על רוברט שקלי נאמר באחד הספרים הדנים בספרות המד"ב שהוא אינו מסוגל כלל לקחת ברצינות את הנושא שהוא כותב עליו, גם אם יהיה הנושא רציני עד־אימה. תמיד יתבל את סיפוריו באלמנטים של סאטירה ופרודיה, אם לא הומור פרוע לחלוטין. שקלי עצמו אמר פעם שמעולם איננו כותב על מה שאינו משעשע אותו באמת, ואם לשפוט לפי סיפוריו הרי שמה שמשעשע אותו יותר מכל הוא אותו יצור הקרוי אדם, והתמודדותו עם דברים שאולי אי אפשר להתמודד עימם. הסיפור שלפנינו נכתב בתחילת שנות ה־50, ובעברית ראה אור לראשונה בשנת 1958, בגליון הראשון של ‘קוסמוס’, כתב־עת ששבק לאחר גליונות בודדים.
* * *
העלוקה המתינה למזון. אלפי שנים צפה בריקנותו העצומה של החלל. חסרת תודעה בילתה את המאות הנוקפות בלי־קץ בתהום שבין הכוכבים. היא לא חשה כלל בהתקרבה לבסוף לאחת השמשות. קרינה מפיחת־חיים הבזיקה סביב הנבג הקשה והיבש. כוח משיכה מרט בו.
לבסוף קלטה כוכב לכת יחד עם רסיסי חלל אחרים והעלוקה נפלה אליו. מתה למראית עין, נתונה עדיין בתרמיל הנבג שלה.
כגרגיר אבק אחד בין רבים, נפחו בה הרוחות סביב האדמה, שיחקו בה, ולבסוף שמטוה ארצה.
בהיותה מונחת על הארץ, החלה זעה. המזון נספג בה והלך, בחדרו דרך התרמיל. היא גדלה – והמשיכה לאכול.
פראנק קונרס יצא אל המרפסת והשתעל פעמיים. “סלח לי, פרופסור”, אמר.
הגבר הגבוה והחיוור לא מש מהספה הרעועה. משקפיו הנתונות במסגרת קרן היו משוכות למעלה על מצחו, והוא נחר רכות.
“אני מצטער נורא להפריע לך”, אמר קונרס, כשהוא מסיט אחורנית את מגבעת הלבד המעוכה שלו. “ידוע לי היטב שזהו שבוע המנוחה שלך וכולי, אבל יש משהו משונה מאוד בתעלה”.
גבת עינו השמאלית של האיש החיוור הרטיטה, אך מלבד זאת לא נראה כל סימן ששמע משהו.
פראנק קונרס השתעל שוב, בהחזיקו את האת בידו המרושתת גידים סגולים. “האם שמעת אותי, פרופסור?”
“ודאי ששמעתי אותך”, אמר מייכלס בקול אטום, ועיניו עצומות עדיין. “מצאת שדון”.
“מצאתי מה?” שאל קונרס, כשהוא פוזל אל מייכלס.
“איש קטן בבגדים ירוקים. השקה אותו חלב, קונרס”.
“לא אדוני, אני חושב שזוהי אבן”.
מייכלס פקח עין אחת והעיף מבט משובש לעברו של קונרס.
“אני מצטער נורא על העניין”, אמר קונרס. שבוע המנוחה של פרופסור מייכלס היה נוהג בן עשר שנים, והמידה המוזרה היחידה שבו. כל החורף לימד מייכלס אנתרופולוגיה, השתתף בעבודתן של כחצי תריסר וועדות, ריחרח בתחומי הפיסיקה והכימיה, ומלבד כל אלה מצא לו פנאי לכתוב ספר כל שנה. בבוא הקיץ היה עייף.
בהגיעו אל אחוזת הכפר הצחיחה שלו שבמדינת ניו־יורק, היה כלל נקוט בידו לשבות לחלוטין מכל מעשה במשך שבוע. למשך שבוע זה היה שוכר את פראנק קונרס כדי שיבשל את ארוחותיו וידאג לצרכיו, בעוד הפרופסור מייכלס ישן.
בשבוע השני היה מייכלס מתחיל להסתובב פה ושם, מסתכל בעצים ובדגים. בשבוע השלישי היה מתחיל להשתזף, לקרוא, ולתקן את הסככות ולטפס על ההרים. מקץ ארבעה שבועות קצרה רוחו לשוב העירה.
אולם שבוע המנוחה היה דבר מקודש.
"באמת שלא הייתי מטריח אותך לשם עניין של מה בכך, התנצל קונרס. “אך האבן הארורה הזאת המיסה שני טפחים מאתי”.
מייכלס פקח את שתי עיניו והתיישב. קונרס הושיט אליו את האת. הצד המעוגל של הלהב נגזר מעליו למשעי. מייכלס הטיל רגליו מעל הספה ותחבן במוקאסינים מרופטים. “הבה נראה פלא פלאים זה”, אמר.
העצם היה מונח בתעלה שבקצה המדשאה הקדמונית, במרחק של מטר מהכביש הראשי. הוא היה עגול, קוטרו כשל צמיג משאית, וכולו מלא ומוצק, עוביו, עד כמה שאפשר היה לנחש, היה כשלושה סנטימטרים, גונו אפור־שחור והוא מכוסה רקמה צפופה של מעין עורקים.
“אל תיגע בזה”, הזהיר קונרס.
“לא אגע, אל תדאג. תן לי את האת שלך”.
מייכלס נטל את האת בידו וחיטט בו בעצם כדי לבדקו. העצם היה מוצק ובלתי חדיר לחלוטין. הוא הניח את האת על משטח העצם לרגע, ואז משכה אחורנית. עוד שלושה סנטימטרים נעלמו מהלהב. מייכלס קימט את מצחו, והיטיב את משקפיו על חטמו. בידו האחת הניח את האת על האבן המוזרה, ואת השניה קירב אל פניה. עור חלק מהאת נעלם.
“נראה שאין הדבר מפיק חום”, אמר לקונרס. “האם הבחנת בחום כלשהו בפעם הראשונה?”
קונרס הניע ראשו לשלילה.
מייכלס הרים רגב עפר והטילו על העצם. הרגב נמס במהירות ונעלם בלי להשאיר כל סימן על המשטח האפור־שחור. אבן גדולה הוטלה בעקבות הרגב, ואף היא נעלמה בצורה דומה.
“האין זה הדבר המשונה ביותר שראית אי פעם, פרופסור?” שאל קונורס.
“כן”, הסכים מייכלס וקם על רגליו. “אין ספק בכך”.
הוא הניף את האת והטיחה בעצם בכוח. בפגוע האת בעצם, כמעט שהפילה מידו. הוא לפת את הידית בכוח, גופו נדרך לקראת רתיעת האת. אולם האת פגע באותו משטח מוצק ודבק בו. הוא לא חש בשום רטט שעבר בעצם מחמת המכה, ולא היה שום רתע.
“מהו דבר זה לדעתך?” שאל קונרס.
“אין זו אבן”, אמר קונרס. הוא פסע אחורנית. “עלוקה שותה דם. נראה שדבר זה שותה עפר. וגם אתים”. לשם נסיון הלם בעצם עוד כמה פעמים. שני הגברים הסתכלו זה בזה. על הכביש חלפו על פניהם כחצי תריסר משאיות צבאיות.
“אני הולך לצלצל לאוניברסיטה ולשאול פיסיקאי בעניין זה”, אמר מייכלס. “או ביולוג. הייתי רוצה להיפטר ממנו לפני שיקלקל את המדשאה שלי”.
הם פסעו חזרה לבית.
הכל שימש מזון לעלוקה. הרוח הוסיפה לה את האנרגיה הקינטית שלה, בלטפה את המשטח האפור־שחור. הגשם ירד, וכוחה של כל טיפה נתווסף למלאי העלוקה. המים נספגו בשטח הסופג־כל. אור השמש שממעל נקלט אף הוא ונהפך למאסה בגוף העלוקה. ומתחת נאכלה האדמה עפר, אבנים וענפים פורקו על ידי תאי גופה המסובכים של העלוקה והפכו לאנרגיה. האנרגיה נהפכה שוב למאסה, והעלוקה גדלה והלכה.
אט־אט החלו נצנוצי הכרה ראשונים חוזרים אליה. הדבר הראשון שהכירה בו היה הקטנות הבלתי־נסבלת של גופה.
היא גדלה והלכה.
כשמייכלס הסתכל בה למחרת, כבר הגיעה קוטרה לשלושה מטרים כשצידה האחד ננעץ בכביש ואילו הצד השני פולש למדשאה. כעבור יומיים כבר הגיע קטרה לתשעה מטרים כמעט, צורתה היתה מעוקמת בהתאם לעקמומית התעלה. והיא כיסתה את מרבית רחבו של הכביש. אותו יום הגיע השריף במכונית הפורד הישנה שלו, ואחריו מחצית העיר.
“האם זוהי אותה עלוקה שלך, פרופסור מייכלס?” שאל השריף פלין. “זוהי”, אישר מייכלס. את הימים האחרונים בילה בחיפוש שווא אחרי חומצה המסוגלת לאכל את העלוקה.
“אנו מוכרחים לסלק אותה מהכביש”, אמר פלין, תוך שהוא ניגש נזעם ושואף קרבות אל העלוקה. “אסור לך להרשות שדבר כזה יחסום את הכביש, פרופסור. הצבא מוכרח להשתמש בכביש זה”.
“אני מצטער מאוד”, אמר מייכלס בארשת של רצינות. “עשה כרצונך שריף. אך היזהר, הדבר הזה חם”. העלוקה לא היתה חמה. אך דומה שזה היה ההסבר הפשוט ביותר בנסיבות אלה.
מייכלס הסתכל ברוב עניין בנסיונותיו של השריף לדחוק מוט ברזל מתחת לעלוקה. הוא חייך בינו לבין עצמו, כשהרים השריף את המוט שנתקצר בעשרים סנטימטר.
אך השריף לא מיהר להתייאש. הוא התייחס לעניין כאל סילוק סלע עקשן. הוא ניגש למושב האחורי של מכוניתו והוציא משם מכשיר־ריתוך ופטיש כבד, הצית את המכשיר וכיוון את הלהבה לקצה העלוקה.
חלפו חמש דקות ולא ניכר שום הבדל. האפור לא האדים, ואף לא נראה היה שהתחמם. השריף פלין המשיך לצלות את העלוקה חמש־עשרה דקות נוספות, ואחר קרא לאחד מאנשיו.
“תרביץ בנקודה זו בפטיש, ג’רי”.
ג’רי נטל את הפטיש הכבד, רמז לשריף לסור הצידה, והניפו מעל ראשו. הוא השמיע זעקת כאב בפגוע הפטיש בשטח המוצק. לא היה שום רתע, שום תזוזה. מרחוק הגיעה לאזניהם שאגה של שיירת מכוניות צבאיות.
“עכשיו נראה פעולה של ממש”, אמר פלין.
למייכלס לא היה הדבר ודאי ביותר. הוא הקיף את העלוקה סביב סביב, תמה איזה מין חומר עלול להגיב בצורה כזאת. התשובה היתה קלה ופשוטה – שום חומר אינו מגיב בצורה כזו. שום חומר ידוע.
נהג הג’יפ הראשון הרים את ידו והשיירה הארוכה נעצרה בחריקה. קצין קשוח, שמראהו כמראה אדם יעיל, יצא מהג’יפ. לפי הכוכב שהבריק על כל אחת מכתפיו, הבין מייכלס שהינו בריגדיר־גנרל.
“אסור לחסום כביש זה”, אמר הגנרל. הוא היה גבר גבוה וצנום, לבוש חליפת חאקי קלה, פניו שזופים ועיניו קרות. “בבקשה לסלק את זה מכאן.”
“איננו יכולים להזיזו”, אמר מייכלס. הוא סיפר לגנרל מה קרה בימים האחרונים.
“הכרחי לסלק את הדבר,” אמר הגנרל. “שיירה זו חייבת לעבור”. הוא קרב והסתכל בעלוקה. “אמרת שאי־אפשר להרים את זה במוט ברזל, ואי אפשר לשרפו בריתוך?”
“כן”, אמר מייכלס בחיוך דק.
“נהג”, הפטיר האלוף אחורנית. “סע ועבור על הדבר”.
מייכלס החל למחות, אך עצר בלשונו. המוח הצבאי יהיה אנוס להבין את המצב בדרכו שלו.
הנהג הכניס את הג’יפ שלו להילוך ראשון ועט קדימה, בקפצו מעל שולי העלוקה שהיו מוגבהים כעשרה סנטימטרים מעל האדמה.
הג’יפ הגיע עד לאמצע העלוקה ונעצר.
“לא אמרתי לך לעצור!” שאג הגנרל.
“לא עצרתי, אדוני!” מחה הנהג.
הג’יפ נתפס בכות ונעצר, ומנועו שבת. הנהג הפעילו שוב, העבירו להילוך בו מפעיל המנוע את כל ארבעת הגלגלים, וניסה להסתער קדימה. אך הג’יפ היה נטוע במקומו ללא זיע, כאילו יצקוהו בבטון.
“סליחה”, אמר מייכלס. “אם תסתכל היטב תראה שהצמיגים נמסים והולכים”
הגנרל לטש עיניו וידו נעה אינסטינקטיבית אל אקדוחו. ואז צעק: “קפוץ, נהג! אל תיגע בחומר האפור הזה”.
הנהג טיפס ועלה בפנים חוורות על מכסה המנוע, הסתכל סביבו וקפץ אל מעבר לעלוקה.
היתה דומיה מוחלטת עד שהכל הסתכלו בג’יפ. תחילה נמסו צמיגיו, ואחריהם טבורי־הגלגלים. הגוף, שהיה מונח עתה על המשטח האפור, נמס אף הוא.
האנטנה נעלמה אחרונה.
הגנרל החל מחרף ומגדף בלחש. הוא פנה אל הנהג. “חזור ואמור לכמה מהאנשים להביא רימוני־יד ודינמיט”.
הנהג רץ חזרה אל השיירה.
“אין לי מושג מה יש לכם כאן”, אמר הגנרל. אך הדבר הזה לא יעצור שיירה של צבא ארצות־הברית".
מייכלס לא היה בטוח בזה כל־כך.
העלוקה נעורה עתה כמעט לחלוטין וגופה תבע יותר ויותר מזון. היא המיסה את העפר שמתחתיה בשצף־קצף, ממלאת את האדמה בגופה שלה, וזרמה החוצה.
גוף גדול עלה עליה, ואף הוא הפך מזון. ופתאום –
התפוצצות של אנרגיה חבטה בפניה ואחריה עוד אחד, ועוד אחת. היא בלעה את האנרגיה בתודה, בהפכה אותה למאסה. גרגרי מתכת קטנים הלמו בה, האנרגיה הקינטית שלהם נספגה והם עצמם עוכלו אף הם. התחוללו עוד התפוצצויות, בסייען להזין את התאים הרעבים.
היא החלה לחוש בדברים – בבעירה מאורגנת סביב, בריטוטי רוח, בתנועת גושים.
אז באה התפוצצות נוספת, גדולה יותר. טעמו של מזון ממש! היא זללה אותה ברעבתנות, וגדלה ביתר מהירות. היא המתינה בלהיטות להתפוצצויות נוספות, בעוד תאיה זועקים למזון,
אולם לא באו התפוצצויות נוספות. היא המשיכה לזלול אדמה ואנרגיית שמש. עם בוא הלילה הבחינה שמקורות האנרגיה בו היו מוגבלים יותר, ובאו עוד ימים ועוד לילות. עצמים רוטטים המשיכו לנוע סביבה.
היא זללה וגדלה וזרמה.
מייכלס עמד על גבעה נמוכה כשהוא צופה בהתפוררות ביתו. קוטר העלוקה כבר הגיע לכמה מאות מטרים והיא לקקה את המרפסת שבחזית ביתו.
שלום לך, ביתי, הרהר מייכלס, בזכרו את עשרת הקיצים שבילה בו. המרפסת התמוטטה לתוך גוף העלוקה. הבית התמוטט ונבלע בהדרגה.
“סליחה אדוני”, אמר חייל שניגש אליו מאחור. "הגנרל או’דונל מבקש לראותך''.
“בסדר”, אמר מייכלס, והסתכל בביתו בפעם האחרונה.
הוא הלך בעקבות החייל דרך גדרות התיל הדוקרני שנמתחו ברדיוס של כשבע־מאות מטר סביב העלוקה. פלוגת צבא עמדה על המשמר סביב הגדר, מונעת מכתבי העתונים הסקרנים שנקהלו למקום מהתקרב. מייכלס תמה משום מה מתירים לו עדיין להיכנס. כנראה, הסיק, משום שמרבית העניין מתחולל על אדמתו.
החייל הוליכו לאוהל. מייכלס גחן ונכנס. גנרל או’דונל עודו לבוש במדי חאקי קלים, ישב מאחורי שולחן קטן. הוא הזמין את מייכלס לשבת.
“הטילו עלי את תפקיד סילוקה של עלוקה זו”, אמר למייכלס.
מייכלס הגיע בראשו, בלא להביע דעה על מידת החכמה שבמתן תפקידו של מדען בידי חייל.
“הינך פרופסור, לא כן?”
“כן. אנתרופולוגיה”.
“טוב. מעשן?” הגנרל הצית את הסיגריה של מייכלס. הייתי רוצה שתישאר כאן בתפקיד יועץ. היית אחד הראשונים שראו את העלוקה הזאת. אודה לך אם תמסור לי מהן דעותיך ומסקנותיך בקשר ל–" הוא חייך – “לאויב”.
“אשמח לעשות זאת”, אמר מייכלס. “אולם דומני שהדבר קרוב יותר לתחום פעולתו של פיסיקאי או ביוכימאי”.
“איני רוצה שמקום זה ישרוץ מדענים”, אמר הגנרל או’דונל, כשהוא מזעיף פניו ומסתכל בקצה הסיגריה שלו. “אל תטעה בכוונתי. יש לי כבוד והערכה גדולים מאוד למדע. אם מותר לי להתבטא כך, הריני חייל מדעי. אני מתעניין תמיד בכלי הנשק החדישים ביותר. אי אפשר עוד לנהל מלחמה, תהיה אשר תהיה בלי מדע”.
פניו השזופים של או’דונל החמירו. “אך לא אסבול כנופייה של מדענים עבדקנים מתעסקים ומחטטים בעניין זה במשך חודש ימים ומעכבים אותי ממילוי תפקידי. תפקידי הוא להשמיד דבר זה, בכל אמצעי שברשותי, ומיד. ואני עומד לעשות בדיוק כך”, אמר.
“איני סבור שהדבר יהיה קל עד כדי כך”, אמר מייכלס.
“לכן אני מעוניין בך”, אמר או’דונל. “אמור לי מדוע, ואני אמצא דרך לטפל בדבר”.
“עד כמה שאני מבין, הרי העלוקה היא אורגאניזם ההופך מאסה לאנרגיה, והינה יעילה בתחום זה עד להבהיל. נראה לי שהיא בעלת מחזור חמרים כפול. תחילה היא הופכת מאסה לאנרגיה, ואת האנרגיה היא הופכת שוב למאסה לשם בניית גופה. שנית האנרגיה שהיא קולטת הופכת מיד למאסה של גופה. כיצד נעשה הדבר איני יודע. היא לא עשויה פרוטופלאסמה. יתכן שאף אין לה מבנה תאי”.
“אם כך, זקוקים אנו למשהו רב־כוח נגדה”, שיסעו או’דונל. “זה בסדר גמור. יש לנו כאן דברים אדירי כוח ביותר”.
“דומני שלא הבינות אותי”, אמר מייכלס. “אולי איני מנסח זאת ברור למדי. העלוקה זוללת אנרגיה. היא יכולה לספוג את עצמתו של כל נשק אנרגיה שתפעיל כנגדה”.
“מה יקרה אם תמשיך לזלול?” שאל או’דונל.
“אין לי כל מושג מהו גבול גידולה”, אמר מייכלס. “ייתכן שגידולה מוגבל אך ורק על ידי מקורות המזון שלה”.
“האם כוונתך לומר שהיא עלולה להמשיך לגדול לעולם ועד?”
“ייתכן שהיא עלולה לגדול כל עוד יש לה משהו לאכילה”.
“זהו אתגר אמיתי”, אמר או’דונל. “לא יתכן שעלוקה זו חסינה לחלוטין בפני כוח”.
“נראה שכך הוא. אני מציע שתביא לכאן כמה פיסיקאים, וכן כמה ביולוגים. הטל עליהם למצוא דרך כלשהי לניטרולה”.
הגנרל כיבה את הסיגריה שלו. “פרופסור, איני יכול להמתין בעוד המדענים רבים ביניהם. יש לי עקרון שאני עומד להשמיעו באזניך”. הוא הפסיק הפסקה רבת רושם. “אין שום דבר החסין בפני כוח. אם תצבור די כוח תוכל להתגבר על כל דבר שבעולם. על הכל.”
“פרופסור”, המשיך הגנרל בנימה ידידותית יותר, “אל תזלזל בערכו של המדע שהינך נציגו. כאן, מתחת לגבעה הצפונית, יש לנו המצבור הגדול ביותר של אנרגיה ושל כלי נשק רדיואקטיביים שנאסף אי פעם במקום אחד. הסבור אתה שהעלוקה שלך תוכל להחזיק מעמד בפני מלא עצמתם?”
“יש להניח כי אפשר לטעון יצור זה בכמות אנרגיה גדולה מדי”, אמר מייכלס בפקפוק. עתה הבין מדוע רצה בו הגנרל. מייכלס סיפק לו את היוקרה המדעית, בלי שתהיה לו סמכות לחלוק על הגנרל.
“בוא עמי”, אמר הגנרל בעליזות תוך שהוא קם ממקומו ומפשיל הצידה את יריעת האוהל. “אנו הולכים לפצח אותה עלוקה”.
אחרי שהות ממושכת, שוב החל לבוא מזון עשיר, שהוזרם לתוך צידה האחד של העלוקה. תחילה בא אך מעט, ולאחר מכן עוד ועוד. קרינות, רטטים, התפוצצויות, חומרים מוצקים ונוזליים – מבחר מדהים של מיני מזון. העלוקה קיבלה אותם כולם. אך המזון בא באיטיות רבה מדי לגבי התאים הרעבים, מאחר שתאים חדשים הוסיפו בלי הרף את תיאבונם לתיאבון קודמיהם.
הגוף הרעב תמיד זעק למזון רב יותר, מהר יותר!
עתה, משהגיעה לגודל יעיל למדי, ניעורה העלוקה לחלוטין, היא עיינה ברשמי האנרגיה שמסביב, ואיתרה את מקור המזון החדש, שהיה מרוכז כולו במקום אחד.
בלי שום מאמץ הטילה עצמה לאויר, התעופפה קצת ושקעה על המזון, תאיה היעילים להחריד זללו כאחוזי בולמוס את החומרים הרדיואקטיביים העשירים. אך לא התעלמו מהריכוזים הפחותים יותר של מתכות וצרורות הפחמימות שמסביב.
“השוטים הארורים”, אמר גנרל או’דונל. “על שום מה נבעתו? אפשר היה לחשוב שמעולם לא אימנו אותם”. הוא פסע הלוך ושוב מחוץ לאוהלו, שהיה נטוי עתה במקום חדש, בחמישה ק"מ מאחור.
קוטר העלוקה הגיע עתה לשלושה ק"מ. שלושה כפרים פונו מתושביהם.
מייכלס שעמד ליד הגנרל, היה עדיין המום לזכר המראה. העלוקה ספגה במשך זמן מה את עצמתם המרוכזת של כלי הנשק, ופתאום התנשא כל גופה הענקי באויר. השמש נעלמה מעין כשהעלוקה טסה לאיטה עד מעל לגבעה הצפונית ושקעה עליה. היה די זמן לפנות משם את החיילים המבוהלים, אולם הם היו המומים לחלוטין. ששים ושבעה איש אבדו ב’מבצע עלוקה'. גנרל או’דונל ביקש רשות להשתמש בפצצות אטומיות, ושינגטון שיגרה קבוצת מדענים לחקור את המצב.
“האם לא הגיעו עדיין המומחים האלה לכלל החלטה?” שאל או’דונל, נעצר בזעם לפני פתח האוהל. “הם דברו כבר די והותר”.
“ההחלטה קשה”, אמר מייכלס. מכיוון שלא היה חבר רשמי בוועדת החקירה, מסר לה את הידיעות שבידו והסתלק. “הפיסיקאים רואים בכך עניין לביולוגים, ואילו הביולוגים סבורים כנראה שהתשובה צריכה להיות בידי הכימאים. איש אינו מומחה בעניין זה, מפני שדבר כזה לא אירע מעולם. פשוט אין לנו ידיעות בשטח זה”.
“זוהי בעייה צבאית”, אמר או’דונל בזעם. “לא מעניין אותי מהו דבר זה – אני רוצה רק לדעת מה יכול להשמידו. מוטב שיתנו לי רשות להשתמש בפצצה”.
מייכלס כבר חישב את חישוביו שלו בקשר לכך. אי אפשר היה לקבוע זאת בוודאות אך על יסוד אומדן קצב הספיגה של המאסה והאנרגיה של העלוקה תוך התחשבות בשיעורה ובכושר גידולה, עלולה פצצה אטומית לטענה בכמות אנרגיה רבה מדי – אם ישתמשו בה בהקדם. לפי חישובו, הרי מקץ שלושה ימים כבר לא יהיה טעם להשתמש בפצצה. העלוקה גדלה בטור גיאומטרי. תוך חדשים מספר תכסה את כל ארצות הברית.
“זה שבוע שאני מבקש רשות להשתמש בפצצה”, רטן או’דונל. “ואף אקבל אותה, אך לא עד שחמורי־גרם אלה יסיימו את פטפוטיהם הארורים”. הוא פסק לפסוע ופנה אל מייכלס. אני אשמיד את העלוקה. אני אנפץ אותה גם אם יהיה זה המעשה האחרון שאעשה בחיי. זה יותר מעניין בטחוני. זהו עניין של גאווה אישית".
גישה כזו עשויה ליצור גנרלים גדולים, הרהר מייכלס, אך לא זו הדרך לגשת לבעיה. או’דונל כדרכם של ילדים, הפך יצור אל־אנושי לאנושי וראה בעלוקה אויב. אפילו השם ‘עלוקה’ היה בו משום האנשה. או’דונל טיפל בבעייה כשם שהיה מטפל בכל מכשול גופני. כאילו היתה העלוקה משהו מעין צבא־אויב גדול.
אך העלוקה לא היתה אנושית, ואולי אף לא היתה בת כוכב־הלכת הזה. ראוי לטפל בה בהתאם לטיבה היא.
“הנה באים הגאונים”, אמר או’דונל.
מאוהל סמוך יצאה קבוצה של אנשים יגעים ובראשם אלנסון, ביולוג ממשלתי.
“ובכן” שאל הגנרל, “האם גיליתם מה הדבר?”
“המתן רגע, רק אקצוץ נתח לדוגמא”, אמר אלנסון כשהוא לוטש מבט נזעם מעיניו המאדימות.
“האם גיליתם איזו דרך מדעית להריגת היצור?”
“הו, בכך לא היה קושי רב”, אמר הפיסיקאי האטומי מוריארטי בלגלוג. “יש רק לעטוף אותו בריקנות מוחלטת. זה יחסלו. או אפשר להעיפו מעל כדור הארץ על ידי משהו המבטל את כוח המשיכה”.
“אך אם אי אפשר להשתמש באלה”, אמר אלנסון, אנו מציעים שתשתמש בפצצות האטומיות שלך, וככל שתקדים כך מוטב".
“האם זו דעת כל הקבוצה שלך?” שאל או’דונל בעיניים נוצצות.
“כן”.
הגנרל הסתלק במהירות. מייכלס הצטרף אל קבוצת המדענים.
“צריך היה לקרוא לנו תיכף בתחילה”, התאונן אלנסון. “עתה אין זמן לעיין בכל מוצא אחר חוץ מהשימוש בכוח”.
“האם היגעתם למסקנות כלשהן באשר לטיבה של העלוקה?”
“מסקנות כלליות בלבד”, אמר מוריארטי, “והן דומות לשלך. יש להניח שמוצא העלוקה אינו כדור־הארץ. נראה שנמצאה בשלב של נבג עד שנחתה כאן”. הוא הפסיק כדי להצית מקטרת. “אגב, צריכים אנו להודות לאל שלא נפלה לתוך האוקינוס. האדמה היתה נאכלת מתחת לרגלינו לפני שהיינו יודעים מה הסיבה”.
דקות מספר חלפו בדממה.
“כפי שציינת, הרי זה אורגניזם ממיר מושלם. הוא מסוגל להפוך מאסה לאנרגיה וכל אנרגיה למאסה”. מוריארטי גיחך. “מובן מאליו שדבר זה הוא בלתי אפשרי, ואני יכול להוכיח זאת במספרים”.
“אני הולך לשתות קצת משקה”, אמר אלנסון. “מישהו מצטרף?”
“הרעיון הטוב ביותר השבוע”, אמר מייכלס. “תמהני כמה זמן יעבור עד שאו’דונל ישיג רשות להשתמש בפצצה”.
“עד כמה שידיעותי בפוליטיקה מגיעות”, אמר מוריארטי, “יהיה זה זמן ארוך מדי”.
ממצאי המדענים הממשלתיים נבדקו על ידי מדענים ממשלתיים אחרים. נוהל זה גזל ימים מספר. ואז רצתה וושינגטון לדעת אם אין אלטרנטיבה אחרת מאשר פיצוץ פצצה אטומית בלב מדינת ניו־יורק. היה צורך בזמן מה כדי לשכנע את השלטונות שאין מנוס מהכרח זה. לאחר מכן היה צורך לפנות בני אדם, דבר שגזל עוד זמן.
ואז ניתנו פקודות, וחמש פצצות אטומיות הוצאו מאחד המחסנים. רקטת סיור נבחרה למשימה זו, קיבלה הוראות והועמדה תחת פיקודו של גנרל או’דונל. עניין זה גזל עוד יום אחד.
לבסוף התעופפה הרקטה הגוצה והעבה מעל ניו־יורק. קל היה לגלות מהאויר את הנקודה האפורה־שחורה. כמורסה זבה השתרעה בין אגם פלאסיד והעיר אליזבת־טאון, בכסותה את העיר קין ואת עמק קין. שוליה ליחכו את נפת ג’יי.
הפצצה הראשונה נשתחררה.
זמן רב המתינה העלוקה מאז שספגה מזון עשיר לראשונה. פעמים רבות באה הקרינה העזה יותר של היום אחרי הספקת האנרגיה הרפויה של הלילה, וכל אותה העת זללה העלוקה את האדמה שמתחתיה, ספגה את האויר שמסביב, וגדלה. ואז, יום אחד… התפוצצות מדהימה של אנרגיה!
הכל שימש מזון לעלוקה, אך תמיד היתה קיימת האפשרות של מחנק. האנרגיה שפעה עליה, הציפה אותה, חבטה בה, והעלוקה גדלה במאמץ מטורף, בנסותה להכיל את המנה הענקית. בהיותה קטנה עדיין, הגיעה במהירות לגבול כושר קליטתה. לתאים המתוחים המלאים עד כדי הקאה, ניתן עוד ועוד מזון. הגוף הנחנק בנה תאים חדשים במהירות הבזק. ואז…
הגוף החזיק מעמד. האנרגיה נקלטה ועודדה גידול נוסף. תאים רבים יותר נטלו על עצמם את המטען וינקו את המזון.
המנות הבאות היו טעימות להפליא, ואפשר היה לעכלן בקלות.
העלוקה חרגה ממסגרתה, גדלה, זללה וגדלה.
היה זה מזון ממש! העלוקה היתה קרובה להתעלף מרוב תענוג. היא המתינה מלאת תקווה לעוד מזון, אך לשווא.
היא חזרה לזלול את האדמה. האנרגיה בה השתמשה לייצור תאים חדשים נתבזבזה עד מהרה. כעבור זמן־מה היתה רעבה שוב.
תמיד תהיה רעבה.
או’דונל נסוג עם אנשיו הנבוכים. הם חנו כחמישה־עשר ק"מ דרומית לעלוקה, בעיירה סקרון־לייק שפונתה מתושביה. קוטר העלוקה היה עתה כמאה ק"מ, ועדיין גדלה במהירות. היא השתרעה על הרי אדירונדאק, בכסותה הכל מאגם סארנאק ועד העיר פורט־הנרי, ואחד משוליה כיסה את ווסטפורט שעל אגם שאמפליין.
בתחום שלוש־מאות ק"מ מהעלוקה פונתה הארץ מכל יושביה.
לגנרל או’דונל ניתנה רשות להשתמש בפצצות מימן, בתנאי שהמדענים יאשרו זאת.
הוא ומייכלס ישבו בחדר המגורים של בית עזוב בסקרון־לייק. או’דונל קבע בבית זה את מפקדתו.
“מדוע הם חוששים?” תבע או’דונל בקוצר רוח. “הכרח הוא לפוצץ את העלוקה בהקדם. לשם מה דיוני ההבל שלהם?”
“הם חוששים לתגובת שרשרת”, אמר לו מייכלס. “ריכוז של פצצות מימן עלול ליצור תגובת שרשרת בקרום של כדור הארץ או באויר. הוא עלול לגרום לכל מיני תוצאות בלתי צפויות”.
“אולי הם רוצים שאתן פקודה להסתערות כידונים”, אמר או’דוגל בלגלוג.
מייכלס נאנח והתיישב בכורסה. הוא היה משוכנע שכל השיטה בטעות יסודה. מדעני הממשלה נדחפו בבהילות לעיין בשאלה בכיוון אחד ויחיד. הלחץ עליהם היה כה רב, עד שלא היה סיפק בידם לעיין בכל גישה אחרת חוץ המהשימוש בכוח – והעלוקה ניזונה מכוח. ברי היה למייכלס שלעתים אי אפשר ללחום באש על ידי אש. אש. לוקי, אל האש במיתולוגיה של עמי הצפון. וגם אלוהי הערמה. לא, אין כאן שום פתרון. אך רוחו של מייכלס היתה שקועה עתה במיתולוגיה, בהימלטה לתחום זה מפני ההווה הבלתי־נסבל.
לחדר נכנס אלנסון ואחריו באו עוד ששה אנשים.
“ובכן” אמר אלנסון, “יש סיכוי ממשי מאוד שתבקע את כדור הארץ לשניים אם תשתמש במספר הפצצות הנדרש לפי חישובנו”.
“במלחמה מוכרחים להסתכן”, השיב או’דונל בתוקף. "האוכל לפעול?''
מייכלס הבין פתאום שלאו’דונל לא אכפת כלל אם יפצח את כדור הארץ. הגנרל אדום הפנים ידע אך זאת – שהוא עומד לבצע את הפיצוץ הגדול ביותר שנעשה אי פעם בידי אדם.
“אל תיחפז כל־כך”, אמר אלנסון. “אני עומד לתת לחברי להביע את דעתם בעצמם”.
הגנרל התאפק בקושי. “זכרו”, אמר, “לפי חישוביכם אתם, גדלה העלוקה בקצב של שבעה מטרים בשעה”.
“והיא אף מחישה את גידולה”, הוסיף אלנסון. “אך אין זו החלטה שאפשר לקבלה בחיפזון”.
מייכלס הרגיש שמחשבותיו תועות שוב לתחומים אחרים, לברקיו של זאוס, אבי האלים. למשהו כגון זה היו זקוקים, או לכוחו של הרקולס.
או –
הוא הזדקף פתאום במושבו. “רבותי, סבורני שיכול אני להציע לכם אלטרנטיבה אחרת, אף שסיכויי הצלחתה הם קלושים ביותר”.
הם לטשו אליו את עיניהם.
“השמעתם פעם על אנטיאוס?” שאל.
ככל שהרבתה העלוקה לאכול, כן הגבירה את מהירות גידולה, וכן גבר רעבונה. אם כי שכחה כיצד נולדה, הגיע זכרונה לזמנים קדמונים. בעבר הקדום זללה כוכב לכת. בגדלה לממדים ענקיים, וכולה מזת־רעב, טסה לכוכב סמוך וזללה אותו, ועל ידי כך החזירה לעצמה את התאים שהפכה לאנרגיה לשם ביצוע טיסה זו. אך שוב לא היה מזון, והכוכב הקרוב נמצא במרחק עצום.
היא יצאה לדרך, אך עת מרובה לפני שהגיעה למזון, נתבזבזה כל האנרגיה שלה. המאסה אותה הפכה לאנרגיה לביצוע הנסיעה נתמצתה. העלוקה נצטמצמה והתכווצה.
לבסוף אבדה כל האנרגיה. עתה היתה לנבג המרחף בחלל בלי מטרה, בלי חיים.
היתה זו הפעם הראשונה, אך האמנם כן? נדמה היה לה שהיא זוכרת עתים רחוקות ומעורפלות, כשכל היקום היה מלא כוכבים המפוזרים במרחק שווה זה מזה. היא זללה אותם, אחד אחרי השני בלעה גושי כוכבים שלמים, גדלה והתנפחה. והכוכבים נמלטו אחוזי פלצות ונקהלו לערפיליות ומזלות.
או שמא היה זה חלום?
היא זללה את האדמה בשיטתיות. תמהה היכן המזון העשיר. והנה חזר המזון והופיע, אך הפעם נמצא מעל העלוקה.
היא המתינה, אך המזון המגרה נשאר מחוץ לתחום תפישתה. היא יכלה לחוש עד כמה עשיר וטהור מזון זה.
מדוע אינו נופל?
זמן רב המתינה העלוקה, אך המזון נשאר מחוץ להישג ידה. לבסוף התרוממה והחלה טסה אחריו.
המזון נע והסתלק כלפי מעלה, מעלה, הרחק משטח כוכב הלכת. העלוקה עפה אחריו בכל המהירות שאיפשר לה גופה העצום. המזון העשיר נמלט חוצה, לתוך החלל, והעלוקה טסה אחריו. מאחוריו יכלה לחוש במקור מזון עשיר עוד יותר.
המזון החם והנפלא של שמש!
או’דונל כיבד את המדענים שבחדר הפיקוח בשמפניה. לאחר מכן עוד ייערכו מסיבות רשמיות, אך זו היתה חגיגת הנצחון. “נשתה לחיים”, אמר הגנרל בעמידה. הנוכחים הרימו את כוסותיהם. היחידי שלא שתה היה לייטננט שישב לפני לות הראדר שבאמצעותו נהג בספינת החלל המנווטת מרחוק.
“לחיי מייכלס, על שחשב על – מה היה הדבר, מייכלס?”
“אנטיאוס”. מייכלס שתה שמפניה בלי הרף, אך לא חש כל עליזות. אנטיאוס, בן גיאה, האדמה, ופוסידון, אל הים היווני. המתאבק הבלתי מנוצח. כל פעם שהרקולס השליכו לאדמה, קם שוב וכולו רענן.
עד שהרקולס הניפו באוויר.
מוריארטי מלמל לעצמו ועשה חישובים באמצעות סרגל חישוב, עפרון ונייר. אלנסון שתה, אך דומה שמצב רוחו לא היה מרומם ביותר על אף המשקה.
“בואו, ציפורים מנבאות רעה שכמותכם”, אמר או’דונל, במזגו עוד שמפניה. “עשו את החישובים אחר כך. עכשיו שתו”. הוא פנה אל הקצין שליד לוח הפיקוד. "כיצד מתנהל הדבר?''
האגדה היוונית בה נזכר מייכלס מצאה לה מקביל מודרני בצורת ספינת חלל. הספינה, שנווטה מרחוק, מולאה כולה בחמרים רדיואקטיביים טהורים. היא ריחפה מעל לעלוקה עד שזו, בנסותה לתפוס את הפתיון, טסה אחריה. אנטיאוס נטש את אמא־אדמה ואיבד את כוחו באויר. הקצין שליד הלוח הטיס את ספינת החלל במהירות שדי היה בה כדי לחמוק מהעלוקה, אך בסמוך אליה במידה שתפתה אותה לרדוף.
ספינת החלל והעלוקה נמצאו במסלול המתנגש בשמש.
“יפה אדוני”, השיב הקצין. “הם כבר, נמצאים בתוך מסלול כוכב־חמה”.
“רבותי”, אמר הגנרל, “נשבעתי להשמיד אותו יצור. אין זו בדיוק הדרך בה רציתי לעשות זאת. הרהרתי בדרך אישית יותר. אך הדבר החשוב ביותר הוא ההשמדה. כולכם תראו כיצד אעשה זאת. ההשמדה היא לעתים שליחות קדושה. זוהי עת כזו, רבותי. אני חש ברקיע השביעי*”.*
“סובב את חרטומה של ספינת החלל!” מוריארטי הוא אשר דיבר.
פניו היו חוורים.
“סובב אותה ספינה ארורה!”
הוא השליך לפניהם את חישוביו.
נקל היה להבינם. קצב גידול העלוקה. אומדן קצב ספיגת האנרגיה שלה. מהירותה הקבועה בחלל. האנרגיה שתספוג מהשמש בהתקרבה אליה, המסתכמת בעקומה עולה. קצב קליטת האנרגיה, כפי שהוא מיתרגם למונחי גידול גופה, וכפי שהוא מתבטא בטור מתימטי.
התוצאה –
“היא תאכל את השמש”, אמר מוריארטי, בקול שקט ביותר.
חדר הפיקוח הפך לבית משוגעים. ששה מהמדענים ניסו להסביר זאת לאו’דונל בעת ובעונה אחת. אז ניסה זאת מוריארטי, ולבסוף – אלנסון.
“קצב גידולה הוא כה גדול ומהירותה כה – קטנה – והיא תספוג כמות כה גדולה של אנרגיה – עד שהעלוקה תהיה מסוגלת לאכול את השמש בהגיעה אליה. או לפחות להיזון ממנה עד שתוכל לבלוע אותה”.
או’דונל לא טרח להבין. הוא פנה אל קצין הפיקוח.
“סובב אותה”, אמר.
כולם הצטופפו סביב מרקע הראדאר והמתינו.
המזון פנה ממסלולה של העלוקה וטס הצידה. לפניה היה מקור מזון כביר, אך עודו רחוק ביותר. העלוקה היססה.
תאיה שביזבזו אנרגיה בקצב עצום זעקו להחלטה. המזון האיט את מעופו, קרוב ומגרה.
האם לטוס למקור המזון הקרוב יותר, או הגדול יותר?
גוף העלוקה רצה מזון מיד.
היא החלה טסה אחריו, הרחק יותר ויותר מהשמש.
תורה של השמש יבוא אחר כך.
“כוון את הספינה בזווית ישרה אל מחוץ למערכת השמש”. אמר אלנסון.
קצין הפיקוח נגע במכשיריו. על מרקע הראדאר ראו כיצד גוש חסר צורה רודף אחרי נקודה. העלוקה שינתה דרכה.
הם נשטפו הרגשת רווחה. היה זה כחוט השערה!
“באיזה חלק של השמים צריכה העלוקה להיות עכשיו?” שאל או’דונל, כשפניו מחוסרי הבעה.
“צא אתי סבורני שאוכל להראות לך”, אמר אסטרונום מהיושבים בחדר, הם נגשו אל הפתח. “אי שם באיזור זה”, אמר האסטרונום בהראותו באצבע.
“יפה. בסדר, חייל”, אמר או’דונל לקצין הפיקוח. “בצע את ההוראות שקיבלת”.
המדענים פערו את פיותיהם כולם כאחד. קצין הפיקוח החל מפעיל את מכשיריו והגוש החל משיג את הנקודה. מייכלס החל חוצה את החדר.
“עצור”, אמר הגנרל, וקולו החזק, המפקד, עצר במייכלס. “אני יודע מה שאני עושה. דאגתי לכך שספינת חלל זו תיבנה באופן מיוחד”.
הגוש הדביק את הנקודה שעל מסך הראדאר.
“אמרתי לכם שזהו עניין אישי”, אמר או’דונל. “נשבעתי להשמיד עלוקה זו. לעולם לא נוכל לבטוח כל עודה חיה”. הוא חייך, “התואילו להסתכל בשמיים?”
הגנרל פסע אל הדלת והמדענים אחריו.
“לחץ על הכפתור, חייל!”
קצין הפיקוח מילא את פקודתו. רגע לא קרה כלום, ואז הוארו השמיים!
כוכב בהיר היה תלוי בחלל. זהרו מילא את הלילה, גדל, ואז החל נמוג.
“מה עשית?” התנשם מייכלס.
“רקטה זו נבנתה סביב פצצת מימן” אמר או’דונל, ופניו הקשוחים מלאים שמחת הנצחון. “הפעלתי אותה ברגע המגע”. הוא קרא שוב לקצין הפיקוח. “האם נראה משהו על הראדאר?”
“אף לא נקודה, אדוני”.
“רבותי”, אמר הגנרל, “לחמתי באויב וניצחתי. הבה נשתה עוד שמפניה”.
אך מייכלס חש פתאום בחילה קשה.
העלוקה נתכווצה והלכה מחמת בזבוז האנרגיה עד שהתחוללה ההתפוצצות הגדולה. לא היה שום סיכוי לקלטה. תאי העלוקה החזיקו מעמד חלקיק זעיר של שניה, ואז נטענו אנרגיה עד למעלה מכושר קליטתם.
העלוקה נופצה, רוסקה והושמדה. היא נקרעה לאלף רסיסים, והרסיסים שוסעו שוב מיליוני פעמים.
החלקיקים הוטחו חוצה על גל הפיצוץ והמשיכו להתחלק באורח ספונטאני, עוד ועוד ועוד.
הם התפרדו לנבגים.
והנבגים נסגרו והפכו לגרגירי אבק יבשים, קשים, מתים לכאורה, מפוזרים וצפים למיליארדים. נטולי הכרה ריחפו בחלל הריק.
ביליוני נבגים הממתינים למזונם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות