יהושפט גבעון הינו פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת הנגב, חובב מדע בדיוני זה שנים ארוכות, ואחד הראשונים שהחלו לעסוק בישראל בסיינטולוגיה, תורה שהתפתחה על יסוד כתביו של סופר המד"ב והונה הדעות רון האבארד. מאמרו של פרופ' גבעון ‘היה או לא היה’ התפרסם בגליון מסי 15 של ‘פנטסיה 2000’.

* * *

גילגנו־5 התעורר. הכרתו שבה אליו טיפין־טיפין. בתחילה לא ידע היכן הוא נמצא ומה בדיוק קרה לו. דבר אחד כן ידע. עליו לזכור. בזאת תיבחן הצלחתו. איזו הצלחה? עדיין התקשה לזכור. מסביבו היו גושי אבן מרוסקים ומותכים, אדמה חרוכה המכוסה באפר, עשן וערפל סמיך. הוא התאושש קמעא והחל לבחון את זכרונו. התמונות לא היו בהירות מספיק והוא נחרד. אולם, ככל שהתבונן בהן, התבהרו. לפתע, בהבזק אחד, התברר לו הכל.

הוא אמנם הצליח לעבור בשלום את המחסום. הוא נזכר בכל ההכנות המדוקדקות שטרח בהן שנים לפני כן, כאשר היה ברור לו מה שעמד להתרחש. הוא התכונן לכל אפשרות – מקלט שצויד בכל ההתקנים הדרושים להגן על גופו; תפריט מיוחד לחיסון מפני קרינה; תרגילים שונים שפיתח לעמידה בפני הלם ולשימור הזכרון – כל מה שיכול היה להשתמש, בידע הכללי ובתגליותיו שלו במחקרים השונים שערך לפני המפולת. ככל שרבו הסימנים להתקרבותה של השואה, כך נותר בודד בהתעקשותו להתמודד עמה. ברגע האחרון ממש, אפילו פוטר מעבודתו ולא נחסכו ממנו לגלוג ורמזים שדעתו נסתרה.

הוא שחרר את עצמו מהריסות המקלט ויצא לסקור את סביבתו. ההרס מסביב היה מוחלט ולא נשאר זכר לצומח או לחי. בכל אשר פנה מצא רק גלי הריסות, אבנים מותכות ואדמה חרוכה המכוסה באפר שהבהיק בזוהר עמום ומאיים. השמים היו מכוסים בעננים סגולים וכבדים. לאט לאט תפס שההרס הקיף את כל היבשת, אם לא את כל כדור הארץ. קשה היה לו לקבל שהוא היה האדם היחידי שניצל, גם אם ידע שבסופו של דבר, החיים יתעוררו מחדש על־פני כדור הארץ. גילגנו־5 החל בהכנות לחיפוש ממושך.

הוא עבר ממקום ישוב אחד למשנהו בחיפושיו הנואשים. מדי פעם גילה מקלט הרוס שבין גלי הריסותיו נמצאו גויות חרוכות שהתפוררו בגלל הקרינה. פה ושם מצא גם כמה מקלטים שלא נהרסו, אך יושביהם, שלא היו מוכנים היטב, לא נותרו בחיים. גויותיהם היו מונחות בפתחי המקלטים, עטויות חליפות מגן קרועות ומרוטשות. כפי שניבא, הם לא היו מסוגלים לעמוד בפני ההלם למראה ההרס, נתקפו בטירוף וריטשו את חליפות המגן שלהם. מדוכדך, המשיך גילגנו־5 בחיפושיו. אולי בכל זאת מישהו הצליח לעבור את השואה ובמקרה ניצל? אך בכל אשר פנה מצא רק הרס ומוות.

שנים עברו. הקרינה דעכה. ניצני חיים ראשונים החלו לבצבץ במקומות שונים. צמחים מוזרים פרצו וגדלו בין ההריסות. זוחלים מעוותים שעלו מן האוקינוסים, התפשטו בכל איזורי החופים ואף התקדמו אל פנים היבשת.

יום אחד גילה גילגנו־5 יצורים דמויי אדם שנעו בין השיחים בקבוצות קטנות. כאשר התקרב אליהם והם הבחינו בו, נתקפו בבהלה ונסו מפניו כשהם מנופפים בזרועותיהם השעירות והארוכות וצורחים צריחות גרוניות מקוטעות. הוא נזקק לכל כוחותיו הנפשיים כדי לעמוד בהלם הפגישה המחודשת הזו עם בני גזעו. הוא החליט לבוא אתם במגע. אחרי נסיונות וכשלונות אחדים שעלו בתוהו, מצא גילננו־5 את הדרך ליצירת קשר עם שבט אנושי אחד שגילה באחד העמקים. הוא למד את לשונם הדלה, חיקה את התנהגותם בזהירות רבה, ואחרי שקנה את אמונם, קבלו אותו כאחד מבני השבט לכל דבר. לא היתה זו משימה קלה לגילגנו־5. אמנם, כך גילה חיש מהרה, רמת האינטליגנציה של צאצאי־אנוש אלו היתה גבוהה, אולם היא היתה מוגבלת לכל מה שקשור במלחמת הקיום המיידית – מזון, נשק, כלים ויצר קיום צר־אפקים. הם שכחו לחלוטין את עברם והתיחסו אל מצבם הנוכחי כאילו היה טבעי ומובן מאליו. ככל שניסה לעורר בהם סקרנות וענין ביחס למהות האדם ולעברם, הם פשוט לא היו מסוגלים להבין מה רצה מהם. הוא גילה גם שתוחלת החיים של חבריו לשבט היתה קצרה ביותר. אותם חברי השבט שקיבלו אותו לשורותיהם כבר מתו מזמן ואילו צאצאי־צאצאיהם החלו להתיחס אליו באופן עוין למדי. גילגנו־5 נאלץ לעזוב את השבט ולחפש אחרי שרידים מוצלחים יותר של גזעו. הוא לא הצליח למצוא כאלה. כל השרידים האנושיים שנתקל בהם בחיפושיו, היו שוים ברמתם, פחות או יותר, לאלה שבקרבם חי באותו עמק נידח.

כך עברו עוד אלפי שנים. צאצאי האדם גילו מחדש את הכתב והחלו לבנות יסודות להרחבת תרבותם. כאשר התפתחו סיכויים סבירים להיווצרות של מסורת שבכתב, החליט גילגנו־5 לנצל את המגמה הזו על־מנת להחדיר לתודעתם של השרידים האנושיים את האמת בדבר מקורם ועברם. הוא ישב וכתב את תולדות האנושות עד לשואה האטומית ותוצאותיה ואח"כ יצר מגע עם שבט שנראה לו מפותח דיו כדי לשמר את המידע עד ליום שבו יוכלו להבין אותו. הוא השתלב באותו שבט שנראה לו מפותח דיו כדי לשמר את המידע עד ליום שבו יוכלו להבין אותו. הוא השתלב באותו השבט והגיע בו לעמדה של זקן השבט ואז מסר לידי סגניו עותקים של רשימותיו והשביעם להעביר אותם לידי תלמידיהם מדור לדור. כאשר היה בטוח שאמנם יכבדו את בקשתו, עזב את השבט בתואנה שהוא מבקש לו לחיות את ימיו האחרונים בבדידות. הוא קיוה שכאשר האנושות תתפתח ותגלה מחדש את האנרגיה הגרעינית, יוכלו גם להבין את מה שכתב ויחלו לחקור את עברם האמיתי. הוא מצא לו מקום באי נידח, בו בילה את זמנו בציפיה לבאות.

שלוותו הופרעה ע"י צפירה של אניה. גילגנו־5 נפעם מהתרגשות. הוא רץ אל החוף צועק ומנופף בידיו אל הספינה. נוסעיה, שחשבו אותו לפרא שניצול מסירת ילידים שנטרפה בים, לקחו אותו עימם ודאגו לכל מחסורו. במשך המסע למד את שפתם ואת מנהגיהם מבלי לעורר בהם כל חשד. כאשר הספינה הגיעה לנמל ועגנה בו, הקברניט לקח את גילגנו־5 כדי להראות לו את פלאי העיר. התלהבותו של גילגנו־5 לא ידעה גבולות. כל מה שראה בעיר העיד שאמנם תחזיתו התממשה. כל מה שנותר לו לעשות היה לבדוק מה נפל בגורלן של רשימותיו.

הקברניט הוביל את גילגנו־5 לבית מלון מפואר, שיכן אותו בחדר רחב ידים והודיע לו שעליו לצאת לסידורים שונים וכי יחזור בעוד כשעה. גילגנו־5 הסתכל מסביבו ובחן את הדברים שהיו בחדר. במגירה העליונה שבשידה שליד המיטה מצא ספר בכריכה שחורה והחל לעלעל בו. כאשר חזר הקברניט לחדר, שאל אותו גילגנו־5 למה משמש הספר הזה. הקברניט, שחשב את גילגנו־5 לפרא חסר תרבות, הסביר לו בעדינות שזה ספר עתיק מאד המכיל את האמת על האדם ועל מקורו. קשה היה לגילגנו־5 להסתיר את התרגשותו. הוא ממש חטף את הספר מידי הקברניט והחל לקרוא בו מן ההתחלה בשיטתיות. מה שקרא בו היה מוכר לו למדי. הוא נזכר באמונותיהם הפשטניות של ידידיו בשבטים שבהם חי לפני זמן כה רב. הוא כמעט והניח לספר כאשר משהו תפס את תשומת לבו, משהו על גשם ששטף את כל החיים מעל פני הארץ. גילגנו־5 הבין מה קרה לרשימותיו. משימתו נכשלה כליל. עליו להתחיל הכל מבראשית. הוא הבין שעבודה רבה ודרך ארוכה לפניו.

יום אחד השתעשע ברעיון שאולי וייתכן וכמה צאצאי־אנוש יוכלו להבין את האמת מתוך קריאה בסיפור. הוא התישב ליד השולחן והחל בכתיבה: “נוח התעורר. הכרתו שבה אליו טיפין טיפין…”