בכל בית־מרקחת מסודר, בין שורות הצנצנות והבזיכים הגלויים, נמצא באחת הזויות ארון קטן, סגור ואטום, שעל דלתו מצויירת, כרגיל, בצבע ירוק, גולגולת של מת בתוך תצלובת של קני־עצמות, כדי להזהיר על סמי־הרעל הנמצאים בו. לאמיתו של דבר, אין רעל בארון זה, או ביתר דיוק: אין כלל רעל במציאות. ישנם דברים מזינים מאוד, חמודים למראה וטובים למאכל, העלולים ליהפך לרעל בבטנו של אדם, ויש רעל מוחלט אשר באופן שימוש ידוע הוא הופך לסם מרפא. האזהרה אינה באה אלא על דרכי השימוש בסמים אלה, הדורשים ידיעה ובחינה מדוקדקת. מה שנאמר כאן בעולם החומר חל גם על עולם הרוח. אנו נפגשים לעתים בספרים ובדברי ספרות, שנולדו על ברכי הכשרון והכוונה הטובה, שכל קורא מבחין, המחונן בחוש בקרתי ובמחשבה עצמית, עלול למצוא בהם תועלת רבה להרחבת ידיעותיו, להעשרת רשמיו ולהעמקת הכרתו – ואעפי"כ הם מעוררים ספקות רציניים אם ראויים הם לבוא בקהל הרחב ואם תוצאות השפעתם אינה עלולה להיות הפוכה מזו שאליה התכוונו מחבריהם ומו"ליהם. ספקות כאלה מעוררים סוג ידוע של ספרים על ההיגיינה המינית, שלקורא התרבותי הם יכולים להיות מדריכים נאמנים לטהרת־חיים ולקורא בלתי מבוגר הם הופכים עפי"ר מקור לגירוי יצרים ושחיתות מוסרית. ספקות מעין אלה עוררו בקרבנו בשעתם כמה ספרי רפּוֹרטג’ה, שכוונתם היתה, לכאורה, להעלות לעיני העולם את זוועות המלחמה הקודמת ואת תוכנה וטעמה הנפסדים (בתוכם גם ספרו של רימארק “במערב אין כל חדש”), אך מכיוון שלא הושקע בהם הכשרון וכוח ההוכחה האמנותית, שהשקיע טולסטוי ב"מלחמה ושלום", היה האפקט שלהם הפוך לחלוטין, במקום נידוי המלחמה, הפכו ספרים אלה למקור של רומנטיקה לאומונית אצל מיליוני קוראים צעירים וטיפחו בהם את הערצת המלחמה והרפתקאותיה.

וספקות כאלה מתעוררים אצל רבים מאתנו עם העובדה שספרו של ראושנינג “שיחות היטלר” תורגם לעברית ונפוץ עתה באלפי טפסים, בכל חוגי הישוב ובכל גיליו. אין כוונת הדברים כאן לטפל בשאלה ספרותית, כי אם בשאלה דידקטית וחינוכית. שני שותפים בספר הזה: היטלר וראושנינג; היטלר “גיבור התקופה”, הנמסר בשיחותיו תוך גלוריפיקציה מרובה וראושנינג המלווה את השיחות הללו בהערות בקורתיות אחדות. ונשאלת השאלה: השפעתו של מי משני אלה עלולה להיות על העליונה אצל הקורא ההמוני, אצל הנוער, אצל האינטליגנט לחצאין, זה הטיפוס השכיח ביותר בתוך העדה המנומרת שלנו, אצל אלה החיים בכלל בעולמם הרוחני “מן היד אל הפה” ועשויים להתרשם תמיד מהמלה האחרונה, הנוצצת ועתירת המעוף והדמיון המהפכני? אין המדובר, כמובן, על השפעה ישירה. אין כל שמץ של חשש שמישהו מתוך מחנה היהודים יהפך פתאום למעריצו או לאוהדו של היטלר. זה לא יקרה עולמית. יותר מדי אנו מרגישים על עורנו את שבט אפו של השטן הזה. אבל ההיטלריזם, כלומר סגנון מחשבה זה, המתגלה בכוח דימוֹני, מרקיע שחקים וחובק זרועות עולם, הקולע לעתים בחצי בקורתו לנקודות תורפה ולחולשות חברתיות רבות והמבהיק באיניציאטיבה שלו שאינה יודעת תחומין ובתכניותיו הארכיטקטוניות המעפילות לקראת בנין “עולם חדש” – היטלריזם זה, יש לו אלפי צנורות להשפעה משחיתה על המחשבה הרופסת של הדור, גם בשעה שהיטלר עצמו מופיע בעיניהם כשד משחת.

אף “השדיות־משחת” עצמה יש לה קרקע קליטה מוכן בנפש הדור הזה. אין אנו מרגישים כלל כיצד היא קונה לעצמה שביתה בתוכנו, איך היא משפיעה, איך היא הופכת לרוח־שקר בפי נביאי ציבור רבים. הבעיטה המתרברבת בערכין ידועים, הלעג למוסר מזה והלעג למדע מזה, העמדת שרירות־הלב במקומם, והצהלה לקראת הכוח האימוֹציאונלי הבונה עולמות ומחריבם – דברים אלה צודים מאוד את הלב. הנטיה לאבנטוריזם, בעל קוים נועזים, חיה תמיד בתוך ההמון ובתוך הנוער ובתקופה הנוכחית יותר מאשר תמיד. הוא מעריץ מטבעו שודדים גדולים בעלי תחבולות מפוארות, שמצודתם פרושה על שבילי עולם רחבים. ספרות ההרפתקנות היא עד היום הנפוצה ביותר, החביבה ביותר על הרבים. בקלות נקלט “מוסר השודדים”, זה אשר דשואנג־דסי, הוגה־דעות סיני מהמאה הרביעית לפני ספירת הנוצרים, מונה בו חמש “מידות טובות”: אינטואיציה, כדי לדעת היכן אפשר לבוז; אומץ־רוח, לפרוץ ולהיכנס הראשון אל המחתרת; הרגשת־חובה, כדי לצאת האחרון; חכמה, כדי להעריך מראש אם יצליח המעשה או לא; ולבסוף גם לב טוב, כדי לחלק את הביזה שוה בשוה עם חבר מרעיו. אבל בקושי, בקושי רב נקלטת הבקורת כלפי ה"מוסר" הזה וכלפי עצם מעשה השוד כחטאה גדולה בהליכות העולם והחברה.

מה טעם היה, איפוא, בדבר, לתרגם את שיחותיו של שודד־עולמי זה לעברית, לעשותו ספר עממי דוקא בתוכנו היהודים, להפיצו באלפי אכסמפלרים, להגיש את הפּורנוגרפיה המדינית שבו כמזון רוחני לנוער שלנו? כשם שכל ספרות אינה חדלה להיות פּורנוגרפית ע"י כך שהמחבר שם את ניבול־הפה בפי גיבורו בלבד – כך גם פּורנוגרפיה מדינית אינה מתכשרת בזה שהמחבר מוסרה, באופן אובייקטיבי כמעט, ע"י אחר. אם בכלל נכתב ספרו של ראושנינג ברוח כנה, כדי לגלות את הסכנה החמורה שבחזיון היטלר, ולא כדי לתפוס את האנשים בחולשתם ההמונית ולעורר בקרבם אהדה והערצה לגיבורו (ודבר זה דורש עדיין בירור!) – הרי הוא מכוון לכל היותר לחוג מצומצם של קוראים בעלי טביעת־עין פוליטית ומוסרית, שיודעים להבחין היטב בין להבות קדושות לבין אורות מטעים. ואם היה טעם פוליטי לתרגם את הספר הזה לאנגלית ולצרפתית כדי להפנות את שימת לבם של החוגים המדיניים והאינטלקטואליים באנגליה, באמריקה ובצרפת, למזימותיו ולתכניותיו של היטלר ולהזהירם מפניו – איזה טעם יש בתרגומו לעברית? האמנם כה גדול הצורך להראות לנו את היטלר בפורפוריה שלו? האם ספר כזה, בתקופה שאנו חיים בה, הוא בבחינת ספרות סתם, נייטרלית, שהקריטריון הספרותי בלבד קובע בו?

תאורו של ראושנינג את היטלר כאנטיכריסט, השופע קסמים וכוחות סוגסטיביים כבירים, עד שהמחבר עצמו מודה וחוזר ומודה שהושפע מהם מאוד, מוכיח באיזה כלים אינטלקטואליים דקים יש לגשת לחומר הזה שהוא עורך לפנינו בשיחותיו. הסכנה העיקרית שבכל משיחי־השקר היא בזה שלמראית־עין הם דומים בכל למשיחי־אמת. באגרת השניה אל התסלוניקאים שבברית החדשה, שבה ניתנו הסימנים של האנטיכריסט, נאמר: “כי לא יבוא (יום ד') בטרם יהיה בראשונה המרד, ונגלה איש החטאה ובן־אבדון, המתקומם והמתרומם על כל הנקרא אל או עבודה, אם כי גם ישב בהיכל אלהים כאלהים ומראה עצמו כי אלהים הוא”. אך דא עקא שרוב האנשים אינם יודעים להבדיל והם נמשכים בחבלי־הקסם המטעים ומאמינים באמת שכוחות “החטאה והאבדון” הם כוחות בנין ושחרור. יהיה זה פירוש בלתי נכון לקורות התקופה הנוכחית, אם נייחס את ההצלחה שהאירה עד כה פנים להיטלר, לכוח הנשק החמרי והצבאי בלבד. טרם שכבש את אירופה באוירונים, בטנקים ובחיילים – כבש אותה, באותו הרוח שבא לידי ביטוי בשיחותיו. הוא כבש ברוח זו קודם כל את גרמניה עצמה, שנפלה לתוך זרועותיו ללא היאבקות והתגוננות; הוא כבש בה את אוסטריה, במידה רבה גם את צ’כיה, את עמי הצפון ולאחרונה גם את צרפת. אפשר לומר שהוא אפף את כל העולם התרבותי בקסמי־השוא שלו, וגם אלה שלא הודו בו בעצמו והסתייגו, תוך בקורת, לשיטת הממשל שלו, קלטו לתוכם, מי פחות ומי יותר, את הניצוצות הניתזים מן המתח הגבוה של פעילותו הרוחנית. גם האנטישמיות ותורת הגזע שנפוצו במידה מבהילה כזאת בעולם, אינן רק קטגוריות כמותיות ופרי של פרופוגנדה זריזה בלבד, אלא קטגוריות איכותיות, “זרע נאמן” של תפיסת עולם היטלראית שנפל על קרקע חמה ותפוחה. לא פחות משנאנק העולם כיום תחת כובד הנשק הנאצי, הוא נאנק תחת כובד הרוח שלו – והיאבקותה של בריטניה בשעה זו עם הפלישה הרוחנית אינה פחות עצומה מהיאבקותה עם הפלישה הצבאית.

ומוזר הדבר שגם עולמנו אנו, אשר ידו של היטלר היתה בו הראשונה להכותו לרסיסים ולהשפילו עד עפר – אף הוא אינו נקי מהשפעה היוצאת מן הרוח הדימונית הזאת. כשאנו קוראים את דברי הלעג הנאמרים לעתים קרובות מאד בעתונות העברית, בכינוסים יהודיים ובגילויי דעת של עסקני צבור שונים על חשבונה של הדימוקרטיה, על חשבון הפרלמנטריזם; כשאנו קוראים נוסחאות סוציולוגיות ידועות אשר מכוונות את אורן כלפי “סדר חדש” נכסף בחיינו אנו; כשאנו שומעים וקוראים פה ושם דברי הערצה לכוח, דברים המעלים את הנשק והמלחמה, לא כהכרח־לא־יגונה לצרכי התגוננות, אלא כעיקרון מוסרי – איננו צריכים לחפש הרבה כדי לדעת מתוך איזה מקורות מפכים מושגים אלה. יותר מזה: כל אחד מאתנו, גם זה המתעב את היטלר ואת ההיטלריזם בכל נימי נפשו, נתפס לעתים לא רחוקות בכשל־שפתים היטלראי בביטויו הציבורי, או בכשל־־רוח היטלראי בהערכת נימוסי חברה ואומה.

לפיכך בתקופה הזאת ובאוירה רוחנית זו, יש בזה שגיאה דידקטית וחינוכית לתרגם לעברית ספר המציג את היטלר בשלל צבעים של אישיות כבירת־כוח ועזת־דמיון ומלווה אותה בדברי בקורת מעטים המובנים רק לצנועים – ולעשותו לספר עממי. אין לנו כל יכולת של פיקוח צבורי על “האיניציאטיבה הפרטית” בהוצאות הספרים השונות, והננו מביטים לעתים בחוסר אונים גמור על הצפת השוק בספרות בלשים, או בספרים וחוברות אחרים סרי־טעם ונפסדים בתוכנם ובלשונם. אך לגבי ספרים היוצאים בסיוע של “מוסד ביאליק”, מן ההכרח שתהא בחינה רצינית, אם מלבד אשר הספר “חדש” הוא ו"מושך את הלב", הוא גם “מקנה דעת” או גונב דעת.

תש"א