בשכונה הזאת שאני בה תושב ארעי, אני רואה אותו כמעט יום יום, לפנות ערב, אחר השקיעה, עושה את הצעדה היומית שלו לאורך הרחוב החסוי בצל אורנים וברושים. ראשו הסוקראטי, שטבעת שער מאפיר מקיפה את קרחתו, שחוח, עיניו למדרכה, הידיים על פי רוב מאחורי הגב. מאחור הוא נראה כמעט כגיבן, בקומתו הנמוכה, בכתפיו הרחבות נטויות לפנים, כך כשהוא מזדקף לרגע, מסתכל על סביבו, כמחפש דבר מה – ואולי שמע קול ציפור – הדורת גאווה היא צורתו המאוששת.
הכרתי אותו לפני שנים רבות ושנים רבות לא ראיתיו. כאילו נעלם מנופה ומקולה של הארץ. עכשיו, כשאני מברך אותו לשלום, הוא מתעכב לכמה רגעים, שואל מה נשמע, מה המצב, כאילו אני השגריר של ההווה בשבילו. הוא נושא את ראשו (הידיים מאחורי הגב), עיניו החכמות נטויות אליי בסקרנות לשמוע, אבל אינני בטוח שהוא מקשיב. יש איזה זיק של אירוניה במבט. וכשאני מסיים לומר (לדווח) מה שיש לי לומר, הוא שותק רגע, אחר כך אומר: “קראת את בנדטו קרוצ’ה?” או פעם אחרת: “אתה מכיר את הדרשות של מייסטר אקהארדט?” וכך יכול הוא, בסופו של דו שיח קצר, אגבי, להזכיר שמות כמו ארסמוס, גליליאו, אורטגה אי־גאסט, הרצן, אבן־גבירול, בורכארדט, קארלייל, מארקוזה. או לעורר את תשומת לבי לסופר שגילה זה עתה: “קראת אולי את ‘טרה נואסטרה’ של קארלוס פואנטס?” – “לא, לא קראתי”. “כדאי, מעניין”. וכשהוא אומר “מעניין”, אין זה שבח דווקא. אפילו נימה של הסתייגות יש בזה, אבל ראוי לתשומת לב. יש בספר, כנראה איזו נקודה מעניינת. אולי רמז לעניינים המעסיקים אותו (אותנו?).
חי בעולם אחר, אני חושב כשאני רואה אותו פוסע על המדרכה, שחוח. שחוח תחת הר של מחשבות. הוא איש ערירי, אני יודע. את דירתו ראיתי מבחוץ: חדר או שניים בקומה הראשונה, הפונים אל חצר אחורית, שהיא גינה צפופה בעצים ובצמחי נוי. חלק מספרייה גדולה נראית מבעד לחלון המואר. מה יש שם עוד? – מקרר במטבח, בוודאי, שמתוכו הוא מכין לו את ארוחותיו בעצמו. המקצוע: הומניסט. אולי במובן של המאה השבע עשרה.
אבל הוא קורא את העיתון, למדתי. וגם, מה שמפתיע במקצת, רואה טלוויזיה. כך שדברים שאני משמיע לו, בתשובה לשאלה, ושעיניו הסקרניות מביעות שחדשים הם לו, אינם חדשים כל עיקר. העמדת פנים זו היא חלק מן התרבות ההומניסטית שלו, אני אומר לעצמי, או מן הנימוס האירופי הישן (יליד פראג? וינה? ברלין? ואולי גאליציה?). “וולטיר היה סובלני?” – הוא מחייך – “לא, קנאי חסר מעצורים. רוב האימרות שמייחסים לו בדבר הסובלנות, מייחסים לו בטעות”.
הוא כותב בוודאי איזה ספר גדול, ספר הגות, שעובד עליו עשרים שנה. ואולי לא, אולי לא מייחס לזה כל חשיבות.
אבל רואה טלוויזיה, כאמור, וכך, בראשית שבוע זה, הוא אומר, בעיניים נוצצות: “ראית את הריאיון עם הגברת סאדאת? יפה, לא?” – “כן”, אני מסכים אתו ומוסיף כמה דברים בשבחה. “כן, יש בה אצילות…” הוא אומר והמבע בעיניים כאילו מתרחק לאיזו מחשבה רחוקה), ואחר כך: “חוש המידה, תכונה נדירה מאוד אצלנו. לדעת לומר דברים במתינות הראויה, ללא הפרזה. בחום, אבל בטמפרטורה הנכונה, לא לצאת מן הגדר. לשמור עליה. זה מעורר כבוד”. אני מציין כמה חידושים שמצאתי בדבריה, כמו ההבנה שגילתה להיותנו עם קטן, שסבל תמיד מרדיפות, ומדינה קטנה שהייתה נתונה במצור, מוקפת אויבים, שלגביה יש למלחמה משמעות הרבה יותר קשה מאשר למצרים. דברים כאלה לא שמענו עד כה מפי אף אישיות ערבית. “כן, היא דיברה כאישה… כאישה נאורה”, הוא מחייך בחיבה הנתונה לדוברת. אני מציין עוד את התופעה של השתגרות דברים שאך לפני שנתיים היו בבחינת לא ייאמן: הדו שיח הטבעי, ה"נורמלי", ההתרועעות בדומה לזו שבין נציגים רשמיים… כמעט כמו מובנת מאליה…
“כן, כן…” הוא אומר בפיזור מה, או אולי מתוך ספקנות. אחר כך, כמתעורר ממחשבה שהסיחה את דעתו לעניין אחר: “אז מה אתה אומר, כל זה יוליך לשלום?”
אני מתוודה שרגשות סותרים מתרוצצים בי: מצד אחד אני רוצה להאמין (כן, רוצה להאמין) שתהליך זה, יש בו “דינמיקה פנימית” שלא תוכל להיעצר, כי, לאחר הכול, הכמיהה לשלום היא כמיהה אמתית בשני המחנות, ואם רק ניתן לה סיכוי היא זורמת בדרכה וגוברת על החשבונות הרבים; מצד אחר, אינני יכול להיפטר מן החשד שאולי כל הצעדים הללו הם חלק ממזימה גדולה, שבה אנו מפורקים מעט מעט מנשקנו, הביטחוני והפוליטי, הכלכלי והחברתי, וברגע מסוים,… כיהודי, אני אומר, בעל זיכרון היסטורי, הלב לא נותן לי לזלזל באזהרות הקשות ביותר, אינני משוחרר, כנראה, מאינסטינקט הפחד מפני הסכנה של חיה נרדפת…
הוא מתבונן בי, מחייך, שותק, אחר כך אומר: “ההיסטוריה איננה מדע, היא מסתורין”.
“כלומר, ההיסטוריה איננה בת הוכחה, גם לא בראייה לאחור, נדמה לנו כי רטרוספקטיבית אנו מבינים את השגיאות, וכי אילו היה גלגל הזמן סב לאחור, היינו יודעים את הדרך הנכונה. זוהי טעות. בשום דילמה מן הדילמות שבפניהן ניצבה האנושות, אין שום אפשרות להוכיח באופן חד־משמעי שדרך אחת צדקה והדרך השנייה היא היא שהובילה לאסון”.
“למשל?”
“למשל? כל המלחמות, הכיבושים, המהפכות… האפשר להוכיח באופן חד משמעי, גם היום, לאחר מה שאנו יודעים על המתרחש בברית המועצות, אם צדקו המנשביקים או הבולשביקים?… כחכמים לאחור…”
“יש לך קצת פנאי? תלווה אותי, אם כן”.
תוך כדי הליכה הוא מדבר: “הבט… כמה דשו אצלנו בדור האחרון, בארץ, בשאלה מי צדק בזמן מלחמת היהודים ברומאים, הקנאים או המתונים, או כפי שהציגו את זה בניסוח פיליסטרי – הבררה בין ‘מצדה’ ל’יבנה'. היש לנו אפשרות להוכיח שאילו גברו אנשי ‘יבנה’, היה החורבן נמנע? או להפך – שהיה נמנע אילו היה כל העם מאוחד עם הקיצוניים? אין שום אפשרות להוכיח! אפילו במחשב אי־אפשר להוכיח את הדבר, ואגב, שים לב, שגם היום, עם כל התפתחות האלקטרוניקה, שום צעד פוליטי אינו נקבע על ידי מחשבים! לא הם קבעו את כניסתה של אמריקה למלחמת וייטנאם ולא הם הוציאו אותה ממנה! והרי לכאורה אפשר היה לקבל תחזית מדויקת על התוצאות!… או הציונות! עצם הציונות! הנוכל לומר היום שאילו הייתה המדינה קמה עשר שנים לפני כן – הייתה נמנעת השואה? ואילמלא הייתה הציונות מתגשמת מלכתחילה, אלמלא הרצל, העליות לארץ, ההתיישבות בה – האם היה זה קץ העם היהודי? מי יודע?”
“אתה כופר בבחירה, אם כן”.
“לא לא! איך יכול אני לכפור בבחירה כשהיא עובדה! תמיד הייתה בחירה! אני רק אומר שהבחירה אינה נעשית על פי חוקי ההיגיון או על פי חישובים שאפשר להוכיחם, על פי חוקים אחרים”.
לאחר כמה צעדים: “אתה אומר שמתרוצצים כך רגשות מנוגדים. אני מבין אותך. אבל הסתירה איננה רגשית, היא מהותית, טבועה בדבר כשלעצמו. הנה, תאר לעצמך… תאר לעצמך שבעוד שלוש או ארבע שנים פורצת בכל זאת מלחמה בינינו ובין מצרים, בינינו ובין כל מדינות ערב. אפשרי. שני הצדדים, המתונים והקיצוניים כאחד, יטענו שצדקו, שחזו את הדבר מראש. מתנגדי ההסכם יאמרו: הנה, זהו בדיוק מה שניבאנו! האם לא הזהרנו? אלמלא החזרתם את השטחים, את הנפט וכו', היינו חזקים יותר, האויב לא היה מעז לפתוח במלחמה! ו’אנשי השלום' יאמרו גם הם: הלא אמרנו שקודם כל יש לפתור את הבעייה הפלשתינאית, לא פתרתם – וקרה מה שמוכרח היה לקרות! ואחרים יאמרו: האם אפשר היה לנהוג אחרת תחת הלחץ האמריקאי שאיים עלינו בבידוד גמור?… ובכן היש אפשרות לוגית להכריע מי צדק?”
“זוהי מחשבה מטפיזית. בפוליטיקה צריך לבחור, באחת משתי דרכים או באחת מדרכים רבות”.
“כן, בפוליטיקה צריך לבחור…” הוא אומר ומוסיף לפסוע בראש שחוח, כאילו אומר: אני אינני פוליטיקאי.
אני נזכר שבשנים הראשונות למדינה פרסם שלושה־ארבעה מאמרים גדולים, אזוטריים. אחד מהם על התפיסה ההיסטורית ב"מלחמה ושלום", עשה עלי רושם גדול, מאז נשתתק.
“אמרת שהבחירה נעשית לא על פי חוקי ההיגיון,על פי איזה חוקים?”
“האמונה”, הוא נעצר באחת בהילוכו, “כל הבחירות הגדולות בהיסטוריה, גם הפוליטיות, נעשו על פי האמונה. האמונה חיפשה אחר כך את ההיגיון להצדקתה, האמונה צדקה, ההיגיון לא צדק, כי ההיגיון שווה לכל האמונות ואין יתרון לאחד על השני. לאמונות יש כוח שהוא חזק מן ההיגיון ועומד מחוצה לו. ההיגיון הוא בקווים ישרים, האמונה היא פרבולית. יציאת מצרים אירעה על פי אמונה, לא על פי היגיון, המדינה קמה מכוח אמונה, לא מכוח היגיון. גם ההכרעה של סאדאת לפתוח בצעדי שלום עם ישראל באה לו מכוח האמונה, לצ’מברלין היה היגיון ללא אמונה, הוא נכשל, לצ’רצ’יל הייתה אמונה, שרק אחר כך נמצא לה הגיון היגיון, מפוקפק למדי, הוא הצליח”.
“גם להיטלר הייתה אמונה…”
“נכון, גם היא ללא היגיון. מלחמת העולם הייתה מלחמת אמונות. אחת האמונות ניצחה. ההיסטוריה היא עניין אנושי, נעשית על ידי בני אדם. כשם שמהלך חיי אדם הוא לא הגיוני, בגדר המסתורין, כך גם מהלך ההיסטוריה”.
אני מנסה ליישם את תפיסתו למצב הנוכחי, לדילמה שבפניה אנו עומדים. הרי פועלות כאן אמונות שונות, מנוגדות. אני אומר לו של"גוש אמונים", למשל, יש אמונה גדולה.
“אמונה גדולה?” הוא מחייך, “להפך! יציאה מגדר האמונה! ניסיון להיות לא־אני! היהדות הדתית מעולם! מעולם! לא ראתה בכיבושי שטחים ובשלטון – מטרה! כל העניין הזה זר לה, מנוגד לחלוטין! היהדות בכל הדורות בארץ ובגולה, כשעמדה בפני גורמים היסטוריים חזקים שלא הייתה לה שליטה עליהם – התכנסה! למדה תורה! יצאה ממעגל הכוח אל מעגל פנימי שבו מצאה את כוחה! מה שהם עושים זו התכחשות! תחליף אמונה!”
אחר כך: “הצרה היא גם הצד השני, התנועה הנקראת ‘שלום עכשיו’, אין לו אמונה גדולה. פוליטיקה. שיקולים הגיוניים, נכונים או לא נכונים, תמיד אפשר לסתור אותם. עניין של פיקחות. מי שפיקח יותר קל לו מאוד להוכיח להם שאינם צודקים ולהפך. שטחי מאוד. מי הם כל האלפים האלה? אנשים צעירים חסרי שורשים, משקל קל, יוצאים להפגנות, קוראים ססמאות… משקל קל, אילו הייתה באמת אמונה גדולה…”
“כן, כל זה טוב ויפה”, אני חושב, “אבל מה המסקנות? האם יש לו פתרון?”
“לדעת מי אתה! להיות אתה!” הוא אומר בביטחון, “החמה היא לא לבחור בין שתי דרכים שסיטואציה חיצונית מסוימת מעמידה בפניך אלא בדרך השלישית, מחוץ למעגל. זו הייתה תמיד החכמה היהודית העמוקה. כשאתה מגיע לדרך השלישית – כל הסתירות מתיישבות”.
אנו מגיעים לקצה הרחוב.
“אגב, קראת את ‘אבות אבותינו’ של איטאלו קאלווינו, שיצא עכשיו בעברית? כדאי, מעניין!”
וכך אני נפרד מעליו. רואה אותו פוסע שחוח, מתרחק אל בדידותו. יש לו ארץ ישראל אחרת, קטנה, אולי גדולה כעולם מלא.
מאי 1968
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות