הטלת מטבעות למימי מזרקה, מתוך אמונה שהדבר יביא לידי מילוי משאלותיו של המטיל. היא מנהג קדום ששורשיו מגיעים, ככל הנראה, לימי רומי העתיקה. מנהג זה שימש כהשראה לסיפור שלפנינו. איתן קווה הינו יליד ארצות־הברית, בן 30, שעלה ארצה לפני 16 שנים. את הסיפור כתב במקור באנגלית, ואחר־כך תרגם אותו בעצמו לעברית, כשבליבו שתי משאלות: האחת, שהסיפור יתפרסם ב’פנטסיה 2000', והשניה – שיתפרסם על דפי אחד המגזינים בחו"ל. אנו מאחלים לו שמשאלתו השניה תתגשם.
* * *
“אלוהים,” אמר ישעיהו ברובק חרישית, צופה מבעד לחלונות. “האם אנו מוכנים?”
מחוץ לחלון ספינת החלל נראתה ספינה מוזרה, המרחפת מול חץ הכיוון של הראדאר, חולפת בין צללי טבעות שבתאי המוטלים על פניה הבהירים.
כעבור רגע, חמק על פני העומדים וצופים, ונע בחיפזון בחוסר־המישקל של הספינה על גלגיליות מגנטיות ממונעות, לעבר הומר, איש הראדאר.
הצעיר התבונן בו במבט חודר. “הוא פשוט – הופיע שם,” אמר בקול שקט. “ממש משום מקום.” במבט אילם הצביע על מרקע הראדאר. מהירותו גדולה ב־500 קמ"ש מזו שלנו, אבל הוא מקטין אותה במהירות. אני חושש שהוא מחפש את קירבתנו."
“אחי הנוכרי…” חשב ישעיהו ברובק ללא סיבה. המחשבה נראתה לו מוזרה במקצת, והוא דחה אותה מתודעתו.
“ובכן נערי,” חייך לעבר הומר לאחר רגע. “אז זה לא חלום. עכשיו נותר לראות מי הם. אולי יש להם שיניים ארוכות וחדות, ואולי הם בלתי מזיקים לחלוטין. ידוע לך מה לעשות. עשה זאת.”
הוא פסע צעד אחורנית.
איש הראדאר הצעיר נשען קדימה, יצר קשר עם האינטרקום הכללי של החדרים, ועם הטייס. “שמור על ראש שקט,” אמר לטייס, הצעיר כמוהו. “כוון את לייזר קרני האיקס, הצב את מערכת העדשות להסטת קרני־לייזר, את המגן נגד קרני־איקס ואת שדה הכוח של הדיפרנציאל המגנטי. כעת – אנו מאיטים באותו קצב כמוהם – אם הם מגבירים מהירות – אנו משיגים מהירות כפולה משלהם על ידי תאוצה כפולה. ככל שהם ממהרים יותר לתפוס אותנו, כן אנו מתרחקים יותר מהר. זה הכל. מבחינה פסיכולוגית יש לנו עליונות. זכור, צ’ארלי: הכל מוטל עליך.”
ברובק נדחק בין שני כרים לספיגת־הדף. מעבר לחלון הורה החץ המאורך על נקודה לבנה המרחפת בחלל.
הספינה הארצית האטה בהתמדה. הספינה הזרה זהרה פתאום ככוכב כחול, ואלומת אור כחול אפפה את הספינה הארצית. לפתע בקע קול בעל היגוי זר, אך הנשמע בבירור, והידהד בכל הרמקולים בחדרים הדוממים, בבת־אחת.
“נא להאיט. אנו עוצרים. יש זמן לעצור. נא לענות.”
בפניו של איש הראדאר נמתחו קווי דאגה.
“ענה מייד.” פלט ברובק במהירות.
“כן, גם אנו נעצור,” ענה הומר לתוך מערכת הרמקולים הפנימית – בזורקו מבט חד לעבר תא הטייס.
''מאוחר מדי," לחש ברובק. “הם מגבירים מהירות.”
הספינה מכדור־הארץ החלה לתמרן, במטרה להשיג מרחק. העיניים הופנו הצידה מפתחי החלונות.
הקול נשמע שוב. “נא לעצור. פנינו לשלום.”
“אתה יכול להאיט שוב, צ’ארלי,” אמר האיש הצעיר, מתרווח בכסאו. הוא העביר את ידו אחורה על שערותיו, וחייך בשימחה אל ברובק. “זהו זה, צ’ארלי. הפעם זה קורה באמת.”
“כאן צ’ארלי.” קולו של הטייס נשמע נפעם. “נדמה לי שמקרינים סרט על גב הספינה שלנו!”
כשלושים גברים ונשים עטו על החלונות בריחוף או על גלגיליות.
“איך, בשם אלוהים, הם עושים זאת?” שאל אחד מאנשי הצוות בתימהון.
הם הביטו החוצה, משתוממים, לעבר דפנות הספינה האפורה. כנפי־הדלתא המתנייעות הלבנות שלה שיווּ לה מראה של עש לבנבן גדול המחפש אורות מרוחקים. על פני הדפנות המתקמרים ועל הכנפיים הוקרן, בבירור מוחלט, סרט המראה את אנשי הספינה המתגודדים בנסיונם להגיע את החלונות ולהביט בספינה המתקרבת באיטיות. אולם המראה של הנוכחים צולם מתוך הספינה… לאט לאט הצטייר מעגל צהוב מסביב לאחת הדמויות.
הומר, שעמד לידו, חזר וניפנה בְהיסוס אל דמות זו, השקטה מכולם. “רוצים אותך. ישעיהו,” אמר.
ישעיהו ברובק, אדם מבוגר ונעים־הליכות, טיפס אל תוך חללית הסיור הקטנה, בכובד ראש ובסבלנות, חבט שלוש פעמים בידו על דופן התא, וראה את האחרים מרימים אגודל או עושים סימני ‘וי’ להצלחה. “להתראות,” אמר קצרות, והפליג בספינתו.
חללית הסיור התרחקה לאיטה אל תוך החלל. ברובק נשם עמוקות, והושיט ידו לקרב מכשיר קשר לפיו. “שלום לאנשי ספינתי. אני רואה כבר היטב את ספינת המבקרים. צורתה היפרבולואיד – צורה שמזכירה שעון־חול – ולו זרוע הנושאת כנראה חלליות סיור. לספינת האם יש ארבע סירות הצלה. ניכר שהספינה מסתובבת במהירות על צירה, כדי להקנות הרגשת משקל בשל הכוח הצנטריפוגלי. אני טס מזה חצי דקה, ומצפה לישועה מכל אלה שמסוגלים למעשים ממין זה.”
מכשיר הקשר ציפצף. “המשך לצעוד, ישעיהו. החבל עליו אתה צועד בביטחה עדיין קשור ומתוח.”
“תודה רבה,” השיב ברובק. “בעצם סבורני שאנחנו בדרך כלל מתייחסים אל הכל בתור קרקס בין כה וכה, ג’יי. הפעם זה מעבר לכל המעשים שידענו. חוץ מזה – סוף סוף לא נעים לחשוב שעלי מוטלת החובה לא ליפול. כאשר המרחק מכאן לשבתאי הוא כ־250,000 ק”מ. כדי שיהיו לשנינו מעט יותר ביטחון ושלווה, אני מנתק כעת את הקשר."
“המשך לשוט ישעיהו. כולנו כאן איתך.” כירכר מכשיר הקשר ונדם.
ישעיהו ברובק לא התכוון לעשות דבר כדי לשבור את הקסם שהילך עליך המעמד. מביט היה בספינה הזרה, המתגלגלת לה גדולה, לבנה ושותקת, מולו. מתחתיו – פני שבתאי, כאקווריום צהבהב ענק, מלא במערבולות קפואות של חול־ים צבעוני. הטבעות האדירות השתרעו למרחקים, כמו הילה מרוטה וקרועה של אליל שהשליכה כדי להפוך אנושי. השמש ניצנצה בהם במיליוני נקודות אור. החלל כולו היה שקט, דומם, ומבהיק; כוכביו זוהרים כשלג לבן על רקע העלטה. ומעל לכל, ברגע מיסטי שהיה מעבר לכל מלים, התגלגל לו מעצמו מעין חוט־טבור מלאכותי ארוך ובעל יכולת תימרון, מתוך פנים הספינה, ומשכו באיטיות עם חלליתו אל תוך ספינת־האם. בתום טיסה בת דקה ועשר שניות, נמצא ישעיהו ברובק בתוך רכב החלל, פותח דף שעליו יירשם פרק מעניין בתולדות היקום.
פיו של ישעיהו היה יבש, והוא התבונן בדריכות סביבו בתוך הספינה הדוממת. פנים החללית היה גליל ארוך ורחב, ולו חלונות גדולים. הגליל הסתובב על צירו, שהוא גם הציר של שעון־החול החיצוני, כך שכוח הכובד היה מכוון בכל נקודה כלפי הקיר המעוגל הסמוך. אור צהוב רוגע ננסך על פני החדרים המופרדים על ידי המחיצה, ועל פני המשטח הקמור השתרעו בחלוקה נאה מדפים רבים ועליהם עצמים שונים – מיני אבנים קטנות, אשר ברובק לא הבחין במהותן בבירור. רעש דמוי דפיקות־לב עמומות עלה מעבר לקירות הרכים הכהים סופגי־הקול, עדות למכונות הפועלות בינם לבין הדפנות החיצוניים.
“הו כן. אני מדבר אנגלית,” היו המלים הראשונות של הדמות שנכנסה בתנופה דרך דלת אוטומטית בתוך המחיצה.
“אם כן, אדוני, התרשה לי לשאול אותך אם אלה הן אבנים רדיואקטיביות?…” שאל ברובק, בקול טנור פתאומי, משל היה תייר לא בוטח בארץ זרה.
“לא,” השיבה הדמות הזרה, “אך יש לך – חושב מהר. אלה הם – דמיון רב להם.”
הזר לחץ על כפתור, והאור הצהוב התחלף בצבע כחול יפהפה.
“יפהפה?” שאל.
“הו, כן,” ענה ברובק.
“אנו אכן נושמים חמצן.” ציין היצור הזר.
''באמת?" גימגס ברובק.
“סלח לי,” אמרה הדמות, “האנגלית שלי נלמדת תוך שאני מתקדם. אני עושה כרגע שימוש מירבי בטלפתיה. אני מנסה לזכור כל רגע,” וחייך כאילו היה מדריך תיירים מנוסה.
ברובק חשב שהיצור אמנם לבוש לפי כל כללי חקר החלל הבין־כוכבי. מערכת של כפתורים מכל הצבעים נישאת על חזהו; אף להדיוט היה מובן שאלה כפתורים המחוברים למעגלים אלקטרוניים בתוך חליפתו הסגולה. פני הזר היוו הפתעה: הם היו אנושיים. ואולם העיניים היו מוגדלות פי־כמה על ידי זוג משקפות־ראייה מוזרות. ככל הנראה לא היתה ראייתו טובה במיוחד על אף עיניו המוגדלות. אך העיניים היו חודרות מאד…
שוב הופתע ברובק כשהבחין במה שהאיש אחז בידו הנוקשה, במרחק כ־30 ס"מ מראשו. היתה זו אחת מאותן אבנים ש…
“אה, כן. זהו מקור הטלפתיה. אך נניח לזאת לעת עתה. ברצוני להסביר שהעדפנו לפגוש אתכם כאן, בחלל, משום שראינו כי אתם יצורים נבונים ונאורים, כפועל יוצא מקידמתכם הטכנית, וכן כדי למנוע מכם להיזקק לשירותי כוכבכם כדי לעכבנו.” האנגלית שבפיו נעשתה לפתע רהוטה מעט יתר על המידה.
“מדוע אני?” שאל ישעיהו ברובק לפתע.
“בגלל הטלפתיה, שוב. דרך אגב, גם אני כמוך חוקר כוכבים כמקצוען; איש אסטרונומיה. לעומת גזעים אחרים, יכולנו להיות אחים.”
שוב עלתה המחשבה בראשו של ישעיהו: “אחי הנוכרי…”
“הֵרגע מר ברובק. שום רע לא יקרה לך. פשוט, בחרתי בך כי אתה האדם הפיקח והחכם ביותר בספינתך.”
היצור הזר חייך בעליצות. כשהוא מטה ראשו אחורנית. “אל נא תצטער על כך, מר ברובק. יבוא זמן, בקרוב, בו לא תרגיש על כך שום צער. שום צער!”
ברובק הטיל מבט נוסף על סביבתו. שוב הבחין בעצמים הקטנים על המדפים הלבנים הרבים. למעשה, מלבד היצור, הוא עצמו, והאבנים האלה, לא נראה דבר נוסף בחדרים.
“כן, מר ברובק.” המשיך היצור ברכות, “תיכף אגלה לפניך עולם חדש. תגלה יקום חדש – דרך העיניים שלנו!”
ברובק נדרך.
איש־הכוכבים ניגש אל אחד המדפים הקרובים לקיר הספינה, הושיט ידו, והוציא אבן כקוטף פרח יפה ממקומו. “תוך שניות אחדות אמציא לך הסבר על פעולת עצם הלימוד־העצמי הזה. הפועל באמצעות טלפתיה. אגב, אפשר לקרוא לך ישעיהו?”
“בבקשה.” השיב ברובק, עורו מצטמרר.
“טוב מאד,” קבע איש־הכוכבים בחיוך. “ישעיהו היה איש־מעלות. לא־כן?”
“הוא היה נביא,” השיב לו ישעיהו ברובק, נרעד לפתע.
האיש שתק לרגע, כדי להוסיף נופך של דרמתיות למאורע. “אין אנו נביאים,” פתח. “אולם גם לנו חזונות משלנו. חזון של עולם בו מגיעים כל הדברים לכולם, בתנאי שאתה יכול לעמוד במחירים.”
“לעמוד במחירים?!” אמר ברובק בתימהון. בטוח כי לא הבין כראוי.
“כן, פשוט כך,” ענה איש־הכוכבים בשלווה גמורה. “אלה הם מטבעות. ממש כך! אין שום דבר נסתר ואפל בבעלות על היקום.”
נורה אדומה נדלקה בראשו של ברובק. “מערכת מושגים שונה,” ניקרה המחשבה במוחו.
“אינני מטורף, מר ברובק. דיברתי בצורה מליצית בלבד! כדי להבין, צריך להקשיב. הנה. קח זאת. זהו רכושך לזמן רב. החזק אותו במרחק 35 ס”מ מראשך. אני משאיר זאת בידיך, ישעיהו," אמר איש־הכוכבים, ונשמע שלם עם עצמו, כשהוא סוגר את שתי כפות ידיו על ידו של ברובק.
הוא הביט רגע ארוך אל תוך עיני ברובק בעיניו המוגדלות והחודרות, ואז פנה ויצא אל חדרו השני. כשהוא מרחיק את המטבע שלו מצד ראשו על־מנת לנתק את הקשר הטלפתי, ואז פנה לעבר החלון המשקיף על הכוכבים. קול הגאלאקסיה קרא לו כקולה של פייה קסומה.
והקול הזר החל לגולל את סיפורו, הפעם מתוך המטבע עצמו ללא נוכחות היצור, הישר אל תוך מחשבותיו של ישעיהו ברובק. נדרש לשם כך קצת כושר הסתגלות מצד ברובק.
"ברוכים הבאים, ישעיהו. פתחת כעת מין קשר בין מוחך לבין אין־ספור מוחות אחרים. אל נא תפחד. פשוט הקשב בתשומת לב, ותוכל לעקוב אחר מחשבתנו בקלות רבה. כבני־אדם, אתם פתוחים לחשיבה מסוגים שונים. הקשב־נא, ותלמד משהו חדש.
"כוכבך, ישעיהו ידידנו, למרות יופיו, סבל רבות. זאת אנו יודעים מתוך בדיקה גנטית של יצורים פשוטים מעולמך. אולם, עולמם של אדונינו, ידידי, סבל הרבה יותר. כי גזעם העתיק רב־התהפוכות והטרגי – כך מספרים לנו אגדותיהם – היה פעם גזע של נודדים, בעולם עויין. וכיום, נודדים הם על־פני מרחב שאין איש מלבדם מסוגל לנוע בו – מרחב העבר, יחד עם אוצרות כוכבם.
"גם אתה מכיר את מושג ה’טאכיון', וודאי. בחלקיקים אלמנטריים אלה המהירים מן האור בהרבה, משתמשים הם, כדי להזרים עצמם דרך הגאלאקסיה במהירויות כאלה, בהן לא פוגשים לעולם בחלל הרגיל. הם גם אינם מזדקנים אלא בין זמני הטיסות האלה בתוך הגאלאקסיה, בה הם נשארים כדי לנווט בדייקנות בין כוכביה. הם מחכים למשהו כביר, אשר יבוא ויובילם אל עבר המרחבים – הרחק מעולמם שטוף־הצער והיגון.
"אך עולמם האמיתי אינו קיים עדיין. היווצרותו שרוייה עדיין – עשרות של שנים – בעתיד. זאת בשל העובדה, כאמור, שהם נוסעים גם בזמן עצמו. שכן, לטאכיון יש תכונה קסומה. כל דבר, אשר מהירותו עוברת את מהירות האור נע אחורה בזמן, לפי חוקים אשר גם אתם מכנים אותם ‘תורת יחסות’. לפי תורה זו היינו צריכים אף אנו לחזור אחורה בזמן. אך אין זה כך. ספינה זו עצמה הופכת בתוך תת־החלל הטאכיוני – לאנרגיה קוהרנטית טהורה באלומה שאיננה מתרחבת, בעלת גלים אחידים ושווי־אורך. לכן בכל נקודה שתיקטע האנרגיה הזאת, ותחזור להיות לחומר – יהיו תכונותיה האחרות זהות לתכונות בכל פאזה דומה של הגל. לכך מתאפשרת תנועה דרך הזמן ללא שינוי בהרכב החומרי של הספינה בחלל הרגיל. הרי שינוי בהרכב החומר, או באנרגיה הפנימית שלו, היה מעיד שעבר זמן – אך אין שינוי! משמעות הדבר – אין אנו מאבדים מרצף הקיום ששרר בתוך הספינה לפני־כן!
ועל־כן – המורדים בעתידם לעולם לא יראו שוב את עולמם, שתרבותו החיה נמצאת מעבר למרווח זמן אסטרונומי – בעתיד."
“נניח שהבנתי,” חשב ברובק. המחשבות המשיכו לזרום לראשו בלי שתבוא תגובה.
"אולם למרות היותם גזע של נודדים, נמצא ברשותם אוצר: ‘מטבע הנודדים’. ומה שבלתי אפשרי לשאר הבריות, אפשרי להם. עולמות שלמים אפשריים להם!
“כי המטבע בו אתה מחזיק הינו כדמות הדוברת אל תודעתך – כל דבר אשר תרצה לדעת, לקבל או לתת, אנו אוצרים בקרבנו – ואין בכך פסול או רע – את הכוח להעניק לך, או לזולתך, מתנות יקרות מפז. כי בידיך כושר־דיבורנו הטלפתי, לשכנע בו את שוכני הכוכבים להחליף איתך מתנות – ואותנו.”
ברובק הוריד את המטבע. במהירות ובהתפעלות.
יקום שלם תמורת מטבעות! זה היה פנטסטי – אך אמיתי; אולי מחריד. שכן, לדעת ברובק, שימוש בלתי אחראי במקורות כספיים מביא בהכרח לביזבוז משווע עד שנגמר המלאי. אולם המלאי הזה לעולם לא ייגמר; ואף לא יחדל להחליף ידיים, בהתחשב בעובדה שוודאי יש להחזיר לזר דמי נסיעה…
חוץ מזה, אפשר שיש כוונה נסתרת במונח ‘מטבע הנודדים’. שכן נודדים בעולמנו נטו, מאז ומעולם, להרבות בחובות בלתי משולמים, או לחילופין, לזנוח חוויות או רכוש כדי לנוע הלאה, ללא שורשים כלשהם. לפעמים אף היו מסיגים גבולות אל מקומות אסורים. והרי כל התרבויות הטכנולוגיות ביקום עומדות חשופות למסחר לא הוגן זה. ומה היה להם להציע לתרבותיות היקום! שווה הערך של מטבע מזוייף?
“קרא הלאה,” חשב במחשבתו.
“שאל אם כן, ישעיהו! כל אשר תוכל להעלות בדעתך ייענה. ואל תחשוש ללכת הרחק כי אין רחוק־מדי או הרבה־מדי.”
“אבל יש.” חשב ברובק. מרחיק את המטבע ושוב מחזירו.
“לכל יש תשובה. שאל ותיענה.”
ברובק הוריד את המטבע והגה קצרות. הוא נזכר פתאום בנוסחה הגואלת, שלימדהו פילוסוף שהכיר, אשר מבטאת את התנאים ליצירת חיים בעלי משמעות ואושר. משאת נפשו של האדם: אהבה, אמת, אמונה. תקווה. שאל אם יושגו. שאל, ותיענה.
"ככל שמסוגל מטבע זה להדגים רעיונות מופשטים, אנסה לענות על שאלתך. שכן, מטבע זה הוא בסך הכל, אוסף של אלפי דוגמאות מוח זעירות שהפכו לטלפתיות בעקבות מעבר דרך הזמן בטמפרטורה של אפס מוחלט. הוא אינו יודע־כל. אך התשובות שאתה מחפש אינן נמצאות במרחק רב: לא מעקרונותיך הנעלים, ולא מהוויית העולם שלך.
"האהבה, ראשית כל, אינה עניין של כוכב אחד בלבד. מבחינה מינית ומבחינה רוחנית, היא קיימת בין תרבויות כוכבים שונות. מן הבחינה המינית, הודות לפיתוח של חומרי־הזייה מיניים הנמצאים בשימוש על פני כוכבים רבים. ומן הבחינה הרוחנית – הודות ליופי האצור בגזעי הכוכבים השונים, המהווה יסוד לאהבה.
"האמת גם היא ניתנת להשגה: על ידי הכרת עתיד של החי בתוך העבר של כוכב אחר משלך. על ידי ראיית העתיד העצוב יותר של בני הכוכבים והכרתם לאורך שנות חייהם, בין דילוגיך אל תוך העבר – מבלי להפריע כמעט למהלך חייהם הסדיר – אפשר להגיע אל היסודות האמיתיים, אל האמת של כולם. האמנויות ותחומי הפילוסופיה אף הם ניתנים להכרה עקב שימוש במטבעות שלך.
"ובאשר לאמונה – אנו, ידידי, איננו מחשיבים תכונה זו כלל, אולם כדי לענות לך: את הדתות השונות על כוכבים אין־ספור אין קושי רב לקלוט ולאהוב איש־איש בדרכו. ואולי מותר לציין שהאהבה הרוחנית בשילוב עם המינית תענה על מישאלותיך גם בתחום זה, בשל הרמוניה פנימית שתושג אגב כך.
“אולם לדעתנו, כל הווית החיים המופלאה שבנסיעות טאכיוניות מתמצית בחוסר הרגשת הזמן, יען כי, ידידי ישעיהו, חוויות של אחרים מקנות חיים חדשים לעולם ועד – לך!!”
הם מחפשים את מעיין הנעורים, חשב ברובק.
“האמנם אין תקווה?” שאל.
“אין לתקווה חשיבות מיוחדת,” השיב הקול בנימה מתנשאת.
אבל בוודאי שיש! חשב ברובק. מרחיק את המטבע, חש בסתירה. בתנועה אחורה בזמן, לא קיים העתיד. לעולם לא תשביע עצמך באמת, לעולם לא תגיע להרגשה של שינוי יציב של העולם. תקוותיך כמובך לא ימוצו לעולם, כשתראה לעד רק תהלוכה עצובה ושבירה של חיי כוכבים זרים, שלעולם אינם משלך, ואשר מתרחקים אל תוך האין לאחר שהות קצרה. ומה זה, לכל הרוחות “חיים בחוסר הרגשת זמן?” האם זה כמו בחלום? או האם זה – במציאות – איבוד המשמעות של חילופי העונות: חידוש מתמיד, אך בלי תקווה?
בעדינות קירב שוב את המטבע. מחייך לעצמו באירוניה עצובה. הקול הפך תובעני. "הרי הכל שלך! לא תצטרך את עצמך עוד! לא תהיה מכור לדרך חיים אחת! תהיה זו חוויית גלגול נשמות!''
כן, חשב ישעיהו ברובק. מסיר את המטבע מתחום פעולתו. אכן, חוויה אקזוטית, חיים משוגעים, מסע־מכירות מבריק. אך יש דברים שאין להם מחיר.
דומיה שררה בחלל הספינה הזרה. תמונה על הקיר ריתקה את מבטו של האסטרונום הוותיק ברובק. תמונה מזווית יוצאת דופן של הגאלאקסית שלנו: ללא ספק מבט מכוכב־הבית של היצור. ברובק התבונן בתמונה המוזרה, הממסוגרת בזהב בוהק, הרים את המטבע למרחק של 35 ס"מ מראשו, והקול נכנס אל מחשבתו.
"אמנם אף למוח כשלך קשה יהיה לתפוס נכונה מוח מגזע אחר, אך בכל זאת אנסה להסביר. אולם דע לך, כי מטבע זה יעביר את מחשבותיך, כפי שתמסור לי אותן, אל הנודד, באם תקרבהו לראשו. וזאת בתנאי שלא יבחר לקרוא את מחשבותיך ישירות באמצעות המטבע שלו.
“כפי שידוע לך כעת, החיפוש אחר האושר הינו נחלת הכלל ביקום שלנו. אתה מתפלא אם אמנם היה כה קשה עד שהנודדים ויתרו על המשך חייהם על פני עולמם. הצדק לצערי איתך, חוששני ששיקרתי לך כשסיפרתי על אגדות נדידה כלשהן.”
ברובק הרים גבה, אך לא העביר את מחשבותיו הלאה אל המטבע. המטבע המשיך לפרט מבלי שיגיב על מחשבותיו הנסתרות של ברובק.
“הלא רק מראה נדיר ביותר יש בו כדי למשוך אדם אל מחוץ לעולמו שלו, לעד? – וודאי אתה תוהה. אך עובדה היא שהנודדים אינם נודדים מבחירתם החופשית. הם חולים ללא תקנה. לא הם ולא מישהו אחר יוכל לרפאם, מכיוון שמערכת הגוף שלהם פגומה מן היסוד – מרצון האל, כפי שהייתם קוראים לזה. אם תרצה, אמשיך.”
“המשך,” אמר ברובק. מזיז את המטבע אחורה בחזרה.
"ממלכת יקואתר העתיקה היתה לערי רפאים ובתי קברות. כל אלה אשר סימלו את דרך חייהם של הנודדים הוטלו אל אי הבדידות של החולי. הם לא הכירו בעוצמת מפלתם, והמשיכו להכין את התקווה של בניית עתיד בתוך עבר. מזדקנים, שבורים־למחצה, המשיכו לעמול על מעשה המרכבה של נסיעה מן ההוה אל העבר, ועל יצירת המטבעות. אפילו החתולים האינטליגנטיים־למחצה, שהאריכו ימים יותר מכל חי אחר בכוכב, החלו ללמד את צאצאיהם החלשים יותר לפגוע בנודדים, כדי להוכיח גבורה. הנודדים ביכו את דלדול מיספרם; אך אפילו אז, ידעו כי יהיה זה סופם אם יוותרו על חזונם.
“בשנים המוקדמות הם הטילו את יהבם על עבודות בתחום האלקטרוניקה הרפואית הסבוכה. אך הם מיעטו להתחשב בהתפתחותם השכלית המהירה. חכמתם צמחה כצמח מטפס, מתוך הבאר העמוקה של הציויליזציה, מבלי שיהיה לו על מה לטפס הלאה. עתידם, למעשה, לא היה יכול להתקיים בתנאים של עולם עויין, המלא כבר מחלות מדבקות. ברירתם היחידה היתה – לחזור על דרכם, ולצמוח שוב אל תוך העבר. שם היו מצויים הזכרונות החמים של דורות קודמים – שלהם עצמם, ושל דורות כוכבים אחרים; שניהם פרושים במרחבי הזמן והזיכרונות חיממו אותם ממש כפי שעושות חליפות החלל האלקטרוניות שהם לובשים כיום. האם זה עונה על שאלתך?”
כן, חשב ברובק, מדחיק את המטבע. אז זהו סוף הסיפור: אלה הכמיהות העלומות שבתוך גן־העדן… ועכשיו מוטל עלי לחשוב מה יהא על כל זאת.
והוא התיישב על הרצפה הרכה, מחבק את ברכיו, וחשב כמו שלא חשב מעודו.
איש־הכוכבים נרתע קצת כשישעיהו טפח על כתפו, ובלי אומר קירב את המטבע אל ראשו של היצור.
כעבור שתי שניות, חייך איש הכוכבים ברכות. “רעיון יפה,” היה כל שאמר תחילה. אחר הוסיף, "אך אל תנסה לתקוף את ספינתי בספינתך. אחרת – אשמיד אותה.''
הוא הושיט את ידו, והם לחצו ידיים.
''נתראה בקרוב," ציין בקיצור.
וכאשר נכנס ישעיהו עם חלליתו אל ספינת האם שלו, עש הכוכבים כפי שכינוה אנשי הצוות חצי בהיתול חצי בחיבה – הדבר הראשון שקיבל היה – כוס מים קרים.
“לא השתנית, ישעיהו,” אמר פורמן. “אבל אתה נראה קצת ירוק. חשבנו שאולי הפכת את עורך ועזבת את כדור־הארץ כדי לקבל כוס מים יותר גדולה…”
“כן, כן,” הגיב ברובק, מנגב את פיו. “לא, רבותי, זהו עניין ביני לבין המפקד המדעי. כל השאר יצטרכו למלא אחר ההוראות. הם קוראי־מחשבות.”
פורמן הניד בראשו לאות הבנה.
“וכעת סלחו לי. בראון?”
שניהם ניגשו אל חדרון צדדי.
“בראון,” אמר ברובק. כשדעתו כאילו מוסחת ממנו, “זה באמת מוזר, אך נראה שלא אוכל לומר לך הרבה. אין לי הרבה רעיונות באמתחתי, ועלי לחסוך בהם. אולי גורל חלק גדול מהיקום מונח על כף המאזניים.”
המדען הביט בו מזועזע. “גורל ה…?”
“אנא תן לי לגמור,” אמר ברובק. “לא אנחנו נצטרך להתמודד עם הבעיות אלא, אני חושש, אלפי ציויליזציות אחרות: אלה אשר לא יפגשו כמונו את הזר בחלל, אלא רק כאשר יפלו מעשי ידיו לידי הכוכבים. לדידי זה נראה חסר צדק לחלוטין.”
“זה נכון.” הגיב המדען.
“טוב. עליכם להמשיך לעקוב אחר העניין. ועליכם לעקוב אחרי, וללכת בעקבותי.”
“חכה רגע!” אמר המדען בדאגה. “איך אתה יכול להסתיר את מחשבותיך?”
“יש לי רצון חזק,” אמר ברובק, בכנות, בקוותו שהיצור החוץ־ארצי, המקשיב – כנראה – למילותיו, אינו מאמין לו, ואילו בן־שיחו משתכנע בכל־זאת. “אם לא תמלא אחר בקשותי, לא תראה אותי עוד.”
“אם כך,” אמר השני, מניח יד על כתפו. “אתה בן־ערובה, נכון?”
“יותר נכון לומר – כל הספינה בת־ערובה.”
“מה אתה סח.” לחש בראון.
“שמע,” אמר ברובק, מנמיך את קולו. “אינני יודע מה, אם בכלל, הוא שומע מן השיחה הזאת. אך עלי להסתכן. העניין הוא שהאיש הזה מסוגל לנטוש אותנו באיזה מקום נידח בגאלאקסיה, ואז לא נוכל לחזור. אין לנו ברירה אלא להיצמד אליו, ולא לקרוא באותיות הקטנות.”
“ומהו רצונו?” שאל בראון.
“הוא רוצה, ונתתי לו להבין שגם אנו רוצים, לחזור אל העבר, ולהשתמש בספינה שלנו כבסיס לתצפית אסטרונומית על כוכב במצב קדמוני: הכוכב שלו עצמו.”
“ואיך.” אמר בראון, באי בטחון, "איך עושים את זה?''
“הוא עושה את זה.” הסביר ברובק. “זו נסיעה חינם. וחוץ מזה, הוא יחזיר אותנו לכאן, אני מבטיח. (שמור על לשונך, ישעיהו, חשב, כשפחד עלום מקנן בו.) תצטרך לתת לדברים להתגלגל מעצמם. הם גדולים יותר משנינו.”
“הו, זה בטוח,” אמר בראון בפראות. “יש עוד משהו?” שאל בתקווה.
“אחר כך,” ענה לו ברובק. “אולי כן, אולי לא.”
“אין תגובה, רבותי, אין תגובה.” אמר. משתדל להיראות טרוד בענייניו, ומפלס דרכו בצעדים מהירים לעבר חללית הסיור. “רק אחת,” התפרץ פורמן. “האם ג’יי בראון יודע לאן מועדות פנינו?” שאל, בהצביעו על בראון.
“אה… כן,” השיב ברובק. “הוא מוכרח לדעת.”
רחש עבר בין אנשי הצוות. הוא עצר לרגע להביט בשעונו.
“ומה שלום ישעיהו?” שאלה האחות התורנית החיננית, קרוליין.
“מצויין,” השיב ברובק בקול רם מדי. “מעולם לא הבנתי למה יש לי שם תנכ”י כל כך עד עכשיו."
“שמור על עצמך, חבר,” אמרה קרוליין, מלטפת את כתפו.
“אעשה זאת.” ענה ברובק. פורע את שיערה בשובבות, כשבליבו אושר ועצב כאחר.
ואז עזב את הספינה בחללית הסיור, בדרכו לפגישה באין־קץ.
“האם עקבת אחרי מה שדיברנו?” שאל את איש־הכוכבים בעת שנכנס דרך הדלת הלבנה הבוהקת של ספינת החלל.
“אם מצלמותינו יכולות לקלוט אתכם. הרי מילותיך וודאי אינן מוסתרות, ידידי. נשמעת משכנע, ישעיהו, האם חשבת הלאה?”
“כן,” השיב ברובק. “סבורני שהם יבואו איתנו גם בהמשך.” הוא שתק לרגע. “אך האם לא שמת לב לכך שבעת שקראת את מחשבותי בעזרת מחשבתך המהירה הרבה יותר. הרגשתי מעין ‘דיגדוג’ לא נעים במחשבותי?” היתה זו תקוותו הטובה ביותר.
איש־הכוכבים הרצין. “לא ידעתי. משמע שאתה רגיש למחשבה זרה, ישעיהו. חבל. לכן לא אקרא עוד את מחשבותיך אלא אשתמש באנגלית הגרועה שלי בלבד. בין כה וכה כבר הכרנו איש את רעהו. בסדר מצידך?”
תודה לאל!! המחשבה מילאה את ברובק. “מוסכם,” ענה.
"טוב מאד. יש על מה לשוחח בקשר לרעיונך. אני מתחיל ליהנות ממנו. עכשיו, הקשב לי היטב.
“מתקיימת סעודה גדולה לך ולאנשיך על הכוכב איטריאסס, לפי קביעה מוקדמת של נודד אחר שם. הנני מציע שנתעכב שם אחרי מסענו דרך התת־חלל ואחר צפייתנו בתופעות האסטרונומיות מלאות־הקסם הקרובות כל כך ללבנו. אך עלי להתחלק איתך קודם במידע המאפשר קיום על כוכב לכת אחר.”
ברובק ניסה לכבוש בעצמו את הידיעה על האחריות העצומה הרובצת עליו.
“ובכן,” פתח איש־הכוכבים, “את הבעיה הבסיסית של נשימה מבלי להיפגע מחיידקים זרים פותרים בעזרת ממברנות מיוחדות הנושאות ביניהן שדה חזק ביותר המשמיד חיידקים אך אינו עוצר בעד החמצן. בנוסף לכך, גם המזון מועבר דרך שדה דומה המשמיד כל אורגניזם חי, אם מסוכן אם לאו. כך שהמחשב שלנו זקוק רק לרשימת כל החמרים הכימיים אשר תוכל לעכל. אני סמוך ובטוח שתוכל לפרט לי אותם.”
“בוודאי,” השיב ברובק, מנסה שלא להראות מה שכמעט קרה.
“נו,” אמר היצור במרץ. “אם הבעיה הזאת נפתרה הרי בידיך כרטיס מעבר לכל עולם בר־ישוב. כל מאכל, אוויר ומים! פשוט, לא? כעת אמור לי: ייתכן שיהיה מיפגש מיני קבוצתי על הכוכב. האם תרצה להצטרף!”
“אה, איני בטוח,” השיב ברובק, בספקנות מסויימת.
“יפה. אך תראה שהדברים ישתנו. אתה מתאים לאישיות שלי. גם אני ביישן. אזי עלינו להישאר ולהתבונן אלי כוכבים, כן?” האנגלית שלו החלה להיות פגומה, ציין לעצמו ברובק בדאגה, בהיזכרו במטבע לקריאת מחשבות, אשר עדיין איננה בשימוש…
“בהחלט,” מיהר לומר ברובק. “וכעת, ספר לי. איני יכול לחכות עד שנגיע לשם סוף סוף ונדבר על הכוכב מקרוב!”
“כן, ישעיהו ידידי! ובכן, בוא!” איש־הכוכבים צעד אל לוח דמוי־עץ מואר בכחול, על פני הרצפה־קיר, והחל מדבר. “אנשי כדור־הארץ, האזינו. (נקווה שקלטו הכל, חשב לעצמו ברובק.) ספינתכם חייבת לעבור מייד לתת־חלל. נצא משם במרחק של אלפי שנות־אור. אם חייכם יקרים לכם, צייתו להוראות אלה. עצמו עיניכם, דמיינו את עצמכם מבלים באמבטיה חמה או זוללים מאכל אהוב.”
הוא שתק. “כל זה אינו נחוץ, ישעיהו,” לחש. “פשוט, רצוני להתמקד על מחשבות טלפתיות מהנות.”
“שאל אם יש שאלות!!” פקד ברונב בריתחה.
“אה, כן. מר ברובק שואל אם יש לכם שאלות כלשהן.”
התשובה לא איחרה לבוא. “לא, אין.”
“המצוי אתה במצב רוח להרפתקה. מר ברובק?” תהה המבקר החללי, עיניו מבריקות.
“מוכן ומזומן.” השיב ישעיהו ברובק.
איש הכוכבים הרים ידו, והחליק בזהירות, מעל ללוחית מלאת כפתורים זוהרים, לוחית שניה, המצויה במרחק קטן ממנה. פתאום לחץ על מתג.
הספינה נבלעה באפלה מוחלטת. בחלל השחור כפיח הסתחררו במעגלים רחבים, כל מעגל במישור אחר, אלפי כוכבים קטנים וזוהרים. המראה היה מרהיב ומלהיב כל כך שברובק כמעט עצם את עיניו וכיסה אותן, ממש כפי שציווה איש החלל את האחרים לעשות. למשך חמש שניות נוספות שמע רעש אדיר כשל מפל מים קרוב בליווי תיפוף פראי. ופתאום דממה דקה.
הוא חש בחזרה אל החדר, חזרה שהתרחשה בתוכו פנימה מלווה בסיפוק עמוק של שיבה.
אז מיצמץ בעיניו, והתמקד שוב בעצמו. האור הכחול, חסר הגבולות, האיר שוב את פנים הספינה, ורומם את רוחו. הוא זרק מבט לעבר הדמות העומדת נטועה על מקומה עכשיו, מביטה החוצה דרך חלון בקצה החדר, ואז הצטרף אליה.
“וכעת אנו שוב בסְפֶרה שלנו,” לחש איש־הכוכבים, בקול מרוחק. עיניו המבריקות היו לחות. “אנו נמצאים מאות שנים לפני הולדת כוכבנו. האין זה יפה?”
כמה שזה יפה, אמר ברובק. מבטו סוקר את המראה הנדיר.
בתוך עלטת החלל החיצון זהרו ענני אבק נרחבים, עמומים, ירוקים־אפורים, רוטטים ובוהקים, ובהם אורות אבודים, כעיר בערפל לילי, של מאות אלפי כוכבים כחולים צעירים וערפיליות המאכלסים את זרועות הגאלאקסיה החיצוניות. כמו פסים של טיגריס המסתתר בעשבים גבוהים, סבבה ה"צלחת" המסתובבת של אבק וגז בחוסר ממשות, בין פסי אור וחושך. מערבולות חומר, שאורות הכוכבים נרעדו דרכם, זהרו ניצנצו כמו ‘עיניים’ בזנב טווס. מבטו של ברובק נדד על פני המרחבים, כדי לחרוט את התמונה בזכרונו.
“שיוט בודד בקצה התבל,” חשב ברובק ללא משים. הוא שתק. קולט את ההרגשה בנפשו.
הוא לחץ בעדינות את זרועו של יצור החלל. זה נראה מופתע.
“כן, ישעיהו?” שאל.
''האמת כמעט מצטיירת מעצמה ברגעים אלה של השראה." אמר ישעיהו ברובק, מביט בו באור הספינה הכחול, כאשר בשולי הרקיע נסוך אור־כוכבים כחול־לבנבן על פני ערפיליות זוהרות.
“איזו אמת?” אמר האיש. “ציבורי הכוכבים נירן מספיק אמיתיים בשבילך.”
“המטבע ואני שיקרנו,” אמר ברובק בקול שקט. “לא סיפרנו לך למה באמת רצינו לבוא אל העבר.”
איש הכוכבים פסע צעד אחורנית. פניו היו חיוורים. “אך זה לא ייתכן!” אמר, בחיוך כפוי.
“האין זה אפשרי!” חקר אותו ברובק.
"למה אתה רומז? אמור!''
“עתידך היה שבוי בייאוש. ייאוש וחידלון.” אמר ברובק בעדינות. “עולמך היה שבוי בבדידות. לכן פנה עמך עורף אליו, ויצא אל הכוכבים” קולו היה חדור רצינות וקור רוח מחודשים.
“אתה טועה!” צרח האיש, משקפותיו מתלחלחות.
“לא,” אמר ברובק, מרגיש פתאום את המועקה של ויכוח חסר־תוחלת עם איש־הכוכבים החולה, משל היה רופא המתווכח עם חולה שלו. “אני מכיר אותך, ואתה מכיר אותי. אתה הוא הראוי לחמלה. אתה חולה. תמיד היית ותמיד תהיה.”
האיש נראה אבוד כאילו נמצא על סיפון אניה טובעת בלב האוקיינוס.
“אך אפשר לשנות זאת,” אמר ברובק. “הכל בידיך עכשיו.”
פתאום המה לוח העץ של האינטרקום.
“האם אפשר להציג שאלה?” נשמע קולו של איש הראדאר.
“כן – מה?” שאל היצור בהיסטריה כבושה, ללא ביטחונו העצמי הרגיל.
“עכשיו,” אמר הומר, “מה אתם באמת רוצים?”
או־או, חשב ברובק, נזכר בפעם הקודמת בו דיבר איש החלל הזר עם ספינת כדור־הארץ.
האיש הזר לא איכזב. “הקשיבו, בני כדור־הארץ. כוחות השחור נמצאים סביבכם. האם רוצים אתם יד מנחה? אני, ורק אני, הובלתי אתכם בין סכנות אין־ספור, ומצאתי נתיב שלא תיפלו לפי־פחת…”
לברובק נמאס מן המישחק המוזר. הוא ניגש לאינטרקום, ואמר בקול סמכותי, “מספיק ודי! הבנו את הרמז. עכשיו הבה ניגש למעשה הצפייה בפועל!”
האיש כאילו ניעזר מחלום.
“אדוני,” התחנן ברובק, מקווה שהוא לא מעורר בהלה בין אנשי ספינתו, “נטל ההוכחה מוטל עלי! אתה מקשה עלי את הוכחת דברי!”
היצור סגר בבת אחת את מתג האינטרקום. “האם מאוחר מדי?” שאל בקול מלא פליאה. “האם גם שכלי נגזר לכלייה?”
חיוור, מתנשם בכבדות, לחץ במהירות על שלושה כפתורים, וגוון פניו שב לקדמותו. אז הביט ביראת כבוד בברובק, וכרע על ברכיו. “על ספינת החלל שלך להשמידני,” לחש.
“בוא, בוא, ידידי. אל תתייאש,” אמר ברובק ברחמים, הרים בעדינות את היצור, ואז שלח ידו וקירב מטבע טלפתי לראשו כדי שיבין את מחשבותיו ולא רק את מילותיו. “אתה מראה שתי צורות חשיבה לא טובות. אתה פאטאליסט. ואתה היפוכונדר. ואלהים יודע, יש לך כל הזכויות להרגיש כך, עם מחלותיך ועם חוסר התקווה שלך. אולם – גם אתה בידיים טובות. גם אני יודע מהי מחלה. ולכן, הקשב נא היטב!”
“עולמך, כך נראה, נולד לייסורים. אך דברים גדולים נעשו עבורו על ידי אנשי המדע שלכם. האם לא ניתן לעשות דברים גדולים עוד יותר? השמש שלך עדיין לא קיימת. אבל, מה אם אתה ואני – אנשים בני שתי שמשות שונות, אשר אתה אמרת כי יכולים להיות אחים – מה אם נוכל להציל עולם שטרם נולד?”
“אינך יודע מה אתה סח.” מילמל האיש.
“הו, אני יודע היטב! מה אם נוכל לשחרר את כושר התבונה שטרם התפתח על כוכבכם מחוסר של ידע על מה הוא רוצה לתת ולקבל מראשית קיומו והלאה? הבה נשחרר את המטבעות – לתוך מסלול מסביב לשמשך. תן להם להעניק את מאוייו ואת תקוותו של כל חי על כוכבכם, מן המרחקים, ולהביא תועלת בל־תשוער במשך מיליוני דורות. זאת, במקום לחכות עידן כדי לפתח אינטליגנציה, כוח רצון, טוב־לב, וכתוצאה מהם – ברכה לזולת בעולם עויין זה, להשליט את כוח החיים במקום כוח המוות. הזן את שורשי עולמך במטבעות. תן להם להיות לשכינה מוסתרת! אמור לי,” הוא עמד ורעד, “האם זה אפשרי?”
איש החלל הביט בו כמהופנט. ידיו גיששו על פני זרועותיו.
“אתה מאד מאד חכם,” אמר לבסוף. "וגם טוב. אולם האם בכך לא נעבור שנינו מן העולם הזה בשל מחסור בצרכינו? היודע אתה, מר ברובק, שלא אבטח בעצמי יותר להטיס ספינתי זו אם משימתי לא תושלם? וכן – היודע אתה שהנפש נשארת מחוץ לגוף. בספֶרות לא ידועות אחרות, ושקיומי כאן – קרוב לכוכבי – יסתור את עצם קיומו, המוסט מנתיבי הזמן?!''
“אז בוא איתנו!” המלים בקעו מגרונו של ברובק. “הרי אנו נמצאים על קצה הגאלאקסיה. הבה נשוט הלאה, אל תוך הריק המוחלט, במהירות המתקרבת למהירות האור – בעזרת ספינתי שלי עם שלך יחד, ולא נסתכן בהיתקלות במיקרומטאורטים שבמהירות כזאת היו הורסים כל ספינה.”
“אבל… מדוע?” אמר היצור באיטיות.
“מכיוון,” השיב ברובק, והרגיש שקולו הפך לשקט יותר, “מכיוון שבמהירות כזאת. הזמן נע באיטיות רבה. אם נוכל להגיע ברבות הזמן למהירות כזאת, נוכל לנוע מאות שנים לתוך העתיד, בשומרנו על תנאי חיים רגילים בתוככי הספינות.”
הדמות הביטה בו ללא אומר.
“אז נעצור את שתי הספינות ונחזור לתוך הגאלאקסיה בעזרת הקסמים הטאכיוניים שלך – אל כדור הארץ: וכך, שהבדלי הזמן כמעט יתבטלו. בוא, אנא. היה אורחה של האנושות כולה! אמור לי, אחי – האין זה אפשרי?”
היצור תפס לפתע את זרועותיו, והחזיק בו רגע ארוך.
“כן. זה אכן אפשרי,” אמר האיש החוץ־ארצי, וכעבור רגע, חייך.
השניים התקרבו לדלת הספינה. בזהירות, תחב האיש מן החלל עשרות עצמים קטנים אל תוך שלוש־עשרה שקיות שטוחות, וערם אותן אחת על השנייה במעבר להשוואת־לחצים מחוץ לגוף הספינה. חדרון המעבר נפתח לחלל, ובקול שריקה נפלטו האוויר והשקיות אל החלל. בזווית ישרה ל’צלחת' החומר והגז התמים המסתובבים.
ברובק עמד והביט מוקסם אחר הצורות המתרחקות מחלון הספינה הזרה לתוך האין. ובעת שחזה שוב באפילה, נזכר לפתע במלים נשכחות מלב: “שלח לחמך על־פני המים. כי ברוב הימים תמצאנו.”
וכאשר עשו הספינות את דרכן אל מחוץ לגאלאקסיה, החל הכוכב האפל לזהור עמומות, באור זריחתו הממשמשת ובאה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות