אהבתי באותה תקופת־האביב את העלמה זופיה, ואהבתי כה חזקה היתה, עד כי לפעמים הייתי מתעלף מחום־אהבתי. ימי־השרב של יוני שמשו בשבילי בבחינת מנות גדולות של יגון־התעלפות, צפית אין־סוף ומלנכוליה, האוכלת את לשד־הנפש, כחומץ יוקד. הייתי גר באותם הימים בפנה שכזו של פלך ס. אשר לא רק שלא צוינה במפות המפורטות ביותר, אלא שממנה לא עוד היו נוסעים לכל מקום־שהוא, כי מכאן ואילך נמשכו החולות וקמות־כוסמת עד אין סוף, המגיעים ודאי עד שפת הים הבלטי. שלש פעמים בשבוע היתה מגיעה אל בירת־סביבתי עגלת־הדואר, המביאה לי מכתביה של העלמה זופיה. שלש פעמים הלך להביאם השליח מהיר־הרגלים – זולת זאת לא הייתי קים אלא כיצור ההולך ויבש מרוב כמיהה וערגון… עגלת־הדואר באה אל תחנת הדואר לאחר עברה על בצות בנות ארבעה מילים, בשעה הי"א – השליח כבר היה עומד אז על סף בית־הדואר כשהוא מגרד בגבו בדלת; אפס עד שובו הביתה בפסחו על כל בתי־המרזח שבדרך, כבר היתה השעה השניה ולפרקים אף השעה השלישית אחרי הצהרים.

אותה שעת־הצפיה היתה מתישה את כוחי ביותר. סבבתי מחלון אחד למשנהו כשאני נותן את ידי לתרגילי־רוח שונים. העלתי על זכרוני והחלותי מפרש שמות תמוהים שונים, כגון: צ’וקיזדה, טיטיקכה, דבלגירי, וכה הייתי עוסק בתרגילים בלשניים אלה ואחר הולך ומונה את השעות והרגעים, הרגעים והדקים, ויש כי בתנועה סודית הייתי מסב קדימה את חוג־השעון הגדול…

ופעם עם שעת־צפיה כזו לבואו של השליח מהיר־הרגלים נצנץ במוחי רעיון גאוני ממש: – החלטתי בנפשי, כדי להמנע מאבוד זמן, לנסוע בעצמי אל תחנת־הדואר.

הייתי רוכב על סוס, בדהירה שקטה, ערה ונוגה, תוך כדי הזותי בריסי־עין משפלים בבטוייה הערבים של בעלת עיני־הינשוף, אשר לרגע ירגיעו את נפשי מזועזעת־העצבים, הנמשכת תדיר למקומות־אושר שרויי־ערפל.

הייתי נצב לפני בית־הדואר בשעה העשירית, נכנס אל המשרד, מברך בשלום האדון איגנצי ומצפה. האדון איגנצי היה השליט היחידי במשרד. איש צעיר עודו היה, אך הזמן נתן בו את סמניו בלא־עת. הוא היה יושב תמיד ליד המכתבה לבוש מעיל, המזכיר את המדים בימי מלחמת אונגריה, המָכתם בשש מאות מקומות, בעל שכבת־רפש עבה מלמטה. צווארון־גומי – יושב ומסדר את המכתבים, מחתים אותם וכותב אגב קרצו בגבותיו האדומות.

שערותיו הרכות, הבהירות־דהות כבר הקרחת נתנה את סמניה בהן מעל למצחו – ודאי לא בשל שפע־מחשבותיו, אף לא לאות, כי הוא מרבה לזכות מהחיים, אלא פשוט – מתוך הפקרות שבעניות החלו מתחמקות ונעלמות, קצה־אפו בדמות עקב האדים לא משתית י"ש־צמחים אפילו, אלא ללא כל סבה – אפשר מתוך בכי כשאין איש רואה, מתוך דמעות…איש־הרגש היה האדון איגנצי והוא היה נוח להתלהב כאומנת.

את משרד־הדואר הקטן חצתה לשנים מחיצת־עץ שאינה מגיעה עד התקרה ואשר מאחוריה נמצא רכושו הפרטי של נשיא־המשרד, מעבר המחיצה הגיעה תמיד בכית־ילדים כבושה, קול־חצוצרה, שריקה, רקיעה, הדי מלחמות־יד, צויצה, מהלומות – ולפרקים היו מגיעים משם צלילים וריחות כאלה, אשר העט נרתע מהעלותם על הניר. האדון איגנצי היה אב לתשעת ילדים.

– תשעה מספרים, אדוני הנכבד, כפרג, ח־ח־ח… – היה אומר עם הציגו לפני את סטש ואת יש, את וצ’יה, קז’יה, מניה, יוז’יה וכו'.

ויש עם בואי בשעה קדומה ולא מצאתי את נשיא־המשרד, העוסק באותה שעה בשוק בקנית חמאה, חלב, תפוחי־אדמה, גריסים וכו', היתה מופיעה בדלת הצרה של מחיצת־העץ אשתו, המשתדלת לשעשעני בשיחה.

די לעצום את העינים למען העלות על הזכרון בבליטות מתמיהה את קרבן זה של שלטון־הגברים.

איני סבור, כי היתה מסירה או מחליפה לפרקים את חזיתה, המבריקה בשכבה העבה של הנוזלים, אשר נשפכו עליה בעבר הרחוק, נוזלים בעלי הרכבה חימית שונה, או את שמלתה מלאת־הטלאים. היא לא היתה אלא בת שלשים ולפנים ודאי בין יפות־התואר מקומה – אבל באותה שעה לא היתה אלא שלד יבש ומעונה עד כדי כך, כי נראה כדבר מעוך. כתפותיה המחודדות, עצם־הבריח הבולטת, שדיה הנופלים, כפותיה המרוסקות, הפנים הצהובים עם זויות־השפתים הנוגות, הנוטות למטה כעומדות לפתוח בבכיה – הזכירו, לבלי דעת מדוע, סיח, אשר זו שנתו הראשונה להרתמו למחרשה. איני יודע אם היתה לפרקים סורקת את שערותיה ורוחצת את פניה – כי תל שערותיה האסופות בולט היה תמיד על קדקדה, אך לעתים תכופות ודאי רחצו את עיניה דמעות מרות. בעינים אלה מצוי היה משהו, אשר היה פוגע בה, הביא לידי כאב כמעט, פחד־עד לן בהן, משהו, אשר הנהו דמעה למחצה וקפאון למחצה.

ולמען הביא את העניות לידי שלמות מצויה היתה שוב גברת פוריה זו שרויה במצב, אשר לו מטיפים הסוציולוגים והסטטיסטיקים הצרפתים בחוגי המין היפה של מולדתם הצרפתית.

מחשבותיה של אשת איגנצי לא היו עוברות על גבול־דירתה – היא לא ידעה לדבר על משהו, שאינו נוגע באופן ישר לילדיה. יֵש חלה במחלת־האבעבועות בימות החורף. יוז’יה מחלת הטיפוס עברה עליה, ווצ’יו – מחלת־האדמת, הלה בעל הברכים החודרות מבעד החורים של מכנסי־הקטיפה הכחולים – מוכה־קרמת, ואותו התינוק חש בקיבתו, דלקת־הריאה, הקדחת, השעול, המלריה, איזו “שלהבת־אש”, מחלות אנגליות, יינות, שמנות־קיק, שמנים, אבקות־רפואה, תחבשות, כוסות־מציצה… – ה, אל אלהים!

בחדר הצר, שרוי־הטחב, הדומה לתבה, מוטלים בכל אשר תציץ העין מזרונים גדולים וקטנים, על הספה הבלויה והקרועה, על הארגזים והכסאות הסמוכים האחד לשני, ועליהם – שמיכות עם מוך יוצא־דופן, כרים, מוטלים אי־כאן ואי־שם בגדי־ילדים בעלי צורה ודמות שונות, על גבי החבלים מתיבשים לבנים לחים – ומסביב נשא ריח משפחתי ושל בית־חולים גם יחד.

הייתי נכנס שם לפרקים, יושב על הארגז ומקשיב לספוריה של אשת איגנצי, בסָפרי, לפי דרכי, את הרגעים והדקים. היא ספרה לי, כי בנה הבכור בן־התשע סטש הוכשר כראוי אל הבחינות על־ידי המורה המקומי וכי ודאי יעמוד בבחינות אל המחלקה הראשונה; כי ברוך קויַט גופא לקח על עצמו לאחר משא־ומתן ממושך לתקן ממעיל־הכחול הישן בגד־תלמידים; כי אזרח נדיב־לב אחד, נגר, מכין חנם אין־כסף מטה, בה ישכב סטש בעיר – אך…האכסניה…

מה נורא היה צלצול המלה הזאת בפיה, ומה התעלפו באותה שעה רוויות כאב עיני הזכוכית שלה, העינים השקועות תדיר בהרהורים קהים!…

אותו סטש התהלך בתוך עדר הילדים בנעליו העקומות עד להפליא ולבוש מתניה בעלת זרועות שחוקות. הוא נהם דבר־מה ללא־הפסק בהחחזיקו בידו ספר־הדקדוק, ולשם שעשועים היה באין־רואה מזכה את פלוני ואלמוני בסטירת־אוזן או עומד ובהבעת שויון־רוח מחטט באפו.

– סטש, למוד! סטש, למוד! סטש, למוד! – היתה חוזרת מיכנית האשה עם שמעה, כי הנהימה נאלמה דום.

עודי זוכר אותו הקול החד, הצעקני, המשמש הבעה לתקות־עוני עלובה…

…תמהתי רב תמיהה עם בואי פעם אל המשרד וכל קול לא הגיע לאזני מעבר המחיצה. האדון אגנצי ישב ליד השולחן וראשו נתון ללא־איל על ידיו. דברי־ברכתי לא הגיעו מתחלה אל אזניו וכאשר לבסוף נשא את ראשו והציץ בי –הכרתי מיד כי דבר־אסון קם והיה.

– אדוני, מה לך? – קראתי כשאני נוטה אליו.

– לא־כלום…– השיב בשויון־רוח.

– והיכן האשה?

– השד יודע, היכן היא…ברחה.

– האיך זה ברחה?

– נו, ברחה וחסל…עזבני נא לנפשי!

– עם גבר ברחה?

– לא, יד גבר לא היתה בדבר.

– והילדים, היכן הילדים?

לאחר שמעו שאלה זו קם בעצלות ממקומו, נגש אל החלון ורגע עמד שם. זרועותיו נמשכו למעלה, כאלו התכון למתוח את גופו. אחר הסב את פניו לעברי, הציץ בי במבט קפוא, כהבט שועל נרדף, בעל רגלים פצועות, כשהדביקו בו כלבי־הציד – התקרב והחל מספר בלחש תוך כדי גרדו בצפרנו את טפות־החלב מעל השלחן.

– דע לך אדוני, אני…

ונאלם דום בחייכו חיוך־שטות. הצצתי בעיניו.

– אַ! – השמעתי קול־לחש בעמדי על הדבר.

שעה רבה היינו מהלכים האחד ליד חברו, שרויים בשתיקה. פעמים אחדות הסתכל בי ביגון רב, בקנאה יתרה, אשר אותה יחוש ודאי אדם חף־מפשע הנדון למות, עת לכתו בין ההמונים העוינים אותו ואף על פני אחד מהם לא יראה הבעת־השתתפות. ראיתי כמה הוא נושא את נפשו למות, כי במוחו אין כל הרהור ואם פועלים הרהורים שהם הרי הם כאותם חפני זכוכית־נפץ.

– הנער עומד היה לבקר בבית־הספר – החל מספר בקול נחר וכבוש – לא יכולתי… לא מצאתי בי עוז לשלוח יד בגנבה; מעודי לא נקפתי באצבע לרעת מישהו, איש ישר הנני… ולבסוף; למה אלך הלוך והתפורר, מי שם עין בי? בעניי הרב…

ופתאום החל מדבר במהירות בקול הולך וגובר, בצעדו סחור־סחור לאטו.

– באתי לפנות בוקר, קראתי לאשה ואמרתי מיד – ככה הוא הענין…היא עמדה במקום, שאתה עומד עכשיו בו – והיא, הכלבה, אף הגה לא הוציאה מפיה, רק בידה נגעה בירכי, הציצה, נעה בראשה ונכנסה לתוך החדר. אני מציץ בעד סדק־המחיצה ורואה – היא עומדת ליד החלון כאָניץ ובוכה בחשאי, כדרכה דמעה רודפת דמעה, אך כל הגה לא תוציא! מיד הבינותי, כי רע הוא הדבר. ישבתי כאן, על הארגז, וכה נשארתי יושב עד אור־הבוקר.

בבוקר יצאתי לאויר־העולם, כי השקט השורר בבית החל ממש שם מחנק לנפשי: פסעתי בדרך המלך כמהלך שתי פרסאות. האויר היה רווי־טל, קריר. שכבתי סמוך ליער: שוכב אני וראשי הולם כהלומות קורנס הנפח על סדנו. ויש ודבר־מה היה לוחץ בלבי בעוז כה רב, כאלו איש שאג בקרבי. כארבע או חמש שעות שכבתי שמה; שבתי על עקבותי, כי שעת־העבודה כבר הגיעה ובאה. אני מטה אוזן: בדירה שקט. הצצתי מעבר הדלת ואני מתחיל רועד: אין איש. הכל הניחה, אף סמרטוט לא לקחה אתה, אספה את הילדים והלכה לנפשה.

– אנה?

– יצאתי במרוצה ללא־כובע, אני רץ, חוקר את מי בני־האדם. – בכביש, הם אומרים, ראו אותה מהלכת. כחצי מיל רצתי: אין! והנה אני מסתכל מן הצד, ורואה אותם מרחוק, מהלכים בדרך צדדית, מחנה שלם. את קז’יה היא נושאת על שכמה, את הפעוטה על זרועותיה, ואת השאר מניסה, מניסה…

לא יכולתי קרוא, כי משהו שם מחנק לגרוני וכוחותי עזבוני. עם ראותה אותי הרימה מעל אם־הדרך אבן כככר לחם, והתקרבה לעברי. התגוללתי לרגליה, החילותי מנשק נעליה, מטיל את עצמי על אם־הדרך – לשוא! לא תשפיע עליה ולא־כלום; גם אם בסכינים תבקיע את גופה – לא ולא! ובינתים הילדים החלו גועים בבכיה…

פתאם הדפני מעליו, קפץ דרך הדלת אל חדרו ונפל על המטה. בבואי אחריו מעבר המחיצה ראיתי, כי תקע את ראשו בתוך הכר והחל מורט אותו בשיניו ככלב. נשא קול־בכי פראי, איום, כבכי־חיה…

יצאתי. עם מצאי את מכתבה של העלמה זופיה לקחתיו ומבלי דעת איככה קם הדבר מצאתי את עצמי יושב על האוכף. לא העזתי ולא יכלתי לפתוח את המעטפה. – ואף־על־פי־כן – כמה מאושר חשתי את עצמי במנת־ההתחסדות הקטנה, אשר בלבי. אפס רשרוש האויר בעשות הסוס את דרכו בדהירת־חפזון, ואף המכתב, אשר לחצתי אל לבי – לא היה בהם להרחיק מעל עיני את מראה אשת־עוני זו, הפוסעת בתוך עולם אין סוף לו…