עם רדת הגברת חוה מעל קרון־המסע עברה חיש־מהר את בית הנתיבות ומצאה את עצמה עומדת בחצרו המרופש. עמדה שם כרכרה רעועה, רתומה לצמד סוסים זקנים וכחושים. בהתקל מבט עינו של הרכב באשה, העיר בהצלפת־עוז את הסוסים השקועים בתרדמה, ובקול שאון הסיע את הכרכרה סמוך לה.
– התוכל להובילני אל בית־החולים? – פנתה אליו הגברת חוה בשאלה.
– וכי למה לא אוכל להוביל? לשם כך הן אני עומד כאן יום־יום. הגברת בדעתה להביא לשם חולה?
– לא, אני עצמי נוסעת שמה…לבקר חולה.
– נו, אם כן בבקשה, גברת נכבדה, לשבת בכרכרה.
– וכי כמה תדרוש בשכר הנסיעה?
– אי…הבלים! חצי־רובל בסך־הכל תתני לי, גברת נכבדה…
הגברת חוה ישבה בכרכרה והעגלה רבת־הימים החלה מנתרת ומקשקשת בחצר המלא סלעים ופרצים. עם עבור הסוסים דרך כל העירה כולה והכרכרה עזבה מאחוריה את הבתים האחרונים ומצויה היתה בשדה־יה. נראתה מרחוק שורת הבנינים של בית־החולים. באויר־האביב הזך וספוג־האורה ועל פני שטח הירק המבושם של השדות והכרים, אשר זה־עתה עברה עליו התעורה – בלטו בתי־הלובן הגדולים בדמות גושים עכורים. הגברת חוה הסתכלה בהם ובסביבה בהבעת־תמהון ידועה. עם נסעה באותה הדרך בפעם הראשונה בלוית אישה החולה בימי שלהי פברואר, בעצם תקופת־השואה, כמעט לא הרגישה כלל ולא עמדה על הנוף. רק אי־אלה דברים נתקעו בזכרונה: עץ־ערער קטן וחולה בעל כנף מרוסק בין בימות הקיץ ובין בימות החורף, מעורר תוגה כמראה איש נעדר־יד; עמוד הציון המט, נטית־הדרך הפתאומית… למראה רוך השדות נתקעו הזכרונות באכזריות יתרה ועמדו לפני עיני הנוסעת בדמות כלים לא ידעו רחם, כלי אכזריות, אשר היא חשה אותם לשעבר בגופה. ככל שהלכה וקרבה אל בית־החולים כן תקפו עליה ורבו הזכרונות. לבסוף עמדה הכרכרה למול אגף־החזית של בית־החולים. הגברת חוה ירדה מעל הכרכרה, שלמה לרכב את המגיע לו, בקושי פתחה את דלת־הכניסה כבדת־המשקל והפנתה את צעדיה אל מדרגות־האבן הרחבות, המובילות אל הקומה. בלשכה מצאה רופא צעיר, המפקח על מחלקת החולים הבלתי־אנושים, אשר עליהם נמנה גם בעלה. הרופא הצעיר שחח אתה באדיבות יתרה ולא גרע עין מפניה החורים וההדורים. הוא הרגיע את רוחה במשפטים מספר בעלי נעימות מדעית, אשר ודאי היה פונה בהם תמיד אל כל הנשים, האחיות והאמהות, המבקרות ובאות לשאול לשלום חוליו. אחר הביא אותה למטה והובילה דרך חצר רחב־ידים לעבר בנין בודד, המצוי בתוך גן השרוי במנוחת־עד.
– איני מרשה לגברת לשבת אתו שעה ארוכה – אמר עם בואו אל הפרוזדור, שחצה את הבנין לכל ארכו.
– טוב, אדוני הרופא.
הם עברו דרך דלתות סגורות אחדות ועמדו למול הדלת הששית מימין. הרופא פתח בחשאי את הדלת במפתחו ובא אל החדר, המשמש חדר־השיחות. הגברת חוה נשארה עומדת ליד הדלת ורק בעזוב הרופא את החדר ישבה על הספה הקטנה. היגון, הפחד, הצער ואי־המנוחה, אשר תקפו לסרוגים עד אותו רגע את כל ישותה – החלו מתחמקים ועוזבים אותה אחד־אחד. לעומתם החלה גומלת ובולטת הרגשת־מנוחה עזה וגברית, בא לידי ביטוי ההרואִיזם הבלתי־מאוכזב המיועד לנפשות הכואבות ביותר. עד־מהרה נפתחה הדלת ואל החדר בא איש צעיר, דל־גוף, בעל שערות פרועות וכשלבושו נתון עליו ללא־סדר, עיניו הכחולות־כהות, הבולטות והבלתי־נעות נוצצו בברק מנבא רעה, שפתיו חרוכות־החום זעו בתנועות־כאב ואת הלשון המיובש חנם התאמץ להרטיב מדי רגע. המטורף, דומה היה, לא יחד תשומת־לב כלשהי לא לאשה, שבאה לבקרו, ולא לרופא – הוא השתמט מהם בהבעת אי־רצון וצעק בקולו הנחר:
– וויצ' ק יסטשמבורסקי עסק באגרונומיה, ואני, הנריק דומברובסקי, אעמוד מתוך בסיס רחב יותר, סוציולוגי, על חידק האלטרואיזם…
פתאום תקע מבט־עין מסביביו וכאלו זה עתה הבחין בנוכחותה של חוה. מיד נגש אליה ובהגישו למול עיניה קרום יבש של גבינת־שויצריה פנה ואמר:
– הנה ראי והסתכלי, אשת נשואי, הואילי נא וראי מה אני נושך, מה אני מלקק, מה אני אוכל אכילת־תאבון תאותנית…
– אדון דומברובסקי – קרא הרופא – וכי נאה הוא לבלי ברך בשלום את האשה? היא באה לבקרך, אדוני, לשוחח אתך, ואתה – לא־כלום? נשקה נא, אדוני, אותה תיכף בידה!
החולה הציץ בו בעיני מרד, התהלך על פני החדר וקרא:
"והיות שומר הקברים, דמעה
ואהבה יבקשו…כצל דמה,
אותו כנף הכרובים תרים
בין תוהו והזית־קברים"…
הרופא נגש בחשאי אל הדלת, פתחה ובמהירות־זריזות התחמק מתוך החדר. הגברת חוה הוציאה אותה שעה מתוך סלה קופסת סוכריות, פתחה והגישה אותה לבעלה. הוא התנפל מיד על הסוכריות, חטף מלא חפניו ומלא בהן את פיו. בבלעו את מנת־הסוכריות הראשונה, חטף מנה שניה, שלישית, ולבסוף הוציא מידיה בחטיפה את הקופסה והחל מלקק את שיירי־הממתקים. כשלא נשאר עוד מה ללקק, הציץ באשתו וחזר שוב לשיחתו. מבלי הפסק את הליכתו על פני החדר, השמיע פעמים אחדות בתוך שטף של מבטאים שונים:
– חוה’לי…חוה’לי…
היא התאמצה לאחוז בידו ולהושיבו לידה, אך הוא היה מתחמק ומשתחרר ממנה בכל כחו. לבסוף ישבה היא עצמה על המטה וסמכה את ראשה על ידיה. עם נגעה בגופה בכפות ידיה הרוטטות עם הגידים התפוחים, שוב חשה בלבה את להב־השלח, אשר חצה את חייה… בהרהורי־פצצה מהירים הדומים לברקים העלתה על זכרה לילות־החשכה, אשר עברו עליה בבית זה משום בעלה האומלל, לילות דומים למרחבי־עולם סודיים, שטופי מים מתים, אשר בהם תשלט אפלת־עד. במשך רגעים מספר התאמצה בעצבים בריאים לחוש ולעמוד על מכאוביו הנוראים, יסוריו האיומים. ברכזה רכוז בן־מאמצים את כל ישותה הרהיבה לחדור לתוך מחילת־אימה זו, להבחין בסודותיו של ענין מאוס זה, ולהלחם! אח, להלחם! והן לשם זה היא באה. לאסוף את כל גבורות נפשה, אשר בן־האדם רק זוכה להן, ולקום על האויב האלמוני. אם רוח־רעה היא – תתחמק, אם פצע הוא – יגלד, ואם רק פחד הוא – יורחק, ואם כאב בלתי־מובן, בלתי־נתפש – אחת דתו להאסף!…
המטורף נעצר לרגע לידה, ואחר ישב על המטה והחל מפהק או משוחח שיחת־לחש עם נפשו, לסרוגים. היא חבקה אותו בהרגשת־אהבה נאמנה, אמצה את ראשו אל חזה והחלה דוברת בקול שקט ונלהב:
– הנריק, שמע נא לקולי בתשומת־לב, הנריק שלי… אמור נא לי, מה לך ומה נראה לך…ספר לי כל זה אל־ברור, למען אוכל להסביר לך את הדבר. עיין בדבר ותוכח לראות, כי אני אחלימך ללא כל אמצעים. וכי עודך שרוי בפחד?
החולה שתק, את עיניו תקע ברצפה כשהוא נע בתנועות־פלא שונות.
– וכי עודך שרוי בפחד – לחשה הגברת חוה עם התרפקה עליו בכל חום־גופה. קולה צליל כה מוזר היה לו, עד כי זר נראה לה, ולא היתה מכירה, כי קולה הוא.
– אה, אה… – לחש דומברובסקי.
היא נאלמה דום וכולה שקועה בסערת־העוז של נפשה. היה עם רצונה באותה שעה להעביר בהתאמצות־רצון לתוך גוף החולה את בריאותה היא. בידים בלתי־נתפשות חפשה בתוך האפלה את פצעי נפשו. היא התאמצה לחדור דרך שלבים בלתי־מושגים לתוך מכאוביו, למען עמוד עליהם ולהכירם…
– חשוב בדבר זה עתה – אמרה – חשוב בדבר עתה ותמיד, חשוב בדבר כל פעם אשר יתקפך הפחד…
– הוא נמצא מתחת לכל הדברים, מתחת לכל הדברים…
– אל תיחת! אנא רק הגידה לי, לחוה’לה שלך. אני אסביר לך מיד הכל!
הוא נשא את ראשו והסתכל בה במבט־אהבה, במבט מימים עברו. פניו הביעו כאב לא־יבוטא. התעטף על אשתו ופלט לתוך אזנה בקול רווי־סוד:
– יקחוני…
– אני אסביר לך מיד! אחוז נא בידי, אָ, כאן. אחוז בידי בעוז! וכי לא אוהב אותך?…
– שוב יקחוני…– החל מדבר כשהוא מסתכל בה בעינים פקוחות לרוחה. פתאום התאושש והחל מהלך על פני החדר כשהוא נע בראשו ומשמיע את כרוזו:
– וויצ' ק יסטשמבורסקי עסק באגרונומיה…
הידים, בהן החזיקה חוה לרגע את ראש בעלה, נפלו אין־אונים משני העברים. היא החלה בוכה. דמעות בלתי־פוסקות החלו נגרות על פניה, דמעות, אשר אין בהן להוציא את הכאב מתוך הלב, אלא מוציאות מתוכו חיים; דמעות, הבוקעות ויוצאות מגופו של בן־האדם כצאת הדם מגידים מבותקים…הדמעות ערטלו איזה פצע בלב, גלו שרטון בנפש וחדרו עד לשרשי הכאב…
לא יכלה לו, לרע. מאומה לא תתן ולא תוסיף האהבה, אשר, דומה, בהרים תבקיע לה דרך, אין מועיל ברצון, המתגבר על כל קושיים שהם, ולשוא הן הצפיה המתמידה והאמונה העורה בעזרת היושר. היא ישבה מבלי שאת את ראשה. החולה חזר וישב לידה ושחח עם נפשו. מבעד הדמעות ראתה את עיניה הפראיות, הראש הרועד, תנועות הידים נעדרות־המנוחה, את הגולגולת, אשר לא עוד נמצא בה משהו, את ענויי־הגוף ללא הועיל…
– וכי היכן היא נפשך האלמותית? – הרהרה תוך כדי הרגישה כויצת־צער נוראה. הרהור זה, כשלח, נתקע בלבה, וכפעם בפעם היתה שולחת אותו בה, עד כדי אכזריות־פרא!
פתאום נגע החולה בזרועה. היא הציצה בו ופניה עטה חורון־מות. על פניו שפוכה היתה הבעת־אגואיזם מאוסה, הוא הצטחק תוך כדי עשותו תנועת־בקשה נמבזה. בקפיצת־חטף קמה ממקומה והתנפלה לעבר הדלת. המטורף עצר בה בחצי הדרך. באותה שעה נפתחה הדלת והרופא דחק את המטורף לפנת־החדר אגב אחזו ביד חזקב בכנפי מעילו. הגברת חוה יצאה במרוצה הפרוזדורה, מצאה את הדרך אל המבוא וכעבור רגע כבר מצאה את עצמה עומדת בחצר מרוצף־האבנים. עם פסעה על האבנים פתחה בהתיפחות עמוקה וקולנית, אשר דמתה לצעקה, מבלי הזיל אף דמעה יחידה. היא כמעט שבטוחה היתה, כי נעליה עם נגען באבנים הן רומסות ודורסות בעלי חיים אומללים שהם. מבלי הבחין אנה היא הולכת מצאה פתאום את עצמה בשער, המביא לדרך צדדית. היא הלכה בדרך זו מבלי שאת את ראשה, מבלי יכולת להסב את עיניה מעל האדמה, מבלי עצור בדרכה ומבלי אף הלאט את צעדה. תנועה מיכנית ונעדרת־שלטון, תנועת דבר הנדחף מאיליו, עצרה בה מהמשמיע קול צעקה עזה. על אם־הדרך נמצאו אי־אלו שלוליות בלתי־עמוקות בעלות מים אפורים. אי־כאן ואי־שם בלט ברפש עקב רגל יחפה. לפני ההולכת עבר משלולית אחת לשניה נחליאלי קטן. הצפור עברה בטיסה ממקומה כשהתקרבה אליה הגברת חוה, עפה לעבר בצה שניה, באה לתוך המים, התהלכה הנה ושוב, עקמה את ראשה ושלחה למולה מבטים בוחנים־זהירים. מזמן לזמן השמיע הנחליאלי שריקה, אשר נעימת־רוגז נשמעה בה… עיני הגברת חוה, אשר מרגע צאתה מבית־החולים לא ראתה אלא חללי־דברים בלבד – נתקעו עתה בבעל־כנף הקטן, כנקודת חיי־עד.
– מה מאושר אתה, מה מאושר אתה!… – לחשו שפתיה הרועדות לעבר הנחליאלי.
אט־אט עבר מבטה של האומללה ונתקע באפר שבצדי הדרכים. גבעולים מבריקים לאין־ספור התאמצו להבקיע אל הכביש, לחדור לתוך שכבת שברי־הלבנים. הגברת חוה הרהרה רגע, רגע קצר, כהרף־עין, בשרשים הרכים של צמחים אלה, אשר שם, במעמקי האדמה, ממששים־נוגעים בזויותיהם החדות של האבנים המנופצות, שקבעו להן מושב בתוך הקרקע, מתכוצים מתחת לעקבות ההולכים תוך כדי חפשם להם דרך ועסיס. מאחורי הבור השתרעו כרים שרויי־ליחות. גשמות־האביב הותירו בהם אגמים שטוחים של מים כחלחלים, שעברו על גדותיהם אי־כאן ואי־שם. ברצועות מים אלה נשטפו תלמים ארוכים, צהובים־בהירים של פרחי־התיאה, ובמקומות־יבשת, מתחת לצלם של עצי־לוז, נראו פרחי־תלתן כחולים־כהים. מסביב נוצצו לאור השמש עשבי־המשיבה הצעירים. עיניה הכואבות של הגברת חוה תעו ללא־מעצור על פני התלמים הרכים של הירק – והוציאו מתוכם והביאו לתוך הנפש פנימה סם־מרפא מחלים ומרפא.
– מה מאושרים אתם, מה מאושרים אתם!… – לחשו שפתיה.
הירק הצח וערב־הרב של הדמויות, קפלי העלים הרחבים, העסיסיים, הטיותיהם הריטמיות של העמודים הגבוהים בשל הרוח המנשב בהם – כל זה השפיע על נפש הגברת חוה כעסיס עשבים ידועים, אשר פעולתו כפעולת סמי־רעל.
קודם לכל נראה מרחם עליה רוח השדה החם והריחני, היא נתפתתה להשליה, כי נודד מלא־חיים זה לכבודה הוא מטה את העשבים הזקופים, שט על פני הפרחים הריחניים ביותר למען שוב והתרפק עליה, למען ימחה את הזיעה מעל מצחה, יחדור לתוך ריאתה, יגע בעצביה ובסתרי נפשה, ויקרא בקולו המתוק על נחשולי־היאוש המשתוללים בקרבה: – אני פוקד עליך, השקט והרגע – הסער!…
מימין לחצר השתרע למול הכרים שביל־דרך צר. בדרך עקובת־האופנים התנשא עשב קצר ומתולתל. לעבר זה בא הנחליאלי בטיסה וגם גברת חוה עשתה את דרכה בעקבות הצפור, אף כי נתחור לה כמתוך שינה, כי אין עקבותיה מכוונים אל תחנת מסלת־הברזל. כמה זמן הלכה בדרך־זו – לא יכלה לקבוע אל־נכון. היא עצרה בדרכה כשפתאום מצאה את עצמה עומדת ליד ברכה רחבת־ידים ביותר. היא עלתה על הסכר, אשר עשבים גבוהים עלו עליו ולפני עיניה נגלה גג־טחנה שחור ורחב, החבוי מאחורי הסכר ותלי הצמחים. בקרבת מקום נמצאו טורי אגמונים מאשתקד, בעלי צבע צהוב־חור ואשר עם כל נשיבת־רוח קלה היו משמיעים קול רשרוש נוגה. סמוך לגבעולים, אשר הרגיזו את רוחה של הגברת חוה כזכרונות בית־הקברות, נתן את סמניו הראשונים בית־החרושת לנסירת עצים שבסביבה. במים השטוחים התגוששו הדגים לאור השמש, ומדי רגעים הם זעו ונעו בין גדולי האגמונים היבשים כסוף הצעיר, כאלו עברם רעד־אהבה. מרחוק, בגומא, נשמעו קריאותיהם הערבות של בעלי־הכנף הקטנים, אשר עברו בטיסה ממקום למקום, התרוממו מעלה־מעלה וחזרו וירדו בינות השיחים. על משטח־המים התרוצצו בין הגלים שביבי־שמש הפוזזים, דומה היה אף הם רועדים רעד־התלהבות. הגברת חוה ישבה על האדמה והיא חשה עתה את עצמה עיפה כל־כך, כאלו מהלכת היתה בדרך של עשרות מילים ללא כל הפסקת־מרגוע. דרך גופה היתה עוברת לרגעים אנקה מזעזעת, אפס הרהוריה והרגשותיה שקטו ורחקו כבר מאסונה. היא ראתה את עצמה נתונה בפנה צדדית, מוקפת שיחים ומים. אפס הרחק מזה, מעבר לכל הדברים האלה, חשה בתופעה אחרת, נפלאה. דמה נדמה לה, כי היא ולא אחרת יודעת אל־נכון מפני מה קם והיה כל זה, כי היא חודרת לתוך תוכו של כל דבר, כי מבטה עובר על הכל, עד אחרון־הגבולים.
– מה משולל־רחמים הכל, כמה קר הכל, כמה לא־ידע רחם…לחשה תוך כדי הסתכלה במרחב זרוע השיחים, אשר נראו בעיניה מרחוק בדמות ענני־ערפל ירקרקים. – לו הייתי מתה עכשיו כאן, לו הייתי נגררת אל המים וטובעת בהם, בשרי היה למזון לסרטנים ולרמשים והמים היו משתעשעים בו להנאתם, הדגים היו מתרחצים באותם העונג וההנאה, המרחפים בחלל האדמה המלבלבת, אשר היו ממשיכים לרחף להנאתם של אחרים…
כעבור רגע תוך כדי האנחה במרירות חזרה ושחה עם נפשה:
– כל הנופל אחת דתו למות. המות אינו בא אלינו בכלי־זיין מפואר, אף לא בשלח־בוגדים, כי אם בגרון־טבחים אכזרי. בחיוך־רוצח, בהתאם לזכויותיו, לחשבונו… אין כל רחמים בדבר…אח, מפני מה ולמה אנו חשים בו, למה ומדוע?…
ואחר רגע בהתיפחה חרישית נפלה בפניה על האדמה. שעה ארוכה שכבה כושלת ושכולה בתוך־תוכה כנעדרת־חיים. שריקת המסע, אשר עבר במישור הרחוק, עורר אותה ופכחה. היא קמה במהירות, נקתה את שמלתה ובחפזה שמה את פעמיה לעבר בית־הנתיבות, אשר גגו האדום בלט באופק. תוך כדי שאפה רוח תכופות מהליכה מהירה באה אל בית־הנתיבות, עברה אותו במרוצה ומצאה את עצמה עומדת על רחבת־התחנה למען חקור לדעת מתי יוצא המסע הקרוב, והנה ראתה “אותו האיש”. הוא עמד נשען לסריגי הברזל וכתמיד השפיל עיניו, הרואות בכל זאת כל פרט ופרט, וחייך באותו חיוך המיוחד לו. עם הופיעה על פני רחבת־התחנה נשא רק פעם את עיניו לעברה, אפס היא הבינה מיד ועמדה על הבעתן. הן הביעו באזניה ברור יותר מאשר כל דברים שהם: – “אם רצונך כי אתרחק ממך – כהרף־עין אעלם”…
“אותו האיש” רשם היה במשרד טכני אחד. הגברת חוה פוגשת היתה אותו בדרכה זה מכבר, עוד לפני מחלת בעלה, אפס היא לא הכירה אותו לדעת. עם צאתה לעתות־הערבים מבית־החרושת היתה עינה נתקלת בו כשהוא יושב בסתר על ספסל צדדי, בינות שיחי הככר או כשהוא נגרר ליד חומת הרחוב הסמוך. מפי רעותה נודע לה, כי עלם ישר הנהו, “חברתי”. כן ידעה – לא מפי רעותה כי אם חושה הוא שהגיד לה זאת – כי חייה ידועים לו, ומשביבי־מבטיו אגב עברו על ידה היתה לפרקים עומדת על הדבר, כי הוא חומל עליה בכל חום־לבו או גם שמא אהב יאהבנה בכל נפשו. היא הבינה, כי על כן לא התאמץ להכירה לדעת, למען לא עשותה מטעמים בפי הולכי־רכיל ועמדה על ערך הדבר. הוא היה מסתפק לשלוח בה מבטי־סקירה קצרים מרחוק פעם ליום ופעם לשני ימים, שלשה…
כל זה נשכח מלבה עם בוא השואה הגדולה, מזמן שנטרפה עליו דעתו של בעלה הנריק דומברובסקי. היא שרויה היתה באותו זמן במצב־רוח כה ירוד, עד כי כל הרהור־שמחה היה ממלא אותה פחד־הבל והיתה סובלת מוסר הכליות. יש והיתה פוגשת איש נכרי, אבל לא היתה יודעת להשיב אל־נכון, האם היה הדבר בחזיון־שינה ואם בהקיץ.
היא ידעה רק, כי הוא חביב עליה, שמש לה כזכרון ימי־הנהרה של חייה, עת גם למענה זורחת היתה השמש.
עם ראותה אותו בבית־הנתיבות נרתעה מיד אחור אל אולם־ההמתנה של התחנה, קנתה כרטיס־נסיעה וישבה על ספסל־עץ. בעד החלון רואה היתה את האיש הצעיר. הוא עמד, כמקודם, כשהוא מחזיק בידו צרור פרחי־התלתן כחולים־כהים ועיניו תקועות בפרחים. אחר הלך משם וטיל לאורך רחבת־התחנה בבלי־משים תקעה את מבטה בכובעו הרך, אשר אור־השמש הציפו, מה שהתאים מאד לשערותיו הבהירות, סקרה את אדרת־הקיץ ההדורה, צרור־הפרחים, את תנועותיו האטיות ומלאות־החן ולא גרעה עין מכל צעד וצעד שלו. התפרצויות־הסבל אכלו את לשד נפשה במלאותן אותה במשואות ואפר, עשן אופף היה את מוחה ולבה לא היה בו לחוש תחושה כלשהי.
המסע הגיע ובא. הגברת חוה עלתה בחפזון לתוך קרון ועד מהרה מצאה את עצמה יושבת בתוך תא קטן וריק. כעבור רגע נכנס לתוך אותו התא מוקירה. הוא ישב בפנה וכמקודם תקע את עיניו בפרחים. המסע זז לדרכו. הגברת דומברובסקה עודה שרויה היתה במצב של אין־רגש כשהיא יושבת ואינה גורעת עין מהנוף, המתגלה לפני עיניה בעד שמשת החלון. מרוצתו המהירה של המסע, דומה היה, מעלה אותה מעלה, מעלה… כעבור זמן־מה חשה, כי מבט חברה לנסיעה תקוע בה. ידעה איך הוא מביט באותו רגע, חשה באיזה כליון־עינים הוא מצפה למבט אחד שלה, השיגה יפה את כמיהתו על פגישה כזו, לה חכה חדשים, ואפשר גם שנים…
ופתאום לבה זע בקרבה. היא השתוקקה מאד להציץ באיש, לראות את פניו, את חיוכו ואת עיניו, עיניו.
– שלמה אסבול, וכי מה אני אשמה? – שאלה את נפשה שאלת־התקוממות.
היא חשה בקרבה אי־רצון כה רב אל כל סבל עד כי לו רק קם, חבק אותה בזרועותיו, היתה סומכת את ראשה על חזו, מבכה את כל אסונה והולכת אתו, לכל אשר ירצה. לו רק לעקור מלבה את נגע־הכאב, התוסס בלבה…הרגשת־אנוכיות יתרה נעורה בקרבה – שלמה סבול, שלמה הלחם בהכרח, אשר אין דבר יוכל לו על פני אדמות?
ראשה, הנשען לקרש שמעל הספסל, נע אובד־אונים לטקט של מרוצת המסע, על פניה צצה שלהבת־אודם, צורבת כאש…
למען הסתיר את אודם־פניה קמה ממקומה ועמדה ליד החלון. שדות הירק והאפרים התחמקו במרחקי אין־גבול. באופק כבר נראתה רק ארובת־האודם הגבוהה של בית החולים לחולי־רוח. מתוך ארובה זו הגיחה מדי פעם בפעם תמרת־עשן אפורה. הגברת חוה סקרה בתשומת־לב את העשן ובתוך משק הגלגלים בפסי־הברזל, שוב חזרו והגיעו אל אזניה הדברים המקוללים:
– “והיות שומר הקברים, דמעה ואהבה יבקשו, כצל דמה”…
בלב דואב עמדה על תוכן הדברים האלה ואף שמעה את צלצול־הכאב שלהם. אפס זה לא היה קול בעלה. זה היה קול אלמוני, ללא־איש. היא חזרה וישבה על מקומה בשפתים קפוצות, עם סמכה את ידה השמאלית לספסל נגעה בבלי־משים בצרור פרחי־התלתן. חברה לנסיעה הניח את הפרחים ליד המקום, בו ישבה מלפני רגע. הגברת חוה לקחה לתוך ידיה את צרור־הפרחים, הניחה אותו על ברכיה, ומבלי ראותה מאומה זולת הצבע הכחול של פרחי־החמד, היתה לוחשת בדמיונה אל נפשה: – לאחר־זמן, לאחר־זמן…שעה ארוכה היא ישבה ככה תחת מועקת הרהוריה. כאשר לבסוף נשאה את עיניה – הן היו נוגות עד מאד. לאטה פתחה את צרור־הפרחים כשבת־צחוק, כשביב ־אור, מאירה את פניה, ופזרה את הפרחים על האדמה, עד האחרון שבהם. אז הציצה בחברה לנסיעה וקראה בלחש, כמתכונת להצטדק ולבקש סליחה:
– בעלי חולה הוא, חולה מאד…
האיש הצעיר נשאר יושב ללא־תנועה עד תחנת־הסחורות הסמוכה אשר לפני העיר. כשנעצר המסע עזב בחפזה את התא, ירד אל המרחבה ובצעדים מהירים פנה לעבר העיר. הגברת חוה ראתה עוד שעה ארוכה את שערותיו הבהירות ואל אזניה הגיע הד צעדיו והוא חרש, חרש…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות