המד"ב, מעצם מהותו, הוא ז’אנר אידיאלי לחידושי לשון והמצאת מושגים ומילים חדשות, ההולמים יותר את העולמות הדמיוניים מהשפה השגורה בפינו.

כשיצירה המצטיינת בחידושים לשוניים כאלה מתורגמת לעברית, הדבר מעמיד אתגר מיוחד בפני המתרגם, שלא תמיד עומד בו בכבוד. בכל זאת, נוצרו בהדרגה כמה וכמה מלים עבריות שקנו להן אחיזה בתרגומי המד"ב לעברית.

אולם עד כה לא נתקלנו ביצירה עברית מקורית, השופעת המצאות לשוניות מקוריות כמו הסיפור המשעשע ורב־הדמיון שלפנינו.

אמנון גינזאי (גינזברג) עלה ארצה לפני מספר שנים מברית־המועצות, בה עסק שנים רבות בבלשנות, מה שסייע לו בוודאי גם כשעבר לכתיבה בעברית. בארץ עוסק גינזאי בעיקר בתרגום משפות אחרות לרוסית, וגם פרסם בעבר ספר מקורי לילדים. הסיפור שלפנינו הוא נסיונו הראשון במד"ב, לדבריו כנראה גם האחרון. אנו מקווים שלא.

* * *

 

1. אל מזל־בתולה    🔗

נכון, מאזיניי השיכורים – סליחה, רציתי לומר “יקרים”. כן, הייתי אחד מן הצוות באותה טיסה ארורה אל מזל־בתולה. ניחא, אספר לכם את כל הסיפור. בכל מסבאה אני מוכרח לספר אותו מחדש, וכשאני גומר, שוב מאשימים ומקללים אותי ואת חבריי…

אתם זוכרים – מעולם לפני הפרשה הזאת לא פגשנו בחלל גזע הדומה לנו. כולם היו כה שונים. ולא רק בחזותם. לא היה להם אותו יסוד שכל־כך מאפיין אותנו: ההתחלקות לשני המינים וכל היוצא בזה… מי פרה ורבה נוסח החילופית, מי – נוסח הספוג או הצבר – אני מתכוון לקקטוס.

ולכן, לו גם היה להם שכל הקרוב לשלנו בכחו, היו שונים לגמרי מהבחינה הרגשית.

לזַחלָקים – יצורים משכילים מן הכוכבים ‘ביתא’ ו’טיתא' במערכת אל־דַבַּראן – ידועים אמנם יחסי־מין. אבל הגזע מ"ביתא" מכיר רק משכב המוני של כל שבעת־המינים שלו: 6 מינים חזקים נגד אחד חלש. מגיע לה, אתם אומרים? אינני בטוח, שהיא מצטערת. אגב, המשפחה השבע־מינית שלהם נקראת “פְּקעת”.

לגזע מ"טיתא" יש אפילו 9 מינים או “זוויגים”, אבל הם, להבדיל, מסודרים כבמדרגות־סולם: כל מין, שהוא חזק יותר, דופ… סליחה, מַפרֶה את המין החלש ממנו, וכן הלאה בשרשרת, ורק החולייה האחרונה – “המין הכי־חלש והיפה ביותר” לפי הגדרתם – מטילה ביצים. מחזור כזה נמשך כ־6 שנים לפי מדידת הזמן שלנו.

ואילו איך מתרבה גזע הראֹשָנים ממערכת מזל־דלי, איננו יודעים כלל וכלל – למרות מאתיים שנה של הֵכֵרוּת – מחמת ביישנותם היתירה וטוהר־מידותיהם המגדיש כל סאה, לעניות־דעתי. גם כשניסו נציגינו להסביר להם משהו בנוגע לחיי־המין שלנו, לא רצו היצורים האלה לראות ולשמוע ומייד כרכו את ראשיהם בזנבותיהם. מאז הם מסרבים להסתכל בגבר ואישה בוזמנית ואף לא מרשים נחיתת חלליות שלנו בלי הצהרה רשמית, שהצוות אינו “מעורב”, ז"א כולל אנשים ונשים גם יחד.

והנה, לבסוף מצאנו את מה שחיפשנו וגם החלפנו שדרים. יצורים בעלי־שכל מפותח, ואף מבחינת החזות דומים לנו להפליא. מתרבים דרך הזדווגות שני המינים כמונו. גם התנאים בעולמם דומים לשלנו מאד. יש שם גם יצורים נטולי־שכל, ז"א עולם החי והצומח.

אתם ודאי זוכרים גם את מה שחשבנו אז בארץ: איזה מזל, שדווקא המדענים שלנו עשו את התגלית. אך חוץ ממדענים לא חסרים לנו גם מדינאים ואלה מכירים היטב את המימרה: “כדי שיתמזל מזלנו, צריך למַזֵל אותו”. לכן לא הודענו על התגלית בפומבי עד שבדקנו וביררנו את כל הנתונים על בוריָם. וברגע שעשינו זאת וגילינו את הפרשה לעיני העולם, לא היתה במערכת־השמש – למזלנו – אף ספינה אחת פנויה ומוכנה לטיסה רחוקה די צורכה, חוץ משלנו.

והעיקר – בדיוק בימים ההם בנִינו ובחַנו את החללית הראשונה הנעה בשיטה המקורית שלנו: קפיצת־דרך נוסך מר רב נטרונאי גאון, המשוכללת ע"י פרופ. רבינוביץ ופרופ' סוויסה. זה נתן לנו יתרון עצום במהירות. כתוצאה מזה העולם היה מוכרח להסכים, שדווקא מדינתנו תבצע את המגע האישי הראשון עם הגזע הכוכבי, שגילינו.

הִפְגַנו רוחב־לב וכללנו בצוות גם כמה נציגים מאומות העולם.

ובכן, מחוז־חפצנו היה בתוך מזל־בתולה. אם אפשר בכלל להבחין בבתולה בהתקבצות הכוכבים הזאת. אז כוכב־יעדנו נמצא בדיוק באמצע ערוותה הבלתי־נחקרת. אגב, נשבר לנו מן הבדיחות הנדושות בַנושא, שהציפו אותנו בחודשים האחרונים לפני הטיסה. אפילו הרמטח"ל (ראש המטה החללי) שלנו בדברו על “חרישת קרקע־בתולה” בנאום הפרידה שנשא לכבודנו, קרץ לעברנו עין.

צוותנו היה, אפשר לומר, “קבוצת־נוער” – כולנו מתחת לגיל מאה.

ראשית־כל, שיטת “קפיצת־הדרך”, המקובלת אצלנו, מכסה רק קטעים מסויימים במסלול, וטיסה למרחק כזה לוקחת זמן. שנית, התכוֹנַנו לפגישה הראשונה של גזעים בעלי שני מינים, ועלינו היה להפגין את הצד הזה של המטבע באופן הטוב ביותר.

את חלקו הגברי של צוותנו היוו איוב, בובכר, ג’ורם, חניבעל, עמיעז, עמיפז, ואנוכי, בעצמי ובכבודי. אגב, הסכמנו בינינו לא להזכיר לאלה שכבר שכחו מי מאיתנו היה המפקד ומי ועל מה היה מופקד, כי בנסיבות הקיימות זה תמיד מעורר מחשבות. מי היה אשם יותר בפשלה העולמית הזאת ומיהו הראשון הראוי לרגימה מילולית. אגיד רק שאני, חוץ מיתר תפקידיי. הייתי נחשב לדובר מטעם האנושות בשעת חירום, כי הנני זריז־לשון ומהיר־תשובות, אף כי יש אומרים שיותר מדיי.

על החצי הנָשי אני מוכן להגיד יותר, כי אין לי חשק לטהר ולהצדיק את הבריות הבוגדניות האלו. חוץ מזה, סיפורים על הנשים ועל הימים ההם, שבהם עוד היו לנו נשים, מצויים עכשיו באופנה חסרת־תקדים.

קודם כל אזכיר את חוה, הַ־חברה שלי – על זה עוד אספר לכם. קראנו לה “מיני־ביולוגית”, כלומר ביולוגית בעלת התמחות מיוחדת (ולא רק תיאורטית, לעניות דעתי) בתחום המין.

מקום נכבד תפסה בצוותנו כוהנת דת־החלל, אלינורה, בחורה עם פאות מסולסלות המגיעות לה עד הברכיים.

עשתורת היא בתו של הארכיאולוג הגדול בארצנו, וגם היא הלכה בעקבותיו; ניחשנו, שאולי ניתקל בקדמוניות כלשהן גם בכוכב־יעדנו.

היתה בצוותנו גם בחורה יפנית, סוזוקי הקטנטונת, מומחית באמנויות החלל; שמה האנגלי היה סוזן, לכן קראנו לה בחיבה שושנה־צהובה. כי היתה בינינו גם שושנה־השחורה, שו"ש בראש־תיבות, האתנולוגית. היו עוד קרן־הפוך ומארוסיה, אבל משמעות מקצועותיהן החלליים קשה להסביר לאנשים היושבים במסבאה זה שעות רבות.

סבורני, שאפשר היה להסתדר, בלי רוב המקצועות הללו, ושתפקידן העיקרי בטיסה היה דווקא שהן נשים נחמדות.

כאן אני חייב לומר, שבנוגע ליחסים שבינו לבינה כולנו היינו בני־אדם ובנות־חוה המודרניים. הודינו שהנאמנות של זה לזו היא דבר טוב ויפה, אבל בלי לחץ וכפייה. כולנו שכחנו את המנהג המיושן: לזכור את שמות ילדינו, אם היו כאלה, או אפילו להכיר אותם אישית. ובכלל, כיבדנו את המצווה “פרו ורבו ומלאו את הארץ” לפי פרשנות של ימינו, ז"א כמעט הפסקנו לפרות ולרבות, כי את כדור הארץ מזמן מילאנו ואף הגדשנו.

עם חוה – חברתי מזמן – ראיתי יחד מטוב ועד רע. בטיסה הקודמת, מוכרח אני להודות, גרמתי לה אי־נעימות קטנה. הדַרדוּקים – ילידי כוכבית בינגה – בשומעם שאני קורא לה “בובה”, חשבוהָ לרובוט שלי ואפילו ניסו פעם לפרק אותה בסקרנותם הילדותית.

הזכרתי להבדיל את כוהנת־הדת שלנו. מה היא עשתה בספינה?

אתם בטח יודעים שדתות רבות, כולל הכת הרבנית האורתודוכסית, מתנגדות, מסיבות שונות, לטיסות בין־כוכביות, ואילו נטורי־קרית־ארבע מ"אלף שערים" כבר יותר מ־70 שנה אינם מנתקים את מבטם מהאדמה, שמא יראו, חס וחלילה, חללית בשמים.

אבל למרות שאותנו, יורדי־החלליות, מכנים בקיצור “חילונים” (מלשון חלל, כמובן), אין אנו, רובנו ככולנו, כופרים בעיקר. קשה לעיתים בחלל ללא אמונה או לפחות תקוה לנצחיות הנפש, או קשר עם איזשהי רוח כלל־עולמית – ולו גם מחוץ לארבעת המימדים המוכרים לנו; קשה לחיות, ואם יש צורך – למות בראש צלול ובלי יללות מיותרות. לכן אנו זקוקים לדת־החלל שלנו. אמנם, זה לא מפריע לנו להתלוצץ לפעמים על חשבון כוהני־דתנו.

אגב, יום לפני עוזבנו את כדור הארץ הוזמננו ירושלימה, אל היכל ‘טבור־הארץ’, מגורי־הקודש של הכוהן הגדול לדת־החלל. הסָב הקדוש חנוֹך התשיעי ישב במרכבתו כשאופניה המלאים עיניים הולכים לארבע רוחות־העולם – סמלו של היקום בעל־התבונה ההולך־ומתרחב. הוא בירך אותנו ברכת דרך צלחה אחרי דרשה קצרה, שלא עמדתי על עומקה, ואם אנסה לספר לכם שמץ מֶנהָה שהבנתי – לא תבינו כלום.

‘נטרונאי’ שלנו זינק מבסיסו ‘ירושלים־של־מעלה’, שהיה ממוקם על הטבעת השביעית של שבתאי.

בדרך חיכו לנו כמה תקופות של תרדמה תוך הקפאה, כל אחת של 2–3 שנים. תמיד הרגשתי לא כל כך נעים לפני הנשייה הארוכה כזאת. אך הכוהנת היתה אומרת ברכת “חבלי־שינה”, וזה הרגיע אותי במידה מסויימת. וטוב, חוץ מזה, ששכבנו בזוגות כמו בתקופות של החיים הרגילים.

גם כשלא ישַנו, לא היתה לנו בטיסה הזאת מלאכה מרובה. בדרך כלל בילינו בנעימים.

“מה תעשה במזל־בתולה?” שאלה אותי פעס חוה היושבת בין זרועותיי. “רק תהווה סכנה לסביבה. מקומך במזל־גדי, תיש מיוחם שכמוך!”

“שעיר עיזים!!” הוסיפו שו"ש ומארוסיה פה אחד.

“רק שעיר לעזאזל,” עניתי בענוה. “אגב, מי בימינו יתערב, שהיא באמת בתולה? ועוד ממרחק כזה.”

אלינורה, הכוהנת, העיפה בנו מבטים זועמים, אבל לא אמרה דבר. כידוע, כוהני דת־החלל כבר אינם עוסקים בקידוש חיי־המין, כי כאשר טוב לשניים ביחד, הם לא זקוקים לעזרה. אבל אם מתחילים חיכוכים בין בני־הזוג הם פונים לכוהנים, ואלה מנסים להשלים ביניהם, וָלא – מתירים את קשרם. בטיסה הזאת גרמתי לאלינורה טרחות יותר מן המקובל: התגרשתי פעמיים מחוה, פעם משו"ש ופעם ממארוסיה. לבסוף שוב חזרתי לחוה. כתמיד.

ובאשר לאלינורה עצמה – היא היתה שוכבת רק עם חניבעל. היא טענה, שהנאמנות לאוהב הבלעדי נותנת לה שיא של סיפוק, מבחינת רוח וגוף כאחת, וניסתה להוכיח זאת ליתר הבנות בעזרת המד־רגש שלה.

המיכשור, בו משתמשת אלינורה, כולל לא רק מד־רגש ומד־נפש. למשל, יש לה מד־כושר, בעזרתו בודקים כוהני־דתנו את כשרותו (ז"א אכילותו) של כל מזון אפשרי, שפוגשים בעולמות אחרים. נמצא ברשותה גם מד־טוהר בו בוחנים אם מותר, ללא נזק גופני או נפשי, לנגוע בצמח או בעל־חי בלתי־מוּכָּר, ולעיתים – אפילו להריח את ריחו, לשמוע את קולו או להסתכל בו מקרוב.

היצורים הטמאים מן הסוג האחרון, כמובן, אינם מוצגים בגני־חיות. אבל הם קיימים. אבגעל, למשל. אגב, הוא אינו הדבר הכי־גרוע: כשרואים אותו, מקיאים מייד, וזהו זה.

ב"קיקי", להבדיל, אין שום דבר דוחה; יש בו משהו מוזר, אך מה בדיוק קשה להבין. אבל מי שראה אותו פעם, ממשיך להרהר, מה דווקא יש בו כל־כך מוזר, וזה יכול להביא בן־אדם לידי שיגעון, אם לא תושכח החוויה בעזרת טיפול מיוחד.

כשרואים רהב מכוכב שיערא, נשאר בנפש פחד עז מלראות, במקרה, משהו דומה עוד פעם, וכתוצאה מתפתחת מחלת עצימת עיניים כפייתית.

ואילו מי שפגש, חס וחלילה, דחלילית־הקורצת בעונת יוחמתה, שפוט לאובדן כח־גברא שלו, כי לא יוכל עוד לחשוב על המין ללא רגש פלצות.

פעם, כשהייתי ברוגז עם חוה, היא ביקשה מאלינורה לבדוק אותי במכשיר הנ"ל.

"גם אותה!'' הצטרפתי אני.

“אל תחללו את החלל בדיבורים כאלה!” ענתה לנו הכוהנת. “חוץ מזה, כבר בדקתם זה את זו בכחות־עצמכם מחוץ ומבפנים, מכל הצדדים. היה עליכם לחשוב קודם.”

“אולי עשיתי זאת רק בלית ברירה!” התרסתי “את תמיד… עסוקה עם הכושי שלך, ואינני בטוח, שאת מתפללת בעדנו מספיק, האחות הבכורה.”

“אם אתה סבור שאני מתרשלת במילוי תפקידיי, אתה רשאי לכתוב זאת בדו”ח… ובאשר לחניבעל – אני אוהבת אותו כאחי… רצוני לומר – כהכי הכי טוב בבני־אדם, ולא סתם ככה. ולכן איננו רָבים. ובכן, לכו שניכם והזדיינו בסבלנות."

“שמעת, בובה!” פניתי לחוה. “נלך להז…, ובסבלנות.”

“אתה מחפש דו־משמעויות וניבולי־פה בכל מלה!” הסמיקה הכוהנת מכעס. “ונדמה לי, ששוב התבסמתָ כבר בבוקר בכוהֶל־מוהֶל, או איך אתם קוראים למיאוס הזה.”

“בוקר” – כך קראו אצלנו ליממה הראשונה, בערך, אחרי התעוררות מתרדמת־הקפאה. בזה נסתיימה השיחה. הסתלקנו.

ובאוירה כזאת עברה עלינו כמעט כל הטיסה כולה.

“ריבונו של החלל!” היתה קודאת אלינורה בהרימה את עיניה למעלה (אבל איפה “מעלה” ו"מטה" בחלל?) "איזה צאן־מרעית מיניתָ לי?! באמת תיישים ותיישות!''

אבל את הכבש הכי־שחור את שומרת לעצמך, חשבתי (בטח זו רק מליצה: אין לי שום דבר נגד הכושי שלנו).

פעם מישהי מן הבנות (לא חוה שלי, כמובן) הציעה להחליף הנושא.

“יופי” הסכים עמיעז. "אספר משהו מתאים לילדה בת־טובים. על פרפרים ופרחים. ובכן, כשבני־אדם נחתו לראשונה במערכת כוכב אבגדהוז…''

''לא שמעתי על מערכת כזו." העירה שושנה הצהובה, החדשה בצוותנו.

“ולא תשמעי עוד. כי היא התפוצצה והפכה לערפיליות מחוסר איזון אקולוגי, אחרי שהוציאו משם חמישה זוגות פרפרי־שיר, ופרפרי־השיר האלה…”

“שיר את השיר לסבתא שלך!” צעקו כמה בנות. המכירות אותו טוב יותר.

"דווקא ממנה שמעתי את הסיפור. כל הדברים החשודים באים מן הנשים. אגב, היא הרתה את אימי תוך תרדמת־הקפאה באותה טיסה – טוב, שבדרך חזרה. נרדמה בתולה, והתעוררה בחודש התשיעי. ויתר בנות־הצוות במצב דומה, רק בחודשים שונים. כנראה, מישהו מהבחורים הסדיר לו שעון מעורר מיוחד.

“הוא היה מנוול,” הגיבה קרן־הַפוך, “ואתה ירשת את תכונותיו” “ואני מאמין לכל סיפוריו,” הצטרפתי אני, “למעט פרט אחד: שסבתא שלו היתה פעם בתולה.”

וכך התגלגלה השיחה.

כמובן, היו לנו גם תקליטי־ספרים ומוסיקה, סרטי־חֶזיונוע ומשחקים שונים, כולל האהוב עליי – שש־בש תלת־ממדי. לפעמים האזנו לשידורים ממערכת השמש.

הקשר עם כדור־הארץ היה חד־סטרי. ספינתנו לא יכלה לשאת מנגנון כה מסורבל כחושדר – מה שקוראים Teleps בלועזית – בין־כוכבי. גם מן המולדת, עקב ההוצאות הענקיות הדרושות לשדרים כאלה, היו מעבירים לנו רק כותרות חשובות ביותר למשל:

“באר מים כבדים בכמויות מסחריות נחנכה בקיבוץ חַרנֶפֶר.”

“משטרת נמל־עָבְדַת החרימה כאלף ‘סוליות’ מַרסיחואָנָה באונייה שהגיעה ממאדים.”

כפי שנהוג בארצנו מאז ומעולם תפסו מקום נכבד חדשות אמונה ודת, כגון:

“הכוהן הגדול של דת־החלל נֵאוֹת לקבל משלחת־רבנים מן הכת האורטודוכסית”.

או:

“האפיפיורים, אחרי אלפיים שנות גלות על נהרות רומא, חוזרים לסן־פטרוס ביפו.”

כשהתעוררנו מן ההקפאה האחרונה, ראינו שכוכבי מזל־בתולה כבר מכסים כמחצית מכיפת השמים.

“הבתולה פורשת את זרועותיה, מוכנה לקבל אותנו,” אמר עמיעז.

"עוד מעט ונינעץ למקום הכי־אינטימי שלה, הוסיף עמיפז.

“ונשמע את ה’א־א־אח!… החללי,” – סיימתי.

“מי יודע, מה יוולד מחילול הבתולים העולמי הזה?…” שאל את עצמו איוב.

ואמנם, לו היינו חכמים הרואים את הנולד, היינו משיבים את הספינה אחורה.

כשהתקרבנו לכוכב־יעדנו, ואחר כך לכוכב־הלכת שאליו טסנו, חגנו סביבו כמה הקפות חלזוניות. ראינו ימים כחולים ויבשות, שרובן ככולן היו ירוקות.

“אולי נמצא כאן את גן־העדן,” אמרה לי חזה.

“‘גן נעול, מעיין חתום’…” – זמזמתי לה בתשובה.

“כן, את זה אתה מעדיף על־פני גן־עדן,” ענתה חוה. “תמיד מוכן לפרוץ את כל גן ולהעכיר כל מעיין.”

קיבלנו משם אי־אלו איתותים לא־ברורים ברדיו, שתפקידם היה, כנראה, להודיע לנו שרואים אותנו. אחר כך הבחנו בעיגול אורות בצידה הלילי של הפלנטה, שהבהבו לעברנו כאילו קרצו וקראו לנו. ניחשנו שזה שדה־הנחיתה בשבילנו, וכך היה.

נחתנו כשהיה שם כבר בוקר.

 

2. גן נעול, מעיין חתום    🔗

עם תום הנחיתה רצנו כולנו לחלונות. מכל קצות שדה־הנחיתה כבר הצטופפו ‘בתוּלִיים’ (ככה קראנו, בינינו לבין עצמנו, לעַמַ"בּים, זאת אומרת לעם־מזל־בתולה). אחרים היו באים מכל צדדי האופק, חלקם רכובים על כלֵי־טיס זעירים הדומים לקַט־טוסים או למָטוסטוסים שלנו.

כשנוכחנו לדעת, בעזרת המכשירים, שהאוויר מחוץ לחללית כשר לנשימה. פתחנו את דלתות ספינתנו וירדנו, מצויידים ליתר ביטחון במַנשמי־כיס.

עכשיו יכולנו לראות את העמ"בים מקרוב.

איך הם נראים, כולכם יודעים. במבנה גופם וקומתם הם דומים לנו מאד. רק עורם אפור ומבריק כחרסינה. עיניהם חומות בלי לובן, אבל בעלות עפעפיים לבנות. גם שערם לבן כשלג, אך משחיר בקדקוד החל מגיל העמידה.

הם די דומים זה לזה, כי אינם מתחלקים לעמים או שבטים. רק מספר האצבעות לכל כף־יד (באופן סימטרי כמובן) יכול להיות מארבע ועד שש, ומשתנה, לעיתים קרובות, מאב לבֵן, כפי שלמדנו אחר כך.

כשראינו אותם לראשונה אותו בוקר, רובם היו לבושים בכותנות־הפסים האופייניות שלהם. מאוחר יותר ראינו אותם גם במלבושים אחרים; למשל, בצהריים חמים הם לובשים מין גלימות מבד כסוף המחזיר קרני־אור וחום.

אך נחזור לפגישה הראשונה.

כחצי־תריסר עמ"בים יצאו קדימה והתחילו צועדים לעברנו, זה ליד זה. על פניהם – חיוכים מאוזן לאוזן, ידיהם מושטות אלינו וכפיהם פתוחות, כאילו היו עורגים לחבק אותנו בזרועותיהם. אבל כשהתקרבו למרחק כחמישה מטרים מאיתנו, נעצרו והתיישבו בתנוחת־קריסה. בלי להוריד את ידיהם. והרחיבו את חיוכיהם עוד יותר.

עשינו כמוהם ותפסנו אותה תנוחה בתוספת קידות. מייד התחילו גם הם קדים קידות במשנה־מרץ. בקיצור, כל אחד מן הצדדים חיקה את כל הגינונים של הצד השני, ונדמה לי שכולנו גם יחד הגדשנו את הסאה בסאתיים.

המשכנו את הפעילות המעייפת הזאת זמן די רב; כנראה כל צד חשב לבלתי־מנומס לקום ראשון. לבסוף הזדקפנו בשלבים, תוך חשש להקדים את הצד השני.

אחר כך התקרבו שני עמ"בים נוספים, נושאים בידיהם מין מכונה. הם הניחו אותה בינינו לבין העמ"בים הראשונים ופנו אלינו.

“בְלָא־בלא־בלא־בלא!” אמרו שניהם פה אחד בהצביעם לסירוגין על פיהם על המכונה ועל שני הצדדים הנפגשים.

הבַנו שלפנינו מכונת־תירגום. הוצאנו מתוך ספינתנו את עמיתתה שלנו וערכנו לשתיהן ‘הכרות’ לשֵם התאמה לשונית.

אגב, שפתם היא עתירה היגויים שונים להפליא. מבחינת כמות העיצורים אינה נופלת מכל שפה הקיימת במערכת שמשנו, כולל מצמוצים, כמו בבושמנית וחוטנטוטית. בין התנועות שבלשונם יש גם הדומות לעי"ן, ה"א ורי"ש שלנו, אבל בטונים שונים ורבים, כמו אצל כת ‘העברים הצהובים’ שבעפולה. נמצאת בעמ"בית אף מערכת שריקת המזכירה שיחת מרמוטות.

חוץ מזה, יש להם צלילים מיוחדים המתאימים לקריאות כגון “אוי” או “אהה” שלנו. למשל, לאות התפעלות הם משמיעים קול עיטוש מחריש אוזניים, דבר שהביך אותנו מאד בהתחלה.

מייד ניחשנו שכל העמ"בים המקבלים אותנו הם גברים, וזה נתאמת במהלך השיחה, שניהלנו בעזרת מכונות־התירגום. העובדה לא נראתה בעינינו מדהימה במיוחד: הם יכלו לחשוש ממשהו בפגישה הראשונה.

“האם נזכה לראות גם את נשותיכם!” שאלנו.

“הו, ללא ספק, בהקדם האפשרי.” חייכו רבים מהם.

אחרי ביקור־נימוסין קצר בתוככי־ספינתנו שאלו נציגי העמ"בים (לפי מה שביררנו אחר כך היו אלה חברי־המועצה העליונה של כוכב־לכתם) האם נואיל לבקר בחוילה על יד בירתם המיועדת לשרת לנו כאכסניה. הואלנו.

עלינו יחד עם כעשרים עמ"בים לכלי־טיס בצורת בועה העשויה מחומר קשה, אבל שקוף. טסנו בגובה לא רב ובמהירות די נמוכה, אולי כדי לאפשר לנו לראות יותר.

כרבע שעה ריחפנו מעל ליער עבות עם קרחות פה ושם. שמנו לב שלא רואים שום בעל־חיים אפילו לא ציפורים. שאלנו את מארחינו איפה נמצאות חיות בעולם שלהם.

“הו. בכל מקום שבו גרים אנחנו,” שוב חייכו העמ"בים, “אבל ביער לא תמצאו אותן. אל דאגה, כבר אמרנו, שתראו אותן בקרוב.”

לא זכרתי שכבר התנהלה שיחה בנושא אבל אז לא שמתי לב לזה במיוחד.

“האם קיימות בעולמכם חיות מסוכנות?” שאלתי.

מפיותיהם של העמ"בים פרץ רעש עז, אותו זיהינו כצחוק גברי בריא. “חס ושלום!” השיב אחד מהם. “אמנם לפני כמה דורות הן סייעו להפצת מחלות מסויימות,” המשיך הוא תוך ציחקוקים, “אבל הרפואה שלנו התגברה על זאת מזמן. האם יש כאלה במערכת־כוכבכם?”

הסברנו שגם המדע והטכניקה שלנו כבר פתרו, למעשה, את כל הבעיות מסוג זה.

כבר ראינו באופק את פרברי־בירתם. אבל כאן הכריזו, שכבר הגענו לארמון־מגורינו. נחתנו.

איך נראים הבתים בעולם העמ"בים, אתם יודעים מתמונות וסרטים. החוילה שנתנו לנו היתה בת־קומותיים. המארחים עלו איתנו לאולם הראשי, סיפקו לנו מידע כללי בנוגע לבניין, נוחויותיו ומערכות הקשר הנמצאות בו. אמרו שאנו, ללא ספק זקוקים למנוחה עד מחר, ואחרי גינוני־קריסות וקידות הדדיות ואיחולי כל־טוב הסתלקו.

לכל אחד ואחת מאיתנו ניתן חדר אישי. מבנהו היה די ‘אנושי’, וזה לא הדהים אותנו בהתחשב בדמיון הרב בין שני גזעינו. כך לפחות חשבנו אז. בכל חדר – כורסאות נוחות מתנדנדות, וגם מיטה מתנדנדת, כמו עריסת־תינוקות. יתרה מזו – אפילו בתוך אמבטיה רחבת־ידיים עומד מין דרגש מתנדנד.

אף אחד לא רצה להישאר לבד בחדרו, כי מיהרנו להתאסף שוב בצוותא, באולם.

שם חיכה לנו משהו בין ארוחה לתערוכה.

על השולחן עמדה קערות וצנצנות, גדושות בפרי אדמת־עמ"ביה מזן אל זן. בקבוקים בצורות שונות – מבועה ועד אשכול – הכילו מַשקאות במגוון צבעים. מד־הכושר של אלינורה לא השמיע נקישות: הכול היה אכיל לחיכנו. אך דבר אחר הסיח לזמן מה את דעתנו.

“אני רואָה גם פרחים לשולחן!” קראה שושנה־הצהובה. “איזה יופי! ‘פרח’ אחד לראש כל מסובה!”

ואמנם, לאורך קירות האולם היו מוצבים אקווריונים על גלגלים, ובכל אחד מהם צף יצור דמוי־מדוזה, ססגונית להפליא, כטפחיים ברוחבה. אלינורה צעדה על־פני האקווריונים עם מד־טוהר ביד. המכשיר נשאר דומם: שום סכנה לבני־אדם לא נשקפה.

התקרבנו לאקווריונים. חניבעל אף נגע באחד היצורים בקצה־אצבעו. התגובה היתה פתאומית וסוערת ביותר: המדוזה נשארה במקומה, אך התחילה מרצדת, כאילו אחוזה כוויצוֹת ועוויתות קצביות, וכל קשת־צבעיה הנוצצים החלה לנוד ולנוע בתוך גופה כגלי־גלים.

המראה היה מדהים ביופיו. נגענו בשאר המדוזות וגרמנו לאותה תופעה. עמדנו כמוקסמים. כרבע שעה נמשכה אורגיית־הצבעים הזאת. אז שקטו המדוזות ושבו לאיתנן.

“נהדר”! אמרה שושנה־הצהובה. “מעולם לא אוכל שוב להסתכל בפרחים שלי כמו קודם.”

מתחת לכל אקווריון היה מדף עם מלַאי של שקיקים שקופים המכילים חומר גבישי, שקוף גם הוא. על כל שקיק היה מותווה ציור מסוגנן דמוי השמש העולה, ומתחת לקו־האופק – קו זקוף קצר.

“ברור,” אמר איוב, “זהו מזון בשביל המדוזות. שקיק אחר בבוקר. ויש כאן גם מערכת לניקוי המים”.

ואמנם, מן הקירות הסמוכים בלטו צינורות גמישים, היורדים אל תוך המים, אבל לא מחוברים לאקווריונים.

לבסוף התיישבנו אל השולחן וטעמנו מכל סוגי־המזונות והמשקאות. כרבע מהם שיבחנו, כשליש לעסנו בפקפוק, ואת היתר ירקנו ושטפנו את הפה. אולי מחוסר הרגל.

אגב, אז לראשונה אכלנו מהפירות והירקות המיובאים כיום גם לכדור־הארץ: בָאנָנָסים ותפאגסים, בצלימונים ושוּמִילוֹנים.

ובכן, היום הראשון בכוכב העמ"בים נסתיים בחנוכת הבית, שיחות ותיכנון תכניות. עם רדת החשכה חנכנו גם את חדרי־המיטות שלנו. שבעה מתוך הארבעה־עשר, כמובן.

בלילה התעוררתי. קמתי והתקרבתי לחלון. רדום ושומר את חום חיקה של חוה, הסתכלתי בשני ירֵחֶיהָ של עמ"ביָה. ירֵחֶיהָ? האם אפשר לומר גם ‘ירֵחַיים’?

אחר כך יצאתי לאולם ולפתע עמדתי דום. האולם היה מלא כעין גחלים חיות מכל מגוון הקשת. המדוזות קרנו בחושך באור־יקרות! עברתי לאורך שורת האקווריונים ו’הפעלתי' את כולן. הקרינה גברה תוך מחול־הצבעים והאירה את האולם. המראה היה עוד יותר פנטסטי מאשר ביום. יפה עד דמעות!

עוררתי את כל הצוות בעזרת מַזעֵק־כיס. שישה זוגות וכן חוה שלי פרצו לאולם עירומים למחצה, אבל אף אחד לא כעס בראותו את חגיגת די־נור החיה שלי. חזרנו על כל ‘ההצגה’ כמה פעמים, אך בכל פעם היא נעשתה קצרה יותר. המדוזות התעייפו.

''תראו, הרקדניות שלנו קצת מזיעות!" העיר מישהו.

אבל גם זה היה יפה. כעין ענני־כסף קלים התפשטו במים סביב המדוזות המרצדות, אך מערכת הניקוי חיש־מהר סילקה אותם.

חזרנו לחדרינו. חוה אילתרה לפניי משהו דומה לריקוד המדוזות. חיבקתי אותה.

את יום המחרת הקדשנו להכרות כללית עם הבירה בליווי קבוצת מאָרחינו. הרחובות המו מאנשים, זאת אומרת עמ"בים, שהביעו שפע של סימני סקרנות כלפינו, אבל לא הפריעו להתקדמות שלנו. אמרו לנו שכל עמ"ביה רואה אותנו ברגעים אלה על מרקעי־טלויזיה.

בעל־כרחי ניפחתי את החזה, ואילו חוה נגעה בתסרוקתה וליחכה את שפתותיה.

היינו תמהים יותר ויותר על העובדה שראינו מסביב רק עמ"בים ממין זכר. אבל מאחר ואתמול כבר הבענו את משאלותינו לראות את המין היפה שלהם, לא העזנו לחזור על הנושא מחשש להיחשב לברנשים חסרי־נימוס.

אם הם לא מרשים לנשותיהם ובנותיהם להתרוצץ בראש־חוצות – חשבתי – בודאי יש לזה סיבה טובה. אין ספק שאנחנו במערכת־שמשנו נותנים לנשותינו יותר מדיי חופש.

ביקרנו יחד עם מארחינו בחנויות שונות. את רוב הסחורות יכול כל דכפין לקחת בלי שום תמורה. אבל תמורת קצתן, כנראה יותר נדירות או יוקרתיות, נותנים לפקיד משהו דומה לשיקים, שעל־גבם חותמים במקום. ביררנו שאלה התחייבויות בכתב לעשות איזה חסד או מעשה טוב למען הציבור, כתוספת למצוות והחובות הרגילות. האווירה בחנויות היתה רגועה ומנומסת. זה בגלל שאין כאן נשים צעקניות, חשבתי שוב.

עברנו על־פני משרד אחד ששמו היה, לפי מכונת־התירגום שלנו, ‘מכון־השידוכין’. לא העזנו בשלב זה להיכנס פנימה. מבעד לשמשות ראינו פקיד וכמה לקוחות ממין זכר. שמנו לב לכניסה והקירות המקושטים, ולשפע אקווריונים עם מדוזות צבעוניות. אם הן שימשו בכוכב זה כתחליף היחידי לפרחים, היה טבעי לראותן במקום כזה.

אחר־כך ביקרנו במושב־ילדים אחד (‘בית־בנים’ לפי תירגום המכונה) המוקף בגן רחב־ידיים בעיבורי־העיר. למדנו ממארחינו, שכל ילדי־עמ"ביה גרים במושבים כאלה (סידור יותר מתקדם מן הקיים במערכת־שמשנו, שם כשני אחוזים מן ההורים עדיין מחזיקים את ילדיהם בבית, לפחות מזמן לזמן). ראינו כאן רק ילדים ממין זכר, וגם הגננים או המחנכים היו גברים.

“שלא יגדלו רכרוכיים כמו האימהות והאחיות שלהם?” לחשתי לאחד העמ"בים בעזרת מתרגם־כיס וקרצתי עין.

הוא חייך אליי בהבנה, נדמה לי.

בעברנו דרך אחת־הכיכָרוֹת עצרנו על־יד מצבה רחבת־מימדים. ראינו עץ ענף ובצמרתו דמות דמויית־עמ"ב.

המארחים הסבירו לנו שזהו ‘האב הקדמון’. לפי אמונתם העתיקה היו לו ארבע ידיים וזנב. הוא היה חי על העץ הגבוה ביותר (שקוראים לו גם ‘עץ העדן’) והיה מאושר שם. אבל כשהתחיל מבחין בין טוב לרע, ציווהו הכח העליון לרדת מן העץ הגבוה ולכרות את זנבו. כך למד את כל טרדות החיים עלי־אדמות וגם את הכאב הראשון.

חוגים מסויימים באוכלוסייה עדיין שומרים על המנהג הקדום לזֵכר המאורע: כל בן־זכר בגיל שבוע־ימים מביאים בברית “האב הקדמון” ע"י כריתת עיגול־עור מעצם־העָצֶה שלו.

“ואיך משתלבת האישה בסיפור זה?” – שאלו ביחד חוה ואלינורה.

נתברר, שאחרי הפיכתו של “האב הקדמון” לעמ"ב הראשון הפיל עליו הכח העליון תרדמה עמוקה, הוציא מגופו תוספתן־הטחול שלו (יש לעמ"בים איבר כזה) וזרקו למקור מים חיים. כך נוצרה האישה, אֵם־כל־חי לעתיד לבוא.

לפנות ערב סרנו לאולם קונצרטים. על הבמה עמד כלי נגינה, דומה במקצת לפסנתר הנופל ארצה בחלקו הקדמי והנעצר באמצע נפילתו. מתחת לו היה מונח מין יצוע.

הופיע האמן וברך את הקהל באותו אופן שכבר ראינו בפגישה הראשונה עם העמ"בים. אחר כך שכב אל־מתחת ה"פסנתר" על היצוע, שם את מרפקיו על ידיות מיוחדות ואת אצבעותיו – על מערכת המנענעים. אז ראינו שיש לו שמונה אצבעות בכל כף־יד. המוסיקה התחילה ומייד היכתה גלים בקהל במלוא מובן המלה: המאזינים התנודדו יחד עם כיסאותיהם הנעים בקצב הנגינה.

למען האמת, אינני מבחין בין דוֹ, רֶה, מי, מה ומוּ. אבל הנגינה נעמה לאוזניי. היה בה, לעניות דעתי. משהו קוסמי, אך זה היה די טבעי בנסיבות כאלה.

גם כאן לא ראינו נשים. “בשביל המין היפה, כנראה, מוסיקה זאת קשה ומורכבת מדיי”, חשבתי והעפתי מבט לעבר הבנות. כולן העמידו פני־מעמיקות.

שאלתי אחד העמ"בים, מה שם היצירה.

“יופייה של האישה”, ענה לי.

וכך עבר עלינו יום נוסף בעמ"ביה. שוב היינו לבד בחוילה שלנו.

שוחחתי עם עמיעז אודות היעדר של נשים בעיר.

– “אולי אסורה עליהן הכניסה לעיר־הבירה” ניחש הוא בלחש. "אתה רואה, זאת חברה מתוקנת מאוד, ואילו נוכחות המין החלש יכולה לשבש את הכול. Cherchez la Femme וכדומה. בייחוד כשהן מנסות להתערב במדיניות. ייתכן, שהן מרוכזות בערים פחות חשובות. או בחוות. חווה לגידול בנות־חוה! הצטחק הוא.

הייתי מוכרח להודות, שיש היגיון בדבריו.

לבנות היתה דעה אחרת.

“מוזר, שלא ראינו עדיין את נשותיהם.” אמרה ה"מיני־ביולוגית" שלנו, הלא־היא חוה שלי. אבל אולי יש להם יותר גינונים בתחום זה לעומת עולמנו. גם על כדור־הארץ היו לא מזמן שבטים, שהסתירו את נשותיהם מעיני־זרים, או דרשו מהן לכסות את פניהן וכיוצא בזה. אם כן, אנו חייבים להיות זהירים. אתם חברים, המנעו נא במעמדם מן הדיבורים ה’גבריים' שלכם על זיונים־מכל־הזנים וכו'. ולא נַראה להם לעת עתה שום חומר מדעי בַנושא, כדי שלא נקלקל משהו בחפזה. אתם בטח זוכרים פרשת הראֹשָנים ממזל־דלי?"

אחר כך נזכרנו באגדת בריאת האישה נוסח עמ"ביה.

“אישה מסכנה.” אמרה מארוסיה. “בנויה מתוספתן…”

"מעדיפות חומר־בנייה אחר? אֶת הצלע? שאלתי.

“רק לא שלךָ!” התריסה חוה.

“נו, בשבילך לא נדרש שום צלע. את בנויה מסלע.”

“הייתם שמחים,” התערבה קרן־הַפוך, “לוּ היינו בנויות מעורלותיכם. החומר הכי־זול וגמיש – כל מה שאתם רוצים מאיתנו”.

“אולי נשותיהם של העמ”בים אמנם כה רכרוכיות וחסרות חוט־השדרה, עד שמתירות לסוגרן בחדרי־חדרים?'' הרהרה עשתורת. “או בארונות־קיר,” ציחקק עמיפז.

“היית מברך על סידור כזה, לא כן?” שאלה שו"ש בחשדנות.

“עזבו שטויות,” שיסעה אותם אלינורה. “שימו לב, שהאישה באגדה הזאת נוצרה תוך טבילה במים. יש עמים המטבילים את תינוקותיהם, אבל למה כאן זה קשור דווקא באישה?”

''אולי אפשר לראות בזה מקבילה לאגדת־היוולדות אפרודיתה מקצף־ים? ניחשה עשתורת.

“ואולי הנשים שלהם בתולות־ים?” צחק עמיעז.

“גברים!” הכרזתי. “מחר השכם בבוקר יוצאים לדיג!”

ובכן, לעת עתה נשארה שאלת אלינורה ללא תשובה. אבל חוץ משאלות. היו לה גם משאלות.

כמובן, הכוהנת שאפה להטיף לעמ"בים את יסוֹדוֹת דת־החלל, החל מן המצוה “ואהבתָ לרעך כמוך” בקנה־מידה כלל־יקומי. מצד התוכן הם, לפי כל הסימנים, מוכנים היו לקבל את המצוה ביתר הבנה לעומת רוב “רעינו” הארציים, אבל קושי בלתי מצופה צץ מבחינת השפה. ניתוח נתונים לשוניים איפשר לנו להסיק מסקנה, שאין בשפתם מלה כוללת המתאימה למושג “אהבה”, אלא קיימות שלוש אפשרויות לתרגמו:

      אחווה               אהבה־עגבה               הרבעה

בהתחלה נטינו להאשים בזאת אותו חלק במכונת־התירגום שלנו האחראי למגע בין העמ"בית לעברית, בגלל הדמיון בצליל הקיים כאן בלשוננו. אבל נתברר, שאותם יחסים קיימים גם בין העמ"בית לכדורארצית. אז התחלנו לחשוב, שסתם אין בשפתם מלה כוללנית וערטילאית כל־כך כ"אהבה". רק באחרית הימים נוכחנו לדעת, שיש לזה סיבה הרבה יותר עמוקה…

“יש בעיות,” אמר ג’ורם. “בשפה שלהם אין הבדל בין המושגים ‘בן־אדם’ ו’גבר'. כשמכונת־התירגום שלנו מתרגמת את דבריהם לעברית או לכדורארצית, היא בוחרת אחת משתי המלים לפי תוכן המשפט. אבל כשאנחנו אומרים “גבר” או “בן־אדם”, המכונה שלהם מקבלת את שתי המלים בתור שמות נרדפים, ז”א זהים במשמעותם, ומתרגמת לשפתם במלה אחת כוללת, משהו דומה ל"גַברוֹאָדָם."

“לדעתי,” עניתי לו, “אין בזה פלא גדול. גם בשפות כדור־הארץ יש מלים דומות, הכוללות את שני המושגים, למשל ‘איש’ בלשוננו או ‘מֵן’ באנגלית… זה טבעי…”

“זה לא טבעי,” שיסעה אותי עשתורת, “אלא שריד מהתקופה הפראית, כשֶכָּל גְבַרְבָר נפוח חשב את עצמו לטבור העולם במערה שלו.”

“ניחא, אל נתווכח,” המשכתי “מכל מקום נוכל להתגבר על הקושייה, אם במקום “גבר” נאמר, למשל, “בן־אדם מהמין החזק” (שקט, בנות!) או “המין המוליד ואינו יולד”, או משהו כזה.”

“אבל,” שוב התחיל ג’ורם, “זה לא הכול. שפתם איננה מבחינה בין המלים ‘אישה’, ‘נקבה’ ו’חיה'. יש להם גם כאן מלה אחת כוללת, משהו דומה ל’נקֵיבוֹחַיָה'.”

מערבולת קריאות של תימהון מפי הגברים ושל זעם רועם מפי הבחורות סחפה את האולם.

“ברברים מתקופת האבן!” צרחה עשתורת. “ונראים כה אינטליגנטים! יש שמרכיבים משקפיים!…”

“אין ספק, גברים משוגעים השתלטו על העולם הזה עוד יותר מעולמנו,” הצטרפה חוה. “זוהי הסיבה, שאף פעם לא ראינו את נשותיהם. הם בטח מחזיקים אותן בסוגרים, או בחצרות כשהן כבולות אל מלונותן, או בשמורות־הטבע…”

“לפעמים כדאי,” ניסה להתערב עמיעז. אבל נסוג, כשמצא את עצמו במוקד מבטיהן השורפים של הבנות. ברגע זה הן היו ממש מסוכנות. ניסיתי להרגיען:

“ככלות הכול, מה יש כל־כך מעליב במלה ‘חיה’ או אפילו ‘נקיבוחיה’? כולנו חיים. אם הזכר הוא' חי', או הנקבה – ‘חיה’. יש גורסים, שגם שֵם חוה, אֵם כל־חי, פירושו ‘חיה’…”

אבל זה הרתיח אותן עוד יותר. בייחוד את חוה שלי.

“נגרר! משתף פעולה עם הפושעים!” צעקה היא.

נאלצתי להפסיק. אין עם מי לדבר!

השתדלנו לשכך את חמתן גם בדרכים מנוסות: ליטופים וחיבוקים, וניסיונות לפתותן אל חדרי־המיטות, אבל בתמורה זכינו רק למכות ושריטות.

“ממש חיות!” אמרתי והסתלקתי משדה־הקרב.

בכל זאת חלק מאיתנו חשב, שנפלה כאן אי־הבנה כלשהי, הנובעת אולי מתקלה זאת או אחרת באחת ממכונות התירגום.

למחרת היום אני ועוד שלושה מחבריי הלכו לפגישה עם נציגי־עמ"בים בכוונה נחושה לברר, סוף־סוף, את טבע אי־ההבנה הנ"ל. אף אחת מן הבחורות לא רצתה להצטרף אלינו. הרגשנו, שבנסיבות שכאלה זוהי החלטה נכונה.

אחרי שיחה קלה בנושאים שונים בחרנו רגע המתאים, לדעתנו, לבירור נוקב.

“ובכן, מארחינו הנכבדים,” פתח חניבעל, “אתם כבר מזמן מכירים את הנשים שלנו, ז”א את המין היפה של גזענו. איננו יודעים די טוב את כל מנהגיכם אבל היינו רוצים לשאול, מתי גם אנחנו נזכה ונתכבד להכיר את הנשים שלכם?"

מייד שמנו לב להבעת חוסר־הבנה העמוק שהשׂתררה על פניהם של העמ"בים. קצתם נשארו פעורי־פה. אחד מהם התקרב למכונת־התירגום שלהם וחיטט זמן־מה בתוככיה. אחר כך ביקש מאיתנו לחזור על השאלה, וכך עשינו במבוכה מתגברת.

שוב רגעי דממה דקה. אחר כך הם התחילו מתייעצים בלחש. לבסוף אחד מהם חיכך בגרונו ואמר:

“תסלחו לנו, אבל איננו בטוחים, שהבינונו את תוכן דבריכם. אף אחד מאיתנו לא ראה אי־פעם נציגות של המין השני שלכם.”

עכשיו לפחות נקודה אחת התבהרה. מסיבה זו או אחרת, חשבו העמ"בים את כל חברי צוותנו לגברים.

אחרי מבוכת־מה פניתי אליהם:

“נפלה כאן טעות קטנה, ואנחנו מרגישים את עצמנו אשמים, שלא הסברנו זאת קודם: חצי־צוותנו הן נשים, ז”א המין היולד שלנו. ליתר דיוק." תיקנתי את עצמי, “בימינו הן כבר אינן יולדות דרך־כלל, אבל משמשות לפורקן הדחפים המיניים שלנו… אלה הקצרצרות, שאנו פונים אליהן ‘בובה’ או ‘מותק’, אם שמתם לב. הלא אתם מכירים את שמותיהן: חוה. אלינורה, שתי השושנות…”

כאן הייתי מוכרח להפסיק: אחד ממארחינו, יצור בן גיל די מופלג, התמוטט בכורסתו המנדנדת. אחרי התרוצצות־מה ובדיקת הדופק מאחורי אוזניו הזריקו מין אבקה אל תוך אפו, טפטפו איזשהו חומר נוזלי על קדקודו המשחיר, והוא התאושש מעט. אז הוציאו אותו בזהירות.

עמ"ב אחר פנה אלינו:

“תסלחו לנו, בבקשה. אבל הן כל־כך דומות לכם למראית־עין…”

''באמת," הסכמתי. “יש להן נטייה לחקות אותנו בכול.”

“… והעיקר”, המשיך העמ"ב, “איננו יכולים להבין: איך אתם עושים שהן מדברות ואפילו מגיבות בהיגיון? ולמה?”

“המ־מ…” כחכחתי בגרוני. “נכון זו משימה לא קלה לפעמים – לרַסן ולהדריך אותן… אבל בעולמנו המין השני נחשב לשוה לנו בכול… בדרך־כלל,” הוספתי כמתנצל (ככלות הכול, כולנו כאן גברים, בינינו לבין עצמנו…)

מבוכה נוספת במחנה של מארחינו. מוציאים החוצה עוד עמ"ב קשיש. ושוב אחד מהם פונה אלינו:

“קשה לנו לעכל מייד את המידע החדש, כה מדהים בשבילנו. ועדיין לא ברור לנו גם החלק השני של שאלתכם. הלא כבר לפני בואכם לבירתנו, התקנו בבית מגוריכם אקווריונים עם… נציגות המין היפה שלנו… היינו סבורים שלא יהיה בריא בשבילכם להישאר לבד… מבחינת הגוף…”

הגיע תורנו להתמוטט אבל התגברנו.

“אנחנו מבקשים את סליחתכם,” – גמגם מישהו מאיתנו אחרי רגעים של דומייה. “ללא ספק, התייחסנו אליהן בכל הכבוד… שפכנו להן מזון כל בוקר… אבל מעולם לא עלה על דעתנו שהן… יצורים בעלי שכל…”

שוב דומייה. שוב תימהון הדדי.

“מובן, שאינן בעלות־שכל, הגיב לבסוף אחר העמ”בים.

 

3. “רחם רחמתיים לראש גבר”    🔗

חזרנו ‘הביתה’ המומים. סעדנו את ליבנו בכוסית כוהל־מוהל. סיפרנו את מה שלמדנו לאחרים. נעצנו את עינינו הבוהות במדוזות הססגוניות.

“רַחַם רחמתַיים לראש גבר… שלל צבעים ריקמה…” ציטטה אלינורה מתוך ספריה הקדומים.

“דווקא רחם לראש גבר, ולא רחמתיים,” – עניתי. “הבתוּליים חשבו את כולנו לגברים, לכן נתנו ‘רעייה’ אחת לכל אחד מצוותנו.”

“נעזוב את זה”, שיסעה אותי. “ריבונו של החלל! איך אתה יכול לסלוח על הסטייה הזאת?! מה שעושים ה’בתוליים' האלה, הלא זו בעילת־בהמה, או במקרה הטוב, אוננות!”

“ומה עושים לדעתם אנחנו?” שאלתי. “אם לפי המושגים שלהם כל בן־אדם הוא גבר. אז חיי־המין שלנו בעיניהם – מעשה־סדום!”

“ברור,” אמר עמיפז. – “כרגע נזכרתי, איך הם הביטו בנו, כשהתמזמזתי קצת עם שו”ש. עכשיו הם מרגישים עצמם בנוכחותנו, כמו בני־אדם נורמליים בחברת הומואים. לא נעים."

ואמנם, מבוכה ומתח מסויים שררו מאז בפגישותינו עם העמ"בים. למחרת שוחחתי עם אחד מהם.

“עליכם לסלוח לנו,” אמר העמ"ב. “על כוכב־הלכת שלנו חיים רק אנחנו – גַברוֹאָדָמים ונקֵיבוֹחַיות שלנו. במערכת כוכב־השיבולת, שאנחנו מבקרים בה, קיימת אמנם תמונה אחרת: גם שם יש מין אחד של יצורים תבונתיים, המתאים בזה למין האנושי, ומין אחד של חיות נטולות־תבונה; אבל אין שום קשר בין המינים הביולוגיים האלה, וכל אחד מהם מתרבה בדרך של הנַצה. לכן אין אנו עדיין מסוגלים להבין ולעכל את ההתחלקות המינית שלכם. אבל מחר תתכנס לישיבת חירום מועצת החכמים שלנו. אין ספק שהם יפתרו את הבעייה. יהיה בסדר!” הוסיף בחיוך נבוך בעברית רצוצה.

באותו בוקר הסכימה חוה, בתור ‘מיני־ביולוגית,’ להקריב את עצמה לחקירות גדולי־תורת הביולוגיה העמ"בית.

היא שהתה במחיצתם כמעט יום שלם. כשחזרה, לא נראתה מאושרת.

''חטטו ברמ"ח איברי וחצי־תריסר חורי." סיפרה. “אבל אינני בטוחה שהשתכנעו. הסתכלו בי כמו שבעולמנו מסתכלים בקוקסינל, אפילו אם הוא עבר ניתוח הסבת־מין.”

במתח גובר עברה עוד יממה. והנה משדרים את ההודעה שכל עמ"ביה מקשיבה לה. אנו קולטים אותה דרך מכונת־התירגום:

"מועצת חכמי כוכב־הלכת שלנו חקרה את כל החומר הנוגע ליצורים שהביאו איתם אורחינו ממערכת השמש, והסיקה מסקנות כדלקמן:

“1. א) ליצורים הנ”ל יש איבר־קיבול־זרע ולידה, כלומר אינם גברים; ב) יש להם שכל, זאת אומרת שאינם חיות."

צלילי־ניצחון ומצהלה ממש סוסתית פרצו מפי הבחורות בשמען כל אחד מן הסעיפים הללו, עד שעל־כורחי התחלתי מפקפק בנכונות החלטתם של חכמי העמ"בים.

אבל מכונת־התירגום המשיכה:

“2. א) מן המסקנה 1א' משתמע, שאינם בני־אדם; ב) מן המסקנה 1ב' משתמע, שאינם נקבות.”

מכונת־התירגום המשיכה לומר משהו על מינויה של וועדת־מינוח מיוחדת, אבל לא שמעתי דבר מחמת סופת צעקות כעס וגנאי מפי הבחורות. כעבור כחמש דקות שככה הסערה במקצת.

אז נשאה אלינורה, בהשקיטה במחוות־יד את משביהָ האחרונים של הסערה, את נאומה:

“זה עתה שמענו את הביטוי הכי־בוטה בתולדות האנושות של שלילת זכויות האישה והשפלתה המחפירה ביותר. אין אנו יכולות עוד לצפות לעזרה כלשהי מצד הגברים שלנו. ראינה – הם אפילו אינם מסוגלים להסתיר את חיוכיהם הגועליים. לבטח, הם כבר מרגישים את ההזדהות הגברית המפורסמת עם אחיהם ה”גברואדמים" המקומיים. בואו, בנות, נסתלק מן החבורה הזאת ונחפש בעצמנו תשובה הולמת לעלבון הצורב הזה."

רציתי להרגיע קצת את הרוחות ואמרתי:

“אנא, אל תקחו את זה ללב בצורה כזאת. כמובן אנחנו, הגברים איננו מצטרפים להגדרה, או חוסר־ההגדרה, ששמענו זה־עתה. אבל בכל זאת, אולי יש בה גם משהו חיובי ומבהיר. למה שלא נקבל את העובדה: האנושות, כלומר זרעם של אדם וחוה, מתחלקת לשתיים – הבנים והבנות, או בצורה אחרת – בני־אדם ובנות־חוה. הלא זאת חלוקה שוה וצודקת! הינה אנו, הגברים, איננו מתיימרים, חס וחלילה, להיקרא ‘בנות־חוה’. אז אולי לא כדאי גם לכן, הנשים, להסיג את גבולנו ולהיאחז בכל כוחותיכן בשם זה: ‘בני־אדם’. אם נלך בדרך ההיגיון הפשוט והישר הזה…”

אבל דבריי הצלולים רק הוסיפו שמן למדורה. עוד הוכחה נוספת לייחוד הגיונן של הנשים! תוך צעקות וקריאות בוז לעברנו הן הסתלקו אל אחרי אחת המחיצות והסתגרו שם.

אחרי התייעצות ממושכת יצאו הבחורות לאולם.

"שמעו, ‘גַברואדָמים’, הודיעה אלינורה. “החלטנו להוכיח לאחיכם בני־מינכם בכוכב הזה בכח עצמנו, שגם אנחנו בני־אדם. לא נפנה עוד למועצת חכמי־השקר שלהם. מחר בבוקר נרד במישרין לעם. נתהלך בתוך ההמון. נעבור בשדות וברחובות הכרך. נעשה את העבודה המדעית שלנו לעיניהם בלי עזרתכם ונוכחותכם. אז יבינו וייווכחו, שאין אנו רק תוספת או כלי־עזר שלכם, אלא נציגות האנושות כמוכם.”

ניסינו להניאן מזה, אחר־כך – להפחידן:

“מה תעשו, ילדות,” אמרנו, “לבדכן בעולם הזר? ואם מישהי תחוש ברע? ללא ספק, העמ”בים הם טובי־לב אבל אם תתמוטטו – לאן יקחו אתכן? למרפאה ווטרינרית? לאגודה לצער בעלי־חיים?"

“למה אתם רומזים?” צרחה חוה שלי. "אפילו הברברים האלה כבר הצהירו רשמית, שאיננו חיות!''

אבל גם לא בני־אדם," הזכרנו. “מכל מקום, אין במרפאות שלהם מחלקת נשים.”

שום דבר לא עזר. בבוקר הן הלכו.

מייד התקשרנו אל העמ"בים.

“היצורים”, הגדנו להם, “שהבאנו ממערכת השמש, יצאו זה־עתה לטייל לבד. האם יכולים אנחנו להיות רגועים בנוגע ליצורים הנ”ל?"

המארחים ערב שלנו הבטיחו השגחה צמודה, אבל לא קרובה מדיי, ''כדי שלא להבהיל את היצורים", לפי בקשתנו.

לפנות ערב חזרו הבנות. הן אומנם הביאו חומר מדעי די מגוון, אבל לא נראו מרוצות. עכשו הן הפגינו קצת יותר נכונות לדבר איתנו וסיפרו:

“העמ”בים ראו את כל מה שעשינו, אך הסתכלו בנו בעיניים בוהות. לא היתה במבטיהם שום ידידות כפי שהיה קודם, כשהם חשבו את כולנו לגברים. לא ראינו גם כל התעניינות שהיא כלפינו כנשים או אם אתם רוצים, כ’נקבות'."

ברגע זה קלטנו שדר דרך מכונת־התירגום שלנו:

"לאורחינו הגַברואדָמים ממערכת־השמש שלום.

אנו מקווים, שלא נגרם כל נזק ליצורים וליתר רכושכם, שהוחזר זה־עתה לבית מגוריכם. נא לאַשר."

“יתר רכושכם!” צווחו הבנות פה אחד. “הה, בעלי־עבדים שכמותכם! פראים! ‘גברואדמים נפוחים’!”

אטמתי את אוזניי. במה אשמים אנחנו?

ושוב הן הסתגרו. הפעם התייעצותן היתה ממושכת עוד יותר. בחוץ כבר ירד לילה, כשהבנות יצאו לאולם. בהיראותן קפאנו כהמומי־רעם.

“מדוזות ההולכות על שתיים!” צעק מישהו מאיתנו.

הבחורות התנוצצו בכל צבעי־הקשת. הכוחל בגוונים שונים, המכסה את עפעפיהן, הגיע עד חצי לחייהן המרוחות בשרק. שפתותיהן היו כתומות סגולות או אדומות כדם. עגילים נוצצים באוזניים. ניצוצי־זהב ברקות. שערות צבועות. על כתפיהן וחזותיהן החשופים (הן הפכו את בגדי־עבודתן לשמלות־נשף!) מונחת שכבה עבה של אבקה קורנת. רבידים צמידים, אצעדות וכל מיני עדיים מסנוורי־עין על צווארן ידיהן ורגליהן.

חוה שלי עשתה צעד קדימה. ריח כוהל־מוהל נדף ממנה, מעורב בנשמים.

“שקט, בני ‘המין החזק’,” פנתה אלינו. “הבינונו, שעשינו טעות בהתחילנו מן המשימה הקשה: להוכיח לעמ”בים, שגם אנחנו בני־אדם. אף אתם, הגברים שלנו, לא תמיד בטוחים בזה. הפעם נעשה אחרת: ראשית־כל נוכיח להם שאנחנו נקבות. כשיווכחו לדעת, שחכמיהם טעו בסעיף 2ב' הידוע לשמצה. יתחילו מפקפקים גם ביתר מסקנותם. ובכן, נצא מייד, בערב, נעבור ברחובות במועדונים, בבתי־יין ומרזח שלהם. אם יהיה צורך, נערוך להם הצגת חשפנות עם מחולות־קורקבנים. שיתפקעו מקינאה המדוזות וגם אתם. ‘גברואדמים’ יקרים שלנו!"

היא הרימה יד, ולפתע כאילו התלקחה מתחתה מדורה קטנה של שיער צבוע כתום־לוהט.

“בנות־בושת!” צעק מישהו מן הגברים. “אתערב, שהן צבעו גם את שערות־ערוותן!”

כאן התחיל בירור יחסים סוער בין בני־זוג לשעבר.

“וגם את אלינורה!” קרא חניבעל מרות “במה את יכולה להאשים אותי? הלא הייתי נאמן לך מאז נפגשנו!”

אלינורה הניפה את פאותיה הארוכות השזורות מקווצות שיער ססגוניות כעין השְנָצים, שהיו עושות פעם יהודיות־קווקאז.

“אני אוהבת אותך, חני. אבל אינני יכולה להיות מפירת־שביתה.”

“צבועה”!

אבל המאבק לזכויות האישה הוא משימה קדושה…"

“קדֵשה!!”

“די, חני,” אחז איוב בכתפו. “אל תהיה אוֹתֶלוֹ. עוד מעט תשאל אותה: ‘הלילה התפללת?’ בטח היא התפללה… שתלכנה כולן לעזאזל! עוד תשובנה בבושת־פנים לבקש את סליחתנו! עוד תזחלנה לכאן על הברכיים! שתסתלקנה!”

“אחריי, בנות!” קראה חוה, והן צעדו אל היציאה, כמו יחידה קרבית המוכנה לגיחה נגד האויב.

אגב, נדמה לי, שמעצם התחלת הפרשה נפגעו הבחורות שלנו הרבה יותר מן הסעיף 2ב' המטיל ספק בנקבותן, לעומת הסעיף 2א', השולל את שייכותן לאנושות.

הן לא חזרו אותו לילה. לא באו גם בבוקר. ישבנו באולם וכדי להסיח את דעתנו הסתכלנו במדוזות. מאז עמדנו על טבען ופשר מחול־העיוועים שלהן. התביישנו לנגוע בהן.

והן, כנראה, נמנמו יממות שלימות כמעט בלי ניד וניע חוץ מן הרגעים ששפכנו להן את מזונן. אז הן התחילו מזיזות את זרועותן הדומות לעלי־כותרת עדינים, וסיננו את המים דרך גופן הססגוני והשקוף למחצה.

“אתם רואים,” הסביר לנו איוב שצבר בינתיים מידע מסויים על היצורים הללו, “יש להן מ־8 ועד 12 זרועות, וזה מתאים למספר האצבעות בשתי ידיהם של רוב העמ”בים. הסימן היחידי הנראה לעין, המעיד על השותפות הגנטית. על העובדה הזאת מושתתת גם האֶווגניקה שלהם: צירופים מסויימים של המספרים האלה אצל שני ההורים קובעים את מספר האצבעות (או הזרועות) אצל צאצאיהם. על אותו בסיס בנויה גם אֶקספרטיזה משפטית במקרים של אבהות מפוקפקת."

והוא סיפר לנו על משפט אחד, בו עמ"ב ידוע הואשם והורשע בניאופים עם המדוזה הפרטית של חברו, שבביתו התארח.

אגב, מדוזות פרטיות וציבוריות מהוות שני ה"מעמדים" העיקריים בקרב היצורים הללו. קיימות גם מדוזות הפסולות על פי חוקי־האֶווגניקה המקומית. מעקרים אותן ומשלחים לחופשי אל כל מיני מקוואות־מים. שם הן יכולות להיזון מן הצמחייה למיניה. אבל בדרך כלל הן מתקבצות באתרי־רחצה ונופש של ה"גברואדמים", מונָעות ע"י חשק להעשיר את תפריטן בפירורי־מזונם, וקודם כול – ע"י הדחף המיני.

“מעניין האם הן תמיד היו כאלה,” שאלתי, “או אולי הידרדרו במשך הדורות תוך שקיעה בבוץ האימהות וכיוצא בזה?”

“את זה אנחנו טרם יודעים, כי אין לנו עדיין מושג על התפתחות החיים בכוכב הזה. אין פה, כידוע, שום עולם־חי חוץ מגזע העמ”בים, וגם שרידיו לא נמצאו – אולי מחמת תהפוכות גיאולוגיות כלשהן."

“מסכנות,” אמר בובכר, איך זה אפשר בלי שכל? ככלות הכול הן נשותיהם של בני־גזע יל. אולי אפשר לפתח אותן קצת!"

“הן מסתדרות יפה”, השבתי לו. “אבל תנסה. תקריא להן משהו מן הספרים שלך. אולי בעוד מיליארד שנה תהיה לך אישה המבינה אותך”.

לפחות, הן שקטות. שום פטפוטי־סרק, נדנודים ויללות, "אמר עמיעז.

“ובכלל, הן חמודות”, הצטרף חניבעל. “בייחוד זאת, השמנמונת…”

“טפו!” אמרתי ועזבתי את האולם.

“הן באות!” קרא ג’ורם כבר בשעת הצהריים בהסתכלו מבעד החלון. ירדנו כדי לקבל את פניהן כהלכה. היו מתקרבות אט־אט, כל אחת שלובת ידיים לשני עמ"בים. כשקרבו יותר, הבינונו שהסדר הזה אינו סתם סימן לידידות או לאבירות גברית מצד מארחינו: ללא תמיכה משני הצדדים היו הבחורות מתמוטטות ונופלות. הן בקושי הניעו את רגליהן; הצבעים נזלו והתמזגו, שערן פרוע, העיניים נפוחות וכמעט עצומות, השפתיים פשוקות. שמלתה הזהובה של שו"ש לבושה באופן הפוך.

ובכל זאת, פניהן הרדומות קרנו סיפוק רב, סיפוק־הניצחון.

המון עמ"בים הלך בעקבותן.

הראשונים שהגיעו עד סף ביתנו. העבירו את מעמסם לידינו. שמנו לב, שהם מסתכלים בבנות בהערצה.

חשק רב היה לנו לזרוק את הבחורות ארצה ולהשאירן לשכב שם עד שתתפכחנה. אך לא יכולנו לעשות זאת לעיני בני־גזע זר. גררנו אותן פנימה אל הספות, שם נרדמו מייד וישנו שנת־ישרים העמוקה כהקפאה בחלל…

ובכן, איוב צדק רק בחצי־הצדק. הן ממש “זחלו” בחזרה הביתה, אבל לא כמנוצחות המתחננות לסליחתנו.

מידי עמ"בים אחרים קיבלנו ארנקים, עגילים נפרדים, משהו מלבני־נשים… הם היו עַם כן וישר, עמ"בים אלה. לא יכולנו לומר להם מ"תודה" ועד “לכו כיבינימאט”: אלה היו עמך־עמ"בים ולא היו להם מכונות תרגום.

במשך אותו יום ובלילה הצעתי לפרקים מבעד התריסים החוצה. העמ"בים עמדו שם והסתכלו למעלה, לעבר חלונותינו. לוּ היה מישהו נותן בידיהם גיטרות, לבטח חיינו שומעים סרנדות עד הבוקר.

למחרת־היום ביקרה אצלנו משלחת: כמה עמ"בים רמי־דרג המוכרים לנו כבר. הם ביקשו בכניעות, שהבחורות תיאלנה לצאת אליהם לאולם הגדול שם קיבלנו אותם.

כשהצטרפו אלינו הבנות (שהספיקו חיש מהר לחדש את איפורן הססגוני), פנה אחד העמ"בים לכולנו:

“אנחנו מתנצלים מעומק לב על אי־ההבנה המצערת שלנו. חברתנו חברה דימוקראטית, וסבורים אנו, שקול העם הוא קול השמיים. בשומענו על המתרחש בעיר מייד כינסנו את מועצת־החכמים לישיבת־חירום נוספת. היא ביטלה את ההחלטה הקודמת והודתה, שהחצי הססגוני שבצוותים – נקבות הן וגם בני־אדם. תרשו לי, בבקשה…”

הוא קיבל מידי עמ"בים אחרים וחילק בין הבנות מין ענפים בעלי־עלים מגוונים ושקיות שקופות, מלאת חומר כעין חתיכות פירות ממותקים (ללא ספק, הם כבר למדו משהו על דרך־ארץ כלפי הנשים מתוך הספרים והסרטים שהבאנו).

“האם נתקבלה ההחלטה החדשה פה אחד?” שאלה אחת הבנות, שלא נטו לסלוח מהר.

“כמעט,” ענה העמ"ב. “אמנם היו שם כמה ישישים, שאינם זקוקים עוד לשום מדוזות… ה־מ־מ… הם חששו, שההחלטה מהווה צעד ראשון לאובדן טהרת־המידות וכיוצא בזה… אבל הם נשארו במיעוט זעום.”

“וכן החלטנו,” המשיך עמ"ב אחר, “להכניס לשפתנו מלים חדשות להגדרת שני המינים שלכם. היות והשפה הכדורארצית קצת קשה לנו מכמה בחינות, ניקח למטרה זאת, ברשותכם, את שתי המלים העבריות: ''גבר'' ו’בובלה”…"

“רגע”, שיסעה אותו חוה, בהעיפה מבט־אש לעברי. “יש מונחים יותר נכונים: ‘גברבר’ (גירסה: ‘גבר־בר’) ו’אישה'.”

העמ"ב רשם בקפדנות. לא העזנו להתערב…

ערב־ערב יצאו הבנות ל’ביקור־ידידות' אל בירת העמ"בים. לפעמים אחת או שתיים מהן כמעט לא היו מסוגלות לקום על הרגליים, למרות תרדמתן העמוקה במשך כל היום, אבל ביקשו מחברותיהן “לא להשאיר אותן כאן לבד בידי הגברואדמים ממערכת השמש”, ואֵלה היו עוזרות להן לדַדוֹת העירה.

פעם הן חזרו דרך האוויר, רכובות על קט־טוסים, שעדותן מתנופפות ברוח, דומות למכשפות על מטאטאיהן, השבות מן ה"שבס" שלהן. כמנהגו בזמן האחרון לא היו מפוכחות בכ"ף רבתי. ניחשנו (ואחר־כך ווידאנו) שהעמ"בים מאבטחים את מעופן מרחוק. הן החנו את רכבן על יד החווילה ומאותו יום השתמשו בו באופן סדיר.

שמנו לב, שעיר־הבירה נתמלאה תושבים פי כמה וכמה לעומת הימים הקודמים. בלי ספק, ה"בתוליים" מכל כוכב־הלכת נהרו הנה כדי להסתכל באלילות האהבה, שנחתו מן השמיים, לסגוד להן ולהמתין בסבלנות עד לבוא תורם לרגע הקרבה המיוחלת… המשטר כאן צודק ודימוקראטי ובטוחני, שכולם נרשמו בתור ללא מרמה ומשוא־פנים. בושה להודות בזאת, אבל לא אחת ניסינו לצותת בסתר, על מה מדברות הבנות במדור שהפכו ל"מועדון" שלהן. אמנם, קלטנו רק קטעי־דברים.

בייחוד קשה ומביש היה לשמוע, איך משבחות הבוגדות את “ידידיהן” החדשים. רק דבר אחד, עד כמה שהצלחתי לקלוט, הרתיע אותן בהתחלה: העטישות ברגעים הכי־אינטימיים, שהעמ"בים משמיעים, כפי שכבר שכבר סיפרתי, במקום אנחות. כנראה, זה הזכיר להן שפעת – מחלת המין האחרונה, שטרם הדברנו אותה.

מאידך גיסא התרשמנו, שה"בתוליים" ממש נושאים אותן על־כפיים (מה גם שכוח הכובד בעולמם קטן לעומת עולמנו).

שמעתי גם וויכוח אחד, שחל בקרב הבנות. אלינורה השתוקקה להטיף לעמ"בים את המצוה “ובכל בהמה לא־תתן את שכוֹבֶתך”. “אבל בלי ה’שכוֹבֶת' הזאת ייעלם הגזע שלהם,” ענתה לה חוה.

“המדוזות לא תַמליטנה מרוח־הקודש!”

“שיעברו להזרעה מלאכותית!” הפצירה הכוהנת. “הלא הסכמנו שמשימתנו הנוכחית היא להציל את ה’בתוליים' מחטא־נעוריהם. אחרת למה אנו טורחות בחירוף נפש?”

עשתורת תמכה בהצעה: היא כנראה ראתה במדוזות מתחרות. אך לבסוף חוה, בתור ‘מיני ביולוג’ מוסמך, שכנעה את אלינורה לדחות את השרשת המצוה בקרב העמ"בים למועד מאוחר יותר: אחרת תאיים על שבע הבנות סכנת התשה מוחלטת.

אגב, באותם הימים הן המציאו, על יסוד תערובת תמרוקיהן וחמרי־ניקוי מסויימים, את המשחה השטנית הידועה עכשיו בשם ‘גירוידין’. זה היה חיקוי גס לריר־הגירוי המופרש על־ידי המדוזות והגורם לגירוד עז, אבל זמני, במקומות הרגישים.

יום אחד הן לא שבו גם בבוקר. במקומן הגיעה משלחת קטנה של ארבעה עמ"בים בלתי־מוכרים לנו. כשהכנסנו אותם לאולם, אחד מהם, אחרי התעמלות־הנימוסין המסורתית שלהם פנה אלינו בחיוך רחב:

''הו, אורחים יקרים שלנו, גברברים ממערכת־השמש!"

ידענו שלא היתה להם כוונה להעליב אותנו. זכרנו מאיזה מקור מתעשרת עכשיו שפתם.

“באנו בשליחות חשובה,” המשיך, “מטעם אורחותינו היקרות, גבירותינו המתוקות אֵלות האהבה…”

אחרי שסיים רשימה ארוכה של תארי־כבוד וכינויים מתקתקים המיוחסים לחברותינו הבוגדניות, נסתבר, שה"בתוליים" באו לקחת את תמרוקיהן וצבעיהן, לבניהן ובגדיהן של הבחורות.

עמדנו המומים. אבל לא רצינו להראות לעמ"בים כל סימן של חילוקי־דעות. חוץ מזה הבַננו, שאם נשיב את פני־הבנות ריקם, לבטח תמצאנה להן איזשהו תחליף בתעשיית־הצבעים המקומית, ואילו בלי בגדים תסתדרנה עוד יותר יפה. לכן נתַננו לשליחים כמה ארגזים וביקשנו למסור ל"גבירות האלהיות", שתתקשרנה בהקדם: אולי תואלנה לקבל עוד משהו.

כשהעמ"בים הסתלקו, התחלתי להכין מייד דרשה בנושא “שובו בנות שובבות”. חוץ מן החלק המיועד לכולן, חשבתי גם על פנייה אל לב כל אחת ואחת ואפילו רשמתי את זה בקיצור כגון:

א. לאלינורה: הסָב הקדוש לא יהיה מרוצה מהתנהגותה.

ב. למארוסיה: מוסקוביה, ללא ספק, תתבע מהעמ"בים את הסגרתה ותעמיד אותה לדין באשמת עריקה וזימה עם בני נֵכר.

ג. לחוה: היא תחטוף ממני בעיטה בתחת, אם לא תחזור מייד, ואם כן תחזור מייד, אוהבנה, כמו עשרה עמ"בים.

ד. לשושנה השחורה: גם אותה אוהַב אם תשוב.

וכן הלאה.

סוף־סוף הן התקשרו. מסיבות השמורות עימן, דיברה עשתורת בשם כולן. אולי היתה חזקה מיתר הבנות, אבל גם קולה היה חלש ותשוש ובכל זאת שופע שביעות־רצון עמוקה.

“חברים!” פתחה “אנו מודיעות לכם על החלטתנו: אנחנו נשארות כאן עד בוא הספינה הבאה.”

עמדתי דום שעה קלה. ‘הספינה הבאה’! לא שמעתי עדיין על ספינה כזאת. כאילו מדובר ב’טיל־טיולת' הממריאה כל רבע שעה מגן־מאיר בכיוון הירח. בקושי התאפקתי ועניתי לה:

"בטח, בטח, ילדונת. אבל מתי תבואו לדון בכל הפרטים ולומר ‘להתראות’ בארבע־עשרה זוגות עיניים? קשה לדבר על הכול בנוכחות כוכב־לכת שלם!''

“למה לא?” השיבה, “ה’בתוליים' הם ידידים שלנו. אבל אינם שומעים: ביקשנו את כולם לסגור את כל מַקלטיהם למשך דקתיים, כי חששנו מתגובה לא־הולמת מצידכם. אני שמחה שטעי…”

“דקתיים?” התפרצתי. “אַת חושבת שאפשר לגמור את כל העניין תוך שתי דקות מחורבנות?!”

לא יכולתי עוד להחזיק מעמד. שכחתי את הדרשה שהכנתי.

התחלתי צועק וצורח. כזכור, השתמשתי ב’ברכות' הכי־נמרצות, השאולות מן הרוסית הקדומה.

היא ניתקה את הקשר עוד בטרם אזלו שתי הדקות.

אין לי חשק לספר על ימי־התיסכול וההשפלה, שקדמו לטיסתנו בחזרה. ניסיון למצוא את הבחורות. חילינו את פני־העמ"בים, שישפיעו עליהן. השיבו לנו, שאינם יכולים להכריח את אורחותיהן הנכבדות בשום־אופן.

לפני עוזבנו את החווילה שלנו שפכנו לכל מדוזה את שלוש שקיות המזון שנותרו. שתשמֵננה, היפיפיות הנשכחות. הֲשומרי־גִזרָתָן אנחנו? מכל מקום אין להן מותֶן.

כשיצאנו מתחומי־המזל, בו לא נתמזל מזלנו, מייד הקפאנו את עצמנו ונרדמנו עד בואך מערכת־השמש.

 

4. ה"בתוּליים" באים!    🔗

כשחזרנו למערכת־השמש, למדנו חדשות: העמ"בים, שעתודותיהם האנרגטיות עלו, כמובן, בהרבה על אלה של החללית שלנו, הספיקו לפתח שיטת תקשורת סדירה עם עולמנו. כדור־הארץ כבר הזמין את תושבי מזל־בתולה לביקור גומלין, בלי שום הגבלות במספר המבקרים: האנושות ידעת כבר מהדוחות הראשונים שלנו, שהעמ"בים הם עם ידידותי בהחלט.

עכשו ניסינו להתרות ולהתריע, אבל היה מאוחר מדיי. ולו גם היינו משכנעים במשהו את חציה המסויים של האנושות, את החצי השני היוו נשים, ז"א שמכל מקום לא היה לנו רוב המספיק לשינוי ההחלטה.

אותנו קיבלו באופן די צנוע: כל כדור־הארץ חיכה לעמב"ים. הערים התקשטו בדגלים ססגוניים ביותר. בכל חלון, שמאחוריו גרה בת־חוה, נתלו דגלים כאלה. צבעיהם קרנו. בלילות נדמה היה שערים שלימות הפכו לרבעי־פנסים־האדומים (אם כי בצירוף יתר גווני־קשת).

והם באו…

וכבשו את עולמנו ע"י אהבה – אהבתם לנשותינו, הלא היא אהבתם הראשונה.

ומה יכולנו לעשות אנחנו – המין החזק של כדור הארץ? איך יכולנו להתנגד? זה כבר דורות מאז נדרה האנושות את נדר הצמחונות, הלא הוא חוק “וגר זאב עם כבש”, ונתקבלה לעו"ם (אירגון עולמות מאוחדים), איננו מסוגלים לאלימות הראויה לשְמה, במיוחד כלפי יצורים שופעי־ידידות כעמ"בים.

כאן יכול אני לסיים את סיפורי, כי את תולדות הכיבוש ראיתם במו עיניכם כמוני. אבל מפני שאתם חבר’ה טובים, אגלה לכם סוד אחד. רק אבלע עוד כוסית…

ובכן, תמיד הרגשתי את אשמתי בזה, שיחד עם חבריי הבאתי את הפגע למערכת־השמש. בראותי שאין אפשרות לכל פעולה כלל־אנושית בשלב הנוכחי, ניסיתי לארגן כיסי־התנגדות לפלישה ולפחות להאט אותה.

זה אני, המוסווה בשם שמעון לוי משכם, ראש המחתרת הקרואה “דינ”ה" (“דין־האבות”), פניתי לעמ"בים בקריאה, שהביאה לעַמנו הצלחה מפוקפקת לפני כ־4,000 שנה: “אם תהיו כמונו להימוֹל לכם כל־זָכָר, ונתַנו את בנותינו לכם”. אך נסתבר, שאין ולא נברא לאורחינו שום דבר הדומה לעורלה, ומבחינה זאת הם כשרים למהדרות מן התהדרות בבנות־יעקב.

זה אני, צבוע בשחור, דחפתי את הכושים בדרום־אפריקה להכריז על חידוש חוקי־האפרטהייד המכוונים נגדם, כדי להיפרד מ"אפורי־העור" ממזל־בתולה. אבל כל הלבנים בעולם כולו, כמובן, התנגדו לזה מחשש להישאר לבד בעת צרה והגיבו בחרם נגד הגזענים השחורים. אחר־כך… אבל אני רואה, שעוד כוסית כבר לא תזיק לי… ובכן, על־מה דיברתי? אה, כן.

אחר־כך התחזיתי כחבר ה"פוליט־בירוֹ", ז''א ממשלת מוֹסקוֹביה. למרות שלא ידעתי עד כה יותר מ־20 מלה ברוסית (“חאראשוֹ”, “פוֹגרוֹם”, “ג’וּק” וכמה ברכות נמרצות). הצלחתי בהתחפשותי, כי רובם ככולם במוסד הזה מתקשים בדיבור, בשמיעה ובראייה מחמת גילם המופלג. ניסיתי להגביל את העמ"בים ע"י קביעת תחום ההתיישבות עבורם. לבסוף הצלחתי להעביר חוק כינון הרפובליקה העמ"בית האוטונומית בַמזרח הכי־רחוק, מעבר להרי־חושך, בסביבות בירוביג’אן, כדי להקשות על מגעיהם עם ערי־המרכז. כחצי־תריסר עמ"בים התיישבו שם עם נשים משבט אוּדגֶה, אבל זה לא פתר את הבעייה.

ברחבי המערב הפרוע מגרמניה ועד אמריקה ארגנתי שורה של דיברסיות בתעשיית הצבעים, המספקת לנשים שרק, כוחל, פוך, זיהוב וכו', וגם נסיונות השתלטות על טילי־משא בין־יבשתיים, המובילים סחורות כאלה. אך התנועה הפמניסטית סיכלה את המבצע.

ובכן, נכשלתי. אך לפחות ניסיתי.

אינני רוצה להתרברב. בטוחני, שגם אתם עשיתם את הכול מה שיכולתם, ולא שיתפתם פעולה עם הכובשים. בטח לימדתם את חברותיכם (והשמרנים שביניכם – גם את נשותיכם ובנותיכם) במו ידיכם, ושבטכם לא חסכתם. אבל זה לא עזר. הן יצאו בהמוניהן לקבל פני־האורחים, ורבות מהן אף ירדו בחלליות והפליגו ל"ביקור־גומלין" במזל־בתולה, משם לא שבו. והן ממשיכות להפליג. מי יאסור עליהן? הלא נתַנו שיוויון הזכויות לבריות האינפנטיליות האלו… אגב, נמצאים “פילוסופים” במרכאות המצדיקים את הבוגדות. כביכול זלזלנו בהן, נעשינו אדישים וגסי־רוח, הסתכלנו בהן מלמעלה… שטויות. סתם חתולות־מין הללו התחילו חושבות את עצמן לְאֶלילוֹת־אהבה…

כך איבדנו את המין היפה שלנו… כך אנחנו, הגברים הקשוחים. המאהבים המנוסים, נוצחנו ע"י אורחינו ה"בתוליים".

אמנם, גם אנו צדנו פעם בתולות. עשינו מהן נשים לכל דבר. אבל גם מחברותינו הוותיקות לא היינו מדירים רגלינו. ואיך הן גמלו לנו?! והינה אנחנו, המוזנחים והעלובים, מטביעים את הפנאי שלנו במסבאות. אך גם המסבאות כבר אינן כקודם… איזה בית־בושת נחמד היה פעם, למשל, במוסד הזה? אבל כל הנערות אצו־רצו, כמו יתר הנשים, להקריב את גופן לכובשים. חינם אין־כָסף…

אז מה נשאר לנו? אולי, חלילה, להתיידד עם המדוזות?

אבל מה זה?!

המספר נעץ את מבטו בפתח המסבאה. שני מלצרים היו עסוקים שם בפעולה בלתי־רגילה: הם גילגלו אל תוך האולם שורה של אקווריונים ניידים. האורות כבו, ומין קרינה זרה מילאה את הבית בשלל צבעים. המנהל פקד על העבודה. כשהועמדו האקווריונים לאורך אחד הקירות, עבר על־פני השורה בנגעו בגב־המדוזות באצבעו, עטורת טבעת כבדה, כאילו ניסה מנענעי־פסנתר.

מחול־העיוועים הצבעוני התחיל.

וזה היה ה־סוף

"לא בדיוק לזה התכוונתי, שניידר, כאשר ביקשתי מהמחשב מידע מקיף על חוקי הגרביטציה…"