על ריי ברדבורי כתבנו כבר די והותר בשני הגליונות הקודמים, וכל מי שקרא את סיפוריו שהתפרסמו בהם עמד כבר בוודאי על גדולתו של סופר זה בתאורי אוירה מיוחדים. הסיפור שלפנינו נכלל באחת האנתולוגיות הנודעות של ברדבורי, ‘האדם המאוייר’. הוא תורגם עבורנו על־ידי הקורא ברוך פלטנר.
* * *
“מה היית עושה אילו ידעת שזהו הלילה האחרון של העולם?”
“מה הייתי עושה? אתה מתכוון ברצינות?”
“כן, ברצינות.”
הוא מזג לעצמו קפה. ברקע שיחקו שתי הילדות בקוביות על השטיח לאורן של המנורות הירוקות. ריח קליל וטהור של קפה טחון נישא באויר.
“כדאי שתתחילי לחשוב על זה,” הוא אמר.
“אתה לא מתכוון באמת!”
הוא הנהן בראשו.
"מלחמה?''
הוא נד בראשו לשלילה.
“לא פצצת האטום או המימן?”
“לא.”
“או לוחמה ביולוגית?”
“אף לא אחד מאלה בכלל,” אמר, בוחש את הקפה לאיטו. “פשוט, נאמר, סגירת ספר.”
“אינני בטוחה שאני מבינה.”
“לא, גם אני לא מבין באמת; זוהי רק הרגשה. לפעמים היא מפחידה אותי, ולפעמים אני לא מפחד כלל ונרגע.” הוא הביט בילדות ובשערן הזהוב הבוהק לאור המנורות. “לא אמרתי לך כלום. זה קרה בפעם הראשונה לפני ארבעה לילות.”
“מה?”
“חלום שחלמתי. חלמתי שהכל יסתיים, וקול אמר לי שכך יהיה; לא היה זה קול שאוכל לזכור, אבל בכל זאת קול, והוא אמר שיקיץ הקץ על הכל כאן, על כדור־הארץ. למחרת לא חשבתי על זה הרבה, אבל בבואי למשרד תפשתי את סטאן ויליס בוהה מהחלון באמצע היום. אמרתי לו: פרוטה עבור מחשבותיך, סטאן, והוא אמר: חלמתי חלום אמש, ולפני שסיפר לי ידעתי מה היה החלום. יכולתי לומר לו, אבל הינחתי לו לספר לי והקשבתי.”
"זה היה אותו חלום?''
“אותו חלום. אמרתי לסטאן שגם אני חלמתי אותו. הוא לא נראה מופתע. הוא נרגע, למען האמת. אז התחלנו לטייל להנאתנו במשרד. זה לא היה מתוכנן. לא אמרנו “בוא נטייל.” פשוט הסתובבנו לבדנו, ובכל מקום ראינו אנשים בוהים בשולחנותיהם, בידיהם, או בחלונות. שוחחתי עם אחדים מהם, וכך גם סטאן.”
"וכולם חלמו?''
“כולם. אותו חלום, בלי הבדל.”
“אתה מאמין בזה?”
“כן. מעולם לא הייתי בטוח יותר.”
“ומתי הוא ייעצר? העולם, אני מתכוונת.”
“לגבינו זה יקרה בזמן כלשהו במשך הלילה. ועם סיבוב הלילה סביב לעולם, יגמר הכל, תוך עשרים וארבע שעות.”
הם ישבו זמן־מה, לא נוגעים בקפה. אחר־כך הרימו את הספלים באיטיות ושתו, מביטים זה בזו. “זה מגיע לנו?” אמרה.
“זו לא שאלה של ‘מגיע’; פשוט העניינים לא הסתדרו. אני רואה שאת אפילו לא מתווכחת על זה. מדוע לא?”
“כנראה שיש לי סיבה,” היא אמרה.
“אותה סיבה שהיתה לאנשים במשרד?”
היא נדה בראשה באיטיות. “לא רציתי להגיד שום דבר. זה קרה בלילה שעבר. הנשים מהבניין דברו על זה היום בינן לבין עצמן. כולן חלמו. חשבתי שזה רק צירוף מקרים.”
היא הרימה את עיתון הערב. “לא כתוב על זה כלום בעיתון.”
“כולם יודעים, אז אין צורך”.
הוא שקע בכורסא, מביט בה. “את מפחדת?”
“לא. תמיד חשבתי שאפחד, אבל לא.”
“איפה הדבר הזה, רוח ההישרדות, שמדברים עליה כל־כך הרבה?”
“אינני יודעת. לא מתרגשים יותר מדי כשמרגישים שהדברים הגיוניים. זה הגיוני. לפי הדרך בה חיינו, שום דבר אחר לא היה יכול לקרות.”
“לא היינו רעים מדי, נכון?”
“לא, גם לא טובים מאוד. זאת כנראה הצרה – לא היינו ‘מאוד’ שום דבר חוץ מעצמנו, בעוד שחלק גדול מהעולם היה עסוק בלהיות הרבה דברים איומים למדי.”
הילדות צחקו בסלון.
“תמיד חשבתי שאנשים יצרחו ברחובות בשעה כזאת.”
“אני לא. לא צורחים על האמת.”
“את יודעת, אני לא אתגעגע לשום דבר חוץ מאשר לך ולילדות. אף פעם לא אהבתי ערים, או עבודה, או כל דבר אחר חוץ משלושתכן. לא יחסר לי דבר, אולי מלבד שינויי מזג האוויר, וכוס מי־קרח ביום חם, וייתכן שאתגעגע גם לשינה. איך אנחנו מסוגלים לשבת ולדבר כך?”
“בגלל שאיננו יכולים לעשות שום דבר אחר.”
“כן, כמובן; לו יכולנו, היינו עושים. אני מניח שזאת הפעם הראשונה בתולדות העולם שכל אחד יודע בדיוק מה הוא עומד לעשות הלילה.”
“אני תוהה מה כל האחרים יעשו עכשיו, הערב, במשך השעות הבאות.”
“ילכו להצגה, יאזינו לרדיו, יצפו בטלוויזיה, ישחקו קלפים, ישכיבו את הילדים לישון, ילכו לישון בעצמם, כמו תמיד.”
“במובן מסויים זה משהו שאנחנו צריכים להיות גאים בו – כמו תמיד.”
הם ישבו רגע ואז הוא מזג לעצמו עוד ספל קפה. “מה דעתך, למה זה דווקא הלילה?”
“ככה.”
“למה לא איזה לילה אחר במאה שעברה, או לפני חמש מאות שנים, או עשר?”
“אולי מפני שאף פעם לא היה התשעה עשר באוקטובר 1989, ועכשיו זה היום וזהו זה; מפני שהתאריך הזה אומר יותר משאמר אי־פעם כל תאריך אחר; בגלל שזו השנה שבה הדברים הם כפי שהם בעולם, ולכן זה הסוף.”
“יש מפציצים המבצעים עתה את משימותיהם בשני קצוות האוקיינוס, אשר לעולם לא יראו עוד יבשה.”
“זה חלק מהסיבה.”
“טוב,” הוא אמר, קם על רגליו. “אז מה נעשה? נשטוף את הכלים?”
הם שטפו את הצלחות וסידרו אותן בתשומת לב מיוחדת. בשמונה וחצי הוכנסו הילדות למיטה, קיבלו נשיקת לילה טוב, האורות הקטנים לייד מיטותיהן הודלקו והדלת נשארה קצת פתוחה.
“חשבתי,” אמר הבעל בצאתו מחדר השינה ומביט אחורה, משתהה שם לרגע עם מקטרתו.
“מה?”
“חשבתי אם גם הילדים יודעים.”
“לא, ברור שלא.”
הם ישבו וקראו בעיתונים, דברו והקשיבו קצת למוסיקה ברדיו, ואז ישבו ביחד ליד האח מתבוננים בגיצים בעוד השעון צלצל עשר וחצי, אחת עשרה ואחת עשרה וחצי. הם חשבו על כל האנשים האחרים בעולם אשר בילו את הערב כל אחד בדרכו המיוחדת.
“טוב,” הוא אמר לבסוף.
רגע ארוך הוא נישק את אשתו.
“היינו טובים זה לזו, בכל אופן,” אמרה.
“את רוצה לבכות?”
“אני לא חושבת.”
הם עברו בבית, כיבו את האורות, נכנסו לחדר השינה ועמדו באפלה הקרירה מתפשטים ומסדרים את המצעים. “הסדינים כה נקיים ונחמדים.”
“אני עייפה.”
“כולנו עייפים.”
הם נכנסו למיטה ושכבו על הגב.
“רק רגע,” היא אמרה.
הוא שמע אותה יוצאת מהמיטה והולכת למטבח. כעבור רגע חזרה.
“השארתי מים זורמים בכיור,” אמרה.
היה בזה משהו שאילץ אותו לפרוץ בצחוק.
היא צחקה איתו, יודעת מה היה כל־כך מצחיק במה שעשתה.
לבסוף חדלו לצחוק ושכבו במיטה הקרירה שלהם, ידיהם משולבות, ראשיהם רכונים זה אל זו.
“לילה טוב,” הוא אמר כעבור רגע.
“לילה טוב,” אמרה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות