I    🔗

איזהו משורר גדול?

– כל שהוא גבר וילד כאחד.

האמנות הטהורה היא משְׂחק. לא משחק במובן של שחוק וקלות־דעת, אלא במובן של חוסר־פניות. חוסר פניות חמריות ורוחניות, ואפילו מוסריות המְשַׂחֵק אינו עוסק בְמִשְׂחָק אלא לשם שחוק בלבד. שום פניה ומגמה אין לו. ובמובן זה טהור הוא המשְׂחק וְצָרוף הוא. במובן זה הוא תכלית לעצמו. ואף האמנות כך. תכלית לעצמה היא – משחק היא.

שתי צורות לאמנות הטהורה: הנאה והנשגב. ולא רק הנאה: אף הנשגב משחק הוא, שהרי אף בו אין פניות וכוונות ומגמות. הנאה הוא הרגש המלהיב והפועל כשהוא לעצמו; הנשגב הוא הרגש המרומם והמסתכל כשהוא לעצמו. ואם הנשגב הוא גילויו של הגבר הרי הנאה הוא גילויו של הילד. הילד מתפעל ופועל תמיד; אך הגבר יכול להגיע לידי רוממות־רוח מתוך הסתכלות צרופה ופאַסיבית.

משורר גדול באמת מאַחד את שני אלה. הוא יוצר את הנאה ואת הנשגב כאחד. ואם בתור יוצר־השֶׂגֶב הוא הגבר, בתור יוצר־הנוי הוא ילד. כי המִשְׂחק המלא תנועה ופעולה. בניגוד אל ההסתכלות הטהורה והמרוממת, הוא הוא עצם־טבעו של הילד.

המשורר שאול טשרניחובסקי הוא האמן העברי היותר שלם, ומצד זה – היותר גדול. ולפיכך נתגלו ביצירותיו הגבר והילד כאחד. זה בצד זה הולכים בשיריו הנאה והנשגב. העמקות, שאין לה קרקע, שבשירים מעין “לעשתורת ולבל” הולכת שלובת־זרוע עם פטפוט פרימיטיבי של ילדוּת־הטבע ב"עולת־רגל". “הרהורי־ערב” ו"בין קברות דור־נכר", שעולם מלא של רעיונות צפון בהם, נכתבים בעת ובעונה אחת עם שיר־משחק מעין: “את מי אוהב?” ו"דֵיאנירה" – בזמן אחד עם “לנכן”. האידיליה “הכף־השבורה”, שכלולה בה השקפת־העולם היותר מקפת, שהתרומם אליה משורר עברי מימי ר' שלמה בן גבירול ועד היום, כוללת בתוכה גם הוּמוֹר רך וחידודים קלים; וכל אלה – במאסר, בתוך מצב, שאין מוצא ממנו. וכמה תמימות יש בחרוזים אחרונים אלה של שירת־האהבה “אך עלז הייתי בבוקר”¹:

לֹא צַר לִי לַחֲרוּזֵי־הַשִּׁירִים

לִכְבוֹדֵךְ, הַנָּאוָה כָּתָבְתִּי,

אַךְ עָגְמָה, הָהּ נַפְשִׁי לְעֵינַיִם,

שֶׁכָּכָה זֶה נַשֵּׁק אָהָבְתִּי

זוהי ילדות, אותה ילדות, שמי שאין לו ממנה ולא כלום, יכול להיות איש־מעשה מצומצם, אבל אי־אפשר שיהיו לו דמיון יוצר וחלומות מַפְרִים. אותה “סכלות מעט”, שהיא, לדבריו של הקוהלת, “טובה מחכמה, מכבוד”.

טשרניחובסקי האמן, היוצר, הוא גם עמקן כפילוסוף וגם תמים כילד. הוא צולל לעמקי־ההויה, חודר אל היסודות של הדברים באחדותם הגמורה ותופס בתפיסה פנימית, ששרשם אחד הוא בתהום ונופם אחד הוא בָּרוֹם. אבל הוא רואה את הדברים גם בהויתם הפשוטה בתפוּסתם המעשית, כילד הזה, שהוא מחוסר כל התחכמות ונוטל את הכל כמו שהוא – כמו שהוא נראה לעיניו וכמו שהוא נצרך לו ל"עבודתו" – מִשְׂחקו.

ולפיכך אי־אפשר היה הדבר, שלא יכתוב טשרניחובסקי שירי־ילדים. ואמנם, הוא כתב כאלה ב"עולם קטן" של בן־אביגדור ב"הזמיר" של נח פינס, ב"השחר" וב"בן־שחר" של קרינסקי, ב"שתילים" של בן־אליעזר. עכשיו יָצאו כל השירים הללו בקובץ מיוחד ² – מתנה טובה לילדינו. זה יהא הקובץ־של־שירים הראשון, שיהא לרצון גמור לילדים העבריים.

כי חסרון עצום יש בשירי־הילדים שלנו – מה שאינם מִשְׂחָק. יש בהם בכולם “פניה”: להיות שירי־ילדים. רוצים הם להפתיע בפשטותם. ב"ילדות" שבהם. כותביהם, שלא היתה להם ילדות מעולם ומרגישים הם בחסרונה, משתדלים “לברוא ילדות” לדור הבא – והם “מיַלדים עצמם”, כביטויו של מנדלי, כלומר מורידים עצמם בכוונה למדרֵגתו של ילד. ולפיכך נעשים רוב שיריהם רגשניים ומתוקים מנופת מתוך חביבות מוּפרזת לילדים קטנים אלה, ש"אינם מבינים כלום ואין לדרוש מהם כלום", או “בדחניים” וְחַדְדָניים כדי לעורר צחוק בילד. ואולם הילד חש בחושו הטבעי, שכאן לפניו גדולים מתחפשים לילדים – ונפשו נוקעת מהם, מ"מתיקותם" ו"חכמותיהם".

טשרניחובסקי הוא האמן של המִשְׂחק ה"בלתי־בעל־תכלית". וגם ילדות היתה לו. והרגשת־מדה יש לו, שאינה מצויה אף באחד מאמני־ישראל בזמן הזה. ולפיכך שירי־הילדים שלו הם שירי־ילדים ממש. אין הוא משתפל ויורד אל הילדים כמו שאינו מראה אפילו ברמז, שהוא עולה עליהם. תמים הוא כמותם ואף “פִּקֵחַ” הוא – פקחות של ילד – כמותם. “ישר” וטבעי הוא בשירי־הילדים שלו כמו בכל שאר יצירותיו.

ושלש מעלות טובות יש לשירי־הילדים שלו.³

קודם כל, אין בהם אריכות. שני בתים בני ארבעה או ששה חרוזים – והרי כל השיר. יוצא מן הכלל הוא “מעשה בזאב בן זאב”, שהוא ארוך, אבל זהו באמת לא שיר, אלא ספור בחרוזים – וספור אוהבים הילדים, שיהא ארוך דוקה. השירים, שכתב טשרניחובסקי בשביל הילדים בלבד, כמעט כולם קצרים הם מאד. ולא אך קצרים במובן מיעוט־החרוזים; אף החרוזים עצמם קצרים הם באופן שקל מאד לשננם על־פה. די שתקרא אותם שתים־שלש פעמים – וכבר אתה “מזמזם” אותם ומרַנְנָם. הרי, לדוגמה, “שיר־מניָן” זה, ששמו “אַחת ואֶחת”:

אַחַת וְאַחַת שְׁתַּיִם הֵן,

וְאִם עוֹד אַחַת – שָׁלֹשׁ;

מִי אֲשֶׁר עֲרֵבָה לוֹ

הוּא הַבָּצֵק יָלֹשׁ.

לוּשׁוּ, לוּשׁוּ, יַלְדֵי־חֵן,

שִׂימוּ בַּתַּנּוּרִים

חַלּוֹת־שַׁבָּת רְקִיקֵי־חַג,

רְקִיקֵי־חַג לְפוּרִים.

רָקִיק לִי וְרָקִיק לָךְ,

וְרָקִיק לַצִפֳּרִים;

כָּל הַיּוֹצֵא אַחֲרוֹן – הוּא

יִהְיֶה רֹאשׁ לַנְּעָרִים.

הרי זה Chef-d’oeuvre של “שיר־מנין”. כמה זה פשוט, כמה זה ילדותי, והעיקר – כמה זה קל! כאילו הילדים עצמם חברוהו. זהו אחד מאותם שירי־המשחק, שבימים מקדם היה מחברם משתכח והשיר היה נעשה שיר עממי – טבעי כל־כך הוא השיר וכל־כך האינדיווידואליות של מחברו נבלעת במהותה של היצירה, עד שאי אפשר לחלוטין, שתהא אחרת משהיא.

המעלה השניה: הרו’תמוס הפנימי. הדבורים פשוטים הם בתכלית הפשטות, ואולם הם מצלצלים כל־כך, עד שהם מִתְנַגְּנִים מאליהם. מֵלוֹדיה טבעית יש להם שהיא רודפת אחרינו כמה שעות, ולפעמים ימים תמימים, לאַחר שקראנום. אפילו מי שאין לו שום חוש מוסיקלי יכול לתפוס את עצמו בשעה שהוא מחבר ניגון להם בלי משים. בבקשה מכם, הגידו לי, האיך אפשר שלא לנגן שיר זה (“גינה לי”), למשל? –:

גַּנָּה, גִּנָּה, גַּנָּה לִי,

פִּנָה בַּמִּסְתָּרִים.

סוֹד זֶה נוֹדַע לִי, אַךְ לִי,

לִי וּלְזוּג צִפֳּרִים.

הַצִפֳּרִים – כִּיכְלִים הֶם,

כִּיכְלִים נָאִים, שְׁחוֹרִים,

מַקּוֹר צָהֹב יֵשׁ לָהֶם

וְזוּג עֵינַיִם אוֹרִים.

שֶׁמֶשׁ יוֹקֵד כְּאֵשׁ־הָאָח,

מַחֲרִיב בּוֹץ וְכָרִים.

לֵיל־נִיחוֹחַ בְּצֵל־הַסְבָךְ, –

לִי וּלְזוּג צִפֳּרִים.

הרי אין זה שיר, אלא זמר!… זמר נאה, שחִברנו אליו ניגון אני, אתה וכל מי שקורא אותו פעם ופעמַיים.

וכאלה הם רובם של שירי־הילדים של טשרניחובסקי. יש בהם איזו עליצות פנימית, שבאה לא כל־כך מן התוכן כמו שהיא באה מן הצורה ומן הרו’תמוס הפנימי הנולד על־ידה. כי טשרניחובסקי יודע את נפש־הילד. יודע הוא, שנשמה קטנה זו צמאה לשמחה. היא משתוקקת גם ללמוד מתוך חדוה, לפזז ולכרכר אף בשעת שִׁינוּן־השירים. ועל כן כל שיריו צוהלים ורוקדים וכל חרוזיו כאילו מוחאים כף. בכל שירי־הילדים שלו אני יודע אַך אחד, שהוא עגום קצת: “האלון” ואף זה אינו מדכא את נפשו של הילד: למרות תכנו הנוגה הוא משעשע כל כך בחריזת־התָּוֶך שלו (חריזה באמצע־החרוז) שבכל חרוז ראשון של כל בית, עד שהוא מרנין את הלב בשעה שהוא מדכא את הרוח.

ולסוף, המעלה השלישית: החריפות התמימה. לכאורה יש כאן שני הפָכים בנושא אחד. באמת אין הדבר כך. כשם שרעיון אינו מגמה, כך חריפות אינה התחכמות. מגמה הוא דבר בולט ומזדַקר מתוך היצירה; רעיון הוא דבר גלום ומובלע בתוך היצירה. ואף ההבדל שבין החריפות ובין ההתחכמות הוא מעין זה. החריפות הוא הרעיון שביצירה. המלח של היצירה, בעוד שההתחכמות היא המגמה של היצירה, סרח־העודף שלה. וטשרניחובסקי האמן, טשרניחובסקי המשַחק, טשרניחובסקי הילד, שונא את המגמה ואת ההתחכמות ואת סרח־העודף. אבל את הרעיון הוא אוהב. כי גם הילד אוהב את הדבר המפליא, שמעורר את דמיונו ואף – את כח־המחשבה שלו. והדבר המפליא יכול להיות מצוין לא במַה שהוא יוצא מן הכלל דוקה, אלא אף – בפשטותו וברגילותו היתֵרה. אף הדבר הפשוט עד לידי גיחוך מצהיל את רוחו של הילד, מעורר בו עליצות. הילד אוהב לראות את עצמו “גדול” ו"חזק", “מזיק” ו"בן־חיל". ושמחה גדולה היא לו כשהוא מתגבר על איזה דבר, או על איזה עצם, או כשהוא תופס אותו כל־כך, עד שהוא מרגיש, שהוא עולה עליו בהשגתו. ועל הדבר הפשוט ביותר הרי הילד מתגבר מאליו, הרי הוא עולה עליו ורואה אותו מוטל מנוצח לפניו, – ועל כן מרובה עליצותו. ואין כטשרניחובסקי יודע תכונה זו של הילד. כמה פשטות של הפלאה כבר יש בשיר הראשון של הקובץ “אנקור קטן”:

אַנְקוֹר קָטָן,

אַנְקוֹר רַךְ,

מַקּוֹר צָהֹב לָךְ

קוּם פְּתַח, –

וּמִפִּתִּי פְּתוֹתִים פְּתוֹתִים,

קַח, קַח! – – –

אַנְקוֹר קָטָן,

אַנְקוֹר רַךְ!

וְאֵינְךָ יָרֵא מִן

   הַפַּח?

שׁוּר, חֲתוּלִי בָא מִתְגַנֵּב –

בְּרַח בְּרַח!

זהו כמעט כל השיר. הילד תופס מהר ובנקל את המצב המסוכן והנלעג כאחד של האנקור הקטן והטפש, שבא לקחת פתוֹתי־לחם ובמחירָן אפשר שיתן את נפשו – יפול בפח ויהא טרף לשִניו של החתול המתגנב! – והסיומים של שני הבתים: “קח, קח!” ו"ברח ברח!" מצלצלים כל־כך וערבים לאזניו של הילד, והם שונים כל כך בתכנם ובתכליתם, עד שהם מפליאים אותו ומשמחים אותו כאחד.

אכן, זהו האידיאל של שיר־ילדים, שנועד לקטנים שבקטנים! –

וכזה הוא מצד אחֵר, השיר המפורסם: “בֶּרֶ’לה אומר” בר’לה עדיין הוא קטן כל־כך עד שאינו יכול לבטא לא גימ"ל ולא קו"ף ולא שי"ן ולא רי"ש (אך בטעות נשארה המלה האחרונה של השיר “חָג” במקום “חָד”). והוא עדיין אינו יודע לחבר משפטים מקושרים זה בזה, אלא מקפץ הוא ומדלג מענין לענין ומערבב את ה"פרשיות". “המן הלסע” (הרשע) רוצה “לתלות את מלדכי (מרדכי) ואסתל (ואסתר) על העץ”; “אילו בא עם אסתו זלת (זרת) – יסליכנו בעד הדלת: צא, איס (איש) לָע (רע)!”. פיטפוטוֹ של הילד הקטן הוא בלתי־מקושר כל־כך ומשובש ומגומגם כל־כך, עד שפיו של הילד הגדול ממנו, שקורא את השיר, אינו פוסק מלצחוק צחוק גדול: הרי הוא, הילד הקורא, כבר הוא יודע שאין אומרים “איס לע”, אלא אומרים “איש רע”; הרי הוא יודע, שהמן בקש לתלות רק את מרדכי ולא את “מלדכי ואסתל”, ובכן עולה הוא על בֶּרֶ’לה הפעוט, התינוק – ואיך לא ישמח? ואיך לא יצהיל השיר הנחמד את רוחו? –

 

II    🔗

וטשרניחובסקי האירופי, טשרניחובסקי ה"יווני", הוא בשירי־הילדים שלו עברי שבעבריים. לו, לעצמו, יש זכרונות הרבה מימי־ילדותו, שהם קשורים במנהגים הדתיים שלנו. השבתות והחגים לא היו עליו למשא ולעול. רק טוב ורק עונג השאירו אחריהם בזכרונו, ועל כן יש בשירי־הילדים שלו הרבה ממה שאנו מוצאים באידיליות שלו: תאור החגים העבריים ומנהגיהם היפים ותענוגיהם הגשמיים הערבים. “חג בעיר” מתגלה כאן לא על ידי רוחניות יתרה, אלא – על־ידי סימנים חיצונים נאים ונעימים: רחוב־בית־הכנסת מלא אנשים ונשים, חבורת־ילדים רצה בשאון והמולה ו"מחזורים" בידי כולם; והשוק ריק מאדם, כל חנות סגורה, אין סוסים הרבה והפרות אינן קשורות מאחורי־העגלות וגועות. כאלה הם “סימני־יום־טוב” שלו. והוא כותב שירים נחמדים בֵּהוּמוֹר התמים שלהם על ה"סביבון" בחנוכה, על התעורה “לסליחות”, על הסוכה הנאה “בחג־הסוכות”, על השלוה הלֵאה של הלילה המצונן “במוצאי יום־כפור” ותקיעת “היתד הראשונה” לבנין־הסוכה, ועוד. יתר על כן: הוא, חניכו של בית־הספר החדש, מספר “מן החדר” – כיצד הילדים “מהפכים את העולם” כשה"רבי" יוצא החוצה ומשאירם לבדם לזמן מועט, וכמו־כן – כמה הם משתובבים בבית־הכנסת בשעה ש"השֵׁמש איננו". כל אלה הם תאורים חיים ו"מפרכסים" – ויהודיים שביהודיים. טפוסיים לדור הולך ולא לדור הבא. כי הדור הבא עוד לא יצר צורות־חיים קבועות ועבריות־בעצם. אבל מה שמבדיל ביותר את ציוריו אלה של טשרניחובסקי מן הציורים בדומה להם של שאר סופרינו ומשוררינו הוא – העדר־ההפשטה שבהם. אין כאן רוחניות מופשטת כלל. על־ידי פעולות ומעשים, על־ידי מנהג ותנועה מסתמנים חגינו בשירים הללו, ולא על ידי הלך־נפש והשתפכות־נפש ו"רֶפְלֶכְסְיָה". הזכרונות הרכים “מימי הילדות” של שלמה האלקושי בעברית והציורים הנאים מתקופת־הילדות של בן־עמי ברוסית, ואפילו כמה מציוריו של יהודה שטיינבֶּרג, מלאים הם התלהבות של קדושה ורומאַניטיקה דתית־לאומית; אבל אלו הן הרגשות, שהגדולים מרגישים כשהם מעלים על דעתם בתור סקירה לאחור את ילדותם. אלה הם ספורים של גדולים על הקטנים. בשירי־הילדים של טשרניחובסקי אין שום מקום ל"דבֶקות" זו ולגעגועים שלאחר זמן. וזהו החדש והחידוש שבהם. ילדים טוב להם מראה־עינים מהלך־נפש ופועל־ידים מהתלהבות ורומאַנטיקה. כל אלה הם ענין לגדולים או אף לנערים מבני ט"ו ומעלה. וסופרינו מערבבים על־פי־רוב שני גילים אלה, של ילדים ושל נערים, מפני שהם עצמם לא היו ילדים מעולם. כשהיו ילדים כבר נחשבו ל"בחורים" וכשנעשו נערים כבר היו יהודים קטנים. שירי־החגים של טשרניחובסקי הם שירי־חגים של ילדים ממש, לא של ילדי־העברים. אלה הם שירי־חגים כלליים, שיש להם צביעה עברית דתית־לאומית, כמו שיש לחגי עם ועם צביעה דתית־לאומית שלהם.

וצביעה זו יש לפעמים אף למעשים, שאין בהם משום דת ולאומיות כלל. כשם שיַער־החורף של מנדלי מתעטף בטלית ומתפלל שחרית, כך אף הילד העברי המחליק “על הקרח” בסנדל המסומר “מתחרה ב’כורעים' וב’שמונה־העשור'”. ובשיר “מלחמת־הפטריות” שנתחבר בעקבות שיר רוסי, נתיהדו הפטריות כולן ⁴. ה"סמקנים" הם “גבירים ויחסנים”, ה"שוּמָניות" הן “נשים צדקניות”, ה"ירקָנים" הם “דלים וקבצנים”, הפִּלְפְּלָנִים הם “לומדים ובטלנים” ו"פטריות־הזבובים" הם “בעלי־בתים חשובים”. לא רק השיר הרוסי נשתנה תכלית־שינוי ונעשה עברי גמור, אלא אף הפטריות נעשו “פטריות יהודיות” כביכול.

ואולם יותר משֶׁיִהד טשרניחובסקי את הטבע הֶאֱנִיש (כלומר, עשה אנתרומורפיים) את בעלי־החיים. הפאַנתיאיסטן העברי הגדול, שהפרחים והאילנות והמעיָנות הם “אֶחיו הקטנים” ולסערות ולרעמים ולהרים ולסלעים הוא “אח גדול, אח נהדר”, שחס על הלטאה העומדת בסכנה ומתדבק בעכביש־המים שבשלולית, אי־אפשר שלא ירגיש בדבר, שהילדים הקטנים הם “פרחים חיים” ובעלי־חיים קטנים. הילדים, שעדיין האינסטינקט מושל בהם, שהרגשותיהם ערות והתבונה המעשית (במובן הקאַנטי) עדיין לא קרעה אותם מעל הטבע החי, אי־אפשר שלא יראו בבעלי־החיים הקטנים והנחמדים את בני־מינם. הלא על־כן דבֵקים הילדים כל כך בכלבים וחתולים ואוהבים כל־כך את העגלים ואת הסייחים. עדיין הם חלק מן הטבע: תמימים כמותו ופועלים בלא הפסק כמותו. על־כן חיים בשבילם האילנות והפרחים, החיות והעופות והרמשים, ועל־כן הם שמחים לראות את כל הבריות ואת כל היצורים דומים להם ועושים כמעשיהם. הם מְשַׁקְּפִים את עצמם בחי ובצומח, ואפילו בדומם, מחיים את כל אלה וחיים את חייהם של אלה. ודבר זה הבין טשרניחובסקי יותר מכל משורר עברי. צריך לשמוע, כיצד מדבר “הגנן הקטן” עם ה"שפנים הקטנים", המחבלים את גינתו (לתשומת־לב: לא עם “השועלים הקטנים, המחבלים את כרמו”!). הוא מבקש אותם, שיֵצאו במנוסה מגינתו, שהרי אך בשבילו נטע אביו את גנו, – ומה יבקשו הם בו, הם, השפנים הקטנים? –

כְּרוּבִי –

טוּבִי

כְּבָר אֲכַלְתֶּם,

וְנִבְהַלְתֶּם –

וַתָּנוּסוּ.

אוּצוּ,

רוּצוּ!

מִמַּאֲרָבוֹ

כַּלְבִּי יָבוֹא –

נָקוֹם יִקְוֹם!

אזהרה לחַי, כאזהרה לאדם. אין הבדל ולא כלום.

וְהַאֲנָשָׁה זו נתגלתה בפשטות מרובה יותר ויותר בשיר “הקוקיה והעז”:

אֶל הָעֵז קוּקִיָּה אָמְרָה:

שַׁטְיָה, מִפְּנֵי־מָה:

אֵין בְּפִי כָּל בְּנֵי־אַחַיִךְ

בִּלְתִּי “מֶה” וּ"מָה"?

עָנְתָה לָהּ הָעֵז: – עֲנִינִי,

הַשָׁמַעַתְּ בַּשׁוּק

אוֹ בַגְּדֵרוֹת מַיָּמַיִךְ

יאמַר אִישׁ: קוּ–קוּק"?.

זוהי כל השיחה. שיחת שני ילדים. ה"עז" היא “שטיה” ויש לה “בני־אחים” – “קוּזינים” ו"קוזינות". העֵז יודעת שהקוקיה מצויה בשוק, ככל בעלת־בית חשובה, או, לכל־הפחות, בגדרות, במקום שהעזים והצאן מצויות, ויודעת מה הבריות אומרות.

הסימנים היותר מובהקים של שעת־השקיעה (“בערוב־היום”) הם הלך־רוחם

של הצמחים והרמשים ומעשיהם של העופות:

נִרְדָּמָה.

הַקָּמָה,

הַמִּגְרָשׁ הַיָּרוֹק;

הֶחָסִיל

בַּשָּׁתִיל

כְּבָר עָמַד מִשְּׁרֹק.

הַדְּרוֹרִים

הַשְּׁחוֹרִים

עוֹד טָסִים כְּחִצִים;

יִבְרֹקוּ

יִשְׁרֹקוּ

וְנִרְאִים כְּנִצִּים.

יָגִילוּ –

יַשְׂמְאִילוּ,

יֵימִינוּ – וְנַעֲלָמִים;

יֵרָאוּ

וְנִבְלָעוּ

בַּסַּפִּיר, בָּרָמִים.

כמה חיים – חיים אנושיים – יש ב"דרורים השחורים" שהם “טסים כחצים”, שהם בורקים כברקים ושורקים באויר כחיצים עפים – ונראים כמתקוטטים! – הם מלאים גיל וחדוה, משתובבים כילדים – משמאלים ומיימינים, נראים – ונעלמים, – וסוף־סוף הם נבלעים בספיר־הרקיע. כמה יש כאן טבע וכמה מתמזג כאן הטבע באנושיות – באנושיות התמימה, העליזה, העֵרנית, זו שאנו קוראים לה ילדות! –

והרי השיר הנחמד “השמחה”. שמחה גדולה קמה בגינה ובגן וחגיגה גדולה הוחגה שם. ומי המשתתפים ב"שמחה" והחוגגים את החגיגה? –:

הָרָחָמָה הִכְּתָה בְתֹף,

שָׁר בֶּחָלִיל שֶׁרֶץ־עוֹף,

חַרְגֹּל שָׁרַק, רִנֵּן זְבוּב,

וַיִּרְעֲשׁוּ עֲלֵי־סוּף;

יִתּוֹשׁ דָּק הֵרִיעַ רֵעַ,

נָשְׂאָה קוֹל בַּשִּׁיר צְפַרְדֵעַ.

– – שָׁם בִּמְחוֹלוֹת קָהָל רָב

יָצְאָה לְטָאָה עִם הַצָּב,

הַחַזֶּרֶת עִם הַשּׁוּם

עִם הַלֶּפֶת בָּצָל חוּם,

סַרְטָן חִגֵּר, שְׁתֵּי תוֹלָעִים

וְזוּג נַעֲלַיִם מְטֻלָּאִים.

בכתבי־קדשנו שנבראו בשעה שעַמנו עדיין היה צעיר וקרוב אל הטבע, “נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו”, “ההרים ירקדו כאילים, גבעות – כבני צאן”, ארזי־הלבנון “הורקדו כמו עגל, לבנון ושריון – כמו בן־ראמים”. הילד בבני־עמנו עדיין הוא קרוב אל הטבע, צריך להיות קרוב אל הטבע, כמו שהיה עמנו כולו בילדותו הלאומית, בטבעיותו הילדותית.

ובשיר היותר ארוך שבשירים ממין זה, “בגינה”, חי לו כל העולם הקטן של הבריות הקטנות חיים מלאים ושלמים:

אַךְ שְׁתֵּי דְלוּעִים,

כְּרוּב וּצְלָף,

וְגוּמַת־מַיִם

כִּמְלֹא־כָף, –

וְעוֹלָם מָלֵא

קָטָן, קָט

שָׁם מִתְרַחֵשׁ,

נָע וָנָד.

כאן אנו רואים: “מחול בני־יתוש במי־הגֵב (הבִּצה)”; זבוב בא ושב “בזמזום עלז” וקורא ושורק אל זבוב בן־מינו; חגב נאה שיָשב על גוש־עפר ו"קפֵּל כנפיו כעין הכחול"; צב, שנפל מֵרום נורא – מן הדלעת, ולא יוכל קום; נמלה רצה, שקשה לה לעבור דרך הקש, – ונכשלה ב"חתחתים" אלה שעל דרכה מפני שהיא נושאת “משא־כבד” – גרגיר של פול, ותש כחה; “שתי־פרות משה” (בלא “רבּנו”, לשם הקצור), שממתיקות סוד לאור־החמה ובחום הקשה; חפושית מנמנמת על הבד; שבלול ענוג “נחפז מעט” ו"פושט קרניו אל כל צד"; בן־עכביש, שמתח את קוריו – חוטי כסף ופז; ילק שורק וחרגול שר; חסילים מתקוטטים על שבולת שדופה; זוג של דבורים מזמזמות מתוך בקשת אוכל מתוק לנפשן; צרעה עונה “בנהם רם”, נודדת ומתחבטת לכל צד בלא שתדע דרכה; צפורת מעופפת ומרפרפת – ועומדת פתאום על הכרוב; [הַ]לְטָאת־ספיר, שחלפה כחץ ותפשה זבוב צוהל, שלא יָדע את האסון האורב לו; ולסוף – תולעת ברודה, שזחלה בסבלנות ובעקשנות זמן מרובה עד שבאה ונחה על הענף… עולם מלא חיים. לכֹּל יש כאן ערך, לכל שם המשורר את לבו שלו ומשים את לבו של הילד: “ברוכים נקלים כחשובים”. שיר זה לילדים (“בגינה”) אינו אלא השיר “קסמי־יער” מתורגם ללשון־הילדים. ה"הכל" חי ופועל כאן ויש לו הרגשות שלו ותבונה שלו. והן קרובות כל כך להרגשותיו ותבונתו של הילד! הרי אף הוא טבע הוא – חסיל וחרגול ודבורה וצרעה כאחד…

ולא לחנם תרגם טשרניחובסקי בשביל הילדים שיר בשם: “מלך־היער אומר”. זהו קינה על היער, שגודעו אילנותיו, ועל־כן ספו־תמו גם ניצניו ופרחיו, נסו חיותיו, נדדו צפריו, אבדו כל תִּלי־נמָליו – ועתה אין כלום: נשארה אך “קרחת”, שאין מה לבקש בה ואין מה למצוא בתוכה… זהו “מות־התמוז” מסור בלשון־הילדים.

ואף את ההוּמוֹר הרך, הילדותי, יודע טשרניחובסקי מאין כמותו. כבר ראינוהו בשירי־החגים. יותר מכֵּן נתגלה בשיר הספורי הנזכר למעלה.

“מעשה בזאב בן זאב” היא “מעשיה” ממש – “מעשיה” לילדים בחרוזים קלים, שספרותנו אינה יודעת הרבה בדומה להם. הכל כאן אנושי – ואף־על־פי־כן לא פג טעמו של ה"משל": הכל כאן “זאֵבי” ו"אנושי" בבת־אחת. כדאי לקרוא את ספורו של הזאב הצעיר בדבר מלחמתו עם הצייד: האיך הוא חושב את היריה לרקיקה – ו"רקיקתו אש בוערת – ועב וענן, בשפופרת – יוצאה היא עם טפות־בדיל"; והאיך הוא חושב את החרב, שהוציא הצייד מתחת למַדיו – לאחת מצלעותיו של זה, “גומד ארכה, ומברקת – כקרן־אור וכמו ברקת”. או, למשל, הציור של העטלף:

וְרֵעוֹ שֶׁל הַשׁוּעָל וְדוֹדוֹ

סַגִּי־נָהוֹר – וּמֵעוֹדוֹ

חוֹמֵד חֹשֶׁךְ, יָמֵשׁ אָמֶשׁ,

יַעַן יָרֵא מִפְּנֵי שָׁמֶשׁ,

וְאַךְ בַּלַּילָה רִפְרֵף, חָיָה

(סוֹף־כָּל־סוֹף – עֲטַלֵּף הָיָה).

כמה מרנין את לבו של הילד “סוף־כל־סוף” זה – פתרון־החידה, שבא לפתע־פתאום מאליו! – – ומה נפלא הוא ה"רֶצֶפְּט", שנותן ה"פרעוש המכשף" בשביל הזאב הזקן והחולה! –:

יֻקַח־נָא לַחוֹלֶה סַרְטָן

וְנַקֵּר עֵינָיו וּטְהַרְתָּן.

שְׁנַיִם הִין שֶׁל בּוּעוֹת בֹּרִית,

וּצְרַרְתָּן בִּלְשׁוֹן־זְהוֹרִית.

וְעֶשְׂרִים מַסְמְרוֹת מִזָּוִית,

וְחִשּׁוּקִים מִן הֶחָבִית,

וְקוֹל הַגֶּבֶר אוֹמֵר שִׁירָה,

חֲרִיקַת־דֶלֶת עַל פְּנֵי צִירָהּ,

שֶׁלֹא נִמְשַׁח עוֹד בַּשָּׁמֶן.

אֶת כָּל אֵלֶה חָרָשׁ־אָמָן

יְכַתֵּשׁ הָדֵק בַּמַּכְתֶּשֶׁת

וַאֲפִיתָם עַל מַרְחֶשֶׁת,

וְעוֹד תּוֹסִיפָה מְלוֹא־הַהִין

גִּהוּק, פִּהוּק וְחִינִין

אֶת הַמָּרָק תִּשְׁפֹּךְ כָּלָה

וְאֶת הַמִּקְפָּה תִּזְרֶה הָלְאָה,

וְאֶת הַנּוֹתָר שִׂים בַּמָּיִם –

וְיֵשְׁתְּ הַחוֹלֶה פַּעֲמָיִם

יוֹם בְּיוֹמוֹ מְלֹא הַכָּף –

הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְהַטָּף.

יֵשְׁתְּ וְיֶעֱרַב לוֹ עַד תֹּם

מֵאָה וְשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם.

“רפואה בדוקה” זו מעלה על הדעת רפואה שכמותה ב"מחברות עמנואל" לר' עמנואל הרומי, ששאול טשרניחובסקי הוא יורשו האמתי בספרותנו ולא לחנם הקדיש לו ספר שלם ⁵.

* * *

כשם שיָצר טשרניחובסקי את ה"אידיליה" העברית וכשם שיצר מחדש, למרות מיכ"ל ומאנה, את שיר־האהבה ואת שיר־הטבע בעברית, כך יצר מחדש, למרות זאב יעבץ וביאליק ונח פינס, את שיר־הילדים העברי ואת ה"מעשיה" המחורזת לילדים בעברית. כי אף שני אלה אך ביצירתו של טשרניחובסקי נתעלו למדרגה של אמנות גמורה – אמנות נעדרת־פניות משחק של יצירה.

אודיסה, אלול תרע"ח.