יגאל צמח, פיסיקאי צעיר תושב חיפה, זכור לנו לטובה משני סיפורים מצויינים פרי עטו שראו אור בגליונות הראשונים של ‘פנטסיה 2000’: ‘פיל עומד לדרוס’ (גיליון מס' 3) ו‘מהר יותר, גבוה יותר’ (גיליון מס’8). מאז ציפינו בתקווה לסיפור נוסף שלו וכשהגיע סוף סוף – באמת לא התאכזבנו. הפעם מגיש לנו יגאל צמח משהו שונה – מד"ב ‘נוקשה’ ו’רך' גם יחד – ושילוב מקורי של סיפורת ושירה…
* * *
– המורה, המורה, מה זה הטקסטים האלה, עכשיו שעור פיסיקה או ספרות?
– זה שעור היסטוריה, אימפוטנט שכלי שכמוך, אתה לא רואה שמדובר כאן על המאה העשרים ואחת?
– שתוק, לא אותך שאלתי!
– אני לא אשם, יש לי טלפתיה בלתי־רצונית.
– ילדים, להרגע ילדים. תשיגו יותר שליטה על הטלפתיה שלכם, אם תזרימו פחות אנרגית אפסילון למנהרות האינטראקציה אני־עולם חיצון במוחכם. כבר אמרתי לכם מספר פעמים, שהשעורים שלנו אינם מוגבלים בהכרח לפי נושאים. אתם יכולים לקרוא לשעור הזה שעור היסטוריה או פיסיקה או שירה. הטקסט שאתם חוֹוִים הוא שיר שכתב מדען שהיה עֵד לאחד הארועים החשובים ביותר בהיסטוריה של הפיסיקה.
– ניסוי ואיומינג?
– לא ילדים. משהו הרבה יותר חשוב. אין מנחשים? טוב. הגילוי הסופי של הצורה האמיתית של העולם!
– חשבתי שהיא היתה ידועה מאז ימי בראשית.
– במובן מסוים, אולי. אלא שבני־אדם לא פרשו זאת נכון. תתפלאו לשמוע שרק במאה העשרים ואחת נוסחו משוואות יאנג־סילבסטר בצורתן הידועה, ונאגרו די נתונים על מנת לקבוע תנאי התחלה מספיקים לשרטוט דמותו של היקום.
– ואיך חיו האנשים לפני כן?
– בבוּרות. בחרדות ואומללויות שכפו על עצמם עקב בורותם. כשנלמד את תולדות הדתות תזדעזעו לקלוט עד כמה היתה הכפירה עמוקה והרסנית לפני הגילוי הגדול. ו – שרה, את יודעת שאסור לסנוור את אחד מחבריך לכתה…
– המורה, אני אשרוף אותך במגה־וולט! אתה יודע שאסור למכונה לצותת לבני־אדם מתחת לקווי האני הצפוף!
– מה שאסור לי אינני מסוגל לעשות, ואם עשיתי משהו פירושו שהוא מותר לי, שרה. התקפת־נגד איננה טכסיס המתאים לך. ונא תורידי את הסנוור מעל הפרק.
– המורה, אני בכל זאת לא מבין. מה חשבו האנשים על המראה העיקרי לפני המאה העשרים ואחת?
– לפני הגילוי הגדול היתה תקופה של חשכה מחשבתית, מנטלית וסקסואלית חובקת־כל. ענן כבד הסתיר את האמת הטבעית ומתחתיו פעלה התרבות האנושית בקור חורפי עז. היוזמים שבהם סברו שהארץ היא עיקר היקום. אל לנו לבוז להם; עלינו לחוש כלפיהם רחמים, כבוד ותודה על שחרשו אט־אט את התלמים אל הידע. לא היתה יד שתדריך אותם בבערותם, ולא פעם הצמיחו זרעיהם עשבים שוטים. אבל האמת החלה לבצבץ בדחף מואץ והולך, כמו עמוד פלסמה כלואה, המתחיל בלחץ נמוך ומתכווץ־מסתחרר ללחץ גבוה יותר ויותר. במאה העשרים קם מדען דגול בשם אלברט איינשטיין והבהיר לראשונה שהמרחב הבסיסי הוא ארבע־מימדי. עד אז גרסו הכל מרחב תלת מימדי בלבד.
– המורה, האם זה היה בתקופת האלכימאים, אלה שהמציאו את התיאוריה המעוותת על החסידות שמביאות את התינוקות?
– לא, אתה מערבב כמה עניינים. סיפורי הזוועה על החסידות סופר לילדים על־ידי הוריהם משום שביקשו להמנע מלדון עמם בנושאי מין. ברור לי שקשה לכם להבין מדוע ניסו להמנע מדיון כזה, אולם הרקע מסובך מכדי שאכנס להסברים כרגע. יהיה לנו שיעור מיוחד על הסטיות של הימים ההם. האלכימאים, לעומת זאת, ניסו לייצר דומם שיהפוך כל חומר לזהב על־ידי מגע פיסי; אך הם לא ידעו דבר על יסודות ולא הבדילו בינם לבין תרכובות או תערובות. אם הייתם מספרים להם על מימן למשל, או חמצן, הם היו מביטים בכם כמו שאתם מטלפטים לי עכשיו.
– כי אנחנו לא תופסים, המורה! איך אפשר להתעלם מהמימד הרביעי?!
עליכם לזכור שכל המין האנושי עבר שינוי גנטי מלאכותי, שתפקידו לאפשר תפיסה חזותית־אינטואיטיבית ראשונית של מרחב ארבע־מימדי. האנשים המקוריים לא היו בנויים כך. מוחם הותאם לתפיסת שלושת מימדי היקום הנחווה בלבד. הם לא יכלו לדעת כלום על המימד הרביעי, אלא משגילו שליקום הנחווה על־ידיהם יש תכונות עקמומיות התלויות במיקום וריכוז המסות. אינשטיין היה גאון משום שעיבד את התאוריה על המרחב הארבע־מימדי כמושג מופשט לגמרי, בלי יכולת לדמיין אותו באופן תמונתי כלל!
– המורה, כשלמדנו על מרחב המאורעות, הכולל את מימד הזמן כמימד חמישי, התקשינו נורא להבין איך יתכן מרחב שהוא חמש־מימדי. האם זהו אותו קושי שהיה לפרימיטיבים לתפוס מרחב ארבע־מימדי? ולמה לא התאימו אותנו לתפיסה חמש־מימדית מלכתחילה, אם כך?!
– את צודקת בקשר לבעיה של האנשים ההיסטוריים – זהו אותו קושי. ותפיסה חמש מימדית תתאפשר טכנית כנראה רק בדור הבא. אבל אתם יכולים להבין מרחב חמש מימדי ממש כפי שהם הצליחו, לבסוף, להבין מרחב ארבע־מימדי. כל שצריך לתפוס הוא שאפשר להבין משהו, גם בלי לדמיין אותו בצורת תמונה מרחבית.
– האנשים במאה העשרים נעזרו בדוגמאות של יצורים דו־מימדיים, החיים על משטחים עקומים, ואינם יודעים שמשטחים אלה מהווים חלק ממרחב תלת מימדי; כך הסבירו לעצמם את מצבם שלהם: יצורים החיים בעולם תלת־מימדי, שבעצם אינו אלא קליפה תלת־מימדית מעוקמת בתוך המרחב הארבע־מימדי הכולל, שבו הן אינם מבחינים.
– ומה הפריד בין איינשטיין והגילוי הגדול?
– נתונים. עד המאה העשרים ואחת היו הנתונים האסטרונומיים דלים ביותר. לכן משוואות השדה שבנה איינשטיין היו חסרות ובלתי מדויקות. כאשר פתרו אותן וחיפשו פתרונות בלתי יציבים (הם ידעו לפחות, שהיקום מתפשט) קיבלו שלוש אפשרויות לצורת היקום (כלומר, הצורה בה היקום התלת־מימדי מעוקם בתוך המרחב הארבע מימדי) – ואף אחת מהן לא היתה זהה, כמובן, לצורה האמיתית.
– מסכנים.
– בדיוק. האפשרות הראשונה שקיבלו היתה מרחב שטוח (הם דימו אותו למישור שטוח בתוך מרחב תלת־מימדי) ההולך ומתפשט במובן זה, שכל שתי נקודות קבועות בתוכו הולכות ומתרחקות זו מזו כל הזמן. מתיחה מתמדת. האפשרות השניה היתה של קליפה כדורית, קליפה תלת־מימדית בתוך מרחב ארבע־מימדי – אך הם דימו אותה, כמובן, לקליפה הדו־מימדית של כדור תלת מימדי. הקליפה הזו פועמת בזמן: מתחילה מרדיוס אפסי, מתפשטת, מגיעה לרדיוס מקסימלי, ואחר כך חוזרת ומתכווצת. מאחר וזהו יקום מוגבל, הוא הדומה ביותר לתמונה הנכונה.
– דמיון פרוע במקצת, המורה. אתה צריך להתבייש לערוך השוואה כזו!
– אמרתי רק ‘דומה ביותר’, שהוא מושג יחסי. אני מצטער אם פגעתי ברגשותיך. האפשרות השלישית לפתרון בלתי־יציב של משוואות איינשטיין היתה של מרחב קעור ופתוח, אינסופי, שגם הוא (כמו באפשרות הראשונה) נמתח עד־אין־סוף עם הזמן. עד כאן באשר למשוואות איינשטיין.
– המורה, אנחנו נלמד פעם את השאר? היסטוריה נורא משעממת אותי.
– עוד מעט. כבר קיבלתם כמעט את כל הרקע ההיסטורי הדרוש. נשאר רק להבהיר, כיצד בוצע הגילוי הגדול בפועל. ובכן, משהסתבר במאה העשרים ואחת שמשוואות איינשטיין אינן מתיישבות עם הנתונים הקוסמולוגיים, הכניסו יאנג וסילבסטר את התיקונים המפורסמים שלהם, במיוחד האיבר שנודע כיום בשם האיבר האירוטי. אלא שלא מספיק, כידוע, לדעת את המשוואה. היה צורך גם בקביעת תנאי ההתחלה. ואז בנו תוכנית מחשב, שריכזה את כל הנתונים והתאימה את מה שאתם מכירים כאלפות והביתות החיוניות. לאחר מכן היתה התכנית מסוגלת להעביר את הצורה האמיתית למתקן תצוגה שהרכיב הולוגרמה תלת־מימדית. וכאן…
– המורה, איך אפשר להעביר את הצורה האמיתית, שהיא מעוקמת בתוך המרחב הארבע־מימדי, להולוגרמה תלת־מימדית שטוחה?
– שאלה טובה. הפיסיקאים של אז לא יכלו אפילו לתפוס את הצורה האמיתית, ובודאי לא להציג אותה כהולוגרמה (זה גם אנחנו לא מסוגלים). מה שההולוגרמה הציגה לא היה אלא היטל של הצורה האמיתית על מרחב תלת־מימדי שטוח. המשורר, כפי שתווכחו, מדמה פעולה זו לצילום הקדום, שהוא היטלו של פני צורות תלת־מימדיות על מישור דו־מימדי שטוח (הפילם) – היוצר תמונה דו־מימדית שטוחה. הוא מסביר לקוראיו, כי כמו שהיטל על מישור מאפשר בחירה שרירותית של שני פרמטרים (שתי הזויות המכוונות את הכוון של המישור עליו מבצעים את ההטלה – או מיקום המצלמה ביחס לאוביקט), כך היטל על מרחב תלת־מימדי, מאפשר בחירה שרירותית של שלושה פרמטרים.
– האם הם לא ביצעו את ההטלה בניצב לציר העיקרי?
– הם לא ידעו שקיים ציר עיקרי כלל. הם חשבו שהמרחב הארבע־מימדי הוא איזוטופי, זאת אומרת כל הכוונים בו זהים, ולכן הם פשוט חיפשו. עמד אדם ושיחק בשלושה כפתורים, הקובעים את זוויות הכוון של מרחב ההטלה, בעוד כל המי־ומי של מדעני התקופה עוקבים אחרי השינויים הנוצרים בהולוגרמה עקב כך. וכאשר הם ייצבו את מרחב ההטלה בניצב לציר העיקרי – תוך כדי חיפוש מקרי – זה היה למעשה רגע הגילוי הגדול. אח"כ הם איפשרו למחשב להראות את השתנות התמונה עם הזמן, והתוצאה ידועה לכם היטב. ובכן, אחד המדענים שנכח בארוע המרגש, הנציח את חוויתו בשיר שלפנינו. הוא הכתיר את שירו בשם ‘התגלות’. שימו לב שהשיר בנוי בסגנון שמרני, אופיני לרוח הנוסטלגית של אמנות המאה העשרים־ואחת. עתה בואו וניגש לשיר עצמו:
התגלות / ק. אדמסון, 2071.
"…הבט נא השמימה
וספור הכוכבים
אם תוכל לספור אותם
יאמר לו כה יהיה זרעך:"
צא אתה, הקורא, לעלטת הליל
התבונן ברקיע ושאל:
איך יכלו הקדמונים לשער
מה רבים הכוכבים שמעל?
הנתן (רק בעין!) להמשיל מספרם
לשפע החול או זרעו של רב־עם
כשישנן דגמאות כה בולטות:
טפות גשם, דגן־מצרים, אבק־רוח, מי הים.
האמנם ידעו אך מעט?
אריסטוטלס קבע שהארץ עגולה
ארסטוטנס מדד את קוטרה
והרי הניח שמש רחוקה־וגדולה?!
כמושלך לחשכה, המסגל עינו לראות
כנעור בבוקר, המצמצם אישוניו
ניסה האדם מאז לפרוץ חידות הטבע
למוד חלדו, צורתו, מכמניו.
מצץ עולמות רחוקים לבין עדשות
קרב, כלא, הגדיל, בחן;
אימץ אזניו לקלוט ההד העמום
של צעדי אלוהים בגן.
על פיסת נייר שגודלה כתפס כף־יד
אפשר לרשום משוואות שדה כלליות
כן תאר אינשטין תבל ומלאה
ונחזו שלש האפשרויות:
האחת, מתרדדת נמתח אין חדל
כדמות אור בקולנוע, עת תקרב מצלמה
אך אין־סופי מתחילה – מתרחב לא גדל;
או בועה היא, פניה שלושה צדדים
(ובמרחב ארבע־מימדי נסתר תתכרבל)
ובלון זה פועם כלב חסר־גוף
מאוהב בעצמו, מתפרץ מנקודה,
בורא כוכבים, תבונות, תרבויות
ושב ונסוג, גורף הכל לטיפה יחידה;
ושלישית, היקום מקוער ופתוח
קם חלק כשמיכה ללא־סוף
ואף הוא נמתח והולך, עד עולם, בשלושת מימדיו
מתפשטים הגלים מתרחקים מן החוף.
ובאה גם המאה העשרים ואחת
אסטרונומים שוקדים על זרימת הנתונים
נבדקות השערות ומושוות תצפיות
ונקבע: יש להכניס במשוואות תיקונים!
ענק היה אלברט, לפיד בחיק אופל
ויפה תורתו, פשוטה להפליא
אך שונה המציאות, מתרבות זרויות
סתירות וסטיות לא ניתן להטליא
נוסחה התורה מחדש, אוחו הקרעים.
נותרו לקביעה רק מספר מקדמים.
יזווגם המחשב – ונפתר סוד עולם
לגמר בדיקותיו ממתינים חכמים
היום, כן עתה נמצא לחם שלוח
כאן, בפסי אדום בשחור של מתקן התצוגה
נחזה דמות האל פנים אל פנים
וכיצד ישתנה עם הזמן מנהגה.
כל שבריר הולוגרמה שעל הבמה
מיצג מרחקים של מליוני שנות־אור;
כל שניה שתחלוף עת יפעל מתג ‘רוץ’
תגמא מועדים של מליארדי שנות־דור
אף שנינות הקידמה לא תושיע ממום
למימד הרביעי גופנו עיוור –
ולכן רק היטל תלת־מימדי לצורה
(הכפופה במרחב הארבע־מימדי) יתחוור.
לפיכך, את שלוש זוויות כיוון מרחב ההטלה
יקבעו מסתרי משולש כפתורים
כפי שהיה צלם משחק בשני משתנים
(הגבהה וצידוד) של מישור הצלום במאה העשרים.
מייד עוד דקות יבוא רגע־השיא
מתחילת מחשבה תאוות מדענים
כבר נצנוץ רשפי־אש מתפתל במורד הקירות
והושלך הס עמוק וחודר עידנים.
נוצר המגע! נגלה גוש מחוטב
שלח ממונה את ידו לכפתור
מרטט אז הגוף המוקרן עונג רב
נענה ללטיפת הפטמה במסתור
נמשך המשחק מחפש המפעיל
סוקר צרופים. לא ידע עוד אל מה.
מתפלגת הדמות, חצאיה גליל
רתוקים הצופים, עוקבים בדממה.
ושוב כיוונים נוספים נבדקים
גפים משתלחים, כדורים נצמדים
שני חלקי הצורה סובבים מתהדקים
מזדקף הקהל – וגרונות מצטרדים –
"…בצלם אלוהים ברא אותו
זכר ונקבה ברא אותם:"
גוף איש חבוק־אשה, אחוז תחתו,
כך פני היקום ואין בלתם.
אורים ומזהירים כשני נורים
רכים ובמאום אינם לוקים
צמד האיברים, שרג שרירים
משפת הנושקים עדי שוקים
'אלי… שוא אתבונן – עצמי אראה
בראי; כי אני עולם שלם'
מלמל בהרהוריו חוקר ליאֶה
ושב להביט קסום, חולם.
עומד עוד חזיון לוהט כשוף
ניזון מחשמל תאי עוצמה
מיתחו בו נאגר, נחש נשוף
מוכן כמו אז הכש חכמה.
ניגש אט טכנאי, לחצן דחף
לחצן ששינוי בזמן יחשוף
(‘רוץ’) מתג שנשכח כשנסחף
ציבור מדענים נדהם עד־סוף
החלה התמונה לפעום אין־קול
הוצג הילוכה לראווה
ומעש אנושי־שמימי מכל
ביצעה – מעשה האהבה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות