המאמרים המקובצים בשני הכרכים של הספר “פילוסופים והוגי־דעות” מקצתם הם מַסות – הערכות של אישים והרצאות על דעותיהם – ומקצתם הם מחקרים – בירורים מדעיים של דעות והשקפות. והמסות כהמחקרים עוסקים מקצתם בפילוסופים ממש, כאפלטון, פילון, שפינוזה, קאַנט, הֶרמאן כהן ועוד, ומקצתם בהוגי־דעות בעלי תפיסות־עולם מיוחדות כשד"ל, שילֶר, טולסטוי, הדֶיאיסטים, ועוד. ובין אלו ואלו יש יהודים ונכרים; אלא שאַף בתפיסת־עולמם של הנכרים כקאנט וטולסטוי ושילר הובלטו כאן הרישומים ה"יהודיים", שמסתעפים מן הנבואה הישראלית ותולדות־תולדותיה.

המסות והמחקרים הם מזמנים שונים. הם נתפרסמו בירחונים, רבעונים וקְבָצים במשך־זמן של יותר משלשים שנה (תרס"א־תרצ"ג). ומובן, שאי־אפשר שלא תהיינה בהם חזרות, מצד אחד, וסתירות – לא־יסודיות, אמנם (ביניהן גם סתירות קלות בכתיב המלא והחסר) – מצד שני. – ואולם אין כאן אף מאמר אחד, שלא הורחב ולא נִתַּקן מעיקרו גם בלשונו וגם בתכנו: השתדלתי להשלים בהם כמעט כל מה שנתחדש בעניניהם בשנים האחרונות. ויש כאן מאמר אחד, – על “פילון היהודי” –, שהוא כמעט חדש מעיקרו (רק השלד שלו מצויה ב"היסטוריה ישראלית", IV, 67–50). ושנים מהמאמרים שבכרך הנוכחי – המאמר על דון יהודה אברבנאל והמאמר השני על שפינוזה – כבר נִתַּרגמו איטלקית וגרמנית.

הכרך הראשון הוא, במובן ידוע" “מעור אחד”: באו בו בעיקר מאמרים על פילוסופים ששיטתם משתלשלת מסוקראַטֶס ואפלטון ושהם פאַנתֵּיאיסטים פחות או יותר: אפלטון (והסופיסטים, שקדמו לו), פילון, אבן גבירול, יהודה אברבנאל ושפינוזה. זוהי שלשלת אחת, שכל טבעת שלה נעוצה בטבעת הקודמת לה ובזו הבאה אחריה. פילון מושפע מאפלטון, אבן גבירול – מאפלטון ופילון, יהודה אברבנאל – מאפלטון, פילון ואבן גבירול, ושפינוזה – אפשר, מכולם ביחד, אף אם לא בדרך ישרה.

הכרך השני הוא יותר מגוון. באו בו אֲרִיסְטוֹאִים וקאַנטיְניים, ביחד עם אֶקְלֶטיקים מושפעים מכל מיני שיטות פילוסופית: אלא שיש נימה מיוחדת בתפיסת־עולמם, שעושה את כולם מקוריים ומאַלפים מכמה צדדים.

את הכיוון הכללי של הספר ימצא הקורא במאמר הראשון של הכרך הנוכחי, שבא במקום מבוא לשני הכרכים כאחד.

השעה היא שעה הרת־עולם לישראל. מצד אחד – תקפו ותכפו עליו הצרות הנוראות של עושק־משפט וגזל־זכויות ושל דלות ומצוקה כלכלית, שלא היו כמותם לעמנו העלוב זה כמה; ומצד שני – גדל ועצם הבנין של הבית הלאומי בארץ־ישראל, שאַך בכוחו להציל את האומה הישראלית בתור אומה מכליון חרוץ. וכל זה משתיק את קולם של העיון והמחקר. – ואף־על־פי־כן יוצא הספר העיוני־המחקרי כיום הזה דוקה. כי מהו בנין בית מדיני וכלכלי לאומה בלי דאגה לבית־הנפש שלה? ומהי האומה כולה בלא רוחה היוצרת, בלא נשמתה המתגלית בהופעות הגדולות של הרגשתה ומחשבתה, שהיצירה העולמית הונחה ביסודן? –

ולפיכך רוצה אני לקוות, שאף בשעה משונה זו – שעת־חירום ושעת־בנין הבאות כאחת – יתקבל ספרי זה ברצון על־ידי אותו הקהל, שעדיין יש לו צורך להכיר ולהבין את גדולי־היוצרים, העבריים והכלליים, שהם רחוקים מאתנו בזמן וקרובים אלינו ברוח.

ירושלים־תלפיות, ל"ג בעומר, תרצ"ד.