בתאריך: 12.1977 28–14
היום הוא יום שלישי בשבוע הארבעה־עשר בחודש דצמבר. שלג כיסה את ההרים שבימרומי סיני והאוירה היא של יום חורפי מלא. מאחר שיש לי חובות ביסביבות נווה פאראן, ניצלתי את ירידתו של מודי – האחראי מטעם המינהל על נווה־פאראן ונסעתי איתו כשגשם יורד ומטפטף בזרזיף וקור עז שולט בחוץ. בדרך סרנו אל מאהלו של רביע אבו־חרבי שהיה מצוי בואדי צדדי ממערב לואדי סהאת הניקרא בשם “אל עושז”. הג’יפ הישאיר אותי אצלו בתיקוה שאגיע לנווה בכוחות עצמי.
בחוץ ירד הגשם ובתוך האוהל חום נעים מן האח. בנו הקטן המכונה בפיו בשם חיבה “ח’ואג’ה” ישב על בירכיו. אחיו הגדול של רביע היצטרף לישתית התה ויותר כדי לדעת מי הוא האורח. ולפי שהיה עובד באילת כקבלן בנין, קשה היה לימשוך אותו לרמה של דבור חפשי. הכבשים והעזים יצאו ובאו לאוהל בעוד פריחה והבנות מכניסות את היתר ומטפלות בנאקה ובגמל. לאחר זמן מה כשישבנו רגועים, הוצאתי את המתנות אשר קניתי בתל אביב ואספתי בבית השיטה. לילדים הבאתי בגדים לרביע מעיל ולנשים סודרים. רביע קבל את השק עם הבגדים קרא לפתיחה האשה השניה הולדנית שילדה לו את ילדיו וחילק להן את הבגדים שווה בשווה. עזיזה החביבה עלי הופיעה לבושה כאשה לכל דבר. נתתי לה כפפות ואף מסרתי לה שרשרת עם תליון. בכסף שהעניקו אנשי ההסרטה לאות תודה על הארוח אצל רביע קניתי עגילים וצמידים. רביע קיבל את הדברים הללו וחילק אותם בין פתיחה ופריחה. פתיחה הילבישה בסודר את עזיזה ולא לבשה אותו בעצמה מתוך יחס אימהי לביתה. היא ישבה ליד הפתח של האוהל במצב של דיכאון כפי שמצאתי אותה לפני חודשיים. לדברי פריחה זה דבר רגיל אצלה דומני שהיא סובלת מכאבים מסויימים. היא נשואה בשנית לרביע לאחר שניתאלמנה ובאה אליו עם עזיזה ואחותה הגדולה מאב שני. לרביע ילדה חמשה ילדים. הבת הגדולה של רביע שילדה לו פתיחה זוכה לכינוי חיבה מפי רביע בשם “כבשה” על שום שהיא פראית ככיבשה.
בעודנו יושבים, ניכנס אלינו הזקן “סאלם נצאר” אשר גר בבוסתאן ליד המרכז הקהילתי בינווה פאראן, ובידו קערת אורז מבושל. הוא הגיש לנו אותו לאות תודה על בוא הגשם. זו סעודת מצווה שהגיש אותה מאוהל לאוהל ובה הביע את השימחה לרדת הגשמים. בשעה שתים אחר הצוהורים ניכנסתי ועד השעה חמש וחצי ישבנו פיטפטנו ואכלנו. משבושש “מקה” – יד ימינו של מודי – לבוא החילונו לעסוק בנושא הלינה שלי. רביע ישב אתי באוהל של פריחה. מיסתבר כי אותו יום היה התור שלה. ניתן היה להבחין בריגוש בין השניים ליקראת מה שצריך להיתרחש בהיותם לבדם בלילה. כדי לבדח את השנים שאלתי את רביע בנוכחות פריחה שנישארה איתנו לבד, על מוצאה ואם היא בת דודו. נאמר לי שלא! אז הוספתי ושאלתי אם הכירו זה את זה ליפני החתונה, אמרו שכן! האם הייתם ניפגשים בחשאי ומתנים אהבים במרעה? כך שאלתי אותם כדי לשעשעם. השנים ניתמלאו בעליזות וצחקו בקול גדול כילדים שניתפשו בשובבותם. אמרתי לה: "האם נכון שמשכת אותו על ידי זה שבישלת לו תה בחשאי? הצחקוקים גברו. וזה כמובן שימש כיפתיחה לליל אהבים שבודאי היתפתח אחר כך. האם רביע אוהב אותה יותר מפתיחה הולדנית? אין לי מושג. מן היחס שלו אליה ומדברי סאלם הבן שלה היחידי מרביע נירמז כי הוא מזלזל בה על היותה עקרה. בדיעבש דיברי האשמה על רביע אביו למרתי כי הוא מלמד זכות על אימו ויש לו טענות על אביו שלקח אשה שניה על אימו. הגם שהוא עצמו אינו מגיע לרמת עצמאות וכישרון כמו אביו, דבר שמביא את רביע להיתיחס אליו באכזבה. מתוך השיחה עם השנים ניתן לילמוד שהם מצפים לנס והיא תהרה ותלד בת ולא בן.
הגיעה השעה ליפרוש מהם, ועברתי לישכון באוהל שעמד ליד אוהלה של פריחה. במזג אויר רגיל הייתי מיתבקש לישון במקעד. הגשם הוא שאילץ את רביע לחפש לי מחסה.
עור אני מיתארגן לשינה ומקה הגיע סוף סוף ואיתו חזרתי למרכז הקהילתי, שם ישנתי לבדי שנת ישרים בחדר התחתי. ניסיתי ליקרוא לאור הרנאור שלי ולא יכולתי להתמיד בזה. בידי הספר “מסע תימן” של יעקב ספיר משנת 1858 שאותו לקחתי איתי על מנת לנצל את הזמן הפנוי בסיני.
ביום המוחורת הוא יום רביעי בשבוע 15.12.1977 ביקר אותי מוסה טעימה. נתתי לן “עצות” נגד השינה המוקדמת שתוקפת אותו. לשם שיכנוע כיביכול שיש בידינו תרופה הוספנו לעצות גם כמה כדורי ויטמין C שהעלמנו את השם כדי שלא יגלה את התרמית. הכוונה היתה שיאמין ברפואה ויבריא בעוד שהרפואה המודרנית אומרת בפירוש שהדבר אינו קשור לליקוי פיזי כי אם פסיכי ואין תרופה של ממש. ליפני שנתתי לו את התרופה והעצות אמר לי כי היתיעץ עם רופא בדוי וזה עשה לו “הקטרת קטורת” מאגית, ומלמל כמה מלות קסם והישקה אותו בעשב סודי הידוע רק לו. כמוכן יצק מים על מחתה מעל ראשו.זאת עשה בגלל “שגילה” את הסיבה שלדבריו מישהו עשה לו עין רעה וגרם לו שיהיה “מח’רוע”. בבדואית אומרים “אינח’רעת” כלומר: – גרמו לך עין רעה. ביחד עם העצות שלי אולי יוטב לו. יצאתי רגלית עד לפתח ואדי עלאיאת. שם ביקרתי את מסעוד דוד ח’ידיר שקטעו לו את רגלו בבית החולים באילת ואשר ליויתי אותו באוירון מאילת לישדה התעופה “הר־סיני”. מצאתי אותו שוכב באוהל בכול רע חסר כוח והכרה ותשוש. ביתו הנאוה מטפלת בו. סלים בעל בית הקפה שליד בוסתאן “אדיר”: – המינזר הופיע אותה שעה. ישבנו ודיברנו על כל מיני בעיות תוך היתעלמות מהשכיב מרע שלא הכיר אותי. לפי דברי הרופאים אלה הם ימיו האחרונים.האיש נגוע בסרטן שחודר לתוך כל גופו. וכבר יש תולעים ביפצעיו.
משם הלכתי לבוסתאן אדיר והתארחתי אצל מוסה – אבי אחמד החנוני שבביקעת רבא – בחברת זידאן הלהים אשר הבאתי לו בגדים. השיחה כרגיל נסבה על “השלום” העומד בפתח. בהגיע האמבולנס אילצתי את הרופא לגשת ולהגיש עזרה למסעוד כנגד הכאבים, והוא שתיאר בפני את מצבו. איתו חזרתי למינהל.
בערב הופיע קמ"ט־החינוך – קצין המטה – בשם עבודי אשר ניראה כאיש שאינו רגיל ביתלאות המידבר. כולו עטוף בכפיה וכובע צמר. גרנו בחדר אחר שאיפשר לנו לשוחח. הוא שפך את מרי שיחו על הקשיים שבהחזקת בתי הספר. גם קמ"ט החקלאות הניקרא בשם רפי היגיע וביניהם היתפתחה שיחה שגילתה כמה הביורוקרטיה הורסת בהערימה מיכשולים לרגלי כל מי שרוצה לעשות משהו. מצאתי את עבודי כאיש עיראקי היודע ערבית על בוריה וכמי שיש לו הומור במידה לא מעטה. החזרתי לו בהומור כנגד הומור ועקיצה כנגד עקיצה וכך הינעמנו את שעתנו.
בלילה הגיע הקורס על שלושה ג’יפים. הם הכינו ארוחת ערב וחסכו לי את הטירחה בהכנה עצמית. למותורת יצאתי איתם לתל־מחרד. שם נישארתי לבדי עם הבדוים בשעה שהם עלו על ג’בל טחונה שממול. אספתי חומר מפי הבדוים והישמעתי להם את הדחיות שהקלטתי ביזוארת אבו־קראי כל מי ששומע את אצלי עושה מאמץ להעתיק ממני.
אצל קבר השיח' “אחמד אבו שביב” היסברתי לקורס על הויליות בסיני. אחר הצהרים יצאנו לואדי חיבראן. בסוף הנקיב פגשנו את הזקנה “עיתאיקה” שנטשה את העירה “אטור” וחזרה לגור בצריף שלה ביבדידות. שם באטור הרגישה רע. העזים שוטטו בין הגדרות ולא היה בידה כוח לאסוף אותן. הן היו מבולבלות מן המקום החדש, דבר שהיגביר את שוטטותן. היא תינתה את צרותיה בפני וסיפרה כי שוב מישהו גוזל את “הצדקה” שלה. לאחר שנתנו לה מזון ירדנו לואדי חיבראן. מימיו כמעט שיבשו ועם חשכה היתמקמנו בין דקלים במקום הנקרא “אירדסיה”.החברה הצעירים הם חברה שמוסיפה בריאות יותר מכל אמצעי אחר.
בעוד הטבחים מכינים את המזון ליקראת ליל השבת, ישבו אחדים ליד המדורה ושרו שירים ישראלים מובחרים אשר אני קורא להם “שירי מדורה”. שיר שהוא יכול להיות מושר בפי חבורה והוא ידוע לכולם – מעיד על עצמו שעבר את מבחן האיכות. כאלה הם שירי נעמי שמר ואחרים. מעט מן השירים האידיוטיים של האמריקנים מצאו דרך אצל המדורה. ואכן כמו שהחלה שירתם באה גויעתם. הגיטרה עברה מיד ליד והוכיחה עצמה כיכלי המסייע להיתהוות הווי חברתי במקום האקורדיון המסורבל והקשה לינגינה. הגיטרה משאירה שדה פתוח לשירה החופשית שהיא הביטוי העליון לנפש האדם ואף מעלה את השידה לרמה גבוהה בניגוד ליכלי נגינה אחרים המשתיקים את הביטוי האנושי. לאחר הארוחה המשעשעת בדיברי בדיחותא, שוב ישבו לשיר ולספר ציזבאטים. ולפי שהייתי עיף ויגע, ניכנסתי לתוך שק השינה ונהניתי משינה עריבה תחת כיפת שמים מידבריים דבר שאין לו תחליף בשום מקום. לבוקר כשהכול נאחזו ברגעים האחרונים של שינה מתוקה,היפעלתי את הטיפ בשירי “גולדן גיטר” שאצלי הם מזומנים תמיד לשעות חגיגיות כאלה או כשאני מצוי לבדי במדבר. החברה עסקו באריזה ובישול כשהשבת מקבלת ציביון של היתעלות ליצלילי הגיטארה של להקת “גולדן גיטר” שהישמעתי בטיפ שלי. היתה שם בחורה דתית לשעבר שהיתרגשה לשמע המנגינות. אמרתי לה כי הרגש הדתי מוצא ביטוי באמנות ואין היתעלות נפש יותר גדולה מאשר מוזיקה זו בין תמרים והרים נישאים מישני העברים. ניראה כי תפשה את הרעיון.
תוך נסיעה מרגשת של שעת בוקר, יצאנו מואדי חיבראן למישור אלקאע. יצאנו הישר אל חמאם מוסה ובו היתרחצנו. החברה הצעירים הישתוללו ולא היתה נערה שלא נכנסה למים אם בתחתונים או במשהו כתחליף. הבנים היתגרו בבנות בתוך המים מתוך שובבות שמצאה חן בעיני הבנות שהתירו להם מנה אחת אפים. בהיות הבנים ערומים במים היתה אחת שובבה שאספה את בגדיהם והחביאה אותם. לאות מחאה, יצאו החברה ערומים החוצה לקול תשואות הבנות.
משם יצאנו “לאבו צוירה” על חוף הים אל מקום שההר נופל הישר לים. שם ביקרנו בתאי היהבודדות של נזירים מן התקופה הביזנטית. אני אישית שונא את הנצרות בסיני. זהו יסוד אתני זר לסיני מיבחינה אקולוגית. הוא אינו משתלב בנוף המדברי לא מבחינת ההופעה והלבוש ולא לפי צורת הקיום לא בימקורות המזון ולא בצורת השיכון. הכל זר ומוזר ואינו צומח מתוך הסביבה המדברית. בהשואה לבדוי שהיתאים את עצמו כבן המדבר מופיע הנזיר לבוש בצורה לא מתאימה והוא גר בימגורים שיש בהם סיגוף ולא חיים. זהו נטע זר בנוף שאין לו זכות קיום. לא במקרה היתנכלו אליו במשך הדורות. לשבח הנזירים יש לציין כי המיבנה של המינזר בסנטה הוא מרשים אך יתר הדברים עומדים בזרותם בתוך הנוף המרשים. ואין לדבר על הערבוביה ההיסטורית שעשו לנו הנזירים בסיני. הרים ואתרים נידחסו למקום אחד כדי שיוכלו לקיים את המצווה של ביקור בהר הקדוש, בסלע המים ובישאר בוקי סריקי בסיור אחד. יורם צפריר יחד עם דני מיכאלי שהדריך את הקורס ואחרים, ערכו סקר בזמנו וגילו דברים ניסתרים כל הכבוד להם!
אחר הצוהרים ביקרנו בינווה המדבר “אל ואדי” שליד העירה אטור. בשעה שהקורס ביקר בחורבות הנוצריות במקום ביקרתי את צובחי בנו של סאלם אל והיבי הנשוי למבצוטה ממישפחת עיטיש הניכללים בשבט הגייבאליה. אותה שעה היתה מבצוטה ביחד עם כמה בדויות צעירות אופה לחם בתנור שבמיטבחה, קיבלה אותי בשימחה והיגישה לי כיכר לחם מהביל הישר מן התנור. דרשתי בישלום צובחי בעלה וילדיה ופרשתי אל החברה שבינתים באו. משם היסיעוני למינהל בעירה אטור, הורדתי את חפצי והיתמקמתי בבית־המינהל. שם קיבלתי חדר יחידי שבו ארבע מיטות. החדרים פונים אל אולם אורחים גדול ויש מקלחת ומטבח ולא חסר לי דבר.
הניתוק מן החברה גרם לי להרגשת יתמות. לפתע מצאתי את עצמי בודד ואין איש איתי. הדבר נובע מהמעבר הפתאומי מהווי של חברת צעירים במשך יומיים תוך שירה ועליצות. לא יכולתי לעיין בספר. פתחתי את הטיפ ושקעתי בישמיעת שירים עבריים וגולדן גיטר. לבוקר יצאתי לשטח ולאט לאט השתחררתי מן העצבות שתקפה אותי לאחר הפרידה מן הצעירים. את יום השבת הזה החלטתי להקדיש לביקורים באלואדי.
18.12.1977 יצאתי אל הטרמפיאדה וחיכיתי לתחבורה בחברת מוחמד מוסה שהוא איש משבט “בני ואצל” הותיק מיבין כל שיבטי סיני כיום. והאיש הוא אחי השיח' סלימאן אל מע’ביש וניראה קשיש ולו שתי בנות שנישארו בחיים אחרי שני בנים שמתו בינתים. האחר מת ממחלה והשני מינשיכת אפעה בשעה ששלח את ידו ליתלוש שיח. שלושה ימים טיפלו בו. כשהביאו אותו לרופא ישראלי הוא הועבר לצפון לתל השומר והיתיסר במשך שנה עד שמת.
ירדתי ליד בית הקפה של סלימאן פראג' שהישתומם ליראות אותי באומרו כי רזיתי מאוד. ואכן אני מרגיש את עצמי סחוט, אם כי התופעות שבאו בעיקבות הרעלת הוירוס במעים שתקפה אותי משך חודש ימים ואילצה אותי להיות מרותק בבית השיטה – נעלמו. בדרך כלל אני מרגיש בסדר. הלכתי משם אל פרחאנה אחות פרחאן מוסה אל הד’יב משבט אולאד־סעיד – השוכן בביקעה בואדי שריז – על מנת לימסור לה דרישת שלום ממנו. היא גרה בביקתת עץ לבדה כי היא רווקה. דפקתי על הדלת ומשלא ענתה חיכיתי בחוץ עד שעבר שם חג' מוחמד אבו בריק הגוץ והיסביר כי היא מתפללת בשעה זו. חיכיתי כחצי שעה עד שיצאה. היא היתנצלה ואמרה כי היתה עסוקה בענינים אישיים. היא השקתה אותי תה תוך שאני סוקר את בדידותה שמקורה בעקרות. פעמיים היא נישאה והנישואים לא היצליחו כיון שלא ילדה. הביקתה מחולקת לישלושה חדרים שחלקם בנוי מטיט. יש לה חלקת גינה ובאר אשר חפרוה בני אחיה. מוצא משפחתה מאלואדי ולכן איננה רוצה לחיות בימרומי סיני ליד פרחאן אחיה. מן הכלים העלובים במיטבחה ניתן ליראות את הצניעות והעוני הרב שבו היא חיה. יחד עם שכנותיה הזקנות היא מבלה את הזמן. מכל מיני ביטויים בולטת האדיקות הבלתי מסוייגת שלה באללה הקובע גורל של ילוד אשה .זוהי דוגמא לקיום עצמי ונשיאה בבעיות הקיום ללא סעד יום יומי. קבלת גזירת הגורל מתוך הכנעה כפי שהיתגלתה באישיותה עוררה בי הערכה וביחד עם זה הירהורים לגבי מהות הויתו של האדם. כאן חיה אשה ומוצאת טעם בזה שנישמת אפה עדיין פועמת בתוכה והיא נותנת תודה על המסר שאללה מעניק לה בהשאירה אותה בחיים.
למעשה זה ביטוי של יצר ההישרדות שהוא הכוח השומר על המשכיות החיים בכל התנאים והמצבים בהיותה אשת טבע בימלוא מובן המילה שהאינסטיקט להישאר מעל סף החיים פועל בה בימלוא כוחו, היא מפתחת אמונה כי מישהו עלטבעי דהינו: – אללה – מעניק לה ברוב חסדו את החיים.
אילמלא אמונה זו ספק אם היתה מסוגלת לקיים את עצמה ביתנאי המידבר בתוך התרבות הבדוית שאינה מחמיאה לרוקות.
סדר יומה שהוא ביטוי לעליבות שכפה עליה גורלה, זמן הליכתה לישון ויתר הדברים הינם ענין לדיון במקום אחר.
ממנה הלכתי לבית הספר ולבוסתאן של חג סאלם אל והיבי. מצאתי אותו ואת בנו צובחי החובש. השעה היתה שעת אחר הצוהורים כשצובחי לוחץ עלי לאכול איתם בערב. סרבתי משום שהיה עלי ליפגוש את אבי אופיר איש שמורות הטבע הגר במינהל. הלכתי לחפש את קרובי הזקנה עיתאיקה. חכיתי לשעה שיחזרו מן העבודה בעירה אטור, שאלתי ילדה כבת שתים עשרה שהיתה מכוסה ברעלה: "היכן גר כאן “אומבאורכ סוילים אל בסיסה” נאמר לי כי הוא קרובה, כדי לתנות את צרותיה בפניו. הילדה שהיתה ביתו היכחישה שהיא יודעת היכן המקום ואמרה כי אינה מכירה אותו. זה אינסטינקט טיבעי אצל ילדי הטבע שאינם מגלים את מקום הימצאם של בני שיבטם.
לפי תיאור המקום שקיבלתי ליפני זה, הלכתי ופגשתי שם שני גברים שחזרו מן העבודה באטור שפניהם המצומקים זיהו אותם כיבני שבט החויטאת שהוא שיבטה של עיתאיקה. היסתבר למזלי כי אומבארכ גר בביקתה שעמדתי לידה. ביקשתי מאחד מהם כי יכנס ויודיע לו כי אני מבקש להיפגש איתו ואני מחכה בחוץ. האיש ניכנס והודיע לו ובצאתו הודיתי לו והלכו השנים. חיכיתי זמן רב עד שאומבארכ יצא וכולו פקעת של חשדנות. בימקום להזמין אותי להיכנס פנימה הושיב אותי על מטה שעמדה בחוץ ברחוב. ליכששאל לסיבת בואי אליו היסברתי לו כי באתי בענינה של עיתאיקה. מפה לשם היצגתי את בעית “הצדקה” שלה שאינה מגיעה לידה. מדבריו נימצא כי אינו קרוב לה וכי היא שייכת “לעשירה” שלו כלומר למשפחה המורחבת שבה הוא כלול. הוא מתוך יחס אחריות לזקנה הישקיע שלוש מאות לירות ישראליות והביא אותה ואת עזותיה אליו לאל־ואדי. לאחר שלא רצתה להיות פה שילם מכיסו ארבע מאות ל"י והחזירה לואדי וטאיה ליצריפה בחיבראן. כל זאת מתוך רגש אחריות כלפי בת שיבטו. הוא ביקש ממני מתוך נימוס ללון אצלו אך סרבתי. חזרתי למרכז המינהלי באטור והיתיחדתי עם הספר “מסע תימן” של ספיר.
לפי ספר זה קיבלתי את התשובה לשאלה מדוע נימשכו הסבים שלי לעלות לארץ ליפני מאה שנה בדרך קשה מתימן. התיאור הניפלא שלו שבו ידע לימסור בדקות כל דבר והסקרנות שלו שהביאה אותו ליראות דברים ליפני ולפנים, העלו את תמונת המצב הנורא בו חיו יהודי תימן אותה שעה. כאן גם יכולתי לעמוד על הפרדוקס שבו יהודי תימן שעלו במרבד הקסמים שהיו מתגעגעים לימים הטובים שהיו להם בתימן ערב צאתם משם. הזיכרון על בני אדם שווה בכל מקום. מספיק דור אחד כדי לישכוח את הזוועות וביכדי לחיות באשליה שהעולם ורוד עד לאסון הבא. איזה חוסר אחריות?! לו ישבו שם עכשיו היו זוכים לסבל בלתי משוער.
למוחורת ביום 13.12.1977 מצאתי את “נבעה” הפקיד היהודי ממוצא עיראקי שהיה אחראי למפקד התושבים בדרום סיני. לאחר שהסברתי לו את מטרתי, מצא לפני מי להיתהדר בחשיבות עבודתו. את שנים עשר אלף התושבים ערך ומיספר והכין להם תעודות זהות וריכזם בספר הזהות ובספר השמות. הראשון לפי מספר תעודת הזהות והשני לפי סדר האלף־בית. שעה שלמה החזיק אותי בתיאור עלילותיו וחשיבות עבודתו והאריך בהאשמת הפקידים שלדעתו היו בורים מיבחינה מיקצועית שהיפריעו לו. מיסטטיסטיקה אינו יודע דבר. ניסיתי להעזר בו והיסברתי לו כי אני רוצה לבחון את גודל המישפחה הברית בידרום סיני ואת הקירבה והקשרים המישפחתיים בתוכה. אמר לי כי חבל על העבודה שאשקיע בכך וכי הוא יכול לומר לי זאת בו במקום. עצם את עיניו והיתרכז והחליט שגודל משפחה בין ארבע לחמש נפשות. ביטל כל ניסיון שלי לעשות הערכה מתוך הספר. כשביקשתי לעיין בספרים אמר כי עליו לקבל רשות מן הממונים עליו. הלך ושב עם תשובה חיובית. קיבלתי את הספרים ועיינתי בהם וקודם כל רשמתי את כל השמות לפי סדר אלף־בית. והיו בידי למעלה מחמש מאות מיני שמות. קבעתי את גודל המשפחה אך לא יכולתי ליקבוע את מיספר האוכלוסיה בשבט. על כך אצטרך ליפנות למישרד הפנים בעזה. קבעתי את החלוקה לפי הגילים. היתברר שיש ילודה בקצב מהיר שהחלה לאחר מלחמת ששת הימים.
אחר הצוהורים יצאתי אל הזקן החולה השוכב במנזר אשר בעירה אטור.מצאתיו חצי משותק כי שהוא שוכב בתוך אבק וליכלוך וזוהמה. דומה היה עלי שהליכלוך יכול להיות ניסבל על ידי האדם רק עד גבול מסויים. ואני מוצא שאין גבול לזוהמה בה יכול אדם לחיות בו, למרות שמי הים נימצאים במרחק של הושטת יד.כפי הניראה מיתרגלים לליכלוך.
ליפנות ערב הלכתי ליתפוש טרמפ. ישבתי שעה והייתי מיואש כי הוזמנתי לארוחת ערב על ידי צובחי. ליבסוף עצר קומנדקר צבאי ואסף אותי. תחילה חשדו החילים בי כי הישתוממו למראה בחור שיושב בישעת לילה אפלה במקום לא שיגרתי. הנהג החל ליבחון אותי והיציג לי שאלה. לאחר שאמרתי להם כי אני מדריך בחברה להגנת הטבע קראו בשם מנהל שמורות הטבע ואז העמדתי אותם על טעותם. נחה דעתם ממני והורידו אותי היכן שביקשתי.
כשהגעתי לבית צובחי, הוא לא היה נוכח שם. גם אישתו וילדיו חיכו לו. היה שם מוחמד מאבו־סלה שליד סנטה שהוא דוד מבסוטה. היא אמרה לי כי הוא יודע לקצד קצידות. הישמעתי לו קצידות ברשמקול שלי כדי לימשוך אותו, אך הוא טען כי אינו יודע לקצד. השיחה נסבה על השלום ועל הסיכויים בעתיד תוך שמבסוטה משתתפת בשיחה. מיסתבר, כי הרבה דברים לא היו נהירים לה והיתה להוטה לישמוע את הסברותי תוך שהיא משתיקה את הילדים שהיפריעו לה. בימיוחד הדגשתי את ענין “עלילת הדם” שמיתהלכת בין הבדוים. מאחר שצובחי לא בא, אכלנו אורז עם בשר תרנגולת וירקות אשר גרמו לי לקלקול קיבה. לאחר הסעודה הימשכנו לשוחה בענינים פוליטיים ואחרים כשבנותיה על ידה ועל בירכיה. היא היפצירה בי לישון אצלם ונאלצתי להענות לה מיתוך נימוס אם כי היה לי נעים יותר לישון בבוסתאן. ישנתי על הארץ בין הילדים שלה וניזכרתי בימי ילדותי שכך היינו ישנים זה ליד זה. ללמרך כי תרבות בני שם חד היא.
למוחורת הלכתי אל סלימאן אל מע’ביש וניסיתי לדובב אותו בעניני משפטים אך לא היצלחתי לחדש אצלו דבר. הוא היזקין מאוד והיה מעשן בע’ליון שלו. כעבור זמן קצר פרשתי ממנו ולא נעניתי להזמנתו לאכול איתו את הצוהורים כי הוזמנתי על ירי מבסוטה. שם אכלנו אורז עם דגים מאלו שהביא צובחי. כל הלילה לידבריו היה מצוי אצל יולדת – כך אמר למרות שזה לא נכון – כי מהבאת הדגים הטריים והעדרותו ידעתי כי בילה ליד הים למרות האיסור מטעם הצבא כי המצרים נוהגים להחדיר משם מרגלים ומקימים קשר עם האוכלוסיה המקומית.
בין הביקור אצל סלימאן אל מע’ביש וצובחי, הלכתי אל מאחורי הגבעות להיתיחד עם קילקול הקיבה שלי. בדרך חזרה, גיליתי צורת בית בובות כעין חצר עם בתי קומות שנעשה בידי ילדי אל־ואדי. דגם זה חוזר על עצמו בהרבה מקומות בנווה הזה. צילמתי. כיון שביטני חוזרת ומציקה לי במחזוריות תכופה, חזרתי למרכז המינהלי כדי להיות קרוב לשירותים והימשכתי לעבוד על ספריו של נבעה.
היום הוא יום רביעי בשבוע 21.12.1977. הלכתי לכפר הניקרא ג’ביל מדרום לעירה אטור כדי לבקר את מקום הזוארה שהיתה לאחרונה ליד קבר השיח' “חסן אבו־עואד”. כיון שהמקום היה רחוק צעדתי באון ומצאתי שם את שלד הגמל ומקום הזביחה וכן את “הקילאדה” שהוא זר הסרטים שהיה על צוארו של הגמל. צילמתי!
חיפשתי את השיח' הקדוש ובקושי מצאתיו, כי כל הכפר נהרס יחד עם הקובה שעל הקבר. הצבא פיצצו כי שימש מסתור למחבלים. לפי ההרס ושרירי הקטורת, גיליתי את הקבר היה לא הרחק מדרום לבאר המים הטובים לישתיה. בדרך חזרה, תפשתי טרמפ של ג’יפ דייגים שמהם נודע לי על עוד וילים לאורך החוף כמו: – “איבן עקילי” “ואבוג’ר”. אחר הצוהורים הצטרפתי לסיור של הסמל בשם “שמש” שירס ליבדיקה ליד החוף. ביקרנו בחוף הדיגים הניקרא “אל ריאת” ושם צילמתי את אבו עקילי הגבור בקובה הבנויה כבית מרובע בלי הכיפה. שיח' פתיח ויתר הדיגים שריאינתי על החוף אינם יודעים דבר על הקדוש הזה. החילים שלא ידעו דבר על קיברי השיח' ועל האזור ניתפשו להסברים שלי והחלו לישתות בצמא את הסברי. בימיוחד הסמל שמש הג’ינג’י שהיה מקובל על החילים כמדריך במקום. ידיעותיו נימצאו קלושות והוא מחפש בכל מאודו מקורות שיספרו לו על הסביבה. היבטחתי לישלוח לו תיק ובו חוברות של צוקי דוד.
משם נסענו “לאבו סוירה” שמצפון לאטור, ולג’בל נקוס וניסינו לישמוע את צילצול הפעמונים שעליהם מספרים הנזירים שנוצרים באופן ניסי מבין סלעי ההר. מכאן השם “נקוס”. כמובן שלא שמענו דבר. הנזירים שמחפשים ניסים ונפלאות רואים מהירהורי ליבם או מחלומותיהם שבהקיץ או על מישכבם בלילות ומבלבלים את דעת הבריות התמימות. מצאנו כתבות ביכתב תמודי ויוני על הסלעים שלרגלי ההר.דבר זה העיד על כך שהקדשת המקום על ידי הנוצרים אינו קדום.
ע’אליב הרס"ר הדרוזי סיפר לי כי הם עומדים לצאת לואדי “מיער” דבר שהיה מתאים ליצרכי. אור החשמל בחדר לא חזק דיו ואני בקושי מצליח ליקרוא בספר. על כן נירדמתי מוקדם.
בבוקר יום 22.12.1977 ארזתי את החפצים ליקראת הנסיעה למאהלי הבדוים. ליכשנודע לי כי לירשותי כשעה עד שיצא הקומנדקר של המימשל בפיקוד הדרוזי “מופיר”, הלכתי אל הכושי שיח' “מרזוק עאודה עלי”. מצאתיו יושב בתוך המיזבלה של השכונה החרבה “אל מנשיה” על כסא ונהנה מן השמש. הוא גר יחידי כרווק באתר מבתי הכפר כששני ילדי בדוים משרתים אותו. גופו כרסתני, צוארו רחב וראשו ענק המזכיר את אידי אמין.דיבור איטי ובשקט ועיניו כעיני נמר מעושנות. פניו שחורים כפחם ועל ידיו טבעות זהב. אומרים עליו שהיה פעם נשוי. מה הסיבה לרוקותו? אין איש יודע. במוצאו הוא סעודי וכל חייו בילה על הים. רק ליפני ששת הימים הפך להיות דייג. הוא מופלג באדיקותו ושומר אמונים לאללה ותורתו. כמו כן הוא איש מוסרי מאוד. יש לו רשתות בחוף ובדוים עובדים בישבילו. בהיותו איש ישר באים אליו נערים ומשרתים אותו ואף אוכלים על שולחנו. שתינו תה והיצגתי את עצמי. החילותי ליכתוב מסיפוריו כישהוא ממלמל תוך נעימה מקוצרת של ארם רחב מידות. לדאבוני שעת הרצון שניפתחה בינינו ניפסקה, כי מופיר בא להסיעני.
בשעה 13/30 יצאנו לואדי מיער כשמופיר מבטיח לקחת אותי לואדי איסלה ומשם חזרה אם אמצא כי המיער מתאים יותר לעבודתי. מיסתבר כי מופיר לא יודע להעריך זמן ובקושי היגענו לואדי איסלה. משם נסענו לואדי מיער שבו התקבלנו במג’מע על ידי כמה גברים כשביניהם איש מיתעוור שיש לו יד בירפואה ובפולקלור. השבתי כי אם איסלה לא יתאים אלך אליו. מצאתי עוד שלושה וילים. כשעברנו בפתח המיער חזרה לאיסלה מצאנו ארבעה נואמים שחצים תקוע בהר. הקדמונים חצבו מערה ואת הפתח בנו כנואמיס בצורה זו לא ניזקקו ליבנית גג. הפתח היה מכוון לסירבאל דבר שהעלה בליבי רעיון כי זה ההר שאליו הנואמיס מכוונים.נסענו עד לואדי “ויג’ראן” אל החויטאת. שם ישבו נשים זקנות הדומות לעיתאקה וכן שני גברים. שוחחנו ושתינו תה, ומשם על מהמורות כשאנו מושכים לאיסלה על גבי רכסים נמוכים של הנחלים בקאע.תוך נידנודים שפרקו את עצמותי, ירד עלינו הלילה. איך שהוא מצאנו עקבות של רכב ובחושבנו כי זה לאיסלה היגענו למקום שיש בו בתים מטיפוס “קרה אצאפחה”. גשם החל לרדת ומחסה אין. במיבנים הללו מצא מופיד חומרים צבאיים והיה בטוח כי זה מחסן סודי של נשק וכבר עמד להציב משמר ולינסוע תודה למימשל. איך שהוא חזרנו ובדרך ביקשתי כי יובילני קודם לאיסלה. מצאנו את הדרך החוצה וכך באנו למאהל באיסלה שהוא ממוקם כישני ק"מ מן המקום של המיבנים. באוהל של עלאיאן ג’בלי חסן היו אותה שעה בעלי הגמלים מנבכ שהביאו מטילי בית ספר שדה “נעמה” וביניהם את עיד ואחיו מירד’י שהיה לי הכבוד לירכב על גמלם בהזדמנויות שונות. את המטילים לא פגשנו כי באנו כשעה אחרי שיצאו ברכב. בלילה שמענו קצידות בתוך הביקתה של עלאיאן ואף היה מי שהיקליט. בבוקר היסתלקו והישאירו אותי. דובר היה עם מופיר שכעבור יומיים בשבת, יבוא לקחתני. עלאיאן אמר שיש גמלים למיקרה שלא תהיה לי תחבורה.
ביום שני 22.12.1977 נישארתי לבד עם הנשים והילדים שבמאהל. עלאיאן יצא לחפש את נאקותיו לכמה ימים. ביתר עשרת האוהלים אין גבר לירפואה. ביגלל הגשם ביקשתי מעלאין שידאג לשיכוני והוא הודה לאישתו הזקנה וגדולת הגוף להאכילני ולהלינני. בדוית כמוה טרם ראיתי בסיני. היא היתה גבוהה מלאה ורחבת מותניים כמו פרה. שדיה ממלאים את חזה והם יורדים על על כרסה בינפיחות גדולה. תחילה חששתי שלפני מין עורפה. אך מיזגה הטוב תיקן את דעתי עליה. תחילה היסתירה פניה ממני ולא הסכימה כי אחזה באור עיניה.
בערב הראשון כשנישארתי בלי גבר במאהל ניתכנסו כישמונה נשים ובאו אל האוהל וישבו בימקובץ כרי לינהוג בי מינהג אורחים. אלא שהיבחנתי בסקרנות הנשית שלהן בהעדר הגברים נתנו חופש לעצמן ובאו לחזות בי ולמצות את סקרנותן. הן נימקו את בואן ברצון לישמוע את הקצידות שיש בטיפ שלי. לאחר שתים שלוש קצידות הן גילו חוסר ענין בהן.ניסיתי להיכנס איתן לשיחה ולא היה להן עינין בזה. לאחר זמן קצר פרשו והלכו להן. ניזכרתי בסיטואציה דומה אצל נשות הג’יבאליה אשר הנשים ניצלו את נוכחותי והעדר גברים כדי לברר כמה סוגיות שעינינו אותן. ואילו נשים אלו היו סתומות.האם באו על סיפוקן? יתכן!
מחמוד הנער בן ביתו של עלאיאן שמתה ניצטווה לשרת אותי. הנער בגיל 12–11 מחשיב את עצמו כגבר ומיתנהג בגאווה עצמית מופרזת. את חבריו הוא מדכא. החיקוי שלו לגברים הלך מיום ליום והיה בילתי ניסבל. את ידיו וסקרנותו הישקיע בכל פריט שלי. וביום השלישי אף החל להישתלט עלי עד ששמתי אותו בימקומו ואז חדל לטפל בי כאורח. אינפרמציה לא יכולתי לשאוב מפי הילדים והנשים כי כולם היסתירו כל אינפורמציה בין אם זה שמות מגורים ובין אם זה נוגע לעצמם. מחוסר ברירה הלכתי לעסוק בארכיאולוגיה.
יצאתי לפתח האיסלה וניכנסתי לקניון. שיחזרתי את הלינה שם מלפני עשר שנים. בחנתי מחדש את הכתבות הנבטיות. ביגלל הרוח הקשה מצאתי מיסתור ובישלתי צוהורים בסתר בולדרים. הייתי שבור ועיף מן הטילטולים בקומנדקר כפי שמזמן לא קרה לי. בקושי עליתי על מדרגה. עלאיאן טען כי אין “נוצרות” – טומולי – באזור. פשוט שיקר לי. כשעליתי על הבמה שמצפון לפתח האיסלה, גיליתי להפתעתי ארבע נוצרות מונחות על המדרון הדרומי בעל השיפוע הגדול, כשהוא נוח לצילום. ירדתי אליהן ולהפתעתי גיליתי אבן מרובעת המציינת את התפנית של הקבורה בדיוק כמו הנואמיס במיער. כלומר – תפנית אל הסירבאל המקבילה לאשדות ההרים. באחרות הצד הזה היה הרוס. אך ניכרה התפנית הזאת. על הגדה למעלה היתה נוצרה גבוהה וכן עגולים בזר אבנים אחר שהעירו על מקום היתכנסות פולחנית.
ליפנות ערב חזרתי לביקתה. הזקנה האכילתני בעוד הגמלים והעזים חוזרים מן המרעה. בלילה ניתאספו אצלי הילדים וביקשו שאשמיע להם דחיות וקצידות כפי שהישמעתי לנשים. תחילה דחיתי את הרעיון הזה כי לא רציתי לעשות הילולה עם ילדים משום שזה היה דוחה את בואם של המבוגרים אם היו. בלית ברירה אחרי הפצרות הישמעתי משהו וליבסוף היקלטתי את מחמוד ועוד ילד בשם חסן שהישמיעו קצידות של ילדים. חסן ניראה לי בעל תפישה בהירה והקצידות שלו היו מובנות יותר משל מחמוד הגאותן. כישמוע מחמוד את המחמאות שהעתרתי על חסן סילק אותו מן הביקתה. הוא יצא ושב חזרה. בזאת ניתגלתה ההירארכיה בחברת הילדים המבוססת על המעמד החברתי של ההורים. ניסיתי לעמוד על מידת האינטליגנציה של הילדים ועברתי לענין החידות. הילדים לא היו מסוגלים ליפתור אפילו את הרבר הפשוט. מחידות עברתי ליבריקת ההשגים שלהם בחשבון. מצאתי כי הם שהיו בגיל שבע ועד אחת־עשרה לא היו מסוגלים ליפתור נעלם אחר בתחום העשרת. כמו: כמה חסר לי כדי להשלים שש לישמונה. ליכשעמדתי על כך שהמציאות בה הם חיים אינה מעמידה ביפניהם בעיות חשבוניות ועל כן רמתם כשל ילד בכיתה א' עברתי לסיפורים. סיפרתי להם על עלי באבא וארבעים השודדים. ליבסוף לא היתה להם סבלנות וביקשו שנשוב לישמוע דחיות. בכל אותו זמן ישבה בצד נערה כבת ארבע עשרה – אחות מחמוד – שהיתה לבושה שחורים והיא שחזרה מן המרעה ובאה והקשיבה לדחיות. ליכשראיתי כי אין גברים באים ביקשתי ללכת לישון. השעה היתה 20/00 והילדים גורשו על ידי מחמוד שראה עצמו ממונה עלי כימארח. הוא פרש לי ונהג לפי כל הגינונים של הארוח עד כדי כך שקבע לי היכן אשים את ראשי. הלילה שהיה מואר באור ירח מלא, הופרע לכל אורכו על ידי קריאת התרנגולים בקושי. ישנתי בין קריאת תרנגול אחת לשניה.
לבוקר השבת 24.12.1977 היגישו לי מנה יפה של פתירים כישהיא ערוכה על מגש עם תה. היתה זו חאמדה הנערה הרועה אשר שרתה אותי. ביום זה היה אמור הקומנדקר לבוא לקחתני. יצאתי לגבעות הדרומיות על מנת ליצפות אל המישורים הדרומיים. הופתעתי ליראות שהר “קורין טוט” ניצב בפירמירה על גבי המישור. ערכתי את עצמי להנות מקרני השמש. בישלתי תה והחלטתי לנצל את השבת ולא לעסוק בשום בעיה. קראתי ספר עד לצהורים ואז הלכתי אל אוהולה של הזקנה. שם האכילוני ומיד נאספו כל הילדים להנות מן הדחיות והקצידות שיש אצלי ביקשתי לשחק איתם משחק ניר ומיספרים ואבן ולא מצא חן בעיניהם. שש נשים עם תינוקותיהן על ידיהן נאספו וביקשו לישמוע דחיות. הן ישבו כמחצית שעה ואחת הסתלקה. הזקנה עם חאמדה הבת הרועה אחות מחמוד שאימם מתה, ישבו וניפצו צמר ליטויה.
כעבור שענה ליכשהלכו יצאתי לגיבעה השחורה שמצפון לקיר הואדי מול המאהל. שם קראתי בספר בעודי משקיף על המישור ליראות שמא הקומנדקר נוסע ובא לקחת אותי אך לא ניתגלה כל רכב. החילותי להרגיש את עצמי עלוב כשניטל עלי להחלץ בכוחות עצמי. קצת לפני השקיעה ירדתי לבין הגבעות ושם בהיותי על הבמה המחורצת בערוצים רדודים של חול עליתי הישר בדרך מזל על כפר קדום מתקופת הברונזה שבו ערוכה כל יחידת מגורים בעיגול של זר אבנים בקוטר של עשרה מטר לערך. היו במאהל היה כששה עגולים שלמים הצמודים זה לזה וחצר גדולה ועור חצאי עגולים גדולים שכולם צמודים ומהוים יחידה משפחתית אחת. האם אלה הם מגורי האנשים שקבר את מתיהם בטומולי שבפתח האיסלה? זאת יקבע על ידי הארכיאולוגים. מכל מקום הם קדומים. צילמתי ברגעים האחרונים לפני השקיעה וחזרתי למאהל.
המדורה היתה מוכנה על ידי מחמוד הקטן.כל הילדים באו ואפילו חאמדה הרועה באה בלוית נערה שניה.חאמדה לא יצאה למרעה כי יום “מנוחה” היה לה. שתי הבנות ביקשו לישמוע דחיות ורפיחי רק לא קצידות. לעומתן ביקשו הבנים רק קצידות. נעניתי לבקשת הבנות שהן גדולות בשנים מן הזאטוטים למורת רוחו של הנגיד “מחמוד”. ליכשגמרנו לישמוע הופיע ילד שהיכריזו עליו כי הוא יודע קצידה חדשה. היקלטתי אותו. ואז תבע מחמוד ממני לימחוק את קולו. ניסיתי לשכנען שיוותר על רצונו אך הוא לא רצה ועל כן מחקתי. היבחנתי בשינוי יחסו אלי.לא לחצתי עליו יתר על המידה והיבלגתי. לפתע קם ואמר: “ילדים האורח רוצה לישון לכו!” זה היה נימוק טוב לילדים ללכת למרות השעשועים וההנאה מן הבילוי איתי, כי היתברחתי איתם וחזרתי לספר להם את סיפור עלי־באבא. כשרציתי לספר את סיפורו של ביאליק “מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה” ראיתי אי שביעות רצון. הילדים ניסתלקו ואני התארגנתי בעזרת “הגביר”. הלילה היה יותר שקט ופחות קר.
למוחורת בבוקר מחמוד לא בא לחמם את הביקתה בטרם “האורח” יקום כפי שעשה את זה בכל בוקר. היבערתי בעצמי ובינתיים הזקנה היגיעה. אמש כששוחחתי עם מחמוד על גמל כדי להרכיב אותי לעירה אטור אמר שיש לו גמל צעיר – קעוד – שהוא גמל הובלה ולא לירכיבה. חשבתי כי הוא חושש מה שאני ארכב והוא ילך רגלי ככל מובילי התירים המושכים אחריהם את הגמל. אמרתי לו כי עלאיאן אביו קבע ליפני שהלך כי הגמל מהיואין יוביל אותי ואת ציודי ואילו מחמוד ירכב איתי על גמלו. אך הצעתי לא ניראתה למחמוד והיבחנתי שהוא שומר לי טינה בליבו על שלא נתתי ליצר ההיתנשאות שלו להכתיב לי את רצונו. ביקשתי מחאמדה שהיתה לידי כי תודיע לסבתה שלה כי אני רוצה לדבר איתה. יצאתי החוצה כדי לקדם את פניה וזו שלחה להודיע לי כי אינה פנויה בעת הזאת לדבר בנושא הגמלים.
כעבור כמה זמן היא באה והיבעירה את המוקד והכינה לי שתיה. היא היתנצלה על כך שלא באה כי היתה שרויה ביתפילה. לאמתו של דבר היתה לה שיחה עם מישהו. היבחנתי בה שענין הגמל לא נוח לה. גם אני לא ששתי לצאת לדרך בהדרכת הזאטוט המיתנשא הזה. אמרתי לה כי לא רציתי ליפנות למי שהוא אחר מאחד שרציתי כי המישפחה תיזכה בתשלום. דרך אגב – נהגתי לכנות אותה בכינוי “עמתי” כלומר: – אמי כדרך כל זר המכבד אשה זקנה. וזו טענה שאין להם גמלים מבוגרים. לישאלתי אם היא יכולה להפנות אותי למי שהוא, אמרה כי אין אף גבר במקום ואינה יודעת מה לעשות, אולי אמצא מישהו במג’מע. היא ידעה שיש שם מישהו אך היתכוונה להסתיר את זהותו ממני לא מרוע לב כי אם לפי הנוהג אצל הבדוים שאינם מוסרים מידע אישי על הזולת. הרמז כי “אולי יש שם מישהו” היה המידע שהתכוונה לימסור לי. יצאתי החוצה וראיתי גבר מיבני המקום עם גמל. האיש היתעלם ממני ובקושי ענה על בירכתי. שאלתי אותו לגבי גמל שיוביל אותי, ענה לי כי אין גמל חופשי. ראיתי כי במג’מע יש אורח וגמל רובץ שם. הלכתי לשם ומצאתי את צבאח האיש המקומי מארח מישהו שניראה קשיש. העליתי את בקשתי והאיש אמר כי אם אחכה יומים שלושה אולי יביא גמל. לאחר שלא מצאתי פתרון וכיחשתי כי מחכים לי באטור וכי אצה לי הדרך כדי להגיע לאוירון, פנה “פתוח סאלם” המזיני היושב באיסלה במאהלו של דח’איל והיציע את עצמו לימשימת ההובלה שלי. היסכמנו על מחיר של ־.200 ל"י. תוך עשר דקות חבשנו את הגמל והלכנו אל הביקתה והעמסנו את הציוד והלכתי להיפרד מן הזקנה שהיסתתרה כל העת בביקתה שלה. באתי אליה ולחצתי לה את ידה לשלום ויצאתי לדרך. הקומנדקר שהיה אמור לבוא לקחת אותי היתהפך לדיברי מופיד ובנס ניצל ויצא בלא חבטה. זו הסיבה שנישארתי ללא תחבורה.
תחילה רכבתי לבדי ולאחר זמן מה עלה על הגמל גם פתוח כשאנחנו דוהרים בריצה קלה לעבר אלואדי על שביל גמלים במישור הענק היקרא “אל־קאע”. מטבעו של המישור שהוא יוצר הרבה שטחים מתים והרחוק ניראה קרוב. תוך כדי נסיעה מצאתי את פתוח נוח לשיחה. עסקנו בבעיות אישיות בצורה ענינית וכן בבעיות פוליטיות. לידבריו אין טובים מן הישראלים. והימים הם ימים שבהם אמור בגין להיפגש עם סדאת באיסמעיליה. לאחר אכילת בוקר שבישלנו בואדי אימלאחה, הימשכנו בירכיבה מואצת לעבר אלואדי. נאלצנו ללכת סחור סחור כי הצבא קבע את הגישור כשטח אש. בשעה 15/00 היגענו לתחנת שאיבה כקילומטר מן המרכז המינהלי באטור שם ירדתי כשאני לגמרי מפורק מן הריצה של הגמל. שם בישלנו את הצוהורים. פה סעד פתוח סעודה דשנה מן המזווה שלי כפי שמזמן לא אכל. כך אני דן לפי הכמויות והתיאבון שלו. אני הסתפקתי במועט כי העיפות מן הרכיבה הממושכת שפרקה את עצמותי היפחיתה את תיאבוני. בתום הארוחה שילמתי לפתוח את שכרו. כעבור שעה היגענו למרכז המינהלי שום פרקתי את החפצים וניפרדתי מפתות וגמלו.
באותה שעה היתה התקהלות של שיכים רבים ליד משרדי המינהל. שיח' הדגים מרזוק היבחין בי כשירדתי מעל הגמל ובקושי יכולתי ליצעוד מרוב שרגלי היתאבנו. לאחר כמה ימים מישהו מבין הבדוים סיפר לי שראו אותי תשוש כשחזרתי מן האיסלה. זו דוגמא לכך שהארועים עוברים בימהירות בין שוכני המידבר.
היתקלחתי וכיבסתי כדי להיטהר מכל גורם של נגיעות ושקעתי בתוך המיטה בתקוה שאזכה בישנת עיפות עמוקה. משום מה היה הדבר הפוך. כל הלילה סבלתי מינדודי שינה.
למוחורת 26.12.1977 הלכתי אל מרזוק ומצאתיו יושב על כיסוי של מיטה שהיה מונח על חול מזבלה והוא מיתחמם בשמש. כולו לבוש לבנים ונעריו משרתים אותו. האיש סבל מכאבים ביכתפו כיון שגם הוא היה נוסע בקומנרקר שהיתהפך. שוחחתי איתו ומצאתיו מיתאמץ לדבר. היצטלמנו והיסתלקתי. אחר הצוהורים יצאתי אל הכפר “אלואדע” ופניתי אל “מוצטפה אל שרקאוי” החנוני שהגיע לגיל שבעים שנה. כדרך הזקנים הוא מפליג בדבורים ובזיכרונות ובקושי הפניתי אותו מדברי פוליטיקה לעניני קברי שיח’ים קדושים. האיש הוסיף לי שלושה קיברי שיח' לאורך חוף הים שהישלימו את זר הוילים בחוף המערבי. תחילה חשב שאני מוסלמי והיה נילהב ממני. איכשהו עלה בדעתו לשאול אם אני מוסלמי וניתאכזב אך הימשיך בשיחה ידידותית.
עם חשכה ניפרדתי ממנו לאחר שלא נעניתי להפצרותיו לאכול איתו ערבית. בערב ארזתי את חפצי ושכבתי כשאני רענן וסיימתי לקרוא את “מסע תימן” של ספיר. לבוקר היקדמתי לקום וראיתי את מיכלית הדלק עומדת בחוץ. ידעתי כי נזדמן לי טרמפ הישר לסנטה. ואומנם היסכימו הנהגים להסיעני איתם אלא שהיה עליהם להחליף גלגל ולתקן משהו. בינתים היגיע טנדר עם תירים גרמנים שמגמתם היתה סנטה. הצטרפתי אליהם וליפנות ערב היגעתי די מפורק לצוקי־דוד לאחר שבועיים של סיורים באזור אטור.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות