הפתקא הצבעונית הקטנה, המושטה ע"י נער או נערה לעוברים ושבים: “עברי דבר עברית”, איננה, כפי הנראה, אמצעי מועיל ומחזיר למוטב את הערב רב של מלעיגי־לשון בחוצות א"י. הננו עדי ראיה לחזיון מעציב מאד, שמיום ליום ומשעה לשעה הולכות וגדלות הפרצה וההפקרות, המעמידות בסכנה את התאמצותנו התרבותית מזה עשרות בשנים והמאיימות להפוך את שפת היהודים בא"י לבליל־לשונות של צוענים; לארגוֹ של ציבור עני־רוח ועני־דעת אשר קללת חוסר־המולדת רובצת עליו גם על אדמתו ההיסטורית.

הזלזול הגלוי בשפה העברית איננו בא כיום רק מתוך אונס של חוסר ידיעה ולא רק אצל “הדור העובר”, שמצא לו תמיד פתח הצדקה שקשה לו לסגל לעצמו שפה חדשה לעת זקנתו, כי אם, מתוך חוצפה של פורקי־עול, אצל דור הבינה ואצל בחורים ובחורות, נערים ונערות המתגנדרים בשפות כל הגויים אשר הביאו אתם בתוך ילקוט־המהגרים מכל קצוות הגולה.

אל השפה הרוסית, שהיתה עד השנים האחרונות השלטת היחידה, אשר ה"אינטלגנציה" לא רצתה בשום אופן לוותר עליה (משום שלא יכלה בודאי לבטא במידה מספיקה את “עושר” הגיגיה ומחשבותיה בשפה העברית!) ואשר עד היום הזה היא משמשת עדיין שפת הבית ושפת הרחוב גם אצל סופרים ומורים עברים – נלוו כיום עשרות שפות ובנות־שפות, הממלאות את אויר המולדת העברית בניב־פיגולים השכיח בכל תחנת־אמיגרנטים בין־לאומית.

החיים הפומביים, ברחוב ובשוק, הם דימונסטרציה ממושכת של דור־הפלגה מקולל וחסר אלהים, שכל שבעים הלשונות משמשות בו בערבוביה, ואבק כל שבעים הארצות שיצא משם נדבק כטיט נוקשה בכפות רגליו. שוק הפירות והירקות הוא נַלבקי, הוא יריד בכסלון. השירות הצבורי, האוטומובילים, התנועה, הם רוסיים, עם הגרישה’ס והאליושה’ס ועם כל אותה אטמוספירה עגלונית שבפרבר אודיסאי, אשר את מקום הריח הנאיווי של זבל־סוסים מקודם לקח היום הסרחון התרבותי של הבנזין והבנזול; הקורסו, הקזינו, בתי הקפה ובתי־האוכל הם בין־לאומיים, מצריים, קושטאיים, ספוגים אטמוספירה עכורה והבל־פה ציני, בלי כל שמץ של בושה ובלי כל שמץ של מחשבה כי צריך להיות אחרת וכי עלול דבר־־מה להשתנות במשך הימים.

ברם, לא הסכנה הפטריוטית והפוליטית בלבד, היא התובעת מאתנו שימת־לב רצינית לתקלה זו שהולכת ומתהווה לעינינו. פחות מכל יש אולי לחשוש כיום לסכנה אידישסטית בארץ, אשר בה היינו רגילים תמיד לראות את המתחרה הפוליטי־התרבותי; סכנה כזאת איננה כיום אפילו בארצות־אירופה המזרחיות. אולם ישנה סכנה אחרת, שהיא יותר קשת־תוצאות ויותר מרחיקה לכת, ישנה פשוט סכנה של דגנרציה רוחנית גמורה, של ממזרות־תרבותית־ליבנטאית, שאת ראשיתה אנו מרגישים יותר ויותר באויר החיים הארץ־ישראליים. באשר, הרוח הנזונה מפסולתן של לשונות יוצרת בהכרח את הטיפוס הנפסד, מטושטש־הדמות ושחוק־הצורה, את האבנטוריסטן המזרחי, את מסכת־החיים הטפלה של רחובות קהיר ואלכסנדריה, אשר כל כלי־יוצר לא יצלח בהם אח"כ לתקנם ולהחזירם למוטב.

הבטחון הקל הזה שהנה אין לדאוג, שהנה יבוא בית־הספר ויתקן את פגימת החיים של הרחוב, שהנה יבוא פי העוללים והיונקים וייסד את העוז התרבותי שלנו – זהו בטחון שוא. ארצות שיש בהן קביעות באוכלוסין ונמצאות בפרוצס של התחדשות מדינית־תרבותית, היו יכולות לוותר על דור־מעבר אחד מתוך בטחון גמור כי אחדות הלשון תבוא מאליה – ובכל זאת אינן מוותרות, אינן מוותרות אפילו על המעט שבמעט, אינן מוותרות גם על גילויים חיצוניים קלי־ערך. מדינת צ’כיה בודאי אין לה כל סיבה לפחוד פן לא תהיה צ’יכית, ובכל זאת השוטר שברחוב לא יענה על שאלה גרמנית, והסוחר בחנות אף הוא לא יענה, וכך גם הסבל וכך גם האשה המוכרת גפרורים על פתח בית הקפה. זה איננו שוביניסמוס. זוהי הרוח המגית של רצון לאומי מאוחד היודע לקדש ברבים את שפת האם והמולדת. על אחת כמה וכמה בארץ כארצנו, שהנה ותהיה עוד במשך כמה עשרות בשנים ארץ של הגירה, של תוספת אוכלוסין מן החוץ – הרי שזאת תהיה פוליטיקה תרבותית גרועה מאד, קצרת־ראיה ומסוכנת אם נשליך את יהבנו על “אבינו יעקב” שבגן הילדים ועל “חכמת היהדות” שעל הר־הצופים, ונתעלם מהסכנה הצפויה לנו מהאנרכיה התרבותית אשר בחיים היום־יומיים השוטפים מסביב.

אפשר היה אמנם לשער, וגם שערנו זאת מראש, שעם התרבות העליה לארץ תופרע השלוה, והשפה העברית, שעיטרנוה למפרע בזר־הנצחון, תצטרך להחלץ מחדש למלחמת־כיבוש, אולי יותר קשה ויותר מסובכת מאשר בצעדיה הראשונים. ידענו היטב, כי דאגתנו לסגולת הקליטה של הארץ איננה רשאית להצטמצם בגבולות כלכליים בלבד, אלא יש לדאוג באופן מקביל גם לסגולת הקליטה התרבותית, כדי לקדם ימים יבואו וכדי ליצור את ההנחות הקודמות אשר תעזורנה לנו לצאת מהמבוכה הלשונית העתידה לבוא עם עלית ההמונים. התפקיד הזה היה מוטל באופן טבעי, בראש וראשונה, על מוסדות החינוך שלנו. ואלמלי היו הללו מחוננים בקצת יותר כשרון ואלמלי היה האופק שלהם יותר רחב במקצת ולא היה נגמר בתוך ארבעת הכתלים של בית־הספר, היו יכולים בלי ספק ליצור מפעלים חינוכיים עממיים אשר יקדמו את העליה תיכף בהציגה את כף רגלה על חופי הארץ, וילוו אותה בכל דרכיה ותחנותיה באטמוספירה עברית ובהרכשת הידיעות האלמנטריות של השפה. אלמלי היתה המלחמה בעד תקציב החינוך דוגלת בשם התביעה לפעולה חינוכית־עממית רחבה כדי לקדם את סכנת דור־ההפלגה ולא בשם ה"חובות" והמשכורת בלבד, כי אז היתה כל אהדת הציבור נתונה ללוחמים וכל תקציב המכוון למטרה זו היה מוצא את תמיכתו והגנתו המלאות. לצערנו, לא כך היה הדבר. במשך כל השנים האלה שאנו מתפללים בהן לעליה ולפתיחת־השערים לא עלתה השאלה הזאת אף פעם על הפרק אצל מוסדות החינוך שלנו, ומלבד צלצול־הערבּיים המרושל של השמש לשעורי־ערב, לא נעשה אף נסיון קל להכניס את השפה באופן אינטנסיבי אל ההמון, לדפוק בה על החלונות והדלתות, לשקוד על שמירתה, כשם שזה נעשה אצל עמים השוקדים על התחיה המדינית של שפותיהם, למרות מה שלאלה אורבות פחות סכנות מאשר לשפתנו אנו.

גם ועדת התרבות של הסתדרות העובדים, שהיא יותר קרובה לעליה, יותר ערה ואולי גם יותר מבינה את צרכינו התרבותיים, לא עמדה ואיננה עומדת בנידון זה על הגובה הדרוש. היא מפגינה בכל פעם את שלושים וכמה אלפי הכרכים של הספריה המרכזית ובה בשעה היא מתבדה בפעולה הבלתי אמצעית של הקניית השפה וטיפוחה, שזה צריך להיות בכל אופן התפקיד הראשון שלה. גם בתוך ההסתדרות עצמה, במועצותיה העירוניות, באגודות המקצועיות המאורגנות בקיבוצים ובמרכזי העבודה גדול הזלזול וגדולה הערבוביה וגדול כנראה גם הבטחון שאין צורך לעורר את האהבה עד שתחפץ וסוף הנצחון לבוא.

וכך אנו עומדים כיום עמוסים נצחונות תרבותיים עד לעייפה, ביבליותיקאות, אוניברסיטה בקרוב, אופירה, קונצרטים, אמנות וספרות – אלא שזה המעט, הקרקע הרוחנית לתחיה תרבותית, נתון למשיסה. ויותר מעצם ההופעה מרגיזים שיוויון־הנפש, האדישות הציבורית והבטחון שהנה הכל הולך כשורה. כשאינם מרגישים באיזמל, יש לחשוש שאין בשר חי…

תרפ"ד