I    🔗

יעקב כהן הוא משורר בעל סגולה אחת: הוא מתחיל את הכל מחדש, כאילו רק בימיו נוצר העולם ונתהווּ החיים, – והוא פוקח לרוָחה עינים גדולות ועמוקות של ילד, שבא בפעם הראשונה לידי הכרת העולם והחיים, – ושָׁר ראשון על מה שהוא רואה ותופס. כאילו משורר ראשון הוא בעולם – ולפניו לא היה משורר כלל.

ואין זאת אומרת, שאין יעקב כהן מושפע משום משורר אחר, מי שיקרא בעיון את שיריו, יכיר, שיש בהם עקַבוֹתֹ של ידיעה עמוקה בשירה הגרמנית מהיינֶה עד קוֹנראַד פֶ’רדינאַנד מאיר: ויש בהם אף השפעה של המשוררים העבריים ממיכ"ל ועד ביאליק וטשרניחובסקי. ואף־על־פי־כן יש בשירתו של יעקב כהן “ראשוניוּת” גמורה. לא מקוריות, אלא ראשוניות. שהרי כל משורר ראוי לשם זה מקורי הוא, כלומר, מעביר את ההופעות, שכבר הופיעו לעיניהם של המשוררים שקדמו לו, ואת ההרגשות, שכבר הרגישו המשוררים קודמיו, דרך הפְּרִיסְמָה המיוחדת של רוחו. לא כן יעקב כהן. את הכל הוא רואה בעינים ראשוניות, אם אפשר לומר כך. כאילו “ראשון אדם נולד”.

הנה הוא נמצא בתוך היער, באמצעיתו. לכאורה, התֵּאוּר של היער דומה הוא לאותו של שאר המשוררים. אבל פתאום נכנסת לתוך התאור הרגשה מוזרה של המשורר: פתאום יש לו הרגש, שאין לו, למשורר, שום יחס אל החיים המהלכים על פני האדמה:

בַּל אַכִּיר תֵבֵל תַּחַת הַשָׁמָים

אֵין חֵלֶק לִי וְנַחֲלָה בֵין הַחַיִּים,

לֹא אָב, לֹא אֵם בִּבְנֵיֹ־אֱנוֹש…(“בלב־יער”).

הנה הוא רואה שקיעת־חמה, שראו אותה אלפי משוררים לפניו: ואולם הוא תופס אותה באופן מיוחד, כמו שלא תְּפָסוּהָ המשוררים לפניו. אף הציורים כאן חדשים הם למרות מה שהם דומים כל־כך לשאר הציורים של שקיעות־חמה, שציירו שאר המשוררים, מפני שמשוררנו כאילו סילק מנפשו את כל מה שקרא עליהן בשיריהם של שאר המשוררים. ואולם יותר מן הציורים מפליאה ההרגשה הימיוחדת־במינה, שמעוררת בו שקיעת־חמה זו:

וַתְּהִי אֲזַי עָלַי יַד־אֲדֹנָי.

בִּלְבָבִי, מֹחִי וּבְכָל בַּדֵי־גֵוִי

הִשְׁתַּפְּכָה דְמָמָה. נָזְלָה בִי כַשֶׁמֶן,

כְּאִלוּ עָצַר דָּמִי בִמְלֹא שִטְפוֹ

כְּאִלוּ כָל אוֹר־חַיַי עָמַד לִכְבּוֹת.

רַק נוֹתְרָה דַַעַת בִּי: עוֹדֶנִי חַי.

רַק חוּש דַּק נוֹתַר לָחוּש אֶת הָאֵשׁ,

זוֹ אֵשׁ־הַשּׁוֹשַן, לֻקְּחָה מִן הֶעָבִים

אֶל לִבִּי שָׁמָה יַד־אֵל נַעֲלָמָה…

הנה שוכב המשורר בחיק־הטבע – טבע רגיל של גינות מלאות ערוגות־ירק של גנים ממולאים עצי־פרי. ואולם הוא חש אחרת ממה שמרגיש כל משורר אחר בסביבה זו: לא רק “הוא חי בכל היקום סביבותיו – וכל היקום חי ופורח בו” אלא אף:

לְאִטָּם יֵלְכוּ תֶּמֶס כָּל רִגְשׁוֹתָיו

עִם מַרְאוֹת כָּל הַיְקוּם מִסָּבִיב לוֹ (“במרחביה”).

הכל נָמַס ונָמוג כחלום – כל הטבע, כל המציאות, כל המָמֶש. נשארת רק “מאַיה” של ההודים, מקסם־מציאות, דמיון של ממש. ולעומת זה, מה שאינו ממשי, מה שאינו מציאות – הנפש של היקום, ההויה בַּהַפְשֵט הבלתי־נתפס שלה, – היא היא החיה, היא היא המציאות והממש והיש האמתי.

זהו, לכאורה, פאנתיאיסמוס הודי; ואולם פאנתיאיסמוס זה עובר דרך הפריסמה של המונותיאיסמוס היהודי.

כי הציוּריוֹת של יעקב כהן אינה מופשטת בעצם. עם כל הרוך והאַוורִירוּת שבה ועם כל המִקְסָם והחלומיוּת שלה היא ריאלית־דֶסְקְריפטיבית במדה עליונה. השיר, שמתאר שקיעת־חמה נהדרת לאחר יום של גשמים באביב האירופי (“שקיעת־חמה”). הוא אחד מן היותר נפלאים ממין זה. גונים ובני־גונים ורמזי־רמזים לכל מיני צבעים ואִשִים. למן הארגמן הלוהט ועד ה"אש הצוננת", עוברים כאן לפנינו ומרהיבים את העין ביָפים ומרחיבים את הלב ברחבות־האור שלהם. זהו שיר־ציור, שהוא רְווּי־צבעים כתמונה של רוּבֶּנְס ועֲשיר־הסתכלות כמבחר שיריו של חוֹזה ד’הֶרָדִיָה. מתאחדים כאן הריאליוּת היהודית (“שיר־השירים”) עם הרומאנטיקה הגרמנית־ההודית, מציאות ודמיון, ציוריות והסתכלות. וכך הדבר ברוב שיריו של יעקב כהן. מכאן – אי־שלמותם, אבל מכאן עשרם ורבגונוּתם (“שעת־התכלת”).

ובטבע כך אף האהבה. יש כאן רוך ופינוק, שמגיעים לידי אֲויריוּת, עד שהאהובה עצמה נעשית דמיון וחלום. וביחד עם זה, זוהי אהבה ריאלית, תאוָנית, בשרית, אם אפשר לומר כך. “אני יודע נערה”, “מלכת־הבוקר”, “בת־הגלות”, “נכריה”, “לילית”, “ווידויים”, ועוד, ועוד, – שירי־אהבה אלה כולם הם תרכובת כזו של אהבה שמימית וארצית, של יסורים של אהבה ושל אהבת־בשרים, של געגועים רחוקים ושל סערת החמדה המתְרַוֵית. הבשר מקָרב, אך הרוח מרחקת. הנה נתקרבו האוהב והאהובה אחר התרחקות, שחזרה ונשנתה לא אחת ושתים; אבל הפצע שגרם להתרחקות, נשאר וחשף את התהום שבין נשמה לנשמה:

אָז יֵש מִלֵּט הַפִֶּה מִלָּה מָָרָה וַחֲרִיפָה,

עַל מְשִי־מוֹסְרוֹתֵינוּ כַּסַכִּין עָבְרָה;

וּבְהַגִיעַ הַפְּרֵדָה – בַּת־צְחוֹק זוֹ מַכְסִיפָה

אָמְרָה הַרְבֵּה וּמְאוּם לא אָמְרָה… (“הנכריה”).

כך הם כמעט כל שירי־האהבה שלו. הם אינם עולים על שירי־האהבה של משוררים אחרים; אבל הם שונים מהם: אחרים הם במזיגה של רומנטיקה וריאליות, של רוח ובשר – מזיגה זו, שהיא מיוחדת ליעקב כהן.

ומי כיעקב כהן כתב על אשה טורי־זהב מופלאים מעין אלה שבשיר “ווידויים” שלו, שבהם תאר אשה־מלכה ואשה־מורדת בגוף אחד? –:

אֲנִי יוֹדֵע צַוַּאר־בַּרְבּוּר שַאֲנָן מוֹלֵךְ

וּשְׁתֵּי כְתֵפַיִם גֵּאוֹת וְאַמִּיצוֹת,

בַּת־צְחוֹק שֶׁל פְּנִינִים קְטַּנוֹת מִבֵּין שִׂפְתֵי־פֶרַח,

שְׂפָתַיִם אֵלֶה, שׁוֹלְלוֹת כָּל־חוּשׁ בַּעֲסִיסָן,

וּפְנִינִים אֵלֶה, נוֹהֲרוֹת בַּלָּאט וּלְטוּשוֹת,

בִּמְשׁוּבַת־חֵשֶק נוֹשְכוֹת, נוֹשְכוֹת יָדִי,

כִּנְשׁךְ לְבִיאָה טֶרֱף־רַעֲבוֹנָה;

אֲנִי יוֹדֵעַ מַבָּט עַלִּיז וּבָטוּחַ

וּצְחוֹק שֶׁל אֶשֶד־כסף לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ,

קוֹל־כֶּסֶף, זַךְ וְעָמֹק, רוֹדֶה בַמַּנְגִינוֹת,

וּדְבָרִים זִָרים, נוֹצְצִים כְּאַבְנֵי־חֵפֶץ,

זִקּוֵּקי לַהֲבֵי נֶפֶש חָפְשִׁית ומוֹרֶדֶת,

אֲשֶר הֵצִיצָה רֶגַע קַל בִּפְנֵי הַחַיִים

וַתִּצְחַק לָמוֹ מִתּוֹך כְּאֵב וַתֶּאֱהָבֵם מִשְנֶה,

בִּצְחוֹק וָשִׁיר מְרַקְּדָה עַתָּה עַל תְּהוֹמוֹתָם

(“ווידויים”)

מה כאן בשר ומה כאן רוח? – הרי חמדות־הבשר מביעות כאן את מעלות הרוח. וכלום לא הבשר נתעלה כאן על־ידי ה"נפש חפשית והמורדת"? –

וכך היא גם דמותה של האשה, “פרח גדול כהה”, שבסופו של השיר “שעת־התכלת” ועוד.

וכך הדבר גם ביחס לנימה אחרת עיקרית בכינורו. אני מתכוין להנימה הדתית.

בביאליק יש רק פָּתּוֹס דתי: אלהיו הם באמת האומה והמוסר שלה. טשרניחובסקי הוא פאנתיאיסטן יווני־עברי. שניאור חי “באין אלהים”. ליעקב כהן יש כיסופים ממש לאֵל יוצר ומחדש. “צמאה נפשו לאל חי”. “אֵל חי” זה נקרא בלשונו “הנצח”, אבל הוא הוא האֵל היחיד והמיוחד, אלהי־ישראל. ואף כאן יעקב כהן “ראשוני” הוא. כמו בתאורי־הטבע. כמו בהרגשת־האהבה.

לכאורה, מה יש לחדש ב"צמא־לאל" מימיהם של מזמורי־תהילים, של ר' שלמה בן גבירול, של ר' אליעזר אזכרי ועד המשוררים הרומאנטיים החדשים, שהם שכּוֹרים מיֵין־האלהות? – אבל אף כאן יעקב כהן מתחיל הכל מחדש, כאילו לא נאמר מעולם: “הראני־נא את כבודך” מבקש משוררנו מ"אֵל־מסתתר", שיראה לו את פניו. אם לא– לא כדאי לחיות, לא כדאי להתענג על הדר־הטבע, לחוש את כל עולמי־העולמות, לשבוע חיים ואהבה ואור:

מַה עֲתֶרֶת־הַחַיִּים, אָצַלְתָּ לִי סָבִיב

מַה כָּל פְּאֵר כָּל־עוֹלָמוֹת, בִּלְבָבִי נָתָתָּ?

צְלָלִים הֵמָּה רַק חִוְרִים מֵאוֹרְךָ הַגָּנוּז,

קַוִּים הֵם מְטֻשְׁטָשִׁים מִצַּלְמְךָ אָתָּה;

וַאֲנִי צָמֵא לִשְׁתּוֹת מִמְּקוֹר־כָּל־הַמְּקוֹרִים,

וַאֲני תָאֵב לִרְחֹץ בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ־הַשְׁמָשׁוֹת,

וַאֲנִי שׁוֹאֵף לַחֲזוֹת פָּנֶיךָ הַנְּאוֹרִים!

(“פני־ה'”).

“לא יראני האדם וחי” – ומה בכך אם ימות? וכי מיתת גילוי־שכינה אינה נעלָה לאין שיעור וערך על חיי־תפל באין אלהים?–;

אֲדֹנָי! הָהּ, רֶגַע כָּל אוֹרְךָ לִי הָאֵר:

כַּצִפֹּרֶת בּוֹ אֶפֹּל וְאֶהְיֶה לְבָעֵר! –

(שם).

וכך הוא גם השיר “אלהים, לא ידעת עולמך”, וכיוצא בו.

כל זה שונה כל־כך מן הכיסופים האלהיים של שאר משוררינו – ואף של משוררי־העמים. ה"נצח" בתור נאצל שבנאצל –והתביעה לגלות סוד טמיר שבטמירים לבשר ודם, להוריד את ה"נצח" מגנזי־מרומים אל העולם העכור! כמה משונה היא מזיגה פיוטית זו וכמה היא נועזת! – ולא מקוריות יתרה יש כאן, אלא התיחדות, יותר נכון “ראשוניות”: משוררנו שר את שירתו כאילו ראשון היה לבקש את הנצח, לגלות את הצעיף מעל פני הסוד של ההויה. כאילו לא איכפת לו כלל, שעל נושא זה שרו אלפי משוררים לפניו בכל האומות ובכל הלשונות ובכל הזמנים. אף כאן הוא מתחיל את הכל מחדש.

ןכבקשת־האלהות כך אף חידת־המות.

לכאורה, כלום יש לך נושא ישן־נושן, ערבה חבוטה, יותר מן – המות? מי הוא המשורר כיום, שיקבול עליו וילחם בו ולא יהא לצחוק? – יעקב כהן הוא משורר זה! – הוא קורא לַמָות “אויבי” בשיר מצוין תואר בשם זה ונלחם ב"אויב" זה מלחמת־תנופה. כאילו ראשון היה בקוֹבְלָנָה שלו על המות כאילו לא קדם לו איוב כלל! –

ומי שהוא ראשון בעולם יכול לראות בעולם זה כל מיני מראות משונים. בדמיונו – והנה הפך העולם כולו זכוכית, השמש הוא “כעַיִן של זכוכית עומדת”, העצים הם עצי־זכוכית, המים הם “מי־זכוכית דקים”, שבהשתקפותם הצלולה הם נראים כאילו לפנים זרמו:

וְעוֹמֵד הָעוֹלָם כְּאִלּוּ אֵינֶנו;

לֹא נוֹדַע, אֵיךְ עוֹמֵד וְקַיָּם עוֹדֶנּוּ.

ובתוך עולם זה של זכוכית צועד “צֵל חיוור יחידי”. צעדיו אינם משמיעים שום קול, ואין בפניו לא כאב ולא תמהון, זולת קפאון בלבד–

וְצֵל־אָדָם זֶה מִי שֶהָיָה אֲנִי הוּא (“עולם של זכוכית”).

כלום יש בעולם דמיון ריאלי או ריאליות דמיונית יותר מזה?

 

II    🔗

משורר שָר על נושאים כאלה ומוצא לו דרכי הבעה כאלו הוא בלא שום ספק רומאנטיקן. יָתר על־כן, הוא, כמו שאמרתי למעלה, משורר־ילד, שפקח את עיניו הגדולות לראשונה וראה את העולם, והנה הוא – כולו חדש. ואמנם, יעקב אומר על עצמו:

עוֹלָם! הִנֵּה הָעוֹלָם, וַאֲנִי – זְמִירוֹ שֶׁל עוֹלָם (“עלי במתי־נשף”) –

וכותב קבוצה שלמה של שירים בשם “משירי עלם בהיר”, כלומר: ילד גדול בעל עינים רואות את הכל לראשונה, וכל “עלם בהיר” הריהו רומאנטי גם באמונתו וגם באכזבתו. בהפרזה על מידת־הטוב, כמו בהגזמה על מידת הרע.

ואולם יעקב כהן הוא, לתמהוננו, מתנגד קיצוני לרומאנטיקה. הוא, הרך והענוג, מתנגד לפינוק ורוך ורואה בהם חולשה. הוא, החולם בהקיץ, מתנגד לחלומות ודמיונות. הוא, בעל הכיסופים הדתיים, מתנגד לרומאנטיקה הדתית, שזולתה אין אמונה קיימת בעולם.

אם מתוך שיש לו נשמה פולארית נשמה בעלת שתי קצוות מתנגדות – או מתוך התאבקות פנימית בטבעו העצמי, בתוך ניגוד לטבע זה, – יהא מאיזו סבה שתהיה, – יעקב כהן המשורר הרך החולם, יעקב כהן “העלם הבהיר”, הוא אחד ממעריצי־הכח שבספרותנו. הוא מעריץ את הכח יותר מטשרניחובסקי שכולו עוז ועצמה למרות כל הרוך שבו, ויותר משניאור, שכּח עצום יש בשלילתו הקיצונית, בקריעה אכזרית זו, שהוא קורע את כל המְסָכִים המסתירים את האמת הערומה.

ידוע, שפרידריך נִיטְשֶה, בעל ה"אדם העליון" ו"מוסר־האדונים" היה אדם רך וטוב ומלא מוסר־עבדים", כביכול. רק מתוך התעצמות עם תכונתו המוסרית הטיף לאי־מוסריוּת.

אפשר, אף יעקב כהן כך. מתוך רוב רוך ותומת־ילד מתאמץ הוא להרגיז את היצר הרע על היצר הטוב ואינו נרתע לאחריו אף מפני דם ואֵש. “זמירו של עולם” מכריח את עצמו לֵיהָפֵךְ לחַייל מכוּדן, ה"עלם־הבהיר" – לאחד מן ה"בריונים".

וסבתו של דבר מובנת היא, מתיָרא הוא משוררנו מפני הרפיפות של הנשמה היהודית הגלותית. מפני חולשת ־הנפש, שהיא נוראה הרבה מחולשת הגוף, שהרי היא באה בתור תוצאתה וסבתה של זו כאחת. על־כן הוא מעריץ כל־כך את ההרים ואת הסלעים של הֶלְוֵיצְיָה, שחלק גדול משיריו היותר נהדרים מוקדש להם. על־כן אוהב הוא כל־כך את הסופה ואת הסערה ומרבה לתארן בשיריו, על־כן הוא מכריז בקולי־קולות:

קוֹרֵא לִמְרִידָה הָרוּחַ,

בְּקֶרֶן הַחֵרוּת תּוֹקֵעַ;

מִי בַּעַל־רֶגֶש מִתְקוֹמֵם,

מִי אֲשֶׁר קוֹל־לוֹ תּוֹבֵע

וּמִן הַקָצֶה וְעַד קָצֶה

זַעֲקַת־חַיִּים עוֹבֶרֶת:

קַצְנוּ בְתֵבֵל הַלֵּזוּ,

תְּנוּ לָנוּ תֵבֵל אַחֶרֶת! (“עם הסער”).

הכל צריך להשתנות – כל העולם כולו. בלא מרידה לא תבוא החירות – היא לא תבוא לעולם בלא תביעת החירות ובלא התקוממות בשמה, ואולם המרידה באה מתוך “זעקת־חיים”: מתוך רגש חי ועז. ששוב אין העולם הישן יכול לסַפק אותו.

כי רומאנטיקן זה אינו מתירא מפני הֶרג, הֶרס וחורבן. הוא מתירא הרבה יותר מפני המונוטוניוּת, מפני ה"סדר" וה"נסיון" ה"פקחים", מפני “שווי־המשקל” וה"הגיון הבריא" של הבינונים (“שיר־הצפרדעים”). טובה בעיניו התפרצות־התופת, מהפכת סדום־ועמורה, מן השקט והחדגוניות של הטבע הקבוע והחיים הרגילים (“בקוצר־רוח”). בלבו של “עלם־בהיר” זה, של “זמירו של עולם” הלז, סער מתחולל תמיד, הקבוע והקיים, המוצק והמתמיד, שהם, איפוא, חדגוניים־מוֹנוֹטוֹניים, אינם לפי רוחה של נשמה מַרְדָנִית זו. ובכן לא לפלא הדבר, שיעקב כהן הוא שולל־הגלות, – זו הגלות, השלימה עם הרדיפות, עם העלבונות, עם חוסר־מולדת עולמית. עם status quo של אלפַּים שנה.

יעקב כהן אינו מתלהב מן היהדות הבֵּית־מדרשית כביאליק ואינו נלחם בה כטשרניחובסקי. הוא פסע עליה ועבר הלאה. אין לו אהבה אליה ולא שנאה. רק דבר אחד הוא מתעב בה כַּיהודי האדוק את הצלם: את חיוב־הגלות שלה. מעולם לא נתן משורר ביטוי מלא ושלם לשלילת־הגלות כמו שנתן ביטוי יעקב כהן בחרוזים חריפים־עֲזִיזִים אלה:

…תַּכְלִית־שִׂנְאָה אֶשְׂנֶָא אֶנְקַת עַבְדֵי־עוֹלָם;

לֹא רַחֲמִים – צְחוֹק־לָאֵיד בִּי תָעִיר תְּחִנַּת־קוֹלָם.

וַחֲמַת־צִפְעוֹנִי יַבְעִיר בִּי וּתְשׁוּקַת־רֶצַח

קוֹל בְּכִי־הַגָּלוּת, בְּכִי לַדּוֹרוֹת, בְּכִי לָנֶצַח…

מַה־יֵּבְךְּ, עַם תּוֹעֵי־לֵב? יֵאַָנח עַם אֱוִילִי/

הַגָּלוּת לא רַק עֹנֶש, כִּי גַם עָוֹן פְּלִילִי! – (“בת־הגלות”).

ומשורר, שחושב את הגלות ל"עוון־פלילי" – לחטא משפט־מות של האומה, שהשלימה עם “גלות מרה” זו, שלא נִסתה לנתק את כבליה במשך אלפי־שנים, – בעל־כרחו מחבב הוא את ה"בריונים" ומעריץ את בר־כוכבא. הוא אינו נרתע לאחוריו מפני הדם השפוך על־ידי הבריונים, שהביאו את הארץ לידי חורבן, ומפני הדם השפוך על־ידי בר־כוכבא, שלא הביא את העם והארץ לידי שחרור. אף הדם השפוך, לכאורה, חינם, אם הוא נשפך לשם חירות, מדַשן את הקרקע הלאומי ומצמיח זכרונות של גבורה, שנותנים כח של קיום והתמדה לאומה. דם כזה הוא טל אדום של תחיה. לא לחינם היו חרותים על גבי הכותל של הצריף, שבו ישבו השומרים העבריים במושבה חצרה לפני שבע־עשרה שנה, שני החרוזים הללו של יעקב כהן:

בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה נָפְלָה

וּבְדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה תָקוּם! (“בריונים”).

ואין זו נטיה מדרך־היהדות. אף היהדות העתיקה מציירת לעצמה את ביאת המשיח אך בקשר עם מלחמות (גוג ומגוג) ועם הֵהָרְגוּתו של משיח בן יוסף. ותפילת “נַחֵם” שאומרים בתשעה באב למנחה בקשר עם תפילת “בוניי ירושלים”, מסתיימת באמרה נפלאה זו:

כִּי אַתָּה, ה', בְּאֵשׁ הִצַתָּּהּ וּבְאֵשׁ אַתָָּה עָתִיד לִבְנוָֹתהּ.

לא מקרה הוא זה, שכל משוררינו הגדולים – ואף ביאַליק המאוחר, בעל “בעיר־ההריגה”, ביניהם! – התנגדו להסֶנְטֵנציה של ביאליק המוקדם:

מִהְֹיות כְּפִיר בֵּין כְּפִירִים אִסָּפֶה עִם כְּבָשִׂים! –

ודאי, עם־ישראל אינו שואף לדם ולא ישפוך דם לרצונו. אבל דם־התנפלות ודם־הגנה מיני־דמים שונים הם. מלחמת־הגנה מלחמת־מצוה היא. דם־הגנה הוא דם־ברית. דם כופר־נפש, שבו מחתימים אדם ועם את זכות־הקיום שלהם. “להספות עם כבשים'' בקישינוב לפני עשרים ושש שנים ובחברון וצפת, בימי־הדמים האחרונים – אין זו מוסריות יתרה. אילמלא ההגנה היהודית במרחשון תרס”ו ברוסיה ובאב תרפ"ט בארץ־ישראל, אפשר, לא היה נשאר מישראל שריד ופליט בארצות אלו. ולפיכך, מי שאימץ את הידים למלחמת־מצוה, מלחמת־הגנה, ברוך הוא וברוך שמו בקרב עמנו.

ויעקב כהן הוא אחד מן המשוררים ברוּכי־האֵל הללו. הוא לימד אותנו בשיריו להבין את אמרתו העמוקה של שילֶר: החיים אינם הנֶכֶס היותר חשוב של החיים". יש בכח המתבטא על־ידי קרבן־דמים – הֵהָרְגוּת ברצון והריגה מאונס – הרבה יותר מוסריות משֶיֵש בכח המתבטא על־ידי פשרנות וּוַתרנות “מפני דרכי־שלום” והתאפקות וסגפנות מתוך “רוח־נמוכה”. אם אומה רוצה בחיים ובחירות – ואפילו אם לא בתור תכליות בפני עצמן, אלא אך כדי להיות בעתיד הנושאת של אידיאלים מוסריים נעלים, – היא צריכה, קודם כל, להגן על קיומה – ואם אי־אפשר אחרת, אפילו בדם ואש. אם לא – יבוא הקץ לה מידי שונאיה ולא תמַלא את תעודתה הרוחנית־המוסרית לעולם. – רעיון יסודי זה גָלוּם בשיריו הלאומיים של יעקב כהן. מכאן – הכּפילות שבהם. מצד אחד – רומאנטיקה עליונה, שירה רכה כרוֹך של בתולה בת שש־עשרה וזכה כדמעת־ילד, ומצד שני – שירה מטפטפת־דם, דם־ברית, דם, שהחירות נקנית בו בעל־כרחה. כפילוּת זו בעלת־קצוות היא: רוך קיצוני מצד אחד וקַשְיוּת קיצונית מצד שני. כי יעקב כהן הוא בעל־נשמה פולארית, כאמור: הוא רך וקשה כאחד. וכל נשמה פולארית עשירה היא ביותר. שהרי כל עושר נפשי בא מניגודים וסתירות וקצוות.

* * *

נשאר לי עוד לציין מעלה אחת יתרה של שירת יעקב כהן: הנוי הלשוני ויפי הצורה שלה. וביחוד המוסיקאליות שבה. מצד זה משוררנו הוא באמת “זמירו של עולם”. אין לשון רכה ועדינה כלשונו של יעקב כהן – ואף־על־פי־כן אינה מליצית. יש בה לפעמים רֵיטוריקה (למשל, בשיר “הוא מת” – על שירתו של הרצל) אבל זוהי ריטוריקה של ההבעה, לא מליצה לשונית. ביטוייו הפיוטיים, אפשר אינם נחרתים עמוק כל־כך בנפש, אבל הם חלקים משמן ורכים ממֶשי. – ואין לך צורה פיוטית מן הצורות הרבגוניות, שהשתמשו בהן משוררי־אירופה, שלא תמצאו אותה בשירתו של יעקב כהן; וכל אחת הולמת את התוכן והוגנת לו בהחלט. – ועל כל אלה – אין חרוז עברי יותר מוסיקלי מזה של יעקב כהן. אפילו טשרניחובסקי אינו יכול להתחרות עמו במוסיקאליות ובצלילי־נועם. הרי, למשל, השיר “מנגוהות בלילה”: הרי זו מוסיקה ממש!– וכך הם השירים “פרח־יער”, ממעמקים", “הרהורים רעים”, “על המים” ו"שיר־המעיינות" (מקבוצת “הֶלוויציה”), ועוד שירים גדולים וקטנים לעשרות. רק מפני כך בלבד ראויים שיריו לתפוס מקום ב"כותל־המזרח" של השירה העברית החדשה, והרי נוסף על־כך יָצר יעקב כהן שירי־טבע, שירי־הגיון ושירים לאומיים, שדורות עבריים יֵהָנו מיָפים, יִתְעַלו מתוך שִׂגְבָּם ויחָסמו על־ידי העוז הנפשי שבהם.

ירושלים, אחר ימי־הדמים של אב תרפ"ט.