הגימנסיה העברית ביפו הוציאה את המחזור השלישי שלה. בתוך הדכאון הכללי השורר כעת במחנה היהודים בכל אתר ואתר, אין אנו יכולים מבלי לקדם בשמחה כל הופעה שיש בה משום התמדה והמשכת הקיום, וכל כוח התנגדות להרפתקאות הזמן, אשר אינו נכנע גם בתקופה של סערה וסופה זו, יש בו כדי לעודד את רוחנו ברגעים הקשים הללו.

בשעה זו, כשבמחננו הרזרבי בחו"ל הפרוץ מרובה על העומד כשהכוחות הכי צעירים והכי פעילים הולכים מאתנו, מי בחרב ומי באש, כשלבנה אחרי לבנה הולכת ונשמטת ממסד הבנין שלנו, כל קומץ של צעירים מחונכים ומבוגרים הריהו ריוח לאומי בשבילנו, ולהם מחכה התפקיד להיכנס לתוך השורה במקום הנעדרים ולמלאות ע"י כך את הפרצים ההולכים ונעשים יותר ויותר רחבים.

שלושה מחזורים. כל אחד בתקופה אחרת שונה מחברתה, כל אחד במצב נפש אחר וכל אחד מואר באור אחר באורה וצלליה של השעה, אשר חל בה.

המחזור הראשון היה מחזור של “ביכורים”. הגימנסיה הראשונה והגומרים הראשונים! היחס היה סנטימנטלי יותר מדי ולא נתן מקום להערכת המאורע. הטקס היה רב, הרעש והחגיגיות בלתי פוסקים. חוץ מזה חל הדבר בתקופת־עליה, ערב הקונגרס האחד־עשר, בשעת התרוממות הרוחות והשראה חגיגית, ששפכו אור בנגלי על הכל ונסכו מצב רוח אידילי סביב כל נדנוד של חיים ארצי־ישראליים. הגומרים היו ילדי־הטיפוחים הראשונים של חינוך עברי טהור, ומפוטמים בריטוריקה לאומית שנשמעה השכם והערב בין כתלי המוסד הזה. הכל היה כשורה. אף עב קלה כאילו לא העיבה את “שמי התחיה” הללו. ועשרים התלמידים הראשונים עזבו את ספסל הלימודים בקומה זקופה, ובהכרת ערך עצמם בתור נושאי תעודה אשר הוטלה עליהם ע"י מוריהם־מחנכיהם וע"י אורחיהם־משבחיהם, תעודה תרבותית־לאומית של הפצת התורה מציון אשר שיננו להם במשך שמונה שנים בליווית צלצולי פראזות: “אתם דור התחיה”, “דור ראשון לגאולה” וכדומה.

המחזור השני – טקס התבגרותם של עשרים וארבעת הצעירים הללו לא היה כבר מרובה כל כך. הדבר חל בעצם התחלת הזעזועים בעולם הפוליטי, עם התפרצות הרעם הראשון של מלחמת העמים, אשר הרעיש את הלבבות ובילבל גם את האידיליה שלנו. ומתוך הרגשה מוקדמת בסערה ההולכת ומתחוללת על ראשנו, נכפפה קצת הקומה הזקופה. הדרך לא היתה בטוחה יותר, האור הבנגלי הועם קצת, והפראזיולוגיה שליוותה את יציאתה של קבוצת הצעירים השניה מפתח בית־הספר, אם כי היתה עוד נפוחה למדי, כבר צפונה היתה בה איזו נימה של ספק, איזה פקפוק וחוסר בטחון ביחס לעבר.

עכשיו יצא המחזור השלישי. עשרים ותשעה צעירים וצעירות חדשים קיבלו תעודות בגרות. הפעם בלי טקסים ובלי חגיגות. בצניעות יגון־השעה שאנו חיים בה, עבר המאורע בלי רושם מיוחד. לא כל המורים היו באותו מעמד ולא כל החברים המתבגרים. המצב גרם והחבילה נתפרדה, נתמעטה הדמות. ונדמה שמתוך היסוס־הלב נפרדו התלמידים האלה מספסלי הכיתה. כי לבקש דרך בחיים, אין השעה מתאימה לכך – כל הדרכים נשמו, כל התחומין התערבבו. מאחוריהם – שנה עשירת־צללים, רצינית ואפורה. שס"ה ימים של מצוקות פנימיות וחיצוניות, של פגעים והתאבקות בלתי פוסקת. הרפתקאות המוסד והרפתקאות המתחנכים. מצבים כלכליים קשים, עניות ויתמות בין התלמידים, קיבה ריקה ורגליים יחפות. התרופפות המוסד, הפרעת ההרמוניה הפנימית ורגעי פרידה קשים ממורים וחברים. ומלפניהם? – הפראזות חדלו. יודעים שאין כאן לא “דור ראשון לגאולה” ולא “דור אחרון לשעבוד”, כי הדרך רחוקה עוד, בלתי סלולה ובלתי כבושה עדיין, והעבודה רבה. ערפלי השעה החוסמים בפני העתיד הקרוב של העולם כולו, אולי יתפזרו במהרה; הכל ישוב על מכונו, הריסות עולם יבנו וגלגל החוזר של החיים ישוב למהלכו הרגיל. אולם אנחנו, הריסות עולמנו מי יבנה?

למחזור הראשון הוגשה מנחת־זכרון: כרך “הפועל הצעיר” מהתחלת הופעתו עד סוף שנתו הששית, בצרוף כתובת, שבין יתר הדברים כתוב בה לאמור:

“…ובשעה שאתם, חברים, סוגרים את דלת בית הספר מאחוריכם, מתייצבים על פרשת דרכים ושואלים: אי הדרך בה נלך? הרינו באים אליכם עם הכרך הזה בידינו ואומרים לכם: הנה הדרך בה תלכו!”

“…על הצעיר בן תקופתנו מוטלת אחריות גדולה, אחריות בפני הדורות הבאים; והחלק היותר גדול מהאחריות הזאת מוטל עליכם, חניכי ארץ־ישראל. לפנינו שני דרכים: או שינוי־ערכין גמור בכל דרכי החיים שלנו – ותחיה לאומית; או הליכה בדרך הכבושה מקדמת דנא – ומות לאומי, אבותיכם הרוחניים הבילויים ידעו במה לבחור, חבריכם העובדים ושומרים עתה במושבות יהודה והגליל, ידעו אף הם במה לבחור, עתה הגיעה שעתכם גם אתם וכו’ – ובחרתם בדרך החיים!”

לשלושת המחזורים גם יחד ולבאים אחריהם מכוונים הכרך הזה והכתובת שצורפה אליו. אלא שבשעה זו האחריות עוד יותר מרובה, החורבן יותר גדול, הקרעים התרחבו, הפצעים התעמקו, סידור חיינו לימים הבאים ידרוש כוחות מרובים, צעירים ומורי דרך – ואלה מועטים, מועטים מאד בתוכנו.