ימים ושנים עברו מיום שנתפרסמו חמש עשרה הסוניטות של טשרניחובסקי בשם “לשמש!” ¹. – ועדיין הֵד־צליליהן רָן בנפשי, אלפי־זכרונות העירו ועוררו בקרבי, וכל אחד מהם קורא אלי באלפי קולות: “לשמש!”.

… הנה טשרניחובסקי העלם, כמעט הנער, לפנַי באודיסה. בן שבע־עשרה הוא, תלמיד בית הספר למסחר באודיסה. נלחמות בו עדיין, כּבַ"קוואַטֶרית" שלו ב"ברית־מילה". הילדות והבחרות. בריא וחסון, עליז תמיד, צוהל לקראת החיים ומלא אהבתה של היוונית הקטנה, כותב הוא שירים בין נשיקה גנובה לנשיקה גנובה ובין ראיון־בסתר לראיון־בסתר. הוא קורא הרבה ולומד הרבה וכותב הרבה; ואף־על־פי־כן בכל גן ובכל שדרה ועל כל חוף־ים תמצאהו. כבר אז הוא עובד־השמש. “נצאה, נגורה שאננים”, “נגילה, נתעלסה באהבים”, ועוד, ועוד, שנכתבו אז, הם שִכּורי־שמש, שכורי־חיים. השמש כבר אז הוא אלהיו – אלהי החיים המלאים.

… והנה טשרניחובסקי זה לפני לאחר שלש שנים, בימי הפריחה של הציוניות ההֶרצלית. גופו חזַק ופניו יפו הליכתו מאוששת וכולו מלא בטחון. מצליח ב"אהבותיו" המרובות ומוצא חן בעיני כל. אידיאַל לאומי נעלה בלבו וחדוַת־היצירה בנפשו. כך נראה לי אז רֵעי המשורר, שכנפיו חזקו וכבר דאה אז במרומי־השירה. ששון־החיים שבו היה כמעָין המתגבר ויצירתו הפיוטית כנהר שאינו פוסק. כאילו מעולם אחר בא אלינו, מן העולם, שבו תנוֶה שמחת־עולם והצער שבו יהָפך במטה־הקסם ל"יגון־נעים", מלח־העונג. דמיתיו אז, אותו עצמו, לאפולון צעיר, אלהי־השמש. לא עוד עובד־השמש היה לי, אלא השמש עצמו, ה"תמוז", שלא מת ולא ימות לעולם, כל עוד יזרמו זרמי־חיים באומתנו. אז יכתוב טשרניחובסקי את “אביב־עולמים” ואת “נטע־זר”, שאינם אלא הימנוני־שמש. “ששון־האור” היה סמל־חייו וקרני־אור הפיץ בכל פינה שפנה, בכל דבר שכתב, בכל מלה, שהוציא מפיו.

… ובעוד שלש שנים – וטשרניחובסקי הוא בהיידלבּרג. מדרום־רוסיה עבר לדרום־גרמניה. ושמש־הדרום שטָפַתו מחדש. לימודי־הטבע הגבירו בו את אהבת־הטבע. לסוד־היצירה חדר, לשורש העליון של כל הדברים ושל כל ההופעות. ואז כתב את ההימנון הנהדר “אגדות־האביב”² שמתחיל בחרוזים:

גִּבּוֹר נַעֲלֶה יֵשׁ בָּאָרֶץ,

“שֶׁמֶשׁ” שָׁם יִקְרָאוּ לוֹ,

גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי־הַשֶּׁמֶשׁ

וּמַה־נִפְלָא פָּעֳלוֹ! –

ובו באו החרוזים הנפלאים:

אָמְנָם, גָּדְלוּ מַעֲשֵׂי־שֶׁמֶשׁ

וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְלִי חָק –

הַטִּי אָזְנֵךְ וַאֲסַפְּרָה

לָךְ עֲלִילוֹת־הָעֲנָק:

עֵין הַשֶּׁמֶשׁ הֵם הַחַיִּים,

וְהַחַיִּים אַהֲבָה הֶם.

אז כתב את “דיאַנירה” שטופת־השמש ואת “הנאוה מדילסברג” זרוּעת־האור ואת “לֶנכן” שקרניה של החמה הדרומית מפזזות ומשתובבות בתוכה, ושם נתן ביטוי ל"סביאַת־האור" שלו, שאינה יודעת רְוָיָה בשני פרקיו של השיר הנהדר “שרטוטים”:

רַבִּים יֶאֱהָבוּן דְּמִי־נֶשֶׁף, כִּנְטוֹת פְּנֵי־הַשֶּׁמֶשׁ וְהִיא בָאָה

וְאָרְכוּ מֻטּוֹת־הַצֵּל, וְדוֹעֲכוֹת קַרְנֵי־הָאוֹר – – –

אַךְ אָנֹכִי לֹא כֵן! חַיִּים אָהַבְתִּי וָאוֹר,

חֶרֶס־אֲרִיאֵל אִוִיתִי וּמְאוֹר־הַיּוֹם בִּגְבוּרָתוֹ!

וּבְהִתְפָּרֵץ בְּחַלּוֹן־חֶדְרִי הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר,

וַעֲלִיָּתִי, אִם קְטַנָּה וְאִם צָרָה מֵהָכִיל הַנְגוֹהוֹת,

דָּמְתָה לְהֵיכָל־הָאוֹר, יַם־אוֹקְיָּנוֹס שֶׁל פָּז;

קַרְנֵי־הַשֶּׁמֶשׁ לְכָדוּהָ, אֵין סֶדֶק, אֲשֶׁר בּוֹ לֹא בָאוּ.

אז החדר הצנוע של המשורר משתנה, העיניים הנפלאות שבתמונת־הרצל התלויה על הכותל בוערות כגחלי־אש, הספרים הישָׁנים מתמלאים אורה וזיו, ואפילו הגולגולת העומדת על שולחן־הכתיבה של המשורר־הרופא, “בת־צחוק מרחפת על פניה – כאילו שמֵחה גם היא על האור ונהרו פניה מגיל”. טשרניחובסקי נעשה משורר־האור של ספרותנו.

… ולאחר חמש שנים בלוזאנה, לאחר הפוגרום בקישינוב, החושך מתעֲבָה סביבו וסביב־עמו; אבל הוא מנצח את הצללים, מתגבר על האפלה, וכל שיר שלו – עֵד מכתבו הנפלא מאינטֶרלאַקן ³ – הוא שיר־נצחון. ושוב הוא נעשה ממשוֹרר־האור, מעובד־השמשׁ – הוא עצמו שמש, שמש־הספרות העברית. כי אור זרוע הוא לישראל עמו, שלקה ביסורים בימים הנוראים הללו. הוא מתנשא לגבהי־המרומים של ההסתכלות הטהורה, בא בסוד־הבריאה, מכיר את “אֶחיו הקטנים” – את היער, האילן, הגל, העננה, הלטאה, עכביש־המים, קלפת־הענב, מכיר את ה"אחים־האיתנים", “אֶחיו הגדולים” – את שיטת־השמשות, את הסהר הבודד, את ה"מַזר הנִדח באין־סוף של הבריאה", את כוכבי־הנוגה, “נפצי התהו ובהו ושבריו”, וביחוד את זה “חרס־אריאל”, שנותן חיים לכל חי. אז יכתוב טשרניחובסקי את "לעשתורת ולבֵּל ואת “מות־התמוז” – מרום שירי־השמש שלו ותחילת שירי־האלילים (“סוניטות־עכו”ם"), שהפליא לעשות אחר כך. בֵּל אלהי־השמש, שמש־האביב המחיה, ועשתורת אלָהַת־הלבנה, שמפרים ומרבים את הכל, מגַלים לו את סודם, את ניצוץ־החיים היוצר שבהם, שהוא:

נֶחְבָּא עָמוֹק בְּתוֹךְ הַיֵּשׁ

כְּרֶשֶׁף גָּלוּם בְּאֶבֶן שֵׁשׁ.

אז יסתכל המשורר בהריונה של האדמה ובילידיה – בדורות־הדשא ושבטי־החי, בסלעי־ההר ובחולות־החופים, בחיי־האור ואף בחיי־הצל, ובכֹּל יכיר “זרע־שמש –זרע בֵּל”. אז יבקש את התמוז אלהי־הקיץ המַבְשִׁיל, “על אֵם דרכים שקועות בשמש ואור, הנוחות ללב בשלוָתן וחוּמן”. אז ישיר טשרניחובסקי את שירת־השמש הגדולה והאדירה, שלא שמעה אוזן ישראלית מיום שיצא ישראל מארץ־השמש שטופת־הנגוהות ונדד לצפון הקר והאפל…

לכל אומה בעלת ספרות ראויה לשם זה יש משורר, שהוא שמש־ספרותו – שמש עמו וארצו. השמש מפיצה את אורה על גדולים וקטנים, על טובים ורעים. היא לוהטת ושורפת לפעמים, ואף מסתתרת היא לפרקים – ועצבות יורדת אז לעולם. אך יותר מכל היא זורחת ומזהרת, מאירה ומחממת. אין בשבילה דבר קטן יותר מדאי, כמו שאין בשבילה דבר גדול מכפי כחה. להאדים את קלפת־העִנְבָּה ולהחם בצי־צפרדעים בבִּצות, לצבוע בצבע כחול ציץ־שדה צנוע ולזרות פוך על כנפיה של צפורת־הכרמים, – הרי זה בשבילה כמו לתת חיים לעולם ומלואו. אין עיפות לה ואין לֵאות בה. טובה ומיטיבה היא לכּל, ועל הכל יופיע אורה. היא מקור הרבוי, כי ממנה רַבְגוֹנוּת ושלל־צבעים. ה"כֹּל" הגדול ממנה הוא בא וממקורה הברוך. כי חום וחיים, אור ותנועה היא נותנת לכּל בכנפיה מרפא ומיָדיה כל טוב לעולם כולו. ואף כשהיא מלַהטת באשה הבוערת הרי היא מיַבשת בִּצות ושורפת את כל החולני ואת כל הזוהמה ואת כל הרקבון שבעולם. ואף כשהיא מסתתרת בענן – עצובים אנו, בני־האדם בניה, אבל לא נואשים: גם “מתוך עב־הענן” היא מסַננת את אורה וחושך גמור אין מסביב לנו…

וכך הוא המשורר־השמש. את הכל הוא סוקר, על הכל הוא מפיץ אור. אינו מצטמצם בחוג צר של הופעות, ואף לא בעמו בלבד. רוח אוניווירסאַלית הוא – על כל העמים והארצות הוא נושא את משאו ואת כל הופעות־החיים הוא מצייר במכחול־קסמו. אין הוא בַּכְיָנִי ואין הוא “מגיד־מישרים” ואין הוא מתיאש. לפעמים הוא מכה בשבט־פיו; אכל אז הוא בא בסערת־חימה – ואז הוא שורף באש לוהטת את כל הרקֵב ואת כל החולני שבחיים. אף לו יש יגון־העולם שלו; אבל אין זו בכיינות נואשת, אלא תוגה מרוממת. לא עצבות פעוטה באה מתוך צרות קטנות, אלא הטראַגיקה של עצם־הדברים, ירידה לתוך מעמקי הרצון העולמי, שתהום־תוגתו באה מתוך מה שאין תשוקתו הנצחית לגילוי והגשמה מתמלאת לעולמים…

כאלה היו שֶׁקספיר לאנגלים, גֵיטֶה לגרמנים, פושקין לרוסים. היינה היהודי־הגרמני ומו’סֶה הצרפתי, שהם קטנים מאלה בהַקֵף יצירתם ובמעוּפה, מתקרבים לענקים אלה במהותם. טשרניחובסקי העברי הוא אחד מקטני־הקטנים בחבורה זו: מצבו של ישראל בעמים ומצבן של הלשון והספרות העבריות בישראל לא נתנו מקום לגאונים אוניווירסאליים שלמים בקרבנו; אבל סוף־סוף חבר הוא לחבורה גדולה זו. אף רוחו אוניוורסאלית היא. לא הרבה כתב במשך של שלשים ושבע שנות עבודה ספרותית, אבל הרבה הקיף. כמעט אין ארץ, שלא תֵאר אותה, אין תקופה, שלא עסק בה, אין אומה, שלא יָרד לעומק־יצירתה, ואין סוג של בני־אדם, שלא שר עליו. צור וצידון, יוון העתיקה, גרמניה של ימי־הבינים, ערָב של ימי מוּחַמד, אוקריינה של ימי־חמֶלניצקי, רוסיה הדרומית. חצי־האי קרים, שווייציה הצרפתית, – כל אלו מצאו תֵאור נפלא בשיריו. והוא שר על הכנענים ועל היוונים, על סקו’תים וטאַטאַרים, על הקוזאַקים של זאַפורוז’יה, על עשתורת ובל ותמוז, על הכוכבים והמזלות שנעשו אלוֹה, על מוחמד, על שאול המלך ונביאי־השקר, על המכבים והקנאים, על בר־כּוכבא וגבורי־ישראל בערב על ר' יהודה הלוי ועל ברוך ממאגנצה. הוא נתן לנו את שירת הומֶרוס ואַנאַקריאון את שירת־הייאוַותה על ההודים אדומי־העור, ואת שירת קאליוואלה לפינים הקדומים, את שירת האכר והנפח, את שירת הפועל והחייל, את שירת העלמה הטאטארית ואת שירת העלמה הגלילית “עולת־הרגל”. והוא נתן לנו במקצת את שירי גֵיטה ומו’סֶה שֶׁלִי ולונגפַלוֹ וּבֶרנס, היינה ודַיהמל. הפרובלימה הדתית, הפרובלימה הלאומית (“מחזיונות נביאי־שקר”, II), הפרובלימה המעמדית (“שיר מזמור לבני תובל־קין”), הפרובלימה המוסרית (“הכף השבורה”). ועוד, – כל הפרובלימות הללו כולן מצאו להן ביטוי נמרץ בשיריו. הקף־יצירה כזה לא יָדע עוד שום משורר בישראל. “וגם את העולם נתן בלבּו” – רק על טשרניחובסקי אפשר להמליץ ביטוי נהדר זה. להקיף ארצות ועמים ולשונות וספרויות ומעמדות ואישׁים במספר עצום כזה לא יָדע אף אחד ממשוררינו בימי־הבינים – לא ידעו אפילו ר' שלמה בן גבירול, ר' יהודה הלוי ובני־עזרא; ולא ידעו גם משוררינו החדשים, אף לא הגדולים והמופלאים שבהם. במובן זה כולם הם מצומצמים ועניים לעומתו –יהיו אפילו עשירים ממנו בפַתוס האלהי (ביאליק). במעוף המחשבה הפיוטית (שניאור), במוסיקאליות של החרוזים (כהן), ברוך־הרגש (פיכמאן), בעמקות התפיסה הפיוטית (שמעוֹנוביץ). ובמובן זה טשרניחובסקי אינו רק המשורר האירופי שבאירופיים. הוא גם המשורר העברי שבעבריים. עיקר־גָדלה של היהדות העתיקה, של זו שלפני החורבנות והעבדות והגלויות, הוא – מה שלאומיותה לא קדמה לאנושיותה, מה שׁהיתה אוניווירסאלית לא פחות מלאומית. אם מלך מואב שורף את עצמות מלך אדום לשיד – אין נביא־יהודה (עמוס) יכול להרגע. וישעיהו וירמיהו “לבם למואב יזעק” ו"מעיהם למואב ככנור יהמו". הם “בוכים בבכי־יעזר”, ואת חשבון ואלעלה הזרות ואויבות להם ולעמם הם “מרַוים דמעתם”. יחזקאל יודע את כל פרטי־ענייניה של צור, אפשר, יותר משֶיָדעו גדולי סופרי־צור עצמם. ויונה, שאינו רוצה להציל את נינוה, מַחרבת ארץ־מולדתו, מקבל נזיפה אלהית, שגָדלה ורוממותה יעמדו לדור־דורים. זוהי רוח־ישראל העצמית. זוהי הלאומיות הישראלית הגדולה, הנבואית, המיוחדת־במינה, זו שעשתה את עמנו נושא־האלהות בעולם ויוצר הרעיון המשיחי הנהדר, הלאומי־האניווירסאלי כאחד. ובמובן זה טשרניחובסקי הוא גם היותר לאומי שבמשוררי־ישראל; יותר לאומי מאלה שיָדעו להרעים נוֹראות על פשעי־עמם ולקונן נפלאות על אסונו ושברו. לא מקרה הוא זה, שהאַפּותיאוזה של היהדות העממית – ה"אידיליות" ושירים מעין “הקפות” – נכתבו על־ידי טשרניחובסקי דוקה. הוא העריץ את “חזיונות נביאי־השקר”, אבל הוא עצמו נביא־אמת הוא, משורר הטוב והנאה שביהדות הלאומית: משורר האנושי שביהדות, ואפשר, שלא מדעתו, אף משורר היהדותי שבאנושיות. כי היראַקלֶס שלו, שהוא מוכן ומזומן לשאת כל עמל ותלאה במחיר אהבתה של דֵיאַנירה" – זה אינו יווני קדמון: “יעקב אבינו” הוא זה, שעובד ארבע־עשרה שנה ברחל; הרי “קבלת־היסורים” הוא אחד מארבעים ושמונת הדברים, שבהם נקנית התורה היהודית ולא היוונית. ולא עוד, אלא שאף הייאוותה יש בו משל היהדות, וגיצֶ’ה מאניטו האליל ההודי מדבר בלשונן של שתי פרשיות ראשונות של ישעיהו. ואפילו אנאקריאוֹן האֶרוטי לא אנאקריאון היווני הקדמון הוא זה, אלא אנאקריאוֹן המאוחר, שמתקרב אל היהדות, ולאחר כל ההתפארות במספר העלמות שאהב – מבחר שירו הוא זה, שבו הוא מבקש את הסנונית, שלא תעורר את אהובתו בבוקר השכם בצפצופיה־פטפוטיה (Ἐις χελιδόνα) אבל יווני הוא טשרניחובסקי במה שישׁ משותף ליהדות העתיקה וליַוונוּת הגדוֹלה שבכל הזמנים – בספיגת העולם כולו, בקליטה הפנימית של רַבגוֹניותו ושל הרבוי־באחדות שבו, בהרגשת־המדה, בשלוה האֶפית הגדולה, בתשפוכת פלגי־נוגה על כל ההופעות ועל פרטי־פרטיהן בלא לשׁקוע בפרטים ובלא לאבד על־ידי פרטי־הפרטים את הכלל־הכולל את Ἓν καὶ πᾶν הגדול, את ה"אחד, שהוא הכל", כנוסחה היוונית. שהמקובלים צֵרפו את עצמם אליה, ולא כנוסחה היהודית־הנבואית, שבעלי־התלמוד צֵרפו את עצמם אליה: ה"הכל, שהוא אחד"…

קִראו לו “יווני”, קראו לו “אלילי”, קראו לו “יהודי שלפני מתן־תורה” – ובלבד שתכירו דבר אחד: טשרניחובסקי הוא השמש של הספרות העברית. של כל הספרות העברית מאחר הנביאים ועד עתה. כי מאז ועד עתה לא היה לנו ואין לנו משורר, שקלט לתוכו את העולם ואת דברי־ימי־העולם, שנכנס לפנָי ולפנים של רוחות העמים והדתות והיה יכול לומר על עצמו בבטחה ובצדק:

עִם אַנְחוֹת תֵּבֵל כֻּלָּה תִּפְרוֹץ גַּם אַנְחָתִי

וּפְצָעַי נוֹטְפִים דָּם עִם דְּמֵי כָל דּוֹר וָדוֹר…

ואת הדבר האחרון הוכיח ב"כליל־הסוניטות" שלו, שקרא לו “לשמש!”:

כל ההיסטוריה האנושית עוברת בו לפנינו. ההיסטוריה הכללית וההיסטוריה העברית. האנושיות מבקשת לה אלהים. פעם היא מוצאת אותו בצור ובצידון, באשור ובבל ומצרים. ופעם נדמה לה, שמצאה אותו ביוון. בא אלהי־ישראל ומגרש מפניו את כל האלילים. “ישראל” נעשה כשמו – “שוֹרה עם אלהים ואנשים ויכול”. אבל לא! לא נרגע רוח־האדם גם בזה. הטבע הרַבְגוֹנִי אינו רוצה ואינו יכול להכנס לתוך המסגרת הצרה של ה"אחדות" הישראלית־הנוצרית־המושלמית ושל תורה כתובה ומסורה, כעין שטר־חוב כתוב וחתום על חירותם של בני־האדם. ושוב מבקש האדם את אלהיו – מבקש לא על־ידי הפילוסופים שלו עובדי־המחשבה, שמשתעבדים לַהִגָּיוֹן, משתעבדים לחוקים, משתעבדים למסגרת ושואפים ליַבֵּש ולצמק את לחלוחית־החיים, להַדֵּק ולצמצם את אלפי־רבבות ההופעות עד שיכָּנסו לתוך המסגרת הצרה של “דת־חיובית”, – אלא על־ידי המשוררים, עובדי־הטבע, והטבעונים, חוקרי־הטבע, שרק שלל־הצבעים רק חליפות־ההופעות הם משא־נפשם ושעשועי־לבם. והמשורר העברי כאחד מהם. הוא, היהודי, שכרע “לפני־פסל־אפולו” ויודע את התהום שבין אלהי־האדם, אלהי־הצדק, ובין אלהי־הטבע, אֵל־השמש, תהום, שאף “ממֵי־אוקינוס יבָּצר למלאותה”, – הוא אינו מוצא מרגוע לנפשו. שואף הוא “לשמש” בכל רמ"ח אבריו; אבל אין זו שאיפה סמויה. לאורה של נפשו העשירה הוא בוחן ובודק כל מה שעבר על האנושיות, כל מה שקבלה האנושיות על נפשה, רואה את הכח האדיר של ה"ענק מעל הוֹר־ההר", ש"מנוגה־נגדו" חָוְרו אלילי כל העמים העתיקים והחדשים, מאלהי בבל ומצרים, פרס ויוון, עד אלהי הסלאווים והגרמנים והערביים. ואף־על־פי־כן אין הוא יכול להשלים עם האחדות המצַמצמת. כי יודע הוא, שאַף העברים הקדמונים היו עובדי עבודה־זרה, עובדי־כוכבים ומזלות, ו"קידוש־לבנה" שריד קדום הוא מעבודה זרה זו עד היום הזה. והחמה, וכוכבי כסיל וכימה, והפריה והרביה בטבע, וההשתלשלות הגדולה שבטבע מן הדומם עד הצומח, ומן הצומח עד החי, ומן החי ועד האדם, והאדם לכל גילוייו, בכל הדורות, בכל צורות הפיוט, התֵּאור והמחשבה שלו, עם כל צערו ושמחותיו – כל אלה קרובים לנפשו וכל אלה מַטים את רוחו אליהם, כנטות פרחי היַקינטון והאדָני (המאלווה) אל השמש, כהִמָשְׁכָם לקראת אלהי־החום והאורה והפריחה. והוא נשאר אלילי בנפשו; אבל אלילי על־יסוד מדעי־פיוטי ירֵא הוא לבגוד בטבע ובבני כל הדורות, שרעיון־האחדות דוחה אותם (ולכל־הפחות, מקטין את ערכם), על־ידי מה שיתקשר באלהי ה"ענק מהוֹר־ההר" בלבד. ואפשר, יבגוד על־ידי כך גם בדת־אבותיו – אבותיו הקדומים, שעדיין עבדו אף הם לכחות־הטבע ושדי, אלהי־הכח – “אל־אלהי כובשי־כנען בסופה” ־ היה נערץ בתוכם במקום “יהוה” – אלהי ההויה האחדותית והמופשטת.

זהו הרעיון הגדול, שהוא גלום ב"כליל הסוניטות".

חמש־עשרה סוניטות הן. ה"סוניטה" נקראת בעברית “שיר־זה”ב" מפני שמספר חרוזיה הוא י"ד (בגימטריה זה"ב). טשרניחובסקי כתב י"ד סוניטות כמספר החרוזים שבכל סוניטה בודדת, והחרוז האחרון של כל סוניטה משמש חרוז ראשון לכל סוניטה באה אחריה. והחרוז האחרון של סוניטה י"ד שוה אל חרוז ראשון של סוניטה א'. ולסוף באה הסוניטה האחרונה, הט"ו, שהיא מקובצת מכל החרוזים הראשונים של כל י"ד הסוניטות. הדבר נראה כמלאכותי, ואפשר שגרם מעשה אומנות זה לַקוֹשי, שיש בסגנונם של כמה חרוזים בודדים מ"כליל־הסוניטות": אבל אמנות היא תמיד אומנות במדה ידועה. כלום החריזה בפרט והמשקל בכלל אינם דבר מלאכותי? – והאמנות גדולה היא כאן. מי שלא יקרא את י"ד הסוניטות כלל ויקרא רק את הסוניטה האחרונה (הט"ו), לא ירגיש בדבר, שהיא סוניטה מקובצת מארבע־עשרה סוניטות. חידוש אמנותי הוא זה בספרות העברית, ואף בו הראה טשרניחובסקי, שהוא “אמן־הצורות”, – אחד מיתרונותיו היותר גדולים של משוררנו הגדול. ומה שנוגע להלשון הקשה, כבר אמר קאנט: “רעיון קשה מצריך גם לשון קשה”…

בתור “מוֹטוֹ” מוצאים אנו מה שמובא במשנת־סוכה, שבשעת שמחת בית־השואבה בבית שני היו מזכירים הכהנים, שאבותינו קודם החורבן הראשון היו “משתחוים קדמה לשמש” (סוכה, ה', ד' – יחזקאל, ח', ט"ז). ואף הוא, כאבותינו הקדמונים. כיַקינטון וכאדני, אף הוא אין לו בעולמו אלא השמש המאירה. אמנם, מוקף הוא חרול נושך וסורב; אבל בן־ציץ הוא ומלאך מכה אותו ואומר לו: קום גְדָל והביא עמך רִנת־חג למרות הסרבים והסלונים. כי מ"ילדי־אדמה" הוא. רוטב־הניר רגבי־האדמה הרכים ועצי־היער הרעננים גידלוהו; ומן האדמה הבריאה, השדה והיער הביא את שְׂרַף־הברוש ואת הריחות של האגם, השדה והיער שטובים הם בעיני־אלהיו מן השמן הטוב של הכרך, מאבקות־הרוכלים ומכל מיני הבשמים, שבני־הכרך מוצאים בהם חפץ. ועל־כן לא כהן במקדש־כרך נעשה המשורר, אלא נביא־הטבע, כהן השדה והיער. והוא מצניע לכת עם אלהיו ומשתחוה לפניו כשבולת־הפז הכבדה בקמה, שהיא כופפת קומתה כשבא הרוח (סוניטה א').

ואמנם, שבולת־פז הוא המשורר. סוד יש כאן: כל שבולת צופנת זרע בשביל השבלים הבאות; וכך יש להן ערובה של חיי־עד. חיים אלה באים להן מפני שיש בהן גרעין, שהוא נשאר לפליטה משנה לשנה. וכך הוא גם המשורר. אף הוא ינק את שד־הכפר והוא רָוָה את העסיס החי של השדה הפורח ואף רוחו ישאר לפלֵטה גדולה. אבל כמה שמצה עסיס הטבע והאושר – נפשו עדיין היא צמאה. חלום־הוד יש לו – ועדיין לא בא. יש לו שטר על אושר־החיים – כלום יגבה את השטר?… שבילו נצפן מעיניו ואינו יודע מה לו ומי לו: אם בא “עד הגבול” או כבר עבר אותו? – האמנם אביו־יוצרו, שעשה אותו כך ולא אחרת, לא ישמור מוצא־פיהו? – והרי ציץ־בר הוא ואביו הוא השמש, והוא הוא שהכין בשבילו גשמי־חום וערפלי־הר כדי לגַדלו ולנשאו (סוניטה ב').

אכן, הרבה הכין בשבילו השמש אביו: גשמי־חום, ערפלי־הר, הדמדומים שבמעמקי־הים, שהשקט שורר שם לעולמים, עמוד־אש של מעלה, כאשנב של אור, שבא מתוך האש של מטה, זו האש, שפורצת לה דרך בדמות הרי־געש. לוחות־האסטרונומים עם ספר־הכוכבים שלהם אינם יכולים להכיל את כל המון המזלות ואת החום הנורא, שבא מתוך האוקינוס של האש העליונה. וכמו־כן הכין השמש בשבילו גדולות ונצורות, שנמסרות מאב לבנים: שגיונות של חולֵי־הכרך ומסָּרות של תמימי־הכפר, – והוא, המשורר, צריך להיות הציר, שעליו יסוב כל העולם שיָצר השמש, תמציתו, מרכז כל מרכזיו: מרכז בשביל כל מה שהִרְבָּה ואָצר השמש לשם העבר, ההווה והעתיד. וכדי שיהא מוכשר להיות “ציר” כזה לא החסיר אביו ממנו צבעים ועשירות־דמיון ונתן לו סימפוניות של אור וצל וגם כל מיני חמרים לצבעים: כחל – צבע־תכלת –, סרק – צבע אוֹדם – וְשָׁני –צבע־ארגמן (סוניטה ג').

והמשורר התחיל מבין דבר גדול אחד: שלא רק כל הצבעים הללו, אלא אף בעלי־החיים, שהם חנוטים בגביש ובאבן הטובה הנקראת “כרום־הים” (או אַקוואַמאַרין) וחיים חיי־דק כניצוץ, שנחצב מתוך הלמות הפטיש בבַהַט הרַבְגוֹני, וגם הנחשול הבא מתוך נדנודה של ספינה וחי רק חיי־רגע, ואף רקמות־הגידים של לוח העץ האדום “תּוֹלַעְנִית” (מַהַגוני), שנראות כקלוּחי־דם, וגם גוֹנֵי־הגוֹנִים של דמדומי־השחר ושל דמדומי־הערב, שנראים כאוצרות־פז נזרקים לארץ בלא הפסק, ואף־על־פי־כן שמי הדמדומים נשארים עשירים בפז וארגמן כשהיו ואינם מתרוששים לעולם, – שכל אלה ביחד הם מנגינה אחת, שיר נפלא ורם אחד. מנגינת־ההַרמוניה של אפלטון ושל לייבניץ. מי יודע חידה גדולה זו, – חידת ה"אחד" וה"הכל"? בעל־החשבון המצרף מספרים למספרים או חוקר־הטבע? – לא. את החידה הנפלאה כבר פתר הלֵב התם של בני־האדם, שהרגשתם האינטוּאיטיבית חודרת לאותם המסתורין, שאין מקום בהם לחשבונות ולמחקרים. והוא, המשורר, קבֵּל פתרון זה מן הלב התם. כי לבו לא רִמהו: הוא השיג אחדות זו שביצירה על־ידי האחדות שבגורלם של בני־האדם. המשורר הבין את האחדות בטבע מפני שחש צער כל דור ודור ומפני שלכד אותו בחבלי־קסם שיר כל גוי וגוי (סוניטה ד').

ואמנם כן: המשורר התבונן בכתב־החרטומים של כהני־המצריים ובכתב־הדרואידים של כהני־הקֶלטים, בקמיעות שעל גבי קלף ובשיר־קוסמים, שאינו אלא “גמגום עני”, בהשבעת רועי־צאן על סף־הדיר ובלַחשם של המָגים העתיקים, שנשארו לפליטה; ואת מבטו הסקרני שם אפילו בטליסמאות של סין. ואף בכל אלה מצא אחדות אחת. כי בכולם גִלה רק תפילה של בשר־ודם, תפילת אנוֹש אָנוּש זו: “ההוֹוֶה בסתר־יש” – כלומר האלהים, שאנו יודעים ממנו רק דבר אחד: שהוא בעל־הויה ושהוא גלום בחביון־היֶשׁ, היא המציאות הכוללת, – אנא אל תעשני מחוסר־דם ואל תכבה את אשך, שהדלקת בי ברחמך; “אש־נוזלים” זו – אש־הדם – השומרת על אש־הקודש, שאינה אלא ניצוץ אחד מן הלהבות הגדולות שבאלהות־הטבע… זוהי התפילה, שהיא אך סך־הכל של מה שמצוי תמיד ומתרוצץ בלב המר, – קול נפש שסועה וּמְחוּצֵאת: “נפש עוטה אור”, שביחד עם זה היא תועה “במחשך זר” (סוניטה ה').

ומנין כּפילוּת וחצאיוּת אלו? – מנין אור וחושך זה, שמשמשים בערבוביה? – זה בא מפני שהמשורר “לא התקדש למדי”: מפני שהוא מוקף, כחלום מרוקם בשגיונות, "תחום, שאינו אלא ספק – ספק, ספק – ודאי (מה נפלא הביטוי!), מפני שהתרפק, בתהפוכות התוקפות כל אדם חי, על כל גזר־דין מפני שחשב, שהוא יכול לבטל את הדין, את חוק־העולם, שאי־אפשר לעברו, את סדר־העולם המוצק והבלתי משתנה. כלומר: מפני שעדיין חושב הוא שחוקי־החברה אינם קבועים ומוצקים כחוקי־הטבע, שהאדם במעשיו יכול “לשדד את המערכות”. וכך חתר חתירה תחת שדי – לא תחת יהוה, אלא תחת אלהי־הכח, שאין רחמים ואין חולשת־אהבה לפניו. יש במשורר עוד אי־שלמות פנימית מפני שלבש שריון של אֵמון־תום מעל לבגדיו; ואולם בחיי־החולין של יום־יום נשאר לו מאֵמון־תום זה מעט מאד. מפני כל אלה התחילו אור וחושך משמשים בנפשו בערבוביה. ואילמלא היה סופג בכפר־מולדתו, בימי ילדותו וחירוּתו, ריחות של גוש אדמה שמנה ותחוחה ושל חום מחניק, שיוצא מן המגורה בשעת זְרִיַּת־המוץ, ואילמלא קלט את קולה של המחרֵשה הפולחת את הניר ואת צלילו של המגל “הָרָן בַּבָּר” (מה נפלאה ההרגשה!) בשעת־הקציר, לא היה יכול לעמוד בשעה שהתחוללה מלחמה בלבו בין הישן ובין החדש, כשֶׁלבו נתכווץ מתוך ההרגשה, שעומד הוא בין החי ובין הגוסס כבר (סוניטה ו').

וכמה נורא הדבר לעמוד בין החי ובין הגוסס כבר ואיזמל חד בכף! – פעמים בכה המשורר מתוך גיל ופעמים קילל בכעסו בשעה שספג את הקו האחרון של האור מתוך עיניים זרות וגוססות. לרעם כלי־המלחמה ולאֵש הנוצצת במנהרה, שיָשב בה בדד (“בגפו”), התוָה לו את הקו האחרון של הישן ומחק אותו מדף־ספרוֹ בעודו מלא־חיים: כך נעקרת אבן יקרה מספל של שוהם ⁴. ואולם – קורא המשורר – באותו ניצוץ דתי בעין העוממת, בפליטת־הדת, שספגה אור טרם תחדל לעד, באותו ברק של אש קודחת וצורמת, באשֵ, שקראה לאש, שפקדה לרדוף ולהשמיד מתוך קנאה דתית, – בכל אלה הלא היית אתה, אָבי השמש, ו"זה הודך הממני". הרי אף באש־דת יש מכחו של השמש. ועל־כן באתי במבוכה: וכי קדמתי לבוא לעולם טרם ימות הישן לגמרו או היוצר אֵחר לברוא אותי? (סוניטה ז').

כי אמנם, אפשר, אֵחר המשורר לבוא לעולם. הרי הוא עדיין חי בעולם מלא־אלילים. “אֵלים” סביב לו, שמְמַלאים את כל היקום: השמש, הירח והכוכבים הם אלוהיו, להם הוא מתפלל, מפני שזיו־פניהם מְשָׁכוֹ בחבלי קסם. אָה, משורר־השמש יודע, שזולת השמש, שהביאוֹ לעולם על ידי חום התאוה (יֶחֱמָני). אין כלום. בני־שמש הם כל גרמי־השמים. בני־שמש הם מן האילנות היותר גדולים (“עץ־הפיל”) עד קלִפת השום ועד הפחם המתהַוה בבטן־האדמה. ולשמש הכל מתפללים, אפילו אִמות־התנים האכזריות בשעה שהן דורסות את ילדיהן, אפילו שופר־הקרב הקורא במחנה בבוקר השכם להרג ואבדן, ואף כל הגרמים השמימיים ב"שירת־הספירות" שלהם. ובמקהלת־אין־סוף זו גם המשורר ישיר ולא ידום: הרי עדיין הוא עובד־אלילים, מפני ש"עוד לָן בלבו הטל, היורד על שדה־אדום" (סוניטה ח').

כי, אמנם, בשעה שישראל עוד צעיר היה, וסבב את הר־שׂעיר והלך במדבר, שבו הרטיב הטל את ה"חול הקדוש", היה ישראל שָר את שירו־תפילתו רק לאחר שבא הלילה, והכוכבים הרכים נוצצו ברקיע וליל־הקדם פרש כנפיו על היקום, והמדבר והלילה נעשו “סוד אחד”. אז היה קהל־השבטים יוצא מאהליו, עומד על כל תל ומשתחוה בימי חג ו"אִיד" (מועד) באימה לכוכב הרך. וגם עתה, שנתחלפו לישראל שמי־התכלת, וכוכביו אינם בהירים עוד כקדם, והוא נמצא בעול של רקיע נכרי וזר לו, והוא נודד למערב ולמזרח, – הוא יוצא פעם אחת בחודש “בליל רזים”, בשעה שהלבנה במילואה, לקדש את הלבנה כמו שקידש אותה על ראש הור־ההר “מעונה אלהי־קדם” (סוניטה ט').

וכאן נזכר המשורר בכחה הגדול של דת־משה על ראש הור־ההר, שהיה מעון לאלהי־קדם, מופיע בענני־אור משה הענק ולו אֵש־דת. ומנוגה־נגדה שַׁח בּל אלהי־הכשדים על נהר פרת וְחָוַר הספינקס בנילוס, שאפיקו אָדוֹם; ובמטהו נתץ משה את גאונו של זֵיאוס עם כל כחו להחיות את השיש (כח־האמנות), ומפניו נָס פּירוּן אֶל־הסלאַווים, מפניו בָלה החושן של כהני־לוב, ואילנות־ווֹטאַן אלהי הגרמנים הקדמונים, נעשו מאכל לעש וסס; ולאחר־זמן, כשהמזרח האיר מחדש, חפרו מפני אלהי־משה צלמי־כוש, הורמיז אלהי־הפרסיים, והכרובים (האיקוניות), ואלילי בני־ערב נסו מפני אור חצי־הלבנה, דת־מוחמד החיובית. ואולם עוד חזיון למועד: דור יבוא וייצר, כצורף בעליל, את אלהיו הבא שיהא אֶל־ששון־החיים, ואותו נעבוד ברננה. כי לבו של המשורר נוטה אחר כו"ם – אחר כוכבים ומזלות, ו"סוניטות עכו"ם" הוא שָׁר בימים האחרונים (סוניטה י').

והמשורר שואל: האמנם תמתח עלי דין ותשפילני עד עפר על שאני נוטה אחר השמש והכוכבים? על שאיני נוסך את ייני לאֵל של המון־העם ואיני שָׂם עטרה בראשו במחולות קבל־עם? – הרי במקדש־שמיו, שאין שם כל דמות וכל צורה באבן או על קלף, איני מוצא אלא מלאך (“כרוב”), והוא אינו מסַפק את צמאוני להיופי העולמי, שנמצא בכל מקום; ועל ידי ספר־התורה, שהוא לו ספר־יחש, לא יסַמא את עיני, כי רואה אני בו חתימת־יד כִּבְכָל שטר רגיל. ואולם אם עבר אותך גל של התלהבות גדולה וקדושה ורטט של גיל בשעת היצירה הנבואית, וּמְלֵא־שפעת־חיים משתתף לבך בכל רז שבעולם; כשאתה אוהב בגאון ויש בך נדיבות של גבר חזק ולא נדבנות מתוך חולשה ורחמנות – אז נרצֵית לאלהים אלהי־השמש, כמו שהגן הוא שבע־רצון בשעה שהכרוב הירוק כבר הוא בו בתרמילים ובשעה שכבר נתבשל בו פרי־האילנות (סוניטה י"א).

כי, אמנם, הפריה והרביה הצמיחה וההתבשלות – זהו הכל בעולם בשעה שיַבְשילו עשבים שוטים, שיסיגו את הגבול והסייג, שנעשו רק בשביל העשבים הטובים והנאים, ומהם יבואו “חרצנים בחיק־הזָג”, וקרני־האור המסתננות דרך הערפל יגָנזו ויצָפנו; כשיבוא קץ לזמנים על־ידי חדלונן של קרני־השמש ועל־ידי־כך ישתנה האקלים של הארץ, יפוג ריח־היער שלה ואף יסופו כל שרידי־הקדמוניות: שׁיָרי הבנינים על כלונסאות מימי האדם הקדמון, פליטי הבָּלֶה והכּמוּש, והאַמְפ’וֹרוֹת (מיני אגנות) והצנְצָנות, שנמצאו מתחת לאדמה בקבריהם של העשירים, – אז, לאחר אלפי־דור, יבוא הרעיון של אֵל־השמש, אֵל הפריה והרביה, ממכרה צר, יופיע על מרום־מגדלים בחצר כל מנזר של עובדי־אש, במדורות, שתעלינה הנזירות, ויבער רעיון זה במוחו של גאון־הגאונים ובבשרו של יתוש מזמזם בדור ריק ומחוסר אלילי־עולם, – אלה האלילים, שתפסו את המשורר עד שאין לו מהם מנוס ומפלט (סוניטה י"ב).

והאלילים שתפסוּהו הם אלילי־היוונים; “אלילי גוי זה, יִיף כל הנוגע בו”. זהו הגוי, שה"נוי (היופי) היה לחכמה לו, וחכמתו היתה נוי" (כמה נוי יש בביטוי זה עצמו!), נוי, ש"הִזָה מיפיו" על שאול ועל שמי־עָל ועל אוקיינוס. אבל האלילוּת של המשורר אינה יוונית בלבד. גם רוחות־הצפון, שמספרות על הכפור הדומה למשבצות־שְׁבו, קָסמו לו קסם, וגם בין חַמָנִי־אוֹן דִמה למצוא ניצוץ אלילי זה, שבא להִשָנות בו, במשורר, בשעה שתָּר את מקדשם. ואולם באמת אף אלילוּת צפונית ודרומית זו זיק ממזרח היא, ומכנען ועד הנה ישמרהו המשורר: פסל־דָן, האֲשָׁלִים המלאים אימה, שנטעו אברהם וצאצאיו, האשֵרות, גלמי־צוֹר, והאֵל, שעבדו אבותינו באור־כשדים – כל אלה תבעו מן המשורר לשמור על הניצוץ הנראה כזר. והוא עומד ותוהה: איזו הדרך שיבחר בה? היכן הוא שבילו? – אם ימשח למלך את יהוה (“יה”) או יבחר בזיאוס? או, אפשר, יבחר בפסל של הדור האחרון בממלכת־האליל ⁵? (סוניטה י"ג).

וכאן באה השאלה האחרונה: וכי יש לבחור בפסל חדש של אליל או, אפשר, יותר נכון להקים לעולמים שׁיר של חלום־גבורה? אפשר, ראוי לבחור באמונה הפאַנתֵּיאיסטית, שבאה מתוך השקפה מדעית זו, שיש מעבר מכל מערכה נמוכה שבטבע אל מערכה גבוהה ממנה: מתחילה יש לגלות ולבחון את “סוד־הגלמים”, את הצֵרופים של אַטומים דקים, שיש בזהב ובבדיל ובכל מערכת־הדומם. ומן הדומם יש למתוח שביל וקו ישר אל מערכות הצומח והחי, שהן שלשלת אחת בעלת חוליות הרבה: מן הפטריה שבכתמים וירוֹקת־האגם עד עץ־הלוז ועד שְׁגַר־הפיל. ואז יקָלט במוח הסוד של החום, האורה והחשמל, המסתורין של האבן־השואבת והרז של פריחת הגרגיר הבודד של השעורה ⁶, וגם הסוד של זעזועי עצב עֵר, שמתמתח מעצמו במהירות: כל אלה יעָשו “אחד סוד, סוד כל הסודות – חי”. בין האדם ובין בעלי־החיים ובין הצמחים יועבר גשר, וסוד אחד יהיו כולם – סוד־החיים, שמתגלה בכולם כאחד. ואז יוּשר שיר לשמש, אביו ואלהיו של המשורר. אז יבינו הכל, מפני־מה הוא נמשך אל השמש כמו שנמשכים אליו היַקינטון והאדני. החרוז האחרון של הסוניטה הי"ד הוא הוא החרוז הראשון של סוניטה א'. וסוניטה ט"ו היא תמציתן של כל ארבע־עשרה הסוניטות הקודמות לה ואינה אלא צירוף של כל אותם מחרוזיה, שהם אחרונים לסוניטה אחת וראשונים לסוניטה באה אחריה כאמור.

זהו תכנו של כליל־הסוניטות “לשמש!” – השיר היותר מאוּמן בצורתו ובלשונו והיותר עמוק בתכנו שבכל שירי־טשרניחובסקי; יָתֵר על כן: שבכל השירה העברית מימי “כתר־מלכות” ועד היום. נתעלה בו המשורר העברי למרומים, שלא שערתם שירתנו החדשה מעולם. לא עוד יווני הוא המשורר העברי, ואף לא עובד־שדי, ואפילו לא אלילי. יודע הוא להוקיר את דת־משה ה"ענקית", את “דת־הנוי” של יוון, את אלילי גוי וגוי. אבל הוא התרומם על כל אלה והוא נראה לפנינו “כתור האדם המעלה” – אדם מודֶרני, שתורת־ההשתלשלות מְסַיַּעְתּוֹ לטפס ולעלות למרום גבהי־האחדות ולהיות על־ידי כך מ"רואי־השמש" – במובן העליון של מלה קוֹהַלְתִּית זו. אז יבין לשירי גוי וגוי, אז יקח את לבו צער כל דור ודור, אז יבין את רעיון־האחדות העברי באופן חדש – בתור שלשלת־עולם בעלת חוליות מרובות ודומות. ולמרות השקפה טבעונית זו רחוק הוא מן המיכַניוּת, שהרבה מחוקרי־הטבע באו אליה. לא האדם נעשה “מכונה”, לא החי הִתְדַמֶּה לצומח ולדומם, אלא להפך: גם הדומם, גם הצומח, גם כל הטבע כולו בכל הופעותיו וגילוייו, – כולם כולם “היו לאחד סוד, סוד כל הסודות – חי” וחיים אלה באים ממקורהחיים, ממקור הששון והכח, ממקור הצמיחה והפריה, ממקור הפריחה וההתבשלות – מן השמש – והמשורר החודר לעמקי־מעמקיו של “סוד כל הסודות”, של חיי־החיים, נמשך אל השמש כפרחי־השמש הנהדרים והעליזים.

ואולם על־ידי מה שספג אל תוכו את חיי העולם, על־ידי מה שהפיץ את אורו על עמו ועל עמים אחרים, על דת־אבותיו ועל כל הדתות, על דורו ועל כל הדורות שקדמוהו; על־ידי מה שספג את צער אומתו ושמחותיה ואת צער־העולם ושמחת כל החי, – על־ידי כל אלה נעשה המשורר הוא עצמו שמש – שמש גדולה ומאירה לספרותנו המתחדשת. בכחו הגדול פרץ את כל הגדרים, הוציא את ספרותנו מקרן־הזוית הלאומית הדלה והמצומצמת שלה ועשה אותה לאומית־אנושית, כלומר, נבואית ומוֹדרנית כאחת. בחזקת־היד קרע אותה מעל הבכיינות והיֵאוּשיוּת והעצבות הפעוטה; ועל־ידי השמחה הגדולה, על־ידי ששון־החיים, שנטע בתוכה, שִׁכֵּן בה את השכינה היהודית, הנבואית־החסידית, שהעצבות היא תועבת־נפשה ואת פולחן־המתים השאירה לנחלה להנצרות בתה־אויבתה ולהאיסלאַם בנה־חורגה. לא עוד קטנוּת וצרוּת־הֵקף תשכונה בספרותנו ולא עוד קינה ומָות יהיו תוכן חייה. ששון־ושמחה ימָצאו בה וזרועות־עולם תהיינה לה עם מעוף־הנשר. לא עוד תֵּקע נפשם של צעירינו וצעירותינו ממנה ולא עוד יהגו משורריה ומסַפריה אך נכאים. דור רענן של משוררים עליזי־יצירה יקום לנו, שהתחיה תהא משוש־דרכם ולקראת השמש העולָה יכינו את צעדם. ובראשם של המשוררים האלה, ירום ונשא וגבה מהם הרבה, יעמוד מורה־דרכם בחיים החדשים בחיים המתחדשים בכל יום, שמש הספרות העברית – שאול טשרניחובסקי.

ירושלים, סוף אב תרפ"א.