אחת לתקופה יארע הדבר. כשמגיעים מים עד נפש, יקום מורד אשר ימלוך מאליו. ישים בעצם ידו כתר מלכות על ראשו, ינבא בשם ד', אם גם ד' לא שלחו. אלה הם משיחי־השקר בישראל, נושאי חזון העם, כאבו וסבלו ומשאת־נפשו לחרות ולפדות. זוהי ההתקוממות הקדושה של עם חדל־אונים, המחכה תמיד לקץ הפלאות ומנחש באותות השמים את תמורת גורלו הקשה והמר.

בעצם מהותו של משיח־השקר מונח היסוד הדרמטי. זאת היא שירת־גיבורים של עם אשר תקצר ידו ורוחו במלחמה ובקרב, אשר לא יעמוד לו כוחו למצוא את פורקנו במפעלי אדירים אשר בעולם ההגשמה – והוא מתחכם להתנקש בגורלו בתתו לעולם דת חדשה, בהשליכו רעיונות־גאולה ושחרור כלפידים בוערים לתוך חלונות ההיכלות השקטים, או בהציתו כל ניצוץ של מרירות ואי־שביעת־רצון ללהבת המהפכה. משיח־השקר זהו מי שמתמודד עם אלהיו. מי שהוגה את האמת הקדושה, באין יכולת להביאה לידי הגשמה. הוא כמעט נופל תמיד וגם מתבדה לפעמים, אולם בהסתבכות הטרגית של גורלו – השליחות שהוא נשא עוד תתעלה ותתרומם.

הפרובלימה של שבתי־צבי, אחד החזיונות המשיחיים אולי הכי מזהירים והכי טרגיים בדברי ימינו, שימשה חומר לכמה נסיונות ספרותיים. זהו, כמובן, אחד הקוריוזים בספרות העברית, שהחומר ההיסטורי היהודי, האפי והדרמטי, מוצא לו גואלים דווקא אצל בני עמי נכר או אצל כותבים בלשונות נכר. הספרות העברית, בעיקר בתקופה הכי האחרונה, ניתקה כמעט לגמרי ממקור לא אכזב זה של היצירה העצמית והיא נזונה עפי"ר ממשקע־המים של הבנליות השטחית. תרגום הדברים האלה ללשון העברית והצגתם על הבמה העברית בא"י, קובע לו משום זה ערך מיוחד; יש בו משום החזרת התורה אל אכסניה שלה.

בשבתי־צבי של ז’ולבסקי לא זכה החומר לעיבוד מושלם ומלא. על שטח העלילה הדרמטית צפה אצלו הפרובלימה של “אירוס ופסיכה” אשר המחבר מטפל בה ברבים מחזיונותיו. קשה לנחש מהו העיקר בשביל המחבר בחזיון זה: המערכה השלישית, אשר בה אירוס שרה עם אלהים ויוכל לו, או עצם החומר ההיסטורי והמוסר השכל שלו. אבל, למרות אי השלמות אפשר לחשוב את שבתי־צבי של ז’ולבסקי ליצירה אמנותית בעלת קוים מונומנטליים. – – –

תרפ"ז