ספרים אינספור נכתבו על נושא העב"מים, וחבל שעד כה רק אחד או שניים תורגמו לעברית. אך מעטים מאוד נכתבו על ידי אנשי מדע רציניים, שהעזו לדון בבעיה מרתקת ומטרידה זאת בראש פתוח ובלי דעות קדומות. ספר מעולה ובולט במיוחד הוא “עב”מים – דיון מדעי", בעריכת קארל סגאן ותורנטון פייג', שראה אור בשנת 1972. הספר הוא למעשה אוסף מאמרים שנכתבו בעקבות סימפוזיון רב־משתתפים על נושא העב"מים שנערך בבוסטון בדצמבר 1969, ביוזמת האגודה האמריקאנית לקידום המדע. בסימפוזיון השתתפו אסטרונומים, פסיכולוגים, סוציולוגים, ואנשי מדע מתחומים אחרים. בחרנו להגיש בפניכם מתוך הספר את מאמרו של קארל סגאן, שהוא אחד המאמרים הקלים יותר בספר, והכתוב בסגנונו המיוחד של האיש שהתמחה בכתיבת מדע־פופולרי.

* * *

קרל סגאן

ישנם הרבה רעיונות שהיה נחמד להאמין בהם, היה משעשע לו היו אמיתיים: גלגול נשמות; ‘אבן החכמים’ ההופכת מתכות לזהב; החיפוש אחר חיי נצח; פסיכוקינזיס – היכולת להזיז עצמים בכח המחשבה; ראיית הנולד; טלפתיה; מסע בזמן; יציאה אל מחוץ לגוף (הפירוש המדוייק של המונח ‘אקסטזה’); התמזגות עם היקום.

ישנו תחום רחב של תפיסות מדהימות ומקסימות, לו רק היו אמיתיות. אבל דוקא בגלל הקסם הרב שברעיונות אלה, דוקא משום שיש להם חשיבות רגשית עמוקה בשבילנו, יש לבחון אותם בביקורתיות רבה. יש להתייחס אליהם בהרבה חשדנות ולבחון לפרטי פרטים כל נתון הקשור בהם. כשיש לנו קשר רגשי אל רעיון, אנחנו נוטים לרמות את עצמנו בקלות.

הרעיון שיצורים ידידותיים או עוינים מכוכב אחר מבקרים את כדור הארץ, שייך ללא ספק לרשימה זו של רעיונות רגשיים. קיימים כאן שני סוגים של הטעיה עצמית:

קבלת הרעיון של בקורים מן החלל למרות מעט החומר העובדתי, משום שאנו רוצים שהדבר יהיה אמיתי. אך דחיית הרעיון בגלל מעוט החומר העובדתי, משום שאיננו רוצים שיהיה אמיתי.

כל אחת משתי גישות אלה היא מניעה רצינית לבחינת נושא העב"ם; יש להן השפעות שונות על קבוצות שונות של אנשים. דיון כזה צריך להתייחס בעיקר לנטיה הרגשית הכרוכה בנושא.

ברצוני לדון קודם כל בהשפעה של מוצא העב"ם מחוץ לכדור הארץ; זאת כשלנגד עינינו העובדה שהשערה זו תלויה במספר רב של גורמים שעליהם אנו יודעים מעט, וכן אי־אילו גורמים שעליהם איננו יודעים מאומה. בעצם אני רוצה להגיע לאיזו הערכה מספרית גסה של ההסתברות לכך שאנו זוכים לבקורים תכופים של יצורים מן החלל. ישנה אפשרות לבחון תחום של השערות בדרך זו. הבה אתן דוגמא: ניקח את ספור ‘סנטה קלאוס’, סבא חג המולד. לפי השערה זו מבקר אותו יצור חביב 50 מיליון בתי אב בארה"ב בפרק זמן של 8 שעות ב־24–25 בדצמבר מדי שנה. זו השערה מענינת, עם מטען אמוציונלי לא מבוטל, אך אפשר לטעון שלפחות אין בה שום נזק.

הבה נבצע מספר חשובים; למשל נניח שיצור זה מבלה שניה אחת בכל בית, כלומר הוא מאוד מהיר ויעיל. במקרה של 10⁸ בתים, עליו לבלות 3 שנים רק במילוי גרביים עם מתנות. זאת כשלוקחים בחשבון שהוא לא מבזבז אף רגע במעבר מבית לבית. אפילו בעזרת האייל ההיפֶר־רלטיביסטי שלו, הזמן שלוקח לבקר ב־10⁸ בתים הוא 3 שנים ולא 8 שעות.

זו דוגמא להיפוטזה שלא מתייחסת לאמצעי התחבורה או מוצא היצור עצמו. כלומר אנו בוחנים את ההיפוטזה עצמה תוך הנחות ישירות ומגיעים לתוצאה שאינה מתיישבת עם ההשערה. לפיכך נוכל לטעון שההיפוטזה אינה תקיפה.

בצורה דומה נוכל לבחון את תאוריית הביקורים מן החלל, אבל האי־בהירות בה רבה עוד יותר. לפי השערה זו חלק גדול מן העצמים המעופפים הבלתי מזוהים הנראים על כדור הארץ, הם כלי רכב מפלנטות של כוכבים אחרים

בשנים האחרונות מדווחים מדי יום על עב"מים, אך אניח הנחה שמרנית הרבה יותר והיא שדו"ח אחד כזה לשנה מתאים לבקור אמיתי מן החלל החיצון. מה זאת אומרת? כדי להבין נושא זה, עלינו לקבל מושג מה על המספר N של ציויליזציות טכניות רחוקות בגלקסיה, כלומר ציויליזציות מתקדמות בהרבה משלנו, המסוגלות לבצע באמצעים כלשהם מסעות בחלל. (בהמשך אומר מילה או שתיים על אותם האמצעים, אך בעצם טיבם אינו שייך לדיון, כשם שמנגנון התנועה של סנטה קלאוס אינו משפיע על הדיון שלנו בו). נעשה נסיון להסביר את הגורמים הנכנסים בקביעת מספר הציויליזציות הטכניות בגלקסיה.

N תלוי ראשית כל במספר הממוצע של כוכבים הנוצרים בגלקסיה, שהוא מספר ידוע, פחות או יותר.N תלוי במספר הכוכבים שיש להם פלנטות, מספר המוכר פחות אך יש עליו נתונים כלשהם. N תלוי באותו חלק מכלל אותן פלנטות, הממוקמות כך שסביבתן מתאימה ליצירת חיים. N תלוי באותו חלק של הפלנטות שעליהן נוצרים חיים ואחר כך קמה צורת חיים אינטלגנטית אשר יוצרת ציויליזציה טכנולוגית מתקדמת יותר משלנו.

כלומר, יש כוכבים רבים, אך על מספר קטן בהרבה יכולים להיווצר חיים ועל מספר עוד יותר מוגבל (יש האומרים אחד, בסך הכל) – תהיה אבולוציה של צורת חיים אינטליגנטית ותתפתח ציויליזציה טכנולוגית.

אין לנו דוגמא שתעזור לנו להעריך מהו אורך חיים ממוצע של ציויליזציה טכנולוגית. עם זאת, היו אנשים שהשתעשעו (כך אני מכנה זאת) בנסיונות הערכה של המספרים הללו, ולפיהן הגיעו לתוצאה משוערת עבור המספר N. התוצאה שהתקבלה על סמך הערכות אלה היא שֶ־N¹ שווה בערך לעשירית אורך חיים ממוצע של ציוויליזציה טכנולוגית, בשנים. אם נציב במשוואה מספר כמו 10⁷ שנים בתוך אורך חיים ממוצע של ציויליזציה טכנולוגית מתקדמת, נגיע למספר השווה למיליון. כלומר כמיליון כוכבים מתאימים להיפוטזה שלנו על־אודות ציויליזציה מתקדמת. זהו חישוב שקשה לבצע אותו במדוייק, מה עוד שהמספר 10⁷ שנים כאורך חיים של ציויליזציה טכנולוגית הוא מספר אופטימי במיוחד. אך הבה נראה לאן מוביל אותנו מספר אופטימי זה.

הבה נניח שכל אחת ממיליון ציויליזציות אלה שולחת Q רכבי חלל בשנה, כלומר 10⁶Q רכבי חלל משוגרים כל שנה. נניח שנוצר רק מגע אחד בכל מסע. במצב מתמיד יש 10⁶Q הגעות למקום כלשהו בשנה. לבטח יש כ־10¹⁰ מקומות מעניינים בגלקסיה שניתן לבקר (יש לנו הרי יותר מ־10¹¹ כוכבים ומשום כך Q10^-4 נחיתות במקום מעניין נתון, נאמר פלנטה, בשנה. כך, אם רק עב"ם אחד יבקר את הארץ כל שנה, ניתן לחשב את קצב השיגורים הממוצע של כל אחד ממיליון העולמות. המספר המתקבל יהיה 10,000 שיגורים לכל ציויליזציה בכל שנה; ו־10¹⁰ שיגורים בגלקסיה בשנה. זה נשמע מופרז. גם אם נתאר לעצמנו ציויליזציות הרבה יותר מתקדמות משלנו המשגרות 10,000 חלליות כדי שרק אחת תופיע כאן, דומה שזו דרישה מוגזמת. ואילו היינו פסימיים יותר באשר לאורך החיים של ציויליזציות מתקדמות, היינו נדרשים להרבה יותר שיגורים. אך ככל שאורך החיים קטן, קטנה ההסתברות שהציויליזציה תפתח מסע בין־כוכבי.

חישובים דומים נעשו ע"י הונג־יי־צ’יו, בסקירתו בירחון ‘איקארוס’ בשנת 1970. הוא יוצא מהנחה של יותר מעב"ם אחד המגיע לארץ בשנה, אך המשך הטענה שלו היא לפי אותם קווים שהצגתי. הוא מחשב את סך כל המתכות הדרושות לכל אותם רכבי־חלל משך כל ההסטוריה של הגלקסיה. הרכב חייב להיות בגודל מסוים – עליו להיות גדול מתא ה’אפולו' לדוגמא – וכך ניתן לחשב כמה מתכת דרושה. יוצא שיש לעבד חצי מליון כוכבים תוך כריית כל המתכות שלהם כדי להרכיב את המסה הדרושה לכל רכבי החלל.

אפשר להרחיב את הויכוח ולטעון שרק כמה מאות קילומטרים חיצוניים של כוכבים כמו השמש יכולים לעבד תהליכי כריה ע"י טכנולוגיות מתקדמות (בפנים חם מדי) – נמצא שֶ־⁹2x10 כוכבים צריכים לעבור עיבוד; במילים אחרות 1% מכוכבי הגלקסיה. גם זה נראה לא מתקבל על הדעת.

כעת תוכלו לאמר: זו גישה מאד קרתנית. אולי יש להם חלליות מפלסטיק? כן, זה יתכן, אך גם הפלסטיק חייב לבוא מאיזה מקום וכשניגש לחישובים על פלסטיק במקום מתכות, לא תישתננה המסקנות בהרבה.

חישובים אלה נותנים מושג־מה לגבי מימדי הבעיה כשאנו מתבקשים להאמין שיש ביקורים שגרתיים ותכופים מן החלל.

הבה נאמר מספר מילים אודות טענות נגד אפשריות. למשל, אפשר לטעון שאנו מהווים מטרה להתענינות מיוחדת; לא מזמן פיתחנו סימני ציויליזציה ואינטליגנציה מתקדמים כגון נשק גרעיני. לכן יתכן שאנתרופולוגים מן החלל החיצון מגלים בנו עניין מיוחד. אולי. אבל אנחנו אותָתְנו את נוכחותנו וקיומנו כציויליזציה טכנולוגית רק בעשרות השנים האחרונות. הידיעות התקדמו רק כמה עשרות שנות אור לתוך החלל.

כמו כן, לא כל האנתרופולוגים בעולם מתאספים באיי אנדמן משום שרשת הדיג הומצאה שם. ישנם כמה מומחים לרשתות דיג וכמה מומחים לאיי אנדמן. והם אומרים, “שמע, משהו מרתק מתרחש באיי אנדמן; עלי לצאת מיד לשם למשך שנה, או שאחמיץ את ההזדמנות.” אבל מומחים לחרס ומומחים לילידי אוסטרליה לא אורזים חפציהם ויוצאים לאוקינוס ההודי.

הרעיון שמשהו מרתק ופנטסטי מתרחש דוקא כאן מתנגש עם הרעיון שיש המון ציויליזציות מסביב. כי אם ישנן תרבויות רבות סביב, אזי התפתחות כמו שלנו היא די שגרתית. ואם התפתחות כמו שלנו אינה שגרתית, אז לא יהיו סביב תרבויות מפותחות דיין כדי לשלוח מבקרים.

קיימת טענת־נגד נוספת: רכבי החלל הנראים, הם למעשה רק כח מקומי; מעבורות הבאות מאיזו ספינת אם ענקית שהיא רכב החלל האמיתי. אך שוב, רעיון ספינת־האם משנה דברים בסדר גודל של 10 או 100 לכל היותר; זה אינו פותר את בעיותינו. (אגב, גרינספון ופרסקי שחקרו את הצד הפסיכולוגי של דיווחי העב"מים, יתעניינו לשמוע שבספרות העב"מים דווקא ‘ספינות־האם’ מתוארות כגלילים מוארכים דמויי סיגר, ואני מתחלחל למחשבה על המשמעות הנסתרת שאפשר לייחסה לזה…).

ובכן טיעונים אלה מביאים אותנו למסקנה שתאורית היצורים מן החלל היא בסכנה אם נתאר לעצמנו שאפילו החלק הקטן ביותר של 10–20 אולי מקרי העב"ם שעליהם דווח ב־20–25 השנים האחרונות² הם ממקור חוץ ארצי.

עד כאן הזכרתי את נושא אמצעי התחבורה הבין־כוכבי. ישנן בעיות רציניות במסע בין־כוכבי בגלל המרחק העצום בין כוכבי־השבת. רק בגלקסיה שלנו יש 200 מיליארד כוכבים. ויש עוד כמיליון גלקסיות כאלה לפחות. המרחק הממוצע בין כוכבים בגלקסיה שלנו הוא מספר שנות אור. לאור עצמו נדרשות שנים כדי לחצות מרחקים בין הכוכבים הקרובים ביותר. רכב־חלל צריך לפחות אותו זמן, אם לא יותר. כדי לעבור מכוכב לכוכב בפרק זמן מתקבל על הדעת, חייב רכב חלל להיות בעל מהירות עצומה, הקרובה מאד למהירות האור. כך שאפשר יהיה לקחת בחשבון את עיוות הזמן המתחייב מתורת היחסות, כלומר השעון בחללית יהיה איטי יותר יחסית לשעון שנשאר על כוכב־האם.

מסע במהירות הקרובה למהירות האור הוא קשה ביותר. יש ספרות שלמה על נושא זה.

כמובן שנשיאת כמות מספקת של דלק לטיסה בין כוכבית לא באה בחשבון.

אפילו אם הדלק הוא חציו חומר וחציו אנטי חומר (ונעזוב כרגע את הבעיה הטכנית שבכך), היחס בין מסת הדלק למסת המטען הדרוש בטיסה כזו היא גדולה מעבר לסביר.

במאמר משנת 1960 הציע בוסרד אלטרנטיבה: רכב חלל עם מיכל קדמי בעל שטח אדיר, האוסף חומר בין־כוכבי בדרכו, מאיץ אותו בצידו האחורי ומשום כך אינו חייב לשאת דלק משלו. בצורה זו הרכב אינו נתקל בבעיות יחס־המסות. אך מתעוררות בעיות אחרות:

בניית רכב חלל בקוטר של כמה מאות קילומטרים זו אמנם רק בעיה הנדסית, אך אין זו בעיה הנדסית שתִיפָתֵר מחר. אולם אף שהחללית של בוסרד פותרת את בעיית יחס־המסות, מתעוררות בעיות אחרות שהצביעו עליהן מבקרי הרעיון, כגון הבעיות הכרוכות בשדות מגנטיים, טורבולנציה, יציבות וכן הלאה, שלא נרחיב עליהן כאן את הדיבור. אבל זוהי ביקורת שאפשר לראות אותה כמשנית.

מה שאני למדתי מרעיונו של בוסרד הוא שניתן אפילו היום לחשוב על דרכים למסע בין כוכבים. העובדה שאולי אף אחת מהן אינה מעשית, זה לא העיקר. העיקר הוא שיש דרכים רבות לעשות זאת בלי להתנגש במגבלות פיסיקליות בסיסיות. לכן זה מוקדם מדי להוציא מכלל החשבון טיסות בין כוכביות.

כעת אהפוך את המטבע: אני מאמין שהמספרים מוכיחים כי עב"מים בתור רכב מן החלל זו אפשרות לא מתקבלת על הדעת. אך לא פחות מוטעית היא הטענה שמסע בין כוכבי אינו אפשרי. אפשר לטעון שמסע בין כוכבי אינו אמצעי התקשורת היעיל ביותר בין תרבויות. תקשורת באמצעות גלי רדיו היא דרך אפקטיבית יותר. ניתן להביא קשת רחבה של אפשרויות נוספות: תמסורת נויטרינו, גלי־כבידה מאופננים, טאכיונים: בשנה הבאה נחשוב בוודאי על דברים נוספים. אולם אפשרויות תקשורת אלה אינן מוציאות מכלל חשבון טיסה בין כוכבית. אין אנו יודעים מספיק כדי לשלול ביקורים כאלו, אם כי סבירותם נראית קטנה מאד.

אם כל זה נכון, מדוע תאורית העב"ם בתור בקורים מן החלל כל כך פופולרית? מדוע היא בכלל קיימת? ישנן היפוטיזות אחרות עליהן כמעט ולא שומעים. מדוע לא מאמינים שעצם מעופף בלתי מזוהה הוא השלכה של תת־ההכרה הקולקטיבית של האנושות? הרי פסיכיאטרים כתבו על התת־מודע הקולקטיבי, אז מדוע זה לא אפשרי? או מסע בזמן? או מבקרים ממימד אחר? או הילת מלאכים? או התגלויות מעולם הרוחות, ממרכז האדמה, מארץ המכשפות, או פֶרֶלנדרָה? או אותות ומופתים אלוהיים שרק איננו יודעים לפרשם נכון? שאלתי היא: כיצד ניתן לשלול אפשרויות אלו? מהו המבחן המכריע בעזרתו ניתן להפריך את התאוריה שהעב"מים הם הילות מלאכים? קשה לחשוב על מבחן מכריע באמת.

נראה לי שאותה בעיה מתעוררת עם תאוריית העב"מים כבקורים מן החלל החיצון. אין שום מבחן אמפירי היכול בכל המקרים, לשלול אפשרות זו לחלוטין. לכן ברצוני לשאול: האם יתכן שאנו שומעים כל כך הרבה אודות היפוטיזה זאת משום שרעיון הביקורים מן החלל הולם את רוח תקופתנו? לדעתי הוא אכן הולם, וזאת בארבעה היבטים: נושאים דתיים, הפגת השעמום בעזרת חידושים שאפשר להאמין בהם, סיווג בטחוני, וחוסר סובלנות לגבי דו־משמעות.

אני סבור שזה ברור למדי שבמאות השנים האחרונות השתלט המדע באופן עיקבי על שטחים שהיו פעם נתונים לטפולה המסורתי של הדת. פעם האמינו שפרחים נפתחים בגלל התערבות ישירה של האלוהות. כיום לא שומעים עוד דעה זו. ככל שתורתו של דארווין על האבולוציה נעשתה פופולרית יותר, והסברים מכאניסטיים של היווצרות מערכת השמש והקוסמולוגיה נקלטו ע"י שכבות רחבות, הלך והצטמצם חלק נכבד מתחומה המסורתי של הדת. אולם בה בעת תופסות צורות מסורתיות של הדת חלק נכבד בכל תרבות אנושית. לא ייתכן להרוס בקלות כזו את הצורך באמונה באלים.

בתקופת המדע, מה יותר מתקבל על הדעת כתחפושת למיתוס הדתי הקלאסי, מאשר הרעיון שאנו זוכים לבקוריהם של שליחי תרבות מתקדמת, חכמה, ורבת־עוצמה?

יש לי נסיון עם מספר מקרים של עב"מים בהם גישה זו היא בפירוש חלק מן המוטיבציה הן להגזמה והן להמעטה בתאור המראֶה. מובן שאיני מחזיק בדעה שצרכים דתיים אשר לא באו על סיפוקם אחראיים לכל תצפיות העב"מים הטיפוסיות, אך צרכים כאלה הם תהודה סבירה בין תאורית הביקורים מן החלל לבין כמה היבטים לא־מדעיים של הבעיה. אני מאמין שהשקפה זו היא מסוכנת מבחינה פוליטית; הציפיה שאנו ניגאל מעצמנו ע"י איזו התערבות חוץ־ארצית מפליאה, פועלת נגד הצורך החיוני שלנו לפתור את בעיותינו בעצמנו.

הנקודה השניה היא שאלת השעמום והחידוש, אותה אסביר ע"י נסיון אישי: כאשר פעם הרציתי על נושא כלשהו באוניברסיטת הרווארד, היו בסיום כמה שאלות על עב"מים. אמרתי שלדעתי חלק גדול מהם הינם תופעות טבעיות המפורשות לא נכון. כשסיימתי ויצאתי החוצה, שני שוטרים עמדו והצביעו על השמים. הבטתי וראיתי אור בהיר מוזר המתקדם לאיטו. כמובן שהתרחקתי מהר לפני שהקהל יבוא אלי לשאלני מה זה. הצטרפתי לידידים במסעדה ואמרתי להם: “יש משהו בלתי־רגיל בחוץ.” כולם יצאו. הם באמת נהנו מזה. זה עדיין היה שם, נראה בבהירות, נע לאט כשהאור נחלש ומתגבר חליפות, ולא מלווה בשום צליל. הלכתי הביתה והבאתי את המשקפת באמצעותה פתרתי את התעלומה. האור הלבן החזק היה בעצם שני אורות ממוקמים קרוב זה לזה וכמו כן, היו שני אורות בצדדים, מנצנצים. כאשר הדבר נעשה בהיר יותר, יכולנו לשמוע זמזום עמום. הסתבר שזה היה מטוס מזג־אויר של נאס"א. כאשר הראיתי לחברי שזה בעצם מטוס, התגובה הכללית היתה אכזבה. הרי זה לא משעשע ללכת הביתה ולאמר: “לא תנחשו מה קרה. הייתי במסעדה ופתאום היה איזה אור חזק בשמים וזה היה מטוס”. זה לא סיפור שכדאי להרחיב עליו את הדיבור. אך נניח שלאף אחד לא היתה משקפת, במקרה זה הסיפור יהיה: “היה שם אור גדול מסתורי שסבב את העיר. ואין לנו מושג מה זה היה. אולי זו חללית מכוכב אחר.” זה סיפור שכדאי לדבר עליו.

למרות כל החידושים של ימינו, ישנה התמכרות לחיי השגרה של יום יום הזועקים לחידושים מעניינים. ורעיון הביקור של יצורים מכוכב אחר הוא חידוש קביל מבחינה תרבותית.

הנקודה השלישית היא עניין הסודיות. יש בחברה שלנו, בכך יש להודות, לדעתי, אספקט פרנואידי לכמה ממקרי העב"ם. למשל היתה הרגשה בחוגים מסוימים לפני מספר שנים שסוכנות החלל שומרת לעצמה הוכחה מצולמת המוכיחה שהארץ אינה עגולה. היו הרבה לוינים שצלמו את האדמה, אך אלה תמיד היו צלומי תקריב (close-up) – הגדלת יבשות ואוקינוסים, אף פעם לא “כדור” הארץ³. כאשר רכב־חלל טס רחוק מספיק כדי לצלם תמונות כאלה, הן צולמו וכמובן התגלה שהארץ היא אכן כדור. באוירה שכזאת, יש תהודה רבה לכך שחיל האויר מסווג דיווחים של עב"מים. כוחות הצבא נוטים לסווג כל דבר, כולל (ואפילו במיוחד) מקרים מוזרים שלא נבדקו די הצורך והנוגעים לדיווחים של אנשי צבא. העובדה שחומר כזה מסווג כסודי, פותחת פתח לחרושת שמועות. יש כאלה היודעים שלחיל האויר יש מידע ונתונים. ומכאן יש רק צעד קטן לרעיון של קשר רשמי להשתיק את האמת. אלולא סווגו את המידע כסודי, אזי ניתן היה לקבל דעות מדעיות עצמאיות. בהרבה מקרים כאלה ניתוח מדעי עצמאי כזה היה מספק הסברים טבעיים. יש לי חבר האומר שבאמריקה אם אתה לא קצת פרנואיד, אתה לא שפוי. על הצבא מוטלת האחריות לא להוסיף על הפרנויה.

הנקודה הרביעית היא חוסר־הסובלנות הנפוץ כלפי דו־משמעות. קשה יותר לשמור על שתי דעות מאשר על דעה אחת. למשל כשאתה כותב ספר פופולרי על מדע. פעם כתבתי “הנה התצפית. יש אנשים שיחשבו שזהו ההסבר, אחרים יחשבו שההסבר הוא אחר.” תגובת העורך היתה: “אל תטריד אותי עם האלטרנטיבות. פשוט אמור מהו ההסבר הנכון.”

זו עובדה שהרבה אנשים לא חשים בנוח כאשר יש שני פירושים, ואין להכריע ביניהם בפסקנות. אבל זו בדיוק הדרך להתייחס לנושא העב"ם: לאמור שאין מספיק מידע, שלא ניתן עדיין לתת הסבר טוב, ושיש לשמור על ראש פתוח. במיוחד אנשי מדע חייבים לשמור על ראש פתוח. זוהי נשמתו של המדע.

לסיכום אני מאמין שהחיפוש אחר אינטליגנציה חוץ־ארצית הוא חשוב ביותר הן למדע והן לחברה. קשה להעלות על הדעת שאלה מדעית חשובה יותר. אך איני מאמין שהדרך הטובה ביותר לבחון נושא זה היא באמצעות העב"מים. התקווה הטובה ביותר למחקר כזה היא בתכנית חקר־החלל של נאס"א ובניסיונות ליצור תקשורת־רדיו בין־כוכבית.