גדול באמת הוא רק אחד משני אלה: או מי שהקדיש את חייו כולם לרעיון מרכזי אחד, או – מי שהקיף את עולם היצירה האנושית בכל מלוא־תפוסתה. הראשון יכול להיות מדינאי גדול, עסקן לאומי כובש־דרך, פילוסוף יוצר־שיטה; האחרון יכול להיות סופר בעל־מעוף, חכם כולל או משורר גדול.

ה"מוּשלם" היהודי דוחה אותנו בשטחיותו. אבל “החכם הכולל” שאינו משתקע בקטנות ושֶלמרות הכרת־הפרטים רואה הוא גם את הכלל, הוא הופעה גדולה ונהדרת, שהולכת ומתמעטת, לצערנו, מיום ליום, ואף אנו אין אנו יודעים להוקירה כגודל־ערכה. וכמותו הוא אף המשורר הגדול: הוא בעל חוש מקיף עולם ומלואו, תבל ויושבי־בה.

כי, אכן, גאונותם של המשוררים מתחלת עם תפיסתם האוניברסאלית. יש בין המשוררים בעלי רגש עזים, ציירים מרובי־צבעים, מְעַצְבִים בעלי כח עצום. הם מפליאים, הם מלהיבים, הם גדולים בכח־השפעתם, אבל עדיין אין בהם מן הגאונות ולא כלום. גדולים הם כחוקרים “בעלי מלאכה אחת”, שמוכשרים לנצח את הכל במקצוע אחד. אבל גאונים אינם. הגאונות בשירה מתחלת במקום שהמשורר, עם היותו לאומי גמור, כלומר, נותן ביטוי שלם ואמיץ לרוּח־אומתו, מתרומם עד לידי גובה אנושי־כללי. כי משוֹרר־גאון הוא מי שמוכשר להקיף ברוחו את כל העמים והמדינות ולעשות את יסוריהם ושמחותיהם לשֶלו. זהו גאון אוניווירסאלי, שאומתו מתפארת בו והאנושיות נהנית ממנו. הוא שייך כולו לאומתו בכשרונו, באופן־יצירתו, בנטיתו העיקרית מדעת ושלא מדעת. אך גם “את העולם נתן בלבו”. גם שאר האומות, האנושיות כולה, כַּטבע כולו ותבל כולה, העבר הקדום והמאוחר של עמו ושל כל העמים, מן הפראים עד עמי־התרבות העליונים, מלחמותיהם וצערם, שירתם ומחשבתם העליונה – כולם, כולם משַמשים חומר לבת־שירתו, כולם הם בני־דאגתו וילדי־טפוחיו. משוררים כאלה – רוחם מרחפת על כל הדורות, מתהלכת בכל הארצות, חודרת אל כל העמים והדתות והלשונות, ואת הכל היא קולטת, ואת הכל היא מוכשרת לא רק להכיר ולהבין, אלא אף לחוש ולתפוס¹.

משוררים לאומיים־עולמיים כאלה יש רק לַגדולות באומות, ואף להן – במספר מועט מאד. אין אנו יודעים בין היוונים והרומיים הקדומים גאונים אוניברסאליים כאלה אלא בין החוקרים והפילוסופים (הירודוטוס, אריסטו). המשוררים היוונים והרומיים הגדולים נטלו את החומר לשיריהם מתקופות עתיקות ושונות. אבל רוב־תכניהם סבב בתחומיהן של יוון ורומי. רק נביאי־ישראל נבאו על גויים ועל ממלכות. אבל הם היו גאונים מיוחדים־במינם: את תכונתם של הגדולים מן המין הראשון – רִכּוּז החיים כולם ברעיון גדול אחד – אִחדו עם טיבם של הגדולים מן המין האחרון – חבוק זרועות־עולם, הקפת האנושיות כוּלה על־ידי רגש־ההשתתפות ועל־ידי הארת ההבנה כאחד (“על כן מֵעַי למואב יהמו”).

אירופה יודעת מספר ידוע של משוררים גדולים בעלי הקף עולמי: גֵיטה, ביירון, פושקין, לונגפילוֹ, בעברית קם משורר כזה לפני שמונים שנה: מיכה יוסף לֶבֶּנזון; אבל הוא מת פחות מבן עשרים וארבע. שאול טשרניחובסקי הוא יורשו־ברוח.

עוד בילדותו מתגלית רוחו האוניוורסאלית של טשרניחובסקי בשיריו. כל הופעות הטבע קטנות הן “אֶחיו הקטנים”, והופעות־הטבע הגדולות – הוא חלק מהן. וכיחסו לטבע כולו כך יחסו לעמים כולם – לאנושיות כולה. הוא אח לעמים שונים ומשונים – מן הטאטארים הלוהטים באש אהבתם וקנאתם, עד האוקראינים הקרים והשלֵוים. הוא מתעניין ב"קאליוואלה" הפ’ינית, ב"איליאס" ו"אודיסיאה" היווניות, ב"גילגמיש" הבבלי. ואף חיי־הפראים קרובים ללבו: את “הייאוותה” של לונגפילו הוא מתרגם בדאגה יתרה במשך כמה וכמה שנים.

עוד בילדותו כותב טשרניחובסקי:

עִם אַנְחוֹת תֵּבֵל כֻּלָּהּ תִּפְִרֹץ גַּם אַנְחָתִי

וּפְצָעַי נוֹטְפִים דָּם עִם דְּמֵי כָל דור וָדוֹר.

ואמנם, לא רק “תבל ומלואה” מקפת בת־שירתו, אלא גם את הדורות כולם – “דור ודור” של עמו ושל עמים אחרים.

שאול המלך (“בעין־דור”), בר־כוכבא “לנוכח־הים” ודראַמה בשמו), הכוזרים (“ברית־מילה”), ימי הביניים (“בין קברות דור־נכר”), גזרות תתנ"ו (“ברוך ממאגנצה”), גזרות ת"ח ות"ט (“אמנון־ותמר”), הפרעות האחרונות באוקראינה (“ספר הסוֹניטות”), – הכל קרוב לרוחו, את הכל קולטת נפשו האוניווירסאלית. והוא מחבק זרועות־עולם לא רק במקום, אלא גם בזמן ובעניָן. זה לא כבר נתפרסם תרגומו משֶל מבחר כתבי־אפלטון: “המשתה”. עוד לפני שנים אחדות נתן לנו מתנה יפה: ספר שלם ומלא ניצוצות־רוח מבהיקים על “עמנואל הרומי”. ודראמה גדולה בשם “בר־כוכבא” כבר היא מוכנת בידו לדפוס².

ודאי, המצב המיוחד של עמנו והמצב המשונה של סופריו הלאומיים, ואפשר, גם מצבה הקשה של לשוננו הלאומית, שלפני שלשים ושבע שנים ויותר, כשהתחיל טשרניחובסקי לשיר בה שירים, היתה מתה יותר מחַיה, – כל אלה לא נתנו לטשרניחובסקי להעשות גיטה, ביירון או אפילו פושקין. אבל ניצוץ מנשמותיהם של הגאונים העולמיים הללו דולק בתוך נשמתו של המשורר האוניברסאלי היחיד שלנו.

ואם תנועת־התחיה העברית כלולה כדבור אחד: “יהודי, היֵה אדם וצא מתוך הגֶטו!” – גם מתוך הגטו הרוחני, – גדולה זכותו של טשרניחובסקי בפני התחיה היהודית לאין שיעור. הוא לא רק נתן לנו בלשוננו את הרגשת־הטבע ואת הרגשת הרום והשפל של האהבה, אלא גם – את הרגשת העולם והאדם. הרגשת העולם בכל גוֹנֵי־גוניו ובכל סתרי סתריו והרגשת־האדם מן הפרא ההודי דרך הקדום הבבלי והעתיק היווני אל ה"פרימיטיב" הפ’יני והתמים הטאטרי.

ואולם הוא גם משוררנו הלאומי הגדול. הוא לא רק הורנו להוקיר את אבותנו־הקדומים – את “כובשי־כנען” שלנו ואת בר־כוכבא שלנו, הוא גם הוציאנו מן הגטו אל העולם הגדול, כאילו רֶמז רָמז לנו: יהודי חי ושב־לתחיה הוא רק מי שיודע לחיות את חיי האנושיות כולה, מי שיש לו שתוף־הרגשה עם עמים וארצות, מי שנושא משאו “על גוי ועל אדם יחד”.

וזוהי גדולתו של טשרניחובסקי. הוא הרחיב את חוג־מבטנו, העשיר את הרגשתנו, פתח את הכרתנו האנושית־הלאומית, ועל־ידי כל אלה הכשירנו לקראת תחיה־לאומית, שאי־אפשר לה בלא תחיה אנושית תחילה. וזכות זו – נוספת על שאר זכויותיו המרובות בספרותנו: הכנסת משקלים חדשים וצורות־פיוט חדשות לתוך שירתנו, הרחבת גבוליהן של לשוננו וספרותנו כאחת, מלחמה ביָשן ובמתנוונה, שלילת־הגלות ושירי־תחיה, ועוד, ועוד, – תעמוד לו, למשורר, בחיי־עמנו ובספרותו הלאומית לעולמים! –

ירושלים־תלפיות, אב תרפ"ה.