יהדות דוויה וסגופה, משוללת־בסיס ומחוסרת־זכויות. יהדות דלה ומדולדלת, מתנוונית והולכת מן הצד החמרי והגופני וצרה ומצומצמת, חַדְגוֹנִית וְחַדְצְדָדִית, וביחד עם זה – מפולפלת ומחודדת, מן הצד הרוחני. ולה סַפְרָנית קטנה ועלובה, שכל דבר אנושי זר לה והבטלנות שולטת בה שלטון־בלי־מצרים. ובה שירה תפֵלה שירה מתחכמת ומתחקרת, שלא נבראה אלא לשם ביאורי־מקראות והתהדרות בשברי־פסוקים, או בכיינית ומתיפחת כאשה מצֵרה, שופכת חמתה על “רומיניה” וקושרת כתרים לראשה של “כנסת־ישראל” בנוסח של “אתה בחרתנו”. ואך כְּנָווֹת בודדות מתרוממים בקרב “מדבר” זה שנים־שלשה בעלי־אופי, בעלי־רגש ובעלי־טעם, שהם טובעים בים של פטפטנים וחרזנים, מזייפי־רגש־ונביאי שקר מתוקים מנופת.
ובקרב יהדות זו ובתוך ספרות זו ועל שדה־טְרָשִׁים של שירה כזו צף לפתע־פתאום משורר שלם בתכלית־השלמות. יהודי־אדם שלם בגופו וברוחו, שהגזירות והרדיפות לא עכרו את מעיַן־חייו הצלול והבהיר, משורר עברי, שאין בו אף זכר לפלפלנות והתחכמות, שאינו בכיין ואף אינו מחניף ל"כנסת־ישראל", שאין בו לא “קרעים שבלב” ואף בוכה על “גלות־השכינה” אינו. ועם “רומיניה” לא יתווכח, ואינו נעשה לעולם לא מטיף ולא מוכיח ולא מתפלסף. משורר, שהוא חי ורענן ומלא כח ועוז, שמחת־החיים בלבו ושלות־היצירה שפוכה על כל מה שיוצא מתחת עטו. יתר על כן: משורר, שאינו מתהדר ב"עוזו", שאינו מדבר כל הימים על הצורך בכח וגבורה, על הצורך ביופי, על הצורך בשינוי־ערכים, אלא מגלה את הכח והגבורה שבו בכל שורה שהוא כותב, והיופי, שנשמתו כולה ספוגה בו, מבצבץ ועולה מכל מה שיָצר, והוא עצמו, הוא כולו – שינוי־ערכים בהגשמתו האישית. משורר, ששָּׁר הרבה שירי־תחיה בעצם ומעולם לא הטיף לתחיה, משורר, שהוא כולו תחיה, כולו חדש, ומעולם לא ראינוהו מתערב בעניינים הלאומיים ובוחש בקלחת־התחיה, ומעולם לא ראינוהו משתדל לעשות את החדש – חידוש. משורר, שלא ראינוהו מעולם מקהיל קהילות מסביב לו, משתדל להתפרסם, להתבלט, להתחבב ולהעשות “רבי”. משורר, שהולך לבטח דרכו, יוצר את יצירותיו בקרן־זוית שוקטת שלו, שאינו יורה מבטי־נועם לשום צד ואינו עושה כווני־חֵן לשום מפלגה ולשום תנועה. משורר נתון כולו לאמנות בלבד – לשכלול הרעיון האמנותי, להשלמת הצורה, להציוריות, שיש עמה ספוק לעצמה. והעיקר – משורר, שהגיע בהרגשת־המדה שלו למדרגה, שעליה עומדים משוררי־אירופה היותר שלמים. משורר, שיודע אהבה סוערת ולוהטת, אבל בריאה ובלא זרוּת; תאוה עזה, אבל לא שחורה וחולנית. משורר עברי, שיש בשיריו אנושיות בלא הטעמה יהודית, לאומיות בלא הכרת־תודה לעצמו עליה וציוניות בלא קולי קולות. וכל זה – בתוך אומה שחוסר־המדה נעשה לה טבע שני, בתוך אומה שנאמר עליה: “אי־הסדר – סדר לישראל”, אומה, שניטל ממנה טעם היופי הצנוע, שהרדיפה אחר ההצטיינות והפרסום הגיעה בה למרום־קצה ושכל אחד מבניה, שיש לו כשרון בפרוטה, מרעיש עולמות ומשתדל בכל האמצעים שבעולם, הכשרים והבלתי־כשרים, להגיע אל קדֵרת־הצבור ולחשוף ממנה את השמנונית של הכבוד או אף של ההנאה החמרית…
אומה כזו, ספרות כזו, שירה כזו – ומשורר כזה… וכי אין כאן חזון בלתי־מובן, פלא היסטורי, חידה ממש? –
פתרון גמור לחידה זו אי אפשר למצוא. כי מי בא בסודו של הכשרון הגדול? – הלא על־כן גדול הוא, כי הוא פֶליא… אבל לקָרב את החזון הנפלא אל השכל אפשר ואפשר. לתכלית זו ראוי להכיר את זמנו ומקומו של המשורר וגם – לסקור את עיקר מאורעות־חייו ולהציגם אל מול יצירותיו בזמנים המתאימים להן. ודבר זה אני מנסה לעשות בזה
* * *
I. 🔗
הכפר מיכאילובקה, שבו נולד שאול טשרניחובסקי ובו גוּדל עד שמלאו לו ט"ו שנה (1875–1890), הוא בפלך טַבריה – על הגבול בין אוקראינה הברוכה ובין קרים המלא קסמי־האגדה “על שפת־סאַלגיר עמדה עריסתו” – בדרום המלא ברכת־ה'. הטבע הרך והמגפף, השמש המאריך חומו על הארץ, היבול הרב והשופע. – כל אלה עושים את בני־האדם הדרומיים רכים ונוחים יותר ושמחים בחלקם וקלי־חיים הרבה יותר מבני־הצפון הקמצן והזַעְפָּן עם ימות־החמה המועטים שלו וימות־הצנה המרובים. ואף היהודי־הדרומי אינו בהול כל־כך על הפרנסה, ואלהיו (כי מה יש לו ליהודי זולת – פרנסה ואלהים?) לא נראה לו קודר וקפדן כל־כך. היהדות אינה מעיקה על צואריו כ"עול" (“עול־תורה”); ו"שמחה של מצוה" תופסת בחייו מקום הרבה יותר. “עונג־שבת” ו"עונג יום־טוב" הוא יודע והוא מחבב, והוא להוט אחריהם ומקיימם בשמחה עצומה ו"בעסק גדול"; ואולם את הצומות ואת התפילות ואת הדינים החמורים הוא מקיים כאילו כְּפָאוֹ שֵד. “ברית־מילה”, “תנאים”, “חתונה”, הסופגניות בחנוכה, “אזני־המן” בפורים, הלביבות בהושענא־רבה, ה"סדרים" בפסח, ההקפות בשמחת־תורה, וכיוצא בזה הרבה, הם לו גופי תורה, שכל “יהדותו” תלויה בהם. קִראו את ה"אידיליות" של טשרניחובסקי ותראו כמה מן ה"יהדות" יש ב"תענוגי־עולם־הזה" אלה, שנתמלאו זוהר דתי על־ידי הִלַּת־ה"מצוה" העוטרת אותם. למדנות ופלפלנות וחריפות אין ביהדות הדרומית, ובפרט בַּכְּפָרִית; יש כאן פשטות ותום ושמחת־החיים. היהדות אינה כאן דבר, שניתן באותות ומופתים ומוראים גדולים; היא – קבוצה של מנהגים חביבים ודינים נוחים. ומאליה היא מתקיימת. האדם נתון בה וחי בה ממילא, בלא חקירות הרבה, ואינו מחזיק על זה טובה לעצמו. בתוך־תוכו של דבר, יהודי־אוקראינה־קרים יהודים־בני־אדם הם.
והיהודי האוקראיני־הקרימי חי בשלום ובנחת עם הנכרי. מכיון שבני־אדם במקומות הללו הם יותר שבעים ופחות זעֵפים, אינם שונאים את היהודי שנאה אקטיבית. כלומר; שונאים הם אותו בוודאי, שהרי בלא זה אי־אפשר; אבל שנאה זו בשנים כתיקונן אינה רתחנית: הם אינם רודפים את היהודי. והיהודים אף הם בוודאי נבדלים הם מן הגויים ומבטלים אותם בפיהם, שהרי בלא זה אי אפשר; אבל אינם נרדפים על ידיהם כל־כך, ועל כן אינם מתרחקים מהם, וכל־שכן שאין בלבם שנאה כבושה אליהם. צאוּ וראו ב"אידיליות", האיך הזקנה דומאַחה (ב"לביבות מבושלות") מצטערת על שהיהודים מחללים את השבת לא פחות משהיא דואגת לְמַה שהרבה מבני־דתה יוצאים לעבוד בשדה בחגי־הנוצרים. והיהודים מצדם מונים את נישואיהם או את לידת־בניהם לימי “קוזמה דימיאַן” או “מיקולה הקטן” ומרפאים ילדיהם ב"מים שקדשו בכלי, ובשעוה מנֵר של מיקולה" (בֶּרֶלֶ’ה חולה). בעיקרו של דבר, אין כאן “אתה בחרתנו” כלל. מנהג־אבותיהם של הנכרים בידיהם של אלה ומנהג אבותינו, היהודים, בידינו. והמנהגים מתערבים אלה באלה – בלי משים, ולידי התבוללות אינם מגיעים – שלא מדעת.
באטמוספירה זו נולד שאול טשרניחובסקי ובה גוּדל שאול הילד עד שנעשה נער. שלוַת־הכפר ושלות־הדרום היו כאן לאחת; ומתוך שתי אלו נובע בטחון־החיים שלו, שבה קשורה השלוה האֶפית הרוממה שבשיריו התֵּאוּרים. אין כאן קנאות דתית ואין כאן אדיקות יתרה, אבל גם אפיקורסות ומלחמת־חירות אין כאן. והלב פנוי להדר־הטבע של קרים, ואף להמסורת ההיסטורית של המקומות הנפלאים הללו. הרי הערבה הקרובה למיכאילובקה, ערבת־טַבריה, מעולפת היא בענן של מסורת היסטורית נפלאה, שעומדת “על קצה גבול האמת והאגדה”. וכך מדבר עליה טשרניחובסקי באידיליה הנהדרת “ברית־מילה”:
פַּרְסִים פֹּה נִלְחֲמוּ עִם הַסְּקִתִּים. אַחֲרֵיהֶם יִדּוֹדוּ1
מִשְׁפְּחוֹת־הַפֶּטְשֶׁגֶנִים וּבְנֵי־הַפּוֹלוֹבְצִים לְשִׁבְטֵיהֶם,
אַחַר נִשְׁפְּכוּ פֹּה דְמֵי קוֹזַקִּים וְטַטָּרִים.
חָלְפוּ נָגֹזוּ הַיָּמִים עֵת יִגְאוּ נְאוֹת הָעֲרָבָה,
יָם שֶׁל עֲשָׂבִים וּדְשָׁאִים מַבְרִיקִים וּמְפִיצִים נִיחוֹחָם,
מִנִּי גְבוּלוֹת בּוּדְזַ’ק עַד לְבוֹא יָם־הַכַּסְפִּי הַגָּדוֹל.
וְעַמִּים קָשִׁים מַאֲהִילִים עַל שְׂפוֹת הַנְחָלִים בָּעֲרָבָה,
בּוֹלְמִים סוּסֵיהֶם הַפְּרָאִים עֲלֵי מֶרְחַבְיַת־הַשְּׁדֵמוֹת.
נִשְׁאֲרוּ אַךְ קִבְרוֹתֵיהֶם: הַבָּמוֹת הַבּוֹדְדוֹת, הָרָמוֹת! ––
שָׁקְטָה לְעוֹלָמִים הַ"סִּיֵטְשׁ" (המחנה הראשי לקוזאקי־הדניפר).
ולעומתם – זכרונות־ישראליים משונים כל־כך מאלה ונוגים כל־כך: הטבח, ההרג והאבדן, שעשו הקוזאקים ביהודים מאז, וביחד עם זה – יהודים נלחמים, גבורים ושליטים:
הֶרֶג וְחֶנֶק וָאֵשׁ – – – וַיִּזְכּוֹר יְמֵי הַכּוֹזָרִים.
וְהִנֵּה מַמְלָכָה יְהוּדִית, וְאִישִׁים חֲסֻנִּים וְקָשִׁים,
סוּסֵי־עֲרָבוֹת, חֲנִית וָקֶשֶׁת, וְצִנָּה וּרְמָחִים – –
על ברכי שלוה זו ומלחמות אלו, רוך זה וגבורה זו, גדל שאול הילד. וציורי־הטבע מרוּוי הצבעים הדשֵנים כהתּאורים האֶפיים האדירים שלו, שכאילו נתחברו על־ידי אחד מן הקדמונים החסונים בגופם וברוחם, באו לו מכפר־מיכאילובקה ומערבות־טַבריה.
וכשהילד טשרניחובסקי גדל והיה לנער, הוא בא לאודיסה (1890). לאודיסה שלפני כארבעים שנה, לעיר מקובצת־מיהודים זו, לעיר, שאין בה לא מסורת ולא “שָתות”, לעיר, שהיא כולה “קלה”, קלה במצוות וקלת־חיים. עיר זו לא ידעה את מלחמת־האמונה וההשכלה, לא ידעה את עול ה"שטאַט" (דרך־הארץ) של הערים הישראליות העתיקות, ותמיד היתה מפורסמת בישראל לעיר, ש"הגיהינום בוערת חמשים פרסה מסביב לה". טשרניחובסקי הנער ישב בה תשע שנים (1890–1899), עד שהגיע לבחרות. בן־חורים היה שם מעול אב ואם דודות ו"משגיחים", לומד בבתי ספר למסחר (מתחלה של הוכמאן. ואחר כך של הממשלה), שאַף התלמידים היהודיים שבהם לא יָדעו יהדות מה היא, בן חורים מ"עול־תורה", שכרעו תחתיו תשעים ותשעה למאה מסופרינו, יודע חיים – ויודע אהבה החל משנתו החמש־עשרה… אודיסה היא לו המשך של קרים וקרים היא בדמיונו המשך של יוון. הרי באמת הגיעו מושבותיהם של היוונים עד אודיסה וחרסון מצד אחד ועד חצי האי־קרים מצד שני. חמימותה של שמש־הדרום וְכַחֲלוּליתו של הים השחור מביאות אותו לידי האילוסיה, שיושב הוא בהֶלאַס הנהדרת. ואהבתו הראשונה והיותר פיוטית, אהבת עלמה יוונית עֵרָנית ותאוְנית, מחזקת אילוסיה זו:
שָׁלוֹם לָךְ שֶׁמֶשׁ וְיָם! הַאֵין עֵינַי יָוָן תֶּחֱזֶינָה, –2
יָוָן, עֲרִיסַת הַנְּפָשׁוֹת הַיָּפוֹת אַף הָאַדִּירוֹת? –
לֹא, כִּי תַחַת זִיו זֶה, גַּעֲרוֹת מִשְׁבָּרִים כָּאֵלֶּה,
צָצוּ מַנְגִינוֹת־הוֹמֶר הָיוּ חֶזְיוֹנוֹת־סוֹפוֹקְלֶס!
וְאָמְנָם בְּיָוָן אֲנִי! וְאִם זֶה הַיָּם יָם־הַשָּׁחוֹר,
שְׁמֵי מַמְלֶכֶת־הַצַּארִים לְרֹאשִׁי נִמְתָּחִים, – שְׂפָתַיִךְ,
שִׂפְתֵי בַת־יָוָן מַדְלִיקוֹת בְּעוֹרְקֵי כָּל זִרְמֵי הַדָּמִים,
אֵלֶה עֵינַיִךְ הַשְּׁחוֹרוֹת מַעֲבִירוֹת אוֹתִי עַל דַּעְתִּי.
הרי לפנינו מקור־שירתו של ה"יותר יווני בבני־יהודה" זה (היידלבֶּרג,1899–1903) בהדר־טבעו ובשרידיו ההיסטוריים הנפלאים, בהרריו הרמים והשעירים ובחורשותיו הנהדרות והתלולות, ולוזאַנה (1904–1907) בקסמיה הרכים והעזים כאחד, אך השלימו והביאו לידי־גמר־שכלולו כל מה שהביא שאול עמו מכפר־מיכאילובקה ומעיר־אודיסה. הכפר והדרום הם שתי אבני־השתיה של שירתו. על־ידי פשטות־הכפר הוא משיג את קדמות־יוון ועל ידי יפעת־הדרום הוא משיג את הדר־הטבע של הֶלאס הנערצת. שלות־הכפרים נסוכה על פני ציוריו כולם וגורמת להרגשת־המדה שלו, שהיא, ודאי, יחידה במינה בספרותנו. וקלות־החיים של “היפהפיה הדרומית” נותנת ליצירותיו בהירוּת, כמעט הייתי אומר: “שמשיוּת”, שבטבעה היא מרחקת מכל חולניות ומכל אַנומאַליה. יודע הוא את מעמקי־העצבות של החיים בכל אי־תכליתיוּתם – עֵדה ה"אֶלגיה" שלו והרבה שירים כדוגמתה; אבל אך רגע הוא מסתכל בהם – ומסב את עיניו מנגדם. יודע הוא את כובד־החיים – עדה היא האידיליה “הכף־השבורה” והרבה ביטויים בודדים, שנִתָּזים מתחת עטו אפילו בשיר אופטימיסטי מעין “אגדות־אביב”; אבל הוא מסיר מעל שכמו את עול־סובלם של החיים – משתחרר מכָּבְדָם על־ידי השירה. את כל אלה נתן לו הדרום קל־החיים. ו"גאוּת־הים" של העיר הדרומית הנאה העניקה לבת־שירתו כח־אדירים, כמעט עשַׂתו שותף ל"מעשי־בראשית" במדה, שאך הקדמונים ידעוה. והיא היא שעשתה כמה משיריו האֶפיים והדֶסקריפטיביים ברזל – עשתה אותם מוצקים כשיש של קאַראַרה, שאך על־ידי הלמוּת־ענקים הוא מתיז ניצוצות שורפים ומבריק ברקים מאירים ומסמאים כאחד…
* * *
II. 🔗
דברתי עד עכשיו על המקום. עכשיו אדבר על הזמן.
הימים – ימי נצנוּצה של חבת־ציון: טשרניחובסקי התחיל לומד בבית־הספר בשעה שכבר נראו ניצני־התחיה בארץ. מורו הראשון היה חובב־ציון אחד מן השירים העבריים הראשונים, שפעלו עליו פעולה עצומה, היה: “הידעתם הארץ?” של פומפיאַנסקי (בקובץ “כנסת־ישראל” לשפ"ר, שהיה כלי־ביטוי לחובבי־ציון). ומי שאינו זוכר תקופה זו של שנות־השמונים ואת כל מה שנתנה להתנועה הלאומית העברית, לא יבין גם את טשרניחובסקי. זכיתי לאושר זה – לראות בשחר־בחרותי “הנץ־חמה” זה של התחיה, – ועדיין נפשי צוהלת לקראתו. אַל־נא תשפטו, אתם הצעירים, על חבת־ציון לפי מה שתֵּארו אותה שונאיה, ואפילו אך מתנגדיה, “אחד־העם” והרצל. בכל תנועה יש צדדים שליליים, שהמבקרים מתעוררים עליהם ביחוד, – לפעמים אך מתוך כוונה טובה לתקן את פגימותיה, – ובלי משים הם משכיחים את צדדי־החיוב שלה, שהם “אינם מעניָנם”. אבל צדדי־החיוב הלא הם ראשונים בתנועה, והם כח־היצירה שבה. ומי שאינו יודע אותם – אינו יודע מתנועה זו ולא כלום.
אכן, חבת־ציון היתה תקופת הרומאַנטיקה הלאומית הראשונה בישראל! אומרים, שהחסידות קדמה לה בתור רומאַנטיקה עברית; אבל זו סבבה כולה על צירה של הדת. לא היה בה ריח־אדמה, ריח־שדה. חבת־ציון נטעה בנו את הגעגועים ואת הכמיה לשלמותם של החיים הלאומיים־האנושיים. אחר הראַציונאַליסמוס של תקופת־ההשכלה, שעורר בנו שאיפה לסתם־חיים, באה חבת־ציון והראתה לנו דמות ודוגמה לחיים. אם ההשכלה הטיפה: “היֵה ככל האדם, איש־ישראל!”, באה חבת־ציון והוסיפה על זה: “נהיה ככל הגויים, בית ישראל!” –. נתרחב פתאום האופק של המקום עד לקדמת־אסיה, והאופק של הזמן – למשך של יותר מאלפַּים שנה. חזרה וניעורה האהבה הראשונה. צלצול השמות “ציון” ו"ירושלים", “שומרון” ו"הגליל היה עָרֵב לכל אוזן עברית, מתוק ללב ממש כמתיקות־שמה של אהובת־נעורים. כל בית חדש, שנבנה בגדרה, כל כרם, שניטע בראשון לציון, כל חופן של חיטה, שנזרע בעקרון היה חג גדול. הלב רָן לקראת תחיתה של כל כברת־ארץ. כחלום־זהב נראה כל המעשה הרב, ששום אדם לא פִּלל לו לאחר אלפי־שנה של אפס־מעשה. הכל היה מעולף סוד וממשיות כאחד, הכל היה דמיון ומציאות בבת־אחת. יין־המושבות הוא יין ממש; אך כלום אינו גם מסתורין? –: הלא דמם של אחינו העובדים על הררי־ציון הוא; חִטת־עקרון מוּחשת וממוּששת היא, אך גם סוד גדול גלום בה: זֵעת־אחינו היא, שיורדת על שדמות־ישראל!… ריח־השדה – ושדה־הנביאים! חיים־חדשים – ובמקום שצמחו החיים העתיקים! תקומת־האומה – ובמקום חִיותה הקדום! – כלום אפשר היה לו להלב העברי, שלא יגיל ברעדה? – –
ושאול הילד היה אחד מן המאושרים המועטים בין משוררינו וסופרינו, שזכו לכך, ששַחר־זהב זה של התחיה העברית יָפֵז את שחר־ילדותו. ליהודי אין ילדות ולסופר־עברי – על אחת כמה וכמה. למשורר עברי זה היתה ילדות, ילדות של זהב עם חלומות־פז. חלום הילדות של האומה וחלום־ילדותו של המשורר נפגשו ונשָׁקו. באותן השנים הראשונות ללימוד, שכמעט כל סופרינו היו עסוקים בהן בהסברת ה"ואני" שברש"י על־ידי התזת־האגודל וב"שור שנגח את הפרה" היה שאול הקטן מדקלם את “הידעתם הארץ?”, וטל של תחיה היה יורד על לבו מתוך “גן־שעשועים” של אהרן רוזנפלד (שמת בימי המלחמה ואף לא נספד כהלכה!) – הספר הראשון שעבריוּת ואנושיוּת כרוכות יָרדו בו לילדינו הרכים. ה"חדר" נהפך לשאול לבית־ספר עם כל סדריו ומכשיריו הנאים, והמורה שלו היה הוא עצמו בוער באש־אהבה לתקוה הנושנה־החדשה. “עול־תורה” נעשה לו עונג: קמו לתחיה המנהגים הנעימים של המועדים וה"מועדים הקטנים". רוסית הוא לומד בעת ובעונה אחת עם עברית, שירי־מיכ"ל, שנתן לו מורו במתנה למלאת לו עשר שנים, הוא משנן ביחד עם שירי־פושקין. וממיכ"ל הוא עובר בקפיצה על גורדון ויהל"ל אל דוליצקי ושירי־ציון שלו ואל המציי"ר מאנֶה ושירי־טבע שלו. עוד אז, בשנות השמונים, מתמזג בשבילו החינוך העברי בחינוך האנושי־הכללי. וצערו של שאול הילד גדול על שאין עדיין בעברית שירים שלא על משקל י"א או י"ג תנועות ביָתד ובלא יתד. הוא נודר בלבו להשלים את החסר – והוא מקיים את נדרו במדה, שלא היה יכול אף להעלות על דעתו.
וכשגדל שאול הילד ונעשה נער – הוא בא לאודיסה. הוא בא לכאן בעצם הזמן, שבו חוגגת חבת־ציון את חגה הגדול כלפי חוץ: נתאשר באודיסה “הועד לתמיכת עובדי־אדמה ובעלי־מלאכה בסוריה ובארץ־ישראל”. ובעצם הזמן הזה, כשהגיעה שמשה של חבת־ציון לנקודת־גבהה, באה שעת־שקיעתה. ב"אחד־העם" שיָצא ממנה, מצאה חבת־ציון את מתנגדה החריף. ובאותה שעה מתרַבִּית התנועה בספרות העברית. מופיעים זאב יעבץ וּקְבָצָיו מעבר מזה, “ספרי־אגורה” של בן־אביגדור מן העבר השני, ועל כולם – “אחד־העם” והמאספים “כוורת” ו"פרדס" ומאמריו הנמרצים ב"המליץ". ומירושלים מגיע אלינו קולו של בן־יהודה. “הצבי” “האור” ו"השקפה" נותנים צורה חדשה לגמרה לספרות העברית: בפעם הראשונה דנים בעתון עברי על ענינים אנושיים־כלליים באותו סגנון ממש, שעתונים לועזיים דנים בו על אותם ענינים עצמם. הספרות העברית מתרחבת – והלשון העברית עמה. והדבור החי בביתו של בן־יהודה גורם ליצירתה של “שפה ברורה” בירושלים. ובאודיסה קם אז המורה והמבקר י"ל בן־דוד (דוידוביטש) – טפוס של סופר עברי חדש, שלמד עברית יותר מתוך הספרות החדשה משֶּׁלמד אותה מתוך הספרות העתיקה ושיודע לכתוב גם לועזית – ומעדיף את העברית על הרוסית וכותב בה גם על ענינים כלליים, – והכל בסגנון אירופי חדש, קל ונוח, בלא מליצות, – כמו שכותבים בלשון מדוברת. ובן־דוד זה מיַסד באודיסה חברת “שפתנו אתנו” – לשם הדבור העברי. התעוררות צעירה מורגשת בכל.
טשרניחובסקי הצעיר אינו משתתף בתנועות: הוא עסוק בלימודיו ובאהבתו הצעירה. אבל ההתעוררות הכללית פועלת גם עליו שלא מדעתו. הוא כותב אז הרבה שירים לאומיים־ציוניים (“משאת נפשי”, “בחלומי”, “למנצח על־שושנים”, ועוד), שנדפסו בקְבָצים ועתונים שונים (ב"השרון" של ג. באדֶּר, ב"הפסגה" הבאַלטימורית של זאב שור, ב"אוצר־הספרות", ב"השקפה"), אבל לא נתבכרו עד כדי להכנס לתוך קובץ שיריו. ואולם יש ביניהם שירים מועטים, שנכתבו אז, לפני שלשים ושבע שנים, ונמצאו ראויים בעיניו להיות מודפסים ב"כל שיריו". “בעיָם־רוחי”, “אנחות כנור” ו"חיים חדשים" הם מטפוס זה. “בעים רוחי” היא הקדמה לכל שירי־הכח, שכתב טשרניחובסקי אחר־כך. “אנחות כנור” מגוללת את הפרובלימה של קיום־היהדות, את “אין־המוצא” שבה, לכל רָחבה ועָמקה. והנץ־החמה של התחיה נתבטאה באחד משיריו היותר קדומים – ב"חיים־חדשים". אור חגיגי־כבוש יורד לשכון בלבו של המשורר כשהוא נוכח, כי
לֹא פַסּוּ עוֹד חַיִּים עֲלֵי הַרְרֵי־צִיּוֹן.3
ו"היליל בן־שחר", שאך זה עתה כִּסה את השמים המלבינים ב"ארגמן חכלילי", רומז לו “בעפעפיו” ואומר:
מִמִּזְרַח־הַשֶּׁמֶשׁ אָבוֹאָה, אוֹפִיעַ,
אֶל צִיּוֹן נִשְׁקַפְתִּי: שָׁם שַׁחַר יַגִיהַּ
וּצְלָלִים יָנוּסוּ מִנְּגהוֹת־פַּרְוָיִם;
וָאַבִּיט מִסָּבִיב: עַל שַׁפְרִיר־שָׁמַיִם
לֹא עוֹד עַנְנֵי־חֹשֶׁךְ בַּת־עֵינִי חָזָתָה.
ונפלא הדבר: כל הסופרים והמשוררים של אז – שלא להוציא גם את ביאליק – היו מושפעים כולם מזאב יעבץ או מ"אחד־העם", או משניהם כאחד. טשרניחובסקי לא קבל עליו את מָרוּתו של “אחד־העם”, ואין צורך לומר – של יעבץ. ודאי, היתה כאן השפעה שלא מדעת; אבל היא, שטחית כל כך, עד שאין רִשוּמיה ניכרים. הוא הולך בדרכו המיוחדת – “שָׁר כמו שֶּׁשָׁר העוף, השוכן בין עפאים”. בעוד שאחד־העם היה מדבר אז על ה"אדם באוהל" – ועוסק כל הימים ביהודי גם בצאתו, גם באהלו, תופס האדם בשיריו של טשרניחובסקי מקום בראש.
כי חנן אלהים את המשורר הצעיר במתנה טובה, שהוא מעניק אך לבחיריו: באהבה בתור הלך־רוח מתמיד. אין זו עליה וירידה של החשק: התלקחותה של התאוה קודם שנמלאה ושלוה קרירה לאחר שה"תאוה באה". זוהי התעוררות חוּשנית בלתי־פוסקת, שאין היא מתרוקנת לגמרה לעולם מפני שאינה תלויה בדבר, אלא בנָשוּא, מפני שאינה מכוונת לתכלית ידועה – אלא – תכליתה בה בעצמה. “רוח מלפניו יחלוף” – והמשורר מרגיש זרם חשמלי של אהבה עובר ושוטף את גופו ואת נשמתו כאחד. די במבט קל, בבת צחוק מרפרפת – והנפשות הצעירות כבר התלכָּדו: צעירה וטהורה היא אהבתו אז – מהלאה לנשיקות אינה מגעת. הפרדס, שנקרא אז על שמו של אלכסנדר השני, וה"לאנז’ירון" שעל חוף הים השחור באודיסה יודעים לספר הרבה רזי אהבה… צעיר, בריא ונלהב – איך לא יֶאֱהב? ויפה, אמיץ, רענן ומשכיל – איך לא יאָהֵב? – והוא אוהב הרבה, אוהב אהבה רכה ועזה כאחת; אהבה הרמונית, שהחושים והנשמה היו בה לאחדים ואין ניגוד וקרע בתוכה. על כן היא מלאה חדוַת־החיים וסערת־הרוח כאחת. ואהבה זו מניעה את מיתרי־כנורו. ובלשון זרה לנאהבות דוקה: כי למה להן דברי־אהבה בשעה שפועלת האהבה עצמה? – הלא בשעה ש"תצלצל מלה רכה – בקרבו שבתה רנה"; הלא “אש־אדירים” יש אך בשעת קמוץ בדברים. השירה משחררת מן החיים; ובשעה שהחיים מפַכים בעוז, אין חֵפץ להשתחרר מהם, – ובת השירה־נאלמת דומיה. אך לאחר שעברה ה"סערה" – סערת־האהבה, – היא מתרוקנת על־ידי גשם־נדבות: שירה רכה ועדינה. ושירה זו יכולה לבוא אף בלשון זרה להנחשקת: הלא היא צורך־הנפש של האוהב ולא של האהובה. וטשרניחובסקי העלם כותב שירי־אהבה עבריים, שכולם אינם אלא ווידויים ושהאחד מהם רענן מחברו. אף שירי־האהבה הנוגים שלו רעננים הם. זהו אותו ה"יגון הנעים" של מאנה ש"חצו השנון טבול בנופת". זוהי עצבות, שבאה מתוך עודף־הכחות, שמֵעיק על שמשון הצעיר וגורם לו צער בשעה שאין לו על מה להריקם.
ובאותן השנים לומד טשרניחובסקי הרבה וקורא עוד יותר. הוא לומד בבית־הספר גרמנית, צרפתית, אנגלית, ובאוניברסיטה – גם איטלקית. והוא לומד גם יוונית ורומית. הוא מתעמק בהנדסה ובמדידה, וביחוד הוא מרבה לשקוד על ידיעות־הטבע. הוא נעשה היותר משכיל שבכל משוררינו. הוא קורא את מבחר הספרות האירופית הקלאַסית, העתיקה והחדשה, הרוסית כהאירופית־המערבית. ב"פריטיוף" של ישעיה טֶגְנֶר השוויידי הוא מתעמק אז כמו ב"הייאוַתָּה" של לונגפילו האמריקני, שבאותם הימים נגש לתרגמו עברית, ובמכתב מצוין אלי מלפני שלשים וחמש שנים הוא מציג את שתי היצירות הללו זו לעומת זו. גיטה הגרמני, אלפריד די מו’סה הצרפתי שֶׁלי האנגלי ופֶט הרוסי נעשים משורריו הנערצים. ובעברית הוא שוקד על שירי־גורדון שלא יָדע אותו כלל עד שבא לאודיסה (הוא הכיר את מיכ"ל קודם שהכיר את גורדון, כאמור); ויותר משפועל עליו התוכן הגורדוני (למשל, “צדקיהו בבית־הפקודות”) פועל עליו הסגנון של גורדון המשורר, ובשיריו. משנות תרנ"ב־תרנ"ח עדיין רישומו של סגנון זה ניכר הרבה. הוא קורא כמעט כל מה שיָצא אז בעברית; אבל זהו כל כך מועט לעומת מה שהוא מוצא בלשונות הלועזיות המרובות, שהוא שליט בהן! – ואמנם, התכנים הכלליים יתֵרים אז בשיריו על התכנים העבריים. ואולם אף אלה הראשונים מוצאים אצלו ביטוי בעברית בלבד. פעלה במובן זה השאיפה לאנושיות, שהיתה גלומה בחבת־ציון כולה, פעל עתונו של בן־יהודה. אילמלא הם, אפשר שהיה טשרניחובסקי מוכרח לזייף את רגשותיו האנושיים ולשורר אף על תכנים ישראליים, שרוחו לא היתה מלאה מהם בימים ההם; או – אפשר – אילמלא הם, היה מוכרח להערות את רוחו האנושי הצעיר בלשון נכריה ולהתרחק מעל הספרות העברית הצרה והמצומצמת, שזולת “יהדות” אינה יודעת כלום. אבל בתחית־האומה, ששאפה אליה חבת־ציון, היו גלומות גם תחיתו של האדם שביהודי ותחיתה של הספרות העברית בתור ספרות כוללת. וטשרניחובסקי הצעיר לאָשרנו, לא הוכרח לנוע על ספרות זרה ולשכוח את מעט העברית שיָדע, כמו שהיה עושה, ודאי בתקופה שקדמה לחבת ציון.
זהו הקשר הפנימי שבין טשרניחובסקי העברי ובין חבת־ציון.
* * *
III. 🔗
ובעוד כשרונו של טשרניחובסקי הולך ומתפתח ושיריו הולכים ונעשים אמנותיים יותר ויותר, – באה תקופת־הציוניות (משנת 1896 ואילך).
אם חבת ציון היתה הָנֵץ־החמה של התחיה העברית, היתה הציוניות אור־הבוקר שלה. מי מאתנו אינו זוכר את חמשת הקונגרסים הראשונים? מי אינו זוכר את התנועה הגדולה, שקמה לרגלי התקיעה הגדולה של הרצל, שתקע לחירותנו ב"שופרו של משיח"? – באודיסה בלבד היו אז עד שלשים אגודות ציוניות. נשפים ציוניים, ועידות ציוניות, קונגרסים ציוניים, שקלים ובאַנק־לאומי וקרן קיימת ופגישות בחצרות־מלכים – כל אלו מִלאו את כל חלל־עולמה של היהדות הלאומית. ואודיסה, שישב ופעל בה אז אחד־העם, למרות מה שנעשתה מרכז־האופוזיציה לציוניות ההרצלית, היתה גם אחד מן המרכזים היותר חשובים של ציוניות הרצלית זו. נראו על הבמה בני־נעורים לאומיים בעלי השכלה עליונה, מצד אחד, והמונים לאומיים – מצד שני. הוויכוחים בין הנטיות השונות בתוך הציוניות ומחוצה לה נתרבו ונתעמקו וסערת־הרוחות גדלה מאד. סוף־סוף “נזדעזע המת”. רוח חדשה באה ברחוב־היהודים ורוח אחרת היתה עם “בית־הכואבים”. באידיליה “ברית־מילה” אומר ר' אליקום השוחט, חובב־הציוניות וחובב־"הצפירה":
וְאָמְנָם, רוּחַ חֲדָשָׁה, צוֹרֶרֶת הַכֹּל בִּכְנָפֶיהָ,4
עָבְרָה בְמַחֲנֵה הַיְהוּדִים וְדוֹר חָדָשׁ יָקוּם בָּאָרֶץ:
צִיּוֹן, מוֹשָׁבוֹת וְחוֹבְבִים… וּמְלֵאִים יוֹם־יוֹם הָעִתּוֹנִים
דְּרָשׁוֹת, קוֹנְגְרֶסִים וּבַנְק… וּלְבַב רַב אֶלְיָקוּם
רוֹחֵב וּפוֹחֵד מְאֹד – וּרְמָזִים, וְתִקְווֹת, וּנְצוּרוֹת…
דָּבָר נַעֲשֶׂה בָּעוֹלָם מְרוֹמָם, וְנִשְׂגָּב, וְאַדִּיר,
קָדוֹשׁ וְחָבִיב מְאֹד, אַךְ חָדָשׁ חָדָשׁ לְגָמְרִי.
וְנוֹרָא הֶחָדָשׁ הַלָּז: מִי יֵדַע מַה־כָּרוּךְ בַּעֲקֵבוֹ?
זָרִים הַדְּבָרִים מְאֹד וְאֵין מַגִּיד מֵרֹאשׁ הָעֲתִידוֹת – – –
“צְעִירִים”, “אַחַד־הָעָם”, הַשָּׂגוֹת וּשְׁאִיפוֹת נִפְלָאוֹת…
וְיָשָׁן – הַיָּשָׁן, אֲהָהּ, מָט לִנְפּוֹל לִפְנֵי הֶחָדָשׁ!
עוֹדוֹ מִתְקַיֵּם מְעַט־קָט וְהוֹלְכוֹת הַחֲתִירוֹת וּרְחָבוֹת
תַּחַת הֶעָבַר הַמָּט, וְרַבִּים הַבְּקִיעִים וְהַפְּרָצִים.
לְמַרְאֵה־עֵינַיִם הַכֹּל כַּאֲשֶׁר הָיָה לְעוֹלָמִים;
כְּמִקְרֵה הַקֶּרַח בָּאָבִיב יִקְרֵהוּ: רַק תִּזְרַח הַשֶׁמֶשׁ
וְעָלוּ קַרְנַיִם בַּכֹּל – פְּנֵי קְרַח כִּתְמוֹל וּכְמוֹ שִׁלְשׁוֹם,
וְאוּלָם בִּדְרוֹךְ עָלָיו רֶגֶל – וְנָמֵס וְהָיָה כְלֹא הָיָה…
יִשְׂמַח לִבֵּנוּ לַבָּא, וְיִדְוֶה לַהוֹלֵךְ – וְחוֹלֵף – – –
וטשרניחובסקי יושב אז באודיסה וכל התנועה הכבירה עוברת עליו וגורפת אותו עמה. ואולם הוא אינו ר' אליקום השוחט. “לבו שמח לַבָּא”, אבל אינו “דָוֶה להולך – וחולף”: דבר זה הוא משאיר לביאַליק, שמפרסם אז את “אל האגדה”, “על סף בית־המדרש”, “המתמיד”. טשרניחובסקי נעשה חבר לאגודת “נס־ציונה” ועובד בה עבודה תמה בתור מזכיר. אינו מקהיל קהילות ואינו דורש דרשות אבל עובד הוא הרבה וזוכה ל"אדריסה של תודה" מצד האגודה. ובאותה שעה עולמו כמנהגו נוהג: אהבה יוצאת ואהבה נכנסת – והוא כותב את שירי־האהבה היותר מבוכרים. אבל כבר הוא מפַנה את לבו לתכנים ישראליים הרבה יותר. בין שאר הדברים ממין זה כתב אז את הפואֶמה “בין־המצרים”, שכאילו חזה בה מראש מה שיקרה לבני־עמו בימי מלחמת־העמים. וביחד עם זה מתעמקת השגת־עולמו כולה וה"אֶלגיה" העמוקה כתהום יוצאת מתחת עטו ביחד עם השירים “חרבות”, “שירי־האדם” ו"לא תמות בת־השיר", שמתרוממים עד לגבהי המחשבה העליונה ועם השיר העז והנמרץ: “עת כנור תחת יד רוגשת יתיפח”, שכבר יש בה רמזי הפאַנתיאיסמוס שלו, שעתיד לבוא.
בשנת 1899 הוא עוזב את אודיסה ובא להיידלבֶּרג. והשנים הראשונות לישיבתו שם הן המשך חייו באודיסה. השנים הללו הן תקופת החוסן וההוד לציוניות המדינית. ובספרות העברית רבה התכונה: מתיַסד “השלח”, שבו מתגלים כשרונותיהם של מנדלי העברי, פייאֶרבּרג וביאַליק בכל זהרם, ו"אחד־העם" עורך בו מלחמה קשה על הרצל. מתיסדת הוצאת “צעירים” – וברדיצ’בסקי עורך מלחמה על “אחד־העם” ומטיף לתורתו של ניטשֶׁה. “אחיאסף” מגלם את כל כח־העבודה שלו ו"תושיה" של בן־אביגדור מוציאה “ביבליותיקה עברית” של מאתים ספרים, שאף הקובץ הראשון של “חזיונות ומנגינות” לטשרניחובסקי נכנס לתוכה (1899). טשרניחובסקי, ש"אחד־העם" לא משך אותו אחריו (“השלח” האחד־העמי הדפיס משֶלו רק שני שירים בעשרה כרכים!) על־פי כל תכונתו ועל־פי כל חינוכו אי־אפשר שלא ירגיש ניגוד עצום לה"רוחניות" היתרה, שמטיף לו מתנגדו הקשה של הרצל. אין טשרניחובסקי הרצלִיָני, – הפוליטיקה והדיפלומאַטיה זרות הן לרוחו, – אבל הוא על צד הגשמיוּת והמדיניוּת וחדוַת־ההויה והוא מחזיר את העטרה ל"נביאי־השקר" ולבר־כוכבא ול"הבריונים־הפריצים". ובזה נתכוונו הוא וברדיצ’בסקי לדבר אחד ובעת ובעונה אחת. ואולם בשעה שברדיצ’בסקי מטיף לניטשיאַניות – ובוכה על גלות־השׁכינה, מרומם את ה"חיה הצהובה" – ומתמכר לה"דבקות" שבחסידות, חי טשרניחובסקי את תורתו והוא שלם ברוחו הארצי. הדר־הטבע של היידלברג, שאין כמותו לְרַבְגוֹנוּת ורוך כאחד, והמון החורבות הנהדרות מימי־הביניים שבעיר זו ובסביבתה פועלים עליו פעולה עצומה, ו"הרהורי־ערב", ו"בין קברות דור־נכר" הם הפרי היותר בָּשֵׁל של ההסתכלות הפיוטית בטבע ובמסבות־ההיסטוריה. אהבתו מאבדת את קסמה הצעיר, אבל היא נעשית סוערת יותר ותאונית הרבה, – ושירי־האהבה שלו מתמעטים בכמותם ומתעלים באיכותם. די להזכיר את “אגדות־אביב” בשלל־צבעיהן את “לֶנְכֶן” (אֶמה נקראה לנכן האמתית), שהשפעת־היינה ניכרת בה, ביצירה זו, שנתגלה בה כשרון שוה לשֶל היינה, את “הנאוה מדילסבֶּרג”, ששכרון והתפכּחוּת משחקים בה חליפות, ואת “דֵיאַנירה”, שהטבע הקוסם של יוון נשתלב בה באהבת־ענקים. ובאותה שעה מגיע כשרונו האמנותי בכללו עד מרום־קִצו הוא כותב שירים מעין “בגן” ו"בין־הרים", שהם תכלית־השלימות של הציור הדֶסקַריפטיבי ושל הלו’ריקה הרעיונית. הוא כותב את Nocturno ואת “שיח־קדומים”, ששרשיהם נוקבים ויורדים עד תהומה של ההויה ונופיהם מגיעים עד שמי־השמים של היצירה. הוא כותב את “מתוך עב־הענן”, שנשקע בו כח של ענקים. ואז הוא כותב גם את רוב האידיליות, שהשלוה האֶפית שבהן הגיעה עד לשלימות הוֹמֶרית, ואת “ברוך ממאַגֶנְצה”, שכל חלק וחלק ממנו הוא יצירה ממדרגה ראשונה וכולו ראוי היה שיכָּתב על־ידי משורר כביירון.
* * *
IV. 🔗
ואולם בסוף ימי שְׁהִיָתו של טשרניחובסקי בהיילדברג נשתנו פני־הענינים. באו הפוגרום בקישינוב, ענין אוגאַנדה ופטירתו של הרצל. היהדות הלאומית נזדעזעה במעמקיה. ואחר הנסיונות הלאומיים הקשים הללו באה המהפכה הרוסית הראשונה (1904–1906) ומאות הפוגרומים של מרחשוון תרס"ו. הצרות הכלליות העמיקו את מחשבתו של המשורר וכנורו העליז כל־כך – לא נהפך לאבל, אבל נעשה רָצין ומרוכז ביותר. ואף בחייו הפרטיים נתנסה אז בנסיונות קשים. לא עוד רכב אַמוֹר הנער על כתפיו ולא עוד עסק במזמוטים כצפורת־הכרמים הפזיזה: היו תוצאות לאהבתו ופיגאסוס הקל התחיל מושך בעול… אף מצבו החמרי הורע הרבה, והוא נושא מחסור בדומיה ובצניעות יתרה… טשרניחובסקי עובר מהיידלברג ללוזאַנה שבשווייציה הצרפתית (1904–1905) – ושוב טבע נהדר, שאין ערוך לקסמיו, ופריו – הקבוצה “על המים”. את השירים שבקבוצה זו יש למנות על היותר עמוקים בתכנם והיותר נאים בצורתם, ששָּׁר טשרניחובסקי עד היום, אבל טל־שחרות לא עוד ילין בהם. ושם הוא כותב את האידיליה היותר חביבה על הקהל העברי: את “כחום היום”, שבאמת הגיע בה לידי שלמות היצירה האֶפית, אבל כבר שפוכה עליה תוגה עמוקה: העולם לא נברא לתמימים ולכשרים…
במצור ובמצוק הוא גומר את חוק־לימודיו בלוזאנה. מוכתר בתואר רופא הוא שב לרוסיה בעצם ימי הריאקציה (1907), – ומיד הוא נאסר במליטופול, פלך טבריה, סמוך לכפר־מולדתו, בתור חשוד בעוון מדיני. עוד במאסר הוא מתחיל לכתוב את האידיליה “הכף־השבורה”, שבו מצא לו ביטוי צער־העולם ממין, שלא פּללנו למצוא אותו אצל “היווני העליז”. ואולם צער עולמי זה שונה הוא בעצם מן ה־Weltschmerz של ביירון והיינה וחבריהם: זהו הצער האפלטוני הגדול, שבא מתוך ההכרה העמוקה, שהעולם עם כל חוקיו וסדריו כולם והאדם בתוכו עם כל יחסיוּת־השגתו ועם כל שעבודו המוכרח לחוקים שבפנימיותו ומחוצה לו אינו אלא בית־אסורים גדול לַנפש אוהבת החירות… ומיד אחר השחרור מן המאסר הוא תועה שלש שנים רצופות (1907–1910) בכפרים הרוסיים הנדחים בתור רופא ה"זֶמסטווה" ורואה את כל עומק התהומות של הדלות, השפלות והבערות, – וכנורו נעשה עגום יותר ויותר. הוא כותב אז שירים נפלאים במינם – קטנים בכמותם ומלאים הכרת הליקויים שבעולם, אי־ההרמוניה שבו, שגורמת לה, לכל ההויה כולה, צער אין־סוף. אלה הם: “פרחים לאחר קציר”, “לילה… לילה… ליל־אלילים”, שהוא נפלא גם בצלצול מלותיו, שמוסכות עלינו את קסם־הלילה, “על ערבות מתות”, “במאסר”, והשיר העמוק מאד: “ויש ששַּׂר של חורף פזרן”, שאפשר, אין שיר עברי עגום כמותו בתכנו: החיים אינם רק יסורים בלבד. יש גם שמחות קטנות, יש גם הפתעות נעימות ומשַמחות במקצת, כשמש־החורף, שהיא מאירה פנים ומתבסמת בבת־צחוקה של אשה נאה למראה תכשיטים יפים. אבל – האושר הגדול, השלם, הבולע את כל היֵשׁות, המדליק את כל הדם שבעורקים, זה, שהוא חלום־הזוהר של כל אדם־המעלה – אושר זה היכן הוא?… האופטימיסמוס־שלכאורה מכסה כאן על עגמת־נפש, שאין גבול לה ואין קצב… אבל טשרניחובסקי כותב אז גם את האידיליה “בֶּרֶלה חולה”, שהמוֹמֶנט המבדח מתלכד בה עם היסוד האֶפי היותר שלם. והוא כותב אז את “עולת־רגל”, שבה הגיעו הפשטות והתמימות של נערה כפרית מן הגליל עד לידי אי־אפשרות לבטא את ההרגשות המתרוצצות בקרבה, עד לידי גמגום של ילד מתבייש. “פרימיטיב” יחיד־במינו בספרות־העולם, שאך מעבר־ברוּח לתקופת־השופטים יכול היה לעשותו אפשרי.
וכמה העמיקו היסורים את השגת־עולמו של המשורר ה"עליז"! – חכמה עליונה מִנַּצנצת בו – זו חכמת־החיים, שבאה, כַּיַּנשוף של מינֶרווה אלילת־החכמה, אך עם דמדומי־הערב של החיים – עם היסורים הפנימיים והצרות החיצוניות. טשרניחובסקי, שאינו סוציאליסטן על־פי כל השקפת־עולמו, כותב אז את השיר היותר סוציאליסטי, שיש בספרותנו: “את שיר מזמור לבני תובל־קין”. הנפח מחַשל ככלים לעצמו; אבל אותו הפועל מחשל לו גם תורה, אמת חדשה… וביחד עם זה הוא מבכה אז את “מות־התמוז”: מוסר קפדן, עול־ברזל של חוקים ונימוסים חברותיים הובישו את ששון־החיים מקרבנו. בצורה אֶלגית, שאין כדוגמתה להדר־הריתמוס, הוא מקונן על צער־העולם ועל ליקוי־נשמתה של החברה האנושית לאחר ש"פאַן הגדול מת" – פאַן־תמוז… וכמעט באותה שעה עצמה הוּא כותב את היותר פילוסופי שבכל שיריו: “לעשתורת ולבֵּל”, שראוי הוא, שיכָּתב עליו מאמר שלם:
אותו יֵצר, שזולתו אין הפריה והרביה בעולם כולו – ובכן גם לא העולם עצמו – אפשריות, מסתתר הוא כנחש בפחתים ובנהלולים, וכקאַת־לילה, כינשוף השומר נשף, הוא אוהב את החושך ואת המחבואים. בושה הוא לאדם אותו כח ראש וראשון, שזולתו אין החיים נמשכים. והאדם מצפין אותו ומביאוֹ בעול. ואולם המשורר קורא דרור ליצר זה, קורא לו, שיעזוב את הלילה ואת המחבואים ויֵצא למרחב, “לקראת שמחות, לקראת גיל”. הלא השמש הוא המַפרה את האדמה זולתו אין חיים עליה; והוא הוא שחומד את “ארחות־האור” ולא את הפחתים ואת הלילה ואת החושך: הוא “מרעיל בשגיונותיו דם” – החום של החמה מעורר את החשק ועל־ידו באה הפריה והרביה; הוא מחמם את הזרע בחיק־האדמה ומבכר את פרי־העץ. ואפילו הבליה והכמישה של שיירי השנה שעברה משַׁמשות סבה לצמיחה חדשה. ואיך אפשר להתבייש ביצר ולראותו ככח של חושך, אם הכל, הכל הוא תוצאתו? – הביטו אל בעלי־הכנף: להקות־להקות הם מסתובבים ולסוף מתפרדים הם לזוגות־זוגות… הביטו אל הערבה ואל החיות שבה: כמותן אף אתה נוחל ומנחיל את הכחות הטבעיים, שעוברים מאָב לבנים בלי משים, ונחלת העבר פועלת אף בך באופן אֶלמנטאַרי, כמו שהיא פועלת בהן בחיות מחוסרות־ההכרה ומחוסרות־ההיסטוריה. אינסטינקט כביר, מורשת־אבות, פועל גם בך שלא מדעתך, למרות כל “חכמתך” ו"מוסרך" כבַזאב ובארי, בכלב ובחתול. והוא פועל במעמקים. אף בשעה שלפי ראות־עינך אֵינו – יֶשְׁנו. הביטה אל אבן־השיש: קר הוא וחלק הוא ולבן הוא – ומה לו ולאֵש, ומה לו ולחום? – ואולם די שתַכה עליו בקורנס – ומיד גִצים נִתָּזים ממנו; ובכן בכח היו הגִצים בתוכו מלכתחלה, וההכאה בפטיש אך הוציאתם מן הכח אל הפועל. כך הוא גם האינסטינקט המתנחל: הוא גלום ונחבא בתוך היש עד שמגעת שעתו להתגלות בפעולה, שאך נראית היא כרצונית והכרוּתית. הביטה גם אל החיטה: “רז בגרעינים, ותוכם – לשד־חיי־עולם”. הם – פרי הזרע והזרע טמון בתוכם; הם – תוצאה של פריה ורביה וסבה לפריה ורביה חדשה, והאדמה כולה הרי היא כהאשה “הֲרַת־דורות” – “דורות־דשא ושבטי־חי”, דורות של צמחים ושבטים של בעלי־חיים שאינם פוסקים לעולם. הללו נוצצים והללו נובלים. אלה, שלא באו עוד, על צד האמת כבר הם חיים – “חיי־מחר”, ואלה, שכבר באו וחיים בכל תוקף, עוד אתמול היו מחוסרי־חיים, – הם “פגרי־תמול”. אם כבר יצאו לאויר־העולם או עדיין הם חבויים בצל של ההתהוות – הם זרע בל, אלהי־השמש, ועשתורת, אלוהַת הַפְּרִיָה. ולא רק האדמה – אף הים ואף החול המשמש לו מסגרת, – אף בהם יש הריון בלתי־פוסק ו"לֵידת־עד". אפילו המים, אם המים החיים של המעיָן ההולך ומפכה ואם מי־השופכים של הצנורות והביבים, כל מה שבמחשך־התהום וכל מה שבאור־השמש ובזיו־העולם, – הכל פָּרֶה וְרָבֶה, הכל חי ונותן חיים. זהו סוד־היצירה הגדול ומלא־ההוד:
מִשְׁפַּט־חַיִּים הוּא וָחוֹק5
קוּם וַעֲלֵה, אֳמָץ וַחֲשׁוֹק!
והשיר הנהדר “קסמי־יער” – “ברכי נפשי” המודֶרני שלנו, שכתב טשרניחובסקי שנה אחת אחר “לעשתורת ולבל”, אינו אלא מילואים לשיר זה: אין גדול ואין קטן בטבע מפני שהכל בא ממקור אחד ולַכֹּל יש שורש אחד – השורש הנעלם, שקראו לו היוונים הקדמונים: “אחד וכל” (Ἕν, Πᾶν).
* * *
V. 🔗
משנת 1910 ואילך יושב טשרניחובסקי בהורודנה ובקיוב (ההרפתקאות בזכות־הישיבה בקיוב גרמו לאידיליה הסאַטירית: “מעשה במרדכי ויוכים”), מקבל מתחילה תעודת־בגרות של גימנסיה (קודם־לכן גמר אך את בית הספר למסחר). ואחר כך גם תעודת רופא רוסית (בלא תעודת־בגרות לא הועיל לו הדיפלום השווייצי ולא כלום). לאחר שנעשה בעל־דיפלום וקבל זכות־ישיבה, הוא דָר בפֶטרבוּרג וּבפינלאנד. לאחר שיצא תרגום־"הייאוותה" שלו הוא עוסק בתרגומה של “קאליוואלה” הפינית ומדפיסה חלקים־חלקים בירחון “מולדת”. אז כתב גם מאמרים רוסיים ב"אֶנציקלופדיה הרוסית־העברית", שמהם מצטיין מאמרו החריף על ה"ספרות העברית־הרוסית".
בימי המלחמה (1915–1918) הוא נעשה רופא־צבא בבית־חולים שעל־יד מִנזר פראבוסלאווי דוקה במינסק, שראש־הרופאים שלו היה גם הוא רופא, שנעשה נזיר: Inter arma silent musae – וטשרניחובסקי נשתתק בימי המלחמה; ובפרט לאחר שבמשך שנתיים נאסרו אפילו האותיות העבריות. כשאך הורשה עתון עברי – “העם” השבועי, – מיד פרסם בו טשרניחובסקי שתים מ"מנגינות־הזמן" שלו, שאין בהן בכיינות, – סוג זה של שירה אינו ידוע לטשרניחובסקי כלל, – אבל יש בהן צער עמוק, צער־הגלות: באבני־הנגף של המלחמה האיומה רגלינו מתנגפות ביותר, וכשתבוא הישועה לעמים ולממלכות – לא לנוּ תהיה, לא לנו הבנים החורגים של האנושיות… ואולם טשרניחובסקי לא הוצרך לבטא את ההרגשות והמחשבות, שנתעוררו לרגלי מלחמת־העמים של עכשיו, בשירים חדשים. כשֵׁם שנתן ביטוי להרגשות, שעורר הפוגרום הקישינובי, בפואֶמה “ברוך ממאַגנצה” שקדמה לפוגרום זה, ולהמצב הטראגי שבו הָעָמדו זה לעומת זה יהודים נלחמים ביהודים, בפואֶמה “בין־המצרים”, שנדפסה כמעט לפני שלשים שנה, – כך ביטא בפרק II של “מחזיונות נביאי־השקר”, שנכתב עוד בשנת תרס"ב ומתחילה נאסר על־ידי הצֶנזורה, את כל אותו סבך־היחסים של האומות השליטות והמדוכאות אלו לאלו, שנתגלה בבהירות עזה כל כך בימי־המלחמה.
בשלשה פלגים – אומר המשורר – נשפט ה' בלאומים. והפלגים הללו יהיו לזרמים ויגאו וישפטו את כל האנושיות כולה – ויטהרוה מחלאתה ויגאלו את עממיה. הזרם הראשון יהא “גל נגרש ועכור”, שיחדור אל כל האומות העלובות והשוממות ואל כל השבטים המדוכאים והנחשבים במתים. גל זה יהא “גל־המשטמה”. כל מי שישתה אותו יצמא לנקמה במדַכאיו וגוזלי־חירותו, אף ימצא בו סם־חיים – יחוש בעצמו כח ועזוז להכריע את הרודים בעמו והמשעבדים אותו לא בצדק ולא במשפט. וכי לא עבר “גל־משטמה” זה בימינו ולעינינו על עשרות עמים ועממים ברוסיה ובאויסטריה? וכלום אין אנו מרגישים, שגל זה של שנאה הולך וגדול גם בארצות אחרות, מורכבות מעמים שונים ולאומויוּת שונות?… הזרם השני יהא – “גל־חירות”. צלצול כבלים ורעם־נחושתים ישָׁמע אז מארבע כנפות־הארץ: העבדים יפרקו את כבלי־העבדות מעל ידיהם ואת נחושתי־השפלות מעל רגליהם. וכשיחדור צליל־המתכת הפרוקה בקברים, קבריהן של האומות הנחשבות במתות, ישמעו את הצליל ויקומו מקבריהם כל השבטים והלאומים המושפלים, שדמם נשפך כמים ונקמה לא היתה לדם השפוך, ואף הם יפרקו את רתוקות־הברזל שעליהם, ולאחר שימָרקו מעל עצמותיהם את בהרות־החלודה, רשמי־כבליהם, ישטחו כבלים אלה לפני השמש, כדי שיהיו אות־קלון להמדכאים ולעריצים:
וְהָיָה צְלִיל־זִיקִים וּמַשַּׁק הַנְחֹשֶׁת6
לָרוֹמֵס וְלַצָּר וּלְבֵית־הַפָּרִיצִים
כִּשְׁרִיקַת הַבַּרְזֶל לַבָּא בֵית־הָאֲסוּרִים
וְכִצְלִיל־הַמַּאֲכֶלֶת לָאִישׁ רְגָעָיו סְפוּרִים.
ולסוף – הזרם השלישי יהא “כרביבים לאחו” וכשָׁרַעַת היאור בטרם קיץ, שבשעה שהוא מציף את השדות ואת הכרמים, הוא מעורר לתחיה את זֵרוּעיהם ונטיעותיהם. האומות תקומנה כולן לתחיה. כל שבט ושבט יפרח בן־חורים על אדמתו ככל פרח וכל צמח וכל אילן, שהם שונים כל־כך זה מזה וְרַבְגוֹנוּתָם דוקה היא יתרונם, ואף על הדעת לא יעלה לבוללם ולהטמיעם זה בזה או לנסוֹח את הקטנים והחלשים שבהם מעל אדמת־מטעם ולזרוע גדולים וטובים מהם במקומם. העמים והשבטים השונים –
יְשַׂגְשְׂגוּ כֻּלָם בְּרִבְבוֹת־צִבְעֵיהֶם,
חוֹנִים שַׁאֲנַנִּים עַל אַלְפִי־דִגְלֵיהֶם.
כי אז יהא גם הפרט בן־האומה מחובר לאומתו ולא תלוש ונתון לעם אחר: הרי כל אילן מחובר הוא לקרקע שלו וכל פרודה יש לה תלם שלה. “האדם עץ־השדה”, והאנושיות סוף־סוף תתדַמה אף היא להטבע שרַבְגוֹנוּתָהּ היא אחדותה… זהו הזרם השלישי והאחרון – אחרית־הימים, שחזה משוררנו הגדול בשם “נביאי השקר” (נביאי־האמת נִבּאו, ש"תֵּהפך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד"). עדיין אין שֵׁם לזרם זה, עוד לא הגיעה שעתו, אך היום הגדול של הזרם הגדול בוא יבוא, אף אם יתמהמה. –
עתידות כאלו חוזה ה"יווני העליז" לאנושיות כולה: לא אחדות, אלא רַבגוֹנוּת, לא “הר־ה' בראש־ההרים”, אלא כל הר והר מרכז לעצמו…
ובשביל ישראל עמו יש לו בימי מלחמת־העמים הגדולה בימי הזרם הראשון או השני, “מנגינה” מיוחדת במינה7. הוא הביא אותה ממרחקים: ממדבר־ים ומקרן־אור שעוד נָגְהָה לישראל בימי־קדם, ומן הנביאים: “ממחזות על נהר־כבר”. והיא מתעוררת בו בכל תוקף בימי המלחמה רבת־הדמים, בשעה שהדם מרַוֶּה את השדות ואת תלמי־הזמן מעניות־ההיסטוריה והקציר הן נפשות חיות – האנושיות כולה:
בִּקְרֹא עַל שַׁדְמוֹת זְהַב־הַבָּר8
לַמָּוֶת אֲדֹנָי
וְהִמְטִיר דָּם עַל מַעֲנוֹת־אֵת
וּקְצִירוֹ נֶפֶשׁ חָי.
מנגינה זו “שיר־דמו” הוא. אבל דמו הרותח מהו? – דם קדושי ת"ח ות"ט? – לא! הוא בוחר למות במלחמה ולא ב"שמד". לא, הוא לא יפשוט צואר להורגים! סַיִף חד יש לו וידיו חמומות, ואם חַיַּת־אדם תפגע בו – יתן דם תחת דם! – אפשר, דם רותח זה הוא דמם של מקַדשי־השם בספרד? – לא! אין הוא שה לטבח יובל בסך אל ה"אוטו־דא־פֵי" של כל הזמנים וכל הארצות! הוא ינפץ את ראשו אל הקיר ובלבד שלא יהא לְרַאֲוָה להצרים! – ואפשר, הדם הרותח הוא דם המתים ב"אחד"? – לא ולא! הוא כבר נואש מאלהים, – ולמה לו, ללֵב שנתרוקן מאלהיו, ספוגים של צמר להאריך גסיסתו? – הלא צִנה וסוחרה ללבו וחרב בכפו, ולמה זה ימות בלא התנגדות – אך בקריאת “שמע ישראל” בלבד? – ושמא הדם הרותח בו הוא דמי־המכַּבים? – אף זה אינו! המכבים הסירו את פסלי־הנכר מקרבם, נלחמו ביוונות לשם היהדות. והוא – לו לעצמו יש עצבי־שַׁיש קדושים. בשעה שהוא נלחם בגויים שונים. בה בשעה הוא מקבל מהם את תרבותם, את סופריהם הנערצים את אמנותם הקדושה להם… וחוץ מזה, בימי־המכבים היה זב הדם השפוך על קידוש השם והאומה – על קרקעה של אותה אומה, על קרקע־המולדת; עכשיו יורד דמו הזב מתוך שלשה־עשר פצעים, ואפילו אם יאדים הדם את התהום, יֵרד לא על קרקע־מולדתו, אלא על קרקע־זרים… כמה עמוקים הדברים וכמה הם נוראים!… ואולם הדם הרותח בו הוא דם כובשי־כנען: אף הם היו עדיין עובדי עבודה זרה ואף להם לא היה עוד קרקע, לא היתה ארץ־מולדת. כמוהם כמונו חייבים אנו עוד לכבוש לעצמנו את הארץ ולבנות בה בנין עדי־עד לדורות הבאים. ולכבוש זה קוראת ה"מנגינה" הנפלאה, “מנגינת הדם והאש”. –
חזר וניעור טשרניחובסקי מימי חבת־ציון ומימי־הציוניות הראשונים! טשרניחובסקי של קרים ושל אודיסה ושל היידלברג. טשרניחובסקי הבריא, הרענן, החסון, המשתחוה לפני “פסל אפולו” והמעריץ את “שַׁדי”, אלוהי־המדבר – “אל־אלהי־כובשי־כנען בסופה” – –
ושיר לאומי שבלאומי זה, “הכרזת־בלפור” הפיוטית שקדמה להכרזת־בלפור המדינית, לא עכּב אותו מלכתוב שיר שהוא כפירה גמורה בלאומיות ואף בחברותיות, שיר שהוא האַפותיאוזה הקיצונית של הרגשת־היחיד: של זו האהבה, שאינה מכרת בגדרים של מעמדות ובחובה חברותית ולאומית. אני מכַוין להבאלאדה הנפלאה שלו: “ויהי בישורון מלך”. צורתה של בלאדה זו אין כמותה לקסם. באמצעים היותר פשוטים, במלות היותר רגילות, על־ידי מה שחוזרים בה בכל בית החרוז הראשון והרביעי בתור “פזמון” משיג המשורר את הרושם היותר אדיר. שום פַּתוס, שום קישוטים פיוטיים אין כאן. הכל תמים כל־כך ופשוט כל־כך – וכל־כך מרומם ונשגב ומוסיקאלי! – יודע אני אך שיר אחד בעולם, שהשיר העברי יכול להִדַּמות אליו. זהו: Es war ein König in Thule, שבא בתוך החלק הראשון של “פויסט”. אבל השיר העברי רוח אחרת לו:
מלך־ישראל, שלא נקרא בשם, כבר זקן בא־בימים, אבל “עודנו מחזיק שֶׁלח” – עדיין הוא יוצא למלחמה על אויבי־עמו ומציל את ארצו מגוזליה. ואולם למלך זה יש שפחות הרבה שהן עסוקות בטְוִיָה, וביניהן אחת, שהיא “כולה־נוי”. לא היה לה תמרוקים ולא סכה במור, אבל גזרתה היא גזרת־הנאהבות ו"עיניה נוטפות אור". והמלך הזקן אָבד לבו. הפלשתי התנפל על ארצו – והוא יוצא למלחמה על הצר. אבל אך ירד מן ההר ובא במורד – והנה שכח את אוצרותיו, שכח את תהִלתו, שמלאה ארץ, ושכח גם את הרמונו עם נשיו ופילגשיו. טס נֵץ – והמלך הַקַּשָׁת המצוין לא ראה אותו; הוא צועד על עברי־פי־פחת – ואינו מכיר בסכנה הצפויה לו. הוא שכח את ארצו, שכח את מטרתו, שכח את הפלשתים, שכח את עצמו –:
הוּא חָזָה אַךְ הָאַחַת.
הוּא רָאָה עֵינֵי־אוֹר.
יתר על כן: יודע הוא, שלא ישוב ממערכות־המלחמה; הוא יודע, שקרב קִצו. ואולם הוא יודע עוד דבר אחד: יודע הוא, שאם זקן וְשָׂב הוא באהבתו, ימות בה צעיר ביותר. אהבתו ניצחה את הזקנה ואף את המות. רגשו צעיר הוא וחדש הוא עמו, ומדכא הוא את כל שאר רגשותיו – לנשיו, לפילגשיו ולילדיו, לעמו ולארצו, ממית את אהבת־הכבוד שלו, משכיחוֹ את חובות־המלך. הוא רואה אך את האחת: את השפחה, “שכולה–נוי”, ואת עיניה ה"נוטפות אור"–
והאֲלָהָה זו של רגש־האהבה, רגש־היחיד, יצאה מעטו של טשרניחובסקי בימי המהפכה הגדולה בעצם ימי־התגבורת של הסוציאליות והלאומיות, בשעה שמִלחמת המעמדות והמפלגות, שעומדות על בסיס חברותי ולאומי, הגיעה עד מרום־קצה. והימנון זה לאהבה המוחלטת, שאינה יודעת גבולים וגילים ומעמדות שָׁר משוררנו אך שנה אחת לאחר ה"מנגינה" הלאומית־הציונית! –
אכן, חידה הוא המשורר, חידה, שאין פתרונים לה! – כל מה שנאמר עד כאן לא בא אלא כדי “לשבר את האוזן”: כדי לקרב אל השכל את ההופעה היחידה־במינה בתוכנו, שֶׁשמה “שאול טשרניחובסקי”. מקומו, חינוכו, זמנו, התנועות, שהיה נתון בתוֹכָן, – כל אלה עושים אותו יותר מובן. אבל עודף נשאר תמיד – ועודף זה היא זו הנשמה היתרה שאנו קוראים לה כשרון בחסד־עליון. הרי זהו ה"גרעין" שדבר עליו טשרניחובסקי עצמו בהימנונו “לעשתורת ולבל”: סוד יש בו. אבל כדי שיצמח הגרעין ויעשה פרי, צריך שיותן באדמה מתאמת לו ושיֵרד עליו הגשם; אם לא – ירקב ויהא לאין. וגשם־נדבות זה בשביל הגרעין הסודי, שיָרשׁ המשורר הגדול מדורי־דורות. היו קרים ואודיסה, היידלברג ולוזאנה, חבת־ציון והציוניות, הפרעות והמהפכות. המלחמה ותגבורת־הלאומיות, חינוכו ואהבתו, נצחונותיו ויסוריו, – יסוריו, שאף הם נעשו לו נצחונות על־ידי בת־שירתו הגואלת.
אודיסה, חמשה־עשר באב תרע"ח.
-
עיין “השלח”, כרך ל"ב, עמ' 450–451; שאול טשרניחובסקי, שירים חדשים. ליפסיה תרפ"ד, עמ' ט’–י"ב ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות