28.3.1977

בירידה לסנטה לנתי בבית המדריכים של הנוער העובד אצל שלמה גלר בתל־אביב בכיכר מסריק 3. טסתי באוירון של ארקיע לישדה התעופה בירושלים ומשם ישר לסנטה. חגנו מעל ההר הגבוה וראיתי את המקומות המוכרים מימעוף ציפור. כך נוכחתי שהנוף ניראה רק מישני ממדים והוא מאבד את העומק שלו ואת יופיו. ההיתיחסות היא פסיבית עד שנידמה לך כי אתה צופה ביתמונה ללא קשר פיזי אליה. זוהי מציאות אחרת ללא השתתפות אישית בתוכה. מיסתבר שאין אני נימנה על בעלי ההנאות הבאות מתצפית מן האויר.

עם בואי לצוקי־דוד, מצאתי את אבי פרבולוצקי יוצא לטיול בהרים להכין סיור באיסלה. הצטרפתי אליו שכן היה עלי להיתקשר עם בעלי הגמלים ולקבל אינפורמציה על האזור. באנו אל המאהל בתוך גיא מעל הריחבה. שם סיכמנו עם הבדוים כי אבוא ביום רביעי לקבל את ציודו של אבי החוזר ואצא עם סאלם צאלח שניראה לי משכנע באישיותו. באותו גיא של הגרניט האפור חפר סאלם באר ומצא מים במקום שלא היינו מצפים לזה. בערב ניתבקשתי על ידי רויטל לספר על הבדוים ליפני הנוער של השוה"ץ שהיה בטיול שנתי במחנה בזיתונה. ישבתי כשסביבי עשרות בני נוער וסיפרתי מתוך הנאה שבאה לי מן האוירה ששררה שם מן החושך האופף, המדורות והעינים הלוטשות. עד לסוף השיחה הייתי מוקף בישאלות. הבנות היתענינו בצד הנשי. בנושא זה לא נגעתי בכוונה כדי שלא יחשוב כי הווי הבדוים אינו יותר מעיסקי נשים.

למוחורת ביום השלישי בשבוע עסקתי כל היום בהכנת הציוד והסידורים ליציאתי. הכינותי עצמי לשבוע ימים לפחות אם כי לא ידעתי מה יש לפני. היתקשרתי עם המושל רן פרי בשרם וביקשתי מידע אודות שבט “בני ואצל” אך הוא לא ידע עליהם הרבה. מיסתבר שהם מרוכזים בכפר אל־ואדי ליד העירה אטור. בערב ישבנו עם ג’ו־ שדוד ושוחחנו במיסגרת כל המדריכים, ושוחחנו באנגלית אודות סיני במאה התשע־עשרה. ליבסוף נגענו בענין קיברי השיח' שאילץ אותי להרצות את עמדתי בנושא הזה. היצגתי את השגותי שמפריכות את ההנחה השגויה שקיברי השיח' אינם אלא אמצעי עגינה במרחב והכרזה על אדנות השטח והם על כן מוקמים בצומתי דרכים. למוחורת בצוהורים 29.3.77 יצאנו – מורדי ישראל ורויטל – בשעה שתים אחר הצוהורים לריחבה. מורדי היה הנהג והזוג הצעיר שהיו אקסמדריכים יצאו איתנו לירח הדבש בואדי שידיק. בריחבה היתקבלנו על ידי סאלם. הציוד שלי הוכנס למקעד הסגור שהיה חם. עליתי עם מורדי על הגבעה וצילמתי את המאהל שהיה מאוד ציורי וטיפוסי. כרגיל התיאום לא היה מושלם. הציור של אבי לא היגיע. נודע לנו מפי הבדוים כי הם יצאו הישר לואדי ותיק. שלחתי את מורדי לשם ונישארתי לבדי כדי שאוכל לערוך את סיורי בהרים. זה היה יומים ליפני ליל הסדר. לא הצלחתי לקבל את הסכמתה של אתי יחיאלי מרכזת בית הספר לשיחרור כמה ימים ליפני סיום הלימודים ליפני חופש הפסח. בבית השיטה החליטו להמשיך את הלימודים עד לישני ימים ליפני ליל הסדר בעוד שבכול הארץ החופש היה יותר מוקדם. הירגיזה אותי האטימות של אשה זרה שניתחבה לתוך בית הספר כביצועיסטית שאינה מותאמת מיבחינת הראיה החינוכית הערכית לנהל מוסד חינוכי. כדי שאספיק לרדת לסיני על מנת להשלים ביקור הכרחי בעונה המתאימה באביב, הייתי צריך לבטל שעור אחד באחת הכיתות. לבקשתי להישתחרר קיבלתי תשובה “לא” רבתי. הדבר הירגיז אותי משום שלא היה בביטול שעור נזק חינוכי ולי הוא היה חשוב מאין כמוהו. הגם שהתמיכה של בית־ספר שדה צוקי דוד לסיור זה היתה הולכת לריק. בזעם רב החלטתי לבלות את ליל הסדר במדבר סיני לבדי אישם בין ההרים. לך תיתן את נישמתך לחינוך הילדים כשאידיוטית זו רואה אותך כקוביה ולא כמי שצריך למלא את המצברים שלו כדי למלא את השליחות כימחנך. אידיוטית!

עם הרגשות מגורש מביתו כשההעברה לדירה המשופצת בעיצומה יצאתי לסיני בלב ולב, ולא היה איכפת לי כי האוירון יפול וכל הסיפור יגיע לסופו. בהגיעי לצוקי דוד נירגעתי מרוגזי בהשפעת מראות הנוף המקסימים והישלמתי עם כך שאעשה את ליל הסדר בסיני לבדי. ציפיתי לכך שזו תהיה חויה מיוחדת במינה שתפצה אותי על איבוד החוויה של ליל הסדר בקיבוץ וטעמו של החג יתמזג עם הנוף עד להיתעלות הנפש.

בלילה היתכנסו כמה בדוים אל צאלח במג’מע. שוחחנו על דא ועל הא והישמעתי קצידות ואף הקלטתי חדשות. אכלנו ביחד ג’רישה ושמעתי על צרותיו של הזקן עטיה על קיפוחו בסעד ועוד מיני קיפוחים. בלילה היה לי חם מאור בתוך שק השינה.

בבוקר יום ה–30.3.77 קשרנו את הגמל ויצאתי רכוב על גמלו של סאלם לואדי טרפה. שם עברתי במקומות שביקרתי עם חרמונה. מצאתי הרבה מים ליד התמר שבבוסתאן והרבה שיכרון עסיסי. בצוהורים חנינו במאהל גדול לרגלי נקב “אל־איבאייד”. גברים לא היו שום אז נשים קיבלו את פנינו והיתוכחו ביניהן מי יאכילנו. כל אחת ביקשה לעשות זאת. בינתים היתקבצו כשש בנות פעוטות כשביניהן היתה אחת בשם פאטמה כבת ארבע יפהפיה ומקושטת. מצאתי את בתי שעשועיהן שעשו מעגול קטן של אבנים לרגלי מצוק. אלה היו בתים כיביכול. במאהל הזה היו כעשרה אוהלים. בלילה לנתי אצלם.

משם יצאתי “לקצבה” מקום שגדל בו הקנה וחנינו במג’מע שהוא סלע סמוך לישלושה אוהלים. הזקן דח’אייל קידם את פנינו. הוא קשה ראייה. סאלם חזר ללון באל־איבאייד ואני נישארתי עם הזקן לגורלי. בעודי יושב איתו ראיתי את נכדיו באים ומישתעשעים איתו ומנצלים את קוצר ראייתו, מכשילים ומושכים בו מאחור, והוא כועס כיביכול ונוזף בהם והם בשלהם ממשיכים ביודעם כי הוא אוהב אותם. נעים היה לראות סבא שנכדים מנצלים את חולשתו למישחק והוא מלא הומור והנאה מוסתרת. יצאתי ליראות את המעין עם הקנים שעברתי לידו לפני חמש שנים כשהיה שופע מים ומצאתי אותו יבש. הופתעתי ליראות את העזים אוכלות עלי שיכרון בעוד הכבשים נימנעות מיכך והן אוכלות נענה קיטנת פרחים, דבר שהעיר על מצוקת הרעיה של השנה. בינתים הופיע צבאח אבו רמד’אן הצעיר חתנו של דח’אייל. עם שניהם ביליתי בסיפורים ושמיעת קצידות ואף היקלטתי את הזקן. הרבה ידע אין לו אם כי הוא בן שבעים שנה ועוד משהו. העשרתי את עצמי בכמה סיפורים חשובים על אום שאומר והנמרים.

בלילה ישנתי לבד והרוח היתה קרה אך נעימה. למוחורת בבוקר הופיע צבאח והישקני חלב חם והיגיש לי פתיר. מירד’י מן המאהל מאל־איבאייד ומוחמד אל ח’ניביש הגיעו כדי להשקות את הבוסתאן. שהיתי בחברת הזקן והשניים לסירוגין, עד השעה שתים אחר הצוהורים. מדי פעם הופיע איזה סקופ אצל הזקן. כמה זה קשה להוציא מהם דברים מסודרים. אגב – הוא סיפר לי כי “מוסי” הנזיר הוא שסלל את השביל בנקב אל איבאייד. בראש הנקב מצאתי מלכודת נמרים עם עצמות שדומני כי הן של עז. הן היו ישנות מרוב שנים והיתפוררו.

לאחר ארוחת הצוהורים ושינה שלאחריה, יצאתי בשעה שתים וחצי לימקור המים בואדי. אינני יודע למה, אך רגלי כבדות ומאכזבות אותי. הרבה עקבים ירדו לגב המים היפה זה שמצוי לרגלי המפלים בואדי הצדדי שליד “הקצבה”. מירד’י משך ממנו מים “בח’רטום” לבוסתאן קטן. צבאח נישאר איתי כרי להרכיב אותי אל מירד’י על מנת ושהוא יוביל אותי חזרה מאחר שמימילא הוא אמור לצאת לעירה אטור להביא אספקה. בינתים הופיע מירד’י חמדאן אחיו של עיד חמדאן אשר גר בנקב אל איבאייד. הוא אמור להשקות את גנו. הוא הביא איתו את ביתו “סובחיה” התאומה “לסבאחה” וכן גמל צעיר בגיל “אוול סרימה” על מנת לאלפו. היתברר אחר כך כי מירד’י שלן איתי בריחבה ביקשו מסאלם לקבל את הובלתי אפילו תוך ויתור על יום אחד מתוך השניים וזה לא הסכים. ביקשתיו כי יקחני בישעת הערב והיסכים. לערב ישבנו במקעד של המאהל בחברת עיד הזקן מוחמד ומירד’י ובילינו בפיטפוט. היה ויכוח למי הזכות להאכיל אותנו. ליבסוף ויתרו למירד’י. הישמעתי מהרשמקול קצידות וכשרציתי להחליף סוללות חדשות היתברר כי הן ריקות.

התקלות הטכניות במידבר מרגיזות באופן מיוחד. אתה מכין הכול להפוך את מיטב הדברים ובמקרה זה אין מי שיושיעך. את מירד’י שיחררתי כי ראיתי שהוא מת ללכת אל האוהל שלו והוא עייף מאוד. ביקשתיו ללכת לישון מתוך אמתלא שיש לנו דרך קשה למוחורת. הימשכתי לשבת עם הזקן והצעיר תוך השמעת סיפורים. הם לא הכירו את סיפורי המיקרא. סיפרתי על יציאת מצרים וכוונתי כך שיכירו בעובדה שבני ישראל היו “בפלסטין” ליפני הערבים, דבר שהיפתיע אותם.

כרגיל ישנתי במג’מע הפתוח בעצמי לאור הירח. בבוקר היתפתחה פעילות של הווי הרועים הרגילה במאהל. הנשים העלו תימרות עשן מן האוהלים והכינו את האוכל. עם התחממות האוויר יצאו הרועות בזו אחר זו למירעה כשהעדרים השונים מצטרפים לעדר מסויים. כל עז יודעת לאיזה עדר היא משתייכת. הייתי סקרן לראות את הנשים יוצאות אל בין הסלעים ועושות את צורכיהן, אך לא מצאתי אחת מתוך עשרת האוהלים אין זאת כי אם הן עושות זאת ביצניעות רבה.

לאחר שאכלנו “פתות” והישקוני חלב חם ממותק קשרנו את הגמל ויצאתי בירכיבה. השעה היתה שמונה בבוקר. עד שעת הצוהורים עברנו בואדי רומחאן בשביל מתפתל ולא נוחם כי הואדי פראי ומלא סלעים ומפלים. רגלי הימנית לא נותנת לי מנוח. בירכי כואבת אך בידלית ברירה אני הולך ומדדה כי יש הרבה מקומות שהרכיבה שם בילתי אפשרית. פה ושם ניראים מקומות מכוסי דומן, עדות למאהלים שהיו במקום. בצלע הדרומית עברנו מקום שבו היו טרסות ושטחי גן עזוב בשם “אל מזאריע” כישלושה ק"מ ממויה זלקה. לאחר כחצי ק"מ הגענו לבוסתאן עזוב בשם “חוואטה” שבו מצוי עץ תמר וגדר גבוהה המקיפה אותו. שם ערכנו את הצוהורים ונחנו כשלוש שעות. מירד’י לקח איתו גמל צעיר לאילוף שהיה בגיל “אואל סרימה” כבן שלוש. במשך כל הדרך הובילו והריצו ואף רכב עליו תוך היתנגדות עזה של הבהמה. אך הקישורים המכאיבים בראשו של הסורר אילצוהו להכנע. כאן חנינו בצוהורים. לאחר מנוחה ובישול ארוחה דשנה, הימשכנו בשביל צר על פני תהומות ובין בולדרים גדולים ובישעת ערב מוקדמת היגענו למשכנו של “נציר” בן שבט הג’יבאליה. האיש בנה מספר דירות מגובבות זו על זו לו ולישני חתניו, וכן חדר אורחים יפה. לרגלי הבית מצוי בוסתאן גדול של שקדים כשממנו עולה הנקב לכתף הנשענת על “ג’בל אום שאומר”. ההר ניצב בעוצמה ובהדר מעל הבוסתאן. מזלנו הרע הביא אותנו אל נציר כשלא היה בבית. כל תיקוותי היתה לאסוף מידע מפיו על ג’בל אום שאומר ניכזבו. כדי להעכיר את ליבי ראיתי את בנו בן העשר עורך את קבלת הפנים..מכאן הבינונו שאין גבר בבית. הערב הוא “ליל הסדר” שבו הייתי אמור להנות מחברה טובה.

לאחר שתית תה, יצאתי במר נפשי לסיור בבוסתאן. על המדרון הצפוני מתנשא מיבנה הרוס של מנזר ועליו ניצב צלב גדול מעץ. המקום שייך למינזר הלוקח את דמי החכרת המקום בעשירית היבול. בגן מצויים עצי פרי אשר כל פריחתם נשרה בקור הגדול של החורף, בימיוחד השקדים. לפי דברי הבדוים לא יהיו שקדים בשנה זו.

בעת שישבנו במג’מע בא גבר צעיר בשם “מוחמד אתו־חסין” שהיה המוביל של דני מיכאלי באחד הטיולים. בשומעו כי מירד’י בא לביתו מיהר מאי שם בואדי איסלה והישיגנו. זו הינה נחמה פורתא. אכלנו ופיטפטנוו ומפיו אף שמעתי דברים מסויימים שהיתה להם חשיבות עבורי אף הישמעתי קצידות בזרם האחרון של הסוללות הדועכות. בהגיע השעה תשע בלילה עזב מוחמד אותנו והיתארגנו לישון.

יצאתי החוצה וישבתי באור הלבנה שיצרה הילה בעננה שכיסתה אותה אל מול אום־שאומר. הירהרתי ביבני בית־השיטה שהיו יושבים אותה שעה ועורכים את הסדר והיותה צביטה בלב בשל המנהלת המטופשת שבאה לעשות סדר בגינתי. החופש בתוך הנוף וההוד של המקום היו לי כפיצוי לחגיגיות של ליל הסדר. הייתי סקרן לדעת כיצד מתנהל הסדר בלי שאני מנהל אותו כאב־הסדר. כל אלה שהיו קודמי לא היכניסו את אוירת ההיתעלות של יציאת מצרים של מרחבי סיני המופלאים לאוירת הסדר. מה קורה עכשיו האם למד אב הסדר המחליף את סוד הענין? השיחרור מתפקיד רשמי וליל סדר לבדי היה אפוף בתוגה אך עם הרבה הדר והוד ששרר על הסביבה בהשראתם על ההרים הנישאים מסביב. ההרגשה של יוצא ירך העם שיצא ממצרים לחירות המצוי בסיני לאור הלבנה הבוהק ויושב בצלע ההר השגיא אום שאומר הספיקה למלא את השעה ההיא בניחומים. כאן מצאתי את עצמי מסוגל לימצוא ענין במצב של בדידות. זו אחת מתכונות איש המדבר המחוייב להימצא ימים ושבועות לבדו. ולא ידעתי אם אני כבן חברה המונית אוכל להיסתגל לבדידות. וראה זה פלא, גם נוכחות המלווה שלי ניראית לי לפעמים מיותרת.

השעה כבר אחת־ עשרה בלילה ובני בית השיטה שרים את השירים שלאחר הסעודה ואני יושב בתור זוהר הלבנה שהחלה להישען על ראש ההר האדיר אום שאומר. חזרתי אל תוך אפלת המג’מע כמיתוך עולם קסום בו היתהלכו דמויות אלים מיתולוגיות וישנתי.

בבוקר קשרנו ויצאנו ברוך הואדי העולה הניקרא “עקוס” מלשון: – “עכס” שהוראתו המתעקש, המתפתל ומקשה על ההליכה. כל הדרך רכבתי במעלה הנקב בעור מירד’י מושך אחריו את הגמל הסורר. אגב, מירד’י זה הוא אחיו של עיד חמדאן אשר הוביל אותי אשתקד ואת תמר חיזקיהו במשך כישבועיים במסע שערכנו ביסביבות גיבל צבאח. הדרך כפי הנראה קדומה כי לכל אורכה ניראו נואמיסים של ממש. בפרשת המים נפלנו אל מישורי הריחבה כשלידה כעשרים נואמיסים במצב הרוס. ליד אחד מהם מצאתי שיברי “טרידקנה” היא עדות לכך שציידו את המת בדברי מאכל ובמנחות.

משכנו ובאנו אל המאהל של סאלם בו לנתי בלילה הראשון במסע הזה. כי היבטחתי לו לצלם אותו ואת בניו. לאחר ארוחת הצוהורים והשיחה שערכתי עם הזקנים במאהל, רכבנו אל ואדי רסיס מתוך כוונה לשחרר את הגמל ולחכות ליטרמפ כשאני וההרים יחידים תחת שמי מרום. בחרתי במקום הזה לשלח את מירד’י כיון שהיגענו למקום המצוי על דרן הרכב היורד מהר קתרינה ולמקרה של גשם יש מאהל קרוב שאוכל לחסות בו. היברכתי את הגמל על אם הדרך לרגלי מעלה “התאיקבה” שהוא פרשת המים בין ואדי סבעיה וואדי רסיס המוביל לואדי נצב. פירוש שם המעלה הוא מלשון “חגבי סלע” ממש כמו בעברית. מי אמר שצרפתית חשובה מערבית!?

את הציוד הטמנתי תחת שיחים בעזרת מירד’י. שרשרת עננים עבותים מאיימת להוריד עלי גשם. לאחר תשלום, יצא מירד’י אל מאהל סאלם ללון בו ואני נישארתי לבדי נתון לגורלי ומחכה לנס של איזה טיול או רכב צבאי שיאסוף אותי. אלא שיום זה הוא יום החג ואין יהודי שיצא בו לטיול. זהו אחד החגים הנקיים מדתיות שמבטא את הקשר ההיסטורי של כל איש יהודי אל הוויתו. מרחוק ניראו בתי הישוב הקטן “קציב” שבהם אני מתכוןן להיסתתר מגשם וכן להיצטייד במים. כדי להיות חסוי מן הרוחות בלילה חיפשתי נקיק בקיר המצוק העומד לצד הדרך ולא נימצא אם כי מאחוריו נימצאו כאלה. על כן בניתי גידרה על אם הדרך וישבתי בטל ממעש מצפה לחסדי שמים.

עוד אני יושב ומתכונן לחנית הלילה וזקן הופיע מן הקציב. למזלי נוהג האיש לעבד את בוסתאנו ביום וללון בלילה במאהל. וגם האיש מוחמד עיד אבו קירש אחיו של איברהים אבו קירש רופא הג’ינים שמת אשתקד. הוא הזמין אותי ללון אצלו במאהלו. היטמנתי את ארגז המזון והעמסתי עלי – כלומר: – על רגלי הצולעת את המצלמה, הטיפ, תיק השכל והקיטבק וקדימה אחריו. לאחר כישני ק"מ היגענו למאהל שהיה חבוי שבו יש מג’מע בנוי עם גג חרוטי עשוי מענפים ומכוסה בנילון כנגד הגשם שהיה מתאים בדיוק לעניני. מוחמד שהוא בעל זקן קצר ופנים עדינות ונעימות סבר, כיבר אותי בתה הביא ביצים ובישל לי. פתיר לא הביא אך שאל אם יש לי לחם. כרגיל אני שומר צנימים לשעה קשה הבינותי כי האיש ערירי ואין לו די קמח להגיש לי לחם אך ביצים יש לו מתרנגולותיו. הוא הכין לי חביתה מארבע ביצים. לאחר שאכלתי חזר וישבנו ופיטפטנו. בדקתי אם אין אני לטורח עליו ואמר כי הוא שמח על כי ניקריתי לו שאילמלא כן היה ממשיך להיות בודד הוא ואישתו. האיש חשוך בנים. אישתו הראשונה מתה היא וילדיה, והחדשה שאיתה הוא נשוי כעשרים שנה והיא צעירה ממנו לא ילדה לו. את האיש הזה וחיפשתי זה מיכבר והמזל היקרה לי אותו.

למוחורת בבוקר לאחר שבא והביא לי שתיה חמה יצאנו וישבנו בין סלעי הואדי המגובבים בו בהמוניהם – שהרי כישמו כן הוא “רסיס” כלומר מכוסה באבנים – הצגתי בפניו את שאלותי אף עברתי איתו על כל הצמחים ושימושיהם. באופן כזה הזמן שהיה מיועד ליבדידות גמורה הפך להיות מלא תוכן ועינין.

כיון שהיה אמור ללכת לעיסוקיו, קבעתי איתו כי אבוא אליו להיצטייד במים אם אשתהה במקום. הוא הלך לדרכו ואני התמקמתי מתחת לחיקבה כשהשמים סגריריים מעלי ורוח חזקה וקרה מאיימת עלי. שמתי את הציוד בגידרה שבניתי פרשתי שמיכה והיתכוננתי להיתענג על הפרטיות המוחלטת שלי בנוף הניפלא כשמעלי שרררת הרי “זביר” שלרגלי פיסגת ג’בל קתרינה. לא הספקתי לשבת וקומנדקר של הצבא ירד מן ההר. לאחר שהחילים גמרו להיות מופתעים לימצוא ישראלי במקום שהוא שום מקום נסענו הישר לצוקי־דוד דהינו: – לבית ספר שדה שליד סנטה קתרינה.

עוד אני מתארגן והנערה אוסנת גדעוני תלמידת י"א מרחובות אשר אירגתי לה את נושא “הרועה” כימשימת גמר, באה. לאחר סידורים יצאנו ליפנות ערב אל ביתו של צאלח מוסה הטבח שלנו לצורך הכרות שלה עם הרועות בנותיו. הרועות חזרו אותה שעה מקושטות ביבגדים חגיגיים דבר שהעיד על רמת חיים גבוהה. מסתבר כי השנה הרועות מקושטות יותר מבשנים הקודמות. לאחר סעודה וקביעת כל הסידורים לענינה של אוסנת שתיכננו לה עבודה מעשית בשדה כרועה של ממש חזרנו.

למוחורות יצאתי עם הצבא בקור הגדול לינווה פאראן. אחר הצוהורים ירד גשם משך שעה והירטיב את הסביבה. הגשם אחר השנה לבוא ולפי דברי הבדוים הוא יוסיף לצמחיה למרות הימים החמים. כל סיני מצוי בבצורת. הצמחיה החד־שנתית לא נבטה מעצירת הגשמים.

בערב הגיע רביע אבו־חרבי. נתתי לו מקטרת ולעזיזה ביתו מטפחת אדומה כלתמה על פניה. כרגיל הישמיע לי מנגינה על מנת שאקליט למרות שלא מצאתי בה ענין. למוחורת יצאנו גיתה ומודי בחיר ליבה לואדי נפוס עם מוסה טעימה אל הזקנה “נפרה”. מצאנו אותה רועה לרגלי ג’בל בנאת.שוחחתי איתה ומסתבר כי היא במצב כלכלי טוב יותר מן הזקנה “עיטאיקה” היושבת בואדי חיבראן. גם היא בת שבט החויטאת. יע לה עזים משלה אוהל גדול במצב טוב המחולק בינה ובין העזים. היא צעירה מעיטאיקה וניראית כעשר שנים צעירה ממנה. היא צמודה לחג' איברהים עואד הדואג לכל מחסורה ורוחל איתה בישעת הצורך. הקלטתי אותה בעת שיחתי איתה. גם היא היתאלמנה ושיכלה את ילדיה. יש לה בת ובן החיים אי שם. בבוסתאן קרוב ישב עאודה עיד שהוא אדם בגיל העמידה אשר סיפר לנו מסיפורי הנמרים אשר פגש ושמע בילדותו.

אחר הצוהורים ביקרנו אצל בח’ית העוורת. גיתה ניסתה להישתמט אך לא נתתי לה. רציתי שהיא תראה את הדברים הלא נעימים ושלא תיברור לה את הנעימים בילבד לעיסוק. בעלה מנצור אבו ע’ינאיים לא היה. ישבנו קצת אצלה אך הליכלוך הזוהמה לא מצאו אותי במצב נפשי מוכן ולפיכך היסתלקנו חיש מהר.

למוחורת פגשתי את “צבאח דע’שי” האריס בבוסאן של המינהל. היתה לו סוכרת והוא נירפא ממנה ביכויות. האיש בעל הומור ואני מתכונן להיפגש איתו פעמים נוספות. פניו שחורות כעורב וגופו הענק שחוח קצת מרוב שנים. לפי הערכתי הוא כבן שישים ומעלה. בישעות הצוהורים ביום חמישי בשבוע שהוא 7.4.1977 – חזרנו בג’יפ של מודי לסנטה. בצוקי־דוד אני מרגיש כמו בבית. המעמד הלא רשמי שלי כאן שאיני מוכר כמי שהוא סמוך על שולחן המקום אינו מעמיד אותי כאורח. הגם שאת הוצאותי מכסה “המכון לשמירת הטבע” בראשות אמוץ זהבי המצנאט שלי. הייתי אמור לחזור בג’יפ לאילת ומשם באוטובוס עם הנוער. מחוסר מקום הטיסו אותי לשם באוירון. שכחתי לציין כי באותו יום שני 8.4.1977 – הלכתי לואדי שריז ושם ישבתי עם הזקן פרחאן סלימאן משבט אולאז – סעיד בביקתתו משך כמה שעות שם בישל הזקן אורז עם עלי סלק וציזבטנו על “ג’וחא” תוך שאני מפיק ממנו אינפורמציה בנושאים שלי.

בשבת חזרתי באוירון צפונה ומשם הישר לבית־השיטה נותרו לי כמה ימים כדי להכין את ההוראה לעונת הלימודים הקיצית.