**להוסיף קישורית קבועה להערה 1

היה אַלון עָנֵף בין עצי־היער, חסון ורב־שנים. בחורף הארוך והסוּפָתִי שעבר עליו, נשרו הרבה מעָלָיו והצהיבו רובם. נתעקמו ענפיו ונשתברו מקצתם, צפרי־רננות עזבוהו, וכולו – למרות חסנו ורוב ענפיו הנשארים לפליטה – עורר רק חמלה ודאגה לעתידו.

אבל באה שמש צעירה, שמש־האביב – האלון החסון שב לתחיה, ענפיו העקומים נתיַשרו, במקום הענפים השבורים באו חדשים, צעירים ורעננים, עלים ירוקים צמחו על כל בד, הצפרים שבו לקנן בין עפאיו וכולו שב לשַׂמֵחַ אלהים ואנשים.

כאלון החסון והעזוב היתה השירה העברית לפני שלשים ושבע שנים, כשפרסם טשרניחובסקי בן־השבע־עשרה את שירו הראשון, ביאליק קָדם לו רק בשנה אחת ובשיר אחד או שנים. שאר המשוררים שרו על צרות־ישראל ב"רומניה" (רוסיה היתה אסורה מטעם הצנזורה). נלחמו ברבנים ובראשי־קהל וחִקו את שילֶר ואת היינֶה. היו לשירתנו כבר אז שני משוררים במובן האירופי – מיכ"ל ומאנה; אבל־שניהם מתו באביב־עלומיהם. ודוֹליצקי וק"א שפירא נצטמצמו בחוג לאומי צר.

ואז בא טשרניחובסקי והיה כשמש וכאביב לשירה העברית נטוּלת האור והחום, פלגי־נוגה שפך עליה ומקרני־חוּמו קמה לחיים חדשים. בפעם הראשונה נתגלה בספרותנו משורר־אמן, שהאמנות קדמה בשירתו לכל המגמות וההתפלספות שבעולם, ואפילו לַפַּתֹּוס הפיוטי ולַשֶּׂגֶב הנבואי. תמים היה עם הטבע, עם העולם, עם האהבה. עם האדם ועם העם – וביחד עם זה היה אמן־הצורה במדה, שלא ידעה ספרותנו לפניו, ואחריו – מי יודע? – את המִשְׂחק, שהוא עיקר־האמנות, הרים למדרגה של מבחר־היצירה וראשיתה. עד לידי גובה קוסמי התרומם – שׁר על “ה”מזר הנדח באין־סוף של הבריאה", על “נפצי התהו־ובהו ושבריו” – “אחים־איתנים בתבל ומלואה”, ש"נעל הנצח בפניהם את שעריו", – על “כחות עולמים”, שהם “רוקמים בגלוי ואורגים בסתר – חידת החיים לעד לא תפָּתר”; וביחד עם זה הכניס לתחום־שירתו את “אֶחיו הקטנים” – היערות, המעיינות, הנחלים, שנפרדו מעל האדם בקדמוּת־הבריאה עד שפסק לראות בהם את אֶחיו, ואסף אל חיק שירתו ברחמים רבים את הלְטָאָה הנרדפת ואת עכביש־המים התועה בבועות־הגשם ואת־קלפת־הענב, שפִּגרה להאדים. –

לא היה משורר לאומי־ציוני כמותו, שעוד לפני שלשים שנה ויותר כבר שָׂם בפי האֵם המיַשֶנת את בנה ב"שיר־ערש" דברים נועזים: “על הירדן ובשרון שם ערביים חונים – לנו זאת הארץ תהיה ואתה תהי בבונים!” – ובימי מלחמת־העמים, שנה קודם הכרזת באלפור, כבר הכריז ב"מנגינה" הנפלאה שלו: “הירדן לך, והלבנון לך, והמישור וההר – מנחל פְּרָת עד לבוא חמָת והמדבר בערָב וכִבשו ארץ בחזקת־יד ונאחזתם בה – ובניתם בנין עד לדור הקם לכם, הבא”. – וביחד עם זה יָקְרה לו מכל יקר שירת־העולם, שירת כל העמים כולם, ושירת כל הדוֹרוֹת כולם ¹ **להוסיף קישוריות קבועה.

את שירת־היחיד שר לנו טשרניחובסקי בנועם ופנימיות, שקשה למצוא כדוגמתם; אבל תמיד מתרוממת שירת־היחיד שלו עוד למרומיה הנשגבים של שירת־הרבים. ולפיכך נעשה טשרניחובסקי האֶפיקן העברי היותר גדול שבכל הדורות. די להזכיר את ה"אידיליות" בנות־האלמָוֶת, וביחוד את “חתונתה של אֶלקָה”.

ואין צורה פיוטית ואין משקל שירוֹי, ואין חריזה אמנותית, שהמשורר האמן לא השתמש בהם ולא הראה בהם את כחו העצום ואת יכלתו השופעת כאשדות־הרים. ומן השעשועים הספרותיים היותר קלים והיותר תמימים ועד הרעיונות הפילוסופיים־הפיוטיים, שהם תהום רבה, שהם מגיעים עד היסודות של ההויה ועד השָתות של המחשבה, – את כל אלה אנו מוצאים בשיריו חליפות. והכל בידיעת קנה־המדה, בלא לצאת מגדר־האמנות לא לצד ההתחכמות והמְקוֹרתָּנוּת ואף לא לצד ההתפלספות היבשה והפַּלְפְּלָנוּת החריפה.

אשרינו, שבדורנו קם משורר כזה! אשרי התחיה, שטִפחה ורִבְּתָה את המשורר של הדור הבא!

כי רק בדור־התחייה יכול היה לקום משורר לאומי, שהוא כולו אנושיות, ומשורר אנושי, שכל שירתו נועדה מאֵליה לתחית־עמו בארצו ובלשונו; יָתֵר־על־כן – לתחית כחו ועוזו, עוז־האומה, לשד־החיים, שנשתמר בה גם בחורף המקפיא של הגלות. אבל משורר כזה משורר־דור־יבוא הוא על פי עצם־מהותו.

שאול טשרניחובסקי לא רק את שיריו נתן לעמו: את עצמו נתן עמהם. כי הוא נעשה אות מופת לעמו; אם מקרב הגלות הרוסית הסגופה והדוויה, יכול היה לצאת משורר שלם בתכלית וטבעי בשלמות, שגבו לא נתעקם ונשמתו לא נקרעה לקרעים, ולא דבק בו אף משהו מתכונות־הגטו, – אות הוא, שיש באַלון רב־השנים כחות נסתרים, ששום אדם לא פִּלל להם. אות הוא, שהאומה העברית צריכה ויכולה לשוב לתחיה.

שאול טשרניחובסקי הרבה לתת לעמו ממבחר מתנותיו: אמנות טהורה מזוּוגת בעזוז־ההרגשה, יופי מתלכד בנשגב, יהדות, שנעשית חלק מן האנושיות, ואנושיות טהורה, שהיהדות קוֹלַטְתָּה בלי משים, ועל כולם ־ כח ועוז עתיקים־חדשים, אהבת־החיים, חיי־ארץ, ושאיפת התקומה. תקומת גוי ואדם יחד.

ועם־ישראל – מה יתן הוא למשוררו־בחירו? –

אך מתנה אחת יש לו בבית־גנזיו ונצח שמה. עם־הנצח נותן את כתר־הנצחיות בראשו של כל מי שהקדיש את כל עצמו ללשון הנצחית ולספרות הנצחית ולארץ הערכים הנצחיים. מה שהיה גיטה לעם הגרמני, מה שהיה פּוּשקין לעם הרוסי – זה יהא טשרניחובסקי לעם העברי: שמש השירה העברית.–

ואביב־עולמים תהא לנו שירת־טשרניחובסקי: צעירה לעולמים ורעננה לנצח. דורות על דורות ישאבו ממנה כח ועוז להלחם מלחמת־התחיה: להלחם בַּכּפִילוּת ובַחֲצָאִיוּת ובקֶרַע שבַּלֵּב, להיות אנשים־יהודים באחד ולהעשות נלחמים ויוצרים, כובשים ובונים נועזים. וכשתגיע מלחמת־התחיה לסופה וחלום־המלכות של האומה יתגשם במילואו, יהא טשרניחובסקי המרגלית היותר יקרה בעטרת־התפארת של האומה החיה, שבקרב בניה תפסוק המלחמה בין היהודי ובין האדם ותבוא לשכון בתוכם אותה ההרמוניה העליונה, שהסמל לה והאות והמופת לאפשרותה הוא בימינו שמש־שירתנו – שאול טשרניחובסקי.

ירושלים אב תרפ"ח.