בתאריך 12.1976. 26–16

הירידה לסיני היתה בחנוכה ונועדה לעסוק אך ורק במחקר. את התמיכה החומרית קיבלתי מהמכון לישמירת הטבע בהמלצתו של אמוץ זהבי. אבי פרבולוצקי ביקש ממני להישתתף בהדרכת קורס המדריכים החדשים בנושא הבדוים במשך שלושה ימים.

ביום ה־16 לחודש דצמבר בחופש חנוכה שבו יכולתי להישתחרר מהוראה, ירדתי במטוס לאילת ובערב יצאתי יחד עם כל המדריכים החדשים “בריו” – זו הטיולית בעלת ההנעה הקדמית המסוגלת לנוע בדרכי העפר – והיגענו לד’הב לאחר היתכנסות מכל קצות הארץ. בדהב חנינו לרגלי ההרים מול “העסלה”. עאודה אבי הילד עטאללה שמת ביגלל הגידול בראשו משום שהוריו לא רצו שינתחו אותו, ועל כך כתבתי בירשימה מיוחדת – הופיע והיגיש לנו בקבוק עם תרופה נגד יתושים מתוצרת יפן. הוא ביקש שנגדיר לו את התרופה לפי הכתובת עליה. את הבקבוק הוא מצא בין הדקלים. הבדוים וגם עבדאללה אבו־עריף הזקן ישבו בתוך חצרות ולא יצאו ליקראתי לברכני. קשרתי את הדבר הזה במתיחות שסיפרה לי עליה סמדר, שנוצרה בעיקבות חיפושי הצבא אחר הגניבות מסוללי הדרך לסנטה. ללבסוף היתברר שאין מתיחות ואין שחר לידבריה. לעומת זאת יש רוגז על המטילים אשר שולחים ידם בירכוש הבדוים.

לאחר שסירנו בנווה, יצאנו דרך ואדי נצב העליון לסנטה. בדרך ראינו מאהל נטוי ליפני הפניה של הנצב העליון מערבה, דבר שהעיד על נדידה למקום מרעה זמני. סיירנו בגיבעת הצור אשר גיליתי אותה בסיורי בנצב העליון (ראה סיור מספר 4). דני רבינוביץ שמתפקידו לכסות את הגיאולוגיה לא הכיר את המקום. זה עוד מקרה מרבים שבהם אני עושה עבודה חלוצית בהקנית ידע ובימציאת דברים חדשים למדע. בעוברנו לכל אורך הנצב העליון, לא מצאנו בדוים. כולם נדדו למקומות חסויים מרוח. הגשם שירד, מילא גבים ואיפשר את הנדידה. משפחה אחת נותרה בטרפה. עם דימדומים ביקרנו את מלכודת הנמרים. בחשיכה תעינו וניכנסנו לדרך העולה לריחבה. טוב שהיכרתי את נקב עמראני. באפלה ניתקף הנהג מנאות הכיכר בחוסר ביטחון אף על פי שעשה את הדרך הרבה פעמים ולפתע מצא עצמו במקום שאינו מוכר לו, בסופו של דבר, היגענו לפתח ואדי “רותיק” ושם חזר לו ביטחונו משהיכיר את המקום.

את פירושו של השם רותיק שמעתי מפי דרויש ליפני שנה כשהיה לנו למורה דרך בסיור מג’בל קתרינה למקום זה. לפי דבריו, רותיק פירושו ואדי צר ועמוק כקניון ואילו במילון פירושו: – שער גדול. והדבר מתאים לכניסה אל הואדי ממיזרח שהיא מפותלת וצוקים גבוהים עומדים בחומות בצורות מישני הצדדים.

בישעת לילה מוקדמת היגענו לצוקי־דוד. רויטל המדריכה הציעה לי את חדרה דבר החמיא לי מאוד. בסך הכול היא נערה חביבה וחיובית לבד מן התוקפנות שיש בה.

כיון שהעיפות היתישה את כוחותי הינחתי את עצמי על המיטה כמות שאני ומצאתי את עצמי ישן עם בגדי בישעת השחר שעלה בינתיים. את יום הששי היקדשתי לשיחה עם צאלח מוסה אבו־אימע’נם הטבח שלנו, ועם בדוים אחרים. ביום השבת עסקתי בשיחות עם מוחמד הזקן הטוב ועם חמיד שהם החצרנים בחניון העליון לפני צריף פארוק המלך המצרי. חלוקת הבגדים מארבעת השקים אשר שלחתי הנה, גזלה ממני הרבה זמן. הארגז עם החליפות לא הגיע והוא נודד כמו לוין ממקום למקום. מישהו אמר לי כי הארגז מצוי באילת. בימים – ראשון עד יום שלישי הירציתי וסיפרתי על הבדוים של סיני. גם חרמונה ואבי לקחו חלק בהדרכת הריכוז על הבדוים. אבי כרגיל מגלה יותר ויותר ידיעות והופך לאנציקלופדיה על סיני. הפעם היפתיע אותי בידיעותיו על תולדות השבטים. חרמונה נימצאת בתחילת ההריון ושכחה בינתים את הערבית שלה מיתקופת היותה מדריכה בצוקי־דוד.דבר זה היקשה קצת עליה את המגע עם הבדוים.

בשעת ערב כחושך ירד על הביקעה ביקרתי בלוית חרמונה את הזקן צאלח אבו־עלואן ואישתו “פתה” הצעירה שישבו בחצר המנזר המצוי בידרום הביקעה – שניקרא בשם “בוסתן א־דיר” – והיו שרויים בבישול ארוחת הערב כשילדיהם סביבם. ופתה צעירה מצאלחה בכשלושים שנה. נתנו להם בגדים ותכשיטים “כשנורה” הבת הגדולה היתנהגה בשובבות כלפי הוריה מתוך יצר ההיתבלטות ביפני הזרים. סעדנו אצלם ערבית תוך שאני מצלם את פתה. הופתעתי לדעת שאביה “עואד אבו עלואן” הוא שהפקיר אותה לנישואין בגיל ארבע ומסר אותה לצאלח קרובו כדי שיגדל אותה לו לאשה.

ביום שני בערב סעדנו אצל בני שבט אולאד סעיד בראשותו של דרויש אבו־סביח וצאלח אל עריר. לאחר הסעודה נערכה שיחת שאלות ותשובות ערנית שהיתה אפופה בקור גדול של ימי דצמבר. ביום הרביעי בן ראשיד אירשידי וסיפר לאנשי הקורס עד לישעת הצוהורים. הוא ריתק את שומעיו ולא שבעו ממנו. אבל אחרתי וניכנסתי להרצאה ולעיני כולם היתנשקנו. דבר זה הישלים את השעור שנתתי לקורס אודות נימוסים וברכות. אחר הצוהורים הכינותי את חפצי וארזתי מזון בעזרת רפי החצרן. בחור זה נעים הליכות ועדין נפש. מצד אחר אופיו משרה אווירה נעימה, ואילו מצד שני הוא מנוצל לרעה על ידי המדריכים ואורחיהם הבלגניסטים.על כן בית ספר שדה זה לא ניראה במצבו המבריק כבימי שלמה דקל.

למוחורת בבוקר היצטרפתי אל טיול שירד לינווה פאראן. היגענו בישעות אחר הצוהורים. פריז בנו של שיח' טעימה היפציר בי להיתארח אצלם. הבאתי לו מתנות: – בגדים ושמיכת חורף ליבנו. נסענו לואדי “מור” שבו נימצא המאהל של שיח' טעימה וקרוביו. היתארחתי במג’מע שהיה עשוי מקיר אבנים עגול ועליו סוכך גג פח דו־שיפועי. השיח הזקן הביא עצי הסקה והיצית אש במוקד וכיבד אותי בתה בעוד הצעירים מיסתלקים. עוד אנו יושבים ומכונית של סוחרי אלעריש היגיעה ושני הסוחרים ניכנסו בצורה טיבעית כאילו היו אנשי המקום שאינם מקימים כל טיקסיות בעת היכנסם למג’מע. הם זכו לארוח רגיל ואכלו מן המאכל שהיגיש פריז ממטבחו ושתו מן התה מול המארחים כדבר מובן מאליו. כאן ראיתי עין בעין כיצד האורח במידבר ובחברה הבדוית מטופל ומואוכל כדבר נורמטיבי.

לאחר האוכל ישב השיח' הזקן לידי והימשיך לארחנו. ביראות האנשים שיש לי מקלט, הישמעתי להם לבקשתם קצידות שהיו מוקלטות בקסטות שלי. השיח' יזם מעצמו והחל להשמיע לי מן הקצידות שהוא חיבר. לא ידעתי שהוא מיצטיין בזה. בניו היפצירו בו שיקליט אותן. מה הופתעתי לישמוע קצידות שלו על מאורעות אישיים שקרו לו וכן גם קצידות בענינים כלליים. בהסח הדעת נפלתי לחברת השיח' וזכיתי בקצידות על נושאים שהם כה חשובים למחקרי. היקלטתי מפיו קצידות על עכבר שחדר למחסנו, על נמרים ועל פגישה עם אהובה דוחה, ועוד דברים אחרים. דומני שהיקלטתי כעשר קצידות מיפרי רוחו. זה היה לילה פורה בילתי רגיל. לאחר שניכנסתי לשק השינה בעוד קול השיח' נעשה צרוד מרוב הקצידות שהישמיע לי. ביראותו – כימארח הגון – שאני ניתחב לתוך שק השינה, ניפרד ממני. לבוקר השכם היינו אמורים לצאת בשעה שבע לינווה פאראן. ענני נוצה החלו להאדים במזרח. הראשון שהיגיע היה השיח' שהיצית מדורה והיגיש לי קפה ופת שחרית שזו ארוחת בוקר הניקראת “פטור”. לאחר מכן ניגש השיח' אל נאקתו לרפאה. פי הטבעת שלה היה מכוסה יבלת אחת גדולה ומגובבת כשדם זב ממנה מרוב הפצעים שניגרמו לה מהתקפת הרימות של הזבובים העוקצניים. הוא ניקה את הפצע במי “בואושן עגול־עלים” הניקרא “סמנה” והוסיף אנטיביוטיקה שקיבל מן המנזר. הפצע ניראה לי מדאיג מאוד. פלא שהיא מסוגלת להפריש גללים כי לא רואים את כל הטבעת מרוב הגיבוב של היבלות.

בהגיענו למרכז הקהילתי, ניפרדתי מהשיח' הורדתי את חפצי מן המכונית וניגשתי למטבח לברך את עאודה השומר. מוסה טעימה בנו של השיח' ישב איתי כל היום רשמתי והיקלטתי בטיפ ותירגמנו את הקצידות של אביו אך לא סיימנו את הכול. רביע אבו חרבי שהיה אמור לבוא לאותו לילה לא בא. אתמול קבל ממני בגדים ומתנות לו ולינשותיו: – פריחה ופתיחה. גם עזיזה בת פתיחה קיבלה מתנות לפי שחיבבתי אותה ביגלל תמימותה ויתמותה. את אמה נשא לאשה בהיות עזיזה בת שנה. הוא אוהב אותה כביתו. סידרתי לה תיק ובו תכשיטים ושעשועים שמותאמים לגילה.

בלילה הופיע “המרצדס” – זו הטיולית בעלת ההנעה הקדמית – ודני מיכאלי ותמר חזקיהו המדריכים, חזרו מטיול באזור המיכרות. היות והמינהל היה ריק ועמד לירשותי חיממכו להם מים לרחצה והקצבנו להם את המטות של מודי ובועז עובדי המינהל שנסעו לצפון. מוסה טעימה נישאר אצלי באופן מיוחד לאותו לילה כי ניכבש לסוג זה של היתענינות בנושא הבדוים. הוא שאל אותי: “מדוע היהודים בוררים את הרמאים והחמסנים מבין הבררים לעומת הישרים?” הרבר הציק לו. מיסתבר כי הוא נחשב ביצעירותו לדביל וטמבל. לאמיתו של דבר הוא היה בעל חושים מחודדים והיה שם אוזנו כאפרכסת וקולט כל דבר ומיתיחס אל סביבתו תוך ראיה חדה לא רגילה. לפי ידיעותיו בספרי הרפואה וזכירתו קצידות רבות ודרך היתיחסותו לארועים סביבתיים הוא עולה באינטליגנציה שלו על האחרים. כיון שאין הוא תוקפני ואינו נוטה להאבק על זכויותיו הוא היגיע למסקנות אלו לגבי המוסר הישראלי.

ביום חמישי – יום ליפני בוא דני ותמר – ביקרתי אצל איש תורבאני בשם מנצור אבו־ע’נאיים שנשא נערה עוורת בשם “בח’ית” לאשה והיא מיבנות שבט “החויטאת”. היתה לי אצלם חויה מרגשת שהביאה אותי עד לידמעות. ראיתי לפני צעירה עלובת נפש שגורלה היתאכזר אליה וכיבה את מאור עיניה בהיותה כבת שמונה. למרות זאת נישאה למנצור וילדה לו שלושה ילדים חמודים בגיל שלוש חמש ושבע. החצר הגדורה שלהם זנוחה ודלות קשה שולטת בה. היא ישבה באמצע החצר בלי לדעת מה יש מסביבה והיתה כפסל דומם.

סיפור נישואיהם מרגש בימיוחד והוא יכול לשמש כרגם בתורת הפסיכואנאליזה. נתתי לה עגילים ושרשרות שהיו מיועדות לנשים אחרות כי ליבי נימלא התרגשות ורחמנות עליה. היתלוצצתי עם בני הזוג כדי שלפחות תהיה לה שעה של קורת רוח, שכן מי יודע מתי היתה לה כזאת. כשביקשתי לצלם את המישפחה שלהם הלכה עלובת נפש זו והיתקשטה בבורקוע שלה ועמדה מקושטת ללא התאמה ובלי לדעת איך היא ניראית. אין זאת כי אם היא מתאימה את לבושה לפי מושגיה כילדה ליפני שניעוורה. צילמתי אותם ואני מקווה כי הצילום יצליח. מרוב שרחמי ניכמרו בקשתי שישלחו אתי את הבן הבכור יעיש אל המינהל. שם העמסתי עליו את מחצית מזוני שהיה בארגז שהבאתי מצוקי־דוד. זאת כדי שלעלובה תהיה שעת אוכל אחת טעימה. לדיברי מנצור היא מבשלת, מכבסת ורוחצת את הילדים. לחם אינה אופה. בהיותי אצלם בישלה תה עבורי כאורחה. היא הדליקה פתיליה תוך שהיא חשה את האש בידה מימרחק והגישה לי תה.

מוסה טעימה שהיבטיח להמשיך ולתרגם קצידות ביום ששי היה עסוק. ליבסוף היצלחתי ביום השבת לסיים איתו את התירגום. ביום ששי יצאתי לסיור לאורך הנווה. סלים בעל בית הקפה היקליט ממני קצידות של רביע וביקרתי אצל “חסן דע’ישי” משבט הקרארשה. הוא חי בתוך סוכה ענקית בשכונה שבפתח ואדי עלאיאת כשבחצר נטוי אוהל לימגורים. אישתו שמנה ככדור נפוח אשר ישבה אותה שעה והכינה סלט. אשתקד קבעתי איתו שאבקר אותו בביתו. מיד צרפו אותי לסעודה. לאחריה, שוחחתי עם הנשים הרבות ועם הנערות על העליה אל “המניג’ה” ועל מינהגי הנדידה. היתגלה לי שיש קדוש מיוחד שהוא פטרון האוהל ושמו “סעדאן אריפאעי”. לו מקטירים ואליו מתפללים בעת הצבת אוהל את הדברים אפרט בפרקים מתאימים.

ביקשתי פרטים על הילד שהיצלנו ממות בהיותו בן שלושה חודשים בישנת 1967 בבולעו מיץ לימון שחדר לריאותיו. למראה הילד הגוסס עשיתי מאמץ עליון והבאתי את הרופא שהיה איתנו בטיול מיסתבר שהאם הצעירה ישבה על ידי והיא סיפרה לי שהבן כרגע אצל אבי בשרם וכי הוא בריא ושלם.הזקן שהביא את הפעוט אלי, מת בינתיים. עוד אנו יושבים וסאלם אל־והיבי מהעירה אטור ניכנס. כולו הדרת כבוד וחשיבות שכן זה עתה הזר ממכה והוא חג' לכל דבר. שוחחנו על דא ועל הא והוא הודה לי על הבגדים שהיית שולח ליבנו צובחי ואישתו מבצוטה. ביום זה שהוא יום השישי הייתי אמור לעלות לסנטה ביטרמפ. אך לא היה מי שיחזירני לשם. וכך נישארתי בלילה בינווה פאראן. בינתים היגיע רביע. היות והיה לי חם בלילה הקודם ואני אוהב את הלינה בחוץ, הצטרפתי אליו ואל עוד כמה בדוים שאינם מקומיים וישבנו ליד מדורה במסגד של משה סלע בחצר המרכז המינהלי. ושם ישנתי בחברת רביע ואחרים שאני רותח בתוך שני שקי השינה ויתושים אוכלים אותי בכל פה. טוב שאני מצוייד בכילה שסוככה על ראשי לאחר שפרשתי אותה.

למוחורת בשבת היה הג’יפ אמור לבוא ולקחת אותי בישעות הבוקר. טוב שאחר, וכך היצלחתי לתרגם את כל הקצידות החשובות בעזרת מוסה טעימה. האוירון אמור לטוס בישועת הצוהורים וכבר השעה עשר ושלושים ואין ג’יפ! ניצלתי טרמפ צבאי ובדרך פגשתי את הג’יפ. אך בחרתי להמשיך עם הצבא עד “לג’בל הארון” שבפתח הואדי של המינזר. שם אסף אותי דודו באוטובוס שלו ממש ברגע האחרון מיבלי היגעתי אל צוקי־דוד להסדיר את הענינים. בטיסה זו היתעכבנו בשרם במשך ארבע שעות. ורק בחצות הלילה היגעתי לבית השיטה. לבוקר כבר הייתי ערוך לתת שעור בטבע לזאטוטים כשני תשוש וראשי סחרחר עלי.