הספרות היפה – מהותה ומה תכליתה?

היוונים הקדמונים, יוצרי הספרות היפה בצורותיה השונות. הישיבו על שאלה זו תשובה נאה ועמוקה כאחת: גם מהותה וגם תכליתה של הספרות היפה היא – הַהִטַּהֲרוּת (κάθαρσις). הפַּייט־היוצר, החוזה האמיתי, מעלה לפנינו פני־אדם שונים, שנתקלים בגורל או בירושה, או – יותר רגיל בתאוותיהם, של עצמם ושל אחרים. הדבר בא לידי התנגשות ולידי מלחמה, לידי התגוששות־האיתנים. אולם כל התגוששות, כל מלחמה קשה בגורל או בְּעַצְמוּת, או אף באחרים, מביאה לידי יסורים. והיסורים ממרקים ומצָרפים, מזַקְקִים וּמזַכְּכִים – הם מטהרים. והִטַהרות זו היא המהות והתכלית של הספרות היפה כאחת.

ההטהרות ממין זה היא מדרגה רמה. אולם יש רמה אף ממנה – מדרגה, שהיוונים הקדמונים לא יכלו להגיע אליה בזמנם ומתוך חשבון־עולמם. יש בזמננו יוצרים־מספרים, חֲנוּנֵי האלהים הגדולים, שכבודם מלא עולם וכל העולם מקומם ושהתרוממו במעוף־הנשר שלהם על פני עולם זה של מלחמה ושל יסורים, וממרומיהם הנשאים רואים הם את ה"הכל" הגדול כמלא הרמוניה עליונה, שבמלוא תפוסתה הרחבה עד אין־סוף מתבטל כל מה שנראה לנו. בתפוסתנו הפעוטה, שזֶרת ארכה, כבלתי־ישר וכבלתי־צודק, בעינויים ויסורים, בפגמים וליקויים, כמלחמות והתגוששות. ואז מתהווית בלבותיהם של היוצרים הללו הרגשה, שהיא עליונה על ההִטהרות: באים הרחמים השקטים והנוגים, שמקורם ההסתכלות התופסת־הכל וההבנה החודרת־לכל, וצידוק־הדין, שבא מתוך הכרת ההכרח שבכל היסורים והמלחמות והכרת האפסות שבאלה ואלו בסוף־תכליתם. ובתוך תוצאתם של שני אלה – הרחמים וצידוק־הדין – באה טהרה עליונה,שהיא נעלה לאין ערך אף מן ההטהרות היוונית הקדומה.

ולידי טהרה עליונה זו הגיע שאול טשרניחובסקי בסיפוריו המועטים במספרם והקטנים בכמותם, שיצאו זה לא כבר בהוצאת “דביר”¹. אין בששת הספורים הקטנים שלפנינו גדולות ונצורות, אין םפורי־מעשה מורכבים, אין טיפוסים חדשים־מחודשים, אין ציוריות מרוקמת על יריעות רחבות, אידיליות קטנות הן מחייהם של יהודי־קְרִים, שמתוכם יצא משוררנו הנערץ, ומחיי בתי־החולים, שמשוררנו, בתור רופא עבד בהם במשך כמה שנים עוד בתור תלמיד משמש־רופאים, ואף־על־פי־כן מנשבת עלינו רוח מיוחדת במינה מתוך ספורים קטנים אלה.

פעם אחת בימי חייו כתב טשרניחובסקי פיליטון בעיתון “הצופה” ‏‏(תרס״ג, גליון כ"ב) בשם “השושנים”, ובפיליטון זה הביע את הרעיון הנועז, שאף־על־פי שהעולם מלא דמעות, כיעור, מלחמה נבזה על פת־לחם ועל מעט־כבוד, הוא ידע את כל אלה ומבין את כל אלה, – אף־על־פי־כן כל אלה בשבילו כמו אינם. בשבילו יש בעולם רק שושנים ושושנים. מפני־מה? – מפני שלא לחנם נבראו ימי־האורה ותהומות־התכלת והמון־הפרחים ויפעת־הצפרים ויפיָם של כל בעלי־החיים שבעולם. ועל יסוד זה בורא לו היוצר האמתי עולם אחר, שיֵש בו שושנים ושושנים. ועוד על יסוד אחר בורא לו היוצר עולם חדש ונאה. המלחמה עוברת, ההתגוששות כָּלָה, היסורים חולפים, ואולם השמש ורקיע־התכלת והימים מלאי־ההוד והפרחים הנאים והאילנות הירוקים והעופות העוטים שלל־צבעים וההרים הרמים והגנים והכרמים וכל שכיות־החמדה של הטבע יעמדו לעולם, לעולם יעמודו.– ואלה הם מעְיְנוֹת היופי הנצחי, זהו מקור־היצירה הברוך² .

ב"קסמי־יער" של טשרניחובסקי, ב"שיח־קדומים", ב"על המים", ב"נוֹקְטוּרנוֹ", ב"נטע זר אַת לעמך", ב"מות־התמוז", ב"שיר “לעשתורת ולַבל”, ועוד, ועוד, נתגלמה תפיסת היופי הנצחי. ב"אידיליות" שלו, ב"כף השבורה", ב"שירת־האדם", ב"שיר מזמור לבני תובל־קין", וכיוצא בהם, יש עוד צעד אחד לפנים: יופי נצחי, בלתי־מנוצח, יש גם ברע – הכסא לטוב – במלחמה – המקור של הָרַבְגוֹנִיוּת. ובכן גם הרע והמלחמה, הצער והיסורים המלוים אותם, אינם רע בהחלט. אינם כיעור גמור. הכל הולך אל מקום אחד – אל הטהרה. היסורים מטהרים, המחלות מטהרות, אפילו המיתה מטהרת. לא מכפרת, אלא מטהרת. הלידה היא שירה – שיר לעשתורת ולַבֵּל; אבל גם המיתה אינה קינה בהחלט – היא אך הצד השני של הלידה.

ואולם המחלות, היסורים? –

יש מדרגה, שעליה אין פחד אף מהם; שעליה אין הם גורמים עצבות ודכדוך־נפש מפני שאין מורָאָם על בני־האדם. התרומם האדם גם עליהם – והנה הוא משתחרר מהם, שוכח או משכיח אותם – והיו כלא היו. –

שני ספורים מן הששה, שהם כלולים בספר “ספורים” מתארים את בית־החולים: “ערב יום הכפורים” ו"חולו הפרטי של הדוקטור הצעיר" בספור הראשון לפנינו המון חולים שונים ומשונים וביניהם – זקן חולה מסוכן. זקן יהודי בבית־חולים נוצרי. יהודי יחידי, גלמוד ובודד, בלא נפש קרובה ובלא אפשרות אף לגלות את יהדותו. ויום־הכפורים קרֵב – אפשר, יום־הכפורים האחרון, שבו יבקש הזקן סליחה ומחילה וכפרה על עוונותיו מלפני האל הגדול, אלהי עמו הרחוק ממנו, בפעם האחרונה, קודם שיעמוד לפני בית־דין של מעלה. – חוץ מן ה"מחזור" עם תרגום גרמני אין בידי היהודי הזקן והחולה – שלש פעמים חולה, לפי ביטויו של היינריך היינה – שום דבר לפכֵּח בו את צערו ולהפיג בו את יסוריו… כלום יש לך נושא מעציב מזה?…

ואולם בעטו של טשרניחובסקי העצב נהפך לשמחה. הספור כולו מלא עליצות וששון, זולת במקומות בודדים, שהם מלאים תוגה רכה מתוך זכרונות נוּגים, מתוך געגועים ענוגים כְּלִיטוּפֶיה של יד־אֵם, שמלַטפת ומפנקת את בנה הקטן והחולה. בת הצחוק אינה סרה מעל שפתיו של קורא ספור עצוב־ביסודו זה – מפני שהמספר אותו התרומם על המחלה, התרומם על היסורים, התרומם על הגעגועים, הוא ברא לו בתוך בית־החולים, באמצע המחלות והמכאובים, בין האנקות והצעקות, עולם של יופי, עולם של רחמים רבים ועולם של טהרה עליונה, שהכל מתבטל מפניה – גם מכאובים וגם האנקות – וגם אי־ההגיון ואי־הצדק שביסוריהם של בני־האדם – – –

והנה הספור השני. בית־חולים בסתיו, בימי סגריר, בימים של דלף טורד ונמשך עד לאין קץ – – כלום יש לך דבר עצוב ומדכא מזה? – ועוד האגף של החולים במחלות ממושכות, חולים, שאף מחלותיהם נמשכות כדלף טורד, בלא שינויים גדולים לטוב או לרע, בלא הבראה ובלא מיתה. הרי אין לך דבר נמאס־ומאוס מזה. ואולם טשרניחובסקי אף כאן מהפך את העצבות לחדוה. ה"דוקטור הצעיר" מצא על־יד האגף הנורא עגוּר בעל רגל שבורה – והכניס אותו לבית החולים כדי לרפא את רגלו. מאז כאילו במגע־קסם נשתנה הלך־הרוחות. החולים שכחו את מחלתם, האחיות הרחמניות – את שעמומן, ואפילו ה"גיהיימראַט", הפרופסור הזקן והקפדן, ראש־בית־החולים, את דייקנותו ואת קפדנותו ואת שנאתו העזה לכל הפרעת־סדרים קלה שבקלות, – והאגף של החולים במחלות ממושכות צוהל ושמח למרות הדלף הטורד והממושך ולמרות המחלות הממושכות והטורדות…

השושנים גדֵלות גם במקומם של החוחים היותר דוקרים, של הדוקרנים היותר מכאיבים.

אבל הנה המות עצמו בפניו הנזעמים – ואף הוא אינו נורא לנו עוד, “אֱהִי דְבָרֶיךָ, מָוֶת? אֱהִי קֳטָבְךָ, שְאוֹל?” – טשרניחובסקי כותב ציור קטן בשם “בבית־הקברות” והוא יותר נשגב והיותר מטהר שבכל ה"ספורים".

בפטרבורג הבירה, במקום שמוליכים את המת לבית־הקברות היהודי, שהוא רחוק מהלך כמה וכמה פרסאות ממרכז העיר, בקרון על הרכבת וה"לויה". כביכול, נוסעת בקרון אחר, – מלַוים לבית־עולמו יהודי, שכל שבחו הוא – שיש לו בן עשיר. לכבודו של הבן חייבים להספידו – אבל מה יש להגיד על אדם פשוט, שכל שבחו הוא – בנו העשיר? – מגמגמים מלות באנאליות אחדות – ונגמר! ואולם עוד לא יָצא קהל־המלוים מבית־הקברות – פתאום מוּבאה לקבורה אשה בלתי־ידועה. שנפלה בחוץ מתוך שתוק־הלב – ואין מי שיטפל בקבורתה. הערירוּת הנוראה של האשה ביחד עם פניה העדינים פועלים על המלוים. הם מטפלים בקבורתה. ואותו המספיד, שלא מצא מלים בשביל הזקן אבי־העשיר, מוציא מלבו מלים מלאות רגש וצער על האשה הבודדת ועל גורלה המר. ובאותה שעה מתפרצת אל בית־העולם אשה צעירה ומַכֶּרת את המתה ומספרת בשבחה: כמה צנועה היתה אשה זו, כמה צדקה עשתה, כמה יתומים חנכה כבנים – הנה מתה אשה זו בשוק ואילמלא המקרה הטוב – היתה נקברת כאַסוּפית, בלא לויה, בלא הספד בלא מלה חמה על קברה.

קראתי ספור קצר זה כמה פעמים – ודמעות נזלו מעינַי. לא דמעות של צער ולא דמעות של שמחה – על מה יש כאן לשמוח? על שבמקרה לא נתקפח שכרה של האשה היקרה בשעת־קבורתה? – אלא שדמעות של הִַטַהֲרוּת. הרגשתי, שנפשי נטהרה ברגע זה מכל חלאתה. צער־העולם, יגון־העולם ובדידותו של האדם בעולם זה, – כל אלו האבנים, העיקו על לבי בתחילת־הספור, פסקו בסופו. כאילו אבן־מעמסה נגולה מעל לבי. “לפני ה' תטהרו”. לפני אלהַי ולפני האדם רעי ולפני העולם, שאני גֵר ותושב בתוכו, טהרתי על ידי ספור קטן זה רגע אחד – – –

ומה מאוס ושנוא ומכוער החזיר! – הנה כותב טשרניחובסקי ספור בשם “נתפרדה החבילה”, שבו מתוארת חַבְרוּת בין נער עברי ובין חזיר קטן ונאה, שרק לאחר זמן הלך ונעשה חזיר גדול ומלוכלך, – רק אז נקעה נפשו של הנער העברי ממנו… הספור, שאין כמותו לרֵיאליוּת־הציור, מתרומם לגובה של סֵמֶל, שבעל־כרחך אתה מפָרשו על־פי רמז, דרוש סוד. בפועל הוא אותו דבר עצמו, שאנו מוצאים בשאר ספוריו של טשרניחובסקי: אין מכוער ומאוס בעולם, שמכחולו של הצייר־היוצר אינו יכול להפכו ליופי וחמדה, כמו המלך האגדי מידאס היה מהפך כל דבר, שהיה נוגע בו, לזהב טהור.

ושני הספורים, שלא הזכרתים עוד, הראשון והאחרון, “אשכנזים” “וּפלוֹטֶנפוֹרְלאַגֶה”, – כמה יופי יש בהם. הראשון מלא הוא ציורים מחיי־היהודים בקרים לעומת חייהם של הגרמנים היושבים שם – ההוּמוֹר הבריא והחריף מתחרה בו בציורים הריאליים היותר נאים. והאחרון הוא הוּמוֹרֶסקה נחמדת, שממלאת פיו של הקורא צחוק בלתי־פוסק. ומתוך הצחוק עולים חלומות־נוער נועזים ועדינים, שהם כשמן לנשמה המתגעגעת על כל יופי ועל כל נועם.

והספורים כולם מלאים ציורי־נוף וציורי־טבע וציורי־חיים. שלא הרבה כדוגמתם אף בשיריו של טשרניחובסקי, ויש בהם פיסקות שלמות, שיש בהם כדי להפליא אף את הקורא העברי הוותיק.

אכן מרגלית קטנה ונאה נתנה לנו הוצאת “דביר” בספר הקטן והנחמד גם בחיצוניותו. ומרגלית זו קבועה תהיה בכתרו של המשורר הגדול ותתנוצץ מתוכו ביפעת־אַלְמָוֶת.

ירושלים, י"ב טבת תרפ"ג.