יגאל צמח התגלה כאחד הכשרונות הבולטים בתחום המד"ב הישראלי, בסיפוריו ‘פיל עומד לדרוס’ ‘מהר יותר, גבוה יותר’ שהופיעו בגליונות הראשונים ו‘ההתגלות’ שראה אור בגליון הקודם. הפעם אנו שמחים להגיש מאמר מפרי עטו שבו מגיב יגאל צמח על מאמרי ביקורת ספרותית שהופיעו לאחרונה ב’פנטסיה 2000', מאת הנרי אונגר ויוחנן נאגל.¹

* * *

“… מה שהינו ‘טוב’ אצל האשֶק, דוקא הוא הגורם שהולך ומפקיע אותו מתחומה של הסאטירה הטהורה. מה שהינו ‘טוב’ אצל טולסטוי, דוקא הוא הגורם שהולך ומפקיע אותו מתחומו של הרומן הטהור… מה שהינו ‘טוב’ אצל שייקספיר, דוקא הוא הגורם ההולך ומפקיע אותו מתחומה של הטרגדיה הטהורה…”

מדוע אמירות אלו נראות בעינינו פרדוקסליות (לא ‘נכונות’ או ‘בלתי נכונות’, אלא פרדוקסליות בעצם צורת ניסוחן), בעוד שאמירתו של יוחנן נאגל: “… מה שהינו ‘טוב’ אצל אורסולה לה־גוין, דוקא הוא הגורם שהולך ומפקיע אותה מתחומו של המד”ב הטהור." (גליון מסי 20, מדור ‘ספרים’ על ‘המנושל’ עמ' 62) נחשבת לסבירה ע"י רבים? ההנחה המובלעת כאן היא שהמד"ב (ומספר ז’אנרים נוספים כגון סיפורי ילדים וספרי מתח) אינו ‘ספרות’ אלא סוג מסוים של קבצי אותיות שאנשים מסוימים אוהבים להחזיק מול עיניהם ואפילו מוכנים לשלם תמורת זאת. לכל היותר ייחשבו קבצי אותיות אלה ל’שוליים' של הספרות.

גישה זו מתחדדת לאור כינויה של הספרות האחרת (זו שאינה כוללת מד"ב, רחמנא ליצלן) כ’ספרות היפה' או ‘הספרות הרצינית’. אם תרצה ואם לאו, אתה נתבע להסיק שהמד"ב הוא בלתי־רציני ומכוער על פי הגדרה. וזאת מפי אחד מעורכי ירחון המד"ב בישראל! אין תימה, איפוא, שמבקרים אחרים נוקטים לשון ישירה יותר: “אין הוא אמנות” (!) מתריס הנרי אונגר (‘מה זה לא מד"ב’ – גליון מס' 19). הוא אמנם מסייג את ההכללה במספר חריגים, אך, כפי שאראה בהמשך, דוקא גישתו של נאגל עלולה לסייע בידיו למצוא את ה’פתרון' כביכול, ל’מקלקלי השורה' הללו.

אני, שאינני מבקר ספרותי ואין לי כל השכלה פורמלית בתחום זה, נאלץ להרים את הכפפה ולהתמודד בתנאים בלתי שווים עם גישה זו, מכיוון שלצערי אינני שומע קולם של מבקרים אמיצים שיעזו לשחות נגד הזרם ולהצביע על המגרעות הלוגיות שבה. הנרי אונגר מביא הגדרה מסוימת ל’ספרות גדולה', שחסרונה, לטעמי, אינו סרבולה אלא צָרוּתה לצורך הדיון הזה לפחות (ויאיר מר אונגר את עיני: מאיזה מילון אסתיטי לקוחה ההגדרה “מודעות־פרושה אומנות”?). אני אסתפק בהנחה שספרות הינה צורה (ולא נושא) מסוימת של אמנות מילולית. ומאחר ואנו מצטמצמים למד"ב מילולי בעל צורה פרוזאית, תהא ה’ספרותיות' שבו תלויה בערכו האומנותי ותו לא.

נראה שהמבקרים עושים שתי טעויות רווחות. הראשונה היא הזהוי בין המושגים “התכונות המהותיות של המד”ב בתור שכזה" ו–"התכונות המסתברות ביותר בקרב אוסף היצירות שנכתבו עד היום ואשר נחשבות כמד"ב". ההבדל בין השניים ברור, ונובע בעיקרו משני גורמים: א) המד"ב רחוק מאד מלהיות ממוצה ע"י כותביו. ב) מוטעה לבחון סוג אמנות כלשהו על פי ממוצע; תשומת הלב חייבת להתרכז ביצירות השלמות ביותר בעוד שעל ה’זבל' להיפסל כראוי לדיון. איש לא יקבל ברצינות, למשל, טענות בדבר טבעו של הרומן המבוססות על דוגמאות מתוך ‘הרומן הרומנטי’… אך רק לאור הבלבול המושגי הנ"ל, אפשר להבין כיצד מקבלות לגיטימציה טענות מן הטיפוס “אסימוב אינו סופר, מכאן מד”ב אינו ספרות."

הטעות השניה חמורה עוד יותר. והיא רמוזה כבר במושג השני שהזכרתי: שהרי הביטוי ‘נחשבות כמד"ב’ מעורר מייד את השאלה – נחשבות על־ידי מי? על־ידי ממסד עוין?! אם כן, אין יותר בעיות: כל יצירת מד"ב המגלה ערך אומנותי תיחשב כלא שייכת לז’אנר (שהרי הז’אנר אינו אמנות) ואז נוכל בקלות להוכיח, על סמך היצירות שהשארנו בתוך הז’אנר, שהוא אינו אמנות, ועל כן לפסול כל יצירת אמנות… וחוזר חלילה. מובן שזהו טיעון המאשש את עצמו, ועל כן ריק מתוכן.

אלא שאפילו הטאוטולוגיה הנ"ל אינה תמיד נשק יעיל בידי שוללי האמנות שבמד"ב. כי מה יעשו בסיפור יפה ורגיש, כתוב ובנוי היטב תוך שימוש אסתיטי מבריק בחומרים מהם הוא עשוי, מביא להזדהות עם דמויות ומסרים, מעורר את הרגש והשכל – אך מתרחש בעתיד, מכיל מסעות חלל וזמן, מפתח טכנולוגיה וחברה שונים, דן במפגשים עם חייזרים ובאבולוציה של האדם – בקיצור, יצירת מופת אומנותית שלמרבה המבוכה שזורה באלמנטי מד"ב כה מובהקים עד שאי אפשר להוציאה מן הז’אנר מבלי לעורר גיחוך?! בעיה!… אני מקוה שאין מי שיעיז לומר שהאפשרות הנ"ל אינה קיימת, בטענה שהצירוף של אלמנטי מד"ב עם ערך אסתיטי מהווה סתירה א־פריורי.

וכאן נכנסת לתמונה גישתו של מר נאגל ומצילה את המצב. אין זה אלא פלפול נוסף הבנוי על הטיעון המעגלי הקודם, ותמציתו היא: הסיפור, אמנם, יחשב כמד"ב, אך היופי שבו ישויך לגורמים שמחוץ לז’אנר. ועל כן נמצא, אולי, סיפורי מד"ב יפים, אך לא יופי במד"ב שכן היופי שבהם הוא גורם זר ל’בדיונות' שבהם. אבל איש אינו מבקש לטעון שעצם השימוש באלמנטים בדיוניים מבטיח אומנות, ממש כשם שאיש אינו מנסה לטעון שהיופי שבז’אנר כלשהו מקורו בעצם השימוש באלמנטים המגדירים את הז’אנר. ה’טוב' שביצירה יִמַצֵא לעולם באופן בו מטפל המחבר באבני הבניין שלה ולא בהן עצמן. ומשום כך אין משמעות לקביעה כי ה’טוב' שביצירה מסוימת שייך או לא שייך לז’אנר כפי שאין לטעון שציור הינו יפה בזכות הקוים השחורים שבו ולא הלבנים.

פעמים רבות נידון מעל דפי הירחון עניין הגדרת המד"ב. מובן ששאלה זו מעניינת יותר את המערכת, שעליה לקבוע סייגים לעצמה, מאשר את הקורא, שלגביו סיפור טוב הינו סיפור טוב בלא קשר לתוית. אולם אם באים לטעון כי המד"ב אינו אמנות על־פי הגדרה, יש צורך לחזור לעניין זה. הגדרתי הפרטית היא: מד"ב הינו ענף ספרותי שיצירותיו מניחות שהמסגרת הכוללת, המהווה רקע ליצירה (חוקי טבע, מצב חברתי, אפשרויות טכנולוגיות, תכונות האדם עצמו, גיבורים לא אנושיים וכדומה), שונה בפרטים מסוימים ממסגרת העולם המוכר (זו המשמשת את הפיקציה הלא־בידיונית). אמנם ניתן לטעון כי בהגדרה זו לא יובדלו סוריאליזם ומד"ב, אך באמת קשה להפריד בין השניים. לא הגדרה זו ולא אחרות סותרות אמנות בדיונית.

זאת אף זאת. כל ההגדרות מאפיינות מד"ב על־ידי מה שיש בו, ולא על־ידי מה שאין בו. במילים אחרות, אין שום דבר שנוכל לומר עליו, כי אם הוא נמצא ביצירה מסוימת – אזי היצירה אינה בדיונית. מכאן שאין שום סתירה בשיוך יצירה מסוימת למספר ז’אנרים בו־זמנית. והרי אנו מדברים על רומן בדיוני, סיפור בלש בדיוני, קומדיה בדיונית וכו'. כאמור, גם במקרה זה אין ערכה האמנותי של היצירה נובע מאיזו תכונה ז’אנרית שהיא, אלא מכשרונו של המחבר לארוג הכל יחדיו.

וכאן אנו נוגעים בקונבנציה מינוחית שמר נאגל ואחרים נכשלים בה. קרי: חריגה מן הז’אנר. התמונה המטעה היא של תחומים מוגבלים שהמד"ב כבול בהם, ויצירות מסוימות המבקשות לצאת מגבולות ‘המד"ב הטהור’ (כלשונו של נאגל) ולהתבשם מריחות גנים אחרים. אך כפי שכבר אמרתי, המד"ב מוגדר רק על־ידי דברים מסוימים שיש בו, ואינו מוגבל כלל באשר לשאר. אין בנמצא ‘מד"ב טהור’ המכיל רק מה ששייך להגדרת המד"ב, אם יש בכלל הגדרה כזאת. אם ינסה אי־מי להגדיר גבולות מוזרים כאלה (ואני אינני מסוגל אפילו לנסות) יווכח מיד שכל יצירת מד"ב ‘חורגת מן הז’אנר’. המושג, איפוא, פסול מלכתחילה.

אני רואה, אם כן, את המד"ב כשדה מסוים, אך אין־סופי, שהבאושים שהצמיח אינם מעלים ואינם מורידים, בעוד שעצי הפרי המבצבצים בו מעידים נכונה על האפשרויות הגלומות בו. היצירות המובילות במד"ב הן קודם כל ספרות (או אמנות) ורק אחר כך שייכות לז’אנר, בדיוק כמו יצירות גדולות אחרות. וכאן עלולים לשאול אותי: אם כך אני רואה את המד"ב, מה מקומן של אותן יצירות מד"ב שהינן דלות ביותר כאמנות?

ובכן, מקומן, כמובן, בשולי הז’אנר. לא הז’אנר הוא הנמצא בשולי הספרות, שיש צורך ‘לעלות ממנו’ או ‘לרדת עליו’ (כדברי נאגל) אלא יצירות בתוכו, (ויהיו אלה רוב היצירות שנכתבו עד היום – אין הדבר מפחיד אותי) הן הנמצאות בשולי הז’אנר. לכל ז’אנר השוליים שלו. ויכוחים יכולים להתעורר על שיפוט ערכי של יוצרים בתוך הז’אנר, אך לא על ערכו של הז’אנר ככלל, שהוא דבר שאינו בנמצא.

מכל היוצרים בז’אנר, דומה שהשנוי במחלוקת יותר מכל הוא גם המפורסם ביותר – אסימוב. (ראה מכתבו של מר פישל, גליון מס' 20). אין לי ספק שלכתיבתו של אסימוב מגרעות בולטות. קראתי רק חלק קטן מ־200 הספרים שלו, כנראה את המפורסמים שבהם, וגם מתוכם מצאתי הרבה שאינו ראוי לדפוס (‘אבק כוכבים’, למשל, שתורגם לאחרונה לעברית, הינו ספר אוילי לדעתי). אך לגבי ספרים אחרים (‘קץ כלזמן’, למשל) – האמנם נוכל לומר בלב שלם שהם חסרי ערך אמנותי? אינני סבור כך. קריאתם מהנה ואין ספק שהם מקפלים בתוכם יופי גם אם אינם נופלים למסגרת הקריטריונים של המבקרים למיניהם.

וזו בעצם הסיבה לשמה הזכרתי את אסימוב (אחרי הכל, הוא אינו זקוק לסנגוריה שלי עם שחצנותו הפרובוקטיבית). נראה לי שמבקרי הספרות אינם ערוכים כראוי לביקורת המד"ב. אם מישהו בוחן את ‘קץ כלזמן’ דרך כל המסננים שברשותו ולא מגלה בו שום ערך אסתיטי – כנראה שעליו לבנות לו כמה מסננים חדשים. לגרגרים החדשים יש התנהגות זרה קצת, וכדי להוציא מהם את היפה – היפה האוניברסלי – שבהם, יש צורך בשיטות ניתוח חדשות. אך אלה לא יוכלו להיות מפותחות מתוך גישה מזלזלת ומתנשאת!

אך אין לי ספק שגם ללא כלים חדשים אלה, ימצאו הרבה יצירות מד"ב כאמנות במלוא מובן המילה. וכאן אני מוכרח לסטות חזרה למכתבו של מר פישל, שמרשה לעצמו לחלק ציונים לקבוצה נכבדה של יוצרים, ותוך כדי כך לפטור את ‘שער’ הנפלא של פ. פול כ’אוסף של שטויות'. ‘שער’ הוא דוגמא מצוינת לחוויה ספרותית ממדרגה ראשונה. כשלעצמי, קראתיו מרותק עד לשעה שלוש לפנות בוקר ואז, משהגעתי לשורת הסיום הפרדוכסלית והיפהפיה שלו הפכתיו והתחלתי לקראו בשנית למן העמוד הראשון.

לסיום, הבהרה: אין לי ספק שאחטא לאמת אם אייחס ליוחנן נאגל כוונה מפורשת לשלול את ערכן האמנותי של יצירות המד"ב המעולות. עיון במאמרים אחרים שכתב מראה, כי כשם שמצא אצל לה־גוין ‘טוב שאינו שייך לז’אנר’ כך מצא אצל אחרים ‘טוב השייך לז’אנר’ (אני, כאמור, שולל את הראשון כמו את השני). אולי נגרר אחר קונבנציות לשוניות וגישות שגורות. מאידך, משנאמרו הדברים משמעותן עומדת כשלעצמה ומצריכה תגובה, וזאת עשיתי.