“תבולע המלחמה לנצח!”, “מלחמה במלחמה!” – בכרוזים האלה, המנסרים כעת בתבל מסביב לזכרון היום המר והנמהר שבו פרץ, לפני עשר שנים, רצח־העולם, קידשנו גם אנו את שבוע־הסיום של השנה החולפת, באספות־עם, בביטול־מלאכה, בנאומים ובמגילות עפות. נשאנו בדש בגדנו את הסימן הירוק, המשתף אותנו בהכרזה דימונסטרטיבית זו עם הפרולטריון העולמי. ואף על פי כן אי אפשר היה להשתחרר מההרגשה המעיקה כי הסימן הזה איננו סימן מובהק ושהננו חוזרים על פורמולה קלילה שאין תוכה כברה ושאין בה לע"ע אף שמץ של ערובה מוסרית כי אכן זאת היא אמרת אמת שתעמוד לנו בעת צרה ותהפך בשעת־חרום גם לכוח־מעשה, עוצר ומעכב בעד שטן־ההרס המשתולל, אשר זנבות אודיו עשנים עוד לעינינו בתוך ערמת האפר והדמים של חצי עולם חרב.
לא. ביום הזה דוקא אי־אפשר היה לשכוח את הבגידה הגדולה של 1914. הסוציאלדמוקרטיה העולמית היתה צריכה להכריז את החודש הזה כחודש של שתיקה בכל העולם, להקהיל קהילות ברבים ולשבת בדד ולידום. במקום הפזמון הפתטי ע"ד “המלחמה במלחמה”, במקום לחישות־קדר ונאומים נלהבים של מטיפי מלים, צריך היה לקחת מפינת הרחוב עיור או קיטע, המנגן על כלי זמר בעל מיתר אחד – והיה כנגן המנגן, וכל הזוועה, כל עמק הבכא וכל המורא הגדול של השנים האלה, אשר בהן עמדו ועומדים פועלים ולוטשים פגיונות וחרבות, מתיכים תותחים וכלי משחית כדי להרוג בהם איש את אחיו, כדי לרטש בהם בשר־אדם חי ומרגיש, היו באים ומטפחים על הפנים הכבושים בקרקע, מתוך חרטה כבדה ומוסר־כליות אילם.
למה לנו רוב דבריכם? אם המלה לא היתה לבשר. אם כל מה שנאמר, אם כל מה שנשבעו לו שבועת אמונים, כל מה שהיה הבסיס המוסרי של תנועת השחרור העולמית, נתבדה ביום קודר אחד באופן הכי ציני. הסוציאלדימוקרטיה המאוחדת, הפציפיסטית בימי השלום, נכנסה לתוך השורות הראשונות של רוצחי האחים בימי המלחמה. מלבד יחידים, בודדים נאמנים, שרובם כבר הוגו מן המסילה ואשר מספרם בכלל לא עלה על מספר האצבעות ביד אחת, הרי כולם, כולם, בכל הארצות ובכל המדינות, עזבו את דגל הברית הבין־לאומית, כשהגיעה השעה לקדשו במפעל אדירים, בשעה שאפשר היה למנוע את שגעון ההרג הנורא והאכזרי – והרימו במקומו את דגל השקר של “מלחמה בעד הצדק”, ומכרו את הכרתם במחיר־כלב של פטריוטיזמוס נפוח.
בידה היה לכבות את השריפה – והיא הוסיפה שמן למדורה; בידה היה לעצור בעד המלחמה – והיא רצה לפני מרכבתה; בידה היה להכריז שביתה כללית, להעמיד את התנועה, להפסיק את האינדוסטריה של הנשק, לסרב ללכת אל החזית – והיא לעגה לאידיאליסמוס הסנטימנטלי הנאיווי ונטוש־המציאות, ובשם “הפוליטיקה הריאלית” ו"סכנת המולדת" נתנה את ידה לברית המאוחדת של הפמליא של רוצחים ושודדים הבין־לאומית, אשר הציפה את העולם בדם ובאש.
אכן, היינו נטושי המציאות. האמנו כי סוציאליזמוס פירושו להחיות ולא להמית. לא הבנו את “הפוליטיקה הריאלית”, לא הבנו כי זה אשר חשבנו כי הוא פּרינציפּ יסודי, בבחינת ייהרג ולא יעבור, היתה רק פראזה הומניטרית, שטחית, שאפשר להתכחש אליה בכל יום ובכל שעה. לא השכלנו לדעת כי היסודות האתיים שעליהם היתה בנויה האחדות הבין־לאומית של הפרולטריון העולמי היו רפויים מאד, חלשים מאד, לא עצרו כוח לעמוד בנסיון הכי קל, בפני הרוח הכי מצויה. כל האנטגוניזם הריבולוציוני בין הפועל ובעל הרכוש נשכח ביום הראשון של התפרצות המלחמה. יד ביד הלכו, שניהם עבדים למדינה הקאפיטאליסטית, למשק הרכושני; המפקדים הלכו ראשונה, נתנו קרדיטים והלוואות למלחמה, אחריהם הלך ההמון – “שכם אל שכם”, בכידונים וברימוני־יד.
ולמה לנו השקר הזה מחדש? למה לנו המניפסטציות והריזולוציות המנוסחות הללו, שאינן מחייבות לשום דבר ומתבדות שבע ביום בתוך חיי המציאות ומאורעותיה? למה לנו פיסות הנייר הצבעוניות, עם הקריאות המודגשות, המצלצלות כלעג לרש, הנובלות עוד טרם שמגיעות ליד וממלאות למחרת היום את הקרונות של זבל הרחוב?
שם, על יד הסדנים הגדולים, במקום שעומד הפועל המאורגן, חבר האגודה המקצועית, ומחשל, לאור פלדות, בפטיש של קיטור, את המלחמה הבאה, לוטש ומתקין הלאה כלי־רצח איומים, ומטלטלם ומעבירם לכל קצות העולם כדי לחתות בהם את גחליה של המלחמה הפרמננטית – שם צריך להתחיל את המלחמה במלחמה, שם צריך להכריז ביטול מלאכה, לא לשעה ולא ליום, כי אם לנצח נצחים, שם צריך לכתת את החרבות לאתים.
הדרך אל השלום, הדרך אל האחוה האנושית, אל חברת הצדק והחופש, איננו בפוליטיקה ובדיפלומטיה, הוא איננו בפוזיטיביזמוס הלויאליסטי של הסוציאלדמוקראטיה הגרמנית ואף לא בזה של מפלגת העבודה האנגלית; הוא איננו לא בג’יניבה, לא בהאג ולא באמסטרדם, הוא נמצא בהארת הלבבות, בהכרה המאירה שהמלחמה בכל צורותיה (מלבד, כמובן, הגנה עצמית כלפי הבא להרגך), היא רצח, רצח המונים זדוני שאין לו כפרה, ואין לו ואי־אפשר שתהיה לו שום הצדקה מוסרית; הוא בעקירת הרעה משורשה, בהסרת הסבות, בנתיצת כל הבמות אשר עליהן מקטירים לארס, בהריסת כל הסמלים, כל מצבות הזכרון, כל הספרות והאמנות המטפחים את קולטוס־השקר של ההירואיזמוס והערצת הגבורה הברוטלית; הוא בשינוי־ערכין המחלט של כל המושגים הנבובים הללו, אשר מקורם בתוהו ובוהו של אינסטינקטים קדומים אשר לבהמת־האדם, המוסרת את ההכרעה בכל ריב וחלוקי דעות לידיו הקפוצות של כוח האלמות; הוא באהבת־החיים, בהשגת החיים, בהעמקתם ובבנינם, בעקירת השנאה, התגמול, זכות הקנין והתחרות; אבל הוא קודם כל בהתנגדות האקטיבית והפסיבית לרצוח איש את אחיו, בסירוב להכריז כ"שונא" את האדם שלא ראינו אותו פנים אף פעם בחיינו; בהתנגדות להיות גלדיאטורים אצל קיסרים ומלכים, מוכתרים או גם בלתי־מוכתרים.
צריך היה לשתוק ביום הזה. צריך היה להתעטף בהרגשה מרוכזת של יגון התקופה הזאת, אשר עשרת מליונים הרוגים, בני־אדם הרוגים, אחים הרוגים, מאהילים עליה בקדקדיהם המנופצים ובצלעותיהם המרוסקות – לדעת ולשתוק כפסל בודה. אין איש מאתנו חף מפשע, אין איש מאתנו יכול לרחוץ בנקיון כפיו. גם בין אלה שדיברו מעל במותינו אנו, היו שנתפתו ונתעו פעם לקדש בקדושה לאומית את האוניפורמה הצבאית, את הרובה, את הדם ואת האש. צריך היה לשתוק. ואת העבודה לא צריך היה להפסיק. להיפך, להאריך את הניר ביום הזה, להוסיף מחול על הקודש. זאת היא המלחמה במלחמה. זהו הזר שאנו מניחים על הקברים הדוממים של “מוגי הלב” הקדושים אשר הלכו כצאן לטבח. זהו גם הזר אשר הפרוליטריון העולמי צריך היה להניח על קבר החיל הבלתי נודע, האחד שהוא עשרה מליונים. בעבודה השלוה, המשוחררת והחפשית, הבונה, היוצרת נכסי־חיים ולא כלי־רצח ומשחית, תקום ברית האמת הקדושה בין העובדים בכל העולם וייווצר הכח הכביר אשר יתגבר על כל שונא ומתנקש בלי מעשה אלמות ובלי שפיכת דמים.
ותבולע המלחמה לנצח!
תרפ"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות