בשתי השיחות ששוחחנו עם בובר במסיבות “הפועל־הצעיר” בתל־אביב, שבהן היה בובר עצמו המשוחח העיקרי, נגענו בכמה ענינים שרק למראית־עין שטחית הם יכולים להראות כאבסטרקטיים, בשעה שהם בעצם שרשי הפרובלימות של הציונות ושל תנועת העבודה העברית. מעבר לשאלות האקטואליות המעסיקות אותנו בימים האלה ומעבר לסבך הפּרובלימות הפּוליטיות והתכסיסיות שאנו נתונים בו כל הימים, היה זה נסיון לקבוע את הדיאגנוזה של המצב לא עפ"י הסימנים הרגילים של ההופעות, כי אם ע"י בדיקת־הדם בציונות ובחינת סימני־הנפש שלה. בשטף הענינים שאנו נגרפים בו בלי הרף, אין סיפק בידינו אף פעם להתעכב על הסיבות הראשונות שעל תוצאותיהן אנו מדיינים ואשר פריין ימר או יבושם לחיכנו. אנו לוקחים תמיד בחשבון רק את העובדות הכי אחרונות והכי גלויות: יש כסף או אין כסף, יש עליה או אין, יש עבודה או אין. שני המונים הגלויים, המונה התקציבי מצד אחד והמונה הפוליטי מצד השני, הם הקובעים את המסקנות האחרונות של בינת חיינו וענינינו – אבל איננו מביאים אף פעם בחשבון את המונה הנעלם, זה שהנהו אב התוצאות ועילת העילות. התוצאה מזה איננה זו שאנו מפסידים ע"י כך איזה אימוציות רוחניות, אלא שאין אנו מגיעים אף פעם לידי הערכה נכונה של הדברים ולידי הכרת המצב ביסודו. התוצאה היא גם שאיננו מסוגלים למצוא את הפתרון הנכון לשאלותינו הריאליות והננו מסתובבים נבוכים ואובדי עצה בתוך לבירינט המראות המתעה מבלי למצוא את המוצא.

השעות של היסח־הדעת בשיחותינו עם בובר, היו במהותן שעות של ישוב־הדעת. הנסיון להטות את הדברים אל קו “המציאות”, כביכול, שנעשה מצד אחדים מתוכנו, היה בעצם נסיון להתרחק מהמציאות או לבלי להתקרב אליה. השאלה היסודית שבה דיבר בובר: סיבת הירידה בתנועת הנוער הציונית, שהיא גם סיבת הירידה בתנועה הציונית ובתנועה הלאומית העברית בכלל, והערכת השאלה הזאת מתוך היקף החזיונות של החיים הרוחניים והאידיאות החברתיות בעולם – זוהי המציאות הכי כואבת שלנו כיום. בימים האחרונים הננו מתבשרים בנדון זה בשורות רעות מאד, לא ע"י בובר בלבד, שמי שהוא יכול לראות אותו כאילו שקוע “בעולם התוהו” של אידיאות רליגיוזיות, אלא גם ע"י אנשי־מעשה מובהקים, היפר־ריאליסטיים, העומדים בראש הפרופוגנדה הציונית. הם מודיעים לנו כי הציונות בכל העולם נמצאת במצב של אנמיה רוחנית והיא הולכת ודועכת כמנורה שאפס חומר הדליקה שבה. בתוך המשבר הרוחני הכללי שעובר על העולם מאחרי המלחמה והמהפכה, בתוך גויעת האידיאליזמוס והאמונה באידיאות משחררות ומחדשות – נשברה אף היא. הרעיון הלאומי כשהוא לעצמו איבד את קסמיו ואיננו לוקח יותר לבבות. השאלה הזאת בכלל איננה קיימת יותר בעולם. כמעט כל עמי־הארץ השיגו כבר את חירותם המדינית והם חיים את חייהם הלאומיים מתוך רציפות של קיום ומתוך מלחמת־קיום יום־יומית. והיהודים, הלא הם, כידוע, תמיד הראשונים לקליטת כל טנדנציה רוחנית חדשה, ביודעים ובלא יודעים; הם הראשונים להתלהבות והם גם הראשונים להתכחשות ולציניזמוס; בכוחו של הרעיון הלאומי אין אפשרות לקיים עתה בתוך היהודים תנועה עממית שופעת מסירות, אמונה והתלהבות הדרושות למפעל ההגשמה הציוני. לא – הם אומרים – שאין אנו יודעים איך להכות בחלמיש, אלא שמן החלמיש הזה אי־אפשר להוציא זיקים.

וישנם עוד כמה וכמה אותות מבשרים רעה אחרים, ששורשם נעוץ בתוך המסיבות האלה: הננו משתאים להד החלש שמוצאים דברינו בעולם היהודי, לקללה הרובצת על המזרע שלנו שאיננו מצמיח, לפטיש שאיננו מוצא סדן תחתיו ולכל עמל־השוא הזה המעתיק ממקומם רק גרגירי חול בודדים במקום להעתיק הרים. האם זה מקרה? האם דבר שהולך ונשנה, הולך ונמשך, ללא פרספקטיבה למוצא, הוא מקרה? אף זה שאין לנו כסף איננו רק חיסור מתימטי פשוט. “כסף, אומר בובר, הוא פסיכולוגיה”. הוא אחד הביטויים והבחינות של המנטליות ושל כליות ולב אצל עם. כשאיננו, בשעה שהוא נדרש – זהו אות שעוד מלפניו אין הענינים כשורה. גם במקום שהפאתוס הציוני איננו מתבטא בכסף, שוררת מבוכה איומה. הרוב הגדול במחננו מזין את עצמו בלי הרף בסורוגטים בכל ענפי הפעולה בפוליטיקה, בכלכלה, בתרבות ובפעולה חברתית. תנועת הנוער הציונית, התנועה החלוצית, זו שעליה הננו משליכים את יהבנו ואת תקותנו שהיא תתן לנו את הרזרבה הבונה ותגדל לנו את נושאי־משך־הזרע של הציונות – הולכת ומתרוקנת מתוכנה, הולכת ומזינה את עצמה בסורוגטים אף היא ומטפסת על הקירות לבקש לעצמה הצדקה אידיאולוגית מעבר לתפקידה היסודי. עצם התפקיד החלוצי, לעלות לא"י, לחיות בה בעבודה ולסלול את הדרך לבנינה, הועמד בצל של כל מיני תפקידים בדויים או תפקידים ממדרגה שניה ושלישית. גם הנטיה הנפרזת למעמדיות, לפרולטריות וכו' – הגמגום והווכחנות מסביב לשאלות אלה וקביעת כל מיני מסמרים מראש, מוכיחים שאף זו איננה נובעת מתוך הכרה או מתוך התלהבות אידאית, כי אם מתוך אימיטציה שטחית ומתוך התאמצות למלאות את הריקנות בפרינציפים מופשטים וב"השקפות עולם" מלאכותיות.

מול פני העובדות האלה לא כל כך קל להעמיד פנים אופטימיסטיים, כפי שעושים רבים בתוכנו. אי־אפשר לקפוץ מעבר לכל זה ע"י איזו קונצפציה כלכלית, פּוליטית, או חברתית. כבר בשעה זו הננו משלמים מחיר גדול מאד בעד ההשליה העצמית שלנו עד עתה ובעד חוסר שימת לב מספיקה לזה שמתרחש מבפנים, מאחורי החזות הקשה הגלויה. ההרגשה כי כך הענינים לא יוכלו להמשך הלאה, היא משותפת לכולנו. סוכנות או לא סוכנות, הרכבה כזו או אחרת של התקציב הציוני, אופני ארגון כאלה או אחרים ואף גם צורת התיישבות זו או אחרת – כל אלה תשארנה פּרובלימות־קלוקל שאין מהן תקוה וישע. כל עוד לא נצא מהמבוכה הרעיונית שהציונות טרופה בה וכל עוד לא נמצא פתרון לפרובלימה העיקרית והיסודית: איך להכניס שוב זרם דם חדש לתנועה (לתנועה הציונית בכלל ולתנועת הנוער והחלוץ העברית בפרט), איך להעמידה על קרקע המציאות של חובת־מילואים קונקרטית ומתמדת בלי אותו הנטל הכבד של מחשבות ספּקולטיביות שנטפלו לה כטפילים, המוצצים את שארית דמה ושודדים את כוחותיה החיוניים; איך להפיח רוח בעצמות היבשות, לעשות שוב את התנועה לתנועה חיה, הגדלה ונישאת ע"י כוחות דינמיים פנימיים; איך להחזיר לה את התעודה, את האמונה בתעודה, את הכרת גורלה ואת ההתלהבות לפעולה.

אחרת – שום דבר לא יעמוד לנו. בין אם יהיה כסף, עליה, עבודה ובין אם לא יהיו. בלי זה הננו צפויים לכשלון בכל אשר נפנה ובכל אשר נעשה. זרע רב נוציא – ונאסוף רק מעט מאד. מכל אשר נשים בחרט הזה אשר בידינו כיום יצאו עגלי־מסכה, אשר בעצמנו נבהל מפניהם אח"כ. (כלום לא נבהלנו מפני שנות השפע של העליה הרביעית ויצירותיה? כלום איננו נבהלים גם מפני כמה יצירות שיצרנו בעצמנו וטיפחנו בעצם ידינו? כלום איננו נבהלים מפני תוצאות החינוך שלנו ומפני עוד כמה וכמה פירות רמיה שמשילים העצים שנטענו?) כי מראות הנגעים אשר בעלים ובפרי, הם רק תוצאה מהקלקלה שנפלה בשרשים. נימטודות! – הגדרה טכנית השגורה כיום מאד בין חקלאי א"י לגבי מטעי הבננים והירקות, אבל נעלמה מאתנו לגמרי לגבי מטעי־החיים של תנועתנו.

בשאלה יסודית ומכאיבה זו נגע בובר בשיחותיו אתנו. יותר מאשר היה בדבריו משום מתן תשובה ופתרון, היה בהם משום העמדת הענינים בתוך שטח האור של ההכרה וההרגשה. אי־אפשר לענות על שאלה זו: עשה כך וכך לרפאותך, כשם שעונה רופא על מחלה אורגנית גלויה ונתונה לריפוי. כי זאת היא מחלת־הנפש, אשר יש לבקש את ריפויה באמצעי הפסיכואנליזה. בובר אומר כי יש צורך “Sich besinnen” לבוא לידי ישוב־הדעת ולהעתיק את נקודת הכובד מן המחשבה הפרינציפיונית אל המפעל הקונקרטי. אי־אפשר להעמיד מקודם רעיונות מופשטים כדי להכניסם אח"כ למציאות, כי אם צריך להתחיל מיד מן המציאות עצמה. לא משום איזה דבר ולשם איזה דבר – אלא משום אותו הדבר עצמו ולשמו. “הארץ הזאת, כיום הזה ובשעה זו”, לבנות אותה, להאחז ולחיות בה חיים ישרים – זאת היא המטרה המשיחה את כל המאוויים ואת כל התוכן הרעיוני של מעשינו. זהו היעוד. פרוצס ההגשמה לעצמו הוא התכלית הנכספת. מבלי לחשב חשבונות רבים על מה שהיה ועל מה שיהיה, מבלי לכוון בזה כוונות אחרות מלבד כוונת־המעשה ומלבד כוונת־הלב כלפי אותה הנקודה המגית, הסודית שאיננו יודעים שחרה, המקשרת אותנו מעולם ולעולם עם הארץ הזאת. לא בגלל איזו זכויות, כי בגלל הקשר הזה עצמו ובגלל זכויות החיים האלה עצמן. זוהי הנקודה הקונקרטית. “ירושלים של מטה”, במלוא משמען של המלים האלה. ע"י התפיסה הזאת של התפקיד יווצר שוב אותו הכוח הדינמי אשר ישא את התנועה, אשר יזין אותה, אשר יהיה לה לדת במקום הפורמולה הדוגמתית, המדינית, הלאומית או הסוציאלית: באופן זה תקום שוב חיבת ציון, לא במתודים הקולוניזציוניים שלה, כי אם בתוכנה האיכותי באמונתה הגדולה, בחיבת הארץ לשמה, למען חונן את עפרה ולמען חונן את עפר־יעקב בה. וכשנתהלך בתום לבבנו בקרב ביתנו – יווצרו כבר מאליהם צורות החיים הנאותות שאנחנו עמלים לשוא ליצור אותן בכוח המחשבה הפרינציפיונית והמכונה האורגניזציונית; יווצרו היחוסים החפשיים והבלתי אמצעיים בין האנשים, יקום רגש האחריות העצמית וההדדית, במקום רגש האוטוריטה המכוון כיום הזה את החיים החברתיים וימצאו להן פתרון כל אותן השאלות הקשות שהננו מתלבטים בהן כיום ללא מוצא.

האמנם אפשר לראות בדברים האלה הפשטה גרידא? האמנם הנוסחאות הללו שאנו משתמשים בהן כיום: “שחרור לאומי”, “שחרור פּוליטי”, “שחרור סוציאלי”, “חברה עובדת”, “אחדות המעמד”, “תחיה”, “גאולה” וכדומה, יש בהן יותר מדי לבטא את התוכן המציאותי של רצוננו הלאומי והאנושי? האם לא נהפכו אלה באמת לשמות שהתרוקנו, אשר מסיחים אותם שבעים ושבע ביום בלי כל כוונה ובלי כל מסקנה? האם אין אנו מרגישים כולנו שאכן פסק הפאתוס הפנימי של הנוסחאות האלה, שהן אינן אומרות מאומה, לא לנו ולא לאחרים, שאין בכוחן כיום לנשא ולהפעיל, וכי הדבר היחידי שאומר איזה דבר, שפועל, מפעיל, ומנשא הוא באמת המעשה הבלתי־־אמצעי, המפעל היוצר על אדמת א"י, לשמו ולשם הארץ?

הרעיונות שהביע בובר בשיחות אלה חותרים, בלי ספק, תחת הקונצפציה הפּוליטית של רבים מאתנו. לפיכך אותה אי־המנוחה שהתבלטה אצל אחרים מהמסובים לשמע הדברים. קשה לנו להרשות להטיל ספק בדברים שגדלנו עמהם במשך שנים רבות, שהתרגלנו אליהם כאל אמתות בלתי מפוקפקות ושבנינו עליהם תכניות והשקפות־עולם שלמות. גם כאן הננו בוחרים בדרך ההתנגדות היותר קלה, מבקשים לנו כל מיני אמתלאות כדי להרגיע את מצפוננו ותולים את כשלונותיה המרובים של קונצפציה זו בכמה וכמה גורמים חיצוניים. אולם, בובר סוף סוף לא בא אלינו באידיאולוגיה חדשה ולא הציע לנו מתודים של עבודה אחרים ולא שם בפינו נוסחאות אחרות. הוא רק תבע ישוב־הדעת והוכיח לנו כי קוטב השאלה מונח יותר עמוק מכפי שאנו מתארים לעצמנו, בשעה שאנו מדיינים בה לאור ההופעות. בישוב־דעת זה עצמו יש כבר מקצת מן התרופה, ומתוכו אולי יתגלו גם המתודים הטובים יותר, שיש בהם להרים את התנועה משפלותה ולהעמידה על גובה תעודתה.

תרפ"ז