ערב אחד, לפני כשנתיים, יותר, באתי לשיחה עם בני נוער בעיירה גלילית אחת. השיחה הייתה בענייני ספרות, וכדרך רוב השיחות האלה נתגלגלה גם זו לענייני חברה ופוליטיקה. היה שם, בין תריסר הנערים והנערות, אחד מבוגר יותר, כבן 20 או 21, בעל פנים בהירות ועיניים תכולות־אפורות, שלא לקח חלק בשיחה, אך עיניו לא סרו ממני, וכאילו בלעו כל מילה מן הנאמר.

לאחר שנסתיימה השיחה עוד עמדו סביבי במועדון כמה נערים, שאלו שאלות, והוא ביניהם, שמע וחיוך ריחף על פניו. חיוך כזה, כשל מי שמבין יותר מאחרים. אחר כך, בתגובה לאחד המדברים, אמר בקול שקט כשהחיוך לא סר מפניו: “עטלף הוא לא סמל. עטלף זה גלגול”. “גלגול של מה?” שאלתי. “גלגול של ארמילוס”, אמר, שאלתי מאין לו, והאחרים השיבו במקומו, בבדיחות דעת, בלגלוג שמתוך חיבה, שהוא צייד ציפורים, והוא יודע כל ציפור גלגול של מי היא. “צייד ציפורים?” תמהתי. “כן”, אמרו, “הוא צד ציפורים, ואם מוצא יפות במיוחד, הוא שׂם בכלוב ומוכר אותן, עומד על הכביש הראשי או מוסר לאכסניה הסמוכה למכירה, ויש לו שובך בחצר”. ומישהו הוסיף שהוא ניזון מפרות בר ומצמחי בר.

כשליווה אותי המדריך אל המכונית, שאלתי אותו על הבחור. אמר לי שהוא “בחור מוזר”: הגיע ארצה מפולין בהיותו תינוק, אביו מת בהיותו בן שש ואימו פולנייה, ספק נתגיירה ספק לא, והיא עובדת ניקיון בקופת חולים. בגלל אותו ספק, ואולי בגלל התמהוניות שלו, פטרו אותו מן הצבא לאחר כמה חודשים. ביום הוא משוטט בשדות ובחורשות, וכמסופר, צד ציפורים וקצת עוזר בזה לפרנסה, ועוזר הרבה בבית לאימו, שהוא אוהבה מאוד. מרבה בקריאת ספרים, ואף כי עיתונים אינו קורא ואין לו טלוויזיה בבית, מצוי היטב בכל הנעשה במדינה. בעיירה מלגלגים עליו, אך מכבדים אותו. כשהוא משמיע דעה, יש בה תמיד איזו “הברקה”.

שבועיים לאחר אותו ערב, קיבלתי מכתב ממנו. במכתב נאמר כך: "אולי יתעניין כבודו (כבודו? התפלאתי. הלא דיברנו כאיש אל רעהו!) בחלום שראיתי לפני שני לילות, זה החלום:

נשר עף מן המדבר הדרומי וציצת נוצה ירוקה בפיו, הנוצה הבריקה בשמש. הוא התייצב בראש כיפת הסלע שעל הר הבית והניע את ראשו הנה והנה כאילו מצפה. בא שועל והתיישב לרגלי המסגד על המרצפות. הנשר לא ראהו וקרא שלוש פעמים: קרע, קרע, קרע! בקול שנשמע בכל ירושלים. כשקרא את הקריעה נשרה הנוצה מפיו. חטף אותה השועל ורץ דרך הסמטאות אל גיא בן־הינום. כשראו תושבי ירושלים שועל רץ בעיר, דלקו אחריו המונים המונים במורד הר ציון, לתופסו. השועל הגיע אל מערה אחת בגיא ועמד בפתחה וכל ההמונים סביבו, יהודים וערבים. אך המה יראו מגשת כי השועל טלטל את ראשו והניף את הנוצה הירוקה הנה והנה כמו חרב מתהפכת. עוד הם ניצבים ככה, והנה כוסתה עין השמש ותהי עלטה, ובשׂאתם עיניהם השמיימה ראו את הנשר הגדול מרחף ופניו דרומה. ויקראו: אהה! וכשחלף הנשר ועבר והם השפילו מבטיהם, והנה גם השועל נעלם, כמו נבלע בפי המערה.

אם יודע כבודו פתרון לחלום הזה ואם יש לו פנאי לכתוב לי, אודה מאוד".

עניתי במכתב מנומס וללא פתרון.

אמרתי בלבי: "הבחור קורא ספרים. גם ספרי יראים וספרי קבלה, כנראה. שוגה בתורת הנסתר כנראה.

יצאתי לאנגליה. אחר כמה חודשים, כשהגיעה הידיעה המהממת על ביקור סאדאת בירושלים, נזכרתי במכתב ובחלום שבו, ועברו בי צמרמורות: אולי יש בו ידיעת הנסתר, בבחור הזה! אולי זו הייתה נבואת החלום! אבל מדוע סאדאת הוא נשר? והאם בגין השועל? ומה פשר הדבר שהשועל נעלם בפי המערה? ואלו עתידות עוד צפויות לנו?

אחר כך נשתכחו ממני המכתב וכותבו.

כשחזרתי ארצה, מצאתי בתוך גל המכתבים שעל השולחן, גם מכתב שלו מלפני חודשיים:

אני כותב את מכתבי זה ממיטת חוליי. כבודו ישאל בוודאי, (שוב “כבודו”! והפעם עלה בי חשד שהוא כותב זאת בנימה של לגלוג.) מה זה בחור צעיר כמוני שוכב חולה? הדבר היה כך: נסעתי לעין זיתים, על יד צפת, לעלות על קבר ר' יהודה בר אלעי, אולי אשמע דבר. כשישבתי על האבן, יצאה צרעה מן העץ ועקצה אותי בפניי. העקיצה הייתה עמוקה, ועכשיו כל פניי נפוחים, ואני נאלץ לשכב ומניח עשבים לחים על לחיי, מהרהר אני: האם נהיה זה סימן לרע או סימן לטוב? יכול להיות סימן לרע, כי הצרעה מוצאה באתיופיה והיא גלגול של עבד של מלכת שבא. אולי באה לאמור לי שהעבד יקום על אדוניו? אבל יכול גם להיות סימן לטוב, כי כתוצאה מן העקיצה פניי זורחות כמו פני ר' יהודה בר אלעי לאחר שאכל תרד בלא מלח.

א. שמעתי שכבודו גם כותב בעיתונים והוא מבין בנעשה במדינה. אולי יוכל לאמור לי מדוע מתעכב השלום בינינו ובין מצרים. אני רואה, שאם יוסיף להתעכב, יעלה ארבה מן המדבר וישים את הארץ לשמה.

ב. אולי יש לו ספר שירים של יוסף צבי רימון ויוכל להשאיל לי אותו? מצאתי שיר שלו באנתולוגיה שעשה עלי רושם, אבל ספר שיריו איננו בספרייה שלנו. אודה מאוד.

במכתבו השלישי, שהגיע שבועיים לאחר מכן, הודה על הספר וכתב בהתפעלות רבה על השירים, שהם “זורחים אלי מעומק לב טהור ומלא סוד”.

לאחר המכתב הרביעי, שקיבלתיו עם פרוץ המהומות באירן, ועם “התעכבות” נוספת של חתימת חוזה השלום, החלטתי שעלי לראותו. במכתב זה סיפר שהיה בעכברא וראה שם “ציפור פרסית אדומה” שהיא גלגול של דניאל. הציפור התפלשה בעפר, ומצפצופי החרדה שלה הבין שצריך למהר פן נאחר. כתבתי לו וביקשתי שנתראה.

הוא המתין לי בפתח העיירה, קצת מחוצה לה, בחור גבוה וכחוש, ששער הפשתן שלו נפל באלכסון על מצחו. התאכזבתי שהמתין לי, כי רציתי לבקרו בביתו. בחיוך הקלוש שלו אמר: “ניסע לעכברא?” ונכנסנו למכונית.

בדרך לצפת ניסיתי להציל מפיו דברים על עצמו. הוא התחמק מתשובות ברורות, ומדבריו המעטים למדתי שאביו הסתתר בכפר פולני בתקופת המלחמה, יחידי ממשפחתו, ואחרי כן נשא לאישה את בת משפחת האיכרים שנתנה לו מקלט, שהייתה “המלאך” שלו. אביו היה חייט, וכאן לא מצא עבודה במקצועו ועבד בקיבוצים עד ש"מת מצרות". ספרים קרא מילדותו, “כל מיני”: כל מה שמצא בספריית בית הספר, בספרייה של העיירה או חוברות שקנה, גם חוברות דקות על קבלה כמו “שבחי ר' חיים ויטא”, “שבחי האר”י" או “אוצר המעשיות”, וכן ממה שמצא בבית הכנסת. הוא איננו שומר מצוות וגם לא מתפלל בבית הכנסת, כי “להתפלל צריך לבד, בשדה, ולא במילים”.

אבל הוא משך את השיחה אל שירי יוסף צבי רימון, וכשדיבר עליהם הייתה הבעה של אושר שפוכה על פניו. ראיתי שמאז שקיבל את הספר, קרא בו חזור וקרוא פעמים רבות ולא ריווה את צימאונו. נדמה שידע את השירים בעל פה, כי ציטט מהם שורות ושירים שלמים, כמו זה:

ידעתי כי פתרון הכול אלוהים־אור.

בעצם עלומי הרגשתי שטף זיוו, ואשכר.

אלהים אור, עשה הכול כאמן:

שמש שחרית נגהה איתה,

וליבנת ליל צפנה קסמים,

גם הצהריים הוד,

ולא ידמה יומי זה אל תמולו!

כל רגעי אל,

ועל כל דרכי אל.

או:

“אני מלך מט לנפול וכתרי נפוץ על ראשי”,

או:

/"והשמש שוקעת. / יורדה אל תהום.

/ כנפי כרוב לה; / בוודאי תעלה רום,

/ ואני אשאר פה".

אמר שהוא מרגיש “כאילו הוא כתב את הדברים ולא סיים”.

מצפת ירדנו דרומה והגענו אל עכברא. כשעברנו ברחוב הכפר, נוכחתי שהילדים הערבים כבר מכירים אותו, קראו בשמו, הזדנבו אחרינו והוא הוציא שקדים מכיסו וחילק להם.

הלכנו אל קברות האמוראים: אביי, רבא ועוד, ובדרך הסביר לי שהאוויר מעל לקברות אלה טעון מתח יותר מבמקומות אחרים. הוא דיבר על כך כמו שמדברים על שדות חשמליים או מגנטיים, ואמר שנשמות הצדיקים מתגלגלות בציפורים, המעופפות מעל לקברות. אבל לא תמיד הן מעופפות שם: יש והן נודדות או קולות משם, ויש שציפורים זרות באות ושוכנות בין ענפי העצים הסמוכים כי יש להן מה לומר, לבשֵר טוב או רע. העורבים, למשל, הם נשמות רשעים. לא תמיד. לפעמים הם מחופשים. והנץ – כך קרא פעם – הוא ניצוץ מנשמת ר' חוצפית המתורגמן.

היה יום בהיר ויפה והטבע היה ירוק מסביב. ישבנו על אבנים, והוא ציפה ל"ציפור הפרסית האדומה", שלא נראתה בין ענפי האלון, במקום שראה אותה כמה ימים קודם. שאלתי אותו מאין הוא יודע שיח עופו? וענה לי באגדה שקרא על אליהו הנביא זכור לטוב. אליהו פגש בדרך אדם אחד שהיה צייד עופות ודגים, והיה מלגלג עליו ומתלוצץ. שאל אותו אליהו מה ישיב ביום הדין כשישאלו אותו למה לא למד תורה? אמר לו: אשיב שבינה ודעת ניתנו לי מן השמים. אמר לו אליהו: מאין לך בינה ודעת לעשות מצודות ולצוד בהן עופות ודגים ולמוכרם? השיב לו: בינה ודעת ניתנו לי מן השמים. אחר כך הראה על האור שמסביב, השפוך על הסלעים, ואמר שבכל מקום שבו התהלכו צדיקים, נשאר מהם “רישומו של האור” אפילו הסתלקו לפני מאות בשנים, “רישומו של האור” נשאר.

פתאום חלפה מול עינינו ציפור קטנה והוא הצביע: “תראה! תראה!” הציפור הייתה אפורה והיה לה זנב אדום והיא נחתה לא רחוק מאתנו, על הסלעים, ניתרה וזנבה היה מרטט במהירות. שאלתי אם זוהי “הציפור הפרסית” שלו, וצחק: “לא! זאת קוראים לה חכלילית הסלע. אני כבר מכיר אותה”. שאלתי “גלגול” של מי היא, ואמר: “זאת? זאת גלגול של ר' יוחנן בן הנפח”. וסיפר שיוחנן בן הנפח, שחי בגליל, היה איש יפה מאוד, “כמו אישה”, ובאגדה דימו אותו לכוס של כסף, מלא גרעיני רימון ומעוטרת עלים של ורד אדום. שאלתי אותו מה היא אומרת, הציפור. “מה היא אומרת?” אמר, ולא יסף.

אחר כך חייך אליי, חיוך גלוי ופתוח, ואמר: “צריך לעשות שלום עם הערבים, אפשר, אפשר”.

שלא ברצוני דיברתי פוליטיקה. אמרתי דברים שנשמעים הרבה בזמן האחרון על כל הסכנות הצפויות ממסירת שטחים, מהצטמצמות בגבולות צרים וכו' וכו'.

הוא אמר: “זה לא חשוב. בכלל לא חשוב. צריך לחיות יחד. זאת ארץ אחת. תראה המקובלים של צפת, בימי האר”י, הם לא חשבו בכלל על גבולות, צבא, ביטחון. חיו בין הערבים וחשבו על אלוהים ושבת המלכה וגאולה, על ציפורים ועל חמה ולבנה, וחלמו חלומות ופתרו אותם. מי הפריע להם לחלום, להתפלל, לחשוב? הפלחים עובדי האדמה? גם הם חלמו, התפללו, חשבו. לא חשוב הגבולות, העיקר שתהיה נשמה. נשמה בטבע. יהודים בטבע וערבים בטבע יכולים לחיות יחד כמו בימי אבותינו".

עוד דברים רבים אמר, שלא כאן המקום לספרם.

הוא דיבר בלשון אחרת לגמרי. ולשונו היתה יפה משלי.

5 בינואר 1975