בישיבה המלאה של הועד הפועל של “ההתאחדות”, אשר היתה בסוף החודש שעבר בוינה, נתקבלה החלטה לקרוא לועידה מיוחדת לשם בירור דרכי העבודה התרבותית המיוחדות שלנו בגולה. הועידה הזאת, אשר תתאסף סמוך לועידה העולמית של “ההתאחדות”, תצטרך לדון מתוך כובד ראש, לציין שיטה ולכוון כיוונים לעבודה זו, אשר מוכרחה להעסיק עתה את החלק המכריע של המרץ המפלגתי שלנו.

שאלת העבודה התרבותית בגולה הנה עכשיו בשבילנו השאלה הכי אקטואלית והכי רצינית, הדורשת את פתרונה. התאמצותנו הלאומית והציונית הגיעה לבין מצרים כאלה, שעוד מעט ואין מהם דרך לנטות ימין או שמאל. המכשולים ואבני הנגף המונחים על דרכנו אינם מקריים. אי־הצלחתנו איננה רק בכשלון המעשה הזמני ובחוסר היכולת הממשית להגשמת הציונות. ישנה פגימה גדולה בחיינו, אשר צרות־היום ודאגות־השעה מסיחות את דעתנו ממנה – והפגימה הזאת אין לה תקנה בדברי מוסר גרידא ובהשבעות שוא, ואי אפשר לסטות ממנה על דרך של בנין וחידוש־החיים.

בחרבות לבבנו המזוזה נפסלה! מהות חיינו בגולה ההרוסה והמטושטשת נהרסה ונטשטשה עוד יותר בשנים האחרונות של זעזועי עולם וזעזועי חיים. שמונת השנים האלה התנקמו בנו באופן אכזרי מאד. כל הקסמים שהיו בידינו, או שנדמה היה לנו כי ישנם בידינו, נתבזבזו ונמוגו – ואנחנו נשארנו דלים וריקים, משוללי ההכשרה הנפשית הדרושה כדי לחולל את הפלא הזה של שחרור לאומי ובנין מולדת. אין לנו הכוחות הרוחניים הדרושים לכך, אין רוח בעם ואין חזון בו, לפיכך אין לנו גם הכוחות החמריים וההתנדבות הגדולה הדרושה לעליה ולבנין. ואם אנחנו עומדים עכשיו אין־אונים, תמהים ותוהים על דרך עבודתנו; אם סגר עלינו המדבר מבלי יכולת לצאת אל המרחב ומבלי יכולת להתגבר על היגיעה בדי־ריק בתוך הירידה הגדולה של חיים עקרים ופרזיטיים – הרי אין לזקוף את זה על חשבון איזה גורמים חיצוניים, ואין להשלות את נפשנו להאמין כי יעודה לנו איזו שעה של הארת־הלבבות אשר תבוא מאליה ותסיר את המכשלה מעל פנינו.

מצע החיים, אשר עליו אנו רוצים לבנות את תנועת הפדות של העם והאדם העברי – מלא נקבים ככברה. הכל מחלחל דרכו. כל אותן הדחיפות האובייקטיביות אשר צריכות היו להוסיף כוח ועצמה, לחדש נעורים בעם ולצרפם לפתוס בונה ולטמפרמנט יוצר – כל אלה שוקעות ואובדות ללא תועלת וללא חיוב בתוך הכלי הריק והנקוב הזה. אנחנו חיים בתוך אונאה עצמית, בתוך שקר גדול ודמיונות כוזבים. הננו מדברים ע"ד “נצח־ישראל” – והוא משקר על כל צעד ושעל; הננו מייחסים לעצמנו כשרונות וכוחות יצירה מדומים; הננו חורזים שברי כלי זכוכית ומכריזים עליהם כעל אבני חן ותפארת; הננו שומרים על אוצרות ריקים – ובעצם, בעצם איננו יותר מבני השמשים של מקדשים נחרבים אכולי שממון רוח ונטולים כשרון החיים והיצירה.

רוח־החיים של עם אינו ניזון מארונות ספרים עתיקים. אלה הרוצים להציב ציונים לכוחות הרוחניים שלנו עפ"י התעודות השחוקות הללו, מזייפים את אמת החיים. אי אפשר לחיות על ירושת העבר בלבד. צריך לראות את המציאות, צריך לתהות על המקורות שמהם העם שואב את חיי ההוה, צריך להתבונן לארחו ורבעו, לראות איך הוא חי ועל מה הוא חי, מה הם הכוחות הפנימיים המכוונים את דרך חייו כעת ואיזה פרספּקטיבות צפויות לו בעתיד. אז תתגלה לפנינו תמונה איומה ומזעזעת. אז נראה איך יבשו מקורות חיינו ועד כמה אין לעת עתה במצב זה ובתנאים אלה יסוד נאמן לכל אותה החזות הגדולה ומלאת הדמיון שאנו קוראים לה “שיבת ציון”.

אין להצטער על כתלי בית המדרש העתיק אשר התמוטטו. האורות אשר יצאו מהם, אלה היו פתילות־שמן כהות בשביל זמננו. דרך התחיה הלאומית והאנושית זקוקה למשואות מחודשות ולעמודי־אורה חזקים. בכלל אין להצטער על מה שעבר ואין להתמוגג עליו בגעגועים. יש להצטער רק כי במבוכת החיים הנוכחים ניטשטש צלם האלהים אשר לנו, בתוך האדים של חיי שעה המתנדפים והולכים מתנדפת והולכת גם שארית הפליטה של הנשמה היהודית.

במקום שאנחנו מוכים – שם כליון; שם דמעת עשוקים, שם עלבון וצער ולשד חיינו ניתז אל הגדרות, ושם אנחנו מתים בדמינו. במקום שאנחנו שלווים – שם שובע; והשובע צועק מכל פינה וקרן זוית; הוא צועק מתוך פרוות־עור יקרות של גדושי־מיליונים ומתוך בלויי־הסחבות של פושטי יד. זהו השובע הרוחני, שאין לו געגועים ואין לו משאת נפש, הוא מוצא סיפוק בעצמו ורוצה לשבת בשלווה – ולמה אנחנו באים להפריע את העם ממנוחתו? למה הציונות ולמה ארץ־ישראל? – “חדלו ממנו ונעבדה את מצרים!”…

“ההמונים הרחבים”, ה"ברייטע מאסען" – כל המדברים בשמם, משקרים. ומדברים בשמם, כמובן, מתוך פתטיקה רבה אלה הרוכלים בתורות שאולות ברחוב היהודים. אולם אף זו אונאה עצמית המקשקשת בתוך הריקנות שלנו כאסתרא בלגינא. ישנן “שדרות רחבות” – אבל הללו הם כגרגירי־חול נפרדים שאין ביניהם אגד וקשר פנימי. הרוח המשותפת המקשרת את ההמונים הללו מתבטאת, לכל היותר, ביחס הפסיבי ולפעמים גם ביחס אקטיבי־ציני לכל אותם הענינים שהם מחוץ לחומריות הגסה ודאגת־החיים של יום־יום. הם, ההמונים האלה, אינם נושאי המלחמה הסוציאלית ואינם נושאי מאויי השחרור הציוני. אין להם כל יחס לזה ואין בהם גם סגולת־קליטה להלך־נפש חברתי. “ההמונים הרחבים” אשר המפלגות הסוציאליסטיות דוגלות בשמם מצטרפים מתריסרים אחדים של אנשים אשר הכוח המארגן אותם הוא המומנט האיקונומי אשר בתנועה הפּרופסיונלית. המהפכה הסוציאלית נהפכה אצלם לקריקטורה ומשתקפת ברוחם בצורת השגת תנאי חיים יותר נוחים ותנאי עבודה יותר קלים. זהו אותו “החלום של דלים” אשר חזון האושר האנושי מגיע לאפם כריח מטבח המבשר סעודת־בשר שמנה. אבל ההמונים הרחבים באמת, היהודים לרבבותיהם ולאלפי צורות פרנסותיהם, הללו אין להם בא־כוח ציבורי ואין להם פרצוף חברתי קבוע. הם בבחינת “איש לאהלו ישראל”, כל אחד עם גורלו הפרטי וכל אחד עם שויון־רוחו לאותם הדברים המתחוללים מסביבו ואינם נוגעים לנפש ממש.

כל האומרים לעשות כיום את ההמונים הללו לנושאי קולטורה ידועה, ולמחוללי תנועה זו או אחרת – אף הם מזייפים את אמת המציאות. התנועה ה"אידישיסטית", למשל, המייחסת לעצמה את המונופולין להיות באת־כוח ההמונים, תנועה זו נסמכת על קבוצה קטנה של אנשים העושים את העם־הארצות שלהם קרדום לחפור בה. התנועה הזאת היא מלאכותית ומשוללת כוחות־יצירה פנימיים – משום שאין בה מקור מים חיים ואין נשמת העם נזונה ממנה. כל ההכרזות על הצלחות מדומות בספרות האידישיסטית, בעתונות וב"אמנות", כביכול – כל זה הוא אחיזת עינים והתפארות שוא. די להיכנס לאיזו הוצאת־ספרים בכדי להיווכח כי ההפצה המכסימלית של הספר הז’רגוני הכי טוב מגיעה לאלף עד אלפיים אקזמפלרים; די להיכנס פעם אל “היכלי” האמנות של התיאטרון היהודי, בכדי להרגיש את עקרות הרוח של “התרבות” האידישיסטית; די לעבור בין השיטין של דברי־הדפוס התפלים בפּרוֹזה ובשירה בכדי לראות את חיוורון־המות אשר בעלים חסרי־הכלורופיל, הללו.

אין לבוז לעם־הארצות; זה שעובד את האלהים בשפת־אלמים ע"י עבודה וחיי־אדם ישרים הוא מנושאיו הנאמנים של הרוח היוצר. אבל “עם־ארצות” בתור אידיאל ובתור ספקולציה תרבותית מזוייפת – זהו אחד ממראות הנגעים של דור הירידה הנוכחי.

והתרבות העברית? אף היא בצורתה הקיימת רעה חולה. אף בה יש יותר “חזון” מאשר אמת. אין לנגוע כאן בעצם השאלה, אין לדבר במקום הזה ע"ד תשישות הכח הפנימית של היצירה העברית ודלדולה. אבל אותו המפעל שאנו קוראים לו “תרבות עברית”, עם הקומפלקס של מחשבות הקשור בו – גם הוא אין בכוחו להניח את דעתנו ואין בו גם במקצת משום תנחומין להגות־רוחנו הקשה. אף בידינו נשארה רק קליפה, רק תרבות שטחית של לשון אשר מטפלים בה מתוך אינרציה של מצוות־אנשים מלומדה. אבל, תרבות, תרבות פורה ומפרה את הרוח ואת החיים, תרבות מחנכת אנשים בישראל ומכינה את לבם ליצירה – תרבות כזאת איננה במציאות.

בית־הספר העברי בגולה, במקום שהוא מוצלח ביותר ומתוקן ביותר, הוא העתקה רעה של בית־הספר הכללי. הוא מקנה, לכל היותר, לתלמידיו אבק תורה שאין עמה חיים. הוא איננו רציונלי ביחס להכשרה אל “מלחמת־החיים” במושג המקובל, והוא משולל כל תכונה ביחס לחינוך אנושי ולהקניית שאיפות חברתיות עליונות. הוא מעטיף בצורות עבריות קלושות מושגי־חיים פגומים ומקולקלים – ואותו “הרכוש הלאומי” אשר ביה"ס העברי בגולה מקנה לתלמידיו מוכשר לכל היותר לחנך דור אשר הוא, כפי שצוין למעלה, “מבני השמשים של מקדשים נחרבים”; מבני־השמשים שאין בהם מצער החרבן ואין בהם מחדוות הבנין; פגומי התמימות של דור־העבר ומחוסרי ההעזה של דור־העתיד; דור אביון וקטן־נפש, החי חיי־קיקיון ואינו מסוגל בשום אופן להיות נושא מפעלים משחררים וגואלים בדרך הייסורים של העם והאדם העברי.

והאם אפשר במצב זה לדבר ברצינות ע"ד שחרור לאומי וע"ד גאולה חברתית? היש להתפלא אם אנחנו נחנקים בכשלונותינו ואיננו יכולים לצאת מתוך מעגל הקסמים של תקוות נכזבות, ואיננו רואים גם פתח־תקוה לצאת מתוכו במהרה?

ישנם רגעים שבהם נדמה לנו כי חסרה לנו מלת־הקסמים אשר תיכנס ללבבות, כי חסרים לנו האנשים אשר ירכשו את לב העם ויזעזעו אותו; אולם, גם בנידון זה אנחנו חיים בתוך השליה עצמית. לא המלה חסרה לנו – אלא הלב המסוגל לקלוט אותה; לא האיש אשר ירכוש ואשר יזעזע, אלא הלבבות אשר יירכשו ויזדעזעו. אנחנו עושים עבודתנו רמיה; וכל השיטה הזאת אשר אחזנו בה, לשכללה ולהרחיבה, איננה עלולה לתת לנו תוצאות אחרות מאשר היא נותנת. היא פועלת רק על גבי השטח מבחוץ, היא פועלת רק על הדמיון העובר, יוצרת אקזלטציות, מצבי־רוח וצפיות – אבל אין בכוחה לעורר תנועה נאמנה ואין בכוחה להסיע את המחנה שלנו.

אנחנו מכים בפלדה על אבני אלגביש אפלות וכהות, אבל הניצוצות המתמלטים מאירים רק את הריקנות שבנו. אנחנו סיגלנו לעצמנו נוסחאות של דיבורים נפוחים – ורוצים ע"י כך לחולל את המהפכה הענקית הזאת בחיי העם. מצד אחד הננו משתעשעים בערכים חיצוניים של לאומיות מזויפת, הלקוחים מדוגמאות רעות של עמים אחרים עם כל הקלקול שבהם, ועם כל התקלות שיש בהם בשביל משפחת האנושות הדוויה; ומצד שני הננו באים ב"ריבולוציה"־של־מלים ובלשון מדברת גבוהה ע"ד סוציאליזם וע"ד תורות כלכליות שאולות מתנאי־חיים זרים ומספרים זרים – ומנפחים ע"י כך עוד יותר את רוח השקר המהלך בתוכנו. אנחנו זורעים זרע רע על צחיח סלע – והאם מזה תצמח לנו תשועה?

צריך לבקש דרך תשובה. ואם יש הכרח בדבר – צריך להתחיל שוב מבראשית. צריך לחנך לנו עם, צריך לחנך לנו מחנכים בשביל העם. אפשר שאנחנו הננו “דור אחרון לשעבוד” – אבל “דור ראשון לגאולה” עדיין לא נוצר, אותו צריך להקים מתוך התוהו ובוהו של חיינו, ולהתחיל צריך בגולה, באותו מקום ששם כוחות הטומאה של החברה כולה, ואלה המיוחדים לעצמנו, סבבו עלינו מכל צד.

הגיעה שעת הפכחון. הגיעה השעה שנביט עין בעין בפני המציאות. ע"י פירורי־שולחן של השבעים לא נבנה את א"י, לא ניצור את חברת העבודה שאנו שואפים אליה. המצב הנוכחי איננו יכול אמנם לייאש אותנו ולרפות את ידינו, אבל אנחנו מחוייבים לדעת את האמת, שאם לא נכין בערב־שבת, לא נאכל בשבת; אם לא נכשיר את הדרך – לא נבנה ולא נעלה.

“תחיית־הרוח” – אפשר זהו! אחד־העם צדק בלי ספק בהגדרת המושג, לתחיית הרוח זקוקה כעת כל החברה האנושית – אבל אנחנו יותר מכולם.

ובהתעטף עלינו נפשנו בשעת־מצוקות זו של אין־אונים פנימי, הננו מרגישים היטב בשגיאה ששגינו והמתנקמת בנו באופן הכי אכזרי. אנחנו רוצים לאסוף פרי בטרם עשינו פרי. וזה לא יצלח, לא עכשיו ולא בעתיד. אנחנו צריכים לשוב, לא אחורנית – אלא לשוב אל הדרך הנכונה. עלינו מוטלת עבודה כבירה וענקית, עבודת חינוך ותרבות, עבודת הכשרה ושינוי ערכין של חיים ומושגי־חיים. עלינו ליצור את האדם העברי – והשאלה היא איך וכיצד? ועל השאלה הזאת עלינו לחפש תשובה.

ורשה, תרפ"ב