העתונות הפיצה את השמועה, שאול טשרניחובסקי כתב דראמה בשם “בר־כוכבא” ומסר אותה ל"הבימה" לשם הצגה, על־כן אין לו רשות לפרסמה בדפוס קודם שיעלוה ה"בימָנים" על הבמה. הייתי אחד מן המאושרים, שזכה לקרוא דראמה זו בכתב־ידו. לצערי, החזרתי את כתב־היד זה כבר ואין בידי להביא דוגמאות ממנו כדי לחזק את דעתי על דראמה זו. אבל דומה, שאף הרושם הכללי, שנשאר לי מן הקריאה־בעיון של “בר־כוכבא”, ראוי לו להמסר לקוראינו – לא בתור בקורת ממש (בקורת בלא ראיות ומראי־מקומות אינה שוה בעינֵי הרבה), אלא בתור “מעין בקורת”, שהנהיג בספרותנו לפני כמה וכמה שנים א.ל. לווינסקי הבלתי נשכח. אם אטעה בכמה דברים – יסלחו לי גם המחבר וגם הקורא שאינו קפדן.

* * *

לא אכחד: כשנגשתי לקרוא את "בר־כוכבא” הייתי שקט ביחס להגבור הראשי – בר־כוכבא עצמו. הרי מורד גדול אחרון־ליהודה זה הוא מן הגבורים החביבים על טשרניחובסקי ביותר. המשורר העברי הגדול רומם ונישא אותו עוד בשירו הנהדר “לנוכח היָם”. מי יכול לשכוח את החרוזים בני־האלמות הללו?–:

וְאַתָּה בֵּן־כּוֹכָב!

וּבְקוּמְךָ עֲנָק,

וַתֶּחֱרַד הָאָרֶץ וַתָּנַע,

וַתָּחוּל מְלֹא־אַסְיָה עַד אִיֵי־הַיָם;

גַּם רוֹמָה עַל שִׁבְעַת שְׁפָיֶיהָ,

שָׂרָתִי־בַגוֹיִים – אֲחָזָה הַחִיל,

רוֹפֶפֶת עֲלֵי עַמּוּדֶיהָ.

וַיִּהְיוּ בְךָ מַעְיְנוֹת הַחַיִל וְהָעֹז,

כָּל זִרְמֵי בְנֵי־עַמְךָ הַגֵאִים,

אֲשֶׁר אֲבוֹתֵיהֶם עוֹד שָׂרוּ עִם אֵל

וּבְחֶזְקַת־יָד לָקְחוּ בִרְכָתוֹ.

וַיִּהְיוּ בְךָ מַעְיְנוֹת הַחַיִּים וְהָאוִר,

לֵחֵנוּ, עֻזֵנוּ, עֹז־אֻמָּה,

בְּטֶרֶם עוֹד הָיְתָה גַם נָגְעָה בוֹ יַד –

שׁוֹמְרֵינוּ, חוֹנְטֵינוּ לַדוֹרוֹת.

מי שכתב כך על בר־כוכבא – ודאי יֵדע לתאר את הגבור הנערץ כהוגן. אבל במלחמת בר־כוכבא השתתף עוד ענק אחד – ענק הרוח, ור' עקיבה שמו, מה יעשה בו טשרניחובסקי? מה מבין טשרניחובסקי בבניָן רוחני ענקי זה, ששמו “תלמוד” ו"מדרש"? ומה יבין טשרניחובסקי באחד מגדולי־הגדולים שבתנאים, שכל התלמוד והמדרשים כולם מלאים את רוחו הגדולה? – מה יכול להבין בכל אלה אותו משורר, שעדיין הוא “נטע זר לעמו. ציץ נכרי לַכֹּל”, זה שכְָּלל את הפרושים ואת התנאים ואת האמוראים בתוך “חונטינו לדורות” והוציא עליהם משפט קשה ב"מחזיונות נביאי־השקר" וב"לנוכח פסל אפולו"? –

לתמהוני הגדול ולשמחתי הגדולה עוד יותר, יצאה דמותו הגדולה של ר' עקיבה בדראמה של טשרניחובסקי מבהקת ומלאת־זיו, אפשר, יותר מזו של בר־כוכבא בכבודו ובעצמו.

על צד האמת, יש בכל דראַמה רק שלשה “גבורים”: בר־כוכבא, ר' עקיבה והכּוּתית היפהפיה. בר־כוכבא הוא היותר פועל, ר' עקיבה הוא היותר משפיע והכותית היא היותר גורמת במאורעות. כל השאר הם טפלים ובאים אך כדי למלא את החלל שבתמונה.

אבל – נגש אל הדראמה עצמה.

חג לעם בט"ו באב, שאז “בנות־ירושלים” יוצאות וחולות בכרמים ואומרות: “בחור. שא־נא עיניך וראה”, סרדיוטים רומיים מתערבים בחגיגה העממית ופוסעים ברגליהם הגסות על ראשי העם היהודי. אי־הרצון התוסס בלבבות זה כבר, החימה הכבושה – מתפרצים ברגע אחד, והמרידה מתחלת. בראשה עומד גבור נערץ, כובש־המונים ברצונו העז, אבל “ארצי” כולו. אין לו בעולמו אלא השחרור המדיני של האומה על־ידי הכח – כחו שלו העצום וכחם של חיילותיו המסורים לו עד לידי קטיעת־אצבעות בפקודתו הראשונה. גבור כזה בחיל כזה – טבעי הוא הדבר, והוא הולך מחיל אל חיל. המנהיגים הרוחניים של האומה, התַּנאים, מפקפקים ברובם המכריע: וכי זוהי “גאולתנו ופדות־נפשנו” – מלחמה צבאית, שאין בה מ"פדות־הנפש" ולא כלום? – אולם אחד־יחיד בין התּנאים, הוא משכמו ומעלה גבוה מכולם, ר' עקיבה בן יוסף, משתיק את ההתנגדות: כדי שאפשר יהא לפעול פעולה רוחנית צריך להכשיר את התְּנאים המדיניים והחמריים תחילה, – ודבר זה עושה בר־כוכבא. ועל־כן צריך לתמוך בידו, לעמוד לימינו ולנהלו בעצה טובה, על־ידי כך להכניס את כּח־התורה, כח־הרוח, לתוך ההתגוששות המדינית הגדולה. ור' עקיבה הזקן נעשה נושא־כליו של בר־כוכבא הצעיר, ובר־כוכבא שמע לו בכל. אז זורם העם אחר מנהיגו המדיני ואחר מנהיגו הרוחני כאחד באלפיו וברבבותיו – ובר־כוכבא הולך מחיל אל חיל, מנצחון לנצחון.

הרומיים רואים, שקשה לנצח את הגבור היהודי במערכה גלויה – והם שמים אל הערמה פניהם. כך דרכם של כובשים מאז ועד היום. כל האמצעים כשרים במלחמה – וריגול ובגידה הרי הם בה מן הדברים היותר רגילים. צריך ללכוד בפח מוסרי את הגבור הבלתי־מנוצח – ויבוא הקץ לנצחונותיו. יבוא־נא רק הכשלון המוסרי, הרוחני, יתפורר־נא רק הרצון השלם והמכוון רק לדבר אחד ויחידי – המפלה במלחמה תבוא אז מאליה,

הרומיים מוצאים להם את העזרה הדרושה בתוך הכותים שונאי־ישראל. “גוי נבל הדָר בשְכֶם” (בן־סירא) מפחד מפני הצלחתה של המרידה היהודית: מהתחזקותה של היהדות צפויה סכנה לכותים, שהיהודים, ודאי, יפילו עליהם את עול־דתם אם יצליחו להעשות שליטים־יחידים בכל ארץ־ישראל. ובכן יש צורך לאומי־דתי לכותים להכשיל את היהודים. האמצעי לכך היא – דלילה חדשה בשביל שמשון הגבור שבמבצר־ביתר.

ולכותי זקן אחד יש בת יפהפיה. הכותי הזקן משוחד הוא לא רק בזהב רומי, אלא אף באידֵאולוגיה כותית־לאומית, בפאטריוטיוּת כותית. הוא ערֵב לרומיים בחייו, שיכשיל את הגבור היהודי על־ידי בתו היפה.

הכותית היפהפיה באה כשבוֹּיַת־חרב, כביכול, לביתו של בר־כוכבא. והוא מתאהב בה בכל חום לבו החזק והתַאֲוָנִי. וכך הוא נתון בידה לעשות בוֹ רצונה, אבל בזה אין מן החידוש, כך היה מסבֵּך מצב כזה כל כותב־דראמה. ב"בר־כוכבא" של טשרניחובסקי יש חידוש: הכותית היפהפיה, שבאה לביתו של הגבור היהודי אך כדי לרגל את טכסיסי־מלחמתוֹ ולמסרו לידי הרומיים, מתאהבת מצדה בגבור עז־הרגש, עדין־הלב וכביר־הרצון לא פחות משהוא מתאהב בה. ונוצרת קוליסיה דראמתית נפלאה. איך תמסור את אהוב־לבה היקר לה מכל? איך תָּרע לאדם נפלא זה, שיותר שהיא מכרת את תכונתו הרמה היא מערצת אותו יותר ויותר?–

ואולם האב הכותי דורש מבּתוֹ למלא את התפקיד, שבשבילו באה לביתו של בר־כוכבא. אם לא תעשה כך, סכנה צפויה לאביה מן הרומיים, שהבטיח להם בערבות־חייו למסור את הגבור בידיהם על ידי בתו הפהפיה; וסכנה צפויה לו אף מן הכותים עצמם, שבטחו בו גם הם; ועינויים רוחנים צפויים לו ממצפונו הכותי. הוא דורש מבּתו בכל תוקף להציל את גופו ואת נפשו של אביה כאחד במחיר מפלתו של היהודי המסוכן, אהבת־אבות ואהבת מולדת (שומרון הכותית) קודמות לאהבת־גבר; ובפרט אם הגבר הוא זר ושונא מסוכן, מתלקחת מלחמה איומה בנפשה של הכותית הצעירה, האוהבת נלחמת בכת, האשה הרכה – בפאטריוטית הנאמנת. עוד מעט ותכריע האשה האוהבת – “עזה כמות אהבה” – אבל האב עומד על דעתו בכל כח רצונו והשפעתו ודורש בחזקה את הכרעת־הכף לצדו. הוא מציע לבתו זהב, תכשיטים, שֵם־תפארת בעמה – ללא הועיל. אז הוא פושט צוארו לקראת פגיון חד, שהוא מוציא מחיקו, מראה לבתו, שהיא היא שתהא המרצחת שלו, בת רוצחת אב… זה פועל. אין כח בידי הבת הצעירה לעמוד בפני טענה נוראה כזו. הרי לארץ־הקדם אנו נִשָׂאים במחזה, להמזרח המָסָרְתִּי,שבו הבנות הן שפחותיו של האב עד יום־הנישואים. השפחה משתעבדת לאדון־חייה, לאביה, שיש לו רשות למכור את בתו לאָמה, ובכן, – אף להכריחה, שתשתעבד לרצונו ותמית את רגשותיה ואת הכּרתה כאחת.

ובר־כוכבא אינו יודע כלום. הוא רואה אהבה עזה נאמנת מצדה של נערה צעירה ויפה – ואיך יחשוד, שפרח נאה זו מסתיר נחש בגביעו הרך? איך יעלה על דעתו, שנערה תמימה אוהבת זו יש לה עסק בפוליטיקה? – דלילה הכותית משתמשת באֵמון זה ומכשלת את בר־כוכבא. היא בולשת את סודות־המלחמה של בר־כוכבא ומוסרת אותם לרומיים – ובאה תחילת־הסוף.

וביחד עם סכנת־מפלה מבחוץ בא גם כשלון מבפנים. ר' אליעזר המודעי אינו יכול לראות במנוחה, שגִבּור־ישראל, מלך־המשיח, נלכד ברשת־אהבתה של כּותית. לא רק המעשה עצמו הוא נגד הכרתו הדתית הפנימית; הוא אף מרגיש ברגש אינסטינקטיבי, שהכותית שָׂמה מארב בבית־פנימה. בר־כוכבא רותח מכעס על התָּנא הזקן – והורג אותו, העם מזדעזע למראה רצח של זקן גדול־בתורה – וחלק גדול מן העם פוסק מלהאמין בבר־כוכבא כִבְמֶלך־המשיח. מלך־משיח־ורוצח – שני הפכים בנושא אחד. וכך בא הכשלון משני צדדים בבת־אחת; מבחוץ ומבפנים, כשלון צבאי ורוחני כאחד. ועל שני אלה נוסף כשלון נפשי; נשמתוֹ של הגבור שוב אינה שלמה. היא אינה נתונה עוד אך ורק למלחמה ולחירות; האהבה לכּותית עושה קרע בנפשו. והרי כל נצחון דורש שלמות־נפש: התמכרות גמורה, בלא שריד כל־שהוא, לרעיון אחד ומיוחד – רעיון משחרר ומנצח.

המפלה היא הכרחית. ואף ר' עקיבא רואה את הכרחיותה. אלא שבגודל־נפשו ובגאונו הרוחני אינו יכול לעזוב את בר־כוכבא לנפשו בשעה של פורעניות. הוא מרמז לבר־כוכבא על חולשתו של זה: מה שרגשותיו הפרטיים קודמים לו לעניני־האומה במלחמתה הקשה בעד גאולה ופדות. ללא הועיל, בר־כוכבא הוא שִכוֹר מיין־אהבתה של הכותית – ואינו רוצה לראות ולדעת כלום.

וכך באה הקאטאסטרופה על שדה־קרָב. עכשיו הולכים הרומיים מחיל אל חיל, מנצחון לנצחון, ודמי־ישראל נשפכים כמים בסביבות־ביתר… וברגע שכמעט אפסה כל תקוה לנצחונם של היהודים נפגשים שני המנהיגים הגדולים: המנהיג המדיני והמנהיג הרוחני, ששניהם טעו והטעו את העם בתקוה כוזבת. והשיחה – השיחה האחרונה – בין בר־כוכבא ובין רבי עקיבה מלאה היא הוד עליון וחדירה תהומית אל פנימיות הדברים, שכמדומה לי, אין כדוגמתם בספרותנו החדשה.

בר־כוכבא שכבר הוא צופה ויודע את מפלתו הוודאית, מצדיק על עצמו את הדין. הוא לא יָדע את כחם של הרומיים, אבל הוא לא ידע אף את חולשתם של היהודים. אומה, שאינה יכולה לסלוח לגבור הנערץ שלה חולשה אנושית קטנה, אין לה תקוה לגבורים מנצחים, ודאי, הוא מנוצח, ובכן, ודאי, אינו משיח. ועל זה משיב ר' עקיבה:

– לא. אתה־משיח, אבל לא המשיח בה"א הידיעה. אתה – משיח מפני שאתה גבור, מפני שנתכוונת לשחרור־האומה, מפני שהשלכת נפשך מנגד לשם גאולת העם והארץ. אבל אתה אינך המשיח. אין אתה רואה את התנאי ההכרחי ביותר של הגאולה – פדות־הנפש; ולפיכך אין אתה מוכשר לשכוח את עצמך, את רגשותיך הפרטיים, את תאוותיך העזות, את חולשותיך האנושיות, אלא בסערת המלחמה ממש. בשאר הזמן אתה מוכשר להתמכר לנערה כותית, להרוג בכעסך זקן גדול־בתורה. לא כך הוא המשיח בה"א הידיעה. הוא – אין לו כלום בעולמו זולת רעיון הגאולה, בשבילו גאולתנו ופדות־נפשנו באות כאחת ואין האחת אפשרית בלא חברתה. בו אין חולשות אנושיות ואין תאוות מהַוות קרע בנפש. הוא – שלם בתכלית־השלמות, צדיק גמור, ענוותן מפני שפע של גדלות, וַתְּרָן מפני ש"יש לו רב", מסור לרעיון גדול אחד כולל־הכל והולך בדרכו היחידה והמיוחדת עד הסוף, – ועל־כן אי־אפשר שלא יצליח, אי־אפשר שלא ינצח. הוא יהא המשיח בה"א הידיעה, הוא עוד עתיד לבוא. אבל גם אתה – משיח. ושמך יזכר על טוב גם אחר מפלתך, מצפה אני, אמנם, להמשיח העתיד לבוא. אבל איני מתחרט, שהייתי נושא־כלים של משיח אף אם בלא ה"א הידיעה – אפילו אם דבר זה יעלה לי בחיָי! –

ור' עקיבה גדל והתרומם ברגע זה כמו שלא גדל ורם אף אחד מגדולי־הרוח של האומה המגדלת גדולים כאלה מדורי־דורות.

* * *

זהו, עד כמה שאני זוכר בעל־פה, התוכן הכללי של “בר־כוכבא” הטשרניחובסקאי, הקורא רוֹאה: יש בו גדלות ורוממות ומקוריות יוצאת מן הכלל, ועד כמה שאני יכול לשפוט, יש בו גם דראמתיות מרובה: על־פי עצם הקוליסיות שבו צריך הוא להשפיע השפעה עצומה מעל הבמה – הרבה יותר משהוא משפיע בשעת־קריאה. והתמונות הנפלאות שבו: החגיגה העממית בט"ו באב, מועצת־התַּנאים ור' עקיבה בראשם. ההתנגשות של הכותי ובתו, התמונות של האהבה הסוערת שבין בר־כוכבא ובין הכותית חֲמוּמַת־הדם, מלחמתה של כותית זו בנפשה בשעה שהיא באה למסור בידי הרומיים את אהובה היקר לה מכֹּל – זולת אביה ומסורת־עמה, הריגת ר' אליעזר המודעי, אכזבת־העם במשיח שלו, ועוד, ועוד, – כל אלה הם מוֹמֶנטים דראמתיים ממדרגה ראשונה, שיפעלו מעל הבמה פעולה עצומה.

ויש להוסיף: הרי כאן נתונה לנו בעברית דראמה עברית־מקורית, שפעולתה בארץ־ישראל, שמתגלמת בה מלחמת־החירות האחרונה של האומה הגדולה אף במפלתה ושבה משתתפים גבורי־האומה לשני סוגיהם: גדולי־הכח וגדולי הרוח. לראות על במה עברית ובארץ־העברים את בר־כוכבא ואת ר' עקיבה כאחד, – כלום יש לך מראה נהדר מזה? –

אֵימָתַי נזכה לכך?

ירושלים־תלפיות, ז' ניסן, תרפ"ט.