הרעיון ודאי היה נכון, קולע אל־הצורך, יותר מזה – הכרח אובייקטיבי; להוציא ספר קריאה לעובדים, לגדולים, לכנס את כל אשר זכר לו ושארית בספרות הפועלים במשך עשרים שנה, להכניס סדר בתוהו־ובוהו זה של תקופות נערמות זו על גבי זו, זו אצל זו, לצרף את הניצוצות, את המחשבות והמעשים, את ההתחלות והנסיונות מראשית ימי ההעזה עד ימי התאמצות הבנין והיצירה, ולתתן לפני אלה שלא ניצבו תחת ההר וגם לאלה שניצבו, כדי להעלות את זכר הדברים מחדש. –

זה היה רעיון נכון, אבל מה שנתנה לנו ועדת התרבות של הסתדרות העובדים הפעם איננו מסילה. להבנת תנועת הפועלים בא"י, להבנה אובייקטיבית של מחשבותיה, דרכיה. קורותיה ותלאותיה – אין מכאן נתיבות נאמנות. מי שמכיר את התקופה הזאת מקרוב, מי שחי בה, חי אותה, אתה – מופיעה היא לפניו בספר זה במהדורה ממועטת, דלה ומקוטעת; מי שאינו מכיר אותה, מי שלא חי בה – איננו יכול לשער מכאן אל נכון לא את ההלכה ולא את האגדה של תקופה רבת עלילה זו.

מה שלפנינו – זהו קיצור תוהו ובוהו. זה שמכונס בט"ו כרכי “הפועל הצעיר” ובקונטרסים שונים מספרות הפועלים, בא כאן בצורה מטושטשת, פה ושם בהשמטת העיקר ובהדגשת הטפל, במודיפיקציה משונה עפ"י הנוסח של “חולמים ולוחמים”, המעמידה בשורה הראשונה את האפיזודים, את הדברים שיש להם תוספת של ברק רומנטי, של תפאורה בלטריסטית, לא תמיד נאמנה ולא תמיד בלתי־אמצעית.

ניכר: החומר היה יותר מדי מרובה, יותר מדי מורכב לגבי כוח השליטה של אלה אשר טיפלו בו. להוציא יקר מזולל – איננו אולי קשה ביותר; להוציא יקר מיקר – זהו תפקיד קשה מאוד, אחראי מאד וקל מאד לשגות ולהיכשל בו.

המסדרים לא סידרו, הם רק גיששו בתוך הערימה; הם לא צירפו, לא שילבו את המאורעות, לא נתנו ניב לתקופה, לא נתנו ביטוי למחשבותיה ולהגיגיה; הקוים – נשארו קוים בודדים, שאינם מצטרפים לתמונה מלאה, שאינם עוטים את הרוח המגית המשווה הוד נצח לדברים גם בשעה שהם קטנים ובני־חלוף, הכל מצטמצם כאן, מתכווץ, ממעט את אורו, את משקלו, מתנדף מתוכנו הרעיוני, מופיע כמגילות־מגילות של מקרים ומאורעות גדולים או קטנים, שחסר להם הבריח הרעיוני, הקשר האורגני, ונראים כאוסף של צמחים אשר נעקרו מקרקע גידולם.

תקופת כיבוש העבודה, זו תקופת בראשית של תנועת הפועלים בא"י, שמלבד התגלמותה בצורת חיים יום־יומית ובדרכי פולמוס ומלחמה בעד זכות העבודה בארץ, נישאה כדגל מהפכה, התרוממה למדרגת רעיון אֶתי, דתי כמעט, מלא חיים ותסיסה – מתקופה זו נשארו בספר זה רק אברים מדולדלים, רק חלק הפולימיקה עם האכרים. במקום החיוב העצמי באה לידי גילוי בעיקר השלילה של האחרים (אפילו לא הביקורת); במקום התוך, הפרובלימה, ההתלבטות הפנימית וחיפושי־הדרך – באה הקליפה, באו הענינים שאין בהם כדי להחשיב ביותר את התקופה הזאת בפרספקטיבה היסטורית ולהרימה על אותו גובה שעמדה עליו באמת.

וכך גם בשאר הענינים. בכל מקום חסר ויתר. בתוך עצי־הקישוט הגדלים עד השמים אין רואים את היער. תקופות שלמות, חשובות ועיקריות, נעדרות לגמרי או שנזכרות רק אגב־אורחא. לעומת זה, מאורעות ומעשים שאין להם כל נגיעה עם תנועת הפועלים העברית, שאין בהם לא ממחשבותיה ולא ממאווייה, שהם ילידי שעות נבוכות יוצאות דופן, משתרעים על עשרות עמודים, מנוקדים ובלתי מנוקדים.

אין דמות ואין זכר כאן לעליה השלישית, לאותה התפרצות הרת בשורה ותקוות שהסיעה את הדלתים והבריח של שערי א"י הסגורים, לאותו מפעל חלוצי שלמרות כשלונותיו נתן מחנות עובדים גדולים, טובים ונאמנים לתנועת העבודה הא"י, נתן לנו את היצירה הקונסטרוקטיבית החדשה של ההסתדרות ואת ההסתדרות עצמה. המעבר הזה מימי הדלדול והירידה של שנות המלחמה והאכזבות ומפח הנפש שלאחריה, לימי הגידול ותגבורת הכוחות – איננו ניכר ומורגש לגמרי. אתמול קטנים, מדוכאים ומרודים, היום גדולים, רחבי היקף ומרובי כמות, עם מוסדות כבירים, עם בנק־הפועלים, משרד לעבו"צ, סולל־בונה, משביר, כבישים, מחצבות וכדומה; כאילו כל זה ירד מן השמים או גמדי־ליל עשו כאן בלהטיהם…

אין דמות כאן לרעיון ההתיישבות, אשר הרה והגה ציבור הפועלים, לרעיון המקיף, המיוסד על ביקורת של שיטה ועל פרספקטיבה של בנין, מבחינה כלכלית־ישובית וחברתית, אשר מימי הוויכוח של ויתקין־אהרנוביץ בשאלת “כיבוש עבודה או גאולת הקרקע” עד הספרים “בדרך” ו"מידות" של וילקנסקי, מצא לו ביטוי בולט ומבוגר.

אין זכר לחלקו של ציבור הפועלים בארגון הציבורי הלאומי בארץ, באסיפת הנבחרים שהוא היה מלוחמיה וממגשימיה הכי אקטיביים, לחלקו בציונות וכדומה.

אין זכר גם לתקופה רבת־עלילה מהעבר הכי קרוב, כמו כיבוש העמק, אף זאת תקופה היסתורית על גלי התרוממות־רוח, שפתחה מרחבים חדשים בשביל היצירה המשקית של ציבור הפועלים החקלאי ובשביל הציונות כולה, ואין זכר לעוד כמה וכמה מעשים חשובים, שאפשר ללמוד מהם דבר־מה על העבר ועל העתיד.

לעומת זה: איזו שיכות ישנה, למשל, ל"גדוד נהגי הפרידות" במצרים ובגליפולי לתנועת הפועלים בא"י? ומה בכלל לגדודים ולתנועת הפועלים בא"י? איזו זכות יש באלה ומה יש בהם ממחשבותיה וממשאת נפשה של העבודה היוצרת אשר פועלי א"י דוגלים בשמה? האמנם יש להכניס את האפיזודה הזאת לאוצר היצירה של ציבור הפועלים ולא לחדר הכלים העתיקים שלו?

ניכר: המסדרים החטיאו גם את המטרה ההיסטורית וגם את המטרה הפּדגוגית. בשביל להיות היסטוריה לא סגי במסירת סיפורים ועובדות קטועות, אם גם הם מיופים בכוונים רומנטיים; לזה נחוץ ריתמוס של רוח־חיה, היקף רעיוני ומסכת של עילות המהוות את הנעשה. כדי להיות “ספר לימוד” לא סגי הדיוק או חוסר הדיוק של “הכתיב והניקוד”, המלא והחסר. בכלל מוזר הדבר לחשוב שספר קריאה ולימוד לפועלים, יכול להיות בבחינת מיתולוגיה מעמדית, מתוך התבדלות קפדנית ואיגנורציה של החיים אשר מסביב, במידה שיש בהם מן החיוב והיצירה. זאת תהיה מתודה פּדגוגית רעה מאוד, להגיד לפועל הבא להתחנך על ספרנו: את מה שנוגע לנו תלמד מכאן, ואת מה שנוגע לאחרים תלמד מספרים אחרים.

בכל מקום שנגעה יד הפּדגוגיה, שם קילקלה את השורה. הדרך הזאת לנסח ו"לסגנן" את הדברים עפ"י חוות דעתם של אבטוריטטים לשוניים, כביכול, היא יאה ונאה לאלה אשר רואים בנקדנות ובפוריזמוס את מתן־הצורה והתוכן של כתב ולשון; מה שאופייני לספרות הפועלים זוהי הפשטות שבביטוי, הבלתי־אמצעיות של חיי־העבודה המורגשת במכתב או ברשימה של פועל ממקום עבודה ומתוך העבודה; אם נוטלים את זה נוטלים את הנשמה; אם מוסיפים כאן “חכמה לשונית” של “אמן־פּדגוג” – ממיתים את הנשמה. לפיכך כה מרובים בספר זה המקומות שבהם הדברים מופיעים מנוקדים – ומתים.

לאנתולוגיה של ספרות הפועלים בא"י, כנראה, לא התכוונו המחברים לגמרי. באשר מבחינה זו, אין הספר נכנס גם בגדר של בקורת. אנתולוגיה שאפשר ללמוד ממנה, למשל, שיצחק וילקנסקי הוא גיאוגרף של א"י וכי תמידי כותב קורספונדנציות על העגלונים והתיירים בירושלים וכי יעקב רבינוביץ איננו כלל במציאות או שמבחר כתביו בשאלת הפועלים היא כרוניקה ע"ד שכר העבודה הערבית – אנתולוגיה כזאת מתקרבת לקריקטורה.

זה היה צריך להיות ספר דברים ולא “חוק לישראל”; משנה־תורה, מועט המחזיק את המרובה, תמצית רווי הלשד – ולא התחלת פרשיות וסופן הבאות בערבוביה. יש להצטער הרבה שהנסיון הזה לא הצליח – אבל מהליקויים והשגיאות של נסיון זה אפשר יהיה אולי ללמוד איך צריך להיות אחרת. כי כאן אין שאלה של תיקונים והוספת השמטות במהדורה הבאה. כאן יש צורך בשינוי יסודי, גם בבחירת החומר, גם בסידורו וכיוונו.

תרפ"ה