רובם המכריע של הסיפורים שהופיעו עד כה במגזין נכתבו על־ידי סופרי מד"ב אמריקניים או בריטיים. אף כי קיימות יצירות מד"ב מעולות של סופרים מהגוש המזרחי, רק מעט מאוד מהן תורגמו לעברית. המעוות תוקן מעט עם תרגום אחדי מספריו של הסופר הולני סטניסלב לֶם, והפעם לפנינו סיפור קצר של ד. פייב, סופר בולגרי, שתורגם ונשלח אלינו על־ידי הקורא אליהו גורפינקל.
* * *
השמים שחורים ועמוקים זרועים באין־סוף נקודות ענק – אפילו מצדו הנגדי של הירח לא רואים מספר כה רב של כוכבים. אף אחת מהצורות הרבות לא מזכירה את שמי הארץ. הן זרות ומאיימות ושום תנועה לא ניכרת בהן. רק הכוכב הקרוב נע לאיטו במסלול מעגלי. כאן, במרכז הזרוע השניה של הגלקסיה, הרחק מכל הכוכבים וענני האבק הקוסמי באזור זה ממש, נמצא ה’אין המוחלט', ללא התחלה וסוף ללא תחתית ועל. ללא כל נקודה אחיזה לחומר או למחשבה. השמש שלנו נראית מכאן, כנקודה זעירה בין סליליו העצומים של שביל החלב.
אך דווקא באזור זה, שבו לא היה דבר במשך מאות מיליוני שנים, הופיע הזוהר. סגול־כהה היה בתחילה וכהרף־עין עבר דרך כל צבעי הקשת ונעלם מותיר אחריו כדור ענק, מתכתי וממשי כמו החלל עצמו.
לגביו, הרהר המפקד, היה זה מעברו השישי, דרך מנהרת העל־חלל ומעולם לא הצליח להבחין ברגע המעבר עצמו. ידו נעה עדיין על כפתור ההפעלה כמו רגע לפני פקודת המעבר, כאילו ספינתנו לא פילחה לפני רגע טריליוני קילומטרים של ריקנות, כאילו לא עבר כל זמן. מעבר העל־חלל המיידי – המצאת המאה ה־23 – העניק לאנושות את היכולת לצאת למרחבים גלקטיים הטומנים בחובם סכנות רבות. ולא רק בגלל העובדה שאף מדען לא יכול לאתר את מקומה של ספינת החלל ברגע המעבר (למושג ‘מקום’ לא היתה עוד משמעות כלשהי ברגע זה), אך גם בגלל שיכולת, מבלי לצפות לכך, למצוא את עצמך ליד כוכב כלשהו ואפילו בתוכו. הפעם היה המעבר העל־חללי מסוכן מקודמיו. ספינת החלל היתה צריכה להופיע באזור של ‘חור שחור’ הראשון אליו הגיעה האנושות.
הספינה ביצעה עתה סיבובים היקפיים ליד מרכז הכבידה. ציוד המדידה המגוון כוון לעברו. על מירקעי המפייה הופיע ‘החור השחור’. עתה לא היה ספק בכך – במרחק אפסי של שש־מאות מיליוני קילומטר נמצאה מפלצת החלל.
ראשון דיבר הנווט:
“אנו טסים באזור חלול מאד. זהו מצב נורמלי – הכוכב הענק, שהיה קיים כאן, שאב לתוכו כל חלקיק חומר, לכן לא צפויה שום סכנה לטיסה. הספינה תקיף את המרכז הגרוויטציוני בתשעים ושבעה ימים. הנעה מינימלית שומרת על מהירותנו ההיקפית, ובכל רגע ניתן לבצע התרחקות.”
“אך איזה מידע חדש נוכל לקבל בטיסה היקפית במרחק זה?” שאל המפקד.
“הסיכויים ללמוד משהו חדש קלושים ביותר. לאחר שעברתי על ערימות של תמונות. הבנתי כי לא יועיל לצלם את ‘האין המוחלט’ ממרחק זה. אך גם אם נתקרב למרחק המינימלי המותר לנו, לא נצליח לקבל מידע חדש.”
“מה נעשה, אם כך?”
טייס המשנה התפרץ בצעקה, “יש לי הצעה!”
פניו הצעירות הסמיקו מהתרגשות. כל הצוות הבין כי הוא עומד לבטא את מחשבתם המשותפת.
''דבר.''
“יש רק דרך אחת למחקר בקרב הקולפסר. לא ניסוג עכשיו, לאחר שעברנו את מחצית הגלקסיה. תנו לי אחת מספינות המחקר ואני ארד לתוך מרכזו של ‘החור’. אולי תאמרו לי כי המעשה דומה להתאבדות, אך מיליארדי בני אדם נהרגו במיליארדי שיטות שונות, ואף אחד לא ירד עדיין לתוך קולפסר!”
“אני מוכן לנסות, אולי…”
“אני מצטרף להצעה זו,” נשמע קולו של הפיסיקאי, “ידוע כי הדבר שאותו אנו מכנים קולפסר הינו ספירלה המתכנסת עד אין־סוף. אך לא ניתן לראות זאת מבחוץ. תהליך היווצרות הספירלה במושגי הזמן הפרטי שלה אורך דקות או שניות, והוא הסתיים כנראה לפני מיליוני שנים.”
“צוות ספינת המחקר מסוג ר.פ.ט. מונה שלושה אנשים,” התערב הביולוג. “אני רוצה להיות שלישי. ניסוי בו קיימת סכנה לחיים, אינו יכול להתקיים ללא ביולוג בצוות הספינה.”
“אלה החושבים על התאבדות לא זקוקים לרופא,” ניסה להתבדח מישהו.
“אל תהיו בטוחים כל כך שאתם מפקידים את הספינה בידי צוות מתאבדים,” אמר הפיסיקאי. “נכון שלאחר שהחומר מתחיל להתמוטט שום כוח לא יוכל לעצרו; התהליך נמשך במהירות גוברת והולכת, אך הוא סופי. לפי התיאוריה החומר מתכנס לתוך נקודה מתמטית, למרחב אפסי. המאסה נעלמת מתוך רצף החלל־זמן שלנו ולכן הוא לא מהווה עוד סכנה לספינה.”
“ומה עם שדה הכוח? הוא הרי קיים תמיד.”
“שדה הכוח הוא יחסי וקיים רק לגבי צופה חיצוני. לגביו כל התהליכים בקולפסר הם אינסופיים.”
“אפילו אם הדבר נכון, אפילו אם החומר מפעפע דרך נקודה מרחבית כלשהי,” אמר הנווט, “גם אז קיימת הסכנה, שכל גוף העובר את האופק הגרוויטציוני יפעפע גם הוא דרך הנקודה… לעבר… לעבר המקום בו אין כוח סיבוב. אך דוקא השערה זו דורשת בדיקה.”
מרקע התצפית החיצונית היה הגדול ביותר ונמצא במרכזו של אולם הפיקוד. עתה היה כולו זרוע בכוכבים, חוץ ממרכזו בו נראו גבולות הכתם השחור. ברור שלא ניתן היה לראות את הקולפסר עצמו – החומר שלו התכווץ למימדים אפסיים. הכתם השחור האידיאלי התקבל עקב השפעת הכבידה המעוותת את קרני האור. עיני הכל היו מרותקות אל מפלצת החלל שלפני הספינה: על רקע צהוב־בהיר קפא, כמו בציור, כדור עשוי ממעגלים חומים בעלי גודל משתנה, שנהפכו בהדרגה לבוהק אדום במרכז הכדור. התמונה היתה כה מוחשית, עד שנדמה היה כי די להושיט יד כדי ללכדה.
את הדבר הזה בדיוק ניסו לבצע השלושה, שהתרחקו ברגע זה ממש בספינת המחקר הזעירה – ר.פ.ט. 9, לעבר מרכזו של ה’חור השחור'. מרחוק דמתה הספינה הזעירה לטיפה מוכספת שקפאה במעופה. היא קטנה במימדיה מרגע לרגע. עד שנעלמה כליל.
בטרם עזבו את ספינת האם, חילקו שלושת המתנדבים ביניהם את כל התפקידים.
הטייס עקב אחר מצב הספינה. כאן לא נדרשו ממנו כישוריו כטייס, שהרי ר.פ.ט. 9, המכוונת מתחילה הטיסה לעבר מרכז הכבידה, דמתה לרכבת הדוהרת במהירות במדרון תלול. אומנם פסי הרכבת היו כאן בלתי נראים ועשויים מכוחות־כובד, אך הם היו לא פחות חזקים ולמען האמת רבה היתה עוצמתם עד כי ניתן היה להגיע ברכיבה עליהם למהירות האור. תפקידו של האסטרו־פיסיקאי היה לצפות בכל המתרחש מחוץ לספינה ולעקוב אחר הריק המוחלט של ה’חור השחור'. הביולוג לקח על עצמו את תפקיד הקשר; הוא שמר על הקשר עם ספינת־האם.
חלפו כבר יותר משתי יממות מאז נסגר פתח היציאה של ספינת האם מאחורי ר.פ.ט. 9. היא התקרבה במהירות הולכת וגוברת לעבר הקולפסר ושום כוח בעולם לא יכול עתה לעצור את נפילתה. ספינת־האם אבדה מזמן בין המאורות השונים ורק אותות הרדיו הקצובים קישרו כחוטים בלתי נראים את השלישיה עם העולם שהשאירו מאחריהם; עולם של חומר ‘נורמלי’. של זמן ומרחב ‘נורמליים’ – עולם ממנו יצאו בלי כל סיכוי לחזור אליו אי־פעם.
כשספינת המחקר התקרבה עד כדי עשרה מיליון קילומטר למרכז ה’חור השחור', התפצלה צללית הכוכב והתפזרה בין־רגע, כשהיא מכסה את השמים ונהפכת לזוהר מקסים ביופיו.
“הבה נתחיל!” צעק הביולוג בהתרגשות. קולו לא הגיע כנראה אל ספינת האם, אך הוא גם לא קווה שיוכלו לשמוע אותו.
כל השלושה, שקועים בצפייה, שכחו לרגע שקיים עולם אחר. הם חיו את הדקות האחרונות בטרם יגיעו למרכז הכבידה אליו השליכו את חייהם ואשר ממנו לא יוכל להימלט שום חומר או קרינה. אך קרה דבר מוזר:
הם המשיכו להרגיש שגופם חסר משקל, כמו בטיסה בחלל החפשי. השעונים וכל יתר המכשירים פעלו כרגיל. אמנם ליבותיהם פעמו מהר מדי. אך זה וודאי נגרם בשל ההתרגשות הטבעית. לעומת זאת העולם החיצוני השתנה. קו האופק הבהיר שהקיף אותם מקודם התרחב ודהה בהדרגה, אך לפני שנעלם באין־סוף הוא הופיע פתאום שוב, לוהט יותר. ואחריו החלו להתחלף במהירות מסחררת קוי אופק נוספים, הם הושחלו זה בתוך זה והתפזרו לצדדים, כמעגלי־מעגלים במים.
הטייס והאסטרו־פיסיקאי עקבו אחר נתוני המכשירים. הביולוג, שצפה כל העת במסך התצפית החיצונית, המשיך לצעוק בקול צרוד: “אור בכל מקום. הוא נוצר לפנינו. לידינו ונמלט מאתנו. הוא נסוג ואחריו מופיע אור חדש, יותר בהיר, יותר חזק. אור! אור! אור!”
אף אחת מקריאותיו של הביולוג לא הגיעה לספינת־האם. הוא נסוג ואחריו קרן הלייזר, שנשאה את קריאותיו, שינתה את האמפליטודה ואת תדרה. הצליל האחרון, שעובד על־ידי המחשב הראשי, הובן כ"א־ה־ה"… מיואש.
“הם עברו כנראה את האופק הגרוויטציוני,” אמר המפקד, מהורהר. “עברו אותו במהירות הקרובה למהירות האור…”
“הם מהווים כבר חלק מהקולפסר,” הוסיף טייס שני, “הם נעשו חלק מחומר דחוס עד אין־קץ, שבהשוואה אליו נראים מימדי הנייטרון כגדולים עד אין סוף”.
לאחר שנדם האות האחרון מ־ר.פ.ט. 9, נתן המפקד הוראה להתכונן למעבר על־חלל נוסף. אולי כדאי היה לחכות, לחוג סביב הקולפסר, לפחות לזכרם של החברים שנפלו. לקוות שמישהו יחזור מתוך ה’חור השחור', שממנו לא יכולה להינתק אף קרן אור. לתקווה זו לא היה שום בסיס.
אך האם לא תהיה זו צביעות לחשוב שמתו מות־גיבורים? ומי בכלל יוכל לומר מה אירע לשלושתם? חיים או מתים, הם היו בלתי מושגים באותה מידה. לעולם לא יוכלו להפגש יחד בספינה אחת. גם אם כוך הכבידה הזה, הקולפסר, הוא רק פתח קטן לעולם אחר, גם אז יהיו בלתי ניתנים להשגה, כי לא בכל מקום בו יש כניסה, קיימת גם יציאה.
גם הפעם עברה הקפיצה דרך העל־חלל באפס זמן, ללא כל הרגשה של תזוזה. הספינה נמצאה עתה בשלב המעבר הלפני אחרון במערכת ‘הדובה הגדולה’ או ליתר דיוק ליד צמד הכוכבים ‘מיצר א’.
הזוג הוותיק הזה דורש שיחקרו אותו, חשב המפקד. אולי הוא יעזור להבין את תהליך הפיכתו של ננס צהוב לננס לבן?
הוא לא אהב היתקלויות עם צמדי־כוכבים כאלה, כי חשש ממערבולות הכבידה שלהן. הוא זכר היטב את נפילתו לתוך מערבולת כזו, ועד היום לא יכול היה לשכוח את האימה שאחזה בו כאשר מד־הכבידה במתקן הנווט יצא מכלל פעולה.
הטייס השני התפרץ בסערה לאולם. היה צריך לקרות דבר־מה יוצא מגדר הרגיל, כדי שהוא יבוא לכאן בעצמו, במקום להשתמש, כרגיל, בווידיאופון. הוא התנשם בכבדות, מריצה או מהתרגשות. נדמה היה כי הוא לא מסוגל להוציא הגה מפיו, בזמן שסקר במבטו את המחוגים על לוח הבקרה. אך לוח הבקרה היה שקט ורגוע, כל המחוגים הראו מצב ‘אפס’ ורק מספר קרניים ירוקות סרקו ללא הרף את התמונה השקטה של החלל שלפניהם.
“ר.פ.ט. 9!” צעק הטייס השני. “ר.פ.ט. 9 נמצאת בתא שלה!”
כן, הסימנים על לוח הבקרה היו כה רגילים, עד כי המפקד לא הבין ברגע הראשון, מה משמעותה של שורה ארוכה של מנורות כבויות. מנורות הביקורת של כל ספינות המחקר היו כהות, הווה אומר שבתאים נמצאות שתים־עשר ספינות ר.פ.ט. זאת אומרת גם ר.פ.ט. 9…
לרגע חשב המפקד, שבמעבר שבצעו הם חזרו אחורה בזמן (בעל־חלל יכולים לקרות דברים הרבה יותר מוזרים מאלו). ושר.פ.ט. 9 בעצם לא נפרדה כלל מספינת־האם. אך לפניו היה צמד הכוכבים ‘מיצר־א’. לא, הם לא חזרו אחורה בזמן, כאן התרחש משהו אחר לגמרי.
“זה לא יכול להיות!”
“גם אני אמרתי אותו הדבר. כנראה אחד הממסרים התקלקל. למרות שעד היום כל הממסרים פעלו כרגיל.”
“טוב, הממסר לא מדאיג אותי כרגע. מה עם האנשים? היו שם אנשים…”
“הם אינם. זאת אומרת הם לא נמצאים בין אנשי הצוות. למען האמת, לא בדקתי בתוך הר.פ.ט. מספיק היה להביט על לוח הבקרה שלי, כדי להתפרץ לכאן.”
“מוכרחים לבדוק את הכל במקום, ברור? וקח משהו אתך.”
התא בו נמצאה ר.פ.ט. 9 נמצא בשורה השלישית בחרטומה של הספינה. המעלית ירדה לעברו כחצי דקה.
מה זה יכול להיות? חשב הטייס השני, כשהוא מהרהר בהופעתה של ר.פ.ט. 9. רק טעות במכשירים יכלה להסביר את הדבר. למרות שטעויות היו בלתי־אפשריות בספינה זו. יותר קל היה להניח טעות, מאשר להאמין באפשרות השניה.
הטייס השני זינק מתוך המעלית, עבר בריצה את הפרוזדור ונעצר לפני דלת פלדה הנושאת עליה את הסיפרה ‘9’. גם כאן הראו המכשירים מצב ‘תקין’. הוא לחץ על כפתור הבקרה. לפי הסדר נדלקו נוריות הסגרים, לחץ האויר, הלחות, מקורות האנרגיה: ‘תקין’, ‘תקין’, ‘תקין’. ובכל זאת, כשהוא החליט ללחוץ על כפתור ה’כניסה', פיעמה בו תחושה מוזרה ששם, מאחורי דלת הפלדה, חבוי דבר־מה לא מוכר, דבר־מה נורא, האורב לו כדי למשוך אותו אל תוך ריק־החלל.
הדלתות נפתחו. לעיני הטייס השני התגלתה ר.פ.ט.9 על בסיסה הקבוע. בהתקרבו לחללית נפתח פתח הכניסה. הטייס השני נכנס לתוך התא. שקועים בכורסאות בעינים סגורות ישבו שם השלושה. עודו לא מאמין למראה עיניו הוא התקרב למתנדב הקרוב אליו. זה נרעד, פתח את עיניו ושאל, “איפה אנחנו?”
כל הספינה כבר ידעה על הנס, אך באולם הפיקוד נאספו מעטים – המפקד וראשי המחלקות. לפניהם עמדו השלושה מר.פ.ט. 9. הביולוג קיבל את זכות הדיבור:
“אחרי שגיליתם שאנו נמצאים בספינת האם, נשאר רק לספר מה עברנו בטיסה אל הקולפסר.”
“עד שהגעתם לאופק הכבידה, קלטנו את האותות שלכם,” אמר המפקד. “ואחרי זה…”
“אחרי זה לא קרה כמעט שום דבר. שום הרגשות מיוחדות, חוץ מאחת: מאתנו כלומר, מהמרכז, החלו לצאת קוי־אופק זוהרים. בתדירות גוברת עם הזמן. לא הצלחתי לגלות אם היה זה אור, קרינה אלקטרומגנטית רגילה או תעתועי הדמיון שלנו, קשה לקבוע עכשיו בוודאות, אך קוי האופק נעשו בהדרגה קרובים וצפופים יותר, עד שנהפכו להילה לבנה ואטומה. הכל שקע בהילה זו: ספינת המחקר, גופותינו והתודעה שלנו. במצב זה, התעוררנו כאן, בספינת־האם.”
המפקד קם, הביט בריכוז בשלישיה ואמר:
“נתקלנו בתופעה חדשה ולא ידועה עד כה של המרחב הארבע־מימדי. תופעה זו נתגלתה בטיסתכם אל ה’חור השחור'. ההסבר המשוער להתרחשותה הוא שספינת־האם נכנסה למעבר העל־חלל המיידי בדיוק ברגע בו נכנסתם אל הקולפסר. בנקודה מסוימת מחוץ לחלל ולזמן שלנו, כשגם אנו וגם אתם היינו בעולמות מקבילים, הצטלבו קוארדינטות הזמן חלל…”
“המפקד!” קרא טייס המשנה בהתרגשות, “תמיד היתה לך צלקת על לחי ימין! ועכשיו היא נמצאת על לחי שמאל!”
המפקד נגע בהיסוס בפניו. כולם הביטו בו בדריכות. על לחיו השמאלית של המפקד בלטה צלקת ארוכה, תזכורת ישנה על נחיתה לא מוצלחת. פתאום, כאילו תפס בן־רגע דבר מה חשוב, קרב המפקד אל טייס המשנה פתח את חליפת הטיסה שלו וקירב את אזנו אל חזהו. כולם עקבו בהשתאות אחר פעולותיו המוזרות של המפקד.
אחר כך, בתנועה חדה, שכמעט קרעה את חליפתו של האסטרופיסיקאי, הוא פתח את חולצתו והקשיב באריכות למשהו בחזה שלו. כאשר ניגש אל הביולוג, זה כבר חיכה לו ערום מעל מותניו.
אצל שלושתם נמצא הלב מצד ימין. מבלי לומר דבר שפשף המפקד את הצלקת וחשב:
ברגע זה ממש, באיזה שהוא מקום… שם, עומד מפקד אחר מודאג ומופתע, אחרי שגילה כי אצל שלושת חברי הצוות שלו פועמים הלבבות מצד שמאל ומשפשף כהרגלו את הצלקת על לחיו הימנית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות