בהוצאת שטיבל הופיעו, אחרי תוחלת ממושכה, שנים־עשר השירים הראשונים של האיליאס להומרוס, בתרגומו של טשרניחובסקי.

הספר מונח לפני, שמח כבנתינתו. תפארת הנעורים והדרת השיבה של שירת העולם, המפתח אל ה"אמהות", אל תקופת האלים והגבורים, בה הושתתו היסודות של תרבות אירופה ועליהם היא ממשיכה לבנות את עמודיה ואת קירותיה עד היום.

הנני משהה את הספר ביד, בודק את מקום הדפוס: “ראם” בוילנה, זה משוה קצת גון ארכאי, במקום זה נדפסו הש"סים הגדולים שבהם למדו ושננו לעצמם בחורי ישראל כי “ספרי הומרוס אינם מטמאין את הידים”, ולא ידעו מה דקאמרי רבנן, או ידעו ו"נאחזו כצפרים בחבלי דמיונם"…

הנני מרימו ושוקלו כאשר שוקלים את הזהב הטוב; הה, משקלו גדול מכפי שמורגש בכף היד, זהו שטח של גרויטציה בהיסטוריה התרבותית, שממנו מתחילה כל מערכת־כתב חילונית לקבל משקל ולהקרא בשם ספרות. ואני תמה: איך אפשר היה בלי מעין קדומים זה ובלי החלונות האלה הקרועים אל העולם העתיק? איך אפשר לדבר על השכלה ספרותית, איך אפשר בכלל לנהל ספינת־ספרות בלי הכוכב הזה המורה את הדרך?

כמה רחוקים־קרובים השמות והמאורעות! הכל כאן תנועה, תמונה, משל; הכל שופע כאן בריתמוס אדירים. בני־האדם מתחילים רק לפרוש ולצאת מעולם הדימונים, עוד האלים מתהלכים ביניהם, מאמנים אותם בהליכותיהם על פני האדמה, כאשר תאמן האם את עוללה בצעדיו הראשונים – ובכל זאת כמה בגרות של חיים, כמה עצמה, כמה התאבקות עם הגורל וכמה טרגיות אנושית!

האין כאן באיזה מקום פרידתו של הקטור מאנדרומכה? עיני נעורים כיסו פעם את הדפים האלה בנטפי דמעות, כשם שכיסו האמהות את הדפים של מכירת יוסף בצאינה־וראינה. הה, פרידה זו! כמה שרו עליה אחרי כך, בעטי משוררים ובמיתרי כנורות, במכחול־ציירים, במפסלת־פסלים ובמשחקי מומוס – ואעפי"כ, כאן רק כאן, היא נוקבת עד תהומות הנפש, מה יהמה הלב לאנדרומכה לבנת־הזרועות ולילד השעשועים אסטיאנכס בהתחמקו בצוחה מזרועות אביו האומר לנשקו בטרם יצא לקרב, “כי נבהל מנוגה הנחושת וציצית רעמת הסוסים, המנפנפת בנפנוף איומות בראש קובע הקטור”. הה, אסטיאנכס! – הסוף כאן יותר עצוב קצת מאשר במכירת־יוסף. הוא לא יגיע למלכות. חרון אף אכילס יעבור, איליון הקריה הקדושה של טרויה תיכבש סוף סוף ותחרב ואותו את אסטיאנכס הקטן יקחו האכיים “עדויי המצחות” ויהרגוהו, למען לא יגדל ממנו הקטור חדש.

מה נשתנה בטרגדיה זו במשך שלושת אלפים שנה? מיליוני נשים לבנות־זרוע פתחו בודאי בשנות המלחמה האחרונה בדברי אנדרומכה:

"הוי, יקירי, גבורתך גם תהיה בעוכריך ואינך

חס גם על בנך העולל, גם עלי האומללה" –

ומיליוני אסטיאנכסים נבהלו בודאי למראה כובע הפלדה והתחומשת האפורה של אביהם וצנחו בצווחה אל חיק המינקת. בוורדין כמו בטרויה. הומרוס שר זאת מול פני הדורות, לפנים ולאחור.

הראשונה בשתי היצירות האפיות של יוון בהכסמטרים עברים! טשרניחוסבקי מעניק את מתנותיו לשירה העברית משני אוצרות מלאים ומבורכים. הספרות לא תשכח לו לעולם את האידיליות היפות, את “ברוך ממגנצה”, את “חתונתה של אלקה” וכהנה וכהנה, אך היא לא תשכח לו גם את קרן־הברכה אשר נתנה לנו בעברית את “שירת היאותה”, את “קלולה”, האפוס הפיני, את שירי אנקריאון – ועתה את האפוס היווני. התודה שאנו רוחשים לו בעד זה איננה רק בעד הנאת הקריאה, אלא בעד הכנסת נשיבות־רוח חזקות וקדומות לתוך הספרות השירית החילונית שלנו, בעד הכנסת מצפון ומצפן לתוכה.

תרגום? – מי שנותן את אלה לספרות, מעלים עליו כאילו יצרם.

תר"ץ