיים ומעצורים יוכל באיזו מידה של צדק לשמש יסוד להערכת הכוחות הכלכליים של הארץ ולקביעת יכולת הקליטה הכלכלית שלה. תנאים מלאכותיים אלה לא יקבעו את דמותה של הארץ בהווה ולא יכריעו את סיכוייה לעתיד. גזירות ארעיות יצרו את המציאות המסולפת הזאת, ותחבולות אדמיניסטרטיביות זמניות עצבוה ולא על פיה יחתך הגורל.

ועלינו לדעת את חובתנו היום. הבראת חיינו הכלכליים והרחבתם אינה עתה רק צורך השעה, כי אם גם חובת המפעל: לא רק צו כלכלי, כי אם חובה פוליטית. יציבותו והתאוששותו של המבנה הכלכלי של הישוב העברי בארץ – מכשיר עיקרי הוא במערכה הפוליטית הכבדה והאחראית אשר לפנינו.

 

הטרור בארץ    🔗

“דבר”, 27 בינואר 1938

הטרור בארץ פושט צורה ולובש צורה ומגלה גמישות רבה בהסתגלותו לתנאי המקום ולחולשות השלטונות. הנה החלו האקדוח והרובה להיות מסוכנים יותר מדי. כמה מאנשי הטרור נתפסו ונשקם בידם, וגם באו על עונשם החמור. גם אחרי המעשה עלול הרובה להסגיר את עקבות היורה. תבוא הפצצה ותירש את מקומו. היא עושה את שליחותה מרחוק ובשלמות ואת עקבותיה קשה להכיר. וגם טיבה הולך ומשתכלל. עתה לא יחרך עוד רמיה צידם. הפצצה שנזרקה בטבורה של ירושלים רק בדרך נס לא הפילה חללים. אולם נסים אינם מתרחשים בכל יום, ופצצות נזרקות יום יום. שלשום נזרקה ופצעה פצע אנוש את איש ירושלים שחזר לביתו לתומו. ואתמול נזרקה הפצצה על יד כפר ליפתא ומשה בן שלום לולו נפצע קשה ונסים דורני שרוּסק לרסיסים שילם בחייו.

ואם גברה השמירה בערבים וגם פחתה התנועה עם חשכה, הן אפשר לזרוק את הפצצה באמצע היום, לאור השמש, כשהתנועה רבה והשמירה איננה וכל סכנה אינה נשקפת לזורק הפצצה הקטלנית, המשרך את דרכו לבטח, כשהגשם מטשטש אחריו את כל עקבותיו.

האם מגלים גם השלטונות גמישות ועירנות במלחמתם עם המרצחים ועם שולחיהם? האם יודעים גם הם לבקר דרכים ולחדש דרכים ולקדם את פני הרצח המתגבר ומשתכלל?

עם פיזור הועד הערבי העליון זכינו לשעה קלה של שקט. ראשי הטרור כאילו נדהמו ונחבאו והארץ שאפה לרוחה. נדמה היה – נסתיימה תקופת הכנופיות. אך הממשלה לא סיימה את אשר החלה. עבר זמן קצר והטרור החליף כוח ויצא מחדש לנסות את מזלו. מתחילה היו הצעדים “צנועים”, כמגששים, ומכיון שההתנגדות, שפחדו מפניה, אחרה לבוא, החלו הנסיונות להיות נועזים יותר. אנשי הדמים הלכו ורבו ומשהוברר כי טרם כלתה אליהם הרעה, הלכו בני הברית והצטרפו מרחוק ומקרוב.

וכנראה הוקם גם אי־שם מרכז למעשי הטרור. השיטתיות והעקשנות מעידות על כך למדי. והממשלה, אשר באחד באוקטובר ידעה לבער את הרע במרכזו לא השכילה עוד לחפש ולגלות את רוקמי המסכת החדשים.

בית הדין הצבאי החל את פעולותיו לאחר שהארץ היתה לטרף לאנשי הדמים. והשמירה בדרכים הוגברה לאחר שהטרור הספיק לבצר את ארגונו ואת עמדותיו. ועד היום לא ניתן נשק לנהגים, עד היום לא שותף הישוב היהודי במדה מספקת בהגנת הדרכים, עד היום לא הוצא הנשק מידי המתקיפים, עד היום לא עברו שלטונות הבטחון מהתגוננות ארעית להתקפה שיטתית.

מומחה נשלח אלינו לחדש את כוחה של המשטרה ואנו את התוצאות טרם חזינו.

ודי להם למרצחים ספורים שיחליטו להשתולל בכביש הראשי, זה הכביש המחבר את העיר הגדולה שבארץ עם העיר הראשית שלה, וכל הממשלה העשירה עם כל כוחות הצבא והמשטרה, התמידיים והמוספים אינם יכולים לעמוד כנגדם. על עשרות קילומטרים ספורים אלה במרכז הארץ, שבימים כתקונם אין התנועה פוסקת בהם, והמהוים את העורק העיקרי של התחבורה, אין ממשלה גדולה יכולה להשתלט.

יום יום מפגינים שם אנשי הדמים את חוצפתם ויום יום מפגינה שם ממשלת ארץ ישראל את חולשתה. ואנו יום יום משלמים את המחיר.

הפך כביש הדמים הזה לכביש המבחן ליכלתה ולכשרונה של ממשלת ארץ־ישראל.

 

הכרת העברית    🔗

“דבר”, 9 בפברואר 1938

הכרת העברית כאחת משלוש השפות הרשמיות של הארץ, היא אחת מזכויות היסוד שלנו, שרכשנו עפ"י המנדט וחוקת הארץ.

דבר המלך במועצתו, המהווה את הקונסטיטוציה של הארץ הזאת, מכיר בשלש השפות המהלכות בארץ, כבשפות רשמיות ומטיל לפרסם את החוקים ולנהל את החיים הקונסטיטוציוניים של הארץ בשלש שפות אלה. את הסדרת השימוש בשפות הרשמיות במחלקות הממשלה ובבתי המשפט מטיל דבר־מלך זה על הפקודות והתקנות המיוחדות.

ואמנם, ב־1920 הוצאה ע"י הממשלה הודעה על הזכויות החוקיות של השפה העברית במחלקות הממשלה למיניהן. סעיף 6 של הודעה זו מטיל על משרדי רישום הקרקעות, על בתי המשפט והנוטריונים הציבוריים את החובה לפנות אל היהודים בעברית, לאשר מסמכים בעברית ולהרשות ליהודים לטעון בעברית בבתי המשפט.

הפגיעה הראשונה בזכויות חוקיות אלו של העברית נעשתה לפני שנים אחדות ע"י עורך חוקי הארץ, ה' דרייטון, שהכניס את הסעיף הזה לתוך תקנות השפות הרשמיות אשר בקובץ החוקים שלו והשמיט את המלים “משרדי רישוּם הקרקעות”. על ידי כך ביטל את זכויות העברית במשרדים אלה. בשל “קוצר רוח ועבודה רבה” לא שמנו לב בשעתו לגזל זה, שלא ניתן לו כל ביאור ושנעשה רק בשרירות לבו של עורך החוקים. ואכן השתלטה השפה האנגלית במשרדי רישום הקרקעות השתלטות גמורה.

אולם סאת הפגיעות לא נמלאה עוד. ולפני שבוע באה התנקשות חדשה, כוללת יותר וקולעת יותר, השמה לאל את כל זכויותיה של השפה העברית באחד ממוסדות היסוד של חיינו המדיניים והציבוריים, ואף היא ללא כל באור והצדקה. הופיעו לפני שבוע תקנות בית דין בדבר דיון דיני ממונות. לכאורה רק תקנות של פרוצדורה אזרחית, שאין לחפש בהן שמץ של גזירות פוליטיות וקצוּצי־זכוּיות. אך בתוך התקנות הצנוּעות הללו הכניס זקן השופטים באישורו של הנציב העליון הוראה, המבטלת את תקנות השפות הרשמיות החלות על בתי המשפט והנוטריונים הצבוריים.

צוּרה עקיפה זו אינה נותנת מקום לנחמה שמקרי הוא הדבר. וודאי שאין בזה משום נחמה כלל שגזירה זו מבטלת גם את זכויות הערבית בהיקף זה.

ואם כי יתכן שלא מחר ולא מחרתים נרגיש בתוצאותיה, הרי משמיטה ההוראה הזאת את הבסיס החוּקי של ההכרה בזכוּיות העברית, ובלעדיו תשארנה זכויות אלה ערטילאיות, ללא כל אפשרות משפטית להבטיח את שמירתן בחיים.

מוּפלאים דרכי השלטונות ואין להגיע עד חקר כוונתם, בשל מה ומדוע ראו צורך להתנקש עכשיו בזכויות השפות בארץ. האמנם מספיקות היו הערות הביקורת של ועדת פיל על הקושי שבשימוש הלשונות בארץ, כדי שתינתן ההוראה לבטל את אשר חייב המנדט ודבר המלך? אנו אין לנו אלא מה שעינינו רואות. ועינינו רואות פגיעה יסודית בבבת העין של זכויותינו בארץ. אכן רבים התפקידים הפוליטיים אשר לפנינו וכבדה המערכה, אולם בשל הרחוקות והגדולות אל נתעלם מן “הקטנות” והממשיות, ומשפורסמה ההוראה – חובה להתגונן. זכות השפה העברית בארץ הבית הלאומי – זכות ראשונה היא שאין לבטלה דרך אגב ואין לפגוע בה מבלי להתקל בהתנגדות כללית ומוחלטת של כל הישוב והתנועה. ומכיון שתקנות אלו עומדות עוד לקבל את תקפן, מן החובה לעשות הכל שהמעוּות יתוקן.

 

הנשק    🔗

“דבר”, 21 בפברואר 1938

הנשק אשר הוחרם במשך שלש השנים האחרונות בארץ ישראל – נשק ישן הוא ברובו, שבו השתמשו שני הצדדים במלחמה העולמית ואי אפשר לקבוע את מקום מוצאו, משום שהעלה חלוּדה" – כה ענה מיניסטר המושבות לציר בית הנבחרים נואל בּיקר ששאל למוצאו של הנשק אשר נמצא בידי אנשי הכנופיות בארץ.

רק נשק ישן ברובו ורק חלוד ובלתו אין? רק הנשק ההוא הנשאר בארץ מימי המלחמה שנסתיימה לפני שמונה עשרה שנה, הוא הנהו ברובו הנשק שבו נרצחו מאות ההרוגים בדרכים ובשדות במשך כל שנות הדמים? כל הרובים והאקדוחים אשר קלעו וגם רצחו והפילו חללים מן המארב ובהתנקשויות גלויות, רובם ככולם היו אכולי חלודה? ואלו הפצצות המרסקות שבעינינו ראינו אותן והן נוצצות כאילו ישר מבית היוצר יצאו, אף הן נשארו לפליטה מלפני שמונה עשרה שנה? וכלי היריה אשר נמצאו בידי הכנופיות גם הם משרידי צבאות המלחמה הם, שאין בשום אופן להכיר את מוצאם? ורבבות הכדורים, אשר נורו ועודם נורים לילה לילה בנקודות שונות רבות, זה כשנתיים – כולם מורשת תורכיה הם שנשארה בארץ?

ואם אמנם כה רבים היו מחסני הנשק אשר שמרו על כל השפע הזה של רובים ואקדוחים וכדורים ומכונות יריה ופצצות במשך שמונה עשרה שנה, היכן היתה עין השלטונות כל השנים המרובות הללו וכיצד נעלם הדבר, כי בידי ה"שבּאבּ" נערמו אוצרות חמס אלה?

והכנופיות עצמן הן לא התקיימו במשך כל השנים, הלא הן – גם לפי דעת הועדה המלכותית – קמו בארץ רק בשנים האחרונות, מי זה איפוא שמר בשבילן כל השנים המרובות את העושר הקטלני הזה ומי צייד אותן בו כאשר הגיעה השעה לארגנן?

וכלום לא שמענו ולא קראנו כלום על תפיסת משלוחים של נשק חדיש בגבול הצפון?

וכלום לא נחרם כלל לא רובה איטלקי, ולא פצצה חדשה – במשך כל השנתיים?

וסוחרי הנשק המשוטטים בארץ והמספסרים בכלים המשחיתים הללו בין גבול לגבול ובין הגבולות, מאלה אשר כבר נתפסו ונאסרו ונדונו לא פעם, אף הם אינם סוחרים ואינם מספסרים כי אם בשברי כלים ובגרוטאות של רובים מוחלדים אשר שרדו לפליטה מלפני עשרות שנים?

אכן, מי יתן והיה.

אך אם הדבר כן, אם אמנם כל הכנופיות המזוינות הללו אינן מזוינות אלא בשברי כלים ובשרידים מוחלדים ההולכים וכלים, ונשק חדש אין, בין משום שאין כסף לקנותו ובין משום שהגבולות נשמרים יפה יפה עד שאין כל יכולת לחדור דרכם, ועל כן אין “הידידים” אשר מחוץ לארץ־ישראל יכולים להעניק “למתקוממים” אשר בארץ לא רובה ולא אקדח ולא פצצה ולא כדור וכל פרנסתם אינה אלא על שארית הפליטה המוחלדת שנשארה מימי מלחמת העולם – איך זה נפלה חתיתם של גבורי הנשק המיושן והמוחלד על אנגליה האדירה ואיך לא תוכל להם זה שנתיים ימים?