1 למה כל אחד מדבר כאן כמו המלט? למה כל אחד משתפך באימפרוביזציה הגדולה של גוסטב? למה כל אחד מרצה בפטוס את שירת מונט בלנק של קורדיאן? –
“שאוני עבים!”
והרוח הלגלגנית באה ואומרת: “מלים; מלים, מלים!”
אפשר – מלים. אפשר מיתרים רועדים, פטפוטי־־אביב, עוגב־איאולי אשר מעוררנו הרוח. אפשר – שירת־התום שאינה יודעת קצב, אלא גולשת מעל גדותיה מתוך ריתמוס פנימי של המית־נפש ומאוויים מעורפלים.
אפשר הכול. –
אבל אין ללגלג, אין לבטל. במקום שדרך הרוח נודדת ותועה בין עולמות של תפיסה ומראות־החיים, במקום שיש ספקות, במקום שיתושים מנקרים, במקום שיש כאב שם יש משהו מן האמת.
משהו. צריך להדגיש את המלה. כי במקום שיש לשון מדברת גבוהה, במקום שחושבים שהגיעו עד חקר, שראו אור ומיצו את כל העומק – שם גם משהו איננו, שם יש ריקניות והעוית־גיבורים נלעגת.
הקיבוץ פגם כשפירסם את הדברים בדפוס. רגשות האופפים אפלולית של אוהל, מלים הנלחשות על אוזן ריע אינטימי – אינם ניתנים לפירסום. אלה הם בבחינת מעשי־מרכבה שאין דנים בהם ברבים.
לא משום שזוהי אתיקה ומוסר סופרים, לא באשר יש פחד מפני המלה הערומה והמחשבה הכאוטית – אלא משום שהמלה הנדפסת היא נדפסת, והיא מתפרצת להיות לקנין־הרבים, היא רוצה להיות מדיום, תורה, והיא מאבדת את הבלתי־אמצעיות ואינה יכולה להיות ערומה ו…מתעטפת, בהכרח, בעלי־־תאנה.
ומשום שהמלה הנדפסת עושה היסטוריה. כשכתבו אנשי קריניצה את הגות רוחם בספר, כשחרתו לנצח את חיי הנשמה האינטימיים שלהם ואת גלגולי הרוח, החדוה והצער, היאוש והתקוות שעברו עליהם – נמלאו עשרים וחמש שנה לקיום הקיבוץ. הצעירים באו בימים, ומבין שערות השיבה שלהם קרן אור הנסיון הגדול אשר עמדו בו. הם לא דיברו יותר מתוך האידיאה בלבד!
צריך לכל הפחות חצי־יובל שנים בכדי לסכם חיי־נפש והתרוצצות מאוויים של קיבוץ ולקבוע אותם לדורות.
*
כך – לכתחילה. בדיעבד – הספר לפנינו. והעלים נגללים ונקראים, מתיזים ניצוצות ופרקי־מחשבות ושירה, מעלים חזיונות וערפלי געגועים וסערת־נפש של מתבודדים ביחידות ומתבודדים בציבור – ונהפכים לבסוף לתעודות, תעודות אישיות של נעורים תועים ומחפשים אלהים, אהבה, סמלים ונושאים את נפשם אל הבתולה הווסטאלית יעודת השלמות הנצחית.
יצר לב הנוער תועה תמיד מתחנה לתחנה בדרך הנדודים של המחשבה והדמיון – ופתרונות אינו מוצא, ומנוח אינו מוצא. ואלמלא היה קיבוץ “השומר הצעיר” עובד, סולל כבישים ונושא את נפשו באמונה לצורת ישוב מושרשת ומתוקנת – לא היו הדברים האלה מעניינים ביותר. השחיה לשמה בים סוער זה של אימוציות הרוח, אף הוא ענין למבלי־עולם. אפשר להקים פירמידות של גולגלות בעלות משקל מוח כבד, אשר חיו והגו מאז ומעולם עד היום הזה את מחשבת הנצח של ההוויה והם לא הצילו את האם אשר בנפות רוסיה הרעבות משחוט את ילדה הגווע ולאכלו.
לא; לא הצילו. הם חפשו “אור” ואת נפשנו לא האירו, ואת דרך החיים שלנו לא האירו ואנחנו כולנו תועים נבוכים בין ארונות הספרים הכבדים והאפורים הללו כמו בשדות מות –ותנועת המוליקולות של רבבות המוחות ההוגים כמבקשי “האמת”, מגיעה לאזנינו כרשרוש עכברים מכרסמים בקצות היריעה של החיים. ומסביב לנו לא רק שממון – אלא פשע וחמס כבדים מנשוא…
אבל מתוך הדפים האלה מדברים אנשים עובדים, או לכל הפחות, מתמודדים כלפי העבודה והיצירה. כאן מדבר דור אשר העמיס על שכמו את העבודה הכבירה של שידוד מערכות החיים בפועל, את תפקיד ההגשמה הבלתי אמצעית הדולה את תיקון הנפש של היחיד והציבור מהמקורות הראשונים של המפעל המשחרר. וכאן אין צורך בסמלים מלאכותיים. זוהי הדבקות בפעולה הנצחית אשר שכרה בה. ואין צורך לבקש לבושין מגוונים בשביל הצורות הבולטות והערומות הללו, השופעות מסתורין וצבעי הקשת גם בלי פריזמאות של זכוכית וקומפּוזיציות אוקוליסטיות.
ויהיה ברור: “אדמת נוריס” – זוהי אדמה ולא “כלה”. אדמה היא סמל לעצמה ואינה זקוקה שיקיפו אותה בקישוטים מסתוריים; אדמה מוכרחה להשאר אדמה, כח איתנים המעניק חיים לכל חי; אליה אין לגשת כמו “חתן” מתמוגג; הזורע מוכרח לחשוף זרוע ולהבליט שרירים ובמפל יד בטוח וקולע יכול הוא לזרוע חיים, אהבה ונצח.
מתוך האידיאה – אי אפשר להשיג הכל. מתוך רעיון הפנדורה אשר אצל גיתה, תעיה נצחית זו של הצורה והמפעל, השואפים למלאות זו את זו, ועוברים זה על זה מבלי להפגש – אי אפשר ליצור יותר מאשר ספרים טובים. אף גיתה בימיו האחרונים חפן אדמה שחורה בצלחת והסתכל בה ארוכות בשעות האחרונות של דמדומי חייו. כאן הוא העמיק יותר מאשר בפויסט. בחדרו אשר בוימר מוצגת עדיין לראוה הצלחת הזאת המלאה אדמה. שוו בנפשכם: אדמה בצלחת! אבל זה הוא רמז, רמז ולא יותר: "יותר מאשר חשבתי והגיתי, יותר מאשר חשבו והגו גדולים וטובים ממני – חרות כאן בכתב אמת אשר בספר החיים! כך רצה לאמור. “כאן נפתרים כל הספקות!” – כך רצה להדגיש.
אידיאה, אידיאות אשר השאיפה לחיי מציאות אינטנסיביים והשאיפה לחדלון עולות בהן בקנה אחד – אידיאות כאלה משסעות כשסע הכלבים את אקטיאון.
אחד כותב שם בשיחה הכללית: “… לנו דרושה הפראה מצד מציאות ממשית ומגוונת, שלא ניהפך לעקרים, מתוך הסתגרות והתבודדות, ואם לא נמצא את הדרך לאדם, לעולם, להוויה – דרך הנובעת מישותנו, בפשטות וביסודיות של מציאות, כי אז סכנה נשקפת לנו להיות גוססים בעולם הצללים, עולם המושגים והמלים. מסוכנים הם המלה והמושג, שאין מציאות חיה ומלאת דם עומדת מאחוריהם!”
אכן, מעט פשטות. מעט “יסודיות של מציאות” – זהו מה שחסר כאן. וצריך להוסיף עוד: “הדרך לאדם היהודי”…
ושוב: למה כל אחד מדבר כאן כמו המלט, כמו גוסטב במאסר וכמו קורדיאן על המונט־בלנק?
הדמויות הדרמטיות הללו הן פרי האינטואיציה של יוצרים המרשים לעצמם לגלות את הלוט, להסיר את המסך מעל פני הטרגיות האנושית. הם מדברים על אחרים, על פיגורות, חזיונות ויוצרים ע"י כך את הדיסטנציה ההכרחית בכדי שלא לראות בזה תעתועים סתם של איזו Bildstürmer.
מה הללו מבשרים על עצמם כאן בכל כך דיוק ביוגרפי, בכל כך הרבה פרטים אינטימיים?
כדי לדבר כך על עצמנו – צריכים לנשום אויר־הרים, צריכים להיות החוזה מסילסמריה; מי שיכול בעצמו ליצור את הדיסטנציה של אישיותו, למען תהא קורנת בטרגיות שלה ובחזון השלמות אשר ברוחה – צריך לבוא מתוך יערות הודו הומי־־נצח, עם ריח המנגו בשערות השיבה ורסיסי הגנגס בגבות עיניו המאהילות: צריך להיות טגורי.
אבל אנחנו, אנחנו – אפשר יבוא מי שהוא אשר יתפוס את הטרגיות שבנשמתנו, את הטרגיות אשר בדור נטרד זה העומד על קרקע חיים שאין לו אשיות נאמנות, המרגיש את ההבל־הבלים ובכל זאת מבקש חיים, תיקון וגאולה…
לא לנו העבודה הזאת, לא לנו בעצמנו לראות את חיי יום יום שלנו סמלים ולנהות אחריהם.
אשרי מי שיקום מתוכנו ויבאר ויסביר וישכיל להאיר לבני־אדם שחיינו הנוכחים אחוזי דימונים הם, שאנחנו שקועים עד הצואר בבוץ וברפש ומגלגלים מדור לדור נטל של פשעים, רצח, שנאה, קנאה, שקר ומרמה וקובעים לכל אלה מצבות זכרון סימבוליים, בארכיטקטורה באמנות ובספרות – וקוראים לזה “יופי”, “רוח” וכו'.
האמינו: גם הגוטיקה הבוקעת ועולה, כביכול, אל אלהים, אף היא סמל רע, אף היא מתמתחת כמו קשת וחץ…
אשרי מי שיקום ויוכיח; יוכיח ע"י יצירה חדשה הנקיה מפגימות המסורת, והמשליטה יחוסים חדשים וישרים בין אדם לאדם, בן עם לעם. אולם, הכי בשביל זה צריך לשוב אל האימוציות הראשונות של המחשבה? האם יש צורך לחזור על כל זה כאילו היינו אנחנו גונבי־האש ולא פרומתיאוס, כאילו הסבל מתחיל בנו, בבדידות היחיד שלנו ובהרפתקאות רוחו ולא בעולם היסורים של האנושות המתהפכת בציריה? ולא בצער־ההרס ובענות־הירידה של עם אשר אנחנו מיוצאי חלציו?
האח? – זה לא! הגעגועים אל האח, אל ה"ביבק" הזה של החיים, הנוסך מסתורין בלילות אפלים וחורת צללים בצורות גיאומטריות על האדמה מסביב – תסלחו, זוהי רומנטיקה וגלות־מנוונת. השאיפה להתחמם כך, מתוך קירבה ומתוך צניחת ראש על כתף רע או רעה – זוהי Gemütlichkeit קטנה. לא אח, לא “פינת שקט לחלום” – אלא משואות! יש עולם, יש בני־אדם, יש אסון גדול וחמס צועק עד השמים ואנחנו נאמר שירה? יש עם בודד ביסוריו, עם משנה־סבל על שכמו, עם רעל בגופו והוא רובץ. רובץ תחת הנטל הכפול – של חטאת הדור וחטאת עצמו ואנחנו נשתאה ליופי של צללים?
לא אח – אלא אור משחרר, הכרח בונה, שרירים מתמתחים ומקימים פירמידות של חיים ולא קטקומבים בשביל פגרי־חלומות. פאתוס־הנעורים שלנו אי־אפשר לו להתרפק ולעגוב על אור־עצמו. אם יש אור – יופיע ויאיר את מחשכי חיינו; אם יש רוח – מארבע הרוחות יבוא ויפיח בעצמות היבשות אשר בעם!
נכתבו השורות האלה לא לבקורת ולא לקנטר. הענין קרוב מדי לנו. האנשים אשר הביאו על עמודי הקובץ הזה את הגות־רוחם ונפשם לידי ביטוי, יקרים לנו במחנה הבונים והסוללים אשר בארץ. קיבוץ “השומר הצעיר” – משאת נפשו ושאיפותיו, במידה שיש להן תפיסה במציאות ובחזון המציאות של חיינו, הן שאיפותינו ומשאת נפשנו. אבל, אסור לנו לאבד את עצמנו באבסטרקציה ולהיות “גוססים בעולם הצללים”. אסור. הכביש, הכביש הזה אשר נסלל, זוהי מציאות לבנה ומאובקת – אותה צריך לעבור. צריך לעבור את “הדרך הלבנה” הזאת וממנה והלאה אל היצירה העברית המשחררת. האוהלים – אלה הם דירות־ארעי וצריך להפוך אותם למשכנות בטוחים של חיי־אדם חדשים. אולם לע"ע “הדרך הלבנה” הזאת עדיין מבדילה ויש עבודה כבירה של הכשרת העם והכשרת הארץ; יש ציונות שאף היא בבחינת “מעגל מצלצל” ואיננה בכל זאת מסוגלת ליצירה, יש עם יהודי שאיננו הולך לא"י ואינו בונה, יש דור צעיר עברי אשר שטה מעלינו ואיננו נתבע לפתגם־החרות שלנו. עלינו להסיע עגלה כבדה מאד ונחוצים כוחות משותפים והתאמצות כבירה. יד אל יד, שכם אל שכם, של כל המאמינים, של כל אלה הרואים כאן את הדרך היחידה ושאין להם תורות אחרות מאשר תורת אמת של החיים!
רק לא אבסטרקציה. מעט יותר רחוק מאלהים ומעט יותר קרוב אל המציאות שלנו – תקום קהיליתנו המשותפת, קהילית העבודה החפשית על אדמת א"י.
תרפ"ב
-
קובץ. הוצאת “השומר־הצעיר” כביש חיפה־ג’ידה, תרפ"ב ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות